חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי גרנובל

גרנובל

עיר בדרום מזרח צרפת.

ב"מחזור בורגיניון" מן המחצית השנייה של המאה ה-13 נמצאת קינה על עשרה יהודים שמתו על קידוש השם בגרנובל. אחרי גירוש צרפת (1306) הותר אמנם ליהודים להתיישב בעיר בתנאים טובים יחסית, אבל בעיצומה של ה"מגפה השחורה" (1348) הועלו על המוקד 74 יהודים בתום משפט שארך שלושה חודשים. ב-1717 ניסתה קבוצת יהודים מרוזנות ונסן לתקוע יתד בעיר, אך גורשה בפקודת השלטונות המקומיים. הקהילה נתחדשה רק אחרי המהפכה הגדולה. במלחמת-העולם השנייה שימשה העיר כבסיס למחתרת היהודית. פעילות הגסטאפו גברה משנת 1943; עם הפעילים שנפלו לידיה נמנו מארק האגנאו (שעל שמו נקראה אחת הקבוצות היהודיות במחתרת הצרפתית), והעסקן ליאונס ברנהיים. יצחק שניאורסון הקים בה במחתרת את מרכז התיעוד ליהדות זמננו. עקורים רבים השתקעו בגרנובל אחרי המלחמה.

בשנת 1960 ישבו בגרנובל כאלף יהודים ואילו בשנת 1969 - כ- 5,000 יהודים, רובם יוצאי צפון אפריקה. במקום בית כנסת, מרכז קהילתי ומוסדות קהילה אחרים.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
117925
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
יונה גינסבורג בתלבושת אגודת הסטודנטים הציונית
של האוניברסיטה בגרנובל, שנות ה-1920
לימים למד באוניברסיטה של טארטו, אסטוניה,
והיה חבר באגודת הסטודנטים הציונית "חשמונאי"
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יעקב קפלן ישראל).
Halphen, Louis (1880-1950), historian of the Middle Ages, born in Paris, France. He studied at Ecole des Chartes, where he received his doctorate in 1904. He later became professor at the Faculty of Arts of Bordeaux (1910) and Paris (1928) and director of studies at the Ecole Pratique des Hautes Etudes. He was elected member of the Academy of Inscriptions and Belles-Lettres in 1935. In 1940 he fled to unoccupied France and taught at the University of Grenoble until 1943 when he went into hiding. After the war he returned to the Sorbonne in Paris

His most famous work published in 1947, "Charlemagne and the Carolingian Empire", was originally commissioned by Henri Berr in 1941 as part of a historical synthesis on "The Evolution of Humanity". This work focused on the influence of the Carolingian period on Western civilization today. He wrote also the fifth volume of this important work as "The Barbarian Invasions until the Turkish Conquests of the Eleventh Century" and the Volume VI, "The Rise of Europe, Eleventh and Thirteenth Centuries" published by Oxford University Press in the series "Classics in the history of France during the Middle Ages".
Marin, Gheorghe Gaston (1918-2010), Communist activist and politician, born Gheorghe Grossmann, in Chisinau-Cris. Transylvania (then part of Austria-Hungary, now in Romania). He attended high school in Petrosani and Deva, Romania. In his youth, he was a member of Poalei Zion movement. He studied electrical engineering in Grenoble, France, between 1936 and 1941.

Marin joined the French Resistance during World War II and took part in a number of attacks against the German occupiers. In August 1944, his group liberated the French town of Carmaux in the Tarn department in south-western France capturing 120 German soldiers, and a few days later, they also liberated the city of Albi, the department capital of Tarn. His parents and sister, who lived in Cluj-Napoca, Romania, were deported to Auschwitz and murdered there.

When the Communists came to power in Romania, Marin became Councillor of the Romanian Council of Ministers in during 1945–1949 and then Minister of the Economy in 1948–1949. He was a member of the Romanian delegation to the Paris Peace Conference in 1947. From 1949 to 1954, Gaston Marin was Minister of Electrical Energy and Electrical Industry, and then, until 1965, President of the Government Planning Committee. In 1955–1966, he served as President of State Committee for Nuclear Energy. Marin was Vice-president of the Ministerial council, as well as Minister of Metallurgy, Mining, Chemistry, Transport and Telecommunications, Building, Chemical Industry, and National Trading during 1962–1969. He was member of the Communist parliament of Romania (1952-1985) and member of the Central Committee of the Romanian Communist Party (1960-1984).

In 1963, after attending the funeral of John F. Kennedy, he was instrumental in establishing diplomatic relations between Romania and several Western countries, including the United States.

From 1969 to 1982, Marin was President of the Pricing Committee. He was removed from official positions by Nicolae Ceausescu, being the last supporter of the Gheorghiu-Dej, the previous leader of Communist Romania, to be eliminated from the Romanian government.

In the 1989, he immigrated to Israel, but later returned to Romania.

Michel Landau (1895-1976), lawyer, politician, author and Zionist, born in Harlau, Romania, the seventh of the nine children of Menahem Mendel Landau, the gabbay of the Great Synagogue of Harlau. He attended high school in Barlad, where he started his Zionist activities, then he studied law at the University of Grenoble, France, and the University of Iasi, Romania, earning a Ph.D. in Law. He moved to Chisinau (Kishinev) (now in Moldova) where he managed the Yiddish language daily Unzer Tzait (“Our Time”) and the publication Der Yid (“The Jew”). Landau was elected three times to the Romanian parliament on behalf of the National Peasant Party, and along with other Jewish members of the parliament he established Clubul Național Evreiesc (“Jewish National Club”) in 1928. He continued his political activity in Romania as a leading member of the Partidul Evreiesc din România (“Jewish Party of Romania”).

Landau immigrated to the Land of Israel in 1935. Acting on behalf of the Vaad Leumi, he was the founder of the Kofer Hayeshuv Fund and of the Magbit Hahitgaysut (“Recruitment Fund”) that financed the spending costs for building the defense forces of the Jewish population in Mandatory Palestine. After the establishment of the State of Israel, Landau served as the deputy head of the state revenue department of the Ministry of Finance. He later founded Mifal Hapais – the Israeli National Lottery, and served as its CEO for twenty years, until 1970.  

His publications include Maavak hayay (“The struggle of my life”, 1970), Kesem hamisparim (“The Charm of Numbers”, 1975), Ishim uzmanim (“Personalities and Times”, 1975), Ayarati Hârlău ("Sentimental Monograph, My Town, Hârlău", 1976).

Mifal Hapais established the Landau Prize, which awarded annually in the fields of humanities, natural sciences and the arts to leading Israelis academics.

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי גרנובל
גרנובל

עיר בדרום מזרח צרפת.

ב"מחזור בורגיניון" מן המחצית השנייה של המאה ה-13 נמצאת קינה על עשרה יהודים שמתו על קידוש השם בגרנובל. אחרי גירוש צרפת (1306) הותר אמנם ליהודים להתיישב בעיר בתנאים טובים יחסית, אבל בעיצומה של ה"מגפה השחורה" (1348) הועלו על המוקד 74 יהודים בתום משפט שארך שלושה חודשים. ב-1717 ניסתה קבוצת יהודים מרוזנות ונסן לתקוע יתד בעיר, אך גורשה בפקודת השלטונות המקומיים. הקהילה נתחדשה רק אחרי המהפכה הגדולה. במלחמת-העולם השנייה שימשה העיר כבסיס למחתרת היהודית. פעילות הגסטאפו גברה משנת 1943; עם הפעילים שנפלו לידיה נמנו מארק האגנאו (שעל שמו נקראה אחת הקבוצות היהודיות במחתרת הצרפתית), והעסקן ליאונס ברנהיים. יצחק שניאורסון הקים בה במחתרת את מרכז התיעוד ליהדות זמננו. עקורים רבים השתקעו בגרנובל אחרי המלחמה.

בשנת 1960 ישבו בגרנובל כאלף יהודים ואילו בשנת 1969 - כ- 5,000 יהודים, רובם יוצאי צפון אפריקה. במקום בית כנסת, מרכז קהילתי ומוסדות קהילה אחרים.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

צרפת
ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.
מיכאל לנדאו
מרין, גאורגה גסטון
אלפן, לואיס

Michel Landau (1895-1976), lawyer, politician, author and Zionist, born in Harlau, Romania, the seventh of the nine children of Menahem Mendel Landau, the gabbay of the Great Synagogue of Harlau. He attended high school in Barlad, where he started his Zionist activities, then he studied law at the University of Grenoble, France, and the University of Iasi, Romania, earning a Ph.D. in Law. He moved to Chisinau (Kishinev) (now in Moldova) where he managed the Yiddish language daily Unzer Tzait (“Our Time”) and the publication Der Yid (“The Jew”). Landau was elected three times to the Romanian parliament on behalf of the National Peasant Party, and along with other Jewish members of the parliament he established Clubul Național Evreiesc (“Jewish National Club”) in 1928. He continued his political activity in Romania as a leading member of the Partidul Evreiesc din România (“Jewish Party of Romania”).

Landau immigrated to the Land of Israel in 1935. Acting on behalf of the Vaad Leumi, he was the founder of the Kofer Hayeshuv Fund and of the Magbit Hahitgaysut (“Recruitment Fund”) that financed the spending costs for building the defense forces of the Jewish population in Mandatory Palestine. After the establishment of the State of Israel, Landau served as the deputy head of the state revenue department of the Ministry of Finance. He later founded Mifal Hapais – the Israeli National Lottery, and served as its CEO for twenty years, until 1970.  

His publications include Maavak hayay (“The struggle of my life”, 1970), Kesem hamisparim (“The Charm of Numbers”, 1975), Ishim uzmanim (“Personalities and Times”, 1975), Ayarati Hârlău ("Sentimental Monograph, My Town, Hârlău", 1976).

Mifal Hapais established the Landau Prize, which awarded annually in the fields of humanities, natural sciences and the arts to leading Israelis academics.

Marin, Gheorghe Gaston (1918-2010), Communist activist and politician, born Gheorghe Grossmann, in Chisinau-Cris. Transylvania (then part of Austria-Hungary, now in Romania). He attended high school in Petrosani and Deva, Romania. In his youth, he was a member of Poalei Zion movement. He studied electrical engineering in Grenoble, France, between 1936 and 1941.

Marin joined the French Resistance during World War II and took part in a number of attacks against the German occupiers. In August 1944, his group liberated the French town of Carmaux in the Tarn department in south-western France capturing 120 German soldiers, and a few days later, they also liberated the city of Albi, the department capital of Tarn. His parents and sister, who lived in Cluj-Napoca, Romania, were deported to Auschwitz and murdered there.

When the Communists came to power in Romania, Marin became Councillor of the Romanian Council of Ministers in during 1945–1949 and then Minister of the Economy in 1948–1949. He was a member of the Romanian delegation to the Paris Peace Conference in 1947. From 1949 to 1954, Gaston Marin was Minister of Electrical Energy and Electrical Industry, and then, until 1965, President of the Government Planning Committee. In 1955–1966, he served as President of State Committee for Nuclear Energy. Marin was Vice-president of the Ministerial council, as well as Minister of Metallurgy, Mining, Chemistry, Transport and Telecommunications, Building, Chemical Industry, and National Trading during 1962–1969. He was member of the Communist parliament of Romania (1952-1985) and member of the Central Committee of the Romanian Communist Party (1960-1984).

In 1963, after attending the funeral of John F. Kennedy, he was instrumental in establishing diplomatic relations between Romania and several Western countries, including the United States.

From 1969 to 1982, Marin was President of the Pricing Committee. He was removed from official positions by Nicolae Ceausescu, being the last supporter of the Gheorghiu-Dej, the previous leader of Communist Romania, to be eliminated from the Romanian government.

In the 1989, he immigrated to Israel, but later returned to Romania.
Halphen, Louis (1880-1950), historian of the Middle Ages, born in Paris, France. He studied at Ecole des Chartes, where he received his doctorate in 1904. He later became professor at the Faculty of Arts of Bordeaux (1910) and Paris (1928) and director of studies at the Ecole Pratique des Hautes Etudes. He was elected member of the Academy of Inscriptions and Belles-Lettres in 1935. In 1940 he fled to unoccupied France and taught at the University of Grenoble until 1943 when he went into hiding. After the war he returned to the Sorbonne in Paris

His most famous work published in 1947, "Charlemagne and the Carolingian Empire", was originally commissioned by Henri Berr in 1941 as part of a historical synthesis on "The Evolution of Humanity". This work focused on the influence of the Carolingian period on Western civilization today. He wrote also the fifth volume of this important work as "The Barbarian Invasions until the Turkish Conquests of the Eleventh Century" and the Volume VI, "The Rise of Europe, Eleventh and Thirteenth Centuries" published by Oxford University Press in the series "Classics in the history of France during the Middle Ages".
יונה גינסבורג בעת לימודיו באוניברסיטה של גרנובל, צרפת, שנות ה-1920
יונה גינסבורג בתלבושת אגודת הסטודנטים הציונית
של האוניברסיטה בגרנובל, שנות ה-1920
לימים למד באוניברסיטה של טארטו, אסטוניה,
והיה חבר באגודת הסטודנטים הציונית "חשמונאי"
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יעקב קפלן ישראל).