חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 11
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי יוון

יהדות יוון

168 לפנה"ס | תרבות, יוון

שתי התפוצות היהודיות העיקריות בתקופת בית שני (מ-538 לפנה"ס ועד 136 לספירה) חיו, כידוע, במצרים ובבבל, אולם מקורות היסטוריים שונים מעידים כי גם ביוון חיו יהודים רבים, בעיקר בערים סלוניקי, לאריסה וביזנטיון. אחת ההוכחות לכך היא העובדה כי חוניו השלישי, הכוהן הגדול של בית-המקדש, שנאלץ בשנת 168 לפנה"ס להימלט מפני המלך אנטיוכוס, בחר לברוח ליוון. בעת העתיקה היתה יוון מחולקת לערי מדינה (פוליס) רבות, ובהן אתונה וספרטה; כל אחת מהן היתה מעין מדינה ריבונית עם מוסדות שלטונות עצמאיים. הנחת החוקרים היא שאדם בכיר כמו חוניו השלישי לא היה נמלט אלא למקום שיש בו קהילה יהודית מסודרת וגדולה.
יוון הורישה לעולם את התרבות ההלניסטית האדירה, וגם השפעתה על היהודים באזור היתה מכרעת. תרבות זו, שטיפחה את פולחן הגוף והאינדיבידואליזם, הולידה טיפוס יהודי חדש, היהודי המתייוון, שהיה יהודי על-פי מוצאו ודתו, אולם נשא זהות יוונית בכל הנוגע לשפתו, למראהו החיצוני, להתנהגותו ולחשיבתו. אפילו השמות היהודיים עברו תהליך של התייוונות (אריסטובולוס, הורקנוס ואונקלוס, למשל), ובהמשך ספגה גם השפה העברית מלים יווניות, ובהן אלכסון, פרוזדור, אוויר, פנס וסינר.


67 | היהודים מגיעים ליוון

מראות רבים התחלפו לנגד עיניו של אל הים פוסידון ממשכנו שעל גדות מפרץ קורינתוס, המפריד בין חצי האי פלופונסוס לצפון יוון. על-פי כתבי יוספוס פלאביוס, בשנת 67 לספירה נשקף מבעד לגזוזטראות מקדש פוסידון מחזה שהיה אולי מכמיר את לבו של האל, לו היה בשר ודם: 5,000 עבדים עברים, שלל "המרד הגדול" בירושלים, שנשלחו לעבודות כפייה על-פי צו של המצביא הרומאי אספסיאנוס.
במאה הראשונה לספירה חיו במרחב היווני קהילות יהודיות רבות, בין השאר בספרטה, בארגוס, בקוס ובנקסוס. פילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי הגדול שחי באלכסנדריה באותה העת, מדווח כי במהלך נדודיו באזור פגש יהודים רבים בחצי האי פלופונסוס. השליח הנוצרי פאולוס מזכיר בכתביו כמה בתי-כנסת באזור, עדות שלימים קיבלה חיזוק בשרידים ארכיאולוגיים של בתי-כנסת שהתגלו באתונה, בקוס ובכרתים. הקהילות הללו היו ככל הנראה התשתית להתיישבות היהודית באזור בתקופה הביזנטית, שהחלה בשנת 330 לספירה.


632 | מרומא לביזנטיון

בשנת 380 אימצה האימפריה הרומית את הנצרות כדת הרשמית. מהלך זה אירע בד בבד עם היחלשותה של האימפריה, שנחצתה לשניים – האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית, המוכרת בשם "האימפריה הביזנטית".
מעמדם של היהודים היוונים תחת השלטון הביזנטי לא השתנה במידה מכרעת, למעט כמה הגבלות ובהן האיסור לכהן במשרות ציבוריות, להחזיק עבדים ולהעיד נגד נוצרים. יהודים רבים עסקו אז במקצועות הרפואה והתפרנסו מטקסטיל וממסחר.
בשנת 632 הוציא הקיסר הביזנטי הרקליוס צו שחייב את כל יהודי האימפריה להתנצר. הצו נומק בצורך באחידות דתית של האימפריה, אך נימוק נוסף לו היה נאמנותם המפוקפקת של היהודים. בסופו של דבר הצו לא יצא אל הפועל, והיחידים שאולצו להתנצר היו נוצרים שכפרו. 90 שנה מאוחר יותר יצא צו דומה, אולם גם אז היתה השפעתו מינורית.
הנוסע היהודי בנימין מטודלה דיווח על פזורה יהודית נרחבת שחיה ביוון המאה ה-12. בין היתר סיפר על 500 יהודים שהתגוררו בסלוניקי ועל 2,000 יהודים שהתגוררו בעיר תבאי, שעליהם כתב: "והם האומנים הטובים לעשות בגדי משי וארגמן בארץ היוונים, ובהם חכמים גדולים במשנה ובתלמוד".


1204 | הרומניוטים

בשנת 1204 כבשו הצלבנים ממערב אירופה את קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית. במהלך 80 השנים שלאחר מכן החליפה יוון ידיים בין כובשים שונים – הצלבנים, הסלג'וקים, הבולגרים, הוונציאנים ועוד – והיהודים סבלו מחקיקה אנטי-יהודית ורדיפות מתמשכות.
אנקדוטה היסטורית מספרת כי המלך הבולגרי ג'ון אסן, שהביס את המלך תיאודור דוכס – אחד השליטים האכזריים ביותר ביחסו ליהודים – ציווה על שני יהודים לעקור את עיניו של המלך המובס. השניים סירבו, ובתגובה נזרקו מפסגת צוק אל מותם.
בשנת 1282 כבש הקיסר מיכאל השמיני את קונסטנטינופול מחדש ואיחד את האימפריה הביזנטית. הקיסר ביטל את החוקים המפלים נגד היהודים, ואיפשר להם לחזור לחיות בשקט ובשלווה. בתקופה זו ידוע על ארבע קהילות יהודיות מרכזיות ביוון: בכרתים, בקורינתוס בפטרס ובכיוס. היהודים הללו, צאצאיהם של היהודים שהגיעו לאזור אחרי חורבן בית שני, כונו "רומניוטים".
אחת היצירות המעניינות של קבוצה זו היתה נוסח תפילה ייחודי, שאף נקרא על שמם, "מנהג רומניה". לאחר שמגורשי ספרד הגיעו לאזור הבלקן, נטמעו הרומניוטים בקרב היהודים הספרדים, אולם שרידיהם נמצאים עד היום בשכונת נחלאות שבירושלים, שם פועל בית-כנסת של הקהילה, שאף שימרה כמה מהמזמורים והפיוטים העתיקים. נכון להיום מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, בישראל ובעיר ניו-יורק.


1453 | שבת שלום, סלוניקי

כיבוש יוון על-ידי האימפריה העותמאנית בשנת 1453 וחיסולם של הביזנטים הרגיעו את הטלטלות שאפיינו את היחס ליהודים ביוון עד אז. היהודים זכו לחופש פולחן דתי ולחירות תעסוקתית, מה שהוביל לשגשוג ופריחה של בני הקהילה בכל תחומי הפרנסה – ממלאכה זעירה כמו צביעת בדים, ועד עיסוק בבנקאות, בספנות ובמסחר בינלאומי. במאות ה-16 וה-17 ידעו יורדי הים שאין זה מומלץ לעגון בנמל של סלוניקי בשבת. המנופים מושבתים, העגורנים נחים, והסוורים? הם מן הסתם מתפללים בבתי-הכנסת הרבים בעיר או שרים פיוטים ומזמורים סביב שולחן השבת. ואכן, בתקופה זו היתה סלוניקי הגדולה והחשובה ב"ערי היהודים" בעולם, ואולי הגדולה שבקהילות ישראל. בעיר פעלו רבנים ידועים, ובהם שמואל דה-מדינה ורבי יהודה אלשיך, והוקמו בה ישיבות ומרכזי תורה רבים. יהודי סלוניקי אף מילאו תפקיד ראשון במעלה במודרניזציה של העיר ובפיתוח התעשייה, הבנקאות ושירותי הציבור בה.
הסיבה המרכזית להפיכתה של סלוניקי לאכסניה יהודית גדולה כל-כך היתה זרימה מסיבית של יהודים אליה אחרי גירוש ספרד, עובדה שבאה לידי ביטוי בשפה הבולטת בעיר, הלאדינו (יהודית-ספרדית). כמו אחיותיה מהמזרח, שספגו את אווירת ארץ-ישראל – למשל וילנה, שכונתה "ירושלים דליטא", ולובלין, שכונתה "ירושלים דפולין" – זכתה גם סלוניקי בתואר הכבוד "ירושלים דבלקן".






1821 | עצמאות כן, יהודים לא

בשנת 1821 כוננה יוון העצמאית, ומצבם של היהודים, שהתייצבו לצדו של השלטון העותמאני, שנלחם במורדים, הורע. 5,000 יהודים קיפחו את חייהם בטבח הידוע בפלופונסוס. ברודוס ובקורפו החל רצף של עלילות דם. 1,500 יהודים עזבו את איי יוון בעקבות הפרעות והיגרו לאיטליה, לטורקיה ולמצרים. על-פי רישומי האוכלוסין ביוון, בתחילת המאה ה-20 נותרו בה 10,000 יהודים בלבד. ב-1912, בעקבות מלחמת הבלקן וסיפוח שטחים ליוון, גדל מספרם באופן משמעותי.
בתקופה זו פעלו ביוון כמה בתי-ספר של רשת אליאנס העולמית. ילדים שלא התגוררו בקרבתם נרשמו לבתי-ספר ציבוריים, ואת עיקר חינוכם היהודי קיבלו מהחזנים בבתי-הכנסת. ביישובים שהיו עדיין בשליטה טורקית, כמו קורפו, תראקיה ומקדוניה, נהנו היהודים מחינוך דתי ברמה גבוהה. בסוף המאה ה-19 פעלו בסלוניקי כמה בתי-ספר של אליאנס והוקמו בה אגודות להפצת העברית וספרותה, כמו גם עשרות עיתונים בלאדינו ובצרפתית ואגודות ציוניות וסוציאליסטיות.
הריכוז הגדול ביותר של בתי-ספר יהודיים היה בסלוניקי, שבה פעלו 12 מוסדות חינוך יהודיים בין שתי מלחמות העולם. בשנת 1931 ספגה רשת אליאנס מכה קשה כשביוון נחקק חוק שאסר על אזרחי המדינה ללמוד בבתי-ספר זרים.


1943 | בעוז ובגבורה

ערב מלחמת העולם השנייה, רוב תושבי יוון היהודים – כ-55 אלף איש – חיו בסלוניקי. ב-11 ביולי 1942 נצטוו כל יהודי סלוניקי בני 19–45 להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת ואולצו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד, לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי ריקודים ספגו רבים מהם מכות אכזריות.
מבין 43,850 יהודים יוונים שהגיעו לאושוויץ, 11,500 בלבד ניצלו בסלקציה. הישרדותם ועוז רוחם של יהודי יוון במחנות היו לשם דבר. הגאווה ורוח החירות שנטבעו בהם לא מטו גם לנוכח הזוועות – וכך עמדו בעינן גם ההיאחזות בשפה (הלאדינו והיוונית), ברעות, בפטריוטיות ובלכידות התרבותית, וכן יכולות השירה, האירוניה העצמית והתחבלנות.
וכך כתב פרימו לוי על יהודי יוון בספרו "הזהו אדם?": "לידי עומדת קבוצת יוונים, יהודי סלוניקי הנפלאים והנוראים... היוונים שהשתלטו על המטבחים ועל העבודות בתוך בית-החרושת הם יהודים שאפילו הגרמנים מכבדים. הפולנים יראים מפניהם. זוהי להם השנה השלישית במחנה, ואיש אינו יודע טוב מהם מה טיבו... שרים כל הזמן, רגליהם חובטות באדמה לפי הקצב והם כשיכורים מהזמר".
האחווה בין היהודים היוונים היתה לשם דבר. אהרון רוזה, רוקח מסלוניקי, שהיה היהודי היחיד שעבד במרפאת האס.אס במחנה, נהג להבריח תרופות ואמצעים רפואיים לחבריו תוך סיכון חייו. כינויו היה "האבא של היוונים". נודע לתהילה גם ד"ר ליאון קונקה, ששימש רופא בבית-החולים של אושוויץ 3.
מקהילה של כ-55 אלף יהודים ביוון שרדו רק 1,950 איש. רובם עלו לישראל בשנים 1945–1948.

2014

נכון לשנת 2014 חיו ביוון כ-5,000 יהודים, כ-3,500 מהם באתונה וכ-1,000 בסלוניקי. הקהילה מפעילה בתי-כנסת, בית-ספר יהודי, שלושה מוזיאונים ובתי-תמחוי. יהודי יוון שעלו לישראל הקימו כמה יישובים, ובהם צור-משה, והתיישבו בשכונת פלורנטין שבתל-אביב ובנמל יפו.
סוג מקום:
מדינה
מספר פריט:
132317
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
גוז'נסקי, אליהו (אליושה) (1914–1948), מהפכן, פוליטיקאי, מנהיג פועלים ומחבר, נולד בפטרוגרד, רוסיה, בן יחיד להוריו פרידה ויצחק.
____________________________________________

אליהו גוז'נסקי – ביוגרפיה מאת יורם גוז'נסקי

אביו היה עורך-דין בעל השקפת עולם דמוקרטית. ב-1917 עברה המשפחה לגרודנה (אז – פולין; היום - בלארוס), שם למד גוז'נסקי בגימנסיה הריאלית. עוד בהיותו תלמיד, ניהל ויכוחים עם המורה להיסטוריה בשאלת האנטישמיות. כבר אז נתגלתה בו הנטייה לעמוד לימין החלשים. כתלמיד גימנסיה, הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר" והגיע לארץ בשנת 1930, בהיותו בן 16, ולמד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל עד 1933.

החיים בארץ חשפו בפניו מציאות חברתית ולאומית שונה מזו שציפה למצוא, ובהיותו תלמיד בית הספר מקווה ישראל, הצטרף לתנועת הנוער הקומוניסטי בארץ ונטל חלק פעיל בעבודת התנועה. לאחר סיום לימודיו בבית הספר החקלאי, עבד כפועל בפרדסים. עבודתו זו הביאה אותו במגע קרוב יותר עם ציבור הפועלים. אז נתגלו בו לראשונה הכשרונות האירגוניים, בהם הצטיין במשך כל שנות פעולתו.

בשנת 1936, לבקשת אביו, שב לגרודנה, כדי ללמוד שם בבית ספר למודדים מוסמכים. בגרודנה הצטרף לתנועת הנוער הקומוניסטי הפולני, שפעלה במחתרת. בפעילותו במחתרת בפולין, באו לידי גילוי אומץ רוחו של גוז'נסקי וכושר המצאתו. באחת הפעולות נאסר בידי המשטרה והועמד לדין. הוא נידון לשמונה שנות מאסר. לפי עצת אביו המשפטן, הוא ניצל את היותו נתין פלשתינאי, חמק ממאסר ושב בשנת 1938 לארץ. לאחר שובו, החל לעבוד כמודד במחנות הצבא הבריטי ולעתים כפועל בפרדסים.

עם שובו לארץ, בגיל 24, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שפעלה אז במחתרת. למרות הסכנה שבדבר, בכל מקום שבו עבד, ניהל תעמולה קומוניסטית בקרב הפועלים, ובייחוד בקרב העובדים במחנות הצבא. פעילות קומוניסטית, לרבות בקרב הפועלים, הייתה כרוכה באותן שנים בסיכון אישי. מאז שמועצת ההסתדרות (אפריל 1923) אימצה את הצעתו של דוד בן גוריון והחליטה להוציא מההסתדרות את כל חברי "פרקציית הפועלים", חל איסור על קבלת קומוניסטים להסתדרות. המשמעות הייתה – הרעבה והעדר שירותים רפואיים, שכן מי שהוצא מההסתדרות ב"אשמת" קומוניזם, נחסמה בפני הגישה ללשכת העבודה ולקופת חולים . ייתר-על-כן, ממשלת המנדט הבריטי, שערכה מצוד נגד קומוניסטים ואנשי שמאל, אסרה והגלתה אותם מהארץ, התייחסה למי שהוצא מן ההסתדרות כאל מי שהוכחה אשמתו בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית הבלתי-לגלית.
גוז'נסקי היה חבר ועד הסניף התל-אביבי של המפלגה הקומוניסטית, שפעלה במחתרת. במסגרתו, פעל בקשר הדוק עם מזכיר הסניף, סיומה מירוניאנסקי, שב-1941 נרצח בידי הבולשת הבריטית. ועד הסניף הטיל עליו את האחריות לפעולה האיגוד-המקצועית בקרב הפועלים. קשריו הישירים עם הפועלים וכישוריו הארגוניים, הפכו אותו תוך פרק זמן קצר למנהיג עממי בתנועת הפועלים בארץ.
כחבר פעיל במפלגה הקומוניסטית, היה גוז'נסקי נתון למעקב ולרדיפות מצד המשטרה הבריטית. בשנת 1941, בדרכו מנתניה לתל-אביב, נעצר בידי הבולשת הבריטית ונכלא. אחרי ששוחרר מבית הסוהר, שב במישנה מרץ לארגן מאבקי פועלים להגנה על שכרם וזכויותיהם.

מנהיג של פועלי היהלומים

ב-1941, לאחר ששוחרר מהמאסר, ורוב מקומות העבודה היו בעצם סגורים בפניו, החל גוז'נסקי לעבוד כפועל יהלומים. הוא עבד במלטשת "כוכב" ובמלטשות אחרות. שנה בלבד לאחר שהחל לעבוד במלטשת יהלומים, ארגן גוז'נסקי שביתה גדולה בענף, שתנאי העבודה והארגון המקצועי בו היו ייחודיים. הוא המשיך בפעילותו המנהיגותית בקרב פועלי היהלומים במהלך השנים 1946-1942. מידת מעורבותו בשביתות של פועלי היהלומים באה לידי ביטוי ב-18 המאמרים שהקדיש לנושא זה . במקביל היה מעורה גם במאבקי פועלים במפעלי תעשייה אחרים, במאבקים של העובדים במחנות הצבא הבריטי ובקרב עובדי שירות המדינה. בשנת 1946, לאחר שנתאפשר למפלגה הקומוניסטית, שפעלה כעשרים שנה במחתרת, לשוב ולפעול בהסתדרות, היה גוז'נסקי נציגה במועצת פועלי תל-אביב.

גוז'נסקי הקדיש מאמצים רבים לגיבוש אחדות מאבק של פועלים יהודים וערבים. התנאים לכך היו מורכבים והשגת המטרה חייבה להתגבר על מכשולים רבים. שלטון המנדט הבריטי הפעיל בפלשתינה את השיטה של "הפרד ומשול", ורדף בכל האמצעים את אלה שפעלו ליישום שיתוף פעולה יהודי-ערבי במישורים החברתי והמדיני. ההנהגה הציונית, לרבות הנהגת ההסתדרות הכללית, ניהלו מדיניות קולוניאלית של היבדלות לאומית ושל דחיקת רגלי הפועלים הערבים ("עבודה עברית"). מבחינת ההתארגנות האיגוד-מקצועית, פועלים יהודים וערבים היו מאורגנים אז בדרך כלל במסגרות מקצועיות-לאומיות נפרדות.
לכן נודעה חשיבות כה רבה למערכות המשותפות, שלמרות הפיצול הארגוני, התנהלו במשותף ואיחדו, בשביתות ארציות, פועלים יהודים וערבים. גוז'נסקי היה מעורב במאמצים אלה, ותרם אישית לפרסומו של הכרוז לפועלי הממשלה השובתים, יהודים וערבים, שהוציאו יחד המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית והליגה לשחרור לאומי בשנת 1946.
גוז'נסקי במעקב של סוכני ההגנה

לא נמצאו יומנים או רשימות אישיות, המתארות את פעילותו היומיומית. לכן מקורות המידע הם, מצד אחד, רשימות שכתבו עליו חבריו, ומצד שני – הרשימות של סוכני ההגנה, שעקבו אחריו, כמו אחרי פעילים קומוניסטים אחרים, הן בשנים שהמפלגה הקומוניסטית פעלה במחתרת, והן בשנים שפעלה כבר בגלוי.
אחד הדיווחים של סוכנת הגנה בשם "זהבה", מספר על ביקור של גוז'נסקי במחנה של הנוער הקומוניסטי בספטמבר 1945:
"זהבה מוסרת: בימים 17-14 לספטמבר התקיים מחנה של ברית הנוער הקומוניסטית על הר הכרמל. השתתפו קרוב למאה חבר מהסניפים: חיפה, קריות ותל-אביב. משאר הסניפים לא באו חברים. במחנה ביקרו אורחים, אשר גם הירצו, והם: אסתר וילנסקה ואליושה גוז'נסקי".
בדיווח אחר כלולים דברים, שאמר גוז'נסקי בכינוס פעילים של העיתון "קול העם", שנערך במועדון המפלגה ברחוב מרכז בעלי מלאכה 26 בתל-אביב (21.12.1946). האסיפה נערכה במסגרת המאמצים המיוחדים שהשקיע בגיוס תרומות ובהערכות להוצאת "קול העם" כיומון:
"נוכחו כ-20 פעילים ממקומות שונים בארץ. פתחה את הכינוס אסתר וילנסקה, לדבריה נועד כינוס זה לסיקור תוכנית הופעתו היומיומית של 'קול העם'. אחריה הירצה אליושה, שקוראים לו גם גוז'נסקי. המרצה דיבר על הקשיים שבביצוע התוכנית. הסביר, שאי-אפשר להמשיך בהדפסת העיתון באותו בית דפוס, משום החשש שבמקרה של התנגשות בין המפלגה הקומוניסטית ובין המחנה הציוני, יפסיקו להדפיס את העיתון. מתנהל, על כן, משא-ומתן על דבר רכישת בית דפוס, הנמצא באולם גדול וצריך לעלות כ-4,700 לא"י. הכספים יגויסו על-ידי התרמת חברים: חודש משכורת מכל חבר. כן יש למצוא לדפוס, מבין חברי המפלגה, גם פועלי דפוס. את הנוער הקומוניסטי יש להדריך ולהכין להדפסת העיתון ולחלוקתו בתנאים של שעת חירום למפלגה. העיתון ישמש לא רק כלי הסברה לקהל הרחב, אלא גם קשר בל ינתק בין החברים עצמם. כולם יצטרכו לשאת באחריות העיתון ובמקרה של הפסד – יצטרכו החברים לשלם מכספם".

גוז'נסקי כאיש של כתיבה

גוז'נסקי נהג לכתוב רשימות פוליטיות-חברתיות וספרותיות כבר מגיל צעיר. לא ידוע, מתי החל לפרסם בדפוס את רשימותיו, וזאת משום שכל עוד פעלה המפלגה הקומוניסטית במחתרת, המאמרים והרשימות בעיתוני המפלגה פורסמו ללא שמות הכותבים.
הפרסומים הראשונים שהופיעו בשמו היו ביידיש, שהייתה שפת הכתיבה הראשונה שלו. בפברואר 1943, בהיותו בן 28, ראתה אור הנובלה שכתב ביידיש "נעליים למען הנקמה", שפורסמה בביטאון המפלגה "פעברואר שטאמען". במרס 1943 ראה אור מאמר חתום בשמו של גוז'נסקי בפרסום של המפלגה באידיש "מערץ שטאמען", שהוקדש לתרומת היהודים למערכה נגד הפאשיזם.
באוגוסט 1943 פירסם גוז'נסקי לראשונה מאמר חתום בשמו ב"קול העם", שהיה אז שבועון של המפלגה הקומוניסטית. המאמר הוקדש להסכם עבודה שהשיגו פועלי היהלומים ולדרכי המאבק הנחוצות להגנת שכרם וזכויותיהם.

בשש השנים שחלפו מאז הנובלה הראשונה, שראתה אור בחתימתו, ועד למותו, פירסם גוז'נסקי ב"קול העם" ובעיתונים של המפלגה ביידיש כמאה מאמרים, רשימות וסקירות, שהוקדשו בעיקר למאבקי עובדים, למצב הכלכלי-חברתי ולמדיניות ההסתדרות. במאמרים אלה הוכיח בקיאות רבה בנתונים הכלכליים, בהלכי הרוח בקרב העובדים וגם יידע תיאורטי בתחום הגישה המרקסיסטית ליחסי הון-עבודה. מאמריו מצטיינים בעובדתיות ובענייניות, ובהם באה לידי ביטוי מעורבותו במאבקים המעמדיים והבנה מעמיקה לגבי צרכיהם ודרישותיהם של הפועלים, ולגבי תנאיי המאבק בארץ קולוניאלית.
בכתיבתו כיסה גם תחומים נוספים, כמו המערכה נגד משטר הדיכוי הקולוניאלי הבריטי, המערכה לעצמאות הארץ לטובת שני העמים החיים בה, והמערכה נגד הפאשיזם והנאציזם.

נובלות, שירים ורומן

למרות שהשקיע את מיטב מרצו בפעילות האיגוד-מקצועית ובפעילות הפוליטית בשורות המפלגה הקומוניסטית, גוז'נסקי כתב גם חיבורים בעלי אופי ספרותי. ב-1944, לאחר שמקריאת ידיעה ב"הארץ" נודע לו לראשונה, כיצד ניספה אביו בגיטו גרודנה (פולין), כתב גוז'נסקי ביידיש את הנובלה "גרודנה". הנובלה פורסמה בתל-אביב ביידיש בשנת 1945, והייתה הספר הראשון והיחיד שלו שראה אור בחייו. בגרסתה העברית, ראתה אור הנובלה "גרודנה" בשנת 1978.
גוז'נסקי כתב ביידיש רומן בשם "דער מענטש האט געזיגט" ("האדם ניצח"), שיצא לאור בשיתוף פעולה בין הוצאות ספרים בפולין ובישראל רק ב-1949, לאחר מותו. הרומן יצא לאור בעברית בשנת 2011 תחת הכותרת "האדם ניצח".
נמצאו עד כה שני שירים שפירסם ביידיש, ואשר הנושא שלהם הוא המערכה נגד הנאציזם.

בשליחות פוליטית

בוועידה השמינית של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (מאי 1944) נבחר גוז'נסקי לוועד המרכזי של המפלגה.
ב-1946, יזם גוז'נסקי את החלטת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית להפוך את "קול העם" משבועון לעיתון יומי. לאחר קבלת ההחלטה, הוא היה הרוח החיה בגיוס האמצעים והתרומות וכן בהכנות האירגוניות להפעלת המערכת, בית הדפוס ורשת המפיצים. המאמצים הוכתרו בהצלחה, העיתון החל להופיע כיומון ב-14 בפברואר 1947.
בשנים 1948-1946, מילא גוז'נסקי תפקיד מרכזי במאמצים לשיקום האחדות של הקומוניסטים היהודים והערבים בארץ. בספטמבר 1948, הודיעו שתי המסגרות – הליגה לשחרור לאומי והמפלגה הקומוניסטית הישראלית, על החלטתן להתאחד. בימים 23-22 באוקטובר 1948, התקיימה בחיפה ועידת האיחוד, אותה תיאר גוז'נסקי כמאורע החשוב ביותר בחייו.

ב-1947 התחברו יחד שתי התפתחויות: החריף המשבר בענף היהלומים, פוטרו אלפי פועלים וקשה היה למצוא בו תעסוקה; במקביל ריכזה המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית מאמצים רבים יותר במשימה הפוליטית - המערכה לסילוק השלטון הבריטי ולהשגת העצמאות. כתוצאה מתנאים אלה, השתנה המיקוד בפעילותו של גוז'נסקי מענייני עובדים ופעילות פנים-מפלגתית לפעילות מדינית מטעם המפלגה בארץ ובחו"ל. באותה עת החליטה הנהגת המפלגה להטיל על גוז'נסקי לבקר בארצות הדמוקרטיה העממית במזרח אירופה. במהלך נסיעותיו, שלח ל"קול העם" כתבות, בהן תיאר באופן ציורי את הדרך, את המבנה החברתי ואת הווי החיים במדינות הדמוקרטיות החדשות, שקמו לאחר הבסת שלטון הכיבוש הנאצי.

במסגרת תפקידו כשליח המפלגה, נשלח גוז'נסקי בדצמבר 1948 לפולין לייצג את המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית בוועידת האיחוד של שתי מפלגות הפועלים, הקומוניסטית והסוציאליסטית (פ.פ.ר. ו-פ.פ.ס). ב-21 בדצמבר 1948, בשובו מהוועידה, ניספה בתאונת מטוס בהרי הפלופונס ביוון. בן 34 היה במותו.

דרכו האחרונה

לאחר שארונו הגיע לארץ, נערכה הלווייתו בתל-אביב. בכתבה ב"קול העם" (14.1.1949), הופיע תיאור של ההלוויה, בו נכתב, בין היתר, כי המונים ליוו למנוחת עולם את אליהו גוז'נסקי, מנהיגה הדגול והאהוב של המפלגה הקומוניסטית הישראלית וחבר מליאת מועצת פועלי תל-אביב.
בהמשך נכתב, כי במשך כל הלילה וכל שעות היום עמדו ליד הארון, שהוצב במועדון המפלגה בת"א, ברחוב מרכז בעלי מלאכה 26, משמרות של חברים, אוהדים, ידידים ופועלים, אותם הדריך במלחמתם המקצועית-מעמדית.

בין הבאים לכבד את זכרו היו מונעם ג'רג'ורה, מזכיר קונגרס הפועלים הערבים בנצרת; תופיק טובי, חבר מזכירות מק"י ועורך "אל איתיחאד"; נציגי מועצת פועלי ת"א; נציגים של מפלגת מפ"ם; נציג של אגודת פועלים היהלומים; משלחות רבות של ועדי פועלים במפעלי חרושת ובמקומות עבודה ברחבי הארץ; פועלי יהלומים רבים, שעבדו ולחמו יחד עמו; אישים ואמנים, וביניהם מישה אידלברג וד"ר שמואל אייזנשטדט ורעייתו, המשוררים אלכסנדר פן ויוסף פפיירניקוב, הפסנתרן פרדריק פורטנוי והמנצח קונרד מן; הקונסולים של פולין ושל צ'כיה; נציג ועד היוצרים מגרודנה.

מסע הלוויה יצא ממועדון המפלגה לעבר בית ברנר, בית מועצת פועלי תל-אביב. הארון נישא על כתפיהם של חברי מרכז המפלגה, ולאחריו הלכו אשתו של המנוח ובנו יורם ויתר בני המשפחה. בהלוויה ההמונית צעדו שורות-שורות ילדים מברית הפיונרים, בני נוער מברית הנוער הקומוניסטי וחברי המפלגה הקומוניסטית.

בהגיע מסע הלוויה לבית ברנר, יצאו למרפסת בקומה ב' נציגי מועצת פועלי ת"א, שכטר, טובין וביאלופולסקי. פנחס טובין, שהספיד בשם המועצה, אמר בין השאר: "המנוח עלה לצמרת המפלגה הקומוניסטית הישראלית מתוך מעמד הפועלים, בו היה מושרש עמוקות ואיתו היה קשור כל שנות פעולתו. מותו הטרגי הוא אבידה כבדה למפלגה ולמעמד הפועלים. הדגלים העוטפים את ארונו הם-הם המציינים את הדרך הנכונה למעמד הפועלים".

אחריו נשא דברי הספד מאיר וילנר, מזכיר מק"י, שאמר: "אליושה היה חבר נאמן למפלגה וחבר מסור לבית הזה, לבית ברנר, למעמד הפועלים, לעם העובד ולמדינת ישראל. זכרו יהיה שמור בקרבנו לעד".
הלווייה המשיכה דרכה ברחובות ת"א וחלפה על-פני בניין הוועד הפועל של ההסתדרות. הארון הועבר למכונית עטופה שחורים ועליה דגל המפלגה. זרי פרחים כיסו את הארון. מסע הלווייה פנה לבית הקברות בנחלת יצחק. שם, ליד הקבר, נשא דברי הספד שמואל מיקוניס, המזכיר הכללי של מק"י, שאמר, בין השאר:

"על קברו הפתוח של החבר אליושה היקר, אנו נשבעים לשמור כעל בבת-עיננו על האחדות והליכוד של מפלגתנו, ולהילחם ללא לאות למען תהא מדינתנו עצמאית באמת ודמוקרטית באמת". הטקס ננעל בשירת "האינטרנציונל".
______
הערות:

1 שבתאי טבת (1980), קנאת דוד, עמודים 273, 519, הוצאת שוקן, ת"א.
2 ר' אליהו גוז'נסקי, "קום התנערה", פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2009.
3 ארכיון ההגנה, תיק 112/158.
4 ארכיון ההגנה, תיק 112/1341, עמוד 162.

_____________________________________________
יורם גוז'נסקי, בנו של אליהו גוז'נסקי, העביר מאמר זה עבור מאגר המידע של בית התפוצות, אפריל 2011
Moissis, Asher (1899-1975), lawyer and community leader, born in Trikala, Greece. When he was 16 years of age, he, together with his friend and fellow student Yomtov Yakoel, founded in Trikala the Zionist movement and then on years later they together published the Zionist magazine “Israel”. Together they studied law at Athens University and afterwards they opened a law office in Salonikai.

Very active in the Jewish community of Salonika, between 1934 and 1936 Moissis was president of the city’s Jewish community. Between 1930 and 1938 he was president of the local branch of Keren Kayemet LeYisrael and represented Greece at several Zionist congresses.In 1936-1938 he was pesident of the Greek Zionist Confederation.

When Greece was occupied by the Nazis he found refuge in Athens. In December 1944 he was elected president of the coordinating committee for all Greek Jewry and worked for the rehabilitation of the Jews who had returned from the concentration camps. He advocated and supported the passage of a law whereby the Greek government renounced any claims to the Jewish property which had been confiscated by the Germans so that the sale of these properties could be used for the benefit of the survivors of the Holocaust. In 1947 Moissis initiated the publication of a newspaper "Evraiki Estia" ("Hebrew Homeland") and in 1948 he was appointed the first diplomatic representative of the State of Israel in Athens. In 1959 he was a key witness in the prosecution of German war criminal Max Merten who had signed many of the agreements between the Salonika Jewish community and the Germans and which had been intended to alleviate the anti-Semitic measures of the Nazi regime.

Moissis published a number of books on Jewish subjects and Greek-Jewish relations, including ”Introduction to the Family Law of the Jews of Greece” (1934), “Greek-Jewish Friendship through the Ages” (1953), “Which Hellenism did the Maccabeans combat?” (1962), and “A History of the Zionist Movement in Greece” (1971). He also translated into Greek the Day of Atonement prayer book, the Pesach Haggadah and the Psalms of David.
PHILIP, PHILLIP

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע ממקור לא יהודי, במקרה זה משמות פרטיים יווניים ולטיניים שהיו נהוגים בעולם העתיק.

פיליפ הוא קיצור של השם היווני פיליפוס שפירושו "אוהד סוסים". פיליפ (פיליפוס) היה שמו של מלך מוקדון ואביו של אלכסנדר מוקדון. פיליפ היה אחד השמות היוונים שאומצו ע"י היהודים כאשר הושפעו מאורח החיים ההלניסטי במאה ה-3 לפסה"נ. מאוחר יותר, בקהילות אירופה, פיליפ הפך לכינוי נפוץ של השם המקראי פנחס. היהודי המפורסם הראשון שנשא את השם פיליפ היה בנו של הורדוס וקלאופטרה מירושלים, הטטרך של חמישה מחוזות בארץ ישראל בתקופת שלטונו של הקייסר הרומי אוגוסטוס במאה ה-1 לסה"נ.

כאשר פיליפ אומץ כשם משפחה, הוא שימש בסיס ליצירת מספר גרסאות וצורות איות שונות, כמו פיליפסון, פיליפובסקי, פיליפס.
KALLOS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתכונה או כינוי אישי או שם פרטי שלא ממקור יהודי.

קאלוש שייך לקבוצת שמות משפחה יהודיים אשר נגזרו מהשם היווני קלונימוס. קלונימוס היה במקור שם פרטי שפירושו ביוונית "יפה". אפשר שהיהודים ראו בו שם מקביל לשם העברי שם-טוב.

שמות יוונים התחילו להתקבל הקרב היהודים בתקופה ההלניסטית כאשר רבים ימצו את אורח החיים היווני החל מהמאה ה-3 לפסה"נ. דוגמאות של שמות יווניים אשר אומצו לצד השמות העבריים כוללים את יוחנן-הורקנוס, ינאי-אלכסנדר, יהודה-אריסטובולוס ושלומית-אלכסנדרה. מתועדות מספר גרסאות של השם היווני קלונימוס. בצורתו המקורית שם זה מתועד כשם יהודי במאה ה-8 באיטליה; ובמרכז אירופה במאה ה-10 עם קלונימוס היהודי, יהודי החצר של הקייסר הגרמני אוטו ה-2. הגרסה הלטינית הראשונה היא קאלונימוס אשר יצרה את קלמוס, את הצורות האיטלקיות קאלו וקלימני, ואת הגרסה הצרפתית קאלוט.

במרכז ומזרח אירופה נוצרו שמות הנובעים מקלמן ע"י הוספת סיומות שפירושן הכללי הוא "בנו של", כמו "-זון" בגרמנית / יידיש או "-וביץ'" / "-וביץ" בשפות הסלביות, וגם גרסאות כמו קליימן וקלה (Klee). השם קלמן מתועד בוירצבורג, גרמניה, בשנת 1212. משה אליעזר ליפמן קלמר, אשר נולד בגרמניה והיה לספק הרשמי של מלך לואי ה-15 של צרפת, היה היהודי הראשון שקיבל תואר אצולה צרפתי.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי קאלוש כוללים את פאול קאלוש, רופא וחוקר שוודי יליד הונגריה.
CALONIMOS, CALONEMOS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע משם שבמקור לא היה שם יהודי.

קלומינוס הוא גרסה של קלונימוס. קלונימוס היה במקור שם פרטי שפירושו ביוונית "יפה". אפשר שהיהודים ראו בו שם מקביל לשם העברי שם-טוב.

שמות יווניים התחילו להיות מקובלים אצל היהודים בתקופה ההלניסטית לאחר המאה ה-3 לפסה"נ, כאשר רבים אימצו מנהגים יווניים, למשל יוחנן-הורקנוס, ינאי-אלכסנדר, יהודה-אריסטובולוס ושלומית-אלכסנדרה. מתועדות מספר גרסאות של השם היווני קלונימוס. בצורתו המקורית שם זה מתועד כשם יהודי במאה ה-8 באיטליה; ובמרכז אירופה במאה ה-10 עם קלונימוס היהודי, יהודי החצר של הקייסר הגרמני אוטו ה-2. הגרסה הלטינית הראשונה היא קאלונימוס אשר יצרה את קלמוס, את הצורות האיטלקיות קאלו וקלימני, ואת הגרסה הצרפתית קאלוט. במרכז ומזרח אירופה נוצרו שמות משפחה מבוססים על השם קלמן ע"י הוספת סיומות פטרונימיים (המצביעים על שמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה) כמו "-זון" ("בן") ו-"ויץ", בגרמנית; "-ויץ' ו-"וביץ'", בשפות הסלביות, וגם גרסאות של השם קלמן, כמו קליימן וקלה. השם קלמן מתועד בוירצבורג, גרמניה, בשנת 1212. משה אליעזר ליפמן קלמר, אשר נולד בגרמניה והיה לספק הרשמי של מלך לואי ה-15 של צרפת, היה היהודי הראשון שקיבל תואר אצולה צרפתי.

משפחות יהודיות בשם קלמן וכלמן חיו באלזס בסוף המאה ה-18. הגרסה הצרפתית קל מתועדת באותה התקופה באלזס ובגרמניה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי קלומינוס כוללים את הרופא יעקוב קלומינוס אשר חי באיטליה במאה ה-15.
KOLONOMOS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר משם פרטי שמוצאו אינו יהודי או משפת הדיבור המקומית.

שם המשפחה הזה נגזר מהשם קלונימוס.

קלונימוס, שפירושו ביוונית "שם יפה" / שם טוב", הוא שם פרטי גברי. אפשר שהיהודים ראו בו שם מקביל לשם העברי שם-טוב.

השמות היוונים התחילו להתקבל ע"י היהודים בתקופה ההלניסטית, כאשר רבים אימצו את אורח החיים היווני החל מהמאה ה-3 לפסה"נ. דוגמאות של שמות יווניים אשר אומצו לצד השמות העבריים כוללים את יוחנן-הורקנוס, ינאי-אלכסנדר, יהודה-אריסטובולוס ושלומית-אלכסנדרה. מתועדות מספר גרסאות של השם היווני קלונימוס. שם זה מתועד בגרסתו המקורית במאה ה-8 באיטליה, ולאחר מכן במרכז אירופה במאה ה-10 עם קלונימוס היהודי, יהודי החצר של קיסר הגרמני אוטו ה-2. הגרסה הלטינית קלונימוס יצרה את הצורות קלמוס, את הגרסאות האיטלקיות קאלו וקלימני, ואת הצורה הצרפתית קלוט. במרכז ומזרח אירופה נוצרו שמות משפחה מבוססים על השם קלמן ע"י הוספת סיומות פטרונימיים (המצביעים על שמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה) כמו "-זון" ("בן") ו-"ויץ", בגרמנית; "-ויץ' ו-"וביץ'", בשפות הסלביות, וגם גרסאות של השם קלמן, כמו קליימן וקלה. המקור היווני של השם הזה מופיע מחדש במאה ה-13 בעיר אביניון בפרובנס, צרפת, עם קלונימו בן קלונימוס מארל. קלמוס מתועד באלזס בסוף המאה ה-18 וקולונומוס בעיר ליון, צרפת, ובמיאמי, ארה"ב, במאה ה-20.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי קולונומוס כוללים את ז'מילה קולונומוס, עובדת סוציאלית, סטוריונית ומנהיגת תנועת הנשים במקדוניה במאה ה-20.
ALEXIS, ALEXMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר משם פרטי שמוצאו אינו יהודי או משפת הדיבור המקומית.

אלקסיס ואלקסמן הם שמות פטרונימים, כלומר שמות שנגזרו משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. השם היווני אלכסנדר, שמשמעותו היא "עוזר לאנשים", היה אחד מתוך כמה שמות יוונים שהיהודים אומצו בשנים שלאחר חורבן בית המקדש השני ע"י הקיסר הרומי טיטוס בשנת 70 לסה"נ. המנהג של שימוש בשם לא יהודי ביחד או בנוסף לשם היהודי נוצר כבר מספר מאוד שנים קודם לכן.

במאה ה-3 לפנס"נ כאשר יותר ויותר יהודים דיברו יוונית, השימוש בשמות יוונים הפך לנפוץ מאד. לכל החשמונאים היו שמות עברים וגם יוונים, למשל שלומית-אלכסנדרה.

אחרי המאה ה-12 הרבנים הקפידו שכל ילד יהודי יקבל שם יהודי בברית המילה, ושם לא יהודי (כינוי), שבו השתמשו בועסקים ובמגע עם החברה הלא יהודית. בתקופה הזאת אלכסנדר ושמות יווניים נוספים התקבלו כשמות יהודיים ביחד עם שמות עבריים וארמאים.
PHILIPPI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע ממקור לא יהודי, במקרה זה משמות פרטיים יווניים ולטיניים שהיו נהוגים בעולם העתיק.

פירוש שם המשפחה פיליפי הוא "בנו של פיליפ. פיליפ הוא קיצור של השם היווני פיליפוס שפירושו "אוהב סוסים". פיליפ (פיליפוס) היה שמו של מלך מוקדון ואביו של אלכסנדר מוקדון.

פיליפ היה אחד השמות היוונים שאומצו ע"י היהודים כאשר הושפעו מאורח החיים ההלניסטי במאה ה-3 לפסה"נ. מאוחר יותר, בקהילות אירופה, פיליפ הפך לכינוי נפוץ של השם המקראי פנחס. היהודי המפורסם הראשון שנשא את השם פיליפ היה בנו של הורדוס וקלאופטרה מירושלים, הטטרך של חמישה מחוזות בארץ ישראל בתקופת שלטונו של הקייסר הרומי אוגוסטוס במאה ה-1 לסה"נ. כאשר פיליפ אומץ כשם משפחה, הוא שימש בסיס ליצירת מספר גרסאות וצורות איות שונות, כמו פיליפסון, פיליפובסקי, פיליפס. אישים מוכרים שנשאו שם המשפחה היהודי כוללים את הסופר והמחזאי הגרמני פליקס פיליפי (1921-1851).
ALEXANDRE שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר משם פרטי שמוצאו אינו יהודי או משפת הדיבור המקומית.

שם זה הוא גרסה צרפתית של השם היווני אלכסנדר. השם היווני אלכסנדר שמשמעותו היא "עוזר לאנשים", היה אחד מתוך כמה שמות יוונים שהיהודים אומצו בשנים שלאחר חורבן בית המקדש השני ע"י הקיסר הרומי טיטוס בשנת 70 לסה"נ. המנהג של שימוש בשם לא יהודי ביחד או בנוסף לשם היהודי נוצר כבר מספר מאוד שנים קודם לכן.

במאה ה-3 לפנס"נ כאשר יותר ויותר יהודים דיברו יוונית, השימוש בשמות יוונים הפך לנפוץ מאד. לכל החשמונאים היו שמות עברים וגם יוונים, למשל שלומית-אלכסנדרה.

אחרי המאה ה-12 הרבנים הקפידו שכל ילד יהודי יקבל שם יהודי בברית המילה, ושם לא יהודי (כינוי), שבו השתמשו בועסקים ובמגע עם החברה הלא יהודית. בתקופה הזאת אלכסנדר ושמות יוונים אחרים כבר התקבלו כשמות יהודים לכל דבר בדומה לשמות שמקורם בעברית ובארמית.

שמות משפחה רבים מבוססים על השם אלכסנדר, ביניהם גם צורות מקוצרות כמו סנדר, זנדר, סנדל, סנדלר ואחרים.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אלכסנדר כוללים את פול אדוארד אלכסנדר, מפקד חיל התותחנים הצרפתי בקרב וורדן בזמן מלחמת העולם הראשונה . בתחילת המאה ה-20 , אלכסנדר מתועד כשם משפחה יהודי גם עם החיילים הגרמנים ילידי חבל אלזס, רוברט ותיאופיל אלכסנדר, אשר נהרגו במלחמת העולם הראשונה.
PHILOSOF

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע מתכונה או כינוי אישי, במקרה זה ממקור יווני.

שם משפחה זה הוא גרסה של השם פילוסוף.

בין היהודים המתיוונים השם היווני פילו, שפירושו "אוהד" / "אוהב", נחשב לתרגום יווני של השם העברי ידידיה. המילה היוונית פילו ביחד עם המילה היוונית סופיה, שפירושה "חוכמה", יצרו מונחים כמו פילוסופיה ("אהבת החוכמה, ביוונית) ופילוסוף. היהודי המפורסם ביותר אשר נשא את השם פילו היה פילו האלכסנדרוני, פילוסוף שחי באלכסנדריה, מצרים, בתקופה ההלניסטית. הצורות פילוסוף ופילוסוף (עם "פ" לא מודגשת) מתועדות כשמות משפחה יהודיים בסלוניקי, יוון, בתחילת המאה ה-16. גרסה נוספת של השם פילוסוף מתועדת בסלוניקי בסוף המאה ה-18. .גרסאות של שם משפחה זה כוללות את פילוזוף ופלוסוף.

במאה ה-20 פילוסוף מתועד כשם משפחה יהודי עם המנהיג הקהילתי היווני אברהם פילוסוף.