חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 6
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי לוב

Libya

In Arabic: ليبيا‎
Official name: دولة ليبيا - State of Libya
A country in North Africa

21st Century

There are no Jews living in Libya.

סוג מקום:
מדינה
מספר פריט:
121181
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
תמם

TEMAM, TEMMAM, TAMAM, TAMMAM

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע תכונה או כינוי אישי. אפשר שמקורו של שם משפחה זה בשם ווטיבי, דהיינו שם המבטא משאלת לב של ההורים ביחס אל ילדיהם.

שם משפחה זה נגזר מהמילה הערבית "תמאם", שפירושה "שלמות", "יושר", בדומה למילה העבריות "תום".

תמם מתועד כשם משפחה יהודי עם אדג'ילה ז'וליאט תמם, אשר נולדה בעיר בטנה, אלג'יריה, בשנת 1913, ועם ג'ורה-פנינה תמם, אשר נולדה בעיר טריפולי, לוב, בשנת 1872, ונהרגה בהפגזה על ביתה בטריפולי בשנת 1940 בזמן מלחמת העולם השנייה.
BEN GHOZI, BENGOSI, BEN GOUSI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה בן גוזי יכול לרמוז על שם המקום שהמשפחה התגוררה בו בעבר: גוז הוא נמל עתיק ליד שפך הנהר טנסיפט במרוקו; אל גוזה היא עיר עתיקה על יד קיירואן (אל-בקרי) במזרח טוניסיה; או העיר בנגזי במזרח לוב. שם המשפחה בן גוזי מתועד בקרב משפחות יהודיות מאלג'ריה, אבל הרבה פחות בין יהודי מרוקו.

יהודים מפורסמים הנושאים שם המשפחה בן גוסי כוללים את המוסיקאי הישראלי יליד מרוקו שלמה בר (נולד ב-1943) ששמו המקורי היה שלמה בן גוסי.
GOUETTA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

גואטה קשור בשמו של השבט הבֶּרְבֵּרִי גואטה באיזור גרינן, מערב לוב, ובמונח ערבי שפירושו "חד".

גואטה ושמות משפחה יהודיים דומים קשורים גם בגואטה, שמו הישן של העיירה הואטה בקסטיליה, מרכז ספרד, שבה התקיימה קהילה יהודית משגשגת במאה ה-13.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי גואטה כוללים חוקר התלמוד האיטלקי יצחק גואטה (1857-1777), שאבותיו הגיעו לאיטליה מהעיר אוטה, ספרד.

ZANZURI

ZANZOURI, JANZURI, JANZOURI, GANZURI, GANZOURI 

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיר זנזור, הידועה גם בשם ג'נזור, השוכנת על חוף היום התיכון בצפון מערב לוב, מערבית לבירה טריפולי. שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

זנזורי מתועד כשם משפחה יהודי עם המוזיקאים וכוכבי ריאליטי הישראלים שי וצליל זנזורי.

סרוסי

SEROUSSI, SERUSSI, SROUSSI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של אזור סרוס בהרי נפוסה (ג'בל נפוסה) במערב לוב. הרי נפוסה ממוקמים כ-150 ק"מ דרום מערבית לעיר טריפולי קרוב לגבול עם תוניסיה. בהרי נפוסה התקיימו מספר קהילות יהודיות, מן העתיקות בלוב.

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים הנושאים את שם המשפחה היהודי סרוסי כוללים את המוזיקולוג הישראלי יליד אורוגואי אדווין סרוסי (נולד ב-1952), חתן פרס ישראל לשנת 2018 לחקר התרבות, אמנות ומוזיקולוגיה.

ג'ני זנזורי ממיאמי, פלורידה, מספרת על חייה בריאיון שנערך ע"י הנכדים שלה דוד וסטיבן ביינר במיאמי בשנת 2018. ג'ני זנזורי לבית גולדפרב נולדה בלונדון, אנגליה, בשנת 1920. היא התגייסה אל הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ושירתה במשרד ההגנה כמפענחת מסרים שהועברו בטלגרף. בשנת 1946 היא התחילה לעבוד בארגון האומות המאוחדות ובמסגרת התפקידה הוצבה בעיר טריפולי, בלוב, בשנת 1948. בטריפולי היא הכירה והתחתנה עם קלמנט חמוס זנזורי.

עדותה של ג'ני זנזורי הוקלטה במסגרת פרויקט של איסוף עדויות ביוזמתה של החברה לגנאלוגיה יהודית של מיאמי וסביבתה.

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות יורם מילמן, נשיא החברה לגנאלוגיה יהודית של מיאמי וסביבתה, ושל אנדריו וולף, מיאמי, פלורידה.

רג'ינה (ג'ינה) ולדמן לבית בובליל, תושבת טיבורון בקליפורניה, ארה"ב, נולדה בטריפולי, לוב. בעדות זאת משנת 2010 היא מספרת על חיה בלוב, איטליה וארה"ב.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

יוסף מיימון, תושב רמת השרון, ישראל, נולד בעיר טריפולי בלוב בשנת 1935. בעדות זאת משנת 2009 הוא מספר על ילדותו בלוב. 

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

 

אשר (מסעוד) נעים (1929 - 2016), שגריר ישראל, מספר על ילדותו בלוב ועל חייו בישראל. הוא נולד בעיר טריפולי בלוב ועלה לארץ בשנת 1944. בשנת 1953 הצטרף אל משרד החוץ ובהמשך שימש כשגריר ישראל בפינלנד, אתיופיה ודרום קוריאה. פרש לגמלאות בשנת 1995.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

פנינה מגנג'י סולומון', תושבת ואלי וילאג' בקליפורניה, ארה"ב, נולדה בעיר טריפולי, לוב. בעדות זאת משנת 2013 היא מספרת על ילדותה בלוב.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

וואחד גדיא - חד גדיא, הפיוט בסוף ההגדה בליל סדר פסח, מושר בערבית לפי מסורת יהודי לוב ע"י החזן חיים לחמיש, ישראל, 2021

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות חיים לחמיש, ישראל.

 

כיתה בבית הספר "ראש פינה", לוב 1933.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות
באדיבות מרכז תרבותי ליהדות לוב, תל אביב)
ר' כמוס פלאח בצעירותו.
טריפולי, לוב, שנות ה-1900
ר' פלאח נולד בטריפולי ונפטר בבנגאזי בשנת 1941
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ג'נט ודינו נעים, לונדון)
מקוננות בשער בית הקברות בטריפולי, לוב 1913.
(מתוך תערוכת בית התפוצות "לוב: הקהילה שהייתה" 1980)
הרובע היהודי,
טריפולי, לוב, שנות ה-1920
גלויה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות פדהצור בנעטיה, ישראל)
מנהיגי מועצת הקהילה בטריפולי, לוב, 1908
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מרכז תרבותי של יהדות יוצאי לוב, תל אביב)

ג'יין זנזורי לבית גולדפרב נולדה בלונדון, אנגליה, בשנת 1920. היא התגייסה לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ושירתה במשרד ההגנה כמפענחת מסרים שהועברו בטלגרף. בשנת 1946 היא התחילה לעבוד בארגון האומות המאוחדות ובמסגרת תפקידה הוצבה בעיר טריפולי, בלוב, בשנת 1948. בטריפולי היא הכירה והתחתנה עם קלמנט חמוס זנזורי.

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות יורם מילמן, נשיא החברה לגנאלוגיה יהודית של מיאמי וסביבתה.

Ben-Zion Halfon (1930-1977), politician, born in Tripoli, Libya. He joined the Zionist movement as a teen and in 1947 tried to immigrate to Eretz Israel on board of Medinat HaYehudim ship, however the ship was seized by the British Mandatory authorities and Halfon was deported and then detained for one year in Cyprus.

He arrived in Israel in 1948 and immediately joined the Yiftach Brigade of the Palmach taking part in Israel's War of Independence. Halfon was active in organizing the immigration to Israel of the Jews of Libya. In 1949 he was among the founders of Moshav Hatzav in central Israel.

In 1969 he was elected to the Knesset on the Maarach list and became Agriculture Deputy-Minister, a post he kept until 1973. Halfon was not re-elected in 1977 general elections. He was killed in a traffic accident in September 1977.   

טריפולי

Tripoli

בערבית: طرابلس‎‎ טראבלס אל-ע'רב

עיר נמל בחבל טריפוליטניה, לוב.


טריפולי הוקמה בידי הפניקים במאה השביעית לפני הספירה. בימי היוונים אוחדה העיר הפניקית עם שתי ערים שכנות ומכאן שמה (ביוונית - "שלוש ערים"). יהודים ישבו בעיר בתקופה הרומית, ונפגעו בעת פלישות הוונדלים מאירופה. שבטים ברברים התיישבו בסביבה, והיהודים נעשו לבעלי בריתם. היהודים שלטו אז במסחר בדרכי הים והיבשה.

הביזנטים שכבשו את טריפולי בסוף המאה החמישית, הפכו את בתי הכנסת לכנסיות. הקיסר יוסטיניאן בנה מחדש את העיר, ושמה מאז טריפולי.

ב- 624 כבשו הערבים את טריפולי ומצאו בה יהודים, ברברים מתייהדים ופליטים יהודים מח'יבר בחצי האי ערב.

קהילת טריפולי המשיכה להתקיים גם בתקופת שלטון אל-מוחדון (המאה ה- 13), הקנאים לדת האסלאם. אך בעקבות הכיבוש הספרדי של טריפולי (1551-1510) נמלטו 800 משפחות יהודיות ורק מעטות חזרו. ב- 1551 כבשו העות'מאנים את האזור ושלטו בו עד 1911.

במאה ה- 17 התקיימה בטריפולי קהילה יהודית שהחזיקה בית כנסת. העדה גדלה בשל הגירת יהודים מאיטליה. היהודים שלטו במסחר עם אירופה ועסקו בתווך ובדיפלומטיה.

שושלת קאראמאנלי (1835-1711) התייחסה באהדה ליהודים אך ב- 1793 החל משטר אימים בעיר. עלי בורגול פאשא ששלט בטריפולי ביצע מעשי אכזריות ביהודים. ב- 1795 הוא סולק מהשלטון והיהודים ניצלו, ומאז חוגגים בעיר את "פורים בורגול".

ב- 1835 החל שלטון עות'מאני ישיר והתפשטות תנועת הסנוסים. יחסם ליהודים היה חיובי. הנוסע בנימין השני מצא בראשית שנות החמישים למאה ה- 19 כאלף משפחות יהודיות.

בשנת 1912 נעשתה לוב למושבה איטלקית, והיהודים סבלו מידי השלטונות האיטלקים, שנהגו פייסנות במוסלמים. לאחר מלחמת העולם הראשונה ומאז עליית מוסוליני לשלטון, השקיעה איטליה בפיתוחה של טריפולי. מספר היהודים הגיע ל- 15,000.

צמיחת התנועה הפאשיסטית וחוקי ההפליה הגזעית, שנתקבלו בשנים 1940-1938, לא השפיעו על היהודים, רק באפריל 1942 החלו לבצעם בטריפולי; פעילות האירגונים היהודיים הופסקה, בתי הספר נסגרו. באוגוסט-ספטמבר 1942 החלו יהודים להישלח למחנות העבודה אך שוחררו כעברו זמן קצר.

באפריל 1943 נכבשה טריפולי בידי הבריטים, הם מינו ועדה לשיקום הקהילה ובראשה נחום ח'לפאללה.

בתום מלחמת העולם השנייה החלה הסתה נגד היהודים בעקבות תעמולת המופתי חג' אמין אל-חוסייני. בנובמבר 1945 פרצו מהומות דמים ועשרות יהודים נהרגו. מספר היהודים בטריפולי היה אז 21,000. בעקבות זאת החלה פעילות לקראת עלייה לארץ ישראל. למן קום מדינת ישראל ועד להקמת ממלכת לוב המאוחדת ב- 1 בינואר 1952, עלו רוב היהודים לישראל. בטריפולי נותרו 3,500 יהודים. רובם היו סוחרים, סחרו בעיקר עם איטליה ושהו בה תקופות ארוכות. מהומות נגד היהודים פרצו בלוב אחרי מלחמת ששת הימים (יוני 1967); יהודים החלו לעזוב את לוב, ובשנת 1970 נותרו בטריפולי רק כמה עשרות יהודים.


חיי הקהילה

באמצע המאה ה- 19 ניהלו את הקהילה ארבעה חכמים-דיינים ובראשה עמד "קאיד". בטריפולי היו שמונה בתי כנסת מרווחים. ההכנסות היו ממס בשיעור 5 אחוזים שהפריש כל סוחר מרווחיו. היהודים התגוררו בשכונה מיוחדת (חארה) אך לא חוייבו לכך. היו שם גם משפחות של יהודים איטלקים שהשתלבו בקהילה. בתחילת המאה העשרים בנו היהודים העשירים שכונה מודרנית מחוץ לחארה.

הקאיד, שכונה גם שיח' או נשיא, היה גובה מס-גולגולת עבור השלטונות, והיה מוציא לפועל פסקי דין. במאה ה- 18 בלטו בתפקיד בני משפחת כלפון. העות'מאנים הנהיגו עם בואם את משרת ה"חכם באשי" (הרב הראשי) וסמכויות השיח' הוגבלו. לצד בית הדין כיהנו "גזברי העיר" ו"מנהיגי העיר", שכונו "יחידי סגולה", ועסקו בגביית מסי הקהל ("גאבילה") על סחורות יבוא, על צביעת משי, על שחיטת בהמות וגם על תרומות בבתי הכנסת.

מאמצע המאה ה- 19 גדל מספר מוסדות הצדקה, מספר בתי הכנסת, בתי המדרש והישיבות שהוקמו בתרומה וביוזמה של יחידים ומספר האגודות שנוסדו, כמו "עזרת נשים" ו"חסד אמת". נפתחו 20 ישיבות. בשנת 1923 היו 21 בתי כנסת. הגדולים: צלאת אל-פרנק, דאר אל-סרוסי, צלאת אל-קאיד וצלאת אל-כבירה, בית כנסת "הישיבה", שנוסד כבר ב- 1628, ובית הכנסת המפואר מכולם "דאר אל-בישי".

הקהילה נהגה להזמין חכמים ואנשי רוח מקהילות חוץ כדי לשרת בה. במאה ה- 18 בלטו ר' מסעוד חי רקח יליד אזמיר, ר' בנימין ואתורי יליד פיזה, ר' נתן אדאדי יליד ארץ-ישראל. כן בלט ר' אברהם כלפון, שהיה ממשפחת גבירים ודיינים בטריפולי.

משנת 1874 החלו להתמנות רבנים ראשיים (חכם באשי) בידי השלטון. בלטו אליהו חזן ודוד פאפו. עיקר תפקידם היה ייצוגי.

לקראת תום המאה ה- 19 החלה איטליה בנסיונות להתבסס בלוב. ב- 1876 נשלח מאיטליה יהודי ליסד בית ספר איטלקי ראשון שבו התחנכו אלפי ילדים יהודים. ב- 1890 ייסדה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בית ספר למלאכה. ב- 1895 ייסדה בית ספר עיוני ובית ספר לבנות. ב- 1893 נוסדה חברת "יגדיל תורה" וב- 1905 פתחה תלמוד תורה מודרני.

בשנת 1917 כוננו האיטלקים את המועצה הגדולה של הקהילה היהודית שבראשה ועד פועל המורכב מנשיא, סגן, מזכיר כבוד וארבעה חברים.

האיטלקים עודדו פתיחת בתי ספר איטלקיים ביזמה של יהודים. הרבנים הראשיים הוזמנו מאיטליה. הראשון היה א"ש הרטום (1920). הרב האחרון היה ר' שלמה ילוז, שבא מארץ ישראל לאחר תבוסת איטליה במלחמת העולם השנייה. הופיע גם עתון באיטלקית "איטליה החדשה" שהקדיש שני טורים לעניינים יהודיים בשפה הערבית כתובה באותיות עבריות.

ענייני הבריאות נוהלו בידי חברת "ביקור חולים", שנתמכה בחברת "עזרת נשים" (שהוקמה ב- 1896). בית חולים יהודי נפתח ב- 1899 בתרומת הברונית הירש. עתון יהודי L’Eco di Tripoli יצא-לאור. בית המחסה לזקנים, שנוסד בטריפולי במאה ה- 17 ושופץ בשנת 1881 עבר ב- 1921 למבנה חדש.

בשנת 1903 הקימו צעירים תנועה ציונית בשם "חברת ציון", וועדות: תרבות ותעמולה, קרן קיימת, קשר ועלייה. ועדת העלייה נהייתה ב- 1918 לסניף ההסתדרות הציונית בטריפוליטניה והוציאה לאור בטאון בשם "דגל ציון". ב- 1931 נוסד ארגון "בן יהודה" של ההסתדרות הציונית, ופרסם כתבי עת בעברית: "חיינו", "למדו עברית" ו"נצנים". הפעילות הייתה לימוד עברית, הצגות תיאטרון, התרמות לקק"ל וספורט. כן פעל "ארגון למען התרבות העברית בטריפוליטניה", שהיה סניף "ברית עברית עולמית", ונוסד בית ספר עברי בשם "התקווה".

פעילות העלייה התבטאה בהקמת הכשרה חלוצית, בהקמת ארגון ה"הגנה" ובקשר עם שליחים מארץ ישראל. ב- 1920 נוסד ארגון "בני ציון" שהיה שייך להסתדרות המכבי, שפעל בענפי כדורגל, באיגרוף, בשחייה ועוד. ב- 1932 החל "מכבי" לפרסם בטאון באיטלקית בשם "דיאנה דיל מכבי". ב- 1944 הקים בשיתוף עם "בן יהודה" הכשרה חלוצית בלוב. ב- 1952 הורתה ממשלת לוב לסגור את מועדון "מכבי".

בשנת 1943 עם כניסת האנגלים לטריפולי, הוקמו תנועות נוער יהודיות, ביניהן תנועת "הצופים הדתיים", "נוער מכבי", "האיחוד", תנועת הצופים, גדוד "מגיני השפה", "החלוץ הדתי" ו"ברית חלוצים דתיים". ב- 1949 התאחדו התנועות ל"איחוד תנועות הנוער החלוציות בני עקיבא".

בשנת 1997 לא היו בלוב כולה אלא חמישה יהודים. ובשלהי 1998 נותרה יהודיה זקנה אחת.

בנגאזי Benghazi

בערבית: بنغازي‎ 
בערבית אבן ע'אזי


עיר נמל בחבל קירנאיקה, לוב.

כבר בתקופת האימפריה הרומית ישבו יהודים בבנגאזי וקיימו קהילה אוטונומית, תרבותם הייתה הלניסטית. העיר נקראה אז בשם ברניקה. בשנים 115 - 118 השתתפו היהודים במרד נגד הרומאים. ובתקופת האימפריה הביזנטית סבלו מרדיפות.

בשנת 660 נכבש חבל קירנאיקה בידי המוסלמים והקהילה התפזרה. במאה ה- 14 החלה העיר להקרא בשם הערבי בנגאזי.

בתחילת המאה ה- 16 חודשה הקהילה על ידי יהודים מטריפולי, שבאו לעסוק במסחר עם צפון אפריקה ועם נמלי הים התיכון, ועמם התיישבו בעיר גם יהודים שהיו בעלי מלאכה, כמו נפחים וחייטים, ומצאו שם את פרנסתם.

בשנת 1640, אחרי הכיבוש התורכי, התיישבו בבנגאזי יהודים נוספים מטריפולי, והקהילה גדלה והתגבשה. ב- 1745 הידלדלה הקהילה במגיפה קשה. ב- 1750 חזרו כמה משפחות וארגנו מחדש את הקהילה. עם בואן של משפחות יהודיות מאיטליה ב- 1775 החלה תקופת פריחה.

במאות ה- 18 וה- 19 היו בבנגאזי כ- 400 משפחות יהודיות, בשתי עדות: האחת "קהילת בנגאזי", של בני העיר המקוריים, והשנייה - עדת ילידי טריפולי ומהגרים מאיטליה. היהודים לא חוייבו לגור בשכונה נפרדת, ומבחינה כלכלית שפר מצבם ועשירי הקהילה תפסו עמדות חשובות במימשל התורכי. בין חכמי הקהילה באותה התקופה היו אליהו לביא, משה חכמון, ויצחק חלפון.

ב- 1862 הייתה עלילת דם נגד יהודי בנגאזי, יהודים שנעצרו בעקבותיה פנו לעזרת הקונסול הבריטי, ורק צו מלונדון הביא לשחרורם.

בנגאזי נעשתה למרכז מסחרי בינלאומי חשוב בזכות פעילותם של היהודים. יהודים כיהנו במועצת העירייה, והיו בעלי תפקידים קונסולריים של צרפת, איטליה ואנגליה.

ב- 1906 נאלצו יהודים להתגייס לצבא העות'מאני או לשלם כופר גיוס. 500 חייבי גיוס מבנגאזי סרבו לשלם ומקצתם נעצרו.

ב- 1909 פרצה שריפה ובעקבותיה תקפו חיילים תורכים את האוכלוסייה היהודית ובזזו רכוש של יהודים. משפחות יהודיות רבות עזבו את בנגאזי וחזרו לטריפולי.

ב- 1911 נכבש חבל קירנאיקה בידי האיטלקים, ויהודים מישובי פנים הארץ ומאיטליה הגיעו לבנגאזי. ב- 1935 היו בעיר 2,236 יהודים.

עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (בספטמבר 1939) החל ביצוע חוקי האפליה של השלטון הפשיסטי באיטליה, ב-1936 התחילו האיטלקים להגביל את פעולת הקהילה, ותעודות של יהודים הוחתמו בחותמת "בן הגזע היהודי". הם סילקו יהודים ממועצת העיר וממועצות ציבוריות, תלמידים יהודים סולקו מבתי ספר תיכוניים וגבוהים, הוטלו הגבלות על סוחרים יהודים ובתעודותיהם הוטבעה חותמת מיוחדת.

במהלך המלחמה נכבשה העיר שלוש פעמים בידי האנגלים. בכל פעם שחזרו האיטלקים נענשו היהודים בשל תמיכתם באנגלים, בתי הספר נסגרו והיהודים גורשו: נתיני צרפת - לתוניסיה, נתיני אנגליה לאיטליה ומשם למחנות ריכוז באירופה, היהודים האחרים הוגלו למחנה כפייה ג'אדו 240 ק"מ דרומית לטריפולי, ו- 562 מהם מתו מרעב וממחלות. חנויות היהודים הוחרמו. בינואר 1943 שחררו האנגלים את המחנה.

בשנים 1948-1945 סבלה הקהילה מפוגרומים מצד לאומנים ערבים בגלל החרפת הסכסוך היהודי-הערבי בארץ ישראל. ההתקפות גברו עם הקמת מדינת ישראל. מיד לאחר מכן יצאו 2,500 מתוך 4,000 יהודי בנגאזי לישראל. בשנת 1967 נותרו בעיר רק 200 יהודים. לאחר מלחמת ששת הימים היגרו נוספים ובשנת 1982 נותרו כ- 40 משפחות.


חיי הקהילה
בני שתי העדות היהודיות בעיר בנגאזי, המקומיים ויוצאי טריפוליטניה ואיטליה, הפעילו בתי כנסת נפרדים. רבני הקהילה הובאו בדרך כלל מטריפולי.

ועד הקהילה ניהל את ענייני החינוך, הבריאות, הסעד ואחזקת בתי הכנסת ומבני הקהילה האחרים. הכנסות הוועד באו מהיטלים, בעיקר ממס על השחיטה. בקהילה פעל גם בית דין של שלושה דיינים.

בתחילת המאה העשרים מרבית היהודים התפרנסו כבעלי מלאכה, היו ביניהם חייטים, נגרים, קצבים, בנאים, פחחים, נפחים וצורפים; מעטים בלבד היו סוחרים.

כבר בשנת 1900 היה קשר בין קהילת בנגאזי לבין התנועה הציונית. בשנות העשרים נוסדה אגודה ציונית על-שם הרצל. ב- 1937 נוסד ארגון "בן יהודה" שעסק בלימוד עברית ואיסוף תרומות לקק"ל ונוסדה אגודת "מכבי".

בקהילה פעלו ועדת חינוך וועדת סעד שהורכבה משני גופים, ה"חילוק", שחילק הקצבות לנצרכים, ו"ביקור חולים". ב- 1906 הקהילה יזמה הקמת בית ספר "תלמוד תורה" ("צלא") ובו סדרי לימוד אירופיים, בעזרת חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). פעלו גם שני בתי ספר איטלקיים ("סקולה"), שבהם התלמידים כולם היו יהודים והמורים איטלקים. בתי ספר אלו נסגרו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1944 הקימו חיילים ארצישראלים של הצבא הבריטי בית ספר עברי למרות התנגדות שלטונות הכיבוש הבריטיים. המורים היו ישראלים מיחידות 405 ו- 544 של הצבא הבריטי.

עד העלייה הגדולה פעלו בבנגאזי ארבעה בתי כנסת: בית הכנסת הגדול, בית הכנסת המפואר, בית הכנסת תלמוד תורה, ובית כנסת בדוסה. בבנגאזי הייתה ישיבה אחת ופעלה חברת "שירי דוד" שקיימה שעורי תנ"ך.

פעולות ההעפלה החלו בשנת 1944. עם כל נסיגה של הבריטים ברחו יהודים רבים והגיעו לארץ ישראל. בתום המלחמה סייעו חיילים ארץ ישראלים בצבא הבריטי ליהודים לצאת במסווה של חיילים ולהגיע לארץ ישראל. החיילים אירגנו מבצע נישואין פיקטיבי להציל קבוצה של 15 נשים יהודיות מחטיפה בידי מוסלמים, והן הועלו לארץ ישראל כנשות חיילים.

בסוף 1947 הקלו השלטונות הבריטים על יציאת יהודים מבנגאזי לאיטליה ולתוניס, הנפיקו דרכונים בבנגאזי, ויהודים רבים מטריפולי באו לשם כדי לקבל דרכון.

זליטן ZLITEN

בערבית: زليتن‎

כפר בנאת מדבר, במחוז מצראתה, חבל טריפוליטניה, כ- 50 קילומטר ממזרח לטריפולי, צפון לוב.


בתקופה הרומית, במאה השנייה לספירה, היה כנראה יישוב יהודי במקום, וככל הנראה חדל להתקיים בימי רדיפות המווחידון, השושלת המוסלמית הקיצונית שהביאה להרס הקהילות היהודיות בצפון אפריקה במאות ה- 12 וה- 13.

היישוב היהודי בזליטן התחדש במאה השש עשרה, לאחר שטריפולי נכבשה בידי הספרדים ב- 1510 ויהודים רבים נמלטו ממנה והתיישבו ביישובי הסביבה. ידיעות ספציפיות על יישוב יהודי בזליטן הן רק מתקופת שלטון השושלת הקרמנלית (1835-1711) שמשלה בחסות העות'מאנים. יהודים עסקו אז בסחר שמן ותמרים. לאחר כינון השלטון העות'מאני הישיר ב- 1835, הגיעו יהודים נוספים לזליטן, והתיישבו בכמה רחובות בנפרד מהמוסלמים וקרוב לארמון המושל. יהודים החלו לרכז בידיהם את המסחר בצמח החלפה ששימש לייצור נייר.

ב- 1906 ביקר במקום פרופ' נחום סלושץ, לפי דבריו התפרנסו יהודי המקום כבעלי-מלאכה ואילו העשירים שביניהם עסקו במסחר. ראש הקהילה היה שאול שתיוי, ולידו פעלה קבוצת נכבדים ביניהם שלום זנזורי שהיה פקיד הקהילה. במקום היה תלמוד תורה ובו 45 תלמידים.

ועד הקהילה התארגן כבר בתקופת השלטון העות'מאני, ובתקופת השלטון האיטלקי מנה חמישה חברים. ראש הקהילה האחרון לפני הכיבוש האיטלקי היה משה רובין. אחריו התמנה על-ידי האיטלקים ב- 1918 חואטו סלהוב, וכיהן עד 1935. הוא הוחלף בידי חיי גלאם. רבני הקהילה מסוף התקופה העות'מאנית היו דוד סלהוב, חואטו גניש, יעקב כחלון ומחלוף שאכיר ממסאלתה שכיהן עד שהתחסלה הקהילה.

בין האגודות שפעלו במסגרת הקהילה היו: "חברת דרבי גרשון" - חברה קדישא שבנתה את חומת בית הקברות בשנות השלושים של המאה העשרים; "עזרת אביונים" ארגון הצדקה של הקהילה; "הכנסת כלה"; "חברת שירי דוד" - התארגנה בשנות השלושים ליד התלמוד תורה ובה למדו ילדים מזמורי תהילים והופיעו באירועים ציבוריים.

הכנסות ועד הקהילה היו מגביית מס על שחיטה כשרה, יין כשר ועליות לתורה. כמו כן מהכספים שנתקבלו בעת ההילולה השנתית בל"ג בעומר סביב בית הכנסת בו-שאיף. הקהילה רכשה שני מבנים לאירוח מבקרי ההילולה.

היחסים עם המוסלמים ידעו מתיחויות על רקע דתי וכלכלי. קשרי המסחר של היהודים עם סוחרים אירופים היה לצנינים בעיני המוסלמים. המתיחות הדתית ארעה סביב בית הכנסת העתיק צלאת בו-שאיף שהפך למקום עלייה לרגל בזכות סגולותיו המיוחדות. ב- 1867 הועלה בית הכנסת באש בגלל קרבתו למקום קדוש אחר - קברו של סידי עבד אל-סאלם. לאחר לחצים רבים שהופעלו על השלטונות באסטנבול, הונחה ב- 1870 אבן פינה למבנה החדש של בו-שאיף. ב- 1897 נשדדה תכולתו של בית הכנסת, ב- 1903 שוב ניסו להציתו, ב- 1915 הוצת בית הכנסת ונבנה מחדש בסיוע השלטונות האיטלקים ב- 1918 וביזמת כלאפו נחום מנכבדי קהילת טריפולי. מאז התמסד מנהג העלייה לרגל לבית הכנסת בו-שאיף. היה בית כנסת נוסף בקהילה.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) פשטו מורדים ערבים על העיר ושדדו את רכוש היהודים. היהודים נמלטו בחסות האיטלקים למחנה בפרברי העיר וחזרו לזליטן רק לאחר שנכבשה שוב בידי האיטלקים ב- 1918. השלטון האיטלקי הביא לשיפור במצב הביטחון ובמצב הכלכלי של היהודים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם סחרו יהודים רבים בתמרים, בתוצרת חקלאית ובבהמות. בין המשפחות העשירות היו תיאר, שתיוי, כחלון, דאבוש וגניש. אחרים היו היו רוכלים, חנוונים, בעלי מלאכה, מלווים בריבית וכמה בעלי אדמות.

הפעילות הציונית החלה ב- 1934 עם ייסוד חברת "בן-יהודה" בהשפעת הפעילות בטריפולי. חיי גלאם היה מזכיר החברה לפני שהתמנה ליו"ר הקהילה. אחריו כיהן בתפקיד שאול שתיוי. בסוף שנות השלושים היו בתנועת הנוער הציונית כ- 100 צעירים. הם למדו עברית וקיימו פעולות במועדון התנועה.

בשנת 1940, בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945), הורגשה השפעת חוקי הגזע הפשיסטיים, ופעילות התנועה הציונית הופסקה. רק מעטים מבין יהודי זליטן גוייסו לעבודות כפייה, אך צעדיהם של היהודים הוצרו, הם פוטרו ממשרותיהם וילדיהם לא הורשו ללמוד בבית הספר התיכון. ב- 1942 עזבו מרבית היהודים את זליטן וחזרו רק ב- 1943, לאחר הכיבוש הבריטי. כמה מהם גוייסו למשטרה הבריטית.

מועדון "בן-יהודה נפתח מחדש ב- 1943 וקיים פעילות עניפה: חוג לדרמה, שעורי עברית, אירוח חיילים ארצישראלים של הצבא הבריטי, ועוד. ב- 1944 התארגן בזליטן מועדון "הצופים העבריים". בשנות הארבעים התהדק הקשר עם ארץ-ישראל ומועדון "בן-יהודה" הצטרף ל"ברית עברית עולמית" וכן הגיעו משלוחי ספרי לימוד.

ב- 5 בנובמבר 1945 נערכו פרעות ביהודי זליטן, כמו ביישובים אחרים בלוב, כמה בתים נבזזו ונהרסו, אך לא היו פגיעות בנפש. ב- 1948 הורעו מאד היחסים עם האוכלוסייה המקומית בעקבות האירועים בארץ-ישראל, אך לא היו פגיעות ביהודים. ב- 1949 עזבו מרבית בני הקהילה את זליטן ועברו לטריפולי שם המתינו לעלייתם לישראל.

יהודי זליטן עלו לישראל והקימו את מושב זיתן.

זאוויה Zawia

בערבית: الزاوية‎

יישוב עירוני על חוף הים התיכון, כ- 45 קילומטר ממערב לטריפולי, צפון מערב לוב.


לזאוויה נמל קטן ששימש למעגן אניות, המקום הוא נווה מדבר ואדמתו פוריה. יהודים התיישבו בזאוויה כנראה במאה השבע עשרה, אחרי שחרבה הקהילה הסמוכה צורמאן (Sorman). תחילה התיישבו היהודים במקום בשם אל-שרפא שהיום הוא פרבר של זאוויה. היהודים קיבלו את חסותם של ראשי שבטים בדווים בסביבה, והיחסים בינם לבין המוסלמים היו טובים. עם הזמן נעשתה זאוויה מרכז של התנועה המוסלמית הצופית באזור, ועם עליית הקנאות המוסלמית במקום החלו במאה השמונה עשרה יחסי איבה ורדיפות נגד היהודים.

בשנת 1780 התמוטט בית הכנסת הישן שעמד בקצה הרובע היהודי. היהודים החלו לבנותו מחדש אולם המוסלמים פנו לעלי פאשא, שליט טריפולי, ומסרו שהיהודים בונים ללא רשיון, הבנייה הופסקה. ב- 1798 ניסו היהודים לבנות בית-כנסת בביתו של אחד מעשירי הקהילה יוסף צרור, ושוב פנו המוסלמים לשליט, פרעו ברובע היהודי, הרסו את בית הכנסת שהוחל בבנייתו וקרעו את ספרי התורה. יהודי זאוויה הפגינו מול ארמונו של השליט בטריפולי, הודיעו שיעזבו את המקום כיון שאין להם בית כנסת, והוא התיר להמשיך בבניית בית הכנסת.

במהלך המאה ה- 19 נרגעו הרוחות בזאוויה, והנוסע בנימין השני, שביקר במקום בשנות החמישים, סיפר על יחסי שכנות תקינים ועל בית הכנסת העומד על תילו. בשנת 1879 שוב היו התנכלויות ליהודים. בית הכנסת חולל, ספרי התורה הושלכו לרחוב וכמה מהם נשרפו. בשנות התשעים ביקשו היהודים לבנות בית כנסת במקום שבו עמד בית הכנסת העתיק, שנשאר הרוס מאז 1780. הקנאים המוסלמים שוב התנגדו, אך היהודים הצליחו לשקם את בית הכנסת העתיק, והבנייה הושלמה ב- 1895, וכך היו שני בתי הכנסת בקהילה.

יהודי זאוויה עסקו במסחר, ברוכלות ובמלאכה. המשפחות החשובות באותה תקופה היו שלג, ארביב, צרור וחיון. משפחות יהודיות נוספות באו מקהילות סמוכות: ג'רבה (תוניסיה), גאריאן, עמרוץ, זוארה ועוד. המשפחות הבולטות בין המהגרים היו כהן, ג'רבי ובוכריץ שהגיעו מג'רבה; חג'אג' - מגאריאן; מכלוף - מעמרוץ.

חיי הקהילה התנהלו סביב בית הכנסת. מחלוקות קשות בתוך הקהילה גרמו להווצרות שני מחנות יריבים: מבאחריה (Mubahiriya) - הצפוניים ומקאבליה (Muqabiliya) - הדרומיים, לפי מקומות יישובם בעיר. לכל מחנה היה שוחט משלו. באותה תקופה כיהן ר' יצחק חורי יליד ג'רבה כרב וכדיין בקהילה. לאחר מותו ב- 1868 הגיעו רבנים מחוץ לזאוויה, ועד המאה העשרים שימשו בתפקיד ר' רחמים מגידש מיפרן; ר' כליפה ג'רמון מגאריאן; ר' כמוס חזן מג'רבה; ר' דוד כהן יהונתן מטאטאוין שבדרום תוניסיה, כיהן עד שנת 1912.

גם בראשית המאה העשרים היו התנכלויות ליהודי זאוויה. החוקר נחום סלושץ שביקר במקום ב- 1906 סיפר על פגיעות בבית הקברות ועל עול מסים כבד שהוטל על היהודים. באותה שנה נרצח נשיא הקהילה פרג'אללה שלג בצאתו מבית הכנסת. הוא היה אחד מעשירי הסביבה והחשדות הופנו כלפי מושל האזור ג'ליל ביי. בהתערבותו של סלושץ עצרו שלטונות טריפולי את הרוצחים והדיחו את המושל.

הכיבוש האיטלקי ב- 1911 לא הביא רגיעה ליהודים. ב- 1915 נמלטו יהודים מזאוויה בעקבות אירועי המרד הערבי נגד האיטלקים. מקצתם מצאו מקלט אצל שבטי בדווים. קבוצת יהודים נתפסה בידי שודדים וכולם נהרגו. השיח' לבי עבידה (Lubay Ubayda) נתן מקלט לשלושים משפחות וסיפק להם מגורים ומזון עד דיכוי המרד. ב- 1923 החלו יהודים לחזור לזאוויה ובאותה שנה היו במקום 120 יהודים.

לאחר המרד החלה הקהילה להשתקם מבחינה כלכלית וארגונית, אולם היריבות בין שני המחנות בקהילה נמשכה. ב- 1922 התמנה ר' כמוס סופר מקהילת זארזיס (Zarzis) בדרום תוניסיה, לרב ראשי. הוא שימש בתפקיד רב ומלמד עד עליית בני הקהילה לישראל ב- 1949. ר' כמוס טיפח את חיי הקהילה, טיפל בשיפוץ בית הכנסת אל-בחרייה, הקים חוגי קריאה, מקהלת פייטנים וקבוצת עוזרי הוראה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) שימשה זאוויה מקום מקלט ליהודי טריפולי. הקהילה שיכנה אותם במבני ציבור ואף שכרה עבורם דירות מתושבים ערביים. הרב הראשי של זאוויה הוגלה על ידי השלטונות האיטלקיים לעירו בתוניסיה.

מצבה הכלכלי של הקהילה הורע בעקבות הכיבוש הבריטי בראשית שנת 1943, ורבים נדדו לחפש פרנסה בטריפולי ובבנגאזי. ארגוני סעד יהודיים כמו הג'וינט והאוז"ה החלו לפעול בקהילה והקימו מטבח ציבורי ומרפאה. הרב כמוס סופר חזר מגלותו, ראשי שני המחנות היריבים, גברי עזרא ושאול בוכריץ, פעלו בוועד הקהילה. נשיא הקהילה באותה התקופה היה רחמים בעדש.

הפרעות נגד יהודים ברחבי לוב בנובמבר 1945 פגעו גם בקהילת זאוויה. צעירים ערביים הציתו בתים וחנויות של יהודים ובליל פרעות אחד נרצחו עשרה מבני הקהילה ושמונה עשר נפצעו. קצין ארצישראלי בשם גרנות, ששירת במקום ביחידה של מתנדבים לצבא הבריטי, יצא ביזמתו לרחובות, הציל יהודים רבים ממוות ואסף פצועים. מיד לאחר שוך המהומות החלו צעירים מבני הקהילה לחפש אפשרות לעלייה בלתי ליגאלית לארץ ישראל. אולם יהודי זאוויה עלו רק אחרי קום מדינת ישראל.

ב- 1949 הגיע מישראל שליח עלייה, ברוך דובדבני, וארגן את בני הקהילה לעלייה. עד 1951 עלו כל יהודי זאוויה לישראל. רובם התיישבו במושב עלמה.

אג'דביה AJDABIYA

בערבית: أجدابيا‎

יישוב בנוה מדבר, מדרום לעיר בנגאזי, כ- 25 קילומטר מחוף הים התיכון, חבל קירנאיקה, מזרח לוב.


ראשית היישוב היהודי הייתה כנראה בימי ראשית האיסלאם. במאה ה- 11 הדלדל היישוב ורוב תושביו עזבו, וכך גם היהודים.

בתקופת הכיבוש האיטלקי שהחל ב- 1911 הייתה במקום קהילה יהודית קטנה. במקום פעל בית כנסת, אך בקושי היה מנין מתפללים. יהודי אג'דביה הגיעו מבנגאזי בחיפוש אחר פרנסה; ב- 1935 היו במקום 54 יהודים.

קהילת בנגאזי הייתה הקהילה הקרובה ביותר, כ- 100 ק"מ מצפון, ויהודי אג'דביה קיבלו ממנה שירותי דת ושירותים קהילתיים אחרים. ב- 1932 עמד בראש קהילת אג'דביה חורי עמראן, ושני סגניו היו דוד ברדה ודוד זרד. בקהילה היה שוחט ששימש גם חזן ומלמד. יהודי המקום היו תלויים במנהיגי השבטים בסביבה, שהעניקו להם חסות.

בימי מלחמת העולם השנייה החילו האיטלקים את חוקי הגזע על יהודי לוב, אך יהודי אג'דביה לא נפגעו במיוחד.


לאחר המלחמה עזבו היהודים והיגרו לבנגאזי ומשם עלו רובם לישראל.

בארצ'ה Barce

היום: מארג' או אל-מארג'; בערבית: المرج‎ 

עיר קטנה לחוף הים התיכון במחוז בנגאזי, חבל קירנאיקה, מזרח לוב.


ראשיתו של היישוב היהודי בבארצ'ה בתקופת בית תלמי, במאה הרביעית לפני הספירה. בימי המרד היהודי בארץ ישראל בראשית המאה השנייה לספירה, נדחקו רוב היהודים מערבה. במאה השביעית, בעקבות הכיבוש המוסלמי, שוב התיישבו יהודים במקום, ועד המאה השתים- עשרה התקיים בבארצ'ה יישוב יהודי מבוסס. במאה ה- 16 הגיעו לקירינאיקה מגורשי ספרד וככל הנראה התיישבו כמה מהם בבארצ'ה.

התארגנותה המודרנית של הקהילה היהודית בבארצ'ה התחילה רק בסוף המאה התשע-עשרה. בית העלמין קודש באותה התקופה והוקף בגדר של אבן. רוב בני הקהילה הגיעו מבנגאזי ומטריפולי, בעקבות הצבתו של חיל מצב עות'מאני ששיפר את הביטחון בעיר. ב- 1906 ביקר בבארצ'ה פרופ' נחום סלושץ ומצא שלוש משפחות יהודיות שהתפרנסו מרוכלות וממלאכה.

היישוב היהודי התרחב בעקבות השתלטות האיטלקים על אזור החוף לאחר 1923. סוחרים יהודים הגיעו מבנגאזי כדי לספק סחורות לאוכלוסייה האיטלקית. אחרי שהאיטלקים בנו רובע מגורים חדש בבארצ'ה ונתנו צביון מודרני לעיר, באו יהודים נוספים. הם התיישבו בכל חלקי העיר אך לא היו יותר מכמה עשרות משפחות יהודיות בתוך אלפי ערבים ומאות איטלקים.

המשפחות היהודיות האמידות בעיר באותה תקופה היו משפחות של סוחרים סיטונאיים וביניהם לביא, נעים, בוגתוס, רומאנו ולחיאני. יהודים עסקו גם במסחר קמעונאי בשוק, עבדו בבית המלון שבנו האיטלקים, והיו גם בעלי מלאכה מסורתיים כמו סנדלרים, נגרים וחייטים.

עד אמצע שנות העשרים של המאה העשרים סיפקה קהילת בנגאזי את כל השרותים הקהילתיים ליהודי בארצ'ה. לקראת סוף שנות העשרים נבחר בבארצ'ה ועד קהילה והוקמו מוסדות עצמאיים. הועד מנה שלושה חברים שהתחלפו מדי שנתיים ונבחרו בדרך כלל מבין המשפחות האמידות או המכובדות. בראשית שנות השלושים עמד בראש הקהילה יחזקאל רומאנו. אחריו שימש בתפקיד עד פרוץ מלחמת העולם השנייה רפאל ארביב, שהגיע עם משפחתו מטריפולי. במהלך המלחמה היה גבריאל נעים ראש הקהילה. הוא היה סוחר אמיד. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כיהנו כרבני הקהילה ר' יוסף חדיף יליד בארצ'ה ור' ח'לאפו שתיוי שבא מטריפולי ושירת כרב הקהילה מסוף שנות השלושים ועד פרוץ המלחמה.

חלוקת התפקידים בקהילה הייתה כזו שהרבנים ייצגו את התושבים המסורתיים שהתנגדו למודרניזציה, ואילו ראש הקהילה ומזכיר הקהילה היו אחראים על הקשר עם השלטונות האיטלקיים ועם הנכבדים הערבים במקום. הרב היה גם מוהל, שוחט, חזן ומלמד.

בית הכנסת נחנך בפברואר 1935. נבנה על פי דגם בית כנסת בבנגאזי, היה בן שתי קומות ועמודי שיש בכניסה. ליד בית הכנסת שכן תלמוד תורה. חיי הקהילה התנהלו סביב בית הכנסת. הילדים למדו בבית הספר האיטלקי. הכנסות הקהילה באו בעיקר מגביית מס-שחיטה, מדמי רישום חתונות ומדמי קבורה.

ב- 1934 הוקמה בעיר חברת "שירי דוד" להחייאת השפה העברית. החברה יזמה פתיחת שתי כיתות ללימוד עברית ותרבות עברית מודרנית, העלתה מחזות עבריים והייתה קשורה לתנועת "בן יהודה" בטריפולי. ב- 1935 הוקמה אגודת "הנוער היהודי" וקיימה קשרים עם הנוער הציוני בבנגאזי. בסוף שנות השלושים התארגנה קבוצת כדורגל יהודית שנקראה "הרצל".

עם הפעלת חוקי הגזע, על ידי השלטונות האיטלקיים הפשיסטיים ב- 1938, חלה הרעה במצב היהודים. פקידים יהודים בממשל האיטלקי פוטרו וביניהם פוטר ממשרתו הבכירה רפאל ארביב, ראש הקהילה. ברחובות נשמעו סיסמאות נגד יהודים. עם פרוץ המלחמה (ספטמבר 1941) הורע המצב הכלכלי, ויהודים מבנגאזי באו לחפש מקלט בבארצ'ה. באפריל 1941, לאחר הנסיגה הראשונה של הבריטים, פשטו צעירים גרמנים ואיטלקים על ארבע חנויות של יהודים ובזזו אותן. ראש הקהילה נאסר ורכושו הופקע באשמת שיתוף פעולה עם הבריטים. לאחר הנסיגה השנייה של הכוחות הבריטיים בסוף ינואר 1942, הורע מצב היהודים עוד יותר, היו קטטות ופגיעות ביהודים מצד ערביי העיר. השלטונות האיטלקיים ערכו רישום של יהודי בארצ'ה, ורובם גורשו למחנות של עבודת כפייה ג'אדו, גאריאן ויפרן. נותרו רק כמה משפחות אמידות שהיו בעלות קשרים טובים עם השלטונות. הם סבלו מגילויי איבה של הגרמנים והערבים, ולעתים היו נתונים בעוצר. בדצמבר 1942, כשנסוגו האיטלקים, והבריטים עדיין לא נכנסו לעיר, זרקו ערבים רימון לבית משפחה יהודית. אם ותינוקה נהרגו, ואחדים נפצעו.

הכיבוש הבריטי הביא הקלה ליהודי בארצ'ה, אולם מצבם הכלכלי לא שב לקדמותו. יהודים שבו מן המחנות, ומצאו שבתיהם, חנויותיהם ורכושם נבזזו והושחתו. 230 יהודים היו אז בעיר, ומחציתם היו חולים, עניים וזקוקים לסעד. במקום חנו יחידות עבריות של הצבא הבריטי מארץ ישראל, והחיילים יזמו פעולות רווחה וחינוך בקרב בני הקהילה. החלה פעילות ציונית מחתרתית ונפתחו כתות לימוד. באביב 1943 נפתח בגלוי בית ספר עברי, והמורים היו חיילים ארץ-ישראליים של יחידה 544 R.E.M.E.בצבא הבריטי. בית הספר התרחב למרות התנגדות הבריטים, וגם לאחר צאת החיילים הארץ-ישראלים בסתיו 1944 המשיך בית הספר לפעול.

בשנת 1945 החליפו פקידי המשטר הלובי-הסנוסי את הפקידים האיטלקים, והמנגנון קיבל צביון לאומי ערבי מובהק. המתיחות בין היהודים לבין הערבים גברה עוד על רקע האירועים בארץ ישראל ובמיוחד אחרי החלטת החלוקה של האו"מ בנובמבר 1947. תנועת הנוער הציוני המשיכה לפעול, בחצר בית הספר העברי התנהלה הכשרה להתיישבות בארץ. בסוף 1948 התחילו יהודי בארצ'ה לעזוב כדי לעלות לישראל. משנת 1949 הואצה העלייה, והיהודים יצאו דרך בנגאזי ומנמל טריפולי ועלו לישראל.

זוארה Zuara

Zuawara, Zuwarah; בערבית: زوارة

יישוב עירוני בנווה מדבר לחוף הים התיכון, כ- 120 קילומטר ממערב לטריפולי, צפון מערב לוב.


היישוב היהודי בזוארה התחדש לקראת סוף המאה התשע-עשרה. בעת העתיקה ישבו יהודים במקום אך אין בידינו מידע מפורט. היהודים התיישבו בזוארה וביישובים שלאורך החוף בעקבות התבססות השלטון העות'מאני והשיפור במצב הביטחון שבא בעקבותיו. המניע העיקרי להשתקעותם במקום היה כלכלי-מסחרי.

במפקד שנת 1906 התפקדו בעיר 40 משפחות יהודיות. הכיבוש האיטלקי ב- 1911 והמרד נגדו ב- 1915, הביאו להגירה של יהודים רבים מפנים הארץ ליישובי החוף ומקצתם הגיעו לזוארה והתפרנסו מאספקת מזון וביגוד לצבא האיטלקי שחנה במקום. היהודים שהתבססו גרו בבתי אבן בעלי חצר פנימית במרכז העיר, והעניים גרו בבתי חימר בפרברי העיר.

ב- 1931 נימנו בזוארה 621 יהודים שהיו 9 אחוזים מכלל תושבי העיר. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה נע מספר היהודים בין 800-600 נפש. הם התפרנסו בעיקר ממסחר זעיר בתחומי העיר. הסוחרים הגדולים היו ממשפחות אמידות כמו עטיה סעיד, מדר, כחלון. והם ניהלו עסקים שהגיעו עד טריפולי וח'ומס.

בראש הקהילה עמדו בני המשפחות האמידות שהיו להם קשרים עם השלטונות ועם נכבדי האוכלוסייה הערבית. לכן יכלו גם לסייע ולתווך. מראשית המאה העשרים ועד 1938 עמדו בראש הקהילה עטיה סעיד ושלום מדר, בנים למשפחות עשירות.

בזוארה היה בית כנסת מפואר אחד שנבנה מתרומות של יהודים מטריפולי שהתיישבו במקום. כן היה תלמוד תורה שפעל בבניין בית הכנסת בשעות אחר הצהריים. רב הקהילה מראשית שנות העשרים היה ר' ציון כהן יונתן מג'רבה. הוא השפיע בפעילותו הרבה על חיי הרוח והדת בכוון שמרני. הוא קיים שעורי תורה והדפיס ספרי קודש. בוועד הקהילה שפעל ליד הרב היו ששה חברים מיהודי יפרן שברחו לזוארה ב- 1915 והשתקעו בה. ילדי הקהילה למדו בבית הספר האיטלקי שבעיר. הקהילה ניהלה קופה לעזרה הדדית.

כבר בינואר 1926 ביקר בזוארה שליח ציוני, משה זוארץ, מנהל אגודת "דגל ציון" שחזר מארץ- ישראל וסיפר מרשמיו. הוא ביקש להתרים לקרן הקיימת. לא הייתה התעוררות לעלייה בעקבות הביקור. בעת מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) הייתה זוארה מקום מקלט ליהודים שנמלטו מג'רבה, אחר כך שימשה מקלט לכמה מאות מיהודי טריפולי. ראש הקהילה דאז, אברהם כחלון, מימן את שהותם ממכירת חלק מרכושו. פרט לאירועים אלה, לא חשו יהודי זוארה את האפליה שבאה בעקבות הפעלת חוקי הגזע בידי השלטונות האיטלקים, ולא הוטלו עליהם כל הגבלות.

אברהם כחלון עמד בראש הקהילה מ- 1938 עד 1948. היו לו קשרים טובים עם השלטונות האיטלקים, וגם הבריטים שכבשו את האזור בדצמבר 1942 הכירו בסמכותו כראש הקהילה והם אף מינו אותו מחדש.

הפעילות הציונית האקטיבית החלה בימי המלחמה. חיילי יחידות עבריות של הצבא הבריטי ששהו במקום, פעלו להקמת בית-ספר עברי.

בעקבות גל הפרעות שהחל בטריפולי ב- 1945 החלו יהודי זוארה לרכוש נשק והקימו סניף של ארגון ההגנה בעיר. זוארה שימשה תחנת מעבר של קבוצות צעירים יהודים בדרכם לארץ ישראל דרך תוניסיה. ב- 1949 החלה העלייה של קהילת זוארה ועד1951 עלו מרביתם לישראל, והקהילה התחסלה.

גאריאן Gharian

בערבית: غريان

עיר באזור ההר, חבל טריפוליטניה, כ- 100 קילומטר מדרום לטריפולי, מערב לוב.


תולדותיה של הקהילה היהודית בגאריאן קשורים לתולדות היהודים בשני יישובים בקרבתה, תיגרינה (Tighrina), כחמישה קילומטר מדרום לגאריאן ובני עבאס (Beni- ’Abbas), כ- 14 קילומטר מצפון. רוב הנתונים המתועדים משותפים לשלושת היישובים.

יהודים ישבו באזור גאריאן מן המאה השש-עשרה, הם הגיעו כנראה מטריפולי לאחר הכיבוש הספרדי ב1510-. בית כנסת ומקווה הוקמו בגאריאן בתקופה העות'מאנית, בעת שקודש גם בית עלמין. תחת השלטון העות'מאני שימשו יהודים כגובי מסים עבור בשלטונות.

ב- 1837 פרצה באזור מגיפת דבר, ורבים מיהודי גאריאן ניספו. בשנים 1858-1839, השתתפו יהודי המקום במרידות נגד השלטון וזכו בשל כך להגנה מצד המורדים. בין בעלי המלאכה היהודים היו שעסקו בתיקון כלי נשק עבור הלוחמים. לאחר דיכוי המרד ב- 1855 זכו היהודים למחילה מידי המושל העות'מאני, והוא מינה רופא יהודי לראש הקהילה.

תחילה התגוררו יהודי גאריאן במערות. ב- 1885 נבנה באישור השלטונות בית כנסת חדש מעל פני האדמה, ליד בית הכנסת הישן שהיה מתחת לפני הקרקע. בבני עבאס הוקם בית כנסת אחד.

בתיגרינה התגוררו היהודים מסוף המאה ה- 19 בשכונה משלהם, אולם רוב בתי היהודים היו חפורים מתחת לפני האדמה. במקום היה בית עלמין יהודי ושני בתי כנסת, העתיק היה מתחת לפני האדמה. מאגר מים גדול ברחבה מול בתי הכנסת שימש גם כמקווה.

יהודי גאריאן עסקו במסחר ובמלאכה. למעטים היו חלקות אדמה, והנשים עיבדו אותן. במהלך המאה התשע-עשרה עברו מרבית אדמות היהודים לידי מוסלמים בגלל המסים הכבדים שהוטלו על היבולים, והיהודים התפרנסו כבעלי מלאכה. היו ביניהם נפחים, פחחים, צורפים, חייטים וסנדלרים, עם הזמן היו גם סוחרים זעירים, מייצרי יין ומגדלי צמח התבלין כרכום.

בתקופה העות’מאנית נוהלה הקהילה בידי מועצת זקנים ונכבדים, שהיו גם חברי בית הדין. נשיא היהודים כונה שיח' והוא תווך בין הקהילה לבין השלטונות וגבה מס גולגולת. עד 1908 היו היהודים פטורים מגיוס לצבא ובמקום זה שלמו מס גולגולת. משרתו של נשיא היהודים לא עברה בירושה אך השיח'ים התמנו מבין קבוצה מצומצמת של משפחות נכבדות.

בשלהי התקופה העות'מאנית היה השיח' גם מנהיגה הדתי של הקהילה. שני השיח'ים האחרונים של גאריאן באותה התקופה היו: חומאני חג'אג' הרופא ששימש בתפקיד מ- 1855 וח'ליפה זוביט חג'אג' ששימש בתפקיד בשנים 1913-1885 והיה אף הוא רופא. חיי הקהילה התנהלו סביב בתי הכנסת, ילדי גאריאן למדו בבית הכנסת; שמש, גבאי ומלמד התינוקות שימשו את הקהילה.

בתקופת השלטון האיטלקי שהחלה ב- 1911, גרו מרבית יהודי גאריאן במערות חימר ולבשו גלימות מסורתיות. מעטים היו עירוניים והתגוררו בבתים מודרנים בתוך העיר. הם המשיכו לעסוק במלאכה ובמסחר. שיח' הקהילה היה ברח'אני זיגדון ששימש בתפקידו עד 1943. בסוף שנות השלושים התהדק הקשר עם ארץ ישראל ונשלחו משם ספרים ללימוד עברית.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945), בעת גירוש יהודי קירינאיקה למחנות ריכוז לטריפוליטניה, הובאו כמה מאות יהודים לגאריאן ושוכנו שם במבנים רעועים בתנאי מחנה מעצר. הקהילה סייעה להם ככל יכולתה. לאחר שכבשו הבריטים את האזור ב- 1943, שוחררו היהודים והוחזרו בהדרגה לבתיהם.

לבקשת השלטונות הבריטיים מינה ברח'אני, המנהיג הותיק של הקהילה, את חי ח'ליפה ליורשו, ח'ליפה העביר את התפקיד לח'לאפו הוגה חסאן, והוא כיהן עד עליית יהודי האזור לישראל. קשריו עם השלטונות היו טובים וגם המוסלמים נעזרו בו.

בעת הפרעות ביהודי טריפוליטניה בשנת 1945, נעזרו יהודי גאריאן בשיח' הערבי המקומי, ולא היו פגיעות בנפש, אולם רכושם נשרף ונשדד. אחרי הפרעות ועם התערערות המצב הכלכלי והמתיחות בעקבות הארועים בארץ-ישראל, עזבו משפחות יהודיות לטריפולי ובשנים 1949 - 1950 עלו רובן לישראל.

יפרן Iffren

IFRIN, JEFREN, YIFRAN, IFRANE; בערבית: يفرن‎ 

אזור הררי במרכז הרמה הטריפוליטנית, רמת ג'בל נפוסה (Nefusa), כ- 170 קילומטר מדרום-מערב לטריפולי, צפון מערב לוב.


בעבר הייתה ברמת ג'בל נפוסה התיישבות יהודית צפופה, מן הקדומות בטריפוליטניה. לפי המסורת הגיעו יהודים לאזור אחרי חורבן בית שני. במאות הרביעית והששית התיישבו שם יהודים מערי החוף, בעקבות רדיפות. אחר-כך התפשטה היהדות גם בקרב שבטי הברברים, בשל יחסים מיוחדים שנוצרו בינם לבין היהודים. במאה ה- 16 נעלמו מרבית היישובים היהודיים הקדומים, ונותרו מהם רק שרידי בתי כנסת וכתובות על מצבות. המשיכו להתקיים ברמה שלושה יישובים יהודיים, כולם באזור ההר יפרן, ואלו הם: אל-מעניין (Me'aniyin), אל-קציר (Qsir) ודיסיר (Disir).

ביישובים אלה ניבנו בתי אבן צפופים על המדרונות התלולים, הגישה אליהם הייתה קשה, ולכן היו מוגנים. תחת הכיבוש העות'מאני (1911-1835) השתפר מצב הביטחון באזורי ההר, והיהודים נהנו מרווחה כלכלית. הם מילאו תפקיד מרכזי בתחום המסחר מעבר למדבר סהרה, וסחרו עם מרכז אפריקה בעיקר בתבלינים, קפה, תה, דבש, בשמים, סוכר וטבק.

רוב היהודים היו רוכלים נודדים שמכרו מוצרי מכולת, תכשיטים ודברי רקמה ואריגה של הנשים היהודיות. הם זכו להגנת הברברים באזורים שבהם נדדו. הנשים הפיקו שמן זית, ארגו שטיחים ובגדי צמר, דרכו יין וייצרו יי"ש מתאנים. יהודים רבים היו מומחים בשחיטה גם לצורכי המוסלמים וכן היו מומחים לרפואה טבעית.

האומדן הראשון של מספר היהודים בשלושת היישובים הוא מ- 1851, ומציין 100 יהודים. ב- 1886 היו בשלושת היישובים 785 יהודים. מספרם עלה ל- 1,000 ב- 1902. ב- 1917 היו באזור 900 יהודים. ב- 1931 ירד מספרם ל- 302 וב- 1944 היו במקום 400 יהודים.

היהודים והברברים התגוררו ברובעים משותפים, בתיהם היו ללא חלונות ומעל התקרות הקמורות היו גגות מענפי זית. בראש היישוב היהודי עמד נשיא, שכונה גם שיח'. הוא היה אחראי על איסוף מס הגולגולת עבור הממשל. בתקופת המרד נגד העות'מאנים (1856-1837) כיהן הרופא היהודי, עטייה, כראש היהודים. בראש קהילת הכפר דיסיר עמד אז ח'ליפה עמאר. ב- 1850 היה שיח' היהודים ר' יצחק מעדינא. בעת ביקורו של נחום סלושץ ב- 1906, היה ר' יעקב מגידש החכם-באשי (הרב הראשי).

לכל אחת משלוש הקהילות הייתה קופת קהילה שהכנסותיה באו מתרומות, ושימשו להחזקת בתי הכנסת וכלי הקודש. ביפרן היו כמה בתי כנסת, מקצתם עתיקים; העתיק שבהם היה אל- גריבה שנקרא על שמו של בית הכנסת באי ג'רבה. נמצא בתוך מערה חפורה ביישוב אל-מעניין, וב- 1742 נבנה מחדש מעל פני האדמה. ב- 1858 הורחב המבנה. מטע זיתים שהיה צמוד לו שימש בהכנסותיו להחזקתו. בית כנסת נוסף נבנה ב- 1714 ביישוב דיסיר בידי משה בן שמעון.

מקצת יהודי אל-מעניין היו בני כפר יהודי בשם תאקרבוץ (Taqerbos) שנעזב ב- 1850, אך הם המשיכו להתפלל בבית הכנסת העתיק שלהם. בית הכנסת באל-קציר נבנה רק ב- 1904 ועד אז התפללו יהודי המקום באל-מעניין.

בעת הכיבוש האיטלקי (1911) נמלטו יהודים רבים לאזור החוף, בעיקר לזוארה (Zuara), ולא חזרו יותר ליפרן. אלה שנותרו ביפרן המשיכו בחיים מסורתיים, ולא למדו איטלקית. רובם המשיכו לעסוק במסחר ובמלאכה. בשל שיפור מצב הביטחון היו כאלה שרכשו קרקעות ובהן גידלו זיתים וחיטה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נמלטו רבים מיהודי טריפולי לאזורי ההרים והגיעו גם ליפרן. באזור הקימו האיטלקים ב- 1942 מחנה מעצר קטן ובו הוחזקו יהודים מקירנאיקה. ב- 1943 פונה המחנה, ועד הפרעות ב- 1945 המשיכו חיי היהודים להתנהל במסלולם. בעקבות הפרעות עזבו רוב יהודי ג'בל יפרן את בתיהם ועברו לזוארה, לגאריאן ולטריפולי ומשם עלו אחרי שנת 1949 לישראל.

ח'ומס Khoms

עיירה על חוף הים התיכון, בחבל טריפוליטניה, כ- 120 קילומטר ממזרח לעיר טריפולי, צפון מערב לוב.


ח'ומס סמוכה לחורבות העיר הרומית לבדה (Lebda), שהייתה עיר נמל (מקודם Leptis Magna הפיניקית) ושימשה את האזור כולו. בתקופה הרומית, מן המאה השנייה לספירה, מתועד יישוב יהודי מפותח בלבדה. היהודים הגיעו לשם עוד קודם לכן, מארץ ישראל לאחר חורבן בית שני, ממסופוטמיה ומאלכסנדריה. הקיסר הרומי ספטימוס סוורוס (193 - 211) הביא יהודים מטריפולי והתיר להם לשאת משרות נכבדות בעיר.

בתקופת הכיבוש המוסלמי המשיך היישוב היהודי בלבדה לפרוח. במאות האחת עשרה והשתים עשרה היו במקום סוחרים יהודים אמידים שהתפרנסו מהסחר דרך מדבר סהרה. בתעודות הגניזה הקהירית נזכרים סוחרים יהודים שכנויים היה "אל לבדי", כלומר מן העיר לבדה.

בסוף המאה השתים עשרה נעלם כנראה היישוב היהודי בלבדה, ויתכן שהסיבה לכך הייתה הרדיפות נגד היהודים מצד שליטי שושלת אל-מווחדון.

בסוף המאה השמונה עשרה שוב היה יישוב יהודי, הפעם בעיר ח'ומס. התיישבו שם סוחרים יהודים, רובם מטריפולי, וחידשו את המסחר בצמח החחאלפה (אספארטו), המשמש לתעשיית נייר. המוסלמים גידלו את החחאלפה בפנים הארץ, והיהודים הובילוהו לח'ומס, עיבדו, הכינו ליצוא, וסחרו בו עם ארצות חוץ, בעיקר עם בריטניה.

אחרי הכיבוש העותמאני בשנת 1835 התחדש הישוב היהודי בכמה מקומות בלוב, והקהילה היהודית בח'ומס התפרסמה במחצית השנייה של המאה ה- 19 בשל פעילותה הכלכלית. רוב היהודים שבאו לשם מטריפולי בגלל מחסור כלכלי, נעשו סוחרים אמידים. המסחר בעיירה היה בשליטת היהודים, ובימי שבת הייתה הפעילות הכלכלית בח'ומס נעצרת.

לקהילה היה בית כנסת קטן, ששכן בעליית גג בבית מוסלמי שכור. בית עלמין קודש בראשית המאה ה- 19. ב- 1886 היו בעיר 150 יהודים. ב- 1902 היו 300 יהודים, והקהילה הפעילה אגודת צדקה במסגרת "ביקור חולים". יהודים עסקו גם במלאכות מסורתיות כגון: נפחות, פחחות, צורפות, חייטות, סנדלרות, נגרות.

בסוף המאה התשע-עשרה יזם מסעוד נחום הקמת בית-כנסת, אך רק ב- 1905 עלה בידי אחיו רפאל לבנותו, ובית הכנסת הישן ננטש. בית הכנסת החדש היה מפואר, הרצפה והעמודים עשויים שיש, ארון הקודש המגולף בעץ נעשה בידי אומנים ממלטה. בבניין היו גם חדר לימוד וחדר לאורחים מארץ-ישראל.

בתקופת הכיבוש האיטלקי (משנת 1911) שגשגה העיירה, והוקמו שני מפעלים לעיבוד צמח החאלפה בידי שני יזמים יהודים ממשפחות נחום וחסאן. משפחת דגידג הייתה המשפחה היהודית היחידה שעסקה בחקלאות.

בראש הקהילה עמד ועד שהתמנה על ידי נכבדי הקהילה. ב- 1906 עמד בראש הקהילה כמוס מימון, תוארו היה "חכם באשי" (רב ראשי). בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עמדו בראש ועד הקהילה אמיליו בראנס, שאול מימון ושמעון חסאן.

הכנסות הקהילה באו ממס ה"גבילה" (על השחיטה הכשרה), מתרומות, ממכירת עליות לתורה וממס ה"קאפא" - מס מיוחד לח'ומס שהוטל על כל הסחורות המיובאות. בקהילת ח'ומס שירתו רב, שוחט, מוהל, חזן ומלמד דרדקים שקיבלו את שכרם מוועד הקהילה.

ר' פריג'א זוארץ נשלח מטריפולי לשמש רב ומורה לעברית ב- 1928, שימש בתפקידו עשרים שנה, טבע את חותמו על החינוך העברי בח'ומס, והביא את ראשית הפעילות הציונית.

בתחילת שנות העשרים החלה פעילות ציונית בח'ומס, סוסו (יוסף) בראנס היה נציג הקרן הקיימת. ב- 1926 הגיע מטריפולי לח'ומס משה זוארץ כדי לאסוף תרומות לקק"ל. ב- 1934 הוקם סניף "בן-יהודה" ביוזמת המורה לעברית פריג'א זוארץ. מטרת תנועת "בן יהודה" הייתה להפיץ את השפה העברית וידיעות מארץ-ישראל, ופעלה במועדון שנפתח בביתו של כמוס מימון, ובו התקיימו שעורי ערב ונערכו הצגות ומסיבות בחגים. הרב זוארץ חיבר מחזות עבור החוג לדרמה שפעל במועדון. ב- 1936 פעל "גדוד מגיני השפה העברית", וערך כינוסים ברוח ציונית.

בשנות השלושים החלו השלטונות האיטלקיים להצר את צעדי היהודים על ידי גזרות, כפיית פתיחת חנויות בשבת, נסיון להגביל לימוד עברית ועוד.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נעצר הרב זוארץ והועבר לבית סוהר. עם ההפצצות על העיר טריפולי וסביבתה היה מחסור במצרכים בסיסיים בח'ומס, השלטונות האיטלקיים הנהיגו הקצבות מזון, וועד הקהילה סייע לעניים. ביוני 1942 הוציאו האיטלקים צו המחייב גיוס גברים יהודים לעבודות כפייה. כמה עשרות גברים מח'ומס נלקחו למחנה סידי עזאז כ- 10 קילומטר מדרום לעיר, לעבודות עבור הצבא האיטלקי.

הכיבוש הבריטי הביא הקלה ליהודים. למקום הגיעה יחידה עברית ארצישראלית של הצבא הבריטי, וחייליה התערו בחיי הקהילה, וארגנו קורסים ללימוד אנגלית. באותו הזמן השתפר גם המצב הכלכלי. ב- 1945 פרצו מהומות אנטי-יהודיות בטריפולי, ומחשש להתפשטותן העבירו יהודי ח'ומס את ספרי התורה מבית הכנסת למקום מסתור בכנסיה. מאז לא חזרו חיי הקהילה לתקנם, ומוסלמים התנכלו לעתים קרובות ליהודים. רוב יהודי ח'ומס עלו לישראל בשנים 1951-1950.

Misrata

مصراتة‎

A city in the Misrata District in northwestern Libya.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי לוב

Libya

In Arabic: ليبيا‎
Official name: دولة ليبيا - State of Libya
A country in North Africa

21st Century

There are no Jews living in Libya.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מיסראתה
ח'ומס
יפרן
גאריאן
זוארה
בארצ'ה
אג'דביה
זאוויה
זליטן
בנגאזי
טריפולי (לוב)

Misrata

مصراتة‎

A city in the Misrata District in northwestern Libya.

ח'ומס Khoms

עיירה על חוף הים התיכון, בחבל טריפוליטניה, כ- 120 קילומטר ממזרח לעיר טריפולי, צפון מערב לוב.


ח'ומס סמוכה לחורבות העיר הרומית לבדה (Lebda), שהייתה עיר נמל (מקודם Leptis Magna הפיניקית) ושימשה את האזור כולו. בתקופה הרומית, מן המאה השנייה לספירה, מתועד יישוב יהודי מפותח בלבדה. היהודים הגיעו לשם עוד קודם לכן, מארץ ישראל לאחר חורבן בית שני, ממסופוטמיה ומאלכסנדריה. הקיסר הרומי ספטימוס סוורוס (193 - 211) הביא יהודים מטריפולי והתיר להם לשאת משרות נכבדות בעיר.

בתקופת הכיבוש המוסלמי המשיך היישוב היהודי בלבדה לפרוח. במאות האחת עשרה והשתים עשרה היו במקום סוחרים יהודים אמידים שהתפרנסו מהסחר דרך מדבר סהרה. בתעודות הגניזה הקהירית נזכרים סוחרים יהודים שכנויים היה "אל לבדי", כלומר מן העיר לבדה.

בסוף המאה השתים עשרה נעלם כנראה היישוב היהודי בלבדה, ויתכן שהסיבה לכך הייתה הרדיפות נגד היהודים מצד שליטי שושלת אל-מווחדון.

בסוף המאה השמונה עשרה שוב היה יישוב יהודי, הפעם בעיר ח'ומס. התיישבו שם סוחרים יהודים, רובם מטריפולי, וחידשו את המסחר בצמח החחאלפה (אספארטו), המשמש לתעשיית נייר. המוסלמים גידלו את החחאלפה בפנים הארץ, והיהודים הובילוהו לח'ומס, עיבדו, הכינו ליצוא, וסחרו בו עם ארצות חוץ, בעיקר עם בריטניה.

אחרי הכיבוש העותמאני בשנת 1835 התחדש הישוב היהודי בכמה מקומות בלוב, והקהילה היהודית בח'ומס התפרסמה במחצית השנייה של המאה ה- 19 בשל פעילותה הכלכלית. רוב היהודים שבאו לשם מטריפולי בגלל מחסור כלכלי, נעשו סוחרים אמידים. המסחר בעיירה היה בשליטת היהודים, ובימי שבת הייתה הפעילות הכלכלית בח'ומס נעצרת.

לקהילה היה בית כנסת קטן, ששכן בעליית גג בבית מוסלמי שכור. בית עלמין קודש בראשית המאה ה- 19. ב- 1886 היו בעיר 150 יהודים. ב- 1902 היו 300 יהודים, והקהילה הפעילה אגודת צדקה במסגרת "ביקור חולים". יהודים עסקו גם במלאכות מסורתיות כגון: נפחות, פחחות, צורפות, חייטות, סנדלרות, נגרות.

בסוף המאה התשע-עשרה יזם מסעוד נחום הקמת בית-כנסת, אך רק ב- 1905 עלה בידי אחיו רפאל לבנותו, ובית הכנסת הישן ננטש. בית הכנסת החדש היה מפואר, הרצפה והעמודים עשויים שיש, ארון הקודש המגולף בעץ נעשה בידי אומנים ממלטה. בבניין היו גם חדר לימוד וחדר לאורחים מארץ-ישראל.

בתקופת הכיבוש האיטלקי (משנת 1911) שגשגה העיירה, והוקמו שני מפעלים לעיבוד צמח החאלפה בידי שני יזמים יהודים ממשפחות נחום וחסאן. משפחת דגידג הייתה המשפחה היהודית היחידה שעסקה בחקלאות.

בראש הקהילה עמד ועד שהתמנה על ידי נכבדי הקהילה. ב- 1906 עמד בראש הקהילה כמוס מימון, תוארו היה "חכם באשי" (רב ראשי). בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עמדו בראש ועד הקהילה אמיליו בראנס, שאול מימון ושמעון חסאן.

הכנסות הקהילה באו ממס ה"גבילה" (על השחיטה הכשרה), מתרומות, ממכירת עליות לתורה וממס ה"קאפא" - מס מיוחד לח'ומס שהוטל על כל הסחורות המיובאות. בקהילת ח'ומס שירתו רב, שוחט, מוהל, חזן ומלמד דרדקים שקיבלו את שכרם מוועד הקהילה.

ר' פריג'א זוארץ נשלח מטריפולי לשמש רב ומורה לעברית ב- 1928, שימש בתפקידו עשרים שנה, טבע את חותמו על החינוך העברי בח'ומס, והביא את ראשית הפעילות הציונית.

בתחילת שנות העשרים החלה פעילות ציונית בח'ומס, סוסו (יוסף) בראנס היה נציג הקרן הקיימת. ב- 1926 הגיע מטריפולי לח'ומס משה זוארץ כדי לאסוף תרומות לקק"ל. ב- 1934 הוקם סניף "בן-יהודה" ביוזמת המורה לעברית פריג'א זוארץ. מטרת תנועת "בן יהודה" הייתה להפיץ את השפה העברית וידיעות מארץ-ישראל, ופעלה במועדון שנפתח בביתו של כמוס מימון, ובו התקיימו שעורי ערב ונערכו הצגות ומסיבות בחגים. הרב זוארץ חיבר מחזות עבור החוג לדרמה שפעל במועדון. ב- 1936 פעל "גדוד מגיני השפה העברית", וערך כינוסים ברוח ציונית.

בשנות השלושים החלו השלטונות האיטלקיים להצר את צעדי היהודים על ידי גזרות, כפיית פתיחת חנויות בשבת, נסיון להגביל לימוד עברית ועוד.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נעצר הרב זוארץ והועבר לבית סוהר. עם ההפצצות על העיר טריפולי וסביבתה היה מחסור במצרכים בסיסיים בח'ומס, השלטונות האיטלקיים הנהיגו הקצבות מזון, וועד הקהילה סייע לעניים. ביוני 1942 הוציאו האיטלקים צו המחייב גיוס גברים יהודים לעבודות כפייה. כמה עשרות גברים מח'ומס נלקחו למחנה סידי עזאז כ- 10 קילומטר מדרום לעיר, לעבודות עבור הצבא האיטלקי.

הכיבוש הבריטי הביא הקלה ליהודים. למקום הגיעה יחידה עברית ארצישראלית של הצבא הבריטי, וחייליה התערו בחיי הקהילה, וארגנו קורסים ללימוד אנגלית. באותו הזמן השתפר גם המצב הכלכלי. ב- 1945 פרצו מהומות אנטי-יהודיות בטריפולי, ומחשש להתפשטותן העבירו יהודי ח'ומס את ספרי התורה מבית הכנסת למקום מסתור בכנסיה. מאז לא חזרו חיי הקהילה לתקנם, ומוסלמים התנכלו לעתים קרובות ליהודים. רוב יהודי ח'ומס עלו לישראל בשנים 1951-1950.

יפרן Iffren

IFRIN, JEFREN, YIFRAN, IFRANE; בערבית: يفرن‎ 

אזור הררי במרכז הרמה הטריפוליטנית, רמת ג'בל נפוסה (Nefusa), כ- 170 קילומטר מדרום-מערב לטריפולי, צפון מערב לוב.


בעבר הייתה ברמת ג'בל נפוסה התיישבות יהודית צפופה, מן הקדומות בטריפוליטניה. לפי המסורת הגיעו יהודים לאזור אחרי חורבן בית שני. במאות הרביעית והששית התיישבו שם יהודים מערי החוף, בעקבות רדיפות. אחר-כך התפשטה היהדות גם בקרב שבטי הברברים, בשל יחסים מיוחדים שנוצרו בינם לבין היהודים. במאה ה- 16 נעלמו מרבית היישובים היהודיים הקדומים, ונותרו מהם רק שרידי בתי כנסת וכתובות על מצבות. המשיכו להתקיים ברמה שלושה יישובים יהודיים, כולם באזור ההר יפרן, ואלו הם: אל-מעניין (Me'aniyin), אל-קציר (Qsir) ודיסיר (Disir).

ביישובים אלה ניבנו בתי אבן צפופים על המדרונות התלולים, הגישה אליהם הייתה קשה, ולכן היו מוגנים. תחת הכיבוש העות'מאני (1911-1835) השתפר מצב הביטחון באזורי ההר, והיהודים נהנו מרווחה כלכלית. הם מילאו תפקיד מרכזי בתחום המסחר מעבר למדבר סהרה, וסחרו עם מרכז אפריקה בעיקר בתבלינים, קפה, תה, דבש, בשמים, סוכר וטבק.

רוב היהודים היו רוכלים נודדים שמכרו מוצרי מכולת, תכשיטים ודברי רקמה ואריגה של הנשים היהודיות. הם זכו להגנת הברברים באזורים שבהם נדדו. הנשים הפיקו שמן זית, ארגו שטיחים ובגדי צמר, דרכו יין וייצרו יי"ש מתאנים. יהודים רבים היו מומחים בשחיטה גם לצורכי המוסלמים וכן היו מומחים לרפואה טבעית.

האומדן הראשון של מספר היהודים בשלושת היישובים הוא מ- 1851, ומציין 100 יהודים. ב- 1886 היו בשלושת היישובים 785 יהודים. מספרם עלה ל- 1,000 ב- 1902. ב- 1917 היו באזור 900 יהודים. ב- 1931 ירד מספרם ל- 302 וב- 1944 היו במקום 400 יהודים.

היהודים והברברים התגוררו ברובעים משותפים, בתיהם היו ללא חלונות ומעל התקרות הקמורות היו גגות מענפי זית. בראש היישוב היהודי עמד נשיא, שכונה גם שיח'. הוא היה אחראי על איסוף מס הגולגולת עבור הממשל. בתקופת המרד נגד העות'מאנים (1856-1837) כיהן הרופא היהודי, עטייה, כראש היהודים. בראש קהילת הכפר דיסיר עמד אז ח'ליפה עמאר. ב- 1850 היה שיח' היהודים ר' יצחק מעדינא. בעת ביקורו של נחום סלושץ ב- 1906, היה ר' יעקב מגידש החכם-באשי (הרב הראשי).

לכל אחת משלוש הקהילות הייתה קופת קהילה שהכנסותיה באו מתרומות, ושימשו להחזקת בתי הכנסת וכלי הקודש. ביפרן היו כמה בתי כנסת, מקצתם עתיקים; העתיק שבהם היה אל- גריבה שנקרא על שמו של בית הכנסת באי ג'רבה. נמצא בתוך מערה חפורה ביישוב אל-מעניין, וב- 1742 נבנה מחדש מעל פני האדמה. ב- 1858 הורחב המבנה. מטע זיתים שהיה צמוד לו שימש בהכנסותיו להחזקתו. בית כנסת נוסף נבנה ב- 1714 ביישוב דיסיר בידי משה בן שמעון.

מקצת יהודי אל-מעניין היו בני כפר יהודי בשם תאקרבוץ (Taqerbos) שנעזב ב- 1850, אך הם המשיכו להתפלל בבית הכנסת העתיק שלהם. בית הכנסת באל-קציר נבנה רק ב- 1904 ועד אז התפללו יהודי המקום באל-מעניין.

בעת הכיבוש האיטלקי (1911) נמלטו יהודים רבים לאזור החוף, בעיקר לזוארה (Zuara), ולא חזרו יותר ליפרן. אלה שנותרו ביפרן המשיכו בחיים מסורתיים, ולא למדו איטלקית. רובם המשיכו לעסוק במסחר ובמלאכה. בשל שיפור מצב הביטחון היו כאלה שרכשו קרקעות ובהן גידלו זיתים וחיטה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נמלטו רבים מיהודי טריפולי לאזורי ההרים והגיעו גם ליפרן. באזור הקימו האיטלקים ב- 1942 מחנה מעצר קטן ובו הוחזקו יהודים מקירנאיקה. ב- 1943 פונה המחנה, ועד הפרעות ב- 1945 המשיכו חיי היהודים להתנהל במסלולם. בעקבות הפרעות עזבו רוב יהודי ג'בל יפרן את בתיהם ועברו לזוארה, לגאריאן ולטריפולי ומשם עלו אחרי שנת 1949 לישראל.

גאריאן Gharian

בערבית: غريان

עיר באזור ההר, חבל טריפוליטניה, כ- 100 קילומטר מדרום לטריפולי, מערב לוב.


תולדותיה של הקהילה היהודית בגאריאן קשורים לתולדות היהודים בשני יישובים בקרבתה, תיגרינה (Tighrina), כחמישה קילומטר מדרום לגאריאן ובני עבאס (Beni- ’Abbas), כ- 14 קילומטר מצפון. רוב הנתונים המתועדים משותפים לשלושת היישובים.

יהודים ישבו באזור גאריאן מן המאה השש-עשרה, הם הגיעו כנראה מטריפולי לאחר הכיבוש הספרדי ב1510-. בית כנסת ומקווה הוקמו בגאריאן בתקופה העות'מאנית, בעת שקודש גם בית עלמין. תחת השלטון העות'מאני שימשו יהודים כגובי מסים עבור בשלטונות.

ב- 1837 פרצה באזור מגיפת דבר, ורבים מיהודי גאריאן ניספו. בשנים 1858-1839, השתתפו יהודי המקום במרידות נגד השלטון וזכו בשל כך להגנה מצד המורדים. בין בעלי המלאכה היהודים היו שעסקו בתיקון כלי נשק עבור הלוחמים. לאחר דיכוי המרד ב- 1855 זכו היהודים למחילה מידי המושל העות'מאני, והוא מינה רופא יהודי לראש הקהילה.

תחילה התגוררו יהודי גאריאן במערות. ב- 1885 נבנה באישור השלטונות בית כנסת חדש מעל פני האדמה, ליד בית הכנסת הישן שהיה מתחת לפני הקרקע. בבני עבאס הוקם בית כנסת אחד.

בתיגרינה התגוררו היהודים מסוף המאה ה- 19 בשכונה משלהם, אולם רוב בתי היהודים היו חפורים מתחת לפני האדמה. במקום היה בית עלמין יהודי ושני בתי כנסת, העתיק היה מתחת לפני האדמה. מאגר מים גדול ברחבה מול בתי הכנסת שימש גם כמקווה.

יהודי גאריאן עסקו במסחר ובמלאכה. למעטים היו חלקות אדמה, והנשים עיבדו אותן. במהלך המאה התשע-עשרה עברו מרבית אדמות היהודים לידי מוסלמים בגלל המסים הכבדים שהוטלו על היבולים, והיהודים התפרנסו כבעלי מלאכה. היו ביניהם נפחים, פחחים, צורפים, חייטים וסנדלרים, עם הזמן היו גם סוחרים זעירים, מייצרי יין ומגדלי צמח התבלין כרכום.

בתקופה העות’מאנית נוהלה הקהילה בידי מועצת זקנים ונכבדים, שהיו גם חברי בית הדין. נשיא היהודים כונה שיח' והוא תווך בין הקהילה לבין השלטונות וגבה מס גולגולת. עד 1908 היו היהודים פטורים מגיוס לצבא ובמקום זה שלמו מס גולגולת. משרתו של נשיא היהודים לא עברה בירושה אך השיח'ים התמנו מבין קבוצה מצומצמת של משפחות נכבדות.

בשלהי התקופה העות'מאנית היה השיח' גם מנהיגה הדתי של הקהילה. שני השיח'ים האחרונים של גאריאן באותה התקופה היו: חומאני חג'אג' הרופא ששימש בתפקיד מ- 1855 וח'ליפה זוביט חג'אג' ששימש בתפקיד בשנים 1913-1885 והיה אף הוא רופא. חיי הקהילה התנהלו סביב בתי הכנסת, ילדי גאריאן למדו בבית הכנסת; שמש, גבאי ומלמד התינוקות שימשו את הקהילה.

בתקופת השלטון האיטלקי שהחלה ב- 1911, גרו מרבית יהודי גאריאן במערות חימר ולבשו גלימות מסורתיות. מעטים היו עירוניים והתגוררו בבתים מודרנים בתוך העיר. הם המשיכו לעסוק במלאכה ובמסחר. שיח' הקהילה היה ברח'אני זיגדון ששימש בתפקידו עד 1943. בסוף שנות השלושים התהדק הקשר עם ארץ ישראל ונשלחו משם ספרים ללימוד עברית.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945), בעת גירוש יהודי קירינאיקה למחנות ריכוז לטריפוליטניה, הובאו כמה מאות יהודים לגאריאן ושוכנו שם במבנים רעועים בתנאי מחנה מעצר. הקהילה סייעה להם ככל יכולתה. לאחר שכבשו הבריטים את האזור ב- 1943, שוחררו היהודים והוחזרו בהדרגה לבתיהם.

לבקשת השלטונות הבריטיים מינה ברח'אני, המנהיג הותיק של הקהילה, את חי ח'ליפה ליורשו, ח'ליפה העביר את התפקיד לח'לאפו הוגה חסאן, והוא כיהן עד עליית יהודי האזור לישראל. קשריו עם השלטונות היו טובים וגם המוסלמים נעזרו בו.

בעת הפרעות ביהודי טריפוליטניה בשנת 1945, נעזרו יהודי גאריאן בשיח' הערבי המקומי, ולא היו פגיעות בנפש, אולם רכושם נשרף ונשדד. אחרי הפרעות ועם התערערות המצב הכלכלי והמתיחות בעקבות הארועים בארץ-ישראל, עזבו משפחות יהודיות לטריפולי ובשנים 1949 - 1950 עלו רובן לישראל.

זוארה Zuara

Zuawara, Zuwarah; בערבית: زوارة

יישוב עירוני בנווה מדבר לחוף הים התיכון, כ- 120 קילומטר ממערב לטריפולי, צפון מערב לוב.


היישוב היהודי בזוארה התחדש לקראת סוף המאה התשע-עשרה. בעת העתיקה ישבו יהודים במקום אך אין בידינו מידע מפורט. היהודים התיישבו בזוארה וביישובים שלאורך החוף בעקבות התבססות השלטון העות'מאני והשיפור במצב הביטחון שבא בעקבותיו. המניע העיקרי להשתקעותם במקום היה כלכלי-מסחרי.

במפקד שנת 1906 התפקדו בעיר 40 משפחות יהודיות. הכיבוש האיטלקי ב- 1911 והמרד נגדו ב- 1915, הביאו להגירה של יהודים רבים מפנים הארץ ליישובי החוף ומקצתם הגיעו לזוארה והתפרנסו מאספקת מזון וביגוד לצבא האיטלקי שחנה במקום. היהודים שהתבססו גרו בבתי אבן בעלי חצר פנימית במרכז העיר, והעניים גרו בבתי חימר בפרברי העיר.

ב- 1931 נימנו בזוארה 621 יהודים שהיו 9 אחוזים מכלל תושבי העיר. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה נע מספר היהודים בין 800-600 נפש. הם התפרנסו בעיקר ממסחר זעיר בתחומי העיר. הסוחרים הגדולים היו ממשפחות אמידות כמו עטיה סעיד, מדר, כחלון. והם ניהלו עסקים שהגיעו עד טריפולי וח'ומס.

בראש הקהילה עמדו בני המשפחות האמידות שהיו להם קשרים עם השלטונות ועם נכבדי האוכלוסייה הערבית. לכן יכלו גם לסייע ולתווך. מראשית המאה העשרים ועד 1938 עמדו בראש הקהילה עטיה סעיד ושלום מדר, בנים למשפחות עשירות.

בזוארה היה בית כנסת מפואר אחד שנבנה מתרומות של יהודים מטריפולי שהתיישבו במקום. כן היה תלמוד תורה שפעל בבניין בית הכנסת בשעות אחר הצהריים. רב הקהילה מראשית שנות העשרים היה ר' ציון כהן יונתן מג'רבה. הוא השפיע בפעילותו הרבה על חיי הרוח והדת בכוון שמרני. הוא קיים שעורי תורה והדפיס ספרי קודש. בוועד הקהילה שפעל ליד הרב היו ששה חברים מיהודי יפרן שברחו לזוארה ב- 1915 והשתקעו בה. ילדי הקהילה למדו בבית הספר האיטלקי שבעיר. הקהילה ניהלה קופה לעזרה הדדית.

כבר בינואר 1926 ביקר בזוארה שליח ציוני, משה זוארץ, מנהל אגודת "דגל ציון" שחזר מארץ- ישראל וסיפר מרשמיו. הוא ביקש להתרים לקרן הקיימת. לא הייתה התעוררות לעלייה בעקבות הביקור. בעת מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) הייתה זוארה מקום מקלט ליהודים שנמלטו מג'רבה, אחר כך שימשה מקלט לכמה מאות מיהודי טריפולי. ראש הקהילה דאז, אברהם כחלון, מימן את שהותם ממכירת חלק מרכושו. פרט לאירועים אלה, לא חשו יהודי זוארה את האפליה שבאה בעקבות הפעלת חוקי הגזע בידי השלטונות האיטלקים, ולא הוטלו עליהם כל הגבלות.

אברהם כחלון עמד בראש הקהילה מ- 1938 עד 1948. היו לו קשרים טובים עם השלטונות האיטלקים, וגם הבריטים שכבשו את האזור בדצמבר 1942 הכירו בסמכותו כראש הקהילה והם אף מינו אותו מחדש.

הפעילות הציונית האקטיבית החלה בימי המלחמה. חיילי יחידות עבריות של הצבא הבריטי ששהו במקום, פעלו להקמת בית-ספר עברי.

בעקבות גל הפרעות שהחל בטריפולי ב- 1945 החלו יהודי זוארה לרכוש נשק והקימו סניף של ארגון ההגנה בעיר. זוארה שימשה תחנת מעבר של קבוצות צעירים יהודים בדרכם לארץ ישראל דרך תוניסיה. ב- 1949 החלה העלייה של קהילת זוארה ועד1951 עלו מרביתם לישראל, והקהילה התחסלה.

בארצ'ה Barce

היום: מארג' או אל-מארג'; בערבית: المرج‎ 

עיר קטנה לחוף הים התיכון במחוז בנגאזי, חבל קירנאיקה, מזרח לוב.


ראשיתו של היישוב היהודי בבארצ'ה בתקופת בית תלמי, במאה הרביעית לפני הספירה. בימי המרד היהודי בארץ ישראל בראשית המאה השנייה לספירה, נדחקו רוב היהודים מערבה. במאה השביעית, בעקבות הכיבוש המוסלמי, שוב התיישבו יהודים במקום, ועד המאה השתים- עשרה התקיים בבארצ'ה יישוב יהודי מבוסס. במאה ה- 16 הגיעו לקירינאיקה מגורשי ספרד וככל הנראה התיישבו כמה מהם בבארצ'ה.

התארגנותה המודרנית של הקהילה היהודית בבארצ'ה התחילה רק בסוף המאה התשע-עשרה. בית העלמין קודש באותה התקופה והוקף בגדר של אבן. רוב בני הקהילה הגיעו מבנגאזי ומטריפולי, בעקבות הצבתו של חיל מצב עות'מאני ששיפר את הביטחון בעיר. ב- 1906 ביקר בבארצ'ה פרופ' נחום סלושץ ומצא שלוש משפחות יהודיות שהתפרנסו מרוכלות וממלאכה.

היישוב היהודי התרחב בעקבות השתלטות האיטלקים על אזור החוף לאחר 1923. סוחרים יהודים הגיעו מבנגאזי כדי לספק סחורות לאוכלוסייה האיטלקית. אחרי שהאיטלקים בנו רובע מגורים חדש בבארצ'ה ונתנו צביון מודרני לעיר, באו יהודים נוספים. הם התיישבו בכל חלקי העיר אך לא היו יותר מכמה עשרות משפחות יהודיות בתוך אלפי ערבים ומאות איטלקים.

המשפחות היהודיות האמידות בעיר באותה תקופה היו משפחות של סוחרים סיטונאיים וביניהם לביא, נעים, בוגתוס, רומאנו ולחיאני. יהודים עסקו גם במסחר קמעונאי בשוק, עבדו בבית המלון שבנו האיטלקים, והיו גם בעלי מלאכה מסורתיים כמו סנדלרים, נגרים וחייטים.

עד אמצע שנות העשרים של המאה העשרים סיפקה קהילת בנגאזי את כל השרותים הקהילתיים ליהודי בארצ'ה. לקראת סוף שנות העשרים נבחר בבארצ'ה ועד קהילה והוקמו מוסדות עצמאיים. הועד מנה שלושה חברים שהתחלפו מדי שנתיים ונבחרו בדרך כלל מבין המשפחות האמידות או המכובדות. בראשית שנות השלושים עמד בראש הקהילה יחזקאל רומאנו. אחריו שימש בתפקיד עד פרוץ מלחמת העולם השנייה רפאל ארביב, שהגיע עם משפחתו מטריפולי. במהלך המלחמה היה גבריאל נעים ראש הקהילה. הוא היה סוחר אמיד. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כיהנו כרבני הקהילה ר' יוסף חדיף יליד בארצ'ה ור' ח'לאפו שתיוי שבא מטריפולי ושירת כרב הקהילה מסוף שנות השלושים ועד פרוץ המלחמה.

חלוקת התפקידים בקהילה הייתה כזו שהרבנים ייצגו את התושבים המסורתיים שהתנגדו למודרניזציה, ואילו ראש הקהילה ומזכיר הקהילה היו אחראים על הקשר עם השלטונות האיטלקיים ועם הנכבדים הערבים במקום. הרב היה גם מוהל, שוחט, חזן ומלמד.

בית הכנסת נחנך בפברואר 1935. נבנה על פי דגם בית כנסת בבנגאזי, היה בן שתי קומות ועמודי שיש בכניסה. ליד בית הכנסת שכן תלמוד תורה. חיי הקהילה התנהלו סביב בית הכנסת. הילדים למדו בבית הספר האיטלקי. הכנסות הקהילה באו בעיקר מגביית מס-שחיטה, מדמי רישום חתונות ומדמי קבורה.

ב- 1934 הוקמה בעיר חברת "שירי דוד" להחייאת השפה העברית. החברה יזמה פתיחת שתי כיתות ללימוד עברית ותרבות עברית מודרנית, העלתה מחזות עבריים והייתה קשורה לתנועת "בן יהודה" בטריפולי. ב- 1935 הוקמה אגודת "הנוער היהודי" וקיימה קשרים עם הנוער הציוני בבנגאזי. בסוף שנות השלושים התארגנה קבוצת כדורגל יהודית שנקראה "הרצל".

עם הפעלת חוקי הגזע, על ידי השלטונות האיטלקיים הפשיסטיים ב- 1938, חלה הרעה במצב היהודים. פקידים יהודים בממשל האיטלקי פוטרו וביניהם פוטר ממשרתו הבכירה רפאל ארביב, ראש הקהילה. ברחובות נשמעו סיסמאות נגד יהודים. עם פרוץ המלחמה (ספטמבר 1941) הורע המצב הכלכלי, ויהודים מבנגאזי באו לחפש מקלט בבארצ'ה. באפריל 1941, לאחר הנסיגה הראשונה של הבריטים, פשטו צעירים גרמנים ואיטלקים על ארבע חנויות של יהודים ובזזו אותן. ראש הקהילה נאסר ורכושו הופקע באשמת שיתוף פעולה עם הבריטים. לאחר הנסיגה השנייה של הכוחות הבריטיים בסוף ינואר 1942, הורע מצב היהודים עוד יותר, היו קטטות ופגיעות ביהודים מצד ערביי העיר. השלטונות האיטלקיים ערכו רישום של יהודי בארצ'ה, ורובם גורשו למחנות של עבודת כפייה ג'אדו, גאריאן ויפרן. נותרו רק כמה משפחות אמידות שהיו בעלות קשרים טובים עם השלטונות. הם סבלו מגילויי איבה של הגרמנים והערבים, ולעתים היו נתונים בעוצר. בדצמבר 1942, כשנסוגו האיטלקים, והבריטים עדיין לא נכנסו לעיר, זרקו ערבים רימון לבית משפחה יהודית. אם ותינוקה נהרגו, ואחדים נפצעו.

הכיבוש הבריטי הביא הקלה ליהודי בארצ'ה, אולם מצבם הכלכלי לא שב לקדמותו. יהודים שבו מן המחנות, ומצאו שבתיהם, חנויותיהם ורכושם נבזזו והושחתו. 230 יהודים היו אז בעיר, ומחציתם היו חולים, עניים וזקוקים לסעד. במקום חנו יחידות עבריות של הצבא הבריטי מארץ ישראל, והחיילים יזמו פעולות רווחה וחינוך בקרב בני הקהילה. החלה פעילות ציונית מחתרתית ונפתחו כתות לימוד. באביב 1943 נפתח בגלוי בית ספר עברי, והמורים היו חיילים ארץ-ישראליים של יחידה 544 R.E.M.E.בצבא הבריטי. בית הספר התרחב למרות התנגדות הבריטים, וגם לאחר צאת החיילים הארץ-ישראלים בסתיו 1944 המשיך בית הספר לפעול.

בשנת 1945 החליפו פקידי המשטר הלובי-הסנוסי את הפקידים האיטלקים, והמנגנון קיבל צביון לאומי ערבי מובהק. המתיחות בין היהודים לבין הערבים גברה עוד על רקע האירועים בארץ ישראל ובמיוחד אחרי החלטת החלוקה של האו"מ בנובמבר 1947. תנועת הנוער הציוני המשיכה לפעול, בחצר בית הספר העברי התנהלה הכשרה להתיישבות בארץ. בסוף 1948 התחילו יהודי בארצ'ה לעזוב כדי לעלות לישראל. משנת 1949 הואצה העלייה, והיהודים יצאו דרך בנגאזי ומנמל טריפולי ועלו לישראל.

אג'דביה AJDABIYA

בערבית: أجدابيا‎

יישוב בנוה מדבר, מדרום לעיר בנגאזי, כ- 25 קילומטר מחוף הים התיכון, חבל קירנאיקה, מזרח לוב.


ראשית היישוב היהודי הייתה כנראה בימי ראשית האיסלאם. במאה ה- 11 הדלדל היישוב ורוב תושביו עזבו, וכך גם היהודים.

בתקופת הכיבוש האיטלקי שהחל ב- 1911 הייתה במקום קהילה יהודית קטנה. במקום פעל בית כנסת, אך בקושי היה מנין מתפללים. יהודי אג'דביה הגיעו מבנגאזי בחיפוש אחר פרנסה; ב- 1935 היו במקום 54 יהודים.

קהילת בנגאזי הייתה הקהילה הקרובה ביותר, כ- 100 ק"מ מצפון, ויהודי אג'דביה קיבלו ממנה שירותי דת ושירותים קהילתיים אחרים. ב- 1932 עמד בראש קהילת אג'דביה חורי עמראן, ושני סגניו היו דוד ברדה ודוד זרד. בקהילה היה שוחט ששימש גם חזן ומלמד. יהודי המקום היו תלויים במנהיגי השבטים בסביבה, שהעניקו להם חסות.

בימי מלחמת העולם השנייה החילו האיטלקים את חוקי הגזע על יהודי לוב, אך יהודי אג'דביה לא נפגעו במיוחד.


לאחר המלחמה עזבו היהודים והיגרו לבנגאזי ומשם עלו רובם לישראל.

זאוויה Zawia

בערבית: الزاوية‎

יישוב עירוני על חוף הים התיכון, כ- 45 קילומטר ממערב לטריפולי, צפון מערב לוב.


לזאוויה נמל קטן ששימש למעגן אניות, המקום הוא נווה מדבר ואדמתו פוריה. יהודים התיישבו בזאוויה כנראה במאה השבע עשרה, אחרי שחרבה הקהילה הסמוכה צורמאן (Sorman). תחילה התיישבו היהודים במקום בשם אל-שרפא שהיום הוא פרבר של זאוויה. היהודים קיבלו את חסותם של ראשי שבטים בדווים בסביבה, והיחסים בינם לבין המוסלמים היו טובים. עם הזמן נעשתה זאוויה מרכז של התנועה המוסלמית הצופית באזור, ועם עליית הקנאות המוסלמית במקום החלו במאה השמונה עשרה יחסי איבה ורדיפות נגד היהודים.

בשנת 1780 התמוטט בית הכנסת הישן שעמד בקצה הרובע היהודי. היהודים החלו לבנותו מחדש אולם המוסלמים פנו לעלי פאשא, שליט טריפולי, ומסרו שהיהודים בונים ללא רשיון, הבנייה הופסקה. ב- 1798 ניסו היהודים לבנות בית-כנסת בביתו של אחד מעשירי הקהילה יוסף צרור, ושוב פנו המוסלמים לשליט, פרעו ברובע היהודי, הרסו את בית הכנסת שהוחל בבנייתו וקרעו את ספרי התורה. יהודי זאוויה הפגינו מול ארמונו של השליט בטריפולי, הודיעו שיעזבו את המקום כיון שאין להם בית כנסת, והוא התיר להמשיך בבניית בית הכנסת.

במהלך המאה ה- 19 נרגעו הרוחות בזאוויה, והנוסע בנימין השני, שביקר במקום בשנות החמישים, סיפר על יחסי שכנות תקינים ועל בית הכנסת העומד על תילו. בשנת 1879 שוב היו התנכלויות ליהודים. בית הכנסת חולל, ספרי התורה הושלכו לרחוב וכמה מהם נשרפו. בשנות התשעים ביקשו היהודים לבנות בית כנסת במקום שבו עמד בית הכנסת העתיק, שנשאר הרוס מאז 1780. הקנאים המוסלמים שוב התנגדו, אך היהודים הצליחו לשקם את בית הכנסת העתיק, והבנייה הושלמה ב- 1895, וכך היו שני בתי הכנסת בקהילה.

יהודי זאוויה עסקו במסחר, ברוכלות ובמלאכה. המשפחות החשובות באותה תקופה היו שלג, ארביב, צרור וחיון. משפחות יהודיות נוספות באו מקהילות סמוכות: ג'רבה (תוניסיה), גאריאן, עמרוץ, זוארה ועוד. המשפחות הבולטות בין המהגרים היו כהן, ג'רבי ובוכריץ שהגיעו מג'רבה; חג'אג' - מגאריאן; מכלוף - מעמרוץ.

חיי הקהילה התנהלו סביב בית הכנסת. מחלוקות קשות בתוך הקהילה גרמו להווצרות שני מחנות יריבים: מבאחריה (Mubahiriya) - הצפוניים ומקאבליה (Muqabiliya) - הדרומיים, לפי מקומות יישובם בעיר. לכל מחנה היה שוחט משלו. באותה תקופה כיהן ר' יצחק חורי יליד ג'רבה כרב וכדיין בקהילה. לאחר מותו ב- 1868 הגיעו רבנים מחוץ לזאוויה, ועד המאה העשרים שימשו בתפקיד ר' רחמים מגידש מיפרן; ר' כליפה ג'רמון מגאריאן; ר' כמוס חזן מג'רבה; ר' דוד כהן יהונתן מטאטאוין שבדרום תוניסיה, כיהן עד שנת 1912.

גם בראשית המאה העשרים היו התנכלויות ליהודי זאוויה. החוקר נחום סלושץ שביקר במקום ב- 1906 סיפר על פגיעות בבית הקברות ועל עול מסים כבד שהוטל על היהודים. באותה שנה נרצח נשיא הקהילה פרג'אללה שלג בצאתו מבית הכנסת. הוא היה אחד מעשירי הסביבה והחשדות הופנו כלפי מושל האזור ג'ליל ביי. בהתערבותו של סלושץ עצרו שלטונות טריפולי את הרוצחים והדיחו את המושל.

הכיבוש האיטלקי ב- 1911 לא הביא רגיעה ליהודים. ב- 1915 נמלטו יהודים מזאוויה בעקבות אירועי המרד הערבי נגד האיטלקים. מקצתם מצאו מקלט אצל שבטי בדווים. קבוצת יהודים נתפסה בידי שודדים וכולם נהרגו. השיח' לבי עבידה (Lubay Ubayda) נתן מקלט לשלושים משפחות וסיפק להם מגורים ומזון עד דיכוי המרד. ב- 1923 החלו יהודים לחזור לזאוויה ובאותה שנה היו במקום 120 יהודים.

לאחר המרד החלה הקהילה להשתקם מבחינה כלכלית וארגונית, אולם היריבות בין שני המחנות בקהילה נמשכה. ב- 1922 התמנה ר' כמוס סופר מקהילת זארזיס (Zarzis) בדרום תוניסיה, לרב ראשי. הוא שימש בתפקיד רב ומלמד עד עליית בני הקהילה לישראל ב- 1949. ר' כמוס טיפח את חיי הקהילה, טיפל בשיפוץ בית הכנסת אל-בחרייה, הקים חוגי קריאה, מקהלת פייטנים וקבוצת עוזרי הוראה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) שימשה זאוויה מקום מקלט ליהודי טריפולי. הקהילה שיכנה אותם במבני ציבור ואף שכרה עבורם דירות מתושבים ערביים. הרב הראשי של זאוויה הוגלה על ידי השלטונות האיטלקיים לעירו בתוניסיה.

מצבה הכלכלי של הקהילה הורע בעקבות הכיבוש הבריטי בראשית שנת 1943, ורבים נדדו לחפש פרנסה בטריפולי ובבנגאזי. ארגוני סעד יהודיים כמו הג'וינט והאוז"ה החלו לפעול בקהילה והקימו מטבח ציבורי ומרפאה. הרב כמוס סופר חזר מגלותו, ראשי שני המחנות היריבים, גברי עזרא ושאול בוכריץ, פעלו בוועד הקהילה. נשיא הקהילה באותה התקופה היה רחמים בעדש.

הפרעות נגד יהודים ברחבי לוב בנובמבר 1945 פגעו גם בקהילת זאוויה. צעירים ערביים הציתו בתים וחנויות של יהודים ובליל פרעות אחד נרצחו עשרה מבני הקהילה ושמונה עשר נפצעו. קצין ארצישראלי בשם גרנות, ששירת במקום ביחידה של מתנדבים לצבא הבריטי, יצא ביזמתו לרחובות, הציל יהודים רבים ממוות ואסף פצועים. מיד לאחר שוך המהומות החלו צעירים מבני הקהילה לחפש אפשרות לעלייה בלתי ליגאלית לארץ ישראל. אולם יהודי זאוויה עלו רק אחרי קום מדינת ישראל.

ב- 1949 הגיע מישראל שליח עלייה, ברוך דובדבני, וארגן את בני הקהילה לעלייה. עד 1951 עלו כל יהודי זאוויה לישראל. רובם התיישבו במושב עלמה.

זליטן ZLITEN

בערבית: زليتن‎

כפר בנאת מדבר, במחוז מצראתה, חבל טריפוליטניה, כ- 50 קילומטר ממזרח לטריפולי, צפון לוב.


בתקופה הרומית, במאה השנייה לספירה, היה כנראה יישוב יהודי במקום, וככל הנראה חדל להתקיים בימי רדיפות המווחידון, השושלת המוסלמית הקיצונית שהביאה להרס הקהילות היהודיות בצפון אפריקה במאות ה- 12 וה- 13.

היישוב היהודי בזליטן התחדש במאה השש עשרה, לאחר שטריפולי נכבשה בידי הספרדים ב- 1510 ויהודים רבים נמלטו ממנה והתיישבו ביישובי הסביבה. ידיעות ספציפיות על יישוב יהודי בזליטן הן רק מתקופת שלטון השושלת הקרמנלית (1835-1711) שמשלה בחסות העות'מאנים. יהודים עסקו אז בסחר שמן ותמרים. לאחר כינון השלטון העות'מאני הישיר ב- 1835, הגיעו יהודים נוספים לזליטן, והתיישבו בכמה רחובות בנפרד מהמוסלמים וקרוב לארמון המושל. יהודים החלו לרכז בידיהם את המסחר בצמח החלפה ששימש לייצור נייר.

ב- 1906 ביקר במקום פרופ' נחום סלושץ, לפי דבריו התפרנסו יהודי המקום כבעלי-מלאכה ואילו העשירים שביניהם עסקו במסחר. ראש הקהילה היה שאול שתיוי, ולידו פעלה קבוצת נכבדים ביניהם שלום זנזורי שהיה פקיד הקהילה. במקום היה תלמוד תורה ובו 45 תלמידים.

ועד הקהילה התארגן כבר בתקופת השלטון העות'מאני, ובתקופת השלטון האיטלקי מנה חמישה חברים. ראש הקהילה האחרון לפני הכיבוש האיטלקי היה משה רובין. אחריו התמנה על-ידי האיטלקים ב- 1918 חואטו סלהוב, וכיהן עד 1935. הוא הוחלף בידי חיי גלאם. רבני הקהילה מסוף התקופה העות'מאנית היו דוד סלהוב, חואטו גניש, יעקב כחלון ומחלוף שאכיר ממסאלתה שכיהן עד שהתחסלה הקהילה.

בין האגודות שפעלו במסגרת הקהילה היו: "חברת דרבי גרשון" - חברה קדישא שבנתה את חומת בית הקברות בשנות השלושים של המאה העשרים; "עזרת אביונים" ארגון הצדקה של הקהילה; "הכנסת כלה"; "חברת שירי דוד" - התארגנה בשנות השלושים ליד התלמוד תורה ובה למדו ילדים מזמורי תהילים והופיעו באירועים ציבוריים.

הכנסות ועד הקהילה היו מגביית מס על שחיטה כשרה, יין כשר ועליות לתורה. כמו כן מהכספים שנתקבלו בעת ההילולה השנתית בל"ג בעומר סביב בית הכנסת בו-שאיף. הקהילה רכשה שני מבנים לאירוח מבקרי ההילולה.

היחסים עם המוסלמים ידעו מתיחויות על רקע דתי וכלכלי. קשרי המסחר של היהודים עם סוחרים אירופים היה לצנינים בעיני המוסלמים. המתיחות הדתית ארעה סביב בית הכנסת העתיק צלאת בו-שאיף שהפך למקום עלייה לרגל בזכות סגולותיו המיוחדות. ב- 1867 הועלה בית הכנסת באש בגלל קרבתו למקום קדוש אחר - קברו של סידי עבד אל-סאלם. לאחר לחצים רבים שהופעלו על השלטונות באסטנבול, הונחה ב- 1870 אבן פינה למבנה החדש של בו-שאיף. ב- 1897 נשדדה תכולתו של בית הכנסת, ב- 1903 שוב ניסו להציתו, ב- 1915 הוצת בית הכנסת ונבנה מחדש בסיוע השלטונות האיטלקים ב- 1918 וביזמת כלאפו נחום מנכבדי קהילת טריפולי. מאז התמסד מנהג העלייה לרגל לבית הכנסת בו-שאיף. היה בית כנסת נוסף בקהילה.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) פשטו מורדים ערבים על העיר ושדדו את רכוש היהודים. היהודים נמלטו בחסות האיטלקים למחנה בפרברי העיר וחזרו לזליטן רק לאחר שנכבשה שוב בידי האיטלקים ב- 1918. השלטון האיטלקי הביא לשיפור במצב הביטחון ובמצב הכלכלי של היהודים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם סחרו יהודים רבים בתמרים, בתוצרת חקלאית ובבהמות. בין המשפחות העשירות היו תיאר, שתיוי, כחלון, דאבוש וגניש. אחרים היו היו רוכלים, חנוונים, בעלי מלאכה, מלווים בריבית וכמה בעלי אדמות.

הפעילות הציונית החלה ב- 1934 עם ייסוד חברת "בן-יהודה" בהשפעת הפעילות בטריפולי. חיי גלאם היה מזכיר החברה לפני שהתמנה ליו"ר הקהילה. אחריו כיהן בתפקיד שאול שתיוי. בסוף שנות השלושים היו בתנועת הנוער הציונית כ- 100 צעירים. הם למדו עברית וקיימו פעולות במועדון התנועה.

בשנת 1940, בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945), הורגשה השפעת חוקי הגזע הפשיסטיים, ופעילות התנועה הציונית הופסקה. רק מעטים מבין יהודי זליטן גוייסו לעבודות כפייה, אך צעדיהם של היהודים הוצרו, הם פוטרו ממשרותיהם וילדיהם לא הורשו ללמוד בבית הספר התיכון. ב- 1942 עזבו מרבית היהודים את זליטן וחזרו רק ב- 1943, לאחר הכיבוש הבריטי. כמה מהם גוייסו למשטרה הבריטית.

מועדון "בן-יהודה נפתח מחדש ב- 1943 וקיים פעילות עניפה: חוג לדרמה, שעורי עברית, אירוח חיילים ארצישראלים של הצבא הבריטי, ועוד. ב- 1944 התארגן בזליטן מועדון "הצופים העבריים". בשנות הארבעים התהדק הקשר עם ארץ-ישראל ומועדון "בן-יהודה" הצטרף ל"ברית עברית עולמית" וכן הגיעו משלוחי ספרי לימוד.

ב- 5 בנובמבר 1945 נערכו פרעות ביהודי זליטן, כמו ביישובים אחרים בלוב, כמה בתים נבזזו ונהרסו, אך לא היו פגיעות בנפש. ב- 1948 הורעו מאד היחסים עם האוכלוסייה המקומית בעקבות האירועים בארץ-ישראל, אך לא היו פגיעות ביהודים. ב- 1949 עזבו מרבית בני הקהילה את זליטן ועברו לטריפולי שם המתינו לעלייתם לישראל.

יהודי זליטן עלו לישראל והקימו את מושב זיתן.

בנגאזי Benghazi

בערבית: بنغازي‎ 
בערבית אבן ע'אזי


עיר נמל בחבל קירנאיקה, לוב.

כבר בתקופת האימפריה הרומית ישבו יהודים בבנגאזי וקיימו קהילה אוטונומית, תרבותם הייתה הלניסטית. העיר נקראה אז בשם ברניקה. בשנים 115 - 118 השתתפו היהודים במרד נגד הרומאים. ובתקופת האימפריה הביזנטית סבלו מרדיפות.

בשנת 660 נכבש חבל קירנאיקה בידי המוסלמים והקהילה התפזרה. במאה ה- 14 החלה העיר להקרא בשם הערבי בנגאזי.

בתחילת המאה ה- 16 חודשה הקהילה על ידי יהודים מטריפולי, שבאו לעסוק במסחר עם צפון אפריקה ועם נמלי הים התיכון, ועמם התיישבו בעיר גם יהודים שהיו בעלי מלאכה, כמו נפחים וחייטים, ומצאו שם את פרנסתם.

בשנת 1640, אחרי הכיבוש התורכי, התיישבו בבנגאזי יהודים נוספים מטריפולי, והקהילה גדלה והתגבשה. ב- 1745 הידלדלה הקהילה במגיפה קשה. ב- 1750 חזרו כמה משפחות וארגנו מחדש את הקהילה. עם בואן של משפחות יהודיות מאיטליה ב- 1775 החלה תקופת פריחה.

במאות ה- 18 וה- 19 היו בבנגאזי כ- 400 משפחות יהודיות, בשתי עדות: האחת "קהילת בנגאזי", של בני העיר המקוריים, והשנייה - עדת ילידי טריפולי ומהגרים מאיטליה. היהודים לא חוייבו לגור בשכונה נפרדת, ומבחינה כלכלית שפר מצבם ועשירי הקהילה תפסו עמדות חשובות במימשל התורכי. בין חכמי הקהילה באותה התקופה היו אליהו לביא, משה חכמון, ויצחק חלפון.

ב- 1862 הייתה עלילת דם נגד יהודי בנגאזי, יהודים שנעצרו בעקבותיה פנו לעזרת הקונסול הבריטי, ורק צו מלונדון הביא לשחרורם.

בנגאזי נעשתה למרכז מסחרי בינלאומי חשוב בזכות פעילותם של היהודים. יהודים כיהנו במועצת העירייה, והיו בעלי תפקידים קונסולריים של צרפת, איטליה ואנגליה.

ב- 1906 נאלצו יהודים להתגייס לצבא העות'מאני או לשלם כופר גיוס. 500 חייבי גיוס מבנגאזי סרבו לשלם ומקצתם נעצרו.

ב- 1909 פרצה שריפה ובעקבותיה תקפו חיילים תורכים את האוכלוסייה היהודית ובזזו רכוש של יהודים. משפחות יהודיות רבות עזבו את בנגאזי וחזרו לטריפולי.

ב- 1911 נכבש חבל קירנאיקה בידי האיטלקים, ויהודים מישובי פנים הארץ ומאיטליה הגיעו לבנגאזי. ב- 1935 היו בעיר 2,236 יהודים.

עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (בספטמבר 1939) החל ביצוע חוקי האפליה של השלטון הפשיסטי באיטליה, ב-1936 התחילו האיטלקים להגביל את פעולת הקהילה, ותעודות של יהודים הוחתמו בחותמת "בן הגזע היהודי". הם סילקו יהודים ממועצת העיר וממועצות ציבוריות, תלמידים יהודים סולקו מבתי ספר תיכוניים וגבוהים, הוטלו הגבלות על סוחרים יהודים ובתעודותיהם הוטבעה חותמת מיוחדת.

במהלך המלחמה נכבשה העיר שלוש פעמים בידי האנגלים. בכל פעם שחזרו האיטלקים נענשו היהודים בשל תמיכתם באנגלים, בתי הספר נסגרו והיהודים גורשו: נתיני צרפת - לתוניסיה, נתיני אנגליה לאיטליה ומשם למחנות ריכוז באירופה, היהודים האחרים הוגלו למחנה כפייה ג'אדו 240 ק"מ דרומית לטריפולי, ו- 562 מהם מתו מרעב וממחלות. חנויות היהודים הוחרמו. בינואר 1943 שחררו האנגלים את המחנה.

בשנים 1948-1945 סבלה הקהילה מפוגרומים מצד לאומנים ערבים בגלל החרפת הסכסוך היהודי-הערבי בארץ ישראל. ההתקפות גברו עם הקמת מדינת ישראל. מיד לאחר מכן יצאו 2,500 מתוך 4,000 יהודי בנגאזי לישראל. בשנת 1967 נותרו בעיר רק 200 יהודים. לאחר מלחמת ששת הימים היגרו נוספים ובשנת 1982 נותרו כ- 40 משפחות.


חיי הקהילה
בני שתי העדות היהודיות בעיר בנגאזי, המקומיים ויוצאי טריפוליטניה ואיטליה, הפעילו בתי כנסת נפרדים. רבני הקהילה הובאו בדרך כלל מטריפולי.

ועד הקהילה ניהל את ענייני החינוך, הבריאות, הסעד ואחזקת בתי הכנסת ומבני הקהילה האחרים. הכנסות הוועד באו מהיטלים, בעיקר ממס על השחיטה. בקהילה פעל גם בית דין של שלושה דיינים.

בתחילת המאה העשרים מרבית היהודים התפרנסו כבעלי מלאכה, היו ביניהם חייטים, נגרים, קצבים, בנאים, פחחים, נפחים וצורפים; מעטים בלבד היו סוחרים.

כבר בשנת 1900 היה קשר בין קהילת בנגאזי לבין התנועה הציונית. בשנות העשרים נוסדה אגודה ציונית על-שם הרצל. ב- 1937 נוסד ארגון "בן יהודה" שעסק בלימוד עברית ואיסוף תרומות לקק"ל ונוסדה אגודת "מכבי".

בקהילה פעלו ועדת חינוך וועדת סעד שהורכבה משני גופים, ה"חילוק", שחילק הקצבות לנצרכים, ו"ביקור חולים". ב- 1906 הקהילה יזמה הקמת בית ספר "תלמוד תורה" ("צלא") ובו סדרי לימוד אירופיים, בעזרת חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). פעלו גם שני בתי ספר איטלקיים ("סקולה"), שבהם התלמידים כולם היו יהודים והמורים איטלקים. בתי ספר אלו נסגרו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1944 הקימו חיילים ארצישראלים של הצבא הבריטי בית ספר עברי למרות התנגדות שלטונות הכיבוש הבריטיים. המורים היו ישראלים מיחידות 405 ו- 544 של הצבא הבריטי.

עד העלייה הגדולה פעלו בבנגאזי ארבעה בתי כנסת: בית הכנסת הגדול, בית הכנסת המפואר, בית הכנסת תלמוד תורה, ובית כנסת בדוסה. בבנגאזי הייתה ישיבה אחת ופעלה חברת "שירי דוד" שקיימה שעורי תנ"ך.

פעולות ההעפלה החלו בשנת 1944. עם כל נסיגה של הבריטים ברחו יהודים רבים והגיעו לארץ ישראל. בתום המלחמה סייעו חיילים ארץ ישראלים בצבא הבריטי ליהודים לצאת במסווה של חיילים ולהגיע לארץ ישראל. החיילים אירגנו מבצע נישואין פיקטיבי להציל קבוצה של 15 נשים יהודיות מחטיפה בידי מוסלמים, והן הועלו לארץ ישראל כנשות חיילים.

בסוף 1947 הקלו השלטונות הבריטים על יציאת יהודים מבנגאזי לאיטליה ולתוניס, הנפיקו דרכונים בבנגאזי, ויהודים רבים מטריפולי באו לשם כדי לקבל דרכון.

טריפולי

Tripoli

בערבית: طرابلس‎‎ טראבלס אל-ע'רב

עיר נמל בחבל טריפוליטניה, לוב.


טריפולי הוקמה בידי הפניקים במאה השביעית לפני הספירה. בימי היוונים אוחדה העיר הפניקית עם שתי ערים שכנות ומכאן שמה (ביוונית - "שלוש ערים"). יהודים ישבו בעיר בתקופה הרומית, ונפגעו בעת פלישות הוונדלים מאירופה. שבטים ברברים התיישבו בסביבה, והיהודים נעשו לבעלי בריתם. היהודים שלטו אז במסחר בדרכי הים והיבשה.

הביזנטים שכבשו את טריפולי בסוף המאה החמישית, הפכו את בתי הכנסת לכנסיות. הקיסר יוסטיניאן בנה מחדש את העיר, ושמה מאז טריפולי.

ב- 624 כבשו הערבים את טריפולי ומצאו בה יהודים, ברברים מתייהדים ופליטים יהודים מח'יבר בחצי האי ערב.

קהילת טריפולי המשיכה להתקיים גם בתקופת שלטון אל-מוחדון (המאה ה- 13), הקנאים לדת האסלאם. אך בעקבות הכיבוש הספרדי של טריפולי (1551-1510) נמלטו 800 משפחות יהודיות ורק מעטות חזרו. ב- 1551 כבשו העות'מאנים את האזור ושלטו בו עד 1911.

במאה ה- 17 התקיימה בטריפולי קהילה יהודית שהחזיקה בית כנסת. העדה גדלה בשל הגירת יהודים מאיטליה. היהודים שלטו במסחר עם אירופה ועסקו בתווך ובדיפלומטיה.

שושלת קאראמאנלי (1835-1711) התייחסה באהדה ליהודים אך ב- 1793 החל משטר אימים בעיר. עלי בורגול פאשא ששלט בטריפולי ביצע מעשי אכזריות ביהודים. ב- 1795 הוא סולק מהשלטון והיהודים ניצלו, ומאז חוגגים בעיר את "פורים בורגול".

ב- 1835 החל שלטון עות'מאני ישיר והתפשטות תנועת הסנוסים. יחסם ליהודים היה חיובי. הנוסע בנימין השני מצא בראשית שנות החמישים למאה ה- 19 כאלף משפחות יהודיות.

בשנת 1912 נעשתה לוב למושבה איטלקית, והיהודים סבלו מידי השלטונות האיטלקים, שנהגו פייסנות במוסלמים. לאחר מלחמת העולם הראשונה ומאז עליית מוסוליני לשלטון, השקיעה איטליה בפיתוחה של טריפולי. מספר היהודים הגיע ל- 15,000.

צמיחת התנועה הפאשיסטית וחוקי ההפליה הגזעית, שנתקבלו בשנים 1940-1938, לא השפיעו על היהודים, רק באפריל 1942 החלו לבצעם בטריפולי; פעילות האירגונים היהודיים הופסקה, בתי הספר נסגרו. באוגוסט-ספטמבר 1942 החלו יהודים להישלח למחנות העבודה אך שוחררו כעברו זמן קצר.

באפריל 1943 נכבשה טריפולי בידי הבריטים, הם מינו ועדה לשיקום הקהילה ובראשה נחום ח'לפאללה.

בתום מלחמת העולם השנייה החלה הסתה נגד היהודים בעקבות תעמולת המופתי חג' אמין אל-חוסייני. בנובמבר 1945 פרצו מהומות דמים ועשרות יהודים נהרגו. מספר היהודים בטריפולי היה אז 21,000. בעקבות זאת החלה פעילות לקראת עלייה לארץ ישראל. למן קום מדינת ישראל ועד להקמת ממלכת לוב המאוחדת ב- 1 בינואר 1952, עלו רוב היהודים לישראל. בטריפולי נותרו 3,500 יהודים. רובם היו סוחרים, סחרו בעיקר עם איטליה ושהו בה תקופות ארוכות. מהומות נגד היהודים פרצו בלוב אחרי מלחמת ששת הימים (יוני 1967); יהודים החלו לעזוב את לוב, ובשנת 1970 נותרו בטריפולי רק כמה עשרות יהודים.


חיי הקהילה

באמצע המאה ה- 19 ניהלו את הקהילה ארבעה חכמים-דיינים ובראשה עמד "קאיד". בטריפולי היו שמונה בתי כנסת מרווחים. ההכנסות היו ממס בשיעור 5 אחוזים שהפריש כל סוחר מרווחיו. היהודים התגוררו בשכונה מיוחדת (חארה) אך לא חוייבו לכך. היו שם גם משפחות של יהודים איטלקים שהשתלבו בקהילה. בתחילת המאה העשרים בנו היהודים העשירים שכונה מודרנית מחוץ לחארה.

הקאיד, שכונה גם שיח' או נשיא, היה גובה מס-גולגולת עבור השלטונות, והיה מוציא לפועל פסקי דין. במאה ה- 18 בלטו בתפקיד בני משפחת כלפון. העות'מאנים הנהיגו עם בואם את משרת ה"חכם באשי" (הרב הראשי) וסמכויות השיח' הוגבלו. לצד בית הדין כיהנו "גזברי העיר" ו"מנהיגי העיר", שכונו "יחידי סגולה", ועסקו בגביית מסי הקהל ("גאבילה") על סחורות יבוא, על צביעת משי, על שחיטת בהמות וגם על תרומות בבתי הכנסת.

מאמצע המאה ה- 19 גדל מספר מוסדות הצדקה, מספר בתי הכנסת, בתי המדרש והישיבות שהוקמו בתרומה וביוזמה של יחידים ומספר האגודות שנוסדו, כמו "עזרת נשים" ו"חסד אמת". נפתחו 20 ישיבות. בשנת 1923 היו 21 בתי כנסת. הגדולים: צלאת אל-פרנק, דאר אל-סרוסי, צלאת אל-קאיד וצלאת אל-כבירה, בית כנסת "הישיבה", שנוסד כבר ב- 1628, ובית הכנסת המפואר מכולם "דאר אל-בישי".

הקהילה נהגה להזמין חכמים ואנשי רוח מקהילות חוץ כדי לשרת בה. במאה ה- 18 בלטו ר' מסעוד חי רקח יליד אזמיר, ר' בנימין ואתורי יליד פיזה, ר' נתן אדאדי יליד ארץ-ישראל. כן בלט ר' אברהם כלפון, שהיה ממשפחת גבירים ודיינים בטריפולי.

משנת 1874 החלו להתמנות רבנים ראשיים (חכם באשי) בידי השלטון. בלטו אליהו חזן ודוד פאפו. עיקר תפקידם היה ייצוגי.

לקראת תום המאה ה- 19 החלה איטליה בנסיונות להתבסס בלוב. ב- 1876 נשלח מאיטליה יהודי ליסד בית ספר איטלקי ראשון שבו התחנכו אלפי ילדים יהודים. ב- 1890 ייסדה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בית ספר למלאכה. ב- 1895 ייסדה בית ספר עיוני ובית ספר לבנות. ב- 1893 נוסדה חברת "יגדיל תורה" וב- 1905 פתחה תלמוד תורה מודרני.

בשנת 1917 כוננו האיטלקים את המועצה הגדולה של הקהילה היהודית שבראשה ועד פועל המורכב מנשיא, סגן, מזכיר כבוד וארבעה חברים.

האיטלקים עודדו פתיחת בתי ספר איטלקיים ביזמה של יהודים. הרבנים הראשיים הוזמנו מאיטליה. הראשון היה א"ש הרטום (1920). הרב האחרון היה ר' שלמה ילוז, שבא מארץ ישראל לאחר תבוסת איטליה במלחמת העולם השנייה. הופיע גם עתון באיטלקית "איטליה החדשה" שהקדיש שני טורים לעניינים יהודיים בשפה הערבית כתובה באותיות עבריות.

ענייני הבריאות נוהלו בידי חברת "ביקור חולים", שנתמכה בחברת "עזרת נשים" (שהוקמה ב- 1896). בית חולים יהודי נפתח ב- 1899 בתרומת הברונית הירש. עתון יהודי L’Eco di Tripoli יצא-לאור. בית המחסה לזקנים, שנוסד בטריפולי במאה ה- 17 ושופץ בשנת 1881 עבר ב- 1921 למבנה חדש.

בשנת 1903 הקימו צעירים תנועה ציונית בשם "חברת ציון", וועדות: תרבות ותעמולה, קרן קיימת, קשר ועלייה. ועדת העלייה נהייתה ב- 1918 לסניף ההסתדרות הציונית בטריפוליטניה והוציאה לאור בטאון בשם "דגל ציון". ב- 1931 נוסד ארגון "בן יהודה" של ההסתדרות הציונית, ופרסם כתבי עת בעברית: "חיינו", "למדו עברית" ו"נצנים". הפעילות הייתה לימוד עברית, הצגות תיאטרון, התרמות לקק"ל וספורט. כן פעל "ארגון למען התרבות העברית בטריפוליטניה", שהיה סניף "ברית עברית עולמית", ונוסד בית ספר עברי בשם "התקווה".

פעילות העלייה התבטאה בהקמת הכשרה חלוצית, בהקמת ארגון ה"הגנה" ובקשר עם שליחים מארץ ישראל. ב- 1920 נוסד ארגון "בני ציון" שהיה שייך להסתדרות המכבי, שפעל בענפי כדורגל, באיגרוף, בשחייה ועוד. ב- 1932 החל "מכבי" לפרסם בטאון באיטלקית בשם "דיאנה דיל מכבי". ב- 1944 הקים בשיתוף עם "בן יהודה" הכשרה חלוצית בלוב. ב- 1952 הורתה ממשלת לוב לסגור את מועדון "מכבי".

בשנת 1943 עם כניסת האנגלים לטריפולי, הוקמו תנועות נוער יהודיות, ביניהן תנועת "הצופים הדתיים", "נוער מכבי", "האיחוד", תנועת הצופים, גדוד "מגיני השפה", "החלוץ הדתי" ו"ברית חלוצים דתיים". ב- 1949 התאחדו התנועות ל"איחוד תנועות הנוער החלוציות בני עקיבא".

בשנת 1997 לא היו בלוב כולה אלא חמישה יהודים. ובשלהי 1998 נותרה יהודיה זקנה אחת.

Ben-Zion Halfon

Ben-Zion Halfon (1930-1977), politician, born in Tripoli, Libya. He joined the Zionist movement as a teen and in 1947 tried to immigrate to Eretz Israel on board of Medinat HaYehudim ship, however the ship was seized by the British Mandatory authorities and Halfon was deported and then detained for one year in Cyprus.

He arrived in Israel in 1948 and immediately joined the Yiftach Brigade of the Palmach taking part in Israel's War of Independence. Halfon was active in organizing the immigration to Israel of the Jews of Libya. In 1949 he was among the founders of Moshav Hatzav in central Israel.

In 1969 he was elected to the Knesset on the Maarach list and became Agriculture Deputy-Minister, a post he kept until 1973. Halfon was not re-elected in 1977 general elections. He was killed in a traffic accident in September 1977.   

ג'ני וקלמנט חמוס זנזורי, טריפולי, לוב, 1950 בקירוב
מנהיגי מועצת הקהילה בטריפולי, לוב, 1908
הרובע היהודי, טריפולי, לוב, שנות ה-1920. גלויה
מקוננות בשער בית הקברות בטריפולי, לוב 1913
ר' כמוס פלאח טריפולי, לוב, שנות ה-1900
כיתה בבית הספר "ראש פינה", לוב 1933

ג'יין זנזורי לבית גולדפרב נולדה בלונדון, אנגליה, בשנת 1920. היא התגייסה לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ושירתה במשרד ההגנה כמפענחת מסרים שהועברו בטלגרף. בשנת 1946 היא התחילה לעבוד בארגון האומות המאוחדות ובמסגרת תפקידה הוצבה בעיר טריפולי, בלוב, בשנת 1948. בטריפולי היא הכירה והתחתנה עם קלמנט חמוס זנזורי.

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות יורם מילמן, נשיא החברה לגנאלוגיה יהודית של מיאמי וסביבתה.

מנהיגי מועצת הקהילה בטריפולי, לוב, 1908
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מרכז תרבותי של יהדות יוצאי לוב, תל אביב)
הרובע היהודי,
טריפולי, לוב, שנות ה-1920
גלויה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות פדהצור בנעטיה, ישראל)
מקוננות בשער בית הקברות בטריפולי, לוב 1913.
(מתוך תערוכת בית התפוצות "לוב: הקהילה שהייתה" 1980)
ר' כמוס פלאח בצעירותו.
טריפולי, לוב, שנות ה-1900
ר' פלאח נולד בטריפולי ונפטר בבנגאזי בשנת 1941
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ג'נט ודינו נעים, לונדון)
כיתה בבית הספר "ראש פינה", לוב 1933.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות
באדיבות מרכז תרבותי ליהדות לוב, תל אביב)
וואחד גדיא (חד גדיא), ישראל, 2021
פנינה מגנג'י סולומון מספרת על ילדותה בלוב, 2013
אשר נעים מספר על חייו בלוב ובישראל
יוסף מיימון מספר על ילדותו בטריפולי, לוב, 2009
ג'ינה ולדמן מספרת על חיה בלוב, איטליה, וארה"ב, 2010
ג'ני זנזורי מספרת על החיים שלה, 2018

וואחד גדיא - חד גדיא, הפיוט בסוף ההגדה בליל סדר פסח, מושר בערבית לפי מסורת יהודי לוב ע"י החזן חיים לחמיש, ישראל, 2021

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות חיים לחמיש, ישראל.

 

פנינה מגנג'י סולומון', תושבת ואלי וילאג' בקליפורניה, ארה"ב, נולדה בעיר טריפולי, לוב. בעדות זאת משנת 2013 היא מספרת על ילדותה בלוב.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

אשר (מסעוד) נעים (1929 - 2016), שגריר ישראל, מספר על ילדותו בלוב ועל חייו בישראל. הוא נולד בעיר טריפולי בלוב ועלה לארץ בשנת 1944. בשנת 1953 הצטרף אל משרד החוץ ובהמשך שימש כשגריר ישראל בפינלנד, אתיופיה ודרום קוריאה. פרש לגמלאות בשנת 1995.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

יוסף מיימון, תושב רמת השרון, ישראל, נולד בעיר טריפולי בלוב בשנת 1935. בעדות זאת משנת 2009 הוא מספר על ילדותו בלוב. 

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

 

רג'ינה (ג'ינה) ולדמן לבית בובליל, תושבת טיבורון בקליפורניה, ארה"ב, נולדה בטריפולי, לוב. בעדות זאת משנת 2010 היא מספרת על חיה בלוב, איטליה וארה"ב.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

ג'ני זנזורי ממיאמי, פלורידה, מספרת על חייה בריאיון שנערך ע"י הנכדים שלה דוד וסטיבן ביינר במיאמי בשנת 2018. ג'ני זנזורי לבית גולדפרב נולדה בלונדון, אנגליה, בשנת 1920. היא התגייסה אל הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ושירתה במשרד ההגנה כמפענחת מסרים שהועברו בטלגרף. בשנת 1946 היא התחילה לעבוד בארגון האומות המאוחדות ובמסגרת התפקידה הוצבה בעיר טריפולי, בלוב, בשנת 1948. בטריפולי היא הכירה והתחתנה עם קלמנט חמוס זנזורי.

עדותה של ג'ני זנזורי הוקלטה במסגרת פרויקט של איסוף עדויות ביוזמתה של החברה לגנאלוגיה יהודית של מיאמי וסביבתה.

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות יורם מילמן, נשיא החברה לגנאלוגיה יהודית של מיאמי וסביבתה, ושל אנדריו וולף, מיאמי, פלורידה.

סרוסי
זנזורי
גואטה
בנגוסי
תמם

סרוסי

SEROUSSI, SERUSSI, SROUSSI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמו של אזור סרוס בהרי נפוסה (ג'בל נפוסה) במערב לוב. הרי נפוסה ממוקמים כ-150 ק"מ דרום מערבית לעיר טריפולי קרוב לגבול עם תוניסיה. בהרי נפוסה התקיימו מספר קהילות יהודיות, מן העתיקות בלוב.

שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אנשים ידועים הנושאים את שם המשפחה היהודי סרוסי כוללים את המוזיקולוג הישראלי יליד אורוגואי אדווין סרוסי (נולד ב-1952), חתן פרס ישראל לשנת 2018 לחקר התרבות, אמנות ומוזיקולוגיה.

ZANZURI

ZANZOURI, JANZURI, JANZOURI, GANZURI, GANZOURI 

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיר זנזור, הידועה גם בשם ג'נזור, השוכנת על חוף היום התיכון בצפון מערב לוב, מערבית לבירה טריפולי. שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

זנזורי מתועד כשם משפחה יהודי עם המוזיקאים וכוכבי ריאליטי הישראלים שי וצליל זנזורי.

GOUETTA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

גואטה קשור בשמו של השבט הבֶּרְבֵּרִי גואטה באיזור גרינן, מערב לוב, ובמונח ערבי שפירושו "חד".

גואטה ושמות משפחה יהודיים דומים קשורים גם בגואטה, שמו הישן של העיירה הואטה בקסטיליה, מרכז ספרד, שבה התקיימה קהילה יהודית משגשגת במאה ה-13.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי גואטה כוללים חוקר התלמוד האיטלקי יצחק גואטה (1857-1777), שאבותיו הגיעו לאיטליה מהעיר אוטה, ספרד.
BEN GHOZI, BENGOSI, BEN GOUSI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם המשפחה בן גוזי יכול לרמוז על שם המקום שהמשפחה התגוררה בו בעבר: גוז הוא נמל עתיק ליד שפך הנהר טנסיפט במרוקו; אל גוזה היא עיר עתיקה על יד קיירואן (אל-בקרי) במזרח טוניסיה; או העיר בנגזי במזרח לוב. שם המשפחה בן גוזי מתועד בקרב משפחות יהודיות מאלג'ריה, אבל הרבה פחות בין יהודי מרוקו.

יהודים מפורסמים הנושאים שם המשפחה בן גוסי כוללים את המוסיקאי הישראלי יליד מרוקו שלמה בר (נולד ב-1943) ששמו המקורי היה שלמה בן גוסי.
תמם

TEMAM, TEMMAM, TAMAM, TAMMAM

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע תכונה או כינוי אישי. אפשר שמקורו של שם משפחה זה בשם ווטיבי, דהיינו שם המבטא משאלת לב של ההורים ביחס אל ילדיהם.

שם משפחה זה נגזר מהמילה הערבית "תמאם", שפירושה "שלמות", "יושר", בדומה למילה העבריות "תום".

תמם מתועד כשם משפחה יהודי עם אדג'ילה ז'וליאט תמם, אשר נולדה בעיר בטנה, אלג'יריה, בשנת 1913, ועם ג'ורה-פנינה תמם, אשר נולדה בעיר טריפולי, לוב, בשנת 1872, ונהרגה בהפגזה על ביתה בטריפולי בשנת 1940 בזמן מלחמת העולם השנייה.