חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי סאפי

סאפי Safi

בערבית אספי

עיר נמל לחוף האוקיינוס האטלנטי, מצפון למוגאדור, מרוקו.

במאות ה- 14 וה- 15 היה במקום ישוב יהודי, שקיים קשרים עם יהודי מיורקה ועם היהודים בפורטוגל. ב- 1488 קיבל קאיד (מפקד) סאפי את ריבונות פורטוגל. סאפי הייתה אז עיירה קטנה שעשירית מתושביה יהודים. היהודים סייעו לפורטוגלים בכיבוש.

בשנת 1500 ישבו בסאפי למעלה ממאה משפחות יהודיות. בעיר שלט אז קאיד ברברי בחסות פורטוגלית. רישום משנת 1507 מציין 150 משפחות יהודיות בסאפי.

בשנת 1508 נאלצה פורטוגל לכבוש את סאפי, בגלל התמרדויות מצד הקאיד, וליהודים הובטח שלא יגורשו ולא יאולצו להתנצר. היחסים עם הפורטוגלים היו תקינים ויהודים הופקדו על הגנת העיר, כאשר באה במצור ב- 1510. האחראים להגנה היו בני משפחת בן-זמירו, ששימשו כיועצים והתקבלו בכבוד גם בארמון המלוכה בפוטוגל. יהודים אף מימנו את הגנת העיר. רב הקהילה, שמונה בידי השלטונות הפורטוגליים, היה אברהם בן-זמירו, הוא היה גם רופא וגם מדינאי. יעקב רותי התמנה ב- 1523 כתורגמן בסאפי, והיה אחד האישים הבולטים בקשרים עם השלטונות הפורטוגלים ועם חצר מלך פאס. היהודים מלאו תפקידי סוכנים, דיפלומטים ותורגמנים בחצר השליטים הפורטוגלים.

ב- 1550 נסוגו הפורטוגלים מפני שליטי בני סעד. קשרי מסחר החלו להתרקם בין מרוקו לארצות אירופה, וסאפי שימשה נמל מרכזי. היהודים נטלו חלק פעיל ביותר במסחר. מראשית המאה ה- 17 הועסקו יהודים רבים בידי השריפים בני סעד בתפקידים דיפלומטיים ואדמיניסטרטיביים. בני משפחת פליאג'י היו חוכרי המס של סאפי והיו מעורבים בקשרים עם הולנד.

ב- 1728 נחשבה קהילת סאפי לאחת הקהילות החשובות במרוקו. באותה תקופה הייתה העיר אסורה לנוצרים והיהודים שלטו על המסחר עם אירופה ועם אמריקה. המשפחות הבולטות בקהילה היו בני בארוקה, שריק-דלוואנטה, קורקוס, פאלאש, סומבאל וחרז. בישיבות המקומיות לימדו ר' יצחק גבאי בעל "כף נחת", ר' יוסף בואנו די מסקיטה, ר' חליפא בן מלכה, ר' מסעוד קארוואליו ובנו ר' יהודה ור' אברהם סולטאן, שקברו משמש אתר עלייה לרגל.

הסולטאן מחמד בן עבדאללה (1790-1757) הביא סדר ובטחון לאזור, התקבל יפה על-ידי יהודי סאפי, ובתמורה הכריז על סאפי כעל נמל חופשי ליצוא. הסולטאן כרת שורת בריתות עם ארצות אירופה, והיהודים היו הנושאים והנותנים בשמו.

בשנת 1765 נסגר נמל סאפי בגלל עליית חשיבותה של העיר מוגאדור. ביוזמתו של יעקב בן עדי שריקי-דלוואנטה, נפתח הנמל מחדש והיהודים קיבלו שמוש בלעדי במתקניו. במקום הסוחרים הוותיקים שעברו למוגאדור התגבש גרעין מסחרי חדש סביב משפחות סיבוני, מראן, בן-דלאק, בר-ששת, לוי ובן-אייר. יעקב בנידאר שימש סגן קונסול בריטניה בסאפי.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 כיהן כרב קהילת סאפי החכם ר' אברהם סיבוני, הקהילה שגשגה בהנהגתו. הוא נפטר בתחילת המאה העשרים.

בשנת 1902 היו בסאפי 1,600 יהודים. העיר נעשתה לנמל הייצוא של מחצבי הרי האטלס, והקהילה שגשגה. המשפחות היהודיות שהיו קשורות אז במסחר היו: סיבוני, מראן, בר-ששת, לוי בן-אייר. ב- 1936 היו כבר 3,654 יהודים בסאפי ואילו ב- 1955 היו 4,000.

פעילות ציונית מאורגנת החלה ב- 1903 עם ייסוד האגודה "אהבת ציון", אף-על-פי שהרעיון הציוני לא היה נהיר לחבריה, והוא נתפס כאיסוף כספים (ה"שקל") לסיוע לקהילה הנזקקת. מזכיר האגודה היה הרב הראשי יעקב מרציאנו, והדבר מעיד על התפיסה הדתית שייחסו לציונות. יושב-ראש האגודה היה מאיר בר-ששת. ב- 1912 פעל בסאפי בית ספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס").

ב- 1940 נפתחה בסאפי בחסות הקהילה אכסניה לפליטים יהודים מאירופה.

בתקופת העלייה הגדולה של יהודי מרוקו לישראל בשנות החמישים, היגרו רוב יהודי סאפי לקנדה ולארצות אירופה. ב- 1960 הגיע מספר היהודים בעיר ל- 1,434 וב- 1968 נותרו פחות מ- 700.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
125320
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

ציוני דרך בתולדות יהודי מרוקו


687 | חאליסי היהודייה

על-פי "יוסיפון" – לא, לא ההוא מהסרט "גבעת חלפון", אלא הספר שחובר בראשית ימי הביניים ומתאר את תולדות העם היהודי בעת העתיקה – אחרי חורבן בית שני ברחו כ-30 אלף יהודים לאזור המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה), שם חיו באותה תקופה שבטים בֶּרבֶּרים.
האגדה מספרת כי היהודים הללו ייסדו ממלכות יהודיות באזור מרוקו ואף גרמו לרבים מהבֶרברים להתגייר. מקורות ספק-היסטוריים וספק-אגדתיים מזכירים מלכה ממוצא יהודי ושמה דהיה אל-כהינה, שעמדה בראש ההתנגדות לכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית. אל-כהינה, המתוארת כ"מלכת מדבר אמיתית, יפה כסוס וחזקה כמתגושש", הקסימה היסטוריונים רבים. הם ציירו אותה כמנהיגה כריזמטית ויפהפייה, שהיתה קשוחה ואמיצה, ובו בזמן נהגה בחיילים שנפלו בשבי במידת הרחמים ואפילו אימצה שניים מהם.


800 | פז דה-תלמוד

בראשית המאה התשיעית העבירו הישיבות הגדולות של בבל את השרביט בין השאר גם למרכז היהודי בעיר פֶז, השוכנת בצפון-מזרח מרוקו.
הכובש הערבי במרוקו אמנם העניק ליהודי פז מעמד נחות של בני-חסות ("ד'ימי"), אך ככל הידוע היה מצבם טוב יחסית. ההיסטוריון המוסלמי אל-בכרי ציין כי "בפז חיו יהודים רבים יותר מאשר בכל עיר אחרת במגרב".
ואכן, בפז התקבצו מלומדים יהודים רבים שתרמו לצמיחתה כמרכז רוחני תוסס. המוכרים שבהם היו הבלשן והפייטן רבי יהודה בן-קוריש ורבי יצחק אלפסי, שייסד בעיר ישיבה גדולה וחיבר את "ספר ההלכות", שזיקק את תמצית ההלכות מהמשנה ומהתלמוד וזיכה את מחברו בתהילת עולם.


1146 | דוקטור מוחמד ומר משה

כדי שלא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל-מוואחידון, שהשתלטה על מרוקו בשנת 1146, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות: למות או להתאסלם. היו שבחרו באופציה שלישית: להיות אנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים מחוצה לו. מצב זה עורר את הרמב"ם, שהתגורר באותה עת בפז, לכתוב את "אגרת הנחמה" המפורסמת שלו, שהעניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם.
על-פי המסורת, הבית שבו התגוררה משפחת הרמב"ם שוכן עד ימינו אנו בעיר העתיקה של פז


1492 | חסיד אומות העולם המרוקאי

גירוש ספרד נצרב בזיכרון הקולקטיבי היהודי כאסון לאומי שייזכר לדיראון עולם. כמו באירועים אחרים בהיסטוריה היהודית שבהם נעקרו היהודים מביתם גם בגירוש ספרד לא נרשמה התלהבות בקרב אומות העולם לקלוט את הפליטים היהודים.
יוצא מן הכלל היה המלך מוחמד אל-שיח', מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, "חסיד אומות עולם" של תקופתו, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.
המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה בטבעיות. הם התיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו בפז, במקנס, בסאלי ובמרקש, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית שם ואף יצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה.


1631 | הזוהר הקדוש

כמו באירופה הנוצרית, גם בארצות האסלאם משחק הכיסאות הפוליטי לא פסק לרגע. יהודי מרוקו היטלטלו משלטון לשלטון – כל שלטון וגחמותיו ביחס ליהודים. החילופים התכופים הסתיימו בשנת 1631, כאשר תפסה את השלטון שושלת העלאווים. ראשי השושלת גילו יחס חם כלפי היהודים, שהתברגו בעמדות מפתח כפקידים בכירים, טובעי מטבעות, גזברי מלכים ועוד.
ואולם, הגיבור הראשי במרוקו של אותן שנים לא היה פקיד או אישיות תורנית, אלא ספר: "הזוהר הקדוש", שנחשב לספר היסוד של המיסטיקה היהודית. "הזוהר" השפיע במיוחד על יהודי דרום מרוקו, שם פרחה ספרות הקבלה; עם חכמיה המוכרים נוכל למנות את ר' שמעון לביא, משה בן-מימון אלבז ויעקב בן-יצחק איפרגן, וכן את ר' אברהם אזולאי, אבי סבו של החיד"א, הלוא הוא הגאון חיים יוסף דוד אזולאי.


1739 | דפוס של גאון

הדפוס אמנם הומצא בגרמניה כבר במאה ה-15, אך שמעו טרם הגיע למרוקו גם 300 שנה לאחר מכן. כך אירע שהפריחה היצירתית חסרת התקדים שידעו יהודי מרוקו בזמן שלטונו של המלך מולאי אסמעאיל במאה ה-18 לא זכתה לחשיפה הראויה לה. מבין גדולי הדור הנשכח ההוא היו בני משפחת טולדנו וברדוגו והחכמים אבן-צור, אזולאי ובן-חמו.
אלא שאישיות אחת זכתה בכל זאת לתהילת עולם: רבי חיים בן-עטר, בעל "אור החיים".
יד הגורל היא שהובילה את בן-עטר לעלות לישראל בשנת 1739, אחרי קרבות ירושה מרים שהתגלעו במשפחתו. בדרך לארץ ישראל עבר בן-עטר בליבורנו, איטליה, שם הדפיס את ספריו. והשאר היסטוריה.
גדולתו של בן-עטר חצתה מגזרים. לפי האגדה, כששמע מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב, שבן-עטר עולה ארצה, הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מן השמים מנעו זאת ממנו, בתואנה שאילו היו שני הצדיקים נפגשים, היה המשיח בא, ועם ישראל עדיין אינו בשל לכך.


1838 | נווה-צדק היסטורי

בשנת 1838 הפליגה ספינת מפרשים מחופי מרוקו לכיוון ארץ ישראל. על הספינה היו יהודים ילידי מרוקו שלבם נמלא כיסופים עזים לארץ הקודש. אלא שהים הבוגדני שם קץ לתקוותיהם והטביע את הספינה. בין מתי המעט שהצליחו לשרוד את הסערה היה אברהם שלוש.
אף שרוב הדיונים בעלייתם ארצה של יהודי מרוקו עוסקים בעיקר בראשית ימיה של מדינת ישראל, משפחת שלוש המפוארת – שייסדה בין השאר את שכונת נווה-צדק בתל-אביב – היא אחת ההוכחות לכך שעלייה זו החלה זמן רב לפני הקמתה של מדינת ישראל, ונמשכה טיפין-טיפין עד הקמתה.
עולה מפורסם אחר שראוי לציינו הוא חיים אמזלג, שנטל חלק ברכישת אדמות ראשון-לציון והיה מעורב ברכישת אדמות "אם המושבות", הלוא היא פתח-תקווה.


1860 | הקשר שחודש

במשך שנים שרר נתק יחסי בין יהדות מרוקו לקהילות היהודיות באירופה. מצב זה השתנה מעט בזכות "תג'אר אל-סולטאן" ("סוחרי המלך") - מעמד יהודי חדש שצמח במרוקו בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19.
קבוצה זו של סוחרים יהודים ניהלה קשרי מסחר עם מעצמות אירופה וכוננה בו בזמן קשרים עם אחיה מארצות אירופה.
באותן שנים החלה גם הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמריקה הדרומית, בעקבות תעשיית הגומי שצברה אז תנופה, בעיקר בברזיל. אחד הסוחרים היהודים הבינלאומיים הבולטים מתקופה זו הוא משה אליהו לוי ממוגדור, שהיגר בבגרותו דווקא לפלורידה, ובאקט של סולידריות עם בני עמו רכש שם מאות אלפי דונמים בכוונה לקלוט במקום פליטים יהודים ממזרח אירופה.


1912 | כל ישראל חברים

ב-1912 נחתם בין סולטאן מרוקו לממשלת צרפת "הסכם פז", שהפך את מרוקו למדינת חסות צרפתית. מבחינתם של יהודי מרוקו בישר ההסכם על סיומה של תקופת שפל רצופת פרעות ואת ראשיתו של עידן חדש, שבו נהנו היהודים מרנסנס תרבותי, חברתי ופוליטי.
באותם שנים החינוך ללימודי עברית, בשילוב רעיונות ההשכלה, נשא כנפיו למרוקו בעזרת רשת בתי-הספר היהודית העולמית כל-ישראל-חברים (כי"ח), שפרשה את חסותה על ילדי מרוקו היהודים. באותה תקופה אף החלו יהודי מרוקו לצאת מן המלאח (הרובע היהודי) אל שכונות בסגנון אירופי שהוקמו בערים המרכזיות.


1940 | השואה נעצרת במרוקו

בשנת 1940 כבשו הנאצים את צרפת וכוננו בה את משטר וישי – זאב גרמני בעור של כבש צרפתי.
היסטוריונים חלוקים בשאלה על מידת כניעותו של המלך המרוקאי מוחמד החמישי לצוויו של משטר וישי. כך או כך, עד מהרה סולקו היהודים ממשרות ממשלתיות והושלכו בחזרה לאזורי המלאח (הרובע היהודי). הוסף לכך ידוע סיפורם הטרגי של 153 יהודים מרוקאים, שנקלעו במקרה לפריז ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
בשנת 1942 כבשו בעלות-הברית את מרוקו ועצרו את תוכניות מכונת ההשמדה הנאצית בצפון אפריקה.



1948 | עלייה אל כור ההיתוך

הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 עוררה התרגשות רבה בקרב יהודי מרוקו. אולם לא רק אהבת ישראל עמדה מאחורי סערת הרגשות, אלא גם קשיי ההתמודדות במרוקו.
באותן שנים המאבק הלאומי במרוקו הסלים והעיתונות הלאומית הרבתה להסית נגד היהודים. המתיחות העזה הובילה למאורעות קשים, ובכלל זה פרעות אוג'דה וג'ראדה, שבמהלכן נהרגו 42 יהודים – גברים, נשים וילדים.
בשנים 1948–1956 עלו ממרוקו, שהיתה עדיין תחת שלטון צרפת, כ-85 אלף יהודים. העולים נאלצו להתיישר עם מדיניות "כור ההיתוך" הממלכתית שהנהיג ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון, ורבים מהם חשו כי תרבותם העשירה נדרסת על-ידי המכבש הציוני. אלפים מהם הובלו באישון לילה ליישובי ספר כדי ליישב את הגבולות; לימים יכונו יישובים אלה "עיירות פיתוח". טראומה זו ליוותה את העולים במשך שנים רבות, ובאה לידי ביטוי במוזיקה, בספרות ובקולנוע הישראליים.






1948 | עצמאות וקוץ בה

בשנת 1956 זכתה מרוקו בעצמאות לאומית, ואסרה על היהודים שחיו בה לעלות לישראל. אחת הסיבות לכך הייתה, ככל הנראה, תפקידם החשוב של היהודים בכלכלה המרוקאית. בשנת 1960 יצא המוסד הישראלי במבצע נועז להברחת יהודי מרוקו אל ישראל באמצעות ספינת הדיג אגוז. במהלך אחת מגיחותיה טבעה הספינה סמוך למצרי גיברלטר, וכמעט כל נוסעיה, ובכללם כ-44 עולים, נספו. האסון עורר תהודה עולמית ניכרת, ובעקבותיו החל לחץ בינלאומי על מרוקו, עד שאפשרה ליהודים לצאת משעריה בתנאים מגבילים שונים.
בשנים 1961–1967 עלו ממרוקו כ-120 אלף יהודים.
בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים והאיומים הגוברים על הקהילה היהודית במרוקו, החל גל העלייה האחרון מהמדינה. במסגרת זו עלו לישראל כ-10,000 איש.
ב-2014 מנתה הקהילה היהודית במרוקו כ-2,500 אנשים. זאת, לעומת 204 אלף יהודים שחיו במדינה בשנת 1947. רבים מיהודי מרוקו היגרו גם למדינות אחרות, ובכללן צרפת, קנדה וארה"ב.

El Jadida

الجديدة

Formerly known as Mazagan, Mazighan

A port city in the province of El Jadida in the region of Casablanca-Settat, Morocco.

In 1514 Mazagan was occupied by the Portuguese who maintained their rule over the city until 1769. During the first half of the 16th century a handful of Jews, from among those expelled from Spain, settled in Mazagan and practiced Judaism openly at a time when Jews were persecuted in mainland Portugal. Abraham Ben Zamirro from Safi was an official interpreter, Jacob Daroque rented the customhouse, and Jacob Abide, also a renter of the customhouse, later became chief rabbi of the Jewish community in nearby Azemmour. In 1556 Jews living in Portuguese controlled territories in Morocco, including Mazagan, were expelled by the decree of João III The Pious, King of Portugal. However, by a decision taken towards the end of the 16th century, Jewish merchants were allowed to enter and reside in the Portuguese controlled cities for the time needed to conduct their business. Throughout the 17th and early 18th centuries, Jewish traders used Mazagan as a port of exit for their journeys to western Europe. Some crypto-Jews from Portugal settled in Mazagan and apparently maintained secret contacts with the Jewish community of Azemmour.

Known as El Jadida, after the city returned to the rule of the sultans of Morocco, it attracted Jewish settlers from other regions of the country.  

The growth of the local Jewish community was very fast. Between early 1830s to late 1860s the Jewish population increased from about 300 to over 1,000 people. The demographic growth accelerated during the first half of the 20th century with many Jews from nearby Azemmour moving to El Jadida. In 1945 there were 3,591 Jews living in El Jadida and in 1954 their number stood at 3,328.

Unlike other places in Morocco, in El Jadida the Jews could live in all city’s neighborhoods and were not constrained to gather in a mellah. The neighborhood within the walls of the old Portuguese fortress occasionally was called the mellah, but in fact it was inhabited equally by Jews, Muslims and Europeans. Until the late 1910s, the fortress was the only secure place for living in El Jadida.

Jews began emigrating from El Jadida already in the second half of the 19th century. A few went to the Land of Israel and others to countries in South America, particularly during the first decades of the 20th century. During WW II, like in other places under the French Protectorate in Morocco, the Jews of El Jadida were affected by the anti-Semitic legislation of the French collaborationist regime of Vichy. The landing of US troops in Morocco in November 1942 ended the anti-Jewish persecutions.

After WW II, the Jews of El Jadida started emigrating to other countries. Already during the late 1940s some of them immigrated to the Land of Israel, while others moved to France, United States, Spain, and the Netherlands.

Following an agreement between the French authorities and the Jewish Agency, a transit camp known as “Mazagan camp” was established not far from El Jadida by the Zionist organization Kadima. This camp served as a port of departure for Jewish immigrants to Israel; they first travelled to Marseille in southern France, and from there continued to Israel. After Morocco obtained independence in 1956, the camp was closed by the new authorities. However, the Jewish emigration continued, having being added by Misgueret, an underground Zionist organization. The worsening of the economic situation in Morocco during the 1960s, the Moroccan decision to severe the postal ties between Morocco and Israel that affected tens of thousands of Jewish families split between Israel and Morocco, the will to reunite with the family already living in Israel, and the impact of the Israeli victory in the Six-Day War of 1967 on the Muslims’ attitude towards the Jews, brought about an acceleration of the Jewish emigration. By early 1970s the vast majority of the Jews of El Jadida left Morocco.

During the 2010s, with the assistance of Organization of the Jewish Communities of Morocco (Le Conseil des communautés israélites du Maroc - CCIM), the Bensimon synagogue, also known as Shaar Hashamayim, was renovated as well as the Jewish cemetery of El Jadida. The renovation works included the repair of some tombs, the reinforcing and the painting of the surrounding walls, the replacement of the gate, and the building of a ceremony hall with a capacity of 250 people and of additional facilities.

מוגאדור-א-צוירה

Mogador

בערבית الصويرة‎‎

עיר נמל לחוף האוקיינוס האטלנטי, מדרום לסאפי, מרוקו.


בשנת 1513 בנו הפורטוגלים מבצר במוגאדור העתיקה. מאז החלה העיר להתפתח ויהודים התיישבו בה למטרות מסחר, ומילאו תפקידים בממשל הפורטוגלי. עד המאה ה- 17 החזיקו יהודים במרבית סחר הסוכר. בין 1650 ל- 1760 ירד מעמדה של מוגאדור. בשנת 1765 בנה הסולטאן מחמד בן עבדאללה נמל חדש בעיר, וב- 1785 מנתה הקהילה כ- 6,000 נפש. קבוצת הסוחרים היהודים הגדולים, ששלטו בסחר הימי ובייצור הסוכר, קיבלו זכויות המעוגנות בהסכמי הקאפיטולציות בחסות מעצמות אירופה והביאו לשגשוגה של הקהילה. כמה עשרות משפחות יהודיות נכבדות נבחרו לקבל תואר תאג'ר אל-סולטאן - סוחר המלך. יעקב בנידאר שימש אז סגן הקונסול האנגלי בעיר.

בשנת 1808 החליטו השלטונות לשכן את היהודים במלאח. עד אז הם התגוררו בכל חלקי העיר, ומאז רק משפחות הנכבדים היהודים, "סוחרי המלך" ואנשי עסקים יהודים ממוצא אירופי (כ- 800 נפש) הורשו להתגורר בעיר עצמה, ורובע מגוריהם קיבל אופי יהודי, והנמל שבת בימי שבת. וכך גדלו הפערים בין שני חלקי הקהילה.

בשנת 1844 הופגזה מוגאדור בידי הצרפתים, שבטי ההר ניצלו את המצב ובאו לבזוז במלאח, היהודים התגוננו ורבים העדיפו להימלט. במקומם באו יהודים רבים מכפרים בפנים הארץ והצפיפות במלאח גברה.

בסוף שנות השבעים של המאה ה- 19 היו לפחות 200 יהודים במוגאדור בעלי נתינות בריטית וזכו לחסות. פנייתו של סיר משה מונטיפיורי לסולטאן, לפתור את בעיית הצפיפות במלאח ולשפר את מעמד היהודים לא זכתה להענות, אך הקונסולים הזרים התערבו לטובת עניי המלאח, שמהם גבו עשירי הקהילה, שהתגוררו מחוץ למלאח, דמי שכירות מופקעים.

לקראת סוף המאה ה- 19 זכו הבריטים למידת השפעה מכריעה בעיר בזכות קשרי המסחר שלהם עם היהודים, והם הפכו את מוגאדור למעוז המסחר שלהם באזור. לאחר כינון הפרוטקטורט הצרפתי (1912) עזבו יהודים רבים לאנגליה. בשנת 1947 מנתה הקהילה 1,989 נפש וכך בשנת 1955. מאז 1970 מתגוררים שם כמה מאות יהודים בלבד, לאחר שמרביתם היגרו לארצות-הברית או עלו לישראל.


חיי הקהילה

בקהילת מוגאדור נכללו היהודים העניים שהתגוררו בצפיפות במלאח ועסקו במלאכה, והיהודים העשירים, מקצתם ממוצא אירופי, שהתגוררו בשכונה האירופית בעיר ועסקו במסחר, וביניהם בלטה משפחת קורקוס. מלאח חדש נבנה בצמוד לישן, כנראה בתחילת המאה העשרים, כדי להקל על הצפיפות.

בשנת 1800 היו שני בתי ספר יהודיים פרטיים שלימדו בלשון האנגלית, ב- 1862 וב- 1864 נוסדו שניים נוספים. בשנת 1866 ניסה הקונסול הצרפתי במוגאדור לשכנע את אסיפת הקהילה בצורך לפתוח בית ספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), ונתקל בהתנגדות לחינוך צרפתי מצד הנהגת הקהילה. מוגאדור הייתה אז בסיס מסחרי בהשפעה בריטית ובקהילה היה כבר בית ספר בריטי שהוקם בידי גוף הנבחרים. ב- 1866 הצליח הקונסול הצרפתי להביא לפתיחת בית ספר לבנים בעיר העתיקה. בגלל ההשפעה הבריטית והעדפת החינוך הבריטי, נסגר בית הספר ונפתח ב- 1875, ושוב נסגר, ונפתח ב- 1888 באופן קבוע. בשנת 1887 מימנה האגודה האנגלית- היהודית בית ספר לבנות. הרב הראשי יוסף דה אלמאלח היה מתומכי האליאנס ופנה לכרמיה, שיפעל למען פתיחת בית ספר במוגאדור.

בתחילת המאה העשרים קלטה קהילת מוגאדור מהגרים יהודים רבים מעמק סוס באזור הרי מול-האטלס, שהיו חסרי השכלה תורנית וחסרי מסורת יהודית.

בית הכנסת הראשון נוסד בשנת 1765, ונקרא על-שם ר' מסעוד בן-אברהם. בית כנסת שני נוסד בידי ר' אברהם קורייאט. היו בתי כנסת נוספים, בתי מדרש וישיבות. אנשי רוח בולטים במוגאדור במאה ה- 19 היו ר' אברהם קוריאט, ר' אברהם בן-עטאר, ר' מסעוד כנאפי (נפטר ב- 1910) ור' חיים פינטו, שנפטר בשנת 1835 ונהיה לקדוש שפוקדים את קברו.

פעילות ציונית החלה בראשית המאה. בין השנים 1903-1900 נוסדה אגודה ציונית בשם "שערי ציון", הרב הראשי שימש מזכיר האגודה. ב- 1923 הצליח ראש האגודה הציונית בעיר לקבל מהקונסול הבריטי אשרות כניסה לארץ-ישראל לכל היהודים שרצו לעלות. וזאת לאחר שהמוסדות הציוניים בארץ ישראל לא טיפלו באשרות עלייה עבורם. בסופו של דבר נמנעה כניסת העולים בנמל יפו, ובעקבות זאת דעכה הפעילות הציונית במוגאדור, והתחדשה רק באמצע שנות הארבעים. אז פעלו בעיר תנועות הנוער "דרור" ו"בני-עקיבא", והייתה פעילות ציונית במחתרת.

בשנות החמישים יצאו מרבית עניי הקהילה לישראל, ואילו העשירים והאמידים עברו לגור בקאזאבלאנקה.

מרקש מאראקש מאראכש

Marrakesh
בערבית: مراكش‎‎ 
עיר בדרום מערב מרוקו, אחת מבירותיה הקודמות של מרוקו, שוכנת לרגלי הרי האטלס הגבוה.


העיר נוסדה בשנת 1062 בידי יוסף בן תאשפין, מנהיג המראבטון, (תנועה דתית-חברתית-צבאית שביקשה לטהר את חיי הדת של הברברים) ונעשתה לבירתם. מיד כשנוסדה באו יהודים להתיישב בעיר לרגל עסקיהם. ב- 1136 אסר עלי, בנו של יוסף בן תאשפין, על היהודים להתיישב במרקש אך הזמין רופאים יהודים לשרת בחצרו, ובכך יצר גרעין של עדה יהודית.

בשנות החמישים והשישים של המאה ה- 12 ערכו שליטי שושלת אל-מוחדון מסעות כיבוש, ותוך כך פגעו בקהילות היהודיות באזור ורבים נהרגו. בראשית המאה ה- 13 הייתה במרקש קהילה יהודית לצד קהילה נוצרית. ב- 1231 נכבשה מרקש ושוב נהרגו יהודים. בני מרין כבשו את מרקש מידי המומינים (משושלת אל-מוחדון) ב- 1269.

מגורשים יהודים מקשטיליה, אראגון וקטלוניה בשנת קנ"א (1389) הגיעו גם למרקש, ביניהם היה ר' אפרים אנקאווה.

ב- 1523 כבשו השריפים מבני סעד את מרקש. בעיר היה מספר גדול של יהודים מגורשי ספרד ושל אנוסים, ורבים מהם עסקו בייצור נשק וסייעו למוסלמים נגד הכובשים הפורטוגלים. סוחרים יהודים יוצאי פורטוגל במרקש סייעו לפורטוגלים בענייני מודיעין. יהודים ניהלו משא ומתן עם שליט מרקש כדי שיקבל חסות פורטוגל על האזור.

בימי השריפים עלה מעמדה של מרקש, שנהייתה לראשונה לבירת הארץ במקום פס (1557). היהודים נטלו חלק פעיל במסחר שהחל להתפתח עם ארצות אירופה.

אחמד אל-ד'הבי ששלט בסוף המאה ה- 16 (ונפטר ב- 1603) קרא ליהודים להתיישב בעיר ובנה עבורם מלאח' (שכונה יהודית) ליד הארמון.

יהודים מילאו תפקידים חשובים בחצר השריפים. השיח' יעקב רותי היה בעל השפעה רבה. היו מתורגמנים, סוכנים, דיפלומטים ומתווכים, כמו בני משפחת פליאג'י, שניהלו בראשית המאה ה- 17 את הקשרים עם הולנד, עם ספרד ועם אנגליה מטעם הסולטאן. עם שקיעת שושלת הסעדים נסתיים תפקידה של המשפחה ואין זכר לפעילותה במחצית השנייה של המאה ה- 17.

מולאי איסמאעיל (1727-1672) העביר את הבירה למקנס. בתחילת המאה ה- 18 נחשבה הקהילה במרקש לשנייה בגודלה ובחשיבותה במרוקו. בתחילת המאה ה- 19 סבלה הקהילה מפגיעות בשל התמרדויות נגד הסולטאן סלימאן החסיד.

ב- 1864 ביקר מונטיפיורי בעיר כדי להפגש עם הסולטן ולשכנעו להיטיב עם יהודי מרוקו. נתלוו אליו נכבדי העדה של מרקש, של קורקוס ושל נהון, אולם הפגישה לא העלתה דבר. באותה התקופה היו בקהילת מרקש כ- 10,000 יהודים.

מעמדה של מרקששב לעלות כבר לקראת סוף המאה ה- 19 בעת שנעשתה למרכז מדיני של הברברים התומכים בשלטון הצרפתי. אך באנדרלמוסיה שהשתררה עם הכיבוש הצרפתי (1912) לא שפר חלקה של קהילת מרקש והיהודים סבלו ונפגעו. בקהילה היו אז 15,000 יהודים.

בעקבות התעוררות הלאומנות הערבית בשנות ה- 30 החלה תעמולה אנטי-יהודית. ב- 1931 היו בעיר 21,607 יהודים. ב- 1937 ניסה הפאשה של מרקש להטיל הגבלות על היהודים. בשנים 1936, 1937 עלה מספר היהודים ל- 25,646. במפקד 1947,1946 נמנו 18,311 וב- 1951 ירד מספרם ל- 16,832. בשנת 1955, ערב העלייה לישראל היו במרקש כ- 18,000 יהודים. במפקד 1960 נמנו 10,007 יהודים. ב- 1970 נותרו כמה מאות יהודים בלבד. רובם עזבו את המלאח' והתגוררו בעיר עצמה.


חיי הקהילה

קהילת מרקש הייתה בליל של עדות: יהודים תושבי ההרים, סוחרים שהקימו סניפים ומחסנים בעיר ומשפחות עשירות שהיו בעלות השפעה בחצר הסולטן והפאשות, כמו משפחות קורקוס ומשפחת מימראן. רבים מבני קורקוס שימשו נגידים בקהילה.

היהודים התגוררו במלאח' שהוקם ב- 1557; סימטאותיו וחצרותיו היו רחבות. המשפחות המורחבות התגוררו בחצרות שסביבן היו חדרי המגורים. רבים היו בעלי מלאכה: נשים עסקו ברקמה, בטוויה ובסריקת צמר וגברים - בעבודות נגרות, בחריטת נחושת ובצורפות.

במלאח' היו כמה בתי כנסת ובהם פעלו תלמודי תורה במתכונת של צלא (חדר). כן פעלו תלמודי תורה של רשת החינוך "אוצר התורה" ורשת "אהלי יוסף יצחק" שהייתה נתמכת על ידי חסידי לובביץ'. חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") החלה בפעילות לפתיחת בית ספר כבר ב- 1900 אך נתקלה בהתנגדות הרבנים. בית הספר הרגיל נפתח ב- 1901 וכן נפתח בית ספר חקלאי מקצועי.

השלטונות הקימו מחוץ לחומות המלאח שיכונים עממיים ליהודים. ב- 1947 הוחלט שנציג אחד מהקהילה יהיה חבר בסקציה המרוקנית של מועצת הממשל הצרפתי של מרוקו.

השינוי באופן התארגנות הקהילה ובהנהגתה בא בעקבות הפרדת הדת מהמדינה בצרפת. לאחר הכיבוש הצרפתי של מרוקו החל לכהן ועד נבחר לקהילה ובראשו נשיא לתפקידים חילוניים; לצידו כיהנו רב ראשי ושיח'.

פעילות ציונית החלה כבר ב- 1901 עם הקמת תא ציוני. ב- 1920 הוקמה אגודה ציונית מאורגנת ראשונה. יהודים החלו לעלות לישראל כבר ב- 1919 ובעיקר במהלך מלחמת העצמאות (1948). ב- 1947 יצאו בספינות מעפילים כמה עשרות יהודים. גל נוסף של עולים היה בשנים 1955, 1956 בעקבות התגברות המגמות הלאומניות במרוקו. באותן השנים התקבצו במרקש יהודים רבים מהרי האטלס, שהתגוררו בכפרים ומכרו את רכושם כדי לעלות לישראל, אך נידחו מפאת מדיניות שהייתה נהוגה לגבי עלייה זאת. ב1962,1961-, היה גל עלייה נוסף לאחר שהוסר האיסור על עלייה. לאחר מלחמת ששת הימים (1967) יצאו יהודים רבים נוספים ובמרקש נותרה קהילה קטנה בלבד.

במאגרי המידע הפתוחים
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי סאפי
סאפי Safi

בערבית אספי

עיר נמל לחוף האוקיינוס האטלנטי, מצפון למוגאדור, מרוקו.

במאות ה- 14 וה- 15 היה במקום ישוב יהודי, שקיים קשרים עם יהודי מיורקה ועם היהודים בפורטוגל. ב- 1488 קיבל קאיד (מפקד) סאפי את ריבונות פורטוגל. סאפי הייתה אז עיירה קטנה שעשירית מתושביה יהודים. היהודים סייעו לפורטוגלים בכיבוש.

בשנת 1500 ישבו בסאפי למעלה ממאה משפחות יהודיות. בעיר שלט אז קאיד ברברי בחסות פורטוגלית. רישום משנת 1507 מציין 150 משפחות יהודיות בסאפי.

בשנת 1508 נאלצה פורטוגל לכבוש את סאפי, בגלל התמרדויות מצד הקאיד, וליהודים הובטח שלא יגורשו ולא יאולצו להתנצר. היחסים עם הפורטוגלים היו תקינים ויהודים הופקדו על הגנת העיר, כאשר באה במצור ב- 1510. האחראים להגנה היו בני משפחת בן-זמירו, ששימשו כיועצים והתקבלו בכבוד גם בארמון המלוכה בפוטוגל. יהודים אף מימנו את הגנת העיר. רב הקהילה, שמונה בידי השלטונות הפורטוגליים, היה אברהם בן-זמירו, הוא היה גם רופא וגם מדינאי. יעקב רותי התמנה ב- 1523 כתורגמן בסאפי, והיה אחד האישים הבולטים בקשרים עם השלטונות הפורטוגלים ועם חצר מלך פאס. היהודים מלאו תפקידי סוכנים, דיפלומטים ותורגמנים בחצר השליטים הפורטוגלים.

ב- 1550 נסוגו הפורטוגלים מפני שליטי בני סעד. קשרי מסחר החלו להתרקם בין מרוקו לארצות אירופה, וסאפי שימשה נמל מרכזי. היהודים נטלו חלק פעיל ביותר במסחר. מראשית המאה ה- 17 הועסקו יהודים רבים בידי השריפים בני סעד בתפקידים דיפלומטיים ואדמיניסטרטיביים. בני משפחת פליאג'י היו חוכרי המס של סאפי והיו מעורבים בקשרים עם הולנד.

ב- 1728 נחשבה קהילת סאפי לאחת הקהילות החשובות במרוקו. באותה תקופה הייתה העיר אסורה לנוצרים והיהודים שלטו על המסחר עם אירופה ועם אמריקה. המשפחות הבולטות בקהילה היו בני בארוקה, שריק-דלוואנטה, קורקוס, פאלאש, סומבאל וחרז. בישיבות המקומיות לימדו ר' יצחק גבאי בעל "כף נחת", ר' יוסף בואנו די מסקיטה, ר' חליפא בן מלכה, ר' מסעוד קארוואליו ובנו ר' יהודה ור' אברהם סולטאן, שקברו משמש אתר עלייה לרגל.

הסולטאן מחמד בן עבדאללה (1790-1757) הביא סדר ובטחון לאזור, התקבל יפה על-ידי יהודי סאפי, ובתמורה הכריז על סאפי כעל נמל חופשי ליצוא. הסולטאן כרת שורת בריתות עם ארצות אירופה, והיהודים היו הנושאים והנותנים בשמו.

בשנת 1765 נסגר נמל סאפי בגלל עליית חשיבותה של העיר מוגאדור. ביוזמתו של יעקב בן עדי שריקי-דלוואנטה, נפתח הנמל מחדש והיהודים קיבלו שמוש בלעדי במתקניו. במקום הסוחרים הוותיקים שעברו למוגאדור התגבש גרעין מסחרי חדש סביב משפחות סיבוני, מראן, בן-דלאק, בר-ששת, לוי ובן-אייר. יעקב בנידאר שימש סגן קונסול בריטניה בסאפי.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 כיהן כרב קהילת סאפי החכם ר' אברהם סיבוני, הקהילה שגשגה בהנהגתו. הוא נפטר בתחילת המאה העשרים.

בשנת 1902 היו בסאפי 1,600 יהודים. העיר נעשתה לנמל הייצוא של מחצבי הרי האטלס, והקהילה שגשגה. המשפחות היהודיות שהיו קשורות אז במסחר היו: סיבוני, מראן, בר-ששת, לוי בן-אייר. ב- 1936 היו כבר 3,654 יהודים בסאפי ואילו ב- 1955 היו 4,000.

פעילות ציונית מאורגנת החלה ב- 1903 עם ייסוד האגודה "אהבת ציון", אף-על-פי שהרעיון הציוני לא היה נהיר לחבריה, והוא נתפס כאיסוף כספים (ה"שקל") לסיוע לקהילה הנזקקת. מזכיר האגודה היה הרב הראשי יעקב מרציאנו, והדבר מעיד על התפיסה הדתית שייחסו לציונות. יושב-ראש האגודה היה מאיר בר-ששת. ב- 1912 פעל בסאפי בית ספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס").

ב- 1940 נפתחה בסאפי בחסות הקהילה אכסניה לפליטים יהודים מאירופה.

בתקופת העלייה הגדולה של יהודי מרוקו לישראל בשנות החמישים, היגרו רוב יהודי סאפי לקנדה ולארצות אירופה. ב- 1960 הגיע מספר היהודים בעיר ל- 1,434 וב- 1968 נותרו פחות מ- 700.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מרוקו
ציוני דרך בתולדות יהודי מרוקו


687 | חאליסי היהודייה

על-פי "יוסיפון" – לא, לא ההוא מהסרט "גבעת חלפון", אלא הספר שחובר בראשית ימי הביניים ומתאר את תולדות העם היהודי בעת העתיקה – אחרי חורבן בית שני ברחו כ-30 אלף יהודים לאזור המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה), שם חיו באותה תקופה שבטים בֶּרבֶּרים.
האגדה מספרת כי היהודים הללו ייסדו ממלכות יהודיות באזור מרוקו ואף גרמו לרבים מהבֶרברים להתגייר. מקורות ספק-היסטוריים וספק-אגדתיים מזכירים מלכה ממוצא יהודי ושמה דהיה אל-כהינה, שעמדה בראש ההתנגדות לכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית. אל-כהינה, המתוארת כ"מלכת מדבר אמיתית, יפה כסוס וחזקה כמתגושש", הקסימה היסטוריונים רבים. הם ציירו אותה כמנהיגה כריזמטית ויפהפייה, שהיתה קשוחה ואמיצה, ובו בזמן נהגה בחיילים שנפלו בשבי במידת הרחמים ואפילו אימצה שניים מהם.


800 | פז דה-תלמוד

בראשית המאה התשיעית העבירו הישיבות הגדולות של בבל את השרביט בין השאר גם למרכז היהודי בעיר פֶז, השוכנת בצפון-מזרח מרוקו.
הכובש הערבי במרוקו אמנם העניק ליהודי פז מעמד נחות של בני-חסות ("ד'ימי"), אך ככל הידוע היה מצבם טוב יחסית. ההיסטוריון המוסלמי אל-בכרי ציין כי "בפז חיו יהודים רבים יותר מאשר בכל עיר אחרת במגרב".
ואכן, בפז התקבצו מלומדים יהודים רבים שתרמו לצמיחתה כמרכז רוחני תוסס. המוכרים שבהם היו הבלשן והפייטן רבי יהודה בן-קוריש ורבי יצחק אלפסי, שייסד בעיר ישיבה גדולה וחיבר את "ספר ההלכות", שזיקק את תמצית ההלכות מהמשנה ומהתלמוד וזיכה את מחברו בתהילת עולם.


1146 | דוקטור מוחמד ומר משה

כדי שלא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל-מוואחידון, שהשתלטה על מרוקו בשנת 1146, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות: למות או להתאסלם. היו שבחרו באופציה שלישית: להיות אנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים מחוצה לו. מצב זה עורר את הרמב"ם, שהתגורר באותה עת בפז, לכתוב את "אגרת הנחמה" המפורסמת שלו, שהעניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם.
על-פי המסורת, הבית שבו התגוררה משפחת הרמב"ם שוכן עד ימינו אנו בעיר העתיקה של פז


1492 | חסיד אומות העולם המרוקאי

גירוש ספרד נצרב בזיכרון הקולקטיבי היהודי כאסון לאומי שייזכר לדיראון עולם. כמו באירועים אחרים בהיסטוריה היהודית שבהם נעקרו היהודים מביתם גם בגירוש ספרד לא נרשמה התלהבות בקרב אומות העולם לקלוט את הפליטים היהודים.
יוצא מן הכלל היה המלך מוחמד אל-שיח', מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, "חסיד אומות עולם" של תקופתו, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.
המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה בטבעיות. הם התיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו בפז, במקנס, בסאלי ובמרקש, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית שם ואף יצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה.


1631 | הזוהר הקדוש

כמו באירופה הנוצרית, גם בארצות האסלאם משחק הכיסאות הפוליטי לא פסק לרגע. יהודי מרוקו היטלטלו משלטון לשלטון – כל שלטון וגחמותיו ביחס ליהודים. החילופים התכופים הסתיימו בשנת 1631, כאשר תפסה את השלטון שושלת העלאווים. ראשי השושלת גילו יחס חם כלפי היהודים, שהתברגו בעמדות מפתח כפקידים בכירים, טובעי מטבעות, גזברי מלכים ועוד.
ואולם, הגיבור הראשי במרוקו של אותן שנים לא היה פקיד או אישיות תורנית, אלא ספר: "הזוהר הקדוש", שנחשב לספר היסוד של המיסטיקה היהודית. "הזוהר" השפיע במיוחד על יהודי דרום מרוקו, שם פרחה ספרות הקבלה; עם חכמיה המוכרים נוכל למנות את ר' שמעון לביא, משה בן-מימון אלבז ויעקב בן-יצחק איפרגן, וכן את ר' אברהם אזולאי, אבי סבו של החיד"א, הלוא הוא הגאון חיים יוסף דוד אזולאי.


1739 | דפוס של גאון

הדפוס אמנם הומצא בגרמניה כבר במאה ה-15, אך שמעו טרם הגיע למרוקו גם 300 שנה לאחר מכן. כך אירע שהפריחה היצירתית חסרת התקדים שידעו יהודי מרוקו בזמן שלטונו של המלך מולאי אסמעאיל במאה ה-18 לא זכתה לחשיפה הראויה לה. מבין גדולי הדור הנשכח ההוא היו בני משפחת טולדנו וברדוגו והחכמים אבן-צור, אזולאי ובן-חמו.
אלא שאישיות אחת זכתה בכל זאת לתהילת עולם: רבי חיים בן-עטר, בעל "אור החיים".
יד הגורל היא שהובילה את בן-עטר לעלות לישראל בשנת 1739, אחרי קרבות ירושה מרים שהתגלעו במשפחתו. בדרך לארץ ישראל עבר בן-עטר בליבורנו, איטליה, שם הדפיס את ספריו. והשאר היסטוריה.
גדולתו של בן-עטר חצתה מגזרים. לפי האגדה, כששמע מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב, שבן-עטר עולה ארצה, הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מן השמים מנעו זאת ממנו, בתואנה שאילו היו שני הצדיקים נפגשים, היה המשיח בא, ועם ישראל עדיין אינו בשל לכך.


1838 | נווה-צדק היסטורי

בשנת 1838 הפליגה ספינת מפרשים מחופי מרוקו לכיוון ארץ ישראל. על הספינה היו יהודים ילידי מרוקו שלבם נמלא כיסופים עזים לארץ הקודש. אלא שהים הבוגדני שם קץ לתקוותיהם והטביע את הספינה. בין מתי המעט שהצליחו לשרוד את הסערה היה אברהם שלוש.
אף שרוב הדיונים בעלייתם ארצה של יהודי מרוקו עוסקים בעיקר בראשית ימיה של מדינת ישראל, משפחת שלוש המפוארת – שייסדה בין השאר את שכונת נווה-צדק בתל-אביב – היא אחת ההוכחות לכך שעלייה זו החלה זמן רב לפני הקמתה של מדינת ישראל, ונמשכה טיפין-טיפין עד הקמתה.
עולה מפורסם אחר שראוי לציינו הוא חיים אמזלג, שנטל חלק ברכישת אדמות ראשון-לציון והיה מעורב ברכישת אדמות "אם המושבות", הלוא היא פתח-תקווה.


1860 | הקשר שחודש

במשך שנים שרר נתק יחסי בין יהדות מרוקו לקהילות היהודיות באירופה. מצב זה השתנה מעט בזכות "תג'אר אל-סולטאן" ("סוחרי המלך") - מעמד יהודי חדש שצמח במרוקו בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19.
קבוצה זו של סוחרים יהודים ניהלה קשרי מסחר עם מעצמות אירופה וכוננה בו בזמן קשרים עם אחיה מארצות אירופה.
באותן שנים החלה גם הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמריקה הדרומית, בעקבות תעשיית הגומי שצברה אז תנופה, בעיקר בברזיל. אחד הסוחרים היהודים הבינלאומיים הבולטים מתקופה זו הוא משה אליהו לוי ממוגדור, שהיגר בבגרותו דווקא לפלורידה, ובאקט של סולידריות עם בני עמו רכש שם מאות אלפי דונמים בכוונה לקלוט במקום פליטים יהודים ממזרח אירופה.


1912 | כל ישראל חברים

ב-1912 נחתם בין סולטאן מרוקו לממשלת צרפת "הסכם פז", שהפך את מרוקו למדינת חסות צרפתית. מבחינתם של יהודי מרוקו בישר ההסכם על סיומה של תקופת שפל רצופת פרעות ואת ראשיתו של עידן חדש, שבו נהנו היהודים מרנסנס תרבותי, חברתי ופוליטי.
באותם שנים החינוך ללימודי עברית, בשילוב רעיונות ההשכלה, נשא כנפיו למרוקו בעזרת רשת בתי-הספר היהודית העולמית כל-ישראל-חברים (כי"ח), שפרשה את חסותה על ילדי מרוקו היהודים. באותה תקופה אף החלו יהודי מרוקו לצאת מן המלאח (הרובע היהודי) אל שכונות בסגנון אירופי שהוקמו בערים המרכזיות.


1940 | השואה נעצרת במרוקו

בשנת 1940 כבשו הנאצים את צרפת וכוננו בה את משטר וישי – זאב גרמני בעור של כבש צרפתי.
היסטוריונים חלוקים בשאלה על מידת כניעותו של המלך המרוקאי מוחמד החמישי לצוויו של משטר וישי. כך או כך, עד מהרה סולקו היהודים ממשרות ממשלתיות והושלכו בחזרה לאזורי המלאח (הרובע היהודי). הוסף לכך ידוע סיפורם הטרגי של 153 יהודים מרוקאים, שנקלעו במקרה לפריז ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
בשנת 1942 כבשו בעלות-הברית את מרוקו ועצרו את תוכניות מכונת ההשמדה הנאצית בצפון אפריקה.



1948 | עלייה אל כור ההיתוך

הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 עוררה התרגשות רבה בקרב יהודי מרוקו. אולם לא רק אהבת ישראל עמדה מאחורי סערת הרגשות, אלא גם קשיי ההתמודדות במרוקו.
באותן שנים המאבק הלאומי במרוקו הסלים והעיתונות הלאומית הרבתה להסית נגד היהודים. המתיחות העזה הובילה למאורעות קשים, ובכלל זה פרעות אוג'דה וג'ראדה, שבמהלכן נהרגו 42 יהודים – גברים, נשים וילדים.
בשנים 1948–1956 עלו ממרוקו, שהיתה עדיין תחת שלטון צרפת, כ-85 אלף יהודים. העולים נאלצו להתיישר עם מדיניות "כור ההיתוך" הממלכתית שהנהיג ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון, ורבים מהם חשו כי תרבותם העשירה נדרסת על-ידי המכבש הציוני. אלפים מהם הובלו באישון לילה ליישובי ספר כדי ליישב את הגבולות; לימים יכונו יישובים אלה "עיירות פיתוח". טראומה זו ליוותה את העולים במשך שנים רבות, ובאה לידי ביטוי במוזיקה, בספרות ובקולנוע הישראליים.






1948 | עצמאות וקוץ בה

בשנת 1956 זכתה מרוקו בעצמאות לאומית, ואסרה על היהודים שחיו בה לעלות לישראל. אחת הסיבות לכך הייתה, ככל הנראה, תפקידם החשוב של היהודים בכלכלה המרוקאית. בשנת 1960 יצא המוסד הישראלי במבצע נועז להברחת יהודי מרוקו אל ישראל באמצעות ספינת הדיג אגוז. במהלך אחת מגיחותיה טבעה הספינה סמוך למצרי גיברלטר, וכמעט כל נוסעיה, ובכללם כ-44 עולים, נספו. האסון עורר תהודה עולמית ניכרת, ובעקבותיו החל לחץ בינלאומי על מרוקו, עד שאפשרה ליהודים לצאת משעריה בתנאים מגבילים שונים.
בשנים 1961–1967 עלו ממרוקו כ-120 אלף יהודים.
בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים והאיומים הגוברים על הקהילה היהודית במרוקו, החל גל העלייה האחרון מהמדינה. במסגרת זו עלו לישראל כ-10,000 איש.
ב-2014 מנתה הקהילה היהודית במרוקו כ-2,500 אנשים. זאת, לעומת 204 אלף יהודים שחיו במדינה בשנת 1947. רבים מיהודי מרוקו היגרו גם למדינות אחרות, ובכללן צרפת, קנדה וארה"ב.

אל ג'דידה

El Jadida

الجديدة

Formerly known as Mazagan, Mazighan

A port city in the province of El Jadida in the region of Casablanca-Settat, Morocco.

In 1514 Mazagan was occupied by the Portuguese who maintained their rule over the city until 1769. During the first half of the 16th century a handful of Jews, from among those expelled from Spain, settled in Mazagan and practiced Judaism openly at a time when Jews were persecuted in mainland Portugal. Abraham Ben Zamirro from Safi was an official interpreter, Jacob Daroque rented the customhouse, and Jacob Abide, also a renter of the customhouse, later became chief rabbi of the Jewish community in nearby Azemmour. In 1556 Jews living in Portuguese controlled territories in Morocco, including Mazagan, were expelled by the decree of João III The Pious, King of Portugal. However, by a decision taken towards the end of the 16th century, Jewish merchants were allowed to enter and reside in the Portuguese controlled cities for the time needed to conduct their business. Throughout the 17th and early 18th centuries, Jewish traders used Mazagan as a port of exit for their journeys to western Europe. Some crypto-Jews from Portugal settled in Mazagan and apparently maintained secret contacts with the Jewish community of Azemmour.

Known as El Jadida, after the city returned to the rule of the sultans of Morocco, it attracted Jewish settlers from other regions of the country.  

The growth of the local Jewish community was very fast. Between early 1830s to late 1860s the Jewish population increased from about 300 to over 1,000 people. The demographic growth accelerated during the first half of the 20th century with many Jews from nearby Azemmour moving to El Jadida. In 1945 there were 3,591 Jews living in El Jadida and in 1954 their number stood at 3,328.

Unlike other places in Morocco, in El Jadida the Jews could live in all city’s neighborhoods and were not constrained to gather in a mellah. The neighborhood within the walls of the old Portuguese fortress occasionally was called the mellah, but in fact it was inhabited equally by Jews, Muslims and Europeans. Until the late 1910s, the fortress was the only secure place for living in El Jadida.

Jews began emigrating from El Jadida already in the second half of the 19th century. A few went to the Land of Israel and others to countries in South America, particularly during the first decades of the 20th century. During WW II, like in other places under the French Protectorate in Morocco, the Jews of El Jadida were affected by the anti-Semitic legislation of the French collaborationist regime of Vichy. The landing of US troops in Morocco in November 1942 ended the anti-Jewish persecutions.

After WW II, the Jews of El Jadida started emigrating to other countries. Already during the late 1940s some of them immigrated to the Land of Israel, while others moved to France, United States, Spain, and the Netherlands.

Following an agreement between the French authorities and the Jewish Agency, a transit camp known as “Mazagan camp” was established not far from El Jadida by the Zionist organization Kadima. This camp served as a port of departure for Jewish immigrants to Israel; they first travelled to Marseille in southern France, and from there continued to Israel. After Morocco obtained independence in 1956, the camp was closed by the new authorities. However, the Jewish emigration continued, having being added by Misgueret, an underground Zionist organization. The worsening of the economic situation in Morocco during the 1960s, the Moroccan decision to severe the postal ties between Morocco and Israel that affected tens of thousands of Jewish families split between Israel and Morocco, the will to reunite with the family already living in Israel, and the impact of the Israeli victory in the Six-Day War of 1967 on the Muslims’ attitude towards the Jews, brought about an acceleration of the Jewish emigration. By early 1970s the vast majority of the Jews of El Jadida left Morocco.

During the 2010s, with the assistance of Organization of the Jewish Communities of Morocco (Le Conseil des communautés israélites du Maroc - CCIM), the Bensimon synagogue, also known as Shaar Hashamayim, was renovated as well as the Jewish cemetery of El Jadida. The renovation works included the repair of some tombs, the reinforcing and the painting of the surrounding walls, the replacement of the gate, and the building of a ceremony hall with a capacity of 250 people and of additional facilities.

מוגאדור

מוגאדור-א-צוירה

Mogador

בערבית الصويرة‎‎

עיר נמל לחוף האוקיינוס האטלנטי, מדרום לסאפי, מרוקו.


בשנת 1513 בנו הפורטוגלים מבצר במוגאדור העתיקה. מאז החלה העיר להתפתח ויהודים התיישבו בה למטרות מסחר, ומילאו תפקידים בממשל הפורטוגלי. עד המאה ה- 17 החזיקו יהודים במרבית סחר הסוכר. בין 1650 ל- 1760 ירד מעמדה של מוגאדור. בשנת 1765 בנה הסולטאן מחמד בן עבדאללה נמל חדש בעיר, וב- 1785 מנתה הקהילה כ- 6,000 נפש. קבוצת הסוחרים היהודים הגדולים, ששלטו בסחר הימי ובייצור הסוכר, קיבלו זכויות המעוגנות בהסכמי הקאפיטולציות בחסות מעצמות אירופה והביאו לשגשוגה של הקהילה. כמה עשרות משפחות יהודיות נכבדות נבחרו לקבל תואר תאג'ר אל-סולטאן - סוחר המלך. יעקב בנידאר שימש אז סגן הקונסול האנגלי בעיר.

בשנת 1808 החליטו השלטונות לשכן את היהודים במלאח. עד אז הם התגוררו בכל חלקי העיר, ומאז רק משפחות הנכבדים היהודים, "סוחרי המלך" ואנשי עסקים יהודים ממוצא אירופי (כ- 800 נפש) הורשו להתגורר בעיר עצמה, ורובע מגוריהם קיבל אופי יהודי, והנמל שבת בימי שבת. וכך גדלו הפערים בין שני חלקי הקהילה.

בשנת 1844 הופגזה מוגאדור בידי הצרפתים, שבטי ההר ניצלו את המצב ובאו לבזוז במלאח, היהודים התגוננו ורבים העדיפו להימלט. במקומם באו יהודים רבים מכפרים בפנים הארץ והצפיפות במלאח גברה.

בסוף שנות השבעים של המאה ה- 19 היו לפחות 200 יהודים במוגאדור בעלי נתינות בריטית וזכו לחסות. פנייתו של סיר משה מונטיפיורי לסולטאן, לפתור את בעיית הצפיפות במלאח ולשפר את מעמד היהודים לא זכתה להענות, אך הקונסולים הזרים התערבו לטובת עניי המלאח, שמהם גבו עשירי הקהילה, שהתגוררו מחוץ למלאח, דמי שכירות מופקעים.

לקראת סוף המאה ה- 19 זכו הבריטים למידת השפעה מכריעה בעיר בזכות קשרי המסחר שלהם עם היהודים, והם הפכו את מוגאדור למעוז המסחר שלהם באזור. לאחר כינון הפרוטקטורט הצרפתי (1912) עזבו יהודים רבים לאנגליה. בשנת 1947 מנתה הקהילה 1,989 נפש וכך בשנת 1955. מאז 1970 מתגוררים שם כמה מאות יהודים בלבד, לאחר שמרביתם היגרו לארצות-הברית או עלו לישראל.


חיי הקהילה

בקהילת מוגאדור נכללו היהודים העניים שהתגוררו בצפיפות במלאח ועסקו במלאכה, והיהודים העשירים, מקצתם ממוצא אירופי, שהתגוררו בשכונה האירופית בעיר ועסקו במסחר, וביניהם בלטה משפחת קורקוס. מלאח חדש נבנה בצמוד לישן, כנראה בתחילת המאה העשרים, כדי להקל על הצפיפות.

בשנת 1800 היו שני בתי ספר יהודיים פרטיים שלימדו בלשון האנגלית, ב- 1862 וב- 1864 נוסדו שניים נוספים. בשנת 1866 ניסה הקונסול הצרפתי במוגאדור לשכנע את אסיפת הקהילה בצורך לפתוח בית ספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), ונתקל בהתנגדות לחינוך צרפתי מצד הנהגת הקהילה. מוגאדור הייתה אז בסיס מסחרי בהשפעה בריטית ובקהילה היה כבר בית ספר בריטי שהוקם בידי גוף הנבחרים. ב- 1866 הצליח הקונסול הצרפתי להביא לפתיחת בית ספר לבנים בעיר העתיקה. בגלל ההשפעה הבריטית והעדפת החינוך הבריטי, נסגר בית הספר ונפתח ב- 1875, ושוב נסגר, ונפתח ב- 1888 באופן קבוע. בשנת 1887 מימנה האגודה האנגלית- היהודית בית ספר לבנות. הרב הראשי יוסף דה אלמאלח היה מתומכי האליאנס ופנה לכרמיה, שיפעל למען פתיחת בית ספר במוגאדור.

בתחילת המאה העשרים קלטה קהילת מוגאדור מהגרים יהודים רבים מעמק סוס באזור הרי מול-האטלס, שהיו חסרי השכלה תורנית וחסרי מסורת יהודית.

בית הכנסת הראשון נוסד בשנת 1765, ונקרא על-שם ר' מסעוד בן-אברהם. בית כנסת שני נוסד בידי ר' אברהם קורייאט. היו בתי כנסת נוספים, בתי מדרש וישיבות. אנשי רוח בולטים במוגאדור במאה ה- 19 היו ר' אברהם קוריאט, ר' אברהם בן-עטאר, ר' מסעוד כנאפי (נפטר ב- 1910) ור' חיים פינטו, שנפטר בשנת 1835 ונהיה לקדוש שפוקדים את קברו.

פעילות ציונית החלה בראשית המאה. בין השנים 1903-1900 נוסדה אגודה ציונית בשם "שערי ציון", הרב הראשי שימש מזכיר האגודה. ב- 1923 הצליח ראש האגודה הציונית בעיר לקבל מהקונסול הבריטי אשרות כניסה לארץ-ישראל לכל היהודים שרצו לעלות. וזאת לאחר שהמוסדות הציוניים בארץ ישראל לא טיפלו באשרות עלייה עבורם. בסופו של דבר נמנעה כניסת העולים בנמל יפו, ובעקבות זאת דעכה הפעילות הציונית במוגאדור, והתחדשה רק באמצע שנות הארבעים. אז פעלו בעיר תנועות הנוער "דרור" ו"בני-עקיבא", והייתה פעילות ציונית במחתרת.

בשנות החמישים יצאו מרבית עניי הקהילה לישראל, ואילו העשירים והאמידים עברו לגור בקאזאבלאנקה.

מאראכש

מרקש מאראקש מאראכש

Marrakesh
בערבית: مراكش‎‎ 
עיר בדרום מערב מרוקו, אחת מבירותיה הקודמות של מרוקו, שוכנת לרגלי הרי האטלס הגבוה.


העיר נוסדה בשנת 1062 בידי יוסף בן תאשפין, מנהיג המראבטון, (תנועה דתית-חברתית-צבאית שביקשה לטהר את חיי הדת של הברברים) ונעשתה לבירתם. מיד כשנוסדה באו יהודים להתיישב בעיר לרגל עסקיהם. ב- 1136 אסר עלי, בנו של יוסף בן תאשפין, על היהודים להתיישב במרקש אך הזמין רופאים יהודים לשרת בחצרו, ובכך יצר גרעין של עדה יהודית.

בשנות החמישים והשישים של המאה ה- 12 ערכו שליטי שושלת אל-מוחדון מסעות כיבוש, ותוך כך פגעו בקהילות היהודיות באזור ורבים נהרגו. בראשית המאה ה- 13 הייתה במרקש קהילה יהודית לצד קהילה נוצרית. ב- 1231 נכבשה מרקש ושוב נהרגו יהודים. בני מרין כבשו את מרקש מידי המומינים (משושלת אל-מוחדון) ב- 1269.

מגורשים יהודים מקשטיליה, אראגון וקטלוניה בשנת קנ"א (1389) הגיעו גם למרקש, ביניהם היה ר' אפרים אנקאווה.

ב- 1523 כבשו השריפים מבני סעד את מרקש. בעיר היה מספר גדול של יהודים מגורשי ספרד ושל אנוסים, ורבים מהם עסקו בייצור נשק וסייעו למוסלמים נגד הכובשים הפורטוגלים. סוחרים יהודים יוצאי פורטוגל במרקש סייעו לפורטוגלים בענייני מודיעין. יהודים ניהלו משא ומתן עם שליט מרקש כדי שיקבל חסות פורטוגל על האזור.

בימי השריפים עלה מעמדה של מרקש, שנהייתה לראשונה לבירת הארץ במקום פס (1557). היהודים נטלו חלק פעיל במסחר שהחל להתפתח עם ארצות אירופה.

אחמד אל-ד'הבי ששלט בסוף המאה ה- 16 (ונפטר ב- 1603) קרא ליהודים להתיישב בעיר ובנה עבורם מלאח' (שכונה יהודית) ליד הארמון.

יהודים מילאו תפקידים חשובים בחצר השריפים. השיח' יעקב רותי היה בעל השפעה רבה. היו מתורגמנים, סוכנים, דיפלומטים ומתווכים, כמו בני משפחת פליאג'י, שניהלו בראשית המאה ה- 17 את הקשרים עם הולנד, עם ספרד ועם אנגליה מטעם הסולטאן. עם שקיעת שושלת הסעדים נסתיים תפקידה של המשפחה ואין זכר לפעילותה במחצית השנייה של המאה ה- 17.

מולאי איסמאעיל (1727-1672) העביר את הבירה למקנס. בתחילת המאה ה- 18 נחשבה הקהילה במרקש לשנייה בגודלה ובחשיבותה במרוקו. בתחילת המאה ה- 19 סבלה הקהילה מפגיעות בשל התמרדויות נגד הסולטאן סלימאן החסיד.

ב- 1864 ביקר מונטיפיורי בעיר כדי להפגש עם הסולטן ולשכנעו להיטיב עם יהודי מרוקו. נתלוו אליו נכבדי העדה של מרקש, של קורקוס ושל נהון, אולם הפגישה לא העלתה דבר. באותה התקופה היו בקהילת מרקש כ- 10,000 יהודים.

מעמדה של מרקששב לעלות כבר לקראת סוף המאה ה- 19 בעת שנעשתה למרכז מדיני של הברברים התומכים בשלטון הצרפתי. אך באנדרלמוסיה שהשתררה עם הכיבוש הצרפתי (1912) לא שפר חלקה של קהילת מרקש והיהודים סבלו ונפגעו. בקהילה היו אז 15,000 יהודים.

בעקבות התעוררות הלאומנות הערבית בשנות ה- 30 החלה תעמולה אנטי-יהודית. ב- 1931 היו בעיר 21,607 יהודים. ב- 1937 ניסה הפאשה של מרקש להטיל הגבלות על היהודים. בשנים 1936, 1937 עלה מספר היהודים ל- 25,646. במפקד 1947,1946 נמנו 18,311 וב- 1951 ירד מספרם ל- 16,832. בשנת 1955, ערב העלייה לישראל היו במרקש כ- 18,000 יהודים. במפקד 1960 נמנו 10,007 יהודים. ב- 1970 נותרו כמה מאות יהודים בלבד. רובם עזבו את המלאח' והתגוררו בעיר עצמה.


חיי הקהילה

קהילת מרקש הייתה בליל של עדות: יהודים תושבי ההרים, סוחרים שהקימו סניפים ומחסנים בעיר ומשפחות עשירות שהיו בעלות השפעה בחצר הסולטן והפאשות, כמו משפחות קורקוס ומשפחת מימראן. רבים מבני קורקוס שימשו נגידים בקהילה.

היהודים התגוררו במלאח' שהוקם ב- 1557; סימטאותיו וחצרותיו היו רחבות. המשפחות המורחבות התגוררו בחצרות שסביבן היו חדרי המגורים. רבים היו בעלי מלאכה: נשים עסקו ברקמה, בטוויה ובסריקת צמר וגברים - בעבודות נגרות, בחריטת נחושת ובצורפות.

במלאח' היו כמה בתי כנסת ובהם פעלו תלמודי תורה במתכונת של צלא (חדר). כן פעלו תלמודי תורה של רשת החינוך "אוצר התורה" ורשת "אהלי יוסף יצחק" שהייתה נתמכת על ידי חסידי לובביץ'. חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") החלה בפעילות לפתיחת בית ספר כבר ב- 1900 אך נתקלה בהתנגדות הרבנים. בית הספר הרגיל נפתח ב- 1901 וכן נפתח בית ספר חקלאי מקצועי.

השלטונות הקימו מחוץ לחומות המלאח שיכונים עממיים ליהודים. ב- 1947 הוחלט שנציג אחד מהקהילה יהיה חבר בסקציה המרוקנית של מועצת הממשל הצרפתי של מרוקו.

השינוי באופן התארגנות הקהילה ובהנהגתה בא בעקבות הפרדת הדת מהמדינה בצרפת. לאחר הכיבוש הצרפתי של מרוקו החל לכהן ועד נבחר לקהילה ובראשו נשיא לתפקידים חילוניים; לצידו כיהנו רב ראשי ושיח'.

פעילות ציונית החלה כבר ב- 1901 עם הקמת תא ציוני. ב- 1920 הוקמה אגודה ציונית מאורגנת ראשונה. יהודים החלו לעלות לישראל כבר ב- 1919 ובעיקר במהלך מלחמת העצמאות (1948). ב- 1947 יצאו בספינות מעפילים כמה עשרות יהודים. גל נוסף של עולים היה בשנים 1955, 1956 בעקבות התגברות המגמות הלאומניות במרוקו. באותן השנים התקבצו במרקש יהודים רבים מהרי האטלס, שהתגוררו בכפרים ומכרו את רכושם כדי לעלות לישראל, אך נידחו מפאת מדיניות שהייתה נהוגה לגבי עלייה זאת. ב1962,1961-, היה גל עלייה נוסף לאחר שהוסר האיסור על עלייה. לאחר מלחמת ששת הימים (1967) יצאו יהודים רבים נוספים ובמרקש נותרה קהילה קטנה בלבד.