חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 2
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי אמסטרדם

אמסטרדאם

עיר נמל והגדולה בערי הולנד.

יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.

בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.

המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.

ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.

באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.

מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.

במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.

הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.

בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.

חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.

הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.

קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.


בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.

אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.

תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.

עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.

בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
120789
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Presser, Jacques (1899-1970), professor of history at University of Amsterdam, Holland, writer and poet best known for his book on the history of the persecution of the Jews in the Netherlands during World War II, born in Amsterdam to a secular Jewish family. When he was young, his family lived for some time in Antwerp, Belgium, where his father found work as a diamond cutter.

After finishing a vocational college and working for a few years he attended the University of Amsterdam where he studied history and art history. He graduated in 1926 and then taught history at the newly founded Vossius Gymnasium in Amsterdam. In 1930 he became a lecturer at the Instituut voor Historische Leergangen. In 1939 he published an article “Anti-Semitism as a historical Phenomenon”. When Germany invaded the Netherlands in 1940, he tried to flee to England. When this attempt did not succeed he tried to commit suicide. As a Jew he was dismissed from the Vossius Gymnasium, but was permitted to teach at a Jewish school. In early 1943, his wife Deborah Apple was arrested and deported to the Sobibor death camp, where she was murdered. He managed to escape a similar fate by hiding out in four different addresses in a small town in the countryside. During this time he wrote a history of America which was published in 1949.

After the end of World War II, Presser was reinstated at the Vossius Gymnasium, and became also a lecturer in political history, didactics, and the methodology of history at the Faculty of Arts of the University of Amsterdam. In 1947 he also began to teach at the University's politico-social faculty of law and the following year he was appointed professor at the Faculty of Arts. Holding left-wing views, he spoke out on several sensitive political issues such as the Dutch police actions in Indonesia, and the activities of U.S. Senator Joseph McCarthy against suspected Communists. He also contributed to the leftist magazines like "Vrij Nederland", and "De Waarheid". In 1952 he was appointed full professor. In 1950 Presser was requested by the Dutch government to produce a study about the fate of Dutch Jews during the war. "Ondergang", published in English as “Ashes in the Wind: The destruction of the Dutch Jews”, appeared in 1965, became his most important and best known work. Besides history books, Presser also wrote novels. His book "The Night of the Girondists", which was based on his war time experiences, received literary prizes, and became an international best-seller. Set in the Dutch transit camp of Westerbork, the leading character of this book is an assimilated Jewish teacher who collaborated with the Nazis. His job was to select Jews for transportation to Auschwitz; later he realised that, as a Jew, he was also bound to share the fate of those whom he had selected for deportation.
קאסרס, אברהם (המאה השמונה עשרי ) , מלחין. נולד באמסטרדם, הולנד, בן למשפחה פורטוגלית. שמו הופיע לראשונה ב-1718 כמלחין המוסיקה לחגיגה השנתית של לימודי התלמוד. ב-1726 חיבר מוסיקה לחנוכת בית הכנסת "חונן אל" בהאג. ב-1731 נכללו שתי נעימות שלו ב"ספר הון אשיר" של ריקי. שמו נזכר עוד ב-1738 כמלחין של הקנטטה לאל אלים. הוא עצמו השתתף כמלווה בביצוע היצירה במסגרת חגיגות שמחת תורה. קאסרס הלחין גם את היצירה למקהלה חשקי חזקי, לטקסט מאת יצחק אבוהב דה פונסקה, לכבוד חנוכת בית הכנסת באמסטרדם ב-1775. נפטר באמסטרדם, הולנד.
משורר ומקובל. נולד באמסטרדם, הולנד, למשפחת אנוסים מפורטוגל. למד תחילה אצל שאול לוי מורטיירה, נסע לווארשה להעמיק את לימודיו בישיבה, אחר כך עבר לוורונה, איטליה, וב-1645 התיישב בוונציה. היה מנהיגם של חוקרי הקבלה באיטליה. אחרי המינות של נביא השקר שבתאי צבי, יצא בגלוי נגד תנועתו. מ-1673 עד מותו שימש כרב במנטובה.
כתב רבות על נושאים בהלכה ובקבלה. שירתו מיוחדת לנושאים קבליים והופיעה בספרים "הן כל חדש" (1712) ו"תפתה ערוך" (1715). הוא מחברה של הדרמה התנ"כית הראשונה בספרות העברית – "יסוד עולם" (1874). נפטר במנטובה, איטליה.
חזן ומלחין. נולד באמסטרדם ב-1796, ושירת כחזן בבית הכנסת בוויס מרקס מ-1818 עד מותו ב-1860. לפיכך יצא שמו כחזן המלומד של יהדות ספרד באנגליה. האוסף שפרסמו בלונדון ב-1857 דוד אהרן דה סולה והמלחין עמנואל אגווילאר (Emanuel Aguilar) משקף במידה רבה את המורשת המוסיקלית של בית הכנסת הספרדי והפורטוגלי של אמסטרדם.
Chemist

Born in Amsterdam he became professor of inorganic and general chemistry at Utrecht. He researched iodides and explained the nature of 'tin disease'. Cohen established the Dutch Society for the History of Medicine, Natural Sciences and Mathematics and was the first president of the Dutch Chemical Society. chairman of the Dutch Committee on Coinage and president of the International Union of Pure and Applied Chemistry. He was the author of many works including medical textbooks. In 1941 he was sent to a concentration camp but released on the appeal of the Dutch Chemistry Society. He refused to flee the country and in 1944 was taken to his death in Auschwitz.
ברלין, אנטון (1817-1870) , מלחין ומנצח. נולד באמסטרדם, הולנד, ושמו אהרן וולף. במשך שנים רבות הוא היה מנצח ומנהל בתיאטרון המלכותי. ברלין הקים מקהלות, כתב מוסיקה ליטורגית לבתי כנסת והלחין יצירות רבות אחרות. יצירותיו כוללות תשע אופרות (ביניהן אנשי ההרים ופרוסרפינה) האורטוריה משה על הר נבו, שבע יצירות לבלט, סימפוניה, קנטטה ומוסיקה קאמרית. הוא נפטר באמסטרדם.
Rabbi

Born in Amsterdam, he was chief rabbi of Friesland from 1886 and from 1895 chief rabbi of Gelderland with his seat in Arnhem. He made his mark as preacher and polemicist, wrote a textbook of religious knowledge for young people and a Dutch translation of the prayer-book with commentary. Like many Dutch rabbis, he was an implacable anti-Zionist. In 1918 Wagenaar became principal of the Dutch Israelite Seminary in Amsterdam.
Asser, Carel (1780-1836), jurist, the son of Moses Salomon Asser, born in Amsterdam and died in The Hague, Holland. Asser studied law and philology at the Athenæum at Amsterdam. After obtaining his doctor's degree in 1799 Asser practiced law in Amsterdam; he was one of the first Jews to become lawyers after the establishment of the Napoleonic Batavian republic. His reputation was established when he conducted a brilliant defence of a certain Mascel of Dordrecht who had been accused of blasphemy when expressing doubts about the divinity of Jesus and the Trinity.

When he was sixteen years old he helped his father to found the Felix Libertate, a society which worked for the emancipation of the Jews of Holland and he joined his father in signing a petition on the matter which was sent to the States General in 1796. This step was vigorously opposed by Daniel Cohen d'Azevedo, rabbi of the Portuguese community of Amsterdam, and also by Jacob Moses Loewenstamm, rabbi of the Ashkenazim, who were afraid that political emancipation would result in the assimilation of the Jews. As a result of the petition the National Assembly passed a law conferring full civil rights on the Jews. Another result of the emancipation was a split between the orthodox and reformed minded Jews of the city. Carel and his father became members of the new Reform congregation, Adath Jeshurun. In 1807 Asser was one of three delegates sent by the new congregation to the Sanhedrin in Paris. On his return home he was commissioned by Napoleon to write a report of the condition and wishes of the Jews in Amsterdam, and to investigate the the possibility of the reunification of the congregations.

Asser recommended the establishment of a central consistory for the Jews in Holland. This was authorized by royal decree in 1808. He drew up the constitution of the consistory at the request of Louis Napoleon. The same year Asser was appointed director of the second division of the Ministry of Public Worship. After Holland regained its independence in 1813 he became a member of the Amsterdam consistory and he was appointed a member of the commission to draft regulations for the Jewish community. In 1828 he was appointed president of the Supreme committee of the Jewish congregations of Holland.

In 1811 Asser was made justice of the peace in the first district of Amsterdam. For twenty-one years from 1815 Asser held senior positions in the Department of Justice at The Hague and from 1831-1836 he was appointed secretary of the Department of Justice. n 1827 he wrote "Précis Historique sur l'Etat des Israélites du Royaume des Pays-Bas", a historical review of the condition of the Jews in Holland. He also wrote several books on aspects of Dutch law including a comparison of the Dutch and French civil codes.

His wife Rose Levin was the sister of well-known German -Jewish writer Rahel Varnhagen von Ense (1771–1833) who hosted one of the most prominent salons in Europe during the late 18th and early 19th centuries. She is the subject of a celebrated biography, "Rahel Varnhagen: The Life of a Jewess" (1958) by Hannah Arendt. Arendt cherished Varnhagen as her "closest friend, though she had been dead for some hundred years."
חזן. נולד באמסטרדם, הולנד, ושימש כחזן הקהילה בעיר מ-1861 עד למותו. ברנדון חיבר מדריך לחזנים, "סדר חזנות", וכלל בו מידע מפורט על הנעימות שיש להשתמש בהן באירועים מיוחדים. הספר עוסק גם במסורות של בית הכנסת הפורטוגלי של אמסטרדם ובחלוקת התפקידים בטקסים דתיים. לברנדון נודעה השפעה רבה על החזנים שבאו בעקבותיו. הוא נפטר באמסטרדם, הולנד.

ברוך בנדיקט שפינוזה (1632 -1677), פילוסוף, נולד באמסטרדם, הולנד, לשם הוריו נמלטו כדי להימלט מהאינקוויזיציה הפורטוגזית.
שפינוזה קיבל חינוך יהודי וגם למד לטינית, שסייעה לו להיחשף לקלאסיקות יווניות ורומיות, וכן למדעי הטבע והפילוסופיה של רנה דקארט, אליהם נמשך באופן משמעותי.

בשלב מסוים שפינוזה החל להרחיק את עצמו מהקהילה היהודית. ב-1656 הוא זומן לבית דין דתי, שהאשים אותו בכפירה ונידה אותו מהחיים הציבוריים. שפינוזה עבר לריינבורג (Rhijnsburg) ליד ליידן, הצטרף לכת המנוניטית, והשתכר למחייתו כמצחצח עדשות. לאחר מכן חי בוורבורג (Voorburg) ומשנת 1670 בהאג.
שפינוזה כתב במהלך חייו שתי יצירות גדולות, ה"מאמר התיאולוגי מדיני" שהניח את היסודות לביקורת המקרא, ו-"אתיקה", חיבור שבו פיתח את הפנתאיזם הרציונליסטי ושנחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות של המחשבה הפילוסופית.

Elte, Harry (1880-1945), architect, born in Amsterdam, Netherlands. In 1914 he won the international competition for designing a stadium in Amsterdam. He also designed several Dutch synagogues and the Jewish war veterans home in Amsterdam. In 1927 he renovated the Amersfoort synagogue first built in 1727. During the German occupation of Holland in World War 2 he was deported to Theresienstadt concentration camp where he was killed.
Hans Bakker was born on November 8, 1937, in Amsterdam, the Netherlands, as the only son of Hans Bakker and Wilhelmina Anthonia Smith. His father was born in 1896 in Amsterdam into a traditional Jewish family. While in his thirties, his father turned into a devoted Esperantist and became active in the circles of Dutch Esperantists, where he met his spouse, which came from a non-Jewish family. They married in 1935 and established an Esperanto Institute on their own account in the centre of Amsterdam. They both were very active until the outbreak of the WW2, when the Nazis forbade Esperanto. During WW2, the Nazis exterminated Hans Bakker's entire paternal family, with the exception of his father, who managed to survive because he was married with a non-Jewish wife.

Hans Bakker was impressed vividly by the war years. From 1948 to 1955, he attended the Montessori Lyceum in Amsterdam where he studied graduated classical studies successfully. He continued his studies at the Technical University in Delft, at the Faculty of Naval Construction. During this period, he was a member of the Zionist Student Movement and visited Israel several times, first in 1955. He successfully accomplished his studies in 1962. When he finished military service as a naval officer in 1964, he started working professionally as a management consultant. At the same time, he became actively engaged in the youth Esperanto movement. He was the founder of its public relations department.

Hans Bakker held a number of positions with various public institutions. In 1973, he became director of the Amsterdam Office for Immigrants, then he was Management Consultant with the Dutch Bureau for National Statistics in The Hague from 1975 until 1976, and then he was the financial director of the Amsterdam Teachers College, from 1976 until 1989.

During his entire career Mr Bakker was actively engaged in Esperanto work, first in the youth movement, and then at the Universal Esperanto Association (UEA), where he was instrumental in setting up a new branch of development in Africa in 1982. In 2002, he was awarded the royal medal as a Knight of Oranje Nassau for his work during 20 years on behalf of Esperanto studies in Africa. His work in Africa received the enthusiast support of Gbeglo Koffi, in Togo, while in Europe he enjoyed the dedicated cooperation of Nelly Holevitch. In 2004, his collaborators in Africa opened an educational institution in Togo, with his support and funding that he helped gather in the Netherlands. Initially, the school was attended by 300 African children aged 6 through 16, and in 2007 its attendance grew to 500 children.
Hond, Meijer (1882-1943), rabbi and author, born in Amsterdam, Holland, to a family of very limited means. After completing his studies in a general primary school he went to the Amsterdam yeshiva and then to the University of Amsterdam to study classical philology, philosophy and archeology. In 1904 he received his bachelor degree and was ordained as a rabbi.

Hond was already becoming well known as an outstanding speaker. In 1905 The New Synagogue was obliged to acquire larger premises to seat all those who wishes to hear his sermons. His popularity was largely amongst the Jewish working men and youth of the community. He established a number of philanthropic and aid organizations to help members of the community. Best known was the home for Jewish invalids which was established as a result of his efforts.

He was also a prolific author: from1908 to 1914 he edited and wrote almost the entire content of the communal magazine. He wrote many sketches of life in the poorer districts of Amsterdam and a play "Rabbi Akiva". Yet Hond opposed both socialism and Zionism. In several articles Hond protested against what he felt to be over-zealous traditional orthodoxy.

He was arrested during World War II and murdered at Sobidor German death camp.
Meijer, Berthe (1938-2012), author and Holocaust survivor whose life intersected with that of Anne Frank. She lived on the same Amsterdam street in a Jewish neighborhood where Frank attended a Montessori school. Both families both attempted to hide during the Nazi occupation of the Netherlands, but were caught and deported. They were imprisoned in Bergen-Belsen at the same time, though Meijer was several years younger. While Frank died just two weeks before the camp was liberated in 1945, Meijer survived. Meijer grew up in a Jewish orphanage and had uncomfortable relationships with relatives who survived. As a young adult, she married.

She became a newspaper columnist and a collection of her recipes were published as a popular cookbook in the 1980s. Her life was not easy, she divorced her husband and find it difficult to maintain relationships. Her experiences during World War II traumatized her until her death.

In 2010, Meijer published a memoir titled "Life After Anne Frank," with the intention of comparing her own post-war fortunes as perhaps resembling what might have happened to Frank, had she lived. She decided to write the book after a visit to Bergen-Belsen. Meijer's decision to compare herself to Frank overshadowed the rest of Meijer's memoir, at least initially. Meijer endured skepticism over claims in the book that Frank had once attempted to write fairytales and had for a time helped to entertain and look after other Dutch Jewish children at the camp.

יוסף גומס דה מסקיטה (1878 - 1958), חזן, מלחין, שען ומוכר ספרים, נולד באמסטרדם, הולנד. הגיע ללונדון, אנגליה, ב-1914 והתמנה לחזן שני לצד סולומון קונקי (Solomon Conquy) בית הכנסת בוויס מרקט. עם פטירתו של זה, ב-1915, היה לממשיך דרכו. פרש לגמלאות ב-1948.

מלחין. נולד באמסטרדם, הולנד, למד בברלין והיה למנהל הקונסרבטוריון והאקדמיה המלכותית של אמסטרדם (1937-1924). לפני 1935 הלחין מוסיקה קאמרית ומוסיקה למקהלה, ובמרכזה מקהלה טרגית (1927) שנושאה חורבן ירושלים. בשנים 1950-1935 הלחין סדרה של קונצ'רטי. אחר-כך יצר עוד את הבזקים של ריקוד לתזמורת (1951) ומקהלה סימפונית לזמרים סולנים, למקהלה ולתזמורת (1955). נפטר בהאג, הולנד.
Jurist

Born in Amsterdam, he became professor of commercial and private international law at the university of Amsterdam, while successfully practicing as a barrister. In 1868 he was a founder of the law journal Revue de droit international et de legislation comparee. In 1891 Asser persuaded the Dutch government to convene The Hague Conference for the unification of private law which became a permanent institution. From 1893 he was a member of the Dutch Privy Council and helped organize The Hague Permanent Court of Arbitration of which he was appointed a member. In 1911 Asser was awarded a Nobel Peace Prize.
De Jong, Louis (1914-2005), historian and writer who spent much of the latter part of his life writing about the Netherlands under the Nazi occupation during World War II. The son of a diamond worker he was born in Amsterdam and became foreign editor of the anti-Nazi weekly "De Groener Amsterdammer". His magnum opus, :Het Koninkrijk der Nederlanden in de Tweede Wereldoorlog" ("The Kingdom of the Netherlands During World War II")was published in fourteen volumes and 18,000 pages. First published in 1967, it is the standard reference work on the history of the Netherlands during World War II. The Nederlands Instituut voor Oorlogsdocumentatie (Dutch Institute for War Documentation) produced an electronic edition of the the entire work available in 2011.

De Jong contributed to many other histories on the Netherlands and was a speaker at symposia on the European resistance. In 1988 De Jong was awarded the Gouden Ganzenveer for his contributions to Dutch written and printed culture.

De Jong managed to escape the Holocaust by fleeing to England together with his wife when the Germans invaded the Netherlands. During that time he worked for Radio Oranje broadcasting out of London to the occupied Netherlands. In 1945 he was appointed director of the Dutch Institute for War Documentation and in 1953 he was awarded a doctorate with a study of the German Fifth column. From 1967 he was professor of contemporary history at the School of Economics at Rotterdam. De Jong lost the greater part of his family, including his parents and his twin brother during the Second World War.
משורר. נולד באמסטרדם, הולנד, למשפחה פורטוגלית. שלט בשבע שפות, כולל עברית. ב-1769 נעשה לדמות בולטת בחוג ספרותי יהודי והתכתב בהרחבה עם אישי ספרות יהודיים. ב-1778 נכשל בעסקיו ונאלץ להתפרנס מהעתקת כתבי יד. הוא כתב, לעתים קרובות, ב"מאסף".
פרנקו-מנדס היה יוצר פורה. הוא חיבר דרמות, רובן בצורה פואטית (וביניהן "גמול עתליה", 1770), וביוגרפיות של אישים בולטים מקרב יהודי ספרד. שירים אחדים משיריו פורסמו ב"המאסף". יתר שיריו נמצאים בכתב יד. נפטר באמסטרדם, הולנד.
Asser, Moses Salomon (1754-1826), lawyer, born and died in Amsterdam, Holland, whose parents originally wanted him to go into business. Asser, however, persuaded them to allow him to study commercial law. He was such a successful lawyer that on becoming public prosecutor in Amsterdam he gained the reputation of being one of the best lawyers in Holland.

In 1798 he was appointed member of the legislative commission which met in Amsterdam for the purpose of adjusting the laws of Holland to the new conditions arising when the country became the Batavian Republic, a French protectorate. In 1808, when Napoleon insisted upon the adoption of the Napoleonic legal code throughout his dependencies, Asser, together with Johannes van der Linden and Arnoldus van Gennep, was commissioned by King Louis Bonaparte to draft a commercial code as a part of the uniform system of laws for the kingdom. After the restoration of Dutch independence in 1814, Asser took an active part in the legal commission and his work ultimately formed the basis of the commercial code of 1838, the greater part of which is still in force. In recognition of his services he was in 1819 decorated by William I with the "Order of the Netherlands Lion", being the first Jewish recipient of such a distinction.

Asser was the founder of the "Felix Libertat", a society dedicated to work for the emancipation of the Jews of Holland, and he was the author of the petition addressed to the States General in 1796, which urged the removal of Jewish disabilities. He took an active part in establishing a Reform synagogue, "Adath Jeshurun", in Amsterdam.
בלאנס, יעקב (1877-1943) , חזן. נולד באמסטרדם, הולנד. ב-1902 מונה לחזן של בית הכנסת הפורטוגזי בעיר מולדתו והיה אחד האחרונים להחזיק במשרה זו לפני השואה. נודע בהתעקשותו לדיוק מושלם בקריאת הטקסט הדתי ובידע העמוק שלו במסורת החזנית של הקהילה הספרדית, כולל של נעימות עתיקות רבות שהעביר לתלמידיו. בלאנס נרצח לאחר שגורש מהולנד ב-1943.
ון דלדן, לכס , מלחין. נולד באמסטרדם, הולנד, ושמו אלכסנדר צוואפ (Alexander Zwaap). למד פסנתר, בין היתר אצל קור דה גרוט (Cor de Groot). אף על פי שהתעניין בקומפוזיציה (הוא החל להלחין בגיל 11), התקבל ב-1938 לאוניברסיטה של אמסטרדם ללימודי רפואה. בעקבות פלישת הגרמנים להולנד (1940), הוא נאלץ לקטוע את לימודיו ב-1942. הוא הצטרף לתנועת ההתנגדות של הסטודנטים, ולאחר המלחמה, צוין לשבח על אומץ לבו על ידי נשיא ארצות-הברית והפיקוד העליון של כוחותיהן של בעלות הברית. בהיותו במחתרת, התפוצצות גרמה לו עיוורון כמעט גמור בעינו השמאלית, ובכך חיסלה את תקוותו להיעשות מנתח. ב-1953 אושרה רשמית בקשתו לשאת את השם שאימץ מאז שחרור הולנד ב-1945 – לכס ון דלדן – שנגזר משמו במחתרת. בשנים 1982-1947 שימש עורך המוסיקה של עיתון יומי. הוא כיהן במשרות ניהול אחדות, וביניהן: נשיא איגוד הקומפוזיטורים ההולנדי, יושב-ראש של אגודת זכויות הביצוע ההולנדית. כמלחין היה, ביסודו של דבר, אוטדידקט.
רוב יצירותיו מזמן המלחמה ולפניו אבדו בהפצצה של העיר נימחן (Nijmegen) ב-1944. רשימת יצירותיו – כ-125 במספר – כוללת את מרובעים לסופרן, לטנור, למקהלה, לשני פסנתרים ולכלי-נקישה (1948; טקסט: עומר כיאם); קונצ'רטו לנבל ולתזמורת (1951/52); יזכור לתזמורת (1953); ציפור החופש, אורטוריה (1955); מזמור המלחמה למקהלה ולתזמורת (1967; לפי כתבי ארסמוס); שמונה סימפוניות (1964-1952); קונצ'רטי שונים; מות אדוניה למקהלת גברים ולתזמורת כלי-נשיפה (1986); שלוש רביעיות כלי-קשת (1954, 1965 ו-1971); שישיית כלי-קשת (1971); שתי שלישיות פסנתר (1969 ו-1988); טרומבה לרביעיית סקסופונים (1985); יצירות לנבל (סולו ועם הרכבים כליים שונים); שירים, ומוסיקה לבלט ולתיאטרון. ב-1982 הוענק לו "עיטור החופש" של העיר אמסטרדם. נפטר באמסטרדם, הולנד.

Jacob Haim (Hijman) Coppenhagen (1913-1997), scholar, educator, bibliophile, born in Amsterdam, Netherlands, following the premature death of two sisters. Both  his parents, Haim (Hijman)Isaac Coppenhagen (1874-1942) and Marianne(Miriam) Schatz (1882-1942), were descendants of well-known Dutch Ashkenazi Jewish families with a lineage originating from early 18th century Amsterdam. This heritage and his life experiences had a discernible impact on his character and personality.

Jacob was  raised as the only child in his family since his sister, Sophia (Feigelle) was born in 1917, later diagnosed with a mental disease and eventually hospitalized for this reason. An another sibling also died as an early neonatal. Jacob enjoyed the close and warm attention of his parents and his childless uncle , Rabbi Phillip –Uri- Coppenhagen (1878-1944), a younger brother of his father, and of another aunt: Aaltje Coppenhagen-van Rhijn (1880- 1943).

Rabbi Uri, was the first recognized Rabbinical functionary in Holland with a Zionistic affiliation, he was a member and as the honorary chairman for the Dutch Mizrachi Movement in the second and third decades of the 20th century. Rabbi Coppenhagen was instrumental in the Jewish education of Jacob, since he attended a non-Jewish primary and secondary schools due to the financial shortcomings of his family. At the age of 17 Jacob attended the Jewish Seminar of the Amsterdam Community and learned various languages together with general and Dutch History. In 1936 he became a temporary and later permanent school teacher at the Herman Elte School, a well-known Jewish primary school in Amsterdam. He held this post until 1941, when the situation in occupied Holland compelled him to leave this position and go into hiding. He had witnessed a constant decline in numbers  in his school class since most of them were deported to the east.

During those months he had learned about the repossession of a well know Jewish library in Amsterdam by the Nazi’s and decided to try and hide – an extremely hazardous exercise in those days  - his parent’s book collection they had inherited from Jacobs’ grandfather, Isaac (Yitzchak) Jacob Coppenhagen (1846-1905).  Initially  he placed some books in a cupboard at a non-Jewish School annex to the school he had taught at.  Sometime later a non-Jewish school friend helped  him hide the Hebrew books. Because he was studying to become a priest and had the ‘perfect’ excuse to possess Jewish and Hebrew books.  His father’s exlibris was torn out of the books in a way to obscure any personal details but to maintain evidence of the original owner. The gaps left on the shelves at his home were filled with various invaluable books in order not to attract the attention of the Nazi’s sympathizing neighbours. His parents were soon summoned to report to the Hollandsche Schouwburg, the main deportation centerfor Jews during occupation, from which they were transported to Westerbork transit Camp, and subsequently conveyed to Auschwitz, where they were exterminated by the Nazis promptly upon their arrival on September 17th, 1942. Jacob’s sister was deported from the Apeldoornse Bos psychiatric Institute and met the same fate on January 25th, 1943.

Jacob, who had fully understood the gravity of the situation, decided to go into hiding with the help of his gentile friend and an anti-Nazi family who was formally recognized in due course as ‘Righteous Among the Nations’ by Yad Vashem, November, 1978.For more than two years Jacob managed to remain in hiding, not without various life threatening experiences under extreme duress and famine. In 1945 he returned to Amsterdam – as an orphan -and without any personal possessions as they had been seized by the Nazis.  For a short while Jacob taught in 1945 in  Amsterdam in a small class of holocaust survivors, and in 1946 he joined a group of young Dutch and Hungarian youth to try and reach Palestine illegally, but was intercepted by the British Navy and confined in the famous internment Camp on Cyprus.

In 1947 , following a brief spell in a detention camp in Atlit after his detention in Cyprus, Jacob was, released and started to pick up the threads of his life.  Little did he know that 3 years earlier his uncle the Rabbi Uri Coppenhagen, had arrived in Israel in 1944 after having been exchanged, with his wife, for a group of German Templars. Unfortunately the Rabbi succumbed to his illnesses and the ordeal of the long transit from Bergen-Belsen to Palestine, 10 days after his arrival. A certain degree of comfort lies in the fact that Jacob’s uncle was buried in Israel. Jacob stayed in contact with his Aunt, one of the very few family members to survive the Shoah.  During the Israeli War of independence he  stayed and served as a guard, in kibbutz Ashdot Yaakov. However, he was looking to teach children again and eventually found a position in Rehovot which he held - with some interruptions - until 1960.

One of his hobbies, playing the piano, proved lucrative as Jacob also taught piano during those years. In the summer holidays of 1950 he returned to Holland to pick up his meagre belongings and the remnants of his parental library.  During that visit he met his future wife Anna (Chana)Kleerekoper, an orphaned holocaust survivor as well. They married in December 1951, in Rehovot, where Anna worked as the first Presidents’ personal nurse up to his demise in 1952.  In 1954 their first son was born and a second during a two year secondment in Amsterdam while being a teacher at the Jewish primary school called Rosh Pina.

In 1960 the family returned again to Holland, this time for personal reasons, where Jacob worked as a history teacher in a non-Jewish secondary school near Amsterdam. In addition he worked for a period of 4 years as the librarian of the Ets Chaim library of the Spanish Portuguese Community in Amsterdam. When Jacob and Chana and their two sons returned to Israel in 1969, Jacob found a position as the chief librarian of the Israeli Broadcast Authority from which he retired in 1978.

In the meantime his personal library continued to grow steadily both due to his tireless efforts to retrace or replace original titles lost and stolen during the holocaust as well as acquiring a whole new branch of items, mostly related to the history of the holocaust in the Netherlands.

During his retirement Jacob published a few books: a monumental Bio-bibliography on Menashe Ben Israel, A bibliography of the ‘Church’ and the State, a brief bibliography on Portuguese country houses in Maarssen. In 2000 one of his research papers on Jewish Dutch Physicians who perished in the Holocaust was published posthumously

Jacob passed away on November 27, 1997 and was  buried on Har Hamenuchot in Jerusalem, survived by his widow, two sons and 7 grandchildren.

In 2005  was his library placed at the Oxford Centre for Hebrew and Jewish Studies by his widow and sons.

משורר. נולד בפאז, מרוקו. ב-1605 עבר לאוראן (Oran), אלג'יריה, שם שימש כרב. אחר כך התיישב באמסטרדם, הולנד, והיה המורה הראשון בבית המדרש של הקהילה וב-1610 הרב הראשון של קהילת "נווה שלום". אחדים משיריו נכללים בספרי התפילה של יהודי צפון-אפריקה. נפטר באמסטרדם, הולנד.
ון דלדן, לכס , מלחין. נולד באמסטרדם, הולנד, ושמו אלכסנדר צוואפ (Alexander Zwaap). למד פסנתר, בין היתר אצל קור דה גרוט (Cor de Groot). אף על פי שהתעניין בקומפוזיציה (הוא החל להלחין בגיל 11), התקבל ב-1938 לאוניברסיטה של אמסטרדם ללימודי רפואה. בעקבות פלישת הגרמנים להולנד (1940), הוא נאלץ לקטוע את לימודיו ב-1942. הוא הצטרף לתנועת ההתנגדות של הסטודנטים, ולאחר המלחמה, צוין לשבח על אומץ לבו על ידי נשיא ארצות-הברית והפיקוד העליון של כוחותיהן של בעלות הברית. בהיותו במחתרת, התפוצצות גרמה לו עיוורון כמעט גמור בעינו השמאלית, ובכך חיסלה את תקוותו להיעשות מנתח. ב-1953 אושרה רשמית בקשתו לשאת את השם שאימץ מאז שחרור הולנד ב-1945 – לכס ון דלדן – שנגזר משמו במחתרת. בשנים 1982-1947 שימש עורך המוסיקה של עיתון יומי. הוא כיהן במשרות ניהול אחדות, וביניהן: נשיא איגוד הקומפוזיטורים ההולנדי, יושב-ראש של אגודת זכויות הביצוע ההולנדית. כמלחין היה, ביסודו של דבר, אוטדידקט.
רוב יצירותיו מזמן המלחמה ולפניו אבדו בהפצצה של העיר נימחן (Nijmegen) ב-1944. רשימת יצירותיו – כ-125 במספר – כוללת את מרובעים לסופרן, לטנור, למקהלה, לשני פסנתרים ולכלי-נקישה (1948; טקסט: עומר כיאם); קונצ'רטו לנבל ולתזמורת (1951/52); יזכור לתזמורת (1953); ציפור החופש, אורטוריה (1955); מזמור המלחמה למקהלה ולתזמורת (1967; לפי כתבי ארסמוס); שמונה סימפוניות (1964-1952); קונצ'רטי שונים; מות אדוניה למקהלת גברים ולתזמורת כלי-נשיפה (1986); שלוש רביעיות כלי-קשת (1954, 1965 ו-1971); שישיית כלי-קשת (1971); שתי שלישיות פסנתר (1969 ו-1988); טרומבה לרביעיית סקסופונים (1985); יצירות לנבל (סולו ועם הרכבים כליים שונים); שירים, ומוסיקה לבלט ולתיאטרון. ב-1982 הוענק לו "עיטור החופש" של העיר אמסטרדם. נפטר באמסטרדם, הולנד.
השתתף בתחרות צילום "מורשת יהודית בעין המצלמה" 1987
אויסטראך, דוד (1908-1974) , כנר. נולד באודסה, אוקראינה, ומגיל חמש למד נגינה בכינור אצל סטוליארסקי (Stoljarsky). הופעתו הפומבית הראשונה נערכה כשהיה בן שש. ב-1926 סיים את לימודיו בקונסרבטוריון של אודסה. ב-1937 זכה בפרס ראשון בתחרות הנגינה ע"ש המלכה אליזבת בבלגיה אחר כך הוענקו לו פרסים סובייטייים רבים. ב-1942 מונה לפרופסור בקונסרבטוריון במוסקבה וב-1950 לראש המחלקה לנגינה בכינור. מ-1961 פעל כמנצח. בנו הוא הכנר איגור אויסטראך. נפטר באמסטרדם, הולנד.
ברלין, אנטון (1817-1870) , מלחין ומנצח. נולד באמסטרדם, הולנד, ושמו אהרן וולף. במשך שנים רבות הוא היה מנצח ומנהל בתיאטרון המלכותי. ברלין הקים מקהלות, כתב מוסיקה ליטורגית לבתי כנסת והלחין יצירות רבות אחרות. יצירותיו כוללות תשע אופרות (ביניהן אנשי ההרים ופרוסרפינה) האורטוריה משה על הר נבו, שבע יצירות לבלט, סימפוניה, קנטטה ומוסיקה קאמרית. הוא נפטר באמסטרדם.
Asser, Moses Salomon (1754-1826), lawyer, born and died in Amsterdam, Holland, whose parents originally wanted him to go into business. Asser, however, persuaded them to allow him to study commercial law. He was such a successful lawyer that on becoming public prosecutor in Amsterdam he gained the reputation of being one of the best lawyers in Holland.

In 1798 he was appointed member of the legislative commission which met in Amsterdam for the purpose of adjusting the laws of Holland to the new conditions arising when the country became the Batavian Republic, a French protectorate. In 1808, when Napoleon insisted upon the adoption of the Napoleonic legal code throughout his dependencies, Asser, together with Johannes van der Linden and Arnoldus van Gennep, was commissioned by King Louis Bonaparte to draft a commercial code as a part of the uniform system of laws for the kingdom. After the restoration of Dutch independence in 1814, Asser took an active part in the legal commission and his work ultimately formed the basis of the commercial code of 1838, the greater part of which is still in force. In recognition of his services he was in 1819 decorated by William I with the "Order of the Netherlands Lion", being the first Jewish recipient of such a distinction.

Asser was the founder of the "Felix Libertat", a society dedicated to work for the emancipation of the Jews of Holland, and he was the author of the petition addressed to the States General in 1796, which urged the removal of Jewish disabilities. He took an active part in establishing a Reform synagogue, "Adath Jeshurun", in Amsterdam.
משורר. נולד באמסטרדם, הולנד, למשפחה פורטוגלית. שלט בשבע שפות, כולל עברית. ב-1769 נעשה לדמות בולטת בחוג ספרותי יהודי והתכתב בהרחבה עם אישי ספרות יהודיים. ב-1778 נכשל בעסקיו ונאלץ להתפרנס מהעתקת כתבי יד. הוא כתב, לעתים קרובות, ב"מאסף".
פרנקו-מנדס היה יוצר פורה. הוא חיבר דרמות, רובן בצורה פואטית (וביניהן "גמול עתליה", 1770), וביוגרפיות של אישים בולטים מקרב יהודי ספרד. שירים אחדים משיריו פורסמו ב"המאסף". יתר שיריו נמצאים בכתב יד. נפטר באמסטרדם, הולנד.
Meijer, Berthe (1938-2012), author and Holocaust survivor whose life intersected with that of Anne Frank. She lived on the same Amsterdam street in a Jewish neighborhood where Frank attended a Montessori school. Both families both attempted to hide during the Nazi occupation of the Netherlands, but were caught and deported. They were imprisoned in Bergen-Belsen at the same time, though Meijer was several years younger. While Frank died just two weeks before the camp was liberated in 1945, Meijer survived. Meijer grew up in a Jewish orphanage and had uncomfortable relationships with relatives who survived. As a young adult, she married.

She became a newspaper columnist and a collection of her recipes were published as a popular cookbook in the 1980s. Her life was not easy, she divorced her husband and find it difficult to maintain relationships. Her experiences during World War II traumatized her until her death.

In 2010, Meijer published a memoir titled "Life After Anne Frank," with the intention of comparing her own post-war fortunes as perhaps resembling what might have happened to Frank, had she lived. She decided to write the book after a visit to Bergen-Belsen. Meijer's decision to compare herself to Frank overshadowed the rest of Meijer's memoir, at least initially. Meijer endured skepticism over claims in the book that Frank had once attempted to write fairytales and had for a time helped to entertain and look after other Dutch Jewish children at the camp.
קאסרס, אברהם (המאה השמונה עשרי ) , מלחין. נולד באמסטרדם, הולנד, בן למשפחה פורטוגלית. שמו הופיע לראשונה ב-1718 כמלחין המוסיקה לחגיגה השנתית של לימודי התלמוד. ב-1726 חיבר מוסיקה לחנוכת בית הכנסת "חונן אל" בהאג. ב-1731 נכללו שתי נעימות שלו ב"ספר הון אשיר" של ריקי. שמו נזכר עוד ב-1738 כמלחין של הקנטטה לאל אלים. הוא עצמו השתתף כמלווה בביצוע היצירה במסגרת חגיגות שמחת תורה. קאסרס הלחין גם את היצירה למקהלה חשקי חזקי, לטקסט מאת יצחק אבוהב דה פונסקה, לכבוד חנוכת בית הכנסת באמסטרדם ב-1775. נפטר באמסטרדם, הולנד.
חזן. נולד באמסטרדם, הולנד, ושימש כחזן הקהילה בעיר מ-1861 עד למותו. ברנדון חיבר מדריך לחזנים, "סדר חזנות", וכלל בו מידע מפורט על הנעימות שיש להשתמש בהן באירועים מיוחדים. הספר עוסק גם במסורות של בית הכנסת הפורטוגלי של אמסטרדם ובחלוקת התפקידים בטקסים דתיים. לברנדון נודעה השפעה רבה על החזנים שבאו בעקבותיו. הוא נפטר באמסטרדם, הולנד.

גליאגו

GALLEGO

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר מהמילה הספרדית "גליאגו" שפירושה "תושב של חבל גליסיה" הנמצא בצפון-מערב חצי-האי האיברי, היום חלק מספרד.  הנוכחות היהודית בגליסיה מתועדת במשך מאות שנים לפני גירוש יהודי ספרד בשנת 1492. שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

גליאגו מתועד כשם משפחה יהודי עם החזן הרב יוסף שלום גליאגו אשר נולד בסלוניקי, יוון, וכיהן כחזן באמסטרדם, הולנד, בין השנים 1614 – 1628.

משך:
00:01:02

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2001.

הולנד היא אחת הארצות היחידות שעדיין נהוג בהן המנהג להוסיף פיוטים על התפילות הרגילות. אולם, כך נהוג רק בבתי כנסת אחדים באמסטרדם. הפיוט "שני זיתים" (הרומז לזכריה ד:3-1) הוא חלק מן הנוסח לשבת חנוכה. הוא משובץ לפני הברכה המסיימת את התפילה, "לאל ברוך נעימות יתנו". בנוסח המולחן חסרה השורה הרביעית בפיוט, והיא "הן במשאת כל איש את רעהו יעזורו".

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:03:24

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2001.

זהו חלק מן הקדושה של השחרית לשכת ולחג. אפשר למצוא אותה, אם גם בשינויי נוסח קלים, כסידור התפילה של רי עמרם גאון (המאה התשיעית).

משך:
00:04:53

די שעפעלעך ("הצאן" - ביידיש)

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

רפרטואר השיר העממי היידי מכיל כמה וכמה שירים שנושאם הוא עדר כבשים שאבד. רועה העדר או בעליו מחפש את צאנו. בחיפושיו הוא מבחין בערמת אבנים וחושב שאלו רגליהן של כבשיו. השיר הידוע "דאס פאסטוכעל" (הרועה) נמנה עם קבוצת שירים זאת. בשני השירים המדוברים שזורות מילים רוסיות. בבית האחרון של השיר די שעפעלאך מופיעה התייחסות ל"כבקרת רועה עדרו" - משפט מן התפילה המפורסמת "ונתנה תוקף", הכלולה במוסף לראש השנה.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:03:13

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2001.

שיר חנוכה שנהוג לשיר לאחר הדלקת נרות חנוכה. הגרסה בהקלטה זו מ-1924 היינה ממסורת יהודי אמסטרדם. בליווי הפסנתר נשמעים רמזים ללחני חנוכה אחרים כמו "מעוז צור".

משך:
00:01:59

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

משערים שמילותיו של המזמור המפורסם לחנוכה חוברו במאה ה-13. שמו של המשורר מרדכי מופיע באקרוסטיכון של חמשת הבתים. בהולנד הוסיפו בית שישי, שחובר בתקופה מאוחרת ונפתח במילים "חשוף זרוע קדשך". מעניין לשים לב להגייה של העיצור ע' כ'נגיין' (Ngain).

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:03:21

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

כמו בארצות מערב-אירופיות רבות אחרות, פסוקים אלה נאמרים בהולנד ממש לפני תפילת שמונה-עשרה של מעריב לחול. בהקלטה זו משנת 1913, וולף רייסל, חזן בית הכנסת החדש באמסטרדם שר עם מקהלת בית הכנסת.

משך:
00:03:25

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

ברכת רצה הידוע גם בשם ברכת עבודה. חלק זה של תפילת שמונה עשרה מקורו בתקופת בית המקדש. הכוהנים דקלמו מילים אלה מדי יום. בטעות, מייחסים את המנגינה לחזן גרשון סירוטה (Gershon Sirota, 1877-1943) מוורשה. לאמתו של דבר, היא הולחנה על ידי אריה לייב שלוסברג (Aryeh Leyb Schlossberg, 1843-1925) או על ידי בנו, יצחק. בכל אופן, לזכותו של החזן סירוטה יש לזקוף את הפופולריות הרבה של רצה. הוא ביצע את המנגינה לעתים קרובות בבתי כנסת ובהופעות רבות מחוץ להם, בעיבודים שונים, עם מקהלה ותזמורת. בהקלטה זו משנת 1913, וולף רייסל, חזן בית הכנסת החדש באמסטרדם שר עם מקהלת בית הכנסת.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:02:52

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

זהו הבית הראשון של קדושת מוסף לשבת ולחג והוא נאמר כשהחזן חוזר על העמידה.בהקלטה זו משנת 1913, וולף רייסל, חזן בית הכנסת החדש באמסטרדם שר עם מקהלת בית הכנסת.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:02:53

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

כמו בארצות מערב-אירופיות רבות אחרות, פסוקים אלה נאמרים בהולנד ממש לפני תפילת שמונה-עשרה של מעריב לחול. את המנגינה הלחין אברהם כץ (1881-1930; חזן ראשי של בית הכנסת הגדול באמסטרדם בשנים 1906-1926, ואחר כך - בלונדון). באמסטרדם התפתחה מסורת לשיר את המנגינה בחג פורים ובערב היום הראשון של חנוכה.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:03:30

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

תחינה קצרה זאת מושרת מפי החזן או הקהילה לפני שפותחים את ארון הקודש כדי להוציא ממנו את ספר התורה, כחלק מן השחרית לשבת. את היצירה עיבד סמואל הנרי אנגלנדר (Samuel Henri Englander). אף על כי שהתחינה נכללה ברפרטואר של מקהלת בית הכנסת הגדול באמסטרדם, לא שרו אותה במהלך התפילה. בקרב היהודים האשכנזים באמסטרדם רווח מנהג, ולפיו אין אומרים תחינות בשבת.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:04:14

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

פרק ק"נ, המזמור האחרון בספר תהלים, מובא במלואו במוסף לראש השנה ונכלל גם בשחרית לחול. נמנים בו כלי נגינה ששימשו בבית המקדש, וביניהם שופר - אחד מסמליו של ראש השנה. היצירה היא מאת המלחין היהודי ההולנדי אנטון ברלין (Anton Berljin, 1870-1817).

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:02:54

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

זהו חלק מ"אהבה רבה", אחת התפילות הסידור. מקומה קודם לקריאת שמע. מקור התפילה בתקופת בית המקדש השני. בהקלטה זו משנת 1913, וולף רייסל, חזן בית הכנסת החדש באמסטרדם, שר עם מקהלת בית הכנסת.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:01:10

תהילים קי"ז

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

פסוק מזמור זה הוא חלק מן ההלל. בסופה של הקלטה זו משנת 1935 של תהלים קי"ז - המוסיקה היא מאת לואיס לבנדובסקי - חסרות המילים "לעולם הללו". הדבר נגרם בגלל קיטוע בסרט הפוליגון, שההקלטה נעשתה בשבילו.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:04:07

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

בבתי הכנסת האשכנזיים בהולנד, המרכיבים המוסיקליים של טקס הנישואין הם: מזמור ברכה (תהלים קי"ח:29-26), שבע ברכות הנישואין, ולסיום הטקס - מזמור תהלים קכ"ח. המנגינה ששר יו רבי (הוקלט בשנת 1924) לא בוצעה עוד מאז מלחמת העולם השנייה, בתחילת כל ברכה אפשר לשמוע בבירור אלמנטים מן הנוסח הספרדי (פורטוגלי) של שבע הברכות. בברכה האחרונה, במילים "קול ששון וקול שמחה", נהגו, על פי המסורת ההולנדית, לשיר את הנעימה לפורים "ויתלו את-המן על-העץ" (אסתר ז:10).

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:08:01

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

המחצית השנייה של טקס הנישואין (את הראשונה קורא הרב) מסמלת את קבלת הכלה לבית החתן. בעוד שהזוג עומד תחת החופה, החזן קורא את שבע הברכות. את הרצ'יטטיב הלחין ישראל אליהו מרוקו (Izrael Eljasz Maroko, 1943-1896), ששימש חזן כבית הכנסת הגדול מ-1926 עד שגורש על ידי הנאצים ב-1943. הוא נשמע שר את הברכה בהקלטה זו משנת 1936.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:01:23

תהילים קי"ח: 1,4

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

פסוק מזמור זה הוא חלק מן ההלל. את המוסיקה לפסוקים אילו הלחין יצחק היימן (Isaac Heijmann, או Heymann, נולד ב-1834). הוא שימש חזן ראשי באמסטרדם החל בשנת 1856 עד מותו, ב-1906. היצירה חוברה לשמחת תורה. בהקלטה זו משנת 1935, לכל פסוק מנגינה מיוחדת, המציינת את החג שנועדה לו - פסח, שבועות, סוכות וחנוכה.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:03:21

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

האותיות שבראש עשרים-ושתיים המילים בחלק זה של מוסף העמידה ערוכות בסדר אלפביתי הפוך - מתו לאלף. בהקלטה זו משנת 1913, וולף רייסל, חזן בית הכנסת החדש באמסטרדם שר עם מקהלת בית הכנסת.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:04:17

תהלים קט"ז 116

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

מזמור זה הוא חלק מן ההלל. את סדרת המזמורים כולה (תהלים קי"ג-קי"ח) שרים החזן והקהילה בשלוש הרגלים - פסח (כולל בימי חול המועד), שבועות וסוכות - וכן בחג החנוכה (ובנוסח מקוצר, בראש חודש). בהקלטה זו משנת 1929 שרים החזנים סמואל (סם) הנרי אנגלנדר ורבי יו מנגינה מאת סמואל (סם) הנרי אנגלנדר.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:07:10

הקלטה מקורית מהדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

זוהי אחת הסליחות הנאמרות לפני הימים הנוראים ובמהלך עשרת ימי תשובה. יוסף רומשינסקי (Joseph Rumshinsky, 1956-1881) הלחין את הפסוקים הראשונים בלבד של הסליחה. נוסח הטקסט הנשמע כאן נמצא רק בסידורי תפילה במסורת המזרח-אירופית.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:03:36

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

מזמור עלייה לרגל זה מתוך ספר תהלים מושר לסיום טקס הנישואין. הלחין אותו ישראל ז'ק אולמן (Israel Jacques Olman 1968-1883).

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:03:22

א גוטע וואך ("שבוע טוב" - ביידיש)

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

במוצאי שבת מאחלים  יהודים זה לזה "א גוטה וואך" - שבוע טוב. הבית הראשון והשלישי של שיר יידי זה נפתחים במילים "המבדיל בין קדוש לחול" (בעברית). סמואל הנרי אנגלנדר עיבד את המנגינה למקהלה, הוא מנצח על המקהלה בהקלטה זו משנת 1929, הסולן - מיכל גובץ.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:01:44

מתוך שמות ל"א: 17-16.

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

שיר זה מופיע פעמיים בתפילת השבת: בשחרית בדרך כלל, החזן מדקלם את שני הפסוקים, ובתפילת ערבית שרים אותם. בהקלטה זו משנת 1924 השיר מבוצע על ידי יו רבי, סולן המקהלה של בית הכנסת הגדול באמסטרדם.

משך:
00:03:14

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

זהו חלק מכל תפילת מעריב - לחול, לשבת ולמועד. בימי חול הטקסט מעט קצר יותר והברכה המסיימת שונה. בהקלטה זו משנת 1913, וולף רייסל, חזן בית הכנסת החדש באמסטרדם שר עם מקהלת בית הכנסת.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:04:06

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

בשיר יידי זה, השאלה "מה יהיה כשהמשיח יבוא?" זוכה לתשובות מפתיעות אחדות. העיבוד הוא פרי עטו של סמואל הנרי אנגלנדר, ובהקלטה זו משנת 1929 הוא מנצח על יצירתו, הסולן - מיכל גובץ.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:03:40

משלי ד:2

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

כאשר מכניסים את ספר התורה חזרה לארון הקודש, ולפני שסוגרים את דלתותיו, שרים תפילה שמורכבת מפסוק זה, ועוד שלושה בסדר הבא: משלי ד:2, ג:18, ג:17 וממגילת איכה ה:21. את היצירה עיבד שמואל הנרי אנגלנדר.

בהקלטה זו משנת 1939 נשמע שידור רדיו חי ברשת NBC שמתעד את המסורת היהודית באמסטרדם באותה התקופה.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:02:24

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

הקלטה משנת 1939 של שיר מתוך המוסף לשחרית שבת של מקהלת בית הכנסת הגדול באמסטרדם. הטקסט מבטא שמחתם של יהודים שומרי מצוות בשבת. את המוסיקה הלחין זאבל זילברט (Zavel Zilberts, 1881-1949).

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:02:55

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

כאשר מחזירים את ספר התורה לארון הקודש, הקהילה ו/או החזן שרים לקט פטוקים, הנפתח בnילים: "ובנוחה יאמר" (במדבר י:36). לעתים קרובות, הפסוקים הראשונים נאמרים חרש, והזמרה מתחילה במילים: "כי לקח טוב נתתי לכם" (משלי ד:2). את המנגינה הלחין החזן סולומון שטרן (1894 או 1963-1895) מלידס, אנגליה. בהקלטה זו משנת 1947, החזן מוסקוביץ שר אותה בדואט עם אוריאל, בנו הבכור, תוך השמטת כמה מן החזרות שכיצירתו המקורית של שטרן.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:02:00

תהלים כ"ב:5-1

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

שלא כמו מזמורים רבים אחרים, פרק תהלים כ"ב לא שובץ בסידור התפילה, ולפיכך לא נעשה חלק מעבודת הקודש היהודית. משערים כי איילת השחר הייתה כלי נגינה עתיק ששימש בבית המקדש. הביטוי "איילת השחר", כשלעצמו, מסמל את האומה היהודית. בהקלטה זו משנת 1942, בן-ציון מוסקוביץ', חזן בית הכנסת ברחוב לק, אמסטרדם, שר את המזמור.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:03:21

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

מבואה זאת מן התלמוד, החותמת ארבע מסכתות (ברכות, יבמות, נזיר וכריתות), משולבת לקראת סיום תפילת ערבית לשבת ושחרית לשבת. סמואל אלמן (1877-1947) הלחין את המוסיקה שמבוצעת על ידי רביעיית גברים כפולה של בית הכנסת הגדול באמסטרדם בהקלטה זו בשנת 1924.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:03:41

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

תחינה קצרה זאת נאמרת בימי חול, בשבתות ובחגים, לפני הקריאה בתורה. בהקלטה זו משנת 1942, בן-ציון מוסקוביץ', חזן בית הכנסת ברחוב לק, אמסטרדם, שר את תחינה זו בליווי פסנתר.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:02:25

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

שיר יידי זה נעשה פופולרי בהולנד בזכות המקהלה היהודית ההולנדית. הוא מספר את סיפורו של יהודי השב בליל שבת מבית הכנסת לביתו, ומרגיש כמלך, וביתו מלא שמחה. את העיבוד עשה סמואל הנרי אנגלנדר.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:02:10

מתוך שמות ל"א: 17-16.

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

שיר זה מופיע פעמיים בתפילת השבת: בשחרית בדרך כלל, החזן מדקלם את שני הפסוקים, ובתפילת ערבית שרים אותם. המנגינה שנשמעת בהקלטה זו משנת 1913 הולחנה, ומבוצעת על ידי וולף רייסל.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:01:40

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

ה"חצי קדיש" נאמר בין פרקים בעבודת הקודש, כמו במקרה זה - להפרדה בין "ושמרו" לבין תפילת עמידה, שבמוקד כל תפילה. הרבי בהקלטה זו הוגה את העיצור ע' כינגי, על פי הנוהג ההולנדי שאומץ לפני מאות שנים מן היהודים הספרדים. כמו כן, את שם האלוהים הוא אינו מבטא 'אדוני', וממירו ב'אדונם', להבדיל מן הנוסח המקובל - 'אדושם'.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:04:31

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

קטע זה מתפילת עמידה של המוסף לראש השנה מורכב מן הפסוקים ירמיה ב:2, יחזקאל ט"ז:60 וירמיה ל"א:20. קודמות להם מילים אחדות. המנגינה, מאת לואיס אליעזר לבנדובסקי (1821-1894), ידועה ואהודה מאוד בעולם המוסיקה היהודית המערבית. בהקלטה זו משנת 1924, יו רבי מבצעה את הקטע עם מקהלת בית הכנסת הגדול באמסטרדם.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:07:25

דאס יידישע ליד (השיר היהודי - בעברית)

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

החל בזמנו של החזן המפורסם מרדכי הרשמן (1888-1940), כמעט כל החזנים שהופיעו מחוץ לבתי הכנסת כללו ברפרטואר שלהם שיר מפורסם זה, פרי עטם של המלחין שלום סקונדה (1894-1974) והמשורר אנשל שור (1871-1941). השתבצו בו נעימות מסורתיות פופולריות אחדות, המושרות בימים הנוראים ובמועדים יהודיים אחרים כמחזור השנה.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:02:57

תהלים צ"ג"1-5

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

את מזמור זה שרים בתפילת ערבית לשבת, בסיומה של קבלת שבת. את המוסיקה חיבר ויקטור שלזינגר (1883-1939), שהיה חזן בית הכנסת ההולנדי הראשי באמסטרדם (1908-1923).

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:01:48

הקלטה מקורית מדיסק "קמתי להלל". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2007.

תפילת חצי קדיש, המקדימה את ברכו בתפילות הערב והבוקר בשבתות ובמועדים, נותנת לחזן הזדמנות לחרוג מן הסגנון הרצ'יטטיבי האופייני לתפילה. בעבר ציפו מן החזן להציע גרטה משלו לטקסט זה. כיום, מנהג זה פינה את מקומו לבחירה של שתי מנגינות המתאימות למועד (האחת ליתגדל והאחרת ליהא שמיה רבא וברכו) מתוך רפרטואר רחב ומגוון של מנגינות, שמקורן, לכל המאוחר, בתחילת המאה ה-18.

יתגדל
מנגינה זאת הובאה לקהילת לונדון מאמסטרדם על ידי החזן יוסף גומס דה מסקיטה (נולד ב-1878), ששימש חזן בבית הכנסת בוויס מרקס בלונדון במחצית הראשונה של המאה העשרים. היא מושרת בשבת ראש חודש או בשבת חול המועד, בשחרית או בערבית. בשחרית, החזן מתחיל בחזרה על המילים המסיימות את מזמור תהלים צג, הקודם ליתגדל.
הנוסח המוקלט כאן מבוסס על גרסתו של החזן מסקיטה בעצמו, כפי ששוכתבה ב-1957 על ידי יועקב חדידה, מנצח המקהלה של הקהילה הספרדית והפורטוגלית בלונדון בשנים 1933-1937 ו-1945-1954. נוסח זה מיטיב להאיר את שטף המסורת שבעל-פה, מפני שניכרים בו הבדלים הן ביחס לסגנון אמסטרדם (שם המנגינה משמשת גם לשירת יום לישראל, אחת מן הזמירות לשבת) והן ביחס לנוסח הרווח בלונדון כיום, כיובל שנים אחר כך. בניו יורק מכירים את הנעימה כזמר לשבת, אך לא יישמו אותה לקדיש.

טקסט מאת דניאל חלפון ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק  "קמתי להלל".

משך:
00:02:16

הקלטה מקורית מדיסק "קמתי להלל". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2007.

בקרב יהודים ספרדים רווח מנהג עתיק יומין - שמקורו, אולי, בספרד בימי הביניים - לשיר בקשות לפני תחילתה של תפילת שחרית, הן בימי חול והן בשבתות. פיוט זה אינו מוכר ברבים מחוץ להולנד, אך אהוד במיוחד בקהילה הפורטוגלית באמסטרדם. שם שרים אותו הן כבקשה לפני תפילת שחרית של
שבת והן בבית, כזמרה לשבת. הפיוט הופיע לראשונה בקובץ בקשות שראה אור בדפוס בקונסטנטינופול ב-1545 והגיע להולנד, כנראה, מוונציה, זמן לא רב אחר כך. הפיוט ראה אור בדפוס בהולנד כבר ב-1661. מקורותיה של המנגינה אינם ידועים, ואין לה מקבילות במסגרת המסורת. את העיבוד המוקלט כאן מבצע חזן, בעוד בבית הכנסת הקהילה שרה את הפיוט.

טקסט מאת דניאל חלפון ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק  "קמתי להלל".

משך:
00:00:55

תהלים קל"ב:ט-י

הקלטה מקורית מדיסק "קמתי להלל". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2007.

במרבית הקהילות הסברדיות שרים בשחרית של שבת, עם הוצאת סבר התורה מארון הקודש אח אתה הורית לדעת (דברים ד:35). הטקסט מורכב משבעה בסוקים מן התנ"ך, על פי מספר החלוקות בפרשת השבוע. בחגים, כאשר הקריאה נחלקת לחמישה, מפחיתים את מסבר הפסוקים בהתאם. במסורת הספרדית והפורטוגלית רק שני הפסוקים האחרונים מושרים, בשבתות או בחגים כאחת. ההקלטה מבוססת על גרסת קורסאו של מנגינה מאמסטרדם.

טקסט מאת דניאל חלפון ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק  "קמתי להלל".

משך:
00:04:45

הקלטה מקורית מדיסק "קמתי להלל". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2007.

במסורת הספרדית והפורטוגלית, פיוט מוכר זה חותם את התפילה בשחרית של שבת וחג. מחברו אינו ידוע.

הקלטה זאת מציגה מחרוזת המורכבת מחמש מנגינות שמקורן ברפרטואר של קהילות אמסטרדם, לונדון וניו יורק.

אדון עולם / לעת נעשה - בית זה מושר למנגינה שהלחין דוד אהרן דה סולה (1860-1796), "החזן המלומד" של בית הכנסת בוויס מרקס בלונדון. לחן זה הוא אולי הנפוץ והידוע שבלחני פיוט זה ושרים אותו בכל הקהילות היהודיות הספרדיות והפורטוגליות, וכן בבתי כנסת רבים אחרים. ההקלטה כוללת את הקודה, כפי שהיא מופיעה בפרטיטורה המקורית, ואשר מושמטת מרוב הגרסאות השאולות של המנגינה.

ואחרי ככלות הכל / והוא היה - מנגינה זאת היא מקהילת "שארית ישראל", ניו-יורק. זה וריאנט של מנגינת יגדל המסורתית.

והוא אחד / בלי חיבור - זו מנגינה מסורתית מקהילת "שארית ישראל", ניו יורק, ואין לה כל מקבילה בקהילה אחרת כלשהי במסגרת המסורת.

בלי ערך / בלי חיבור - במנגינה מסורתית זאת מן הקהילה הפורטוגלית של אמפטרדם משתמשים, לעתים קרובות, בחגים. כמו כן משתמשים בה באותה קהילה לשירת הבקשה אברך את שם ה'. המנגינה אינה מוכרת בלונדון, אך יש לה וריאנט קרוב ברפרטואר של ניו יורק.

טקסט מאת דניאל חלפון ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק  "קמתי להלל".

משך:
00:02:26

הקלטה מקורית מדיסק "קמתי להלל". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2007.

הפיוט, פרי עטו של ר' ישראל נג'ארה (בערך 1555-1625), עשוי בזמון וארבעה בתים, שהאותיות שבראשם מרכיבות את האקרוסטיכון "יושראל". מתכונת החריזה היא אבאבאבג; השורה האחרונה בכל בית מתחרזת עם הפזמון. הפיוט נמנה עם הזמירות לשבת באמסטרדם ובניו יורק. וריאנט של המנגינה משמש לזמרת אדון עולם בקהילה הספרדית של גיברלטר. בהקלטה זאת מבוצע הפזמון והבתים השני והשלישי.

הטקסט מאת דניאל חלפון ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק  "קמתי להלל".

משך:
00:01:28

ישעיהו נט:20-21

הקלטה מקורית מדיסק "קמתי להלל". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2007.

המנגינה מושרת בתפילות מנחה בשבת ובחגים. ניתן להתחקות אחר מקורותיה של המנגינה עד לתקופת השיא של המשיחיות השבתאית באמסטרדם באמצע המאה ה-17. אולם, ישנם דיווחים סותרים על היווצרותה. טענה אחת מתבססת על ההכרזה הבותחת, ולפיה המנגינה הובאה להולנד על ידי חסידיו של שבתאי צבי (1676-1626). מנגד, יש הטוענים כי המנגינה הונהגה רק אחרי מעשה הכפירה של שבתאי צבי והקלון שהוטל בו, כהצהרה ברורה שבואו של הגואל לציון עדיין תלוי ועומד. ההקלטה מבוסטת על הנוסח של הקהילה הספרדית והפורטוגלית של לונדון.

הטקסט מאת דניאל חלפון ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק  "קמתי להלל".

משך:
00:02:38

הקלטה מקורית מדיסק "קמתי להלל". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2007.

לפיוט זה, כמו לעמיתו - ידי רשים, חמישה בתים שראשי התיבות הפותחות אותם יוצרים את האקרוסיטכון "יהודה". הפיוט, פרי עטו של ר' יהודה הלוי, מושר בבוקר היום השני של ראש השנה כמבוא לקדיש הקודם לברכו (הפתיחה הרשמית של התפילה). לאמתו של דבר, הפזמון של פיוט זה מבשר את נושא הקדיש: "ישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא".

למשבפחת פיוטים זאת תבנית ריתמית מורכבת, המתאפיינת בתכונות אלה:
- שני הפסוקים הראשונים בכל שורה מתחרזים בחריזה בפנימית.
- הפזמון המסיים כל אחד מן הבתים מתחרז עם השורה הקודמת לו.
- החרוז ביתר חלקי הבית נקבע על ידי המילה המסיימת את השורה הפותחת.

בגרסה המוקלטת כאן מבוצעים הבית הראשון והחמישי (האחרון), והיא מבוססת על הנוסח הנהוג בקהילה הפורטוגלית של אמסטרדם. בהתאם למנהג בהולנד, למפיק באות הא במילה הפותחת את הפיוט ניתן ערך של תנועה ליצירת הברה (המילה נהגית YAHA).

במנגינה משתמשים גם בקטעים אחרים בימים הנוראים, וב'ניוים קדיש. בעיבוד זה החזן שר את הקטע: בבית הכנסת שרה אותו הקהילה.

טקסט מאת דניאל חלפון ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק  "קמתי להלל".

משך:
00:02:05

הקלטה מקורית מדיסק "קמתי להלל". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2007.

הפיוט חובר על ידי הרב האי גאון במאה ה-11 והוא מוכר, קודם כל, כמבוא לתפילת ערב יום כיפור.

המנגינה היסודית משותפת לקהילות הפורטוגליות וספרדיות אמסטרדם לונדון וניו יורק. הוואריאנט של קהילת אמסטרדם, המוצג בהקלטה זאת, מתאפיין בהאטה של המפעם בתחילתו של כל אחד מ-29 הבתים. כאן מבוצעים חמשת הבתים הראשונים והבית ה-29 (האחרון).

המנגינה משמשת גם לזמרת בקשות מאת רב יהודה הלוי (אלוהי אל תדינני כמעלי, ה' יום לך אערוך תחינה, ה' נגדך כל תאוותי), ששרים במסורת הספרדית והפורטוגלית לפני נשמת כל חי בראש השנה וביום כיפור. היא דומה לתבנית המלודית הנהוגה בפיוטים אלה במסורת המרוקנית.

טקסט מאת דניאל חלפון ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק  "קמתי להלל".

הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת הליברלי,
שם כל הילדים מביאים את החנוכיות שלהם.
אמסטרדם, הולנד, 1985.
צילום: ר.ה. שטרן, אמסטרדם.
"הקפות" בבית הכנסת באמשטרדם, הולנד, 1724
הגברים נושאים לולבים בעוד שספרי התורה נישאים בתהלוכה.
תחריט מאת ברנאר פיקאר (1673-1733)
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
1 \ 2
Warburg, Max M. (1867-1946), German born banker who, from 1910 until 1938, was director of M.M.Warburg & Co in Hamburg. He was trained in banks in Frankfurt, Amsterdam, Paris and London. In 1898 he enlisted for one year as an officer in the Bavarian Light Cavalry Regiment. Appointed by his father as head of the family firm in 1893, he developed the company from a small concern into a large bank of international stature. As head of the bank he personally advised Kaiser Wilhelm II before World War I.

A thoroughly assimilated Jew who had little connection with Jewish religious practice, he was nevertheless very concerned to support Jewish welfare organizations throughout the world. A close friend of Albert Ballin, founder of the HAPAG shipping line, he helped to ease the conditions under which over one million Polish and Russian Jews immigrated to the USA.

In 1933 Warburg initially took the view that the Nazi take-over was temporary and therefore a short-term problem for the Jews. His reaction was to pour money into anti-Nazi parties and he planned to back them in future elections. And he sought to strengthen the Jewish community. He was determined not to allow himself or his fellow Jews to panic for fear of what the Nazis might possibly do in the future. He remained optimistic even when the Nazis consolidated their power, but worked to strengthen Jewish institutions in order to enable the community to survive.

From 1933 he served on the board of the German Reichsbank under governor Hjalmar Schacht. His ties to Schacht helped to slow the ouster of Jews from the economy and he (together with the economics minister) devised the transfer agreement which enabled many thousands of middle class Jews to leave Germany for other countries with at least part of their fortunes. He also established a "Hilfsverein" ["Welfare Association"] which assisted many Jews with preparing visas, arranging their sea passage and easing their first days in their new countries of residence. His fund-raising activities in Britain and the USA raised hundreds of thousands of dollars to assist the Jewish flight from Germany. In his native Hamburg, Warburg played an important role in keeping the Jewish community alive and active.

In 1938 he, together with his brother Fritz and his son Eric, was forced to relinquish control of the bank and, having concluded that the end of the Jewish presence in Germany was near, he immigrated to the USA. In his exile Warburg maintained his philanthropic activities serving on the board of the American Joint Distribution committee. He also founded and headed a group which supported refugee children in the USA and took an interest in groups promoting world peace by increasing international cooperation.

Max Warburg married Alice Magnus in 1899, and together they had four daughters and a son, Eric Warburg(1900-1990), founder of E.M. Warburg & Co, later known as Warburg Pincus.
His brother Paul Warburg was the chief architect of the Federal Reserve Board in the United States.
משורר. נולד בפאז, מרוקו. ב-1605 עבר לאוראן (Oran), אלג'יריה, שם שימש כרב. אחר כך התיישב באמסטרדם, הולנד, והיה המורה הראשון בבית המדרש של הקהילה וב-1610 הרב הראשון של קהילת "נווה שלום". אחדים משיריו נכללים בספרי התפילה של יהודי צפון-אפריקה. נפטר באמסטרדם, הולנד.
Gottesman, Dov (1929-2011), businessman and patron of Israeli museum and arts, born in Vienna, Austria. His family immigrated to Palestine in 1932. He was one of Israel’s most wealthy men who in 1982 founded a large commodity dealing company in the Netherlands. The company, Acomo, is a leading international supplier of food materials. Gottesman used his wealth to build up an important private art collection and to support many of Israel’s art and cultural institutions.

In 1996, having supported the Israel Museum in Jerusalem for over twenty years, he was named as chairman of the board of directors of the museum and he was also responsible for the museum’s art acquisitions. In 2001 Gottesman replaced former Jerusalem mayor Teddy Kolek as president of the museum. He was also a director at the Tel Aviv Museum of Art. He supported many young Israeli painters and musicians and sponsored a number of musical events in Israel.

In 1993 he established an etching centre and sculpture workshop in Kibbutz Kabri in the Galilee. In his later years he split his time between New York, London, Geneva and Tel Aviv. He was an active member of the America-Israel cultural Foundation.
בלאנס, יעקב (1877-1943) , חזן. נולד באמסטרדם, הולנד. ב-1902 מונה לחזן של בית הכנסת הפורטוגזי בעיר מולדתו והיה אחד האחרונים להחזיק במשרה זו לפני השואה. נודע בהתעקשותו לדיוק מושלם בקריאת הטקסט הדתי ובידע העמוק שלו במסורת החזנית של הקהילה הספרדית, כולל של נעימות עתיקות רבות שהעביר לתלמידיו. בלאנס נרצח לאחר שגורש מהולנד ב-1943.
De Haan, Jacob Israel (1881-1924), writer and journalist and representative of Haredi Jews in Jerusalem, born in Smilde, Netherlands. He was one of eighteen children and received a traditional Jewish education. His father, Yitzchak HaLevi de Haan, was poor and worked as a cantor and ritual slaughterer.

De Haan worked as a teacher and studied law between 1903 and 1909. Abandoning his parents' Orthodoxy, he wrote for several socialist publications. In 1904, while living in Amsterdam, he wrote a controversial novel "Pijpelijntjes" ("Lines from De Pijp"). The homo-eroticism of the book, which was to some degree autobiographical, was quite shocking in the early 20th century and led to his dismissal from his teaching job and also from social-democratic political circles. In 1912 de Haan made visited Czarist Russia in order to study the situation of political prisoners in Russia. He published his findings in his book "In Russian Prisons" (1913) and then founded a committee which tried to persuade France and Great Britain to pressurize Russia to improve the prisoners' conditions. In a late publication of Amnesty International he was described as "a precursor of Amnesty International". Between 1914 and 1921 he published five volumes of poems.

In 1919, having developed an interest in Zionism and concern over anti-Semitism, he emigrated to Palestine where De Haan rapidly became religiously committed although scandals about his sexual preferences again surfaced from time to time. He was angered by Zionist refusals to cooperate with Arabs. At first he aligned himself with the Mizrachi movement, but after meeting Rabbi Yosef Chaim Sonnenfeld leader of the Haredi community, he became the political spokesman of the Haredim in Jerusalem and was elected political secretary of the Orthodox community council, Vaad Ha'ir. The secular Zionist establishment did not agree that the Haredi community in Palestine should be represented on the Jewish Agency in the 1920s. In response, the Haredim founded an Agudat Israel branch in Jerusalem to represent their interests in Mandate Palestine. The leader of the Haredim chose de Haan to organize and represent the Haredi position on a diplomatic level equal to that of the secular Zionists. When Lord Northcliffe, a British newspaper publisher, was about to visit the Middle East, de Haan went to Alexandria in Egypt to present the case of Palestine's Haredim. The Zionist authorities both in Palestine and London became very worried. De Haan also met with the Hashemite leader Hussein bin Ali seeking his support for the "Yishuv Hayashan" (the pre-Zionist Jewish community in the Holy Land), and explaining the Haredi Jewish opposition to the Zionist plans of founding a state, and their support for the establishment of a Palestinian state in the whole of Palestine.

De Haan was assassinated on 30 June 1924 in Jerusalem by Avraham Tehomi, a member of Haganah, for his anti-Zionist political activities and contacts with Arab leaders. He is believed to be the first victim of Zionist political violence. De Haan is revered as a martyr among certain sections of the Haredi Jewish community, particularly the Neturei Karta and HaEdah HaCharedit. His activities were perceived as undermining the struggle for the establishment of a Jewish state, but the assassination sparked a controversy.
Meijer, Berthe (1938-2012), author and Holocaust survivor whose life intersected with that of Anne Frank. She lived on the same Amsterdam street in a Jewish neighborhood where Frank attended a Montessori school. Both families both attempted to hide during the Nazi occupation of the Netherlands, but were caught and deported. They were imprisoned in Bergen-Belsen at the same time, though Meijer was several years younger. While Frank died just two weeks before the camp was liberated in 1945, Meijer survived. Meijer grew up in a Jewish orphanage and had uncomfortable relationships with relatives who survived. As a young adult, she married.

She became a newspaper columnist and a collection of her recipes were published as a popular cookbook in the 1980s. Her life was not easy, she divorced her husband and find it difficult to maintain relationships. Her experiences during World War II traumatized her until her death.

In 2010, Meijer published a memoir titled "Life After Anne Frank," with the intention of comparing her own post-war fortunes as perhaps resembling what might have happened to Frank, had she lived. She decided to write the book after a visit to Bergen-Belsen. Meijer's decision to compare herself to Frank overshadowed the rest of Meijer's memoir, at least initially. Meijer endured skepticism over claims in the book that Frank had once attempted to write fairytales and had for a time helped to entertain and look after other Dutch Jewish children at the camp.
De Jong, Louis (1914-2005), historian and writer who spent much of the latter part of his life writing about the Netherlands under the Nazi occupation during World War II. The son of a diamond worker he was born in Amsterdam and became foreign editor of the anti-Nazi weekly "De Groener Amsterdammer". His magnum opus, :Het Koninkrijk der Nederlanden in de Tweede Wereldoorlog" ("The Kingdom of the Netherlands During World War II")was published in fourteen volumes and 18,000 pages. First published in 1967, it is the standard reference work on the history of the Netherlands during World War II. The Nederlands Instituut voor Oorlogsdocumentatie (Dutch Institute for War Documentation) produced an electronic edition of the the entire work available in 2011.

De Jong contributed to many other histories on the Netherlands and was a speaker at symposia on the European resistance. In 1988 De Jong was awarded the Gouden Ganzenveer for his contributions to Dutch written and printed culture.

De Jong managed to escape the Holocaust by fleeing to England together with his wife when the Germans invaded the Netherlands. During that time he worked for Radio Oranje broadcasting out of London to the occupied Netherlands. In 1945 he was appointed director of the Dutch Institute for War Documentation and in 1953 he was awarded a doctorate with a study of the German Fifth column. From 1967 he was professor of contemporary history at the School of Economics at Rotterdam. De Jong lost the greater part of his family, including his parents and his twin brother during the Second World War.
חזן ומלחין. נולד באמסטרדם ב-1796, ושירת כחזן בבית הכנסת בוויס מרקס מ-1818 עד מותו ב-1860. לפיכך יצא שמו כחזן המלומד של יהדות ספרד באנגליה. האוסף שפרסמו בלונדון ב-1857 דוד אהרן דה סולה והמלחין עמנואל אגווילאר (Emanuel Aguilar) משקף במידה רבה את המורשת המוסיקלית של בית הכנסת הספרדי והפורטוגלי של אמסטרדם.
Scholar

He was the son of Portuguese Marranos who escaped the Inquisition, was baptized in Madeira but devoted to himself to Jewish studies on reaching Amsterdam where he was rabbi of Neveh Shalom congregation age 18. Versatile and fluent in several languages he became a leading Jewish spokesman. In 1626 he established the first Hebrew printing press in Amsterdam. Manasseh wrote a series of work for newly arrived Portuguese Marranos, but also having in mind the non-Jewish reader. For many Christians in Western Europe, he was the outstanding Jewish savant of his time. Seeking an additional refuge for escaping Marranos as well as Jews fleeing the Cossack massacres, he headed a small delegation to Oliver Cromwell petitioning the readmission of the Jews to England. He died before realizing that the mission had been successful.
Baschwitz, Siegfried Kurt (1886-1968), journalist and professor of press, propaganda and public opinion, born in Offenburg, Germany, the son of a brewer. His parents were assimilated Jews who were extremely proud of their German heritage.

Around 1911 it seems that he decided to convert to Christianity, although he never tried to hide his Jewish origins. Baschwitz studied at several universities but graduated in economics and held pronounced liberal views. He was awarded a doctorate with a thesis about the social reformer Lujo Brentano and then started his career as a journalist writing for several German national newspapers. During World War I he was correspondent for a newspaper in Rotterdam, Netherlands, and learned to speak Dutch. Influenced deeply by what he considered to be humiliating terms forced on Germany at the end of the war, his political opinions veered considerably towards the right although he soon recognized the potential dangers of extremism in German society.

In 1923 he wrote his first book, about the manipulation of public opinion by the press and propaganda. In addition to his work as a journalist he became an erudite and popular public speaker. In 1930 he was offered a position on the faculty of the University of Heidelberg, Germany, but he refused, apparently on account of the growing anti-Semitic climate in Germany which would make his life and that of his family difficult. He, however, continued to write on the history of the press, the hatred of minority groups in society and censorship. Early in 1933, after Hitler came to power and when it was no longer possible for his work to be published in Germany, Baschwitz fled to Holland. There he started to work for a research agency which published information about the dark side of German National Socialism. In 1935 he was offered a position with the International Institute of Social History and then in the same year he started to lecture on the history of newspapers at the University of Amsterdam. In 1938 he published a work on the abuse of on mass psychology which was a strong attack on the Nazi behaviour. In 1940, certain that he would be on the Gestapo's list of wanted persons, Baschwitz went into hiding in Amsterdam but continued to study and write under the pseudonym Casimir K. Fisherman. However, in 1942 he was arrested and taken to the Westerbork concentration camp. Five days later his eldest daughter Isa, who was active in the anti-Nazi Dutch Resistance movement, succeeded in obtaining his release with the help of false identity papers which showed that he was not a Jew.

After World War II he was reinstated as a lecturer at the University of Amsterdam. In 1948 he became associate professor in the Faculty of Political and Social Sciences and four years later he was made full professor in science and mass media in the psychology department. In July 1948 he founded and became the first director of the Dutch Institute for the Science of the Press which organized courses for the training of young journalists. He was considered to be a pioneer in communication science and mass psychology and contributed much to the international exchange of information and research among scholars in the field. After 1945, one of his major efforts was to rediscover information on the field had been lost because of the war. "Gazette", the international journal that he founded in 1955, was the mouthpiece of this campaign and acted as a liaison centre for research and researchers from different parts of the world. His magnum opus, "Hexen und Hexenprozesse: Geschichte eines Masewnwahns und seiner Bekaempfung" which discussed methods of fighting attempts at mass delusion appeared in 1963 and was printed in several languages.

Bachwitz was a personal friend and neighbour of Otto Frank, the father of Anna Frank. He was called upon as an expert witness to authenticate the "Diary of Anna Frank".

יוסף גומס דה מסקיטה (1878 - 1958), חזן, מלחין, שען ומוכר ספרים, נולד באמסטרדם, הולנד. הגיע ללונדון, אנגליה, ב-1914 והתמנה לחזן שני לצד סולומון קונקי (Solomon Conquy) בית הכנסת בוויס מרקט. עם פטירתו של זה, ב-1915, היה לממשיך דרכו. פרש לגמלאות ב-1948.

Rabbi

Born in Amsterdam, he was chief rabbi of Friesland from 1886 and from 1895 chief rabbi of Gelderland with his seat in Arnhem. He made his mark as preacher and polemicist, wrote a textbook of religious knowledge for young people and a Dutch translation of the prayer-book with commentary. Like many Dutch rabbis, he was an implacable anti-Zionist. In 1918 Wagenaar became principal of the Dutch Israelite Seminary in Amsterdam.
Kann, Henricus Jacobus (1872-1945), banker, founder of Zionist movement in Holland and in 1909 original purchaser of the land on which Tel Aviv was founded. Kann, a direct descendant of Rabbi Moses Kann, head of the Frankfurt on Main yeshiva in the 18th century, was born in The Hague, Netherlands, to a wealthy assimilated Jewish family. The family mingled freely with non-Jews, among whom were also members of the Dutch Parliament and government ministers. His personal views were progressive in terms of equality and human rights.

Kann was the owner of Lissa & Kann, an important private bank which served, among others, the Dutch Royal family. Zionism probably saved them from further assimilation. It offered them a positive Jewish identity in a highly idealistic setting that was very similar to their other fields of activity. He came to devote most of his time to Zionist affairs, to board memberships in the Jewish community and educational matters in The Hague.

Kann, along with his brother Eduard, attended the first Zionist congress in 1897, and he became the driving force behind the foundation of the Dutch Zionist Federation in 1899. Kann visited Eretz‫ ‬Israel for the first time in 1907, while it was still part of the Ottoman Empire. Kann documented his journey in his book “Eretz Israel, the Jewish Land”, which was published in 1908. Included in the book was a proposal to establish “Jewish autonomous home rule” in Eretz Israel, an unprecedented and daring political plan that even caused some unrest in the Zionist Movement itself.

When Kann heard that Theodor Herzl was planning to set up a Zionist bank, he offered his professional skills, and Herzl came in person to meet with him in The Hague. Kann became a main player in the foundation of the Jewish Colonial Trust (1899) and served on its board until 1929. When the Anglo-Palestine Company (APC) – the banking subsidiary of the Jewish Colonial Trust – was incorporated, Kann was involved in the launching of its first branch in Yafo (Jaffa), in 1903. He also served on the Anglo-Palestine Company’s Board of Directors. Kann, together with David Wolffsohn and Otto Warburg, constituted the Inner Action Committee that ruled over the Zionist Movement after Herzl’s death. He held that position from 1905 till 1911, and it is during this period that Kann purchased the ‘Kerem Jabali’, north of Yafo. The purchased land stayed in Kann’s possession until he sold it to the members of the ‘Ahuzat Bayit’ association.In 1909, he met a young accountant, Eliezer Siegfried Hoofien, who had only just established himself in Amsterdam. Hoofien was to became vice-director of the Anglo-Palestine Company in Yafo, under Zalman Levontin and eventually became Director of the Bank Leumi, as the APC was now known, until 1957. In 1910, Kann founded the first hachshara organization in the Netherlands. That same year he also engaged the services of a civil engineer of the Dutch government, A.A. Meijers, who was engaged to design an irrigation project for the development of the Audja plain, situated along the banks of the Yarkon river between Yafo and Petah Tikva. The area’s proximity to Yafo made it ideal for orange plantations for export purposes. Betzalel Yaffe, one of the members of ‘Ahuzat Bayit’, was involved through his activities with an irrigation company. Kann further instructed Meijers to design development plans for Jerusalem, not only in connection with its water supply, but also with electrical street lighting and an electrical tramway. Kann estimated that millions of Jews would eventually immigrate to Palestine. This, he felt, could only be realized by providing the scarcely populated and undeveloped Holy Land with viable workplaces and an appropriate western-style infrastructure.

A typical practical Dutchman, Kann disapproved of wastage and he expected projects to become self-sufficient and profitable as soon as possible. He therefore strongly criticized the idealistic development projects in Kineret, Merhavia, Degania and other places. But his strong involvement also took a heavy toll on his health. In 1911 Kann suffered a heart attack and left the Inner Action Committee together.

Kann became once again very active during the First World War, when the Jewish National Fund was relocated to neutral The Hague. With the help of Dutch diplomatic channels, rescue money for the suffering Jews in Palestine was transferred to the Yafo branch of the Anglo-Palestine Bank, whose manager, Hoofien, had been appointed Dutch Consul. After the war, from 1918 until 1922, Kann served as Chairman of the Board of Directors of the Anglo-Palestine Bank. It was then that he paid his second visit to Palestine, in 1919. During this second journey to Palestine, Kann attended several sessions of the Zionist Commission. On one occasion, he tried to convince Dr. Chaim Weizmann of the need to change the Zionist Movement’s approach towards the Arabs. Arabs, he believed, would form an integrated minority with full civil rights in a Homeland, in which the Jews would achieve an overall majority by mass immigration. Kann expressed his views on the Zionist Commission’s tasks in particular in the area of education. Kann advised the Commission to start a public school system in which Jews and Arabs, the Jewish Homeland’s future inhabitants, would learn together in both Hebrew and Arabic. He opposed the development of two separate nationalistic educational systems.

Kann arrived to Israel for a third time in 1924 to live there. He had been looking for a suitable way to make aliya, and was nominated by the Dutch authorities as Consul of the Netherlands in Jerusalem. However, in 1927, after spending three years in Palestine, the Kanns were forced to return to the Netherlands due to serious health problems. After the bloody Arab riots of 1929, Kann fiercely criticized the British administration for building up an exclusively Arab police force, while leaving the Jews unprotected and even disarming them. But at the same time he once again condemned the “chauvinistic elements in Zionism”, and he voiced his endorsement of the ideas of Judah Magnes, the first president of the Hebrew University of Jerusalem, who was a follower of Ahad Ha’Am and an ardent pacifist. Kann continued to strive for peaceful Jewish-Arab coexistence in a bi-national state.

Both Jacobus and Anna Kann were murdered by the Nazis in Theresienstadt, he in 1944 and she in early 1945. Their three children were all murdered in concentration camps.
ון דלדן, לכס , מלחין. נולד באמסטרדם, הולנד, ושמו אלכסנדר צוואפ (Alexander Zwaap). למד פסנתר, בין היתר אצל קור דה גרוט (Cor de Groot). אף על פי שהתעניין בקומפוזיציה (הוא החל להלחין בגיל 11), התקבל ב-1938 לאוניברסיטה של אמסטרדם ללימודי רפואה. בעקבות פלישת הגרמנים להולנד (1940), הוא נאלץ לקטוע את לימודיו ב-1942. הוא הצטרף לתנועת ההתנגדות של הסטודנטים, ולאחר המלחמה, צוין לשבח על אומץ לבו על ידי נשיא ארצות-הברית והפיקוד העליון של כוחותיהן של בעלות הברית. בהיותו במחתרת, התפוצצות גרמה לו עיוורון כמעט גמור בעינו השמאלית, ובכך חיסלה את תקוותו להיעשות מנתח. ב-1953 אושרה רשמית בקשתו לשאת את השם שאימץ מאז שחרור הולנד ב-1945 – לכס ון דלדן – שנגזר משמו במחתרת. בשנים 1982-1947 שימש עורך המוסיקה של עיתון יומי. הוא כיהן במשרות ניהול אחדות, וביניהן: נשיא איגוד הקומפוזיטורים ההולנדי, יושב-ראש של אגודת זכויות הביצוע ההולנדית. כמלחין היה, ביסודו של דבר, אוטדידקט.
רוב יצירותיו מזמן המלחמה ולפניו אבדו בהפצצה של העיר נימחן (Nijmegen) ב-1944. רשימת יצירותיו – כ-125 במספר – כוללת את מרובעים לסופרן, לטנור, למקהלה, לשני פסנתרים ולכלי-נקישה (1948; טקסט: עומר כיאם); קונצ'רטו לנבל ולתזמורת (1951/52); יזכור לתזמורת (1953); ציפור החופש, אורטוריה (1955); מזמור המלחמה למקהלה ולתזמורת (1967; לפי כתבי ארסמוס); שמונה סימפוניות (1964-1952); קונצ'רטי שונים; מות אדוניה למקהלת גברים ולתזמורת כלי-נשיפה (1986); שלוש רביעיות כלי-קשת (1954, 1965 ו-1971); שישיית כלי-קשת (1971); שתי שלישיות פסנתר (1969 ו-1988); טרומבה לרביעיית סקסופונים (1985); יצירות לנבל (סולו ועם הרכבים כליים שונים); שירים, ומוסיקה לבלט ולתיאטרון. ב-1982 הוענק לו "עיטור החופש" של העיר אמסטרדם. נפטר באמסטרדם, הולנד.
Elte, Harry (1880-1945), architect, born in Amsterdam, Netherlands. In 1914 he won the international competition for designing a stadium in Amsterdam. He also designed several Dutch synagogues and the Jewish war veterans home in Amsterdam. In 1927 he renovated the Amersfoort synagogue first built in 1727. During the German occupation of Holland in World War 2 he was deported to Theresienstadt concentration camp where he was killed.
אויסטראך, דוד (1908-1974) , כנר. נולד באודסה, אוקראינה, ומגיל חמש למד נגינה בכינור אצל סטוליארסקי (Stoljarsky). הופעתו הפומבית הראשונה נערכה כשהיה בן שש. ב-1926 סיים את לימודיו בקונסרבטוריון של אודסה. ב-1937 זכה בפרס ראשון בתחרות הנגינה ע"ש המלכה אליזבת בבלגיה אחר כך הוענקו לו פרסים סובייטייים רבים. ב-1942 מונה לפרופסור בקונסרבטוריון במוסקבה וב-1950 לראש המחלקה לנגינה בכינור. מ-1961 פעל כמנצח. בנו הוא הכנר איגור אויסטראך. נפטר באמסטרדם, הולנד.
Jurist

Born in Amsterdam, he became professor of commercial and private international law at the university of Amsterdam, while successfully practicing as a barrister. In 1868 he was a founder of the law journal Revue de droit international et de legislation comparee. In 1891 Asser persuaded the Dutch government to convene The Hague Conference for the unification of private law which became a permanent institution. From 1893 he was a member of the Dutch Privy Council and helped organize The Hague Permanent Court of Arbitration of which he was appointed a member. In 1911 Asser was awarded a Nobel Peace Prize.
מנהיג ציוני, סופר

נולד והתחנך בברנו, מוראביה (היום בצ'כיה), שם היה ממארגני "וריטאס", ארגון סטודנטים יהודים, וממייסדי התנועה הציונית בבוהמיה ובמוראביה.

אבלס הצטרף לחוגם של הציונים ברטולד פייבל ורוברט שטריקר. כשסיים את לימודיו באוניברסיטת וינה, עבד כיועץ משפטי בחברת הרכבות האוסטרית. הוא נמשך לכתיבה ועבר לתחום העיתונאות. אבלס היה מעורכי העיתון הציוני "וולט" ו"יודישה צייטונג", כתב מאמרים לעיתון "יידישה נציונל צייטונג" ולעיתונים גרמניים נוספים. יחד עם רוברט שטריקר יסד יומון ציוני ששמו "וינר מורגנצייטונג". בשנת 1926 נתמנה לשליח קרן היסוד, והרצה ברחבי מערב אירופה. משנת 1930 כיהן כמנהל קרן היסוד באמסטרדם.

מיצירותיו החשובות: Die Genesung, שירה (1920), "ביקור בארץ ישראל, תיאור של ביקורו הראשון (1926), ו"עשר יהודיות", על נשים יהודיות נודעות.

בשנות השואה היה אבלס אסיר במחנה הריכוז ברגן בלזן. הוא נפטר מתשישות בשנת 1945, זמן קצר אחרי ששוחרר מן המחנה.

ברוך בנדיקט שפינוזה (1632 -1677), פילוסוף, נולד באמסטרדם, הולנד, לשם הוריו נמלטו כדי להימלט מהאינקוויזיציה הפורטוגזית.
שפינוזה קיבל חינוך יהודי וגם למד לטינית, שסייעה לו להיחשף לקלאסיקות יווניות ורומיות, וכן למדעי הטבע והפילוסופיה של רנה דקארט, אליהם נמשך באופן משמעותי.

בשלב מסוים שפינוזה החל להרחיק את עצמו מהקהילה היהודית. ב-1656 הוא זומן לבית דין דתי, שהאשים אותו בכפירה ונידה אותו מהחיים הציבוריים. שפינוזה עבר לריינבורג (Rhijnsburg) ליד ליידן, הצטרף לכת המנוניטית, והשתכר למחייתו כמצחצח עדשות. לאחר מכן חי בוורבורג (Voorburg) ומשנת 1670 בהאג.
שפינוזה כתב במהלך חייו שתי יצירות גדולות, ה"מאמר התיאולוגי מדיני" שהניח את היסודות לביקורת המקרא, ו-"אתיקה", חיבור שבו פיתח את הפנתאיזם הרציונליסטי ושנחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות של המחשבה הפילוסופית.

Asser, Carel (1780-1836), jurist, the son of Moses Salomon Asser, born in Amsterdam and died in The Hague, Holland. Asser studied law and philology at the Athenæum at Amsterdam. After obtaining his doctor's degree in 1799 Asser practiced law in Amsterdam; he was one of the first Jews to become lawyers after the establishment of the Napoleonic Batavian republic. His reputation was established when he conducted a brilliant defence of a certain Mascel of Dordrecht who had been accused of blasphemy when expressing doubts about the divinity of Jesus and the Trinity.

When he was sixteen years old he helped his father to found the Felix Libertate, a society which worked for the emancipation of the Jews of Holland and he joined his father in signing a petition on the matter which was sent to the States General in 1796. This step was vigorously opposed by Daniel Cohen d'Azevedo, rabbi of the Portuguese community of Amsterdam, and also by Jacob Moses Loewenstamm, rabbi of the Ashkenazim, who were afraid that political emancipation would result in the assimilation of the Jews. As a result of the petition the National Assembly passed a law conferring full civil rights on the Jews. Another result of the emancipation was a split between the orthodox and reformed minded Jews of the city. Carel and his father became members of the new Reform congregation, Adath Jeshurun. In 1807 Asser was one of three delegates sent by the new congregation to the Sanhedrin in Paris. On his return home he was commissioned by Napoleon to write a report of the condition and wishes of the Jews in Amsterdam, and to investigate the the possibility of the reunification of the congregations.

Asser recommended the establishment of a central consistory for the Jews in Holland. This was authorized by royal decree in 1808. He drew up the constitution of the consistory at the request of Louis Napoleon. The same year Asser was appointed director of the second division of the Ministry of Public Worship. After Holland regained its independence in 1813 he became a member of the Amsterdam consistory and he was appointed a member of the commission to draft regulations for the Jewish community. In 1828 he was appointed president of the Supreme committee of the Jewish congregations of Holland.

In 1811 Asser was made justice of the peace in the first district of Amsterdam. For twenty-one years from 1815 Asser held senior positions in the Department of Justice at The Hague and from 1831-1836 he was appointed secretary of the Department of Justice. n 1827 he wrote "Précis Historique sur l'Etat des Israélites du Royaume des Pays-Bas", a historical review of the condition of the Jews in Holland. He also wrote several books on aspects of Dutch law including a comparison of the Dutch and French civil codes.

His wife Rose Levin was the sister of well-known German -Jewish writer Rahel Varnhagen von Ense (1771–1833) who hosted one of the most prominent salons in Europe during the late 18th and early 19th centuries. She is the subject of a celebrated biography, "Rahel Varnhagen: The Life of a Jewess" (1958) by Hannah Arendt. Arendt cherished Varnhagen as her "closest friend, though she had been dead for some hundred years."
Margoliot, Moses Ben Simeon (? -1781), rabbi and commentator on the Jerusalem Talmud. Born in Kedziniai, near Kovno (Kaunas), Lithuania. He served as rabbi in several communities in the Samogitia region of western Lithuania. Later he was appointed rabbi to communities in Amsterdam, London and finally in Livorno, Italy.
.
Rabbi Margoliot owes his renown to the commentary which he wrote on the Jerusalem Talmud, probably the first comprehensive commentary of this work and one which it is still considered the standard commentary. It is partly an explanation of the literal text and partly a comparison with the Babylonian Talmud. He set out to explain the differences between the two with regard to both text and content. The commentary to the order of Nashim was printed in Amsterdam in 1754, that of the orders Nezikin and Niddah were published in Livorno in 1770 and the remainder were published after his death. Margoliot paid careful attention to textual problems and relied on early manuscripts for clarifications. In addition he made extensive use of the Tosefta (a compilation of Oral Jewish Law written about 200CE which supplements the Mishna) in order to gain insights into the intentions of the authors. Margoliot also studied the natural sciences which certainly aided him in understanding the laws of Eretz Israel and in analyzing the order Zeraim for which there is no Gemara in the Babylonian Talmud. In his commentary, Margoliot mentions two of his other works: Be'er Mayyim Hayyim a commentary to the tractates Shabbat and Eruvin, and P'nei ha-Menorah, on the Pentateuch. These have apparently not survived.

Moses Margoliot died in Brody, Galicia (now in Ukraine).
השתתף בתחרות צילום "מורשת יהודית בעין המצלמה" 1987
Asser, Moses Salomon (1754-1826), lawyer, born and died in Amsterdam, Holland, whose parents originally wanted him to go into business. Asser, however, persuaded them to allow him to study commercial law. He was such a successful lawyer that on becoming public prosecutor in Amsterdam he gained the reputation of being one of the best lawyers in Holland.

In 1798 he was appointed member of the legislative commission which met in Amsterdam for the purpose of adjusting the laws of Holland to the new conditions arising when the country became the Batavian Republic, a French protectorate. In 1808, when Napoleon insisted upon the adoption of the Napoleonic legal code throughout his dependencies, Asser, together with Johannes van der Linden and Arnoldus van Gennep, was commissioned by King Louis Bonaparte to draft a commercial code as a part of the uniform system of laws for the kingdom. After the restoration of Dutch independence in 1814, Asser took an active part in the legal commission and his work ultimately formed the basis of the commercial code of 1838, the greater part of which is still in force. In recognition of his services he was in 1819 decorated by William I with the "Order of the Netherlands Lion", being the first Jewish recipient of such a distinction.

Asser was the founder of the "Felix Libertat", a society dedicated to work for the emancipation of the Jews of Holland, and he was the author of the petition addressed to the States General in 1796, which urged the removal of Jewish disabilities. He took an active part in establishing a Reform synagogue, "Adath Jeshurun", in Amsterdam.
מלחין. נולד באמסטרדם, הולנד, למד בברלין והיה למנהל הקונסרבטוריון והאקדמיה המלכותית של אמסטרדם (1937-1924). לפני 1935 הלחין מוסיקה קאמרית ומוסיקה למקהלה, ובמרכזה מקהלה טרגית (1927) שנושאה חורבן ירושלים. בשנים 1950-1935 הלחין סדרה של קונצ'רטי. אחר-כך יצר עוד את הבזקים של ריקוד לתזמורת (1951) ומקהלה סימפונית לזמרים סולנים, למקהלה ולתזמורת (1955). נפטר בהאג, הולנד.
קאסרס, אברהם (המאה השמונה עשרי ) , מלחין. נולד באמסטרדם, הולנד, בן למשפחה פורטוגלית. שמו הופיע לראשונה ב-1718 כמלחין המוסיקה לחגיגה השנתית של לימודי התלמוד. ב-1726 חיבר מוסיקה לחנוכת בית הכנסת "חונן אל" בהאג. ב-1731 נכללו שתי נעימות שלו ב"ספר הון אשיר" של ריקי. שמו נזכר עוד ב-1738 כמלחין של הקנטטה לאל אלים. הוא עצמו השתתף כמלווה בביצוע היצירה במסגרת חגיגות שמחת תורה. קאסרס הלחין גם את היצירה למקהלה חשקי חזקי, לטקסט מאת יצחק אבוהב דה פונסקה, לכבוד חנוכת בית הכנסת באמסטרדם ב-1775. נפטר באמסטרדם, הולנד.
Psychologist

Born in Siofik, he qualified in law and then studied psychology at the University of Goettingen. In 1908 he was appointed professor of experimental psychology at the University of Budapest. He also taught at the miitary academy and was the first to establish psychological tests for use by army instructors. With the rise of antisemitism in the 1920s, Revesz left for Holland and taught at the Municipal University of Amsterdam. In 1935 he founded the periodical Acta Psychologica which he edited until his death. Some of his work was on the personal life of blind people.
Hond, Meijer (1882-1943), rabbi and author, born in Amsterdam, Holland, to a family of very limited means. After completing his studies in a general primary school he went to the Amsterdam yeshiva and then to the University of Amsterdam to study classical philology, philosophy and archeology. In 1904 he received his bachelor degree and was ordained as a rabbi.

Hond was already becoming well known as an outstanding speaker. In 1905 The New Synagogue was obliged to acquire larger premises to seat all those who wishes to hear his sermons. His popularity was largely amongst the Jewish working men and youth of the community. He established a number of philanthropic and aid organizations to help members of the community. Best known was the home for Jewish invalids which was established as a result of his efforts.

He was also a prolific author: from1908 to 1914 he edited and wrote almost the entire content of the communal magazine. He wrote many sketches of life in the poorer districts of Amsterdam and a play "Rabbi Akiva". Yet Hond opposed both socialism and Zionism. In several articles Hond protested against what he felt to be over-zealous traditional orthodoxy.

He was arrested during World War II and murdered at Sobidor German death camp.
חזן. נולד באמסטרדם, הולנד, ושימש כחזן הקהילה בעיר מ-1861 עד למותו. ברנדון חיבר מדריך לחזנים, "סדר חזנות", וכלל בו מידע מפורט על הנעימות שיש להשתמש בהן באירועים מיוחדים. הספר עוסק גם במסורות של בית הכנסת הפורטוגלי של אמסטרדם ובחלוקת התפקידים בטקסים דתיים. לברנדון נודעה השפעה רבה על החזנים שבאו בעקבותיו. הוא נפטר באמסטרדם, הולנד.
Goslar, Hans (1889-1945), journalist, economist and official of Prussian government during the Weimar Republic, born in Hanover, Germany, the son of businessman Gustav Goslar, who had lived in Hanover since 1870. In 1894 the family moved to Berlin, where he joined the Zionist Youth Movement. He studied at the Graduate School in Berlin and became an economist and business journalist. He wrote for several leading business newspapers including the "Norddeutsche" and the "Deutsche Allgemeine Zeitung". He later became editor of the economic journal "Plutus". From 1915 Goslar served in the German army and was assigned to the headquarters press department. The following year he became involved in the German administration of Lithuania and became editor of the Lithuanian newspaper "Dabartis". His service in eastern Europe enabled him to meet the Jewish masses in these areas. It changed his religious outlook.

In November 1919 he was named director of the press section of the Prussian government. His responsibilities included the establishment of a press service. He held this position until the overthrow of the republic by the Nazis in 1932. Goslar spoke out against increasing discrimination against Jews in the the Socialist Party and was quick to recognize the dangers of antisemitism. He was one of the leading of the Jewish People's Party. Throughout the period he was active in general Jewish, Zionist and Mizrachi activities. 1925 he was elected to the Prussian State Association of Jewish communities. Between 1928 and 1933 he, as a religious Zionist, was a member of the assembly of representatives of the Jewish community of Berlin. Goslar with his family fled Germany in 1933 and moved to Amsterdam, Holland, where he initially received a pension from the Prussian State and worked with lawyer Franz Ledermann to aid other Jews to leave Nazi Germany. [Ledermann was the father of Anne Frank's girlfriend Susan].

In 1943 Goslar and his immediate family were arrested and sent to the Westerbork concentration camp. In 1944 they were transferred to Bergen Belsen concentration camp. He was died a few days before the liberation, but his daughters survived a death march. They moved first to Switzerland and later emigrated to Israel.

Goslar wrote a number of books on Jewish subjects. In 1919 he published "Die Sexualethik der juedischen Wiedergeburt" in which he urged a return to Jewish family ethics.
ברלין, אנטון (1817-1870) , מלחין ומנצח. נולד באמסטרדם, הולנד, ושמו אהרן וולף. במשך שנים רבות הוא היה מנצח ומנהל בתיאטרון המלכותי. ברלין הקים מקהלות, כתב מוסיקה ליטורגית לבתי כנסת והלחין יצירות רבות אחרות. יצירותיו כוללות תשע אופרות (ביניהן אנשי ההרים ופרוסרפינה) האורטוריה משה על הר נבו, שבע יצירות לבלט, סימפוניה, קנטטה ומוסיקה קאמרית. הוא נפטר באמסטרדם.
משורר ומקובל. נולד באמסטרדם, הולנד, למשפחת אנוסים מפורטוגל. למד תחילה אצל שאול לוי מורטיירה, נסע לווארשה להעמיק את לימודיו בישיבה, אחר כך עבר לוורונה, איטליה, וב-1645 התיישב בוונציה. היה מנהיגם של חוקרי הקבלה באיטליה. אחרי המינות של נביא השקר שבתאי צבי, יצא בגלוי נגד תנועתו. מ-1673 עד מותו שימש כרב במנטובה.
כתב רבות על נושאים בהלכה ובקבלה. שירתו מיוחדת לנושאים קבליים והופיעה בספרים "הן כל חדש" (1712) ו"תפתה ערוך" (1715). הוא מחברה של הדרמה התנ"כית הראשונה בספרות העברית – "יסוד עולם" (1874). נפטר במנטובה, איטליה.
Chemist

Born in Amsterdam he became professor of inorganic and general chemistry at Utrecht. He researched iodides and explained the nature of 'tin disease'. Cohen established the Dutch Society for the History of Medicine, Natural Sciences and Mathematics and was the first president of the Dutch Chemical Society. chairman of the Dutch Committee on Coinage and president of the International Union of Pure and Applied Chemistry. He was the author of many works including medical textbooks. In 1941 he was sent to a concentration camp but released on the appeal of the Dutch Chemistry Society. He refused to flee the country and in 1944 was taken to his death in Auschwitz.
Eskeles, Baron Bernhard Berish (1753-1839), financier and court Jew, born in Vienna, Austria, after the death of his father Bernhard Issachar Eskeles. When aged 16 he went to Amsterdam, Holland, where he bought himself into a business house, but within a year he lost the entire fortune of over 400,000 florins which had been left to him by his father. In 1774 he returned to Vienna and married Cecilia Itzig (1760-1836), a daughter of Daniel Itzig of Berlin.

He entered the business of his brother-in-law Nathan Arnstein. Together they established the banking-house of Arnstein and Eskeles, which became prominant during the Congress of Vienna in 1815. They were patrons of Mozart and also of Ignaz Moscheles who gave piano lessons to Cecilia. Eskeles's drawing-room was the rendezvous of men like Talleyrand, Wellington, Castlereagh, Hardenberg, and Theodor Körner. Eskeles's name is often mentioned in the memoirs of this time. After uncovering a banking forgery in 1795, he was entrusted with many financial tasks for The Imperial Court and his advice was frequently sought by Emperors Joseph II, and later by Francis II and I, who entrusted him with several important diplomatic missions to foreign countries. He was sent to Paris and Holland in 1810. In 1816 Eskeles founded the Austrian National Bank and remained its director for 23 years. He became a member of the Austrian nobility in 1797, became a knight in 1811, and was created a baron in 1822.

Eskeles took no great interest in Jewish affairs, although in 1815 he was one of the signatories on a petition for Jewish rights and was the only Austrian Jew to be invited to Napoleon's Sanhedrin of 1806. He was, however, the founder of several charitable institutions. He also established, with an initial contribution of 50,000 gulden, a fund for the maintenance of poor students. His two children both converted to Christianity.
Baschwitz-Teske, Hedwig Gisela (“Isa”) (1922- ), lawyer and Dutch Resistance member, born in Hamburg, Germany, the daughter of Siegfried Kurt Baschwitz. She fled to the Netherlands together with her parents in 1933. After WW II, she studied and then practiced law.

During World War II, when the Netherlands was occupied by Germany, she was active in the Dutch Resistance forces. When her father was arrested by the Gestapo in 1942 and taken to Westerbork concentration camp, she was able to procure his release within five days by producing forged identity papers.

In 1941 she was looked after by historian Jacques Presser who as a Jew had been dismissed from his work as a teacher. In 1943, when Presser was forced to go into hiding Baschwitz acted as a courier, evading the police and bringing him letters and books so he could continue to work.

On 7th May 1945, the day after the Nazi surrender in Holland, she was involved in an incident at the Amsterdam Central Station where some 200, supposedly disarmed, Nazi troops were being assembled before being sent back to Germany together with another 200 who were already on a train ready to leave. There was no way of telling if the 200 on the train were armed or not. A small group of 75 Dutch troops including Isa Baschwitz dressed in the white apron and cap of a nurse, guarded the station apparently because regular Allied troops had not yet arrived in Amsterdam. For some unknown reason shooting began from the Dutch side, some 17 Germans were killed and 40 injured. One Dutch fighter was also killed in return fire from the German side. Apparently the nervous Dutchmen had lost their nerve in a tense situation for which they had not been adequately trained. The incident did not get out of hand because of the bravery of Isa Bachwitz. She walked alongside the German troop train time and time again in total disregard of her personal safety and convinced the soldiers that the war was over and that any type of retaliation would only make matters worse. She carried on talking to and calming the soldiers on both sides. Negotiations for a ceasefire were held and the firing stopped. Baschwitz's brother Horst was also present at the incident. He had commanded some of the Dutch fighters.

Later the same year the Dutch security forces threatened to deport her back to Germany, since she was still technically a German citizen. A furious stand-off ensured when she informed an official that she had done enough to prove her loyalty to Holland. She was allowed to stay in the Netherlands.
משורר. נולד באמסטרדם, הולנד, למשפחה פורטוגלית. שלט בשבע שפות, כולל עברית. ב-1769 נעשה לדמות בולטת בחוג ספרותי יהודי והתכתב בהרחבה עם אישי ספרות יהודיים. ב-1778 נכשל בעסקיו ונאלץ להתפרנס מהעתקת כתבי יד. הוא כתב, לעתים קרובות, ב"מאסף".
פרנקו-מנדס היה יוצר פורה. הוא חיבר דרמות, רובן בצורה פואטית (וביניהן "גמול עתליה", 1770), וביוגרפיות של אישים בולטים מקרב יהודי ספרד. שירים אחדים משיריו פורסמו ב"המאסף". יתר שיריו נמצאים בכתב יד. נפטר באמסטרדם, הולנד.
נמחקו
נוספו

אמרספורט

עיר בהולאנד. ב-1966 ישבו בה כ-315 יהודים. היישוב היהודי בעיר, שמקורו בימי הביניים, נפסק עם הגירוש מחבל אוטרכט ב-1546 ונתחדש רק כעבור מאה שנה, כאשר משפחות אחדות מיוצאי פורטוגאל קיבלו רשות להשתקע במקום. עיקר פרנסתם של היהודים עד המאה ה-19 היה על תעשית הבדים והטבק. ראשוני היהודים מגרמניה הגיעו לעיר ב-1664 וקיימו קהילה משלהם, עד למיזוג עם קהילת הפורטוגזים בתחילת המאה ה-18. ארונות-הקודש בשני בתי-הכנסת באמרספורט היו היחידים בהולאנד שנבנו בקו ישר עם ירושלים, כלומר השקיפו לכיוון דרום-מזרח ולא מזרח סתם.

ב-1941 התגוררו בעיר 820 יהודים, חשופים לרדיפות הגרמנים שכבשו את הולאנד במאי 1940. ב-22 באפריל 1943 הועברו למחנה- ריכוז בווגט ("הרצוגנבוש") ומשם לפולין. אחרי הגירוש פעל באמרספורט "מחנה-מעבר", ובו הוחזקו ועונו יהודים מרחבי המדינה לפני שילוחם לווסטרבורק, ומשם לאושוויץ או לסוביבור. אחרי המלחמה חזרו לעיר כ- 250 יהודים, מקצתם תושבי יישובים סמוכים מלפני המלחמה.

ארנהם

עיר בהולאנד; מספר תושביה 122,000 (1964). ב-1969 מנתה הקהילה המקומית כ-350 איש. הקהילה מקיימת מועדון לחיילים יהודיים החונים בעיר ובסביבה, ובארנהם יושב גם (מאז 1959) הרב הראשי של צבא הולאנד, המשמש גם כרב העיר. נפתח גם מושב-זקנים ("בית זיקנה") ובו 50 מיטות. ב-1964 התארגנה בעיר עדה ליבראלית.

בשנות "המגיפה השחורה" (1349-1348) ביקשו יהודי המקום את עזרת השליט, הדוכס מגלדרלאנד, וזה עוד החמיר עמם והכריז על שמיטת כל החובות שתושבי העיר, והוא בתוכם, היו חייבים ליהודים. כעבור מאה שנה נגזרה על היהודים ענידת אות קלון בצד איסור מפורש לפגוע בהם פגיעה גופנית. במאה ה-16 גורשו מן האיזור בפקודת קארל החמישי ורק במחצית הראשונה של המאה ה-18 חודש היישוב. בית-כנסת ראשון הוקם בו על-ידי משפחת כהן, סוחרי טבק מאמרספורט, בשנת 1769. עם החזרת העצמאות להולאנד (1815) גדלה הקהילה וב-1881 העתיקה את מושבה לארנהם הרבנות הראשית שישבה בנימגן. בשנים 1910-1895 שימש כרב הקהילה המטיף הידוע ליון ואגנאר. ב-1953 נחנך מחדש בית-הכנסת הגדול בעיר, שהוקם ב- 1853.

תקופת השואה

ב-1933 קלטה הקהילה 300 מפליטי גרמניה וגדלה לכדי 2,000 נפש.

המצוד הראשון נערך בעיר ב-3 בספטמבר 1941. מנובמבר 1942 נשלחו יהודים ישר לווסטבורק, ובארנהם הוקמה מועצה אזורית מטעם המועצה היהודית באמסטרדאם. עם הרחקת ילדי היהודים מרשת החינוך הכללית נפתחו ב-1942 בית-ספר יסודי ותיכון יהודיים. בחורף 1943 חוסלה הקהילה; היהודים גורשו או מצאו מסתור בבתי שכניהם הלא-יהודים.

אוטרכט Utrect

עיר בהולנד.

הקהילה נוסדה במאה ה- 14. אחרי שורה של גירושים חלקיים גורשו היהודים סופית ב- 1450 ולא הורשו לחזור לאוטרכט אלא ב- 1789. להוציא כמה משפחות עשירות של יהודים פורטוגלים שישבו בעיר בשנות העשרים של המאה ה- 18.

ב- 1809 מנתה הקהילה כ- 350 איש. רוב היהודים היו יוצאי אמסטרדם והעיירה מארסן. באמצע המאה ה- 19 הגיע מספר היהודים בעיר
ל- 660 בערך, ומספרם בעיר הלך ועלה.

ערב מלחמת בעולם השנייה (ספטמבר 1939) חיו באוטרכט למעלה
מ- 1,600 יהודים.

בימי המלחמה הופסקה העסקתם של שלושה פרופסורים יהודים באוניברסיטה של אוטרכט, והדבר גרם לתגובות סוערות בקרב הסטודנטים.

ב- 1 באוקטובר 1941 דרשו השלטונות לרשום את כל היהודים שחיים באוטרכט . נרשמו 2,849 יהודים, ביניהם היו 1,024 בעלי נתינות גרמנית וכ- 600 יהודים שפונו לעיר מיישובי הגבול אחרי הכיבוש הגרמני.

בתחילתה של אותה שנת הלימודים (ספטמבר 1941) נאסר על ילדי היהודים ללמוד בבתי-הספר הכלליים, והוקמו בתי-ספר נפרדים עבורם.

ב- 11 בפברואר 1942 שולחו רוב היהודים הזרים למחנה הריכוז וסטרבורק; באוגוסט נשלחו גברים יהודים לעבודות-כפייה ומשם לוסטרבורק.

אחרי המלחמה, בשנת 1945, שוב חיו יהודים בעיר, ובית הכנסת שלמעשה לא נסגר בימי המלחמה, פעל מחדש. בשנת 1949 חיו באוטרכט כ- 450 יהודים, ונוסף מרכז קהילתי. משנת 1956 השתכנה באוטרכט הרבנות הראשית למרכז הולנד.
ב1969 ישבו בעיר 340 יהודים.

רוטרדאם Rotterdam

עיר בדרום מערב הולנד.


בתחילת המאה ה- 17 ביקשה רוטרדאם למשוך אליה אנוסים מאנטוורפן והציעה להם יתרונות רבים, לרבות חופש דת מלא. מועצת העיר חזרה בה תוך שנתיים וה"פורטגזים" שהתיישבו בה בינתיים עקרו לאמסטרדם. קבוצה קטנה נשארה ברוטרדאם ופתחה בית-כנסת.

ב- 1647 השתקעה בעיר משפחת הנגיד דה פינטו וחזרה לחיק היהדות; באותה השנה העניקה העירייה לתושביה היהודים את הזכויות שכבר היו אז ליהודי אמסטרדם. דה פינטו גם ייסד ישיבה, בהנהגת רב הקהילה ר' יאשיה פראדו, ב-1669 הועתקה הישיבה לאמסטרדם. ומאז הנהיגה את עדת הספרדים משפחת דה לא פיניה, סוחרים ובעלי- אוניות.

העדה הוסיפה להתקיים עד 1736. העדה האשכנזית נוסדה בשנות ה-60 של המאה ה-17 בתמיכת ה"פורטוגזים"; רבה הראשון היה יהודה לייב מווילנה. כיוון שלא נתקבלו כחברים בגילדות נאלצו האשכנזים להסתפק במסחר זעיר. מספר האשכנזים גדל בהדרגה, וב-1725 הקימו בית-כנסת נאה (שנהרס בהפצצה גרמנית ב-1940).

הכרזת האמנציפציה (1796) שמה קץ, בין השאר, לשליטתם המוחלטת של הפרנסים בחיי הקהילה. ביישוב המחלוקת הקשה סביבם מילא תפקיד מכריע הרב הראשי של רוטרדם ר' לוי היימן מברסלאו, בעל "פני אריה". החשובים ברבני הקהילה היו ר' יוסף איזאקסון, בתקופת המאבק ברפורמה הדתית במאה ה- 19, והרב ברנהארד לבל ריטר (1928-1885), חוקר ידוע ומתנגד חריף לתנועה הציונית.

בתחילת המאה ה- 19 היו ברוטרדאם 2,100 יהודים, מספר היהודים בעיר הלך וגדל, אגב שיפור מתמיד במצב החומרי והתגברות תהליכי הטמיעה בסביבה הלא-יהודית, ובמפקד תושבים שנערך בעיר בשנת 1940, בימי מלחמת העולם השנייה, חיו ברוטרדאם יותר מ-13,000 יהודים.


תקופת השואה
שנתיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1941, נסגרו בתי-הספר הכלליים בהולנד בפני ילדי היהודים, ותוך זמן קצר הוקמה רשת חינוך עצמית, לרבות מוסד לחינוך גבוה.

גירושים המוניים של יהודי הולנד למחנה הריכוז וסטרבורק התחילו בסוף 1942. משם שולחו למחנות השמדה על אדמת פולין הכבושה.


אחרי המלחמה חזרו לרוטרדאם כ-800 יהודים.

בשנת 1969 התגוררו ברוטרדאם 1,300 יהודים, מהם 800 חברים רשומים בקהילה. מכל המוסדות היהודיים לפני השואה נפתח מחדש ברוטרדאם בשנת 1950 רק מושב הזקנים המרכזי. בית כנסת חדש הוקם בתמיכת הממשלה ב-1954; הכיכר הקטנה שלפניו נקראה על-שם אב"נ דוידס שהיה רב הקהילה האחרון וניספה בשואה.

קהילה יהודית קיימת ברוטרדאם בראשית המאה ה- 21.

ציוני דרך בתולדות יהדות הולנד


1350 | דמוגרפיה ואתנוגרפיה

מעט מאוד ידוע על ראשוני המתיישבים היהודים בהולנד. היסטוריונים משערים כי ראשיתה של קהילה זו בתקופת הכיבוש הרומי, אז הגיעו כמה יהודים לארצות השפלה – הולנד ובלגיה של היום – והתיישבו בקהילות מבודדות ובמשפחות מפוזרות.
העדויות המבוססות הראשונות מתייחסות למאה ה-12, אז סבלו יהודי הולנד מרדיפות ומגירושים, בעיקר על רקע דתי. בשנת 1350 הואשמו היהודים בהפצת מגפת המוות השחור (מגפה שהשתוללה באירופה ובאסיה וקטלה כ-55 מיליון בני-אדם במשך חמש שנים) – וגורשו. במשך כ-200 שנה, עד תום מלחמת 80 השנה בשלהי המאה ה-16, היתה הולנד, ככל הידוע, ריקה מיהודים.
למרבה האירוניה, האתנוגרפיה ההולנדית עמדה ביחס הפוך לדמוגרפיה: הספרות והשירה ההולנדיות של אותם ימים משופעות בכתבים ובאזכורים שעסקו ביהדות וביהודים; רובם הנציחו את המיתוס על אודות היהודים הנושאים באחריות למותו של ישו.


1492 | דוקטור יהודי, מר נוצרי

בראשית המאה ה-16 החלה אמסטרדם לפרוח כעיר מסחר תוססת והולנד מלאה סוחרים פורטוגזים נמרצים שלטשו עיניים לשווקים החדשים במושבות האירופיות בהודו. בין הסוחרים הפורטוגזים היו גם אנוסים יהודים שגורשו מספרד ופורטוגל. האנוסים קיוו כי בארץ החדשה יוכלו סוף-סוף לשמר את מורשתם ולהקים קהילה יהודית, אלא שעד מהרה גילו כי בהולנד אסור לקיים כל פולחן דתי למעט זה של הדת הרשמית בה: הנצרות הפרוטסטנטית.
היהודים, שהורגלו למשחק הזהויות הכפול כבר בספרד ובפורטוגל, לבשו את בגדי ההסוואה וייסדו קהילה יהודית חשאית. לימים נחשף קיומה של הקהילה על-ידי השלטונות, והיא פוזרה. ברם, הצלחתם של יהודים בתחומי המסחר השונים ותרומתם המכרעת לכלכלה ההולנדית עמדו לזכותם, ובדומה למקרים אחרים בהיסטוריה, התועלתנות ניצחה את האנטישמיות.
בשנת 1619 הנפיקו שלטונות הולנד תעודות חדשות עבור היהודים והתירו להם לקיים את דתם בגלוי, אם כי בתנאים מגבילים. כשנה מאוחר יותר היגרו לאמסטרדם היהודים האשכנזים הראשונים, רובם ממזרח אירופה ומגרמניה, והקימו קהילה יהודית לצד קהילת יוצאי ספרד.


1602 | תור הזהב ההולנדי

מראשית המאה ה-17 ועד שלהי המאה ה-18 נהנתה הולנד מפריחה כלכלית ותרבותית. תור הזהב החל בשנת 1602, עם היווסדה של "חברת הודו המזרחית ההולנדית", תאגיד רב-לאומי שחלש על רוב המסחר הבינלאומי. עוצמתו של הארגון היתה כה גדולה, עד כי החזיק צבא של 10,000 לוחמים והנפיק מטבעות זהב, מהנפוצים בימים ההם.
הסוחרים היהודים, שכמה מהם היו בעלי מניות בחברה, החזיקו בעמדות מפתח בכלכלה ההולנדית, בין השאר בתעשיות הטבק, הסוכר ועסקי הדפוס, ובעיקר בתעשיית היהלומים. בלטו במיוחד הסוחרים היהודים הפורטוגזים, שהיו הראשונים להקים חברות סחר בינלאומיות חובקות עולם – מארצות אסיה, מלזיה והודו, ועד דרום אמריקה והמושבות הבריטיות בצפונה, שלימים היו לארה"ב. היהודים האשכנזים, לעומתם, השתייכו למעמד נמוך יותר ולא התבלטו כסוחרים.
השתלבותם המוצלחת של יהודי הולנד היתה חריגה ביחס לקהילות היהודיות האחרות באירופה, שהיו מבודדות כלכלית, פוליטית ובעיקר חברתית. שלא כמו הקהילות האחרות, היהודים ההולנדים באמסטרדם לא התגוררו בגטו מוקף חומות, אלא ברובע היהודי, שבו חיו גם לא-יהודים, ביניהם גם הצייר הידוע רמברנדט. היהודים ההולנדים לא נחשפו לעלילות הדם ולאירועים אלימים שנבעו מאנטישמיות – תופעות שבאותה עת היו חלק משגרת יומם של אחיהם בשאר אירופה. אחת הסיבות לכך היא נפילת "חומות הבורות" של החברה ההולנדית והסקרנות האינטלקטואלית כלפי הקורפוס היהודי מצד מלומדים הולנדים. אלו למשל גילו כי האגדה על התלמוד המעודד אפיית מצות עם דם של נוצרים כשמה כן היא: עלילה הקיימת אך ורק במוחם הקודח של תיאולוגים קתולים.
עדות נוספת לשגשוגה של יהדות הולנד באותם ימים היא העובדה כי העיתונים היהודיים הראשונים בכל העולם היהודי כולו יצאו לאור באמסטרדם.


1665 | כופרים ומשיחים

בדיחה עממית מספרת שגם אם יישארו בעולם שני יהודים בלבד, הם יתפללו בשני בתי-כנסת נפרדים. בהולנד של המאה ה-17 היתה ההלצה הזו למציאות. הקהילה היהודית התפצלה לפסיפס של קהילות קטנטנות: יהודים יוצאי פורטוגל ויהודים יוצאי ספרד, יהודים ממוצא פולני ויהודים ממוצא גרמני – כל ישות בידלה את עצמה מחברתה והקימה בית-כנסת ומוסדות דתיים נפרדים.
לא רק התבדלות על רקע מוצא פילגה את חברי הקהילה היהודית בהולנד, אלא גם פולמוסים דתיים חריפים. אחד מהם התעורר בעקבות הופעתו של שבתי צבי, שהכריז על עצמו כמשיח ב-1665 וחולל כאוס דתי ברחבי העולם היהודי כולו. גם אחרי מותו של צבי, וחרף העובדה שהתנצר, המשיכה תורתו המשיחית לפלג קהילות ולפעמים גם משפחות, והקהילה היהודית בהולנד לא היתה יוצאת מן הכלל בעניין זה.
דמות נוספת שכתביה חוללו קיטוב בקהילה היהודית היה הפילוסוף ברוך שפינוזה, בן למשפחת אנוסים שהגיעה לאמסטרדם אחרי הגירוש. שפינוזה – שהתפרנס מליטוש עדשות למשקפיים וטלסקופים, ופיתח תיאוריות חשובות גם בתחום האופטיקה – נחשב לאחד האינטלקטואלים המשפיעים ביותר של תנועת ההשכלה. בספריו "מאמר תיאולוגי-מדיני" ו"אתיקה" הוא היה הראשון שהעז להתריס כנגד האמונה באל טרנסצנדנטי כשטען כי אלוהים מתגלם בחוקיות הטבע ואינו חיצוני לעולם. בגלל דעותיו הרדיקליות הוחרם שפינוזה על-ידי הקהילה היהודית. רק כ-300 שנה אחרי מותו הוכרז על "תיקון" בין שפינוזה לאחיו היהודים: בשנת 1925 עמד פרופ' יוסף קלוזנר על בימת האוניברסיטה העברית החדשה בירושלים והכריז: "הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!".


1814 | חוק שימור המחלוקת היהודי

בשלהי המאה ה-18 החלה המעצמה ההולנדית להתמוטט. האנגלים והצרפתים דחקו את רגלי הסוחרים ההולנדים מהשווקים המרכזיים, וגרעין תנועת הנאורות, שעד אז היה לו צביון הולנדי מובהק, עבר לצרפת.
בשנים 1780–1784 ניהלה הולנד מלחמה עקובה מדם והרסנית מבחינה כלכלית נגד בריטניה. בד בבד התמודדה גם עם מלחמת אזרחים. ב-1795, על רקע חולשתה הגוברת של הולנד, פלשו אליה צבאות נפוליאון וכבשו אותה כמעט ללא התנגדות. המסחר ההולנדי גווע, ו-54% מהיהודים ההולנדים נדרשו לארגוני הצדקה הקהילתיים.
בהשפעת המהפכה הצרפתית, החלו יהודי הולנד לחתור לאמנסיפציה, אולם "חוק שימור המחלוקת היהודי" היה בעוכריהם גם הפעם. הקהילה התפצלה למצדדים באמנסיפציה, שביקשו להשתלב בחברה הכללית, ולמתנגדים, שרצו לשמור על כוחם של מוסדות הקהילה. ב-1796 הכריזו השלטונות על שוויון זכויות ליהודים, אולם השפעתה של ההכרזה היתה טכנית בלבד, ובשילוב המצב הכלכלי הקשה, לא חוללה כל שינוי משמעותי במצבם של היהודים.
ב-1814 השתחררה הולנד מעולו של הכובש הצרפתי, שנחלש עקב תבוסותיו של נפוליאון, ומצבם הכלכלי של היהודים הוטב. מלך הולנד, ויליאם ה-1, שהושפע מהמדיניות ביחס ליהודים במדינות מרכז אירופה באותה תקופה, הוציא צווים שחייבו את היהודים בהולנד להשתלב ב"מפץ הגדול" של תנועת ההשכלה, ובין השאר לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך חילוניים ולאמץ את השפה ההולנדית. רבים מהיהודים נענו לצו ועשו חיל בשווקים המתאוששים ובמקצועות חופשיים כמו רפואה, עריכת-דין ועוד.


1940 | אנה אלך

בראשית המאה ה-20 עברו רבים מיהודי הולנד מיישובי הספר לערים המרכזיות, שהציעו שלל הזדמנויות כלכליות וחברתיות. המעבר הביא למגמת חילון ניכרת, התבוללות והתנכרות של יהודים רבים לזהותם הלאומית. התנועה הציונית, שזכתה להצלחה גורפת בשאר אירופה, נכשלה בהולנד כישלון חרוץ.
ואולם, שנות ה-30 של המאה ה-20 היו תזכורת לעובדה שהאנטישמיות אינה פוסחת גם על מי שרחק מזהותו הלאומית. ב-1940, עם כיבושה של הולנד על-ידי הנאצים, הושתו במדינה שורה של חוקים אנטי-יהודיים. באותו זמן חיו בהולנד כ-140 אלף יהודים, כ-40 אלף מהם פליטים שברחו מגרמניה ואוסטריה. בתחילה ביקשו הנאצים לרכז את כל היהודים באמסטרדם, אולם בקיץ 1942 הגיח לעולם "הפתרון הסופי", וההערכה היא שכ-100 אלף יהודים הולנדים מצאו את מותם במחנות ההשמדה אושוויץ, סוביבור וברגן-בלזן.
שואת יהודי הולנד מוכרת גם בזכות היומן שהותירה אחריה הנערה אנה פרנק, שהסתתרה יחד עם בני משפחתה בעליית הגג ברחוב פרינסנגראכט שעל גדות אחת מתעלות המים באמסטרדם. פרנק תיארה בכנות כובשת לב את חייה של נערה מתבגרת במסתור, כשבחוץ נערכות אקציות למחנות ריכוז. יומנה הפך לרב-מכר עולמי בזכות אביה, אוטו פרנק, שמצא אותו לאחר המלחמה מוטל בעליית הגג.


2014 | ראשית המאה ה-21

לאחר מלחמת העולם השנייה נותרו בהולנד כ-30 אלף יהודים, כ-20% מכלל היהודים שחיו בה לפני המלחמה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 פחת מספרם במידה ניכרת עקב התבוללות, לצד העובדה שכ-10% מיהודי הולנד עלו לישראל אחרי הקמת המדינה.
כיום חיים בהולנד כ-20 אלף יהודים, מהם כ-10,000 ישראלים לשעבר. הקהילה מאוגדת בשני זרמים עיקריים, הזרם האורתודוקסי והזרם הליברלי.

מוניקנדם

Monnikendam

עיירה במועצה המקומית ווטרלנד שעל חוף מרקרמר במחוז צפון הולנד בהולנד.

הנוכחות היהודית הראשונה במוניקנדם מתועדת במאה ה-17 ובית קברות יהודי נפתח בשנת 1677. למרות יחסם החיובי של הרשויות המקומיות שהיו מעוניינות בהתיישבותם בעיירה של סוחרים מהקהילה היהודית הפורטוגזית באמסטרדם, מעט מאוד יהודים התיישבו במוניקנדם ורק בשנת 1787 הוקמה בעיירה הקהילה היהודית המאורגנת הראשונה. עם זאת, בגלל מצבה הכלכלי הקשה של הקהילה היה בית הכנסת המקומי נפתח רק בשנת 1814. בשנת 1809 היו במוניקנדם 37 יהודים, מספרם גדל ל-54 בשנת 1840, 60 בשנת 1869 והגיע לשיא של 62 בשנת 1899. בית כנסת חדש נחנך בשנת 1894 במקום הישן שנהרס בשריפה באותה שנה. האוכלוסייה היהודית המשיכה לרדת במחצית הראשונה של המאה ה-20. בשנת 1930 היו במוניקנדם רק 25 יהודים. במהלך שנות ה-1930 ניתן היה לקיים תפילות בציבור רק בראש השנה וביום הכיפורים. בשנים אלה החליטה קהילת מוניקנדם להשאיל את ספרי התורה ותשמישי קדושה אחרים לקהילות היהודיות בזנדפורט ובאלקמאר.

בזמן הכיבוש הגרמני בהולנד 17 יהודים שעוד נותרו במוניקנדם נלקחו לאמסטרדם ב-1 במאי 1942 ולמחרת גורשו למחנות המוות הנאציים בסוביבור ובאושוויץ. רק קומץ שרד את הגירוש בעוד שפחות נוצלו לאחר שהתחבאו בעזרת התושבים המקומיים.

בתום מלחמת העולם השנייה, מנואל לאו, הידוע בכינויו מנו, היה אחד היהודים המקומיים הבודדים ששרדו את השואה בכך שהסתתר באמסטרדם ולאחר מכן התחבא במשך שנתיים בערמת שחת ובעליית גג בבית בסמוך למונינקנדם. הוא שב למוניקנדם ופתח מחדש את חנותו. במשך זמן מה הוא היה היהודי היחיד בעיירה וטיפל בבית הכנסת המקומי. הוא נפטר במוניקנדם בשנת 1974.

הקהילה היהודית הקטנה במוניקנדאם אוחדה עם הקהילה היהודית באמסטרדם בשנת 1950. בניין בית הכנסת נמכר ובית העלמין היהודי מתוחזק על ידי הרשויות המקומיות. בשנת 1947 לוח זיכרון הוצב על חזיתו של בניין ברחוב קרקסטראט 12 שבו התחבאו חמישה יהודים בעת הכיבוש הגרמני. הלוח שופץ  בשנת 2002. לוח נפרד לזכרם של יהודי מוניקנדם שנספו בשואה הוצג בשנת 2005 ברחוב ניו סטייג. בית הקברות היהודי של מונניקנדם ממוקם על זוידינדה, בסמוך לחומות העיירה. בית הקברות מכיל 36 מצבות, אך ככל הנראה מספר הקברים גבוה בהרבה.