חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 2
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי ליסבון

ליסבון Lisbon

(בפורטוגלית לישבואה)

בירת פורטוגל.


משערים שיהודים התיישבו בליסבון במאה ה-12, עם כיבוש הארץ מידי המאורים וראשית מלכות פורטוגאל בימי אלפונסו ה-1. מאתיים שנה חיו בשלום ובשלווה כיהודים בשאר חלקי המדינה, ורבים מהם בלטו בחוגי החצר כמוכסים, כרופאים או כחכמי-תכונה.

בית-כנסת מפואר נחנך בעיר ב-1260, ובאותו הזמן נעשתה ליסבון גם מרכז הרבנות הראשית במדינה. החשוב ברבנים הראשיים ("אראבי מור") היה ר' דום משה נאווארו, רופאו של המלך פדרו ה-1, במחצית השנייה של המאה ה-14.

תקופת הפריחה של הקהילה באה לקיצה בימיו של פרדינאנד הראשון. עם כיבוש ליסבון בידי כוחות קאסטיליה בשנת 1373 נהרס הרובע היהודי ויהודים רבים נרצחו. במות המלך, כעבור עשר שנים, האשימו התושבים את האלמנה, המלכה ליאונורה, בהשתעבדות ליהודים והעלו במקומה שושלת חדשה. המלך החדש, חואן הראשון (הגדול) עשה כמיטב יכולתו כדי להגן על היהודים מפני התפרעות ההמון, אך מכאן ואילך לא זכו היהודים במעמד של אמון בחצר. בנו דוארטה ביקש להפריד הפרדה גמורה בין יהודים לנוצרים אך הקל בגזירה בלחץ הקהילה בליסבון (1436).

שנאת היהודים לא שככה וב-1455 תבע הפארלאמנט בליסבון להטיל הגבלות על האוכלוסיה היהודית. גל הרדיפות ששטף את ספרד ב-1391 (גזירות קנ"א) לא חדר לפורטוגאל, אך די היה במהומה בשוק הדגים בליסבון (בסוף 1449) שיפרוץ פוגרום עם מספר רב של הרוגים; בהתפרצות שנייה, ב- 1482, נהרסה בין השאר ספרייתו של יצחק אברבנאל.

המלך חואן ה-2 התיר לחלק ממגורשי ספרד להתיישב בליסבון אך המגיפה שפרצה מחמת הצפיפות גרמה לגירושם מחוץ לחומת העיר. בשנים 1497-1496, כאשר ניגזר הגירוש על יהודי פורטוגאל, נקבע נמל ליסבון כנמל-הפלגה יחיד. את היהודים שהגיעו מכל קצות המדינה היו מכניסים למקום אחד וכופים עליהם את הנצרות בכוח הזרוע; שמעון מיימי, רב ראשי אחרון, היה בין המעטים שעמדו בעינויים עד הסוף. היו שהצליחו להימלט והקימו קהילות "פורטוגליות" במקומות אחרים, בטורקיה (בסאלוניקי, למשל, נודעו בשם "קהל ליסבון").

ליסבון לא נתפרסמה כמקום תורה אך רבים החכמים שנולדו בה או בילו בה פרק זמן בחייהם, דוגמת משפחת אבן יחיא, יצחק אברבנאל, יוסף ויניו ולוי בן חביב. אחרים הגיעו לגדולה באמסטרדאם ובמקומות אחרים (משה גדעון אבודיינטה, אברהם זכות, רעואל ישורון, אברהם פראר, ואולי מנשה בן ישראל).

בשנים 1492-1489 פעל בליסבון בית דפוס עברי מיסודו של אליעזר בן יעקב טולדאנו; אחרי הגירוש הוסיף להוציא דפוסים מפוארים בקושטא, בסאלוניקי ובפאס.

גורל האנוסים בליסבון שלאחר הגירוש היה טראגי ביותר. ב-1503 פרץ ריב בין "נוצרים חדשים" וכנופיות צעירים שהביא להתפרעות כללית; כעבור שלוש שנים נתפסה משפחת אנוסים בליל-הסדר ושוחררה כעבור יומיים. סמוך לאותו זמן נמצא אנוס אחד שליגלג על סיפורי- נסים באחת הכנסיות; הוא נגרר מן הכנסיה ונרצח; בעקבות המעשה נערך "טבח הנוצרים החדשים" שהפיל בין 2,000 ל-4,000 חללים. בין ההרוגים היה חואניו רודריגז מאסקארניאס, מוכס עשיר והאיש השנוא ביותר בליסבון. ימאים מאניות הולנדיות, צרפתיות וגרמניות, שעגנו בנמל עלו על החוף, נתנו יד למלאכת-הדמים. המלך מאנדל הטיל על ליסבון קנס כבד, שלל ממנה זמנית את תואר "העיר האצילה והנאמנה תמיד" וציווה להוציא להורג את ראשי המתפרעים.

ביקורו של דוד הראובני ב-1525 לערך ושובו של דייגו פירס (שלמה מולכו) לחיק היהדות חזקו את לב האנוסים בליסבון ועודדו אותם להתייצב בגלוי נגד הנהג האינקוויזיציה בפורטוגאל. ב-20 בספטמבר 1540 נערך בליסבון האוטו-דא-פה הראשון בפורטוגאל - ראשון בשורה ארוכה של רציחות שנמשכו מאתיים שנה ומעלה. בית-דין האינקוויזיציה בליסבון היה הפעיל ביותר במדינה. עם קרבנותיו נמנו לואיס דיאז "המשיח מסטובאל" וחסידיו, המדינאי והמשורר מאנואל פרנאנדס וילאריאל (דצמבר 1652), יצחק דה קאסטרו טארטאס ואנוסים אחרים שהובאו מבראזיל (דצמבר 1647) ועוד רבים אחרים שפייטני אמסטרדאם ודרשניה חיברו קינות לזכרם. ב-1630 נתגלתה גניבה באחת הכנסיות ומיד נפל החשד על "הנוצרים החדשים", צעיר נרצח באכזריות ומסיתים שפכו אש וגופרית על "היהודים"; כ-2,000 נמלטו על נפשם בליסבון בלבד. כך היה גם ב- 1671. אז אפילו הוצא צו גירוש נגד "הנוצרים החדשים" אך לא הוצא לפועל. עם השעיית האינקוויזיציה בפורטוגאל ב-1674 רווח לאנוסים, אולם חידושה כעבור שבע שנים הביא עליהם פורענות קשה פי כמה; במאה ה-18 נהגו לשלוח לליסבון שפוטים מערים אחרות. באוטו-דא-פה בליסבון ב-1705
יצא בישוף קראנגאנור בדרשה ארסית מיוחדת שעוררה את דוד נייטו, רב עדת הספרדים והפורטוגלים בלונדון, לפרסם את חיבורו החשוב. ב-24 בספטמבר 1752 הועלו על המוקד 30 גברים ו-27 נשים, רובם באשמת קיום מצוות היהדות. בנוסף להם נשרפו בובות 3 נעדרים.

ברעש-האדמה שפקד את ליסבון בשנת 1755 נמלטו אנוסים רבים ממרתפי האינקוויזיציה ואחרים הצטרפו לאחיהם בארצות חוץ. אחרי הרעש לא נרדפו עוד מתייהדים בליסבון; אחרון השפוטים באינקוויזיציה המקומית היה הישועי גבריאל מאלאגרידה. הרפורמות של דה פומבאל (1773) שמו קץ לאפליה בין נוצרים חדשים לישנים, ואנוסי ליסבון חדלו להתקיים כמעמד נפרד. במשפחות רבות נשתמרו סימנים בולטים למוצאם עד היום.


הקשר ההדוק בין פורטוגאל לאנגליה ומצבה של ליסבון כתחנת- ביניים לגיבראלטאר וממנה גרמו לכך שיהודים התיישבו בעיר בהזדמנות הראשונה. באמצע המאה ה-18 הגיעו יהודים אחדים שהיו מקיימים מצוות בסתר, בחסות אנגליה. ב-1801 נרכשה חלקת-קרקע לבית- עלמין. ב-1810 שרר רעב בפורטוגאל וחברות יהודיות הושיטו סיוע לנזקקים, דבר ששיפר את מעמד היהודים בעיר. ב-1813 נוסדה הקהילה בהנהגת הרב אברהם דאבלה. כעבור זמן הוקמו שני בתי-כנסת חדשים, וב-1868 זכתה הקהילה בהכרה רשמית כ"מושבה יהודית".

בית-הכנסת "שערי תקוה" שהוקם ב-1902, לא נשא עליו שום סימני-היכר חיצונים. שוויון מלא הושג רק בעקבות המהפכה ב-1910. עד מלחמת-העולם הראשונה היו אנשי המקום רובם ספרדים, יוצאי גיברלטאר וצפון-אפריקה, כ"מושבה יהודית" ובעלי אזרחות בריטית. במרוצת הזמן הגיע זרם מהגרים יהודים ממזרח-אירופה.


במלחמת-העולם השנייה עברו את ליסבון כ- 45,000 פליטים יהודים נרדפי הנאצים, שנעזרו על-ידי ועד בראשות העסקן והסופר בן-שבת אמזלק וא"ד אסאני.

ב-1947 היו בליסבון 400 יהודים תושבי קבע.

בשנת 1970 התגוררו בליסבון 2,000 יהודים והיו להם שני בתי כנסת, בית ספר, בית חולים ומוסדות צדקה.

בשנת 1997 חיו כ- 900 יהודים בפורטוגל כולה; רובם ככולם בליסבון.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
135297
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי ליסבון
ליסבון Lisbon

(בפורטוגלית לישבואה)

בירת פורטוגל.


משערים שיהודים התיישבו בליסבון במאה ה-12, עם כיבוש הארץ מידי המאורים וראשית מלכות פורטוגאל בימי אלפונסו ה-1. מאתיים שנה חיו בשלום ובשלווה כיהודים בשאר חלקי המדינה, ורבים מהם בלטו בחוגי החצר כמוכסים, כרופאים או כחכמי-תכונה.

בית-כנסת מפואר נחנך בעיר ב-1260, ובאותו הזמן נעשתה ליסבון גם מרכז הרבנות הראשית במדינה. החשוב ברבנים הראשיים ("אראבי מור") היה ר' דום משה נאווארו, רופאו של המלך פדרו ה-1, במחצית השנייה של המאה ה-14.

תקופת הפריחה של הקהילה באה לקיצה בימיו של פרדינאנד הראשון. עם כיבוש ליסבון בידי כוחות קאסטיליה בשנת 1373 נהרס הרובע היהודי ויהודים רבים נרצחו. במות המלך, כעבור עשר שנים, האשימו התושבים את האלמנה, המלכה ליאונורה, בהשתעבדות ליהודים והעלו במקומה שושלת חדשה. המלך החדש, חואן הראשון (הגדול) עשה כמיטב יכולתו כדי להגן על היהודים מפני התפרעות ההמון, אך מכאן ואילך לא זכו היהודים במעמד של אמון בחצר. בנו דוארטה ביקש להפריד הפרדה גמורה בין יהודים לנוצרים אך הקל בגזירה בלחץ הקהילה בליסבון (1436).

שנאת היהודים לא שככה וב-1455 תבע הפארלאמנט בליסבון להטיל הגבלות על האוכלוסיה היהודית. גל הרדיפות ששטף את ספרד ב-1391 (גזירות קנ"א) לא חדר לפורטוגאל, אך די היה במהומה בשוק הדגים בליסבון (בסוף 1449) שיפרוץ פוגרום עם מספר רב של הרוגים; בהתפרצות שנייה, ב- 1482, נהרסה בין השאר ספרייתו של יצחק אברבנאל.

המלך חואן ה-2 התיר לחלק ממגורשי ספרד להתיישב בליסבון אך המגיפה שפרצה מחמת הצפיפות גרמה לגירושם מחוץ לחומת העיר. בשנים 1497-1496, כאשר ניגזר הגירוש על יהודי פורטוגאל, נקבע נמל ליסבון כנמל-הפלגה יחיד. את היהודים שהגיעו מכל קצות המדינה היו מכניסים למקום אחד וכופים עליהם את הנצרות בכוח הזרוע; שמעון מיימי, רב ראשי אחרון, היה בין המעטים שעמדו בעינויים עד הסוף. היו שהצליחו להימלט והקימו קהילות "פורטוגליות" במקומות אחרים, בטורקיה (בסאלוניקי, למשל, נודעו בשם "קהל ליסבון").

ליסבון לא נתפרסמה כמקום תורה אך רבים החכמים שנולדו בה או בילו בה פרק זמן בחייהם, דוגמת משפחת אבן יחיא, יצחק אברבנאל, יוסף ויניו ולוי בן חביב. אחרים הגיעו לגדולה באמסטרדאם ובמקומות אחרים (משה גדעון אבודיינטה, אברהם זכות, רעואל ישורון, אברהם פראר, ואולי מנשה בן ישראל).

בשנים 1492-1489 פעל בליסבון בית דפוס עברי מיסודו של אליעזר בן יעקב טולדאנו; אחרי הגירוש הוסיף להוציא דפוסים מפוארים בקושטא, בסאלוניקי ובפאס.

גורל האנוסים בליסבון שלאחר הגירוש היה טראגי ביותר. ב-1503 פרץ ריב בין "נוצרים חדשים" וכנופיות צעירים שהביא להתפרעות כללית; כעבור שלוש שנים נתפסה משפחת אנוסים בליל-הסדר ושוחררה כעבור יומיים. סמוך לאותו זמן נמצא אנוס אחד שליגלג על סיפורי- נסים באחת הכנסיות; הוא נגרר מן הכנסיה ונרצח; בעקבות המעשה נערך "טבח הנוצרים החדשים" שהפיל בין 2,000 ל-4,000 חללים. בין ההרוגים היה חואניו רודריגז מאסקארניאס, מוכס עשיר והאיש השנוא ביותר בליסבון. ימאים מאניות הולנדיות, צרפתיות וגרמניות, שעגנו בנמל עלו על החוף, נתנו יד למלאכת-הדמים. המלך מאנדל הטיל על ליסבון קנס כבד, שלל ממנה זמנית את תואר "העיר האצילה והנאמנה תמיד" וציווה להוציא להורג את ראשי המתפרעים.

ביקורו של דוד הראובני ב-1525 לערך ושובו של דייגו פירס (שלמה מולכו) לחיק היהדות חזקו את לב האנוסים בליסבון ועודדו אותם להתייצב בגלוי נגד הנהג האינקוויזיציה בפורטוגאל. ב-20 בספטמבר 1540 נערך בליסבון האוטו-דא-פה הראשון בפורטוגאל - ראשון בשורה ארוכה של רציחות שנמשכו מאתיים שנה ומעלה. בית-דין האינקוויזיציה בליסבון היה הפעיל ביותר במדינה. עם קרבנותיו נמנו לואיס דיאז "המשיח מסטובאל" וחסידיו, המדינאי והמשורר מאנואל פרנאנדס וילאריאל (דצמבר 1652), יצחק דה קאסטרו טארטאס ואנוסים אחרים שהובאו מבראזיל (דצמבר 1647) ועוד רבים אחרים שפייטני אמסטרדאם ודרשניה חיברו קינות לזכרם. ב-1630 נתגלתה גניבה באחת הכנסיות ומיד נפל החשד על "הנוצרים החדשים", צעיר נרצח באכזריות ומסיתים שפכו אש וגופרית על "היהודים"; כ-2,000 נמלטו על נפשם בליסבון בלבד. כך היה גם ב- 1671. אז אפילו הוצא צו גירוש נגד "הנוצרים החדשים" אך לא הוצא לפועל. עם השעיית האינקוויזיציה בפורטוגאל ב-1674 רווח לאנוסים, אולם חידושה כעבור שבע שנים הביא עליהם פורענות קשה פי כמה; במאה ה-18 נהגו לשלוח לליסבון שפוטים מערים אחרות. באוטו-דא-פה בליסבון ב-1705
יצא בישוף קראנגאנור בדרשה ארסית מיוחדת שעוררה את דוד נייטו, רב עדת הספרדים והפורטוגלים בלונדון, לפרסם את חיבורו החשוב. ב-24 בספטמבר 1752 הועלו על המוקד 30 גברים ו-27 נשים, רובם באשמת קיום מצוות היהדות. בנוסף להם נשרפו בובות 3 נעדרים.

ברעש-האדמה שפקד את ליסבון בשנת 1755 נמלטו אנוסים רבים ממרתפי האינקוויזיציה ואחרים הצטרפו לאחיהם בארצות חוץ. אחרי הרעש לא נרדפו עוד מתייהדים בליסבון; אחרון השפוטים באינקוויזיציה המקומית היה הישועי גבריאל מאלאגרידה. הרפורמות של דה פומבאל (1773) שמו קץ לאפליה בין נוצרים חדשים לישנים, ואנוסי ליסבון חדלו להתקיים כמעמד נפרד. במשפחות רבות נשתמרו סימנים בולטים למוצאם עד היום.


הקשר ההדוק בין פורטוגאל לאנגליה ומצבה של ליסבון כתחנת- ביניים לגיבראלטאר וממנה גרמו לכך שיהודים התיישבו בעיר בהזדמנות הראשונה. באמצע המאה ה-18 הגיעו יהודים אחדים שהיו מקיימים מצוות בסתר, בחסות אנגליה. ב-1801 נרכשה חלקת-קרקע לבית- עלמין. ב-1810 שרר רעב בפורטוגאל וחברות יהודיות הושיטו סיוע לנזקקים, דבר ששיפר את מעמד היהודים בעיר. ב-1813 נוסדה הקהילה בהנהגת הרב אברהם דאבלה. כעבור זמן הוקמו שני בתי-כנסת חדשים, וב-1868 זכתה הקהילה בהכרה רשמית כ"מושבה יהודית".

בית-הכנסת "שערי תקוה" שהוקם ב-1902, לא נשא עליו שום סימני-היכר חיצונים. שוויון מלא הושג רק בעקבות המהפכה ב-1910. עד מלחמת-העולם הראשונה היו אנשי המקום רובם ספרדים, יוצאי גיברלטאר וצפון-אפריקה, כ"מושבה יהודית" ובעלי אזרחות בריטית. במרוצת הזמן הגיע זרם מהגרים יהודים ממזרח-אירופה.


במלחמת-העולם השנייה עברו את ליסבון כ- 45,000 פליטים יהודים נרדפי הנאצים, שנעזרו על-ידי ועד בראשות העסקן והסופר בן-שבת אמזלק וא"ד אסאני.

ב-1947 היו בליסבון 400 יהודים תושבי קבע.

בשנת 1970 התגוררו בליסבון 2,000 יהודים והיו להם שני בתי כנסת, בית ספר, בית חולים ומוסדות צדקה.

בשנת 1997 חיו כ- 900 יהודים בפורטוגל כולה; רובם ככולם בליסבון.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי