חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי פלדקירך

פלדקירך FELDKIRCH

עיירה במחוז פוראלברג, אוסטריה.

במחצית הראשונה של המאה ה- 14 חיו יהודים בפלדקירך, באזור שנקרא כיום הייליגנקרויץ, מחוץ לחומות העיר. סכסוך משפטי משנת 1343 בין הרוזן אלברכט פון וורדנברג הראשון, שליט בלודנץ, לבין רוזן מונטפורט אולריך הראשון, שליט פלדקירך, דן בשבע משפחות יהודיות שעברו מפלדקירך לבלודנץ. הפסיקה הייתה שהיהודים שייכים לרוזן מונטפורט. לא ידוע אם היהודים שבו לפלדקירך.

בשנת 1349, בתקופת המגיפה, היהודים בפלדקירך ובקונסטנץ נעצרו בשל עלילת דם. יהודי קונסטנץ שוחררו אחרי חמש שנים, ואילו גורלם של יהודי פלדקירך אינו ידוע.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
265533
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

ציוני דרך בתולדות יהודי אוסטריה

1244 | בריבית דריבית
הנטייה לראות ביהודים נטע זר האוחז במנהגים ובאורחות חיים משונים הביאה לא פעם לחקיקה מפלה ולהגבלות על חופש העיסוק והתנועה שלהם. דווקא פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (ישות מדינית באירופה של ימי הביניים, שמרכזה בווינה), הוא שהבין את יתרונות הייחודיות היהודית, שבאו לידי ביטוי למשל בעובדה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מתירה הלוואת כספים. וכך, בשנת 1244 העניק הקיסר ליהודי אוסטריה כתב זכויות שעודד אותם לעסוק בהלוואת כספים והעניק להם הגנה פיזית, זכויות לשפיטה עצמית וכן סמכות לגבות מסים בתוך הקהילה.

בתקופה זו עברו כמה מהרבנים החשובים שבחכמי אשכנז להתגורר בווינה. הרבנים הללו, שכונו "חכמי וינה" או "גדולי אסטרייך" (אוסטריה), הקימו בעיר את בית-המדרש הגדול ביותר בארצות מרכז אירופה באותה עת. האישיות הבולטת ביותר שבהם היתה רבי יצחק בן-משה, שחיבורו "אור זרעו" הפך לאחד מנכסי התרבות של עולם הישיבות.

כוונותיו של פרידריך היו אולי טובות, אבל במובנים רבים ייתכן שהיה אחד האחראים להולדת הסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי המלווה בריבית. כיום אמנם קשה לקבוע אם הקביעה הזו נכונה, אך מסמכים מהתקופה מלמדים שהעיסוק בהלוואות ובגביית מסים בקרב יהודי אוסטריה היה נפוץ מאוד, ומן הסתם עורר את קנאת החברה הנוצרית הכללית.


1420 | מלך היהודים

ב-6 ביולי 1415 הוצא להורג המהפכן הצ'כי יאן הוס, שנחשב לאחד ממבשרי תנועת הרפורמציה. רעיונותיו האנטי-קתוליים, וביניהם ההתבססות על התנ"ך כמקור סמכות עליון והכפירה ביסודות הפוליתיאיסטיים הקתוליים, התיישבו עם אמונות היסוד של הדת היהודית ולכן עוררו את החשד כי היהודים משתפים עמו פעולה. הגזירה השווה שעשו הקתולים בין היהודים להוס, שתנועתו התפשטה במרכז אירופה והגיעה למלוא כוחה באוסטריה, החמירה מאוד את היחס כלפי היהודים.

בשנת 1420 הגיעה הקהילה היהודית באוסטריה לשפל חסר תקדים כשאחד מפרנסי העיר וינה הואשם בחילול לחם הקודש. כ-200 יהודים הועלו על המוקד בכיכר העיר כעונש על המעשה. באותה תקופה היתה אוסטריה לאחת הארצות הראשונות במרכז אירופה שגירשו יהודים משטחן.
מזלם של היהודים התהפך לטובה בשנת 1469, כשפרידריך השלישי – שיחסו הטוב ליהודים הקנה לו את התואר "מלך היהודים" – עלה לשלטון וביטל את צו הגירוש נגדם.


1670 | מבירא עמיקתא לבירא עמיקתא

אחת המטרות שהציבו לעצמם ששת הכמרים שייסדו את מסדר הישועים על גבעות מונמארטר בפריז בשנת 1534 היתה להילחם בתנועת הרפורמציה ה"כופרת" שהתנחלה בלבבות תושביה של אירופה. הם אמנם דגלו בחיי חסידות ועוני ופיתחו תרגילים רוחניים שונים, ובכללם מדיטציות ותפילות, אולם גילו אפס סובלנות רוחנית למתנגדי הקתולים וליהדות.

בשנים 1564–1619, בתקופת שלטונם של מקסימיליאן השני, רודולף השני ומתיאס, גברה השפעתם של הישועים באוסטריה, ומצבם של היהודים החמיר. עוד קודם לכן, בתקופת שלטונו של פרדיננד הראשון, נגבו מהם מסים כבדים ונכפה עליהם לענוד אות קלון, אותו טלאי צהוב ידוע לשמצה ששימש השראה לנאצים כ-300 שנה מאוחר יותר. ואולם, השפל הגיע בזמן שלטונו של ליאופולד הראשון, שבתקופתו נרדפו היהודים באופן קבוע ואף גורשו מווינה בשנת 1670 (אך שבו אליה בהדרגה בהמשך).

יחסו המחפיר של ליאופולד ליהודים לא הפריע לו להשתמש בשירותיו של שמשון ורטהיימר, אחד מ"יהודי החצר" המפורסמים בהיסטוריה, שנחשב בזמנו לאדם העשיר ביותר באוסטריה. ורטהיימר עשה כל שביכולתו כדי לעזור לאחיו היהודים. בין השאר מנע את גירושם של יהודי רוטנברג והוציא לאור את התלמוד הבבלי בפרנקפורט.


1782 | התפוח נפל רחוק מהעץ

לאחר חלוקת פולין וסיפוח חבל גליציה לאוסטריה נוספו לאימפריה ההבסבורגית מאות אלפי יהודים. יש לציין כי עד תחילת המאה ה-19, מרבית היהודים תחת שלטון בית הבסבורג חיו מחוץ לשטחים שנמצאים היום בתחומה של הרפובליקה האוסטרית המודרנית.

מריה תרזיה, שליטת האימפריה, היתה דו-ערכית ביחסה ליהודים: מצד אחד עשתה שימוש בכישרון הפיננסי של העשירים שבהם כדי להגדיל את הונה של הממלכה, ומצד שני רחשה להם שנאה אנטישמית עמוקה, מן הסתם עקב היותה קתולית אדוקה. לפיכך העניקה תארי כבוד לאלה מן היהודים שהביאו לה תועלת ולחשו על אוזנה עצות פיננסיות מבריקות, ומכל האחרים מנעה זכויות והפקירה אותם לרדיפות ולפרעות יומיומיות.

בנה ויורשה, הקיסר יוזף השני, נפל רחוק מהעץ. בשנת 1782 הוציא יוזף את צו הסובלנות המפורסם שלו, שקרא לשלב את היהודים בחברה הכללית בהתאם לערכי הנאורות וההשכלה. הצו ביטל הגבלות רבות שהיו על היהודים, והתיר להם ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה וכן לשכור משרתים נוצרים. אך לצו היו גם אותיות קטנות: בתמורה לרפורמות, היהודים נתבעו לטשטש את זהותם ואת נטייתם להתבדלות. בין השאר נאסר עליהם להשתמש בעברית וביידיש במסמכים רשמיים, סמכויות הקהילה שלהם צומצמו והזכות להתחתן הוענקה רק למי שסיים את חוק לימודיו. הצו התקבל ברגשות מעורבים. היהודים הבינו כי ההשתלבות בחברה הכללית בלתי נמנעת, גם אם המחיר – טשטוש זהותם והפניית עורף לדתם – לא תמיד היה לרוחם.


1867 | מיהו אליטיסט?

"צו הסובלנות" של פרנץ יוזף אמנם העיד על שינוי משמעותי ביחס ליהודים ואיפשר את השתלבותם בקהילה, אך חל בעיקר על מי שהוגדרו "יהודים נסבלים" – ואפילו אלה לא הורשו לרכוש בתים וחויבו במסים מיוחדים. לצד זאת סייע הצו לכינונו של אקלים תרבותי שפתח ליהודי אוסטריה צוהר רחב לרעיונות תנועת ההשכלה. מהלך זה חולל שינוי במבנה ההיררכי של הקהילה היהודית. בין המאה ה-16 למאה ה-18, אחד מכרטיסי הכניסה לאליטה היהודית האוסטרית היה הצימוד המלגלג "יהודי חצר" – אך במאה ה-19 נמנו עם האליטה בעיקר יהודים שהפגינו יכולות אינטלקטואליות מרשימות, ולאו דווקא אלה ששירתו אדונים רמי מעלה.

במהלך המאה ה-19 החלו החיים האינטלקטואליים באוסטריה לתסוס. וינה היתה למרכז של ספרות עברית. כתבי-עת וירחונים שונים, ביניהם "ביכורי העתים" ו"כרם חמד", יצאו לאור, ואינטלקטואלים רבים, וביניהם נפתלי הרץ הומברג, שלמה לויזון, איזידור הלר ומוריץ קו, הטביעו את חותמם על החיים התרבותיים באוסטריה.

חדירתם של היהודים למרחב האוסטרי הכללי השיקה לתמורות בסטטוס האזרחי שלהם. הדרישה לשוויון משפטי התעוררה עם מהפכת "אביב העמים", שכמה ממנהיגיה היו יהודים. השלטונות אמנם דיכאו את המהפכה, אבל שנה לאחר מכן, ב-1849, העניק קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הכרה פומבית ל"קהילה הדתית הישראלית" בווינה.

שוויון זכויות המלא שניתן ליהודים בשנת 1867 חתם מאות שנים של אפליה וגזענות וסימן את ראשית הרנסנס הגדול של יהודי וינה.


1900 | החוג הווינאי

"מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". הציטוט של הפילוסוף והמתמטיקאי היהודי-וינאי לודוויג ויטגנשטיין עשוי לקלוע היטב לתחושה הראשונית העולה אל מול תולדות יהודי וינה מהיום שניתנה להם אמנסיפציה מלאה: שתיקה. אלם. פה פעור אל מול התפוצצות הכישרון, הגאונות והברק האינטלקטואלי של מאגר דמויות יהודיות חד-פעמיות, בניהם ובני בניהם של חנוונים, רוכלים וקבצנים נודדים. ואכן, יהודי וינה "התנפלו" על פירות האמנסיפציה כמוכי שיגעון.

הדוגמאות רבות. חוקר מדע המדינה פרידריך הרץ, שניסח את חוקת אוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה; הפילוסוף קארל פופר, שקבע מסמרות בניסוח מתודות מדעיות; לודוויג ויטגנשטיין, יריבו של פופר ומחבר "חקירות פילוסופיות"; ההוגה היהודי מוריץ שליק, שייסד את "החוג הווינאי" המפורסם ועוד ועוד.

נוכחותם של היהודים ניכרה באופן מיוחד בענפי האמנות. אחד המוזיקאים הגדולים של ראשית המאה ה-20 היה גוסטב מאהלר, שלמרות מוצאו היהודי מונה למנהל האופרה המלכותי של וינה. בשדה הספרותי פעל הסופר היהודי ארתור שניצלר, שייסד בשנת 1900 את הקבוצה הספרותית "וינה הצעירה". אל שניצלר, שכתב בגילוי לב על התמודדותם של היהודים עם גילויי האנטישמיות, הצטרפו סופרים יהודים רבים וביניהם ריכרד בר-הופמן ופליקס זלטן.
גם בתחום התיאטרון לא היו היהודים קוטלי קנים: בין הידועים שבהם היו הבמאי, השחקן והמפיק מקס ריינהרדט, כמו גם אוסקר טלר, שייסד תיאטרון-קברט יהודי פוליטי.

וינה היתה גם למרכזה של התעוררות לאומית יהודית. שם פירסם פרץ סמולנסקין את כתב-העת העברי "השחר", ושם ייסד נתן בירנבאום את אגודת הסטודנטים הלאומית היהודית הראשונה, קדמה. זאת, נוסף לעיתון המרכזי של הבורגנות הליברלית הווינאית של אותם ימים, "נויה פרייה פרסה", שרבים מכותביו היו יהודים.
מחלקי העיתונים של ה"נויה" ודאי לא העלו על דעתם כי שני יהודים, תושבי אחד הרחובות במסלול החלוקה שלהם, עתידים להטביע חותם משמעותי על ההיסטוריה העולמית: הראשון בנימין זאב הרצל, שהיה גם כתב בכיר בעיתון והשני, אחד, זיגמונד פרויד שמו.




1938 | רנסנס, הסוף

הרנסנס היהודי במולדתם של מוצרט ושוברט הגיע לסיומו במרץ 1938, עם סיפוח (אנשלוס) אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני הסיפוח חיו באוסטריה (בעיקר בווינה) 181,882 יהודים. ב-1942 נותרו על אדמתה 2,000–5,000 יהודים בלבד. למעשה, יש מומחים לדמוגרפיה יהודית הנוקבים במספר גבוה אף יותר, וטוענים כי לפני השואה חיו באוסטריה כ-200 אלף יהודים. הפער בין הנתונים השונים נובע, ככל הנראה, מהעובדה שעבור הנאצים מספיק היה שאחד הסבים או הסבתות של אדם יהיה יהודי כדי לשייך אותו לעם הנבחר.

רוב יהודי אוסטריה לא לקחו סיכון בכל הנוגע לאופן שבו יוגדרו על-ידי הנאצים. בשנים 1938–1941 היגרו כשני שלישים מהם, רובם לארצות-הברית, בריטניה, ארץ-ישראל ודרום אמריקה. כמעט כל הנותרים, כ-70 אלף מספרם, נספו בשואה.

לאחר מלחמת העולם השנייה קמו באוסטריה מחנות עקורים ונפתחו נתיבים לתנועת "הבריחה", שבשנים 1944–1948 היתה אחראית להגירה בלתי חוקית של כ-300 אלף ניצולי שואה לארץ ישראל. בימי המלחמה הקרה שימשה וינה אף נקודת מעבר ליהודי ברית-המועצות שהורשו להגר לישראל או לארצות המערב.



האוכלוסייה היהודית בווינה

שנה מספר היהודים שיעורם באוכלוסייה
1857 2,617 1.3%
1900 146,926 8.7%
1923 201,513 10.8%
1934 176,034 9.1%
1951 9,000 0.6%


2014 | פסיפס זהויות

בשנת 2014 חיו בווינה – מרכז היהדות הגדול ביותר היום באוסטריה – 12–15 אלף יהודים, כ-800 מהם ניצולי שואה שהתגוררו שם עוד לפני האנשלוס וכ-1,500 מהגרים מהגוש הסובייטי. בווינה פועלים בתי-כנסת, בית-אבות ומוזיאון יהודי (שהוקם ב-1993), וכן מוסדות קהילה שונים.

הקהילה היהודית בווינה היא מלאכת פסיפס של זהויות, החל בחרדים וכלה ברפורמים. עוד שוכנת בעיר קהילה יהודית קטנה של יוצאי גיאורגיה וכן קהילה קטנה של יוצאי בוכרה; אלה מפעילות בתי-כנסת נפרדים ומרכז קהילתי גדול הנקרא "המרכז הספרדי". הקהילה היהודית בעיר מקיימת פעילות ענפה מטעם תנועת חב"ד, המנהלת בעיר גנים, בתי-ספר, מרכז קהילתי ואפילו אוניברסיטה. כמו כן פועלים במקום סניפים של תנועות הנוער בני-עקיבא והשומר-הצעיר.

בני ובנות הקהילה היהודית האוסטרית השתלבו להפליא בחיים הפוליטיים ברפובליקה. עם הידועים שבהם ניתן למנות את ברונו קרייסקי, שכיהן כקנצלר אוסטריה במשך 13 שנה וזכה לפופולריות רבה; אליזבט פיטרמן, חברת הפרלמנט האוסטרי מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית; ופטר זיכרובסקי, חבר מפלגת החירות האוסטרית לשעבר.

נקודה שחורה בחיים הפוליטיים האוסטריים היא קורט ולדהיים, שלמרות עברו המפוקפק בוורמאכט הנאצי, נבחר לנשיא אוסטריה וכיהן בראשה במשך שש שנים. נהיג הימין הקיצוני ירג היידר, שאמירותיו האנטישמיות הרבות היו לשם דבר, כיהן כמושל מדינת קרינתיה משנת 1999 ועד מותו.

הוהנמס Hohenems

(במקורות היהודיים עמס)

עיר במערב אוסטריה.


בשנת 1617 קיבלו תריסר משפחות יהודיות היתר-ישיבה בעיר במעמד כמעט שווה לתושבים הנוצריים; המס השנתי שהוטל עליהם הסתכם בעשרה גולדנים ושני אווזים מפוטמים. באמצע המאה עלה מספר המשפחות ל-30. גירוש זמני (1688-1676), מיסוי מוגבר וגזירות היו נחלת היישוב היהודי עשרות בשנים. ב-1769 פירסמה ממשלת אוסטריה צו בדבר מתן חסות ליהודים, שהיוו אז כ-%10 מכלל האוכלוסיה, ועד 1848 נטוש היה מאבק בין הקהילה והעיריה המקומית בשאלת מיסים. בשנים 1878-1849 התארגנה הקהילה על בסיס עצמאי למחצה, עם "ראש-עיר" משלה. כיון שנאסר על היהודים לסחור באיזור מגוריהם היו מהם שנעשו סוחרים מצליחים מעבר לגבול, בשוויץ ובאיטליה. בית-כנסת נחנך ב-1772 ובית-ספר יסודי ב- 1784; במרוצת השנים פעלו בה יותר מ-20 אגודות צדקה ותרבות. בשנים 1844-1833 כיהן כרב המקום אברהם קוהן; הוא נאלץ לפרוש לאחר שנכשל בהנהגת הרפורמה בקהילה.

באמצע המאה ה-19 היגרו כמחצית מיהודי המקום לארצות הברית, ומספרם בעיר פחת והלך אחרי שהותר ליהודים להתיישב ברחבי אוסטריה ללא הגבלה (1867); מתוך 455 נפש ב-1866 נותרו תוך 12 שנים 165 בלבד.

בעת סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית במארס 1938 חיו בהוהנמס כעשרים יהודים, כמה הצליחו להגר. בית הכנסת ניזוק קשה בנובמבר אותה השנה ("ליל הבדולח"). בספטמבר 1939, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, עוד ישבו בהוהנמס 10 יהודים, רובם הומתו במחנות ריכוז.

בהוהנמס נולד שלמה זולצר (1890-1804), חזן מפורסם בווינה שביקש לחדש את החזנות המסורתית על-ידי שילוב מנגינות ברוח הסגנון האירופי בזמנו.

בשנות התשעים נפתח במקום מוזיאון יהודי ולצידו ספרייה.

אינסברוק INNSBRUCK

בירת טירול, מערב-אוסטריה. ב-1969 התגוררו בה כ-50 יהודים.

בראש הקהילה עמד אוסקאר פון לובומירסקי, אציל פולני שהתגייר. טובע מטבעות יהודי בשירות דוכס טירול נזכר במאה ה-13. סוחרים ומלווים יהודיים הגיעו לעיר מאיטליה וקארינתיה, עזבו אותה במחצית הראשונה של המאה ה-14 וחזרו לאחר שהבנקאים הפלורנטיניים במקום פשטו את הרגל. הקהילה נפגעה אך לא נהרסה "במגיפה השחורה", וגם לא נכללה בגירוש טירול בשנת 1520. היו אז ביניהם באנקאים וסוכנים של חברות מסחר זרות ובשנות ה-20 של המאה ה-17, תחת שלטונו הנאור של הדוכס פרדינאנד השני, גם בעלי עמדות במימשל ובחצר השליט. אחרי מותו הוטל איסור על כניסת יהודים נוספים לאינסברוק וב-1647 השיגו סוף סוף העירונים את מבוקשם - גירוש היהודים, פרט לשתי משפחות. כעבור שנתיים הותר למשפחות אחדות של מגורשים מהוהנמס להתיישב בעיר ובסוף המאה הגיעו עוד יהודים. ב-1714 קבלה מועצת העיר את הסכמת המושל לגרשם שנית, "כדי לשמור על צביונה הנוצרי של העיר"; הפעם הושארו שני אחים שהצטיינו בתרומותיהם לבית-החולים העירוני.

באמצע המאה ה-18 ישבו באינסברוק שתי משפחות יהודיות "נסבלות" ושמונה בטירול כולה. במהלך ההתקוממות נגד השלטון הצרפתי- הבאווארי בשנת 1809 נשדד רכוש יהודי ואחרי קונגרס וינה (1815) בוטלו מעט הזכויות שהבאווארים העניקו בשעתו ליהודי המקום. עם מתן שוויון זכויות בשנת 1867 נפתחה העיר בפני יהודים נוספים, אבל מספרם באינסברוק לא גדל בשיעור ניכר; שלטונות העיר הכבידו על כניסת יהודים חדשים ויהודי המקום לא ששו לקלוט "זרים מן המזרח" מחשש תגובות אנטישמיות. ועוד, התפילה בציבור היתה רפורמית ויהודים חרדים פסחו על אינסברוק. עד 1914 היו יהודי אינסברוק כפופים לקהילת הוהנמס; מאז פעלה קהילה נפרדת ורבה האחרון של הוהנמס, ד"ר לינק, נעשה ראשון הרבנים באינסברוק. אחרי מלחמת-העולם הראשונה נעשתה אינסברוק מוקד ללאומניות פאן- גרמנית ולאנטישמיות. בשנות ה-20 ישבו בעיר 200 יהודים וב- 1934, כאשר נאסרה השחיטה הכשרה, מנתה הקהילה 317 נפש (%0.5 מכלל האוכלוסיה). בני הדור הצעיר נמשכו לציונות ואף יוצגו בוועד הקהילה. ד"ר אלימלך רימלט, לימים שר הדואר בישראל, שימש ברבנות בעיר עד 1938.

עם סיפוח אוסטריה לרייך השלישי (במארס 1938) הוחרמו פנקסי הקהילה והתחיל נישול היהודים מחיי הכלכלה. בסתיו אותה השנה פוזרה הקהילה. ב"ליל הבדולח" (10 בנובמבר) הותקפו כל בתי היהודים, בית-הכנסת ובית-העלמין חוללו. 18 יהודים נאסרו ושלושה מראשי הציבור נרצחו.

אחרי המלחמה שוקמה הקהילה, מנתה אז 100 איש, והייתה הקטנה בקהילות היהודיות באוסטריה. בית הכנסת החדש נחנך ב- 1961.

קונסטנץ (Konstanz)

עיר במחוז באדן, גרמניה. בשנים 1990-1945 בגרמניה המערבית.

ראשוני היהודים הגיעו לקונסטנץ בתחילת המאה ה-13. תעודות מן המאות 15-14 מציינות שליהודים היו כרמים ובוסתנים, שהם עסקו גם במסחר ובהלוואת כספים לכמרים, לכפריים, לעירונים ולאצילים, ועבדו כחייטים וחרשי מתכת.

ב-1326 נרצחו 27 יהודים באשמת חילול הקודש, ובשנת "המגיפה השחורה" (1349) נשרפו למוות 350 יהודים. פעמיים (ב-1429, וב-1443) יהודים הוחזקו במאסר בעקבות עלילת דם ושוחררו תמורת כופר. קרוב למאה שנה (עד 1460) היהודים נהנו מזכויות אזרח.

האזכור הראשון של היהודים נמצא ברשימה מלכותית משנת 1241. המס ששולם מציין כי הם התיישבו שם כמה עשורים קודם לכן. תשובה על גירושים, שניתנה בקונסטנץ ופורסמה בתשובה של ר' מאיר מרוטנבורג יוחסה אליו בטעות. בשנת 1311 המלך הנרי השביעי הטיל את גביית המסים מהיהודיים על אציל, ולואיס הבווארי הלך בעקבותיו בשנת 1330. המלכים ואצלב (1393), רופרט (1402-1401) וסיגיסמונד (1413) העבירו את מחצית כספי המסים היהודים לעיר. ב-1414 סיגיסמונד מינה שניים מיהודי קונסטנץ לגבות היטל, בשל המלחמה ההוסיטית, מיהדות שוואביה העליונה.

רישומים מ-1328, 1375 ומ- 1429-1425 מראים שליהודים היו בוסתנים, גנים וכרמים בקונסטנץ. הלוואות כסף על ידי יהודים לאנשי דת, כפריים, תושבי העיר ואצילים מוזכר בשנת 1293, 1300, 1346-1348, ו-1439-1420. הלוואה קטנה למלך בשנת 1306, והלוואה לעיר ב-1370. חוק הנספחות של העיר משנת 1383 התייחס לגיוס כספים בקנה מידה קטן על ידי יהודים. מרשומות בית המשפט העירוני (1428-1423) עולה כי היו גם סוחרים יהודים, חייטים ועובדי מתכת שגרו בקונסטנץ. 27 יהודים שנאשמו בחילול המארח נרצחו בשנת 1326. במהלך המגפה השחורה (1349) נרצחו 350 יהודים. בעקבות עלילת דם ברוונסבורג, נכלאו היהודים ב-1429 ואחרי עלילת דם שנייה באזור – בשנת 1443; הם שוחררו בכל פעם לאחר תשלום כופר.

משנת 1375 עד 1460 נהנו היהודים מזכויות אזרחים. מ-1424 היה בית-כנסת בראמונגסהוף. מגורי היהודים לא הוגבלו לרחובות מסוימים.

בימי ועידת קונסטנץ (1417) קיבל האפיפיור מרטין ה-5 משלחת של יהודי גרמניה; כעבור שנה העניק להם זכויות, שאושרו לאחר מכן על ידי המלך זיגמונד. ב-1432 הוצא נגד יהודי העיר צו גירוש ראשון, שהופעל הלכה למעשה רק כעבור מאה שנה. אחרי 1533 יהודים הוסיפו להתגורר בכפרים הסמוכים ולא חזרו לעיר לישיבת קבע אלא ב-1847. הקהילה התארגנה בעקבות חוק האמנציפציה של מדינת באדן משנת 1862 התארגנה קהילה יהודית ב-1866-1863. ב-1910 מנתה הקהילה 574 נפש (2.7% מכלל האוכלוסייה); וב-1935, שנתיים אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, עדיין חיו בקונסטנץ 386 יהודים.

 

במאורעות ליל הבדולח, בנובמבר 1938, הועלה באש בית הכנסת המקומי (שנחנך ב-1883). באוקטובר 1940 הועברו למחנה גירס, בדרום צרפת, 110 אחרוני יהודי קונסטנץ, ומשם לאושוויץ (1942).

בשנים 1948-1945 התרכזו בעיר כ-160 יהודים משוחררי המחנות; רובם היגרו לארצות חוץ.

בשנת 1968 הקהילה היהודית מנתה פחות מ-30 אנשים.

 

Liechtenstein

Fürstentum Liechtenstein - Principality of Liechtenstein 

A state in Central Europe.

21st century

About 20 Jews are known to live in the Principality. There is no Jewish community, no synagogue and no Jewish cemetery in Liechtenstein. Some of the Jews in Liechtenstein belong to the Jewish community in St. Gallen, Switzerland.

In 2001, Verein der Liechtensteiner Freunde von Yad Vashem (“Association of the Liechtenstein Friends of Yad Vashem “) was established. The association is instrumental in supporting the project of video testimonials by Holocaust survivors, which are recorded on video by specialized teams with psychological support. 
 

History

During Middle Ages, the Jews of the communities in the neighboring region, particularly of Feldkirch, where there was a Jewish community during the 14th and 15th centuries, are likely to have had contacts with the people of Liechtenstein. These contacts increased as of the 16th century new Jewish communities were established in the region, among them in Hohenems, Tettnang, Langenargen and others. Jews passing through Vaduz during 16th to 18th century were required to pay taxes in accordance to the cube tariff (Würfelzoll).

In 1637, during the Thirty-Year War, Jewish refugies from communities in southern Germany, were allowed to settle in Eschnerberg, Eschen, Nendeln, and Mauren – now all villages on the territory of the Principality of Liechtenstein. The Jews were active as cattle and horse dealers as well as traders of fabrics and silverware. In 1651, they had to leave the area, as a result of tensions with the local population.  

Jewish presence in Liechtenstein is mentioned a number of times in the 18th century. In 1727, there was a baptized Jew in Vaduz. In 1745 about 50 Jews from those expelled from Sulz, found refuge in Vaduz, Nendeln, Schan, and Eschen. In 1760, Prince Josef Wenzel of Liechtenstein forbade the Jews to engage in trade in the territories of the principality. The ban was renewed in 1781, but it seems that the commercial ties between the people of Liechtenstein and the Jews from the communities in Vorarlberg continued.

In the 19th century, Gebrüder Rosenthal, a Jewish-owned textile company from Hohenems in Austria acquired a mechanical weaving mill in Vaduz in 1869, and the Mechanische Weberei Vaduz, another weaving mill, in 1884. But until 1920, no Jews lived in Liechtenstein.

In 1929, Franz I, Prince of Liechtenstein (1875-1938) married Elsa (Elisabeth) von Gutmann (1875-1947), a Vienna-born Jewess. The marriage, however, did not influence the principality’s policy towards Jewish refugees from Nazi Germany. Moreover, during late 1930s, members of the Volksdeutsche Bewegung, the local Nazi party, conducted violent attacks, including bomb attacks, against the hadful of Jews who lived in Liechtenstein.

A November 1938 census of the foreign residents in Liectenstein recorded 118 Jews in the principality, of them 20 arrived in the days after the Pogrom Night on November 9, 1938. Fearing a possible entry of German troops to Liechtenstein after the annexation of Austria by Nazi Germany in March 1939 (Anschluss), most Jews fled Liechtenstein and took refuge in Switzerland. They returned after a few days.

During the years of Nazi regime, about 400 Jews looked for refuge in Liechtenstein. Of them 235 were accepted, and 165 were refused residence in the principality. 144 Jews were granted citizenship in exchange for high fees. Most of them never lived in Liechtenstein, but used its passport for safe passing through other countries.

In early 21st century an international commission of historians examined the principality’s policy and relations with Jews during the Nazi era. According to its report, Liechtenstein did not serve as an important financial center or a foreign exchange hub, and it was not a refuge for Nazi looted property.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי פלדקירך
פלדקירך FELDKIRCH

עיירה במחוז פוראלברג, אוסטריה.

במחצית הראשונה של המאה ה- 14 חיו יהודים בפלדקירך, באזור שנקרא כיום הייליגנקרויץ, מחוץ לחומות העיר. סכסוך משפטי משנת 1343 בין הרוזן אלברכט פון וורדנברג הראשון, שליט בלודנץ, לבין רוזן מונטפורט אולריך הראשון, שליט פלדקירך, דן בשבע משפחות יהודיות שעברו מפלדקירך לבלודנץ. הפסיקה הייתה שהיהודים שייכים לרוזן מונטפורט. לא ידוע אם היהודים שבו לפלדקירך.

בשנת 1349, בתקופת המגיפה, היהודים בפלדקירך ובקונסטנץ נעצרו בשל עלילת דם. יהודי קונסטנץ שוחררו אחרי חמש שנים, ואילו גורלם של יהודי פלדקירך אינו ידוע.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

אוסטריה
ציוני דרך בתולדות יהודי אוסטריה

1244 | בריבית דריבית
הנטייה לראות ביהודים נטע זר האוחז במנהגים ובאורחות חיים משונים הביאה לא פעם לחקיקה מפלה ולהגבלות על חופש העיסוק והתנועה שלהם. דווקא פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (ישות מדינית באירופה של ימי הביניים, שמרכזה בווינה), הוא שהבין את יתרונות הייחודיות היהודית, שבאו לידי ביטוי למשל בעובדה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מתירה הלוואת כספים. וכך, בשנת 1244 העניק הקיסר ליהודי אוסטריה כתב זכויות שעודד אותם לעסוק בהלוואת כספים והעניק להם הגנה פיזית, זכויות לשפיטה עצמית וכן סמכות לגבות מסים בתוך הקהילה.

בתקופה זו עברו כמה מהרבנים החשובים שבחכמי אשכנז להתגורר בווינה. הרבנים הללו, שכונו "חכמי וינה" או "גדולי אסטרייך" (אוסטריה), הקימו בעיר את בית-המדרש הגדול ביותר בארצות מרכז אירופה באותה עת. האישיות הבולטת ביותר שבהם היתה רבי יצחק בן-משה, שחיבורו "אור זרעו" הפך לאחד מנכסי התרבות של עולם הישיבות.

כוונותיו של פרידריך היו אולי טובות, אבל במובנים רבים ייתכן שהיה אחד האחראים להולדת הסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי המלווה בריבית. כיום אמנם קשה לקבוע אם הקביעה הזו נכונה, אך מסמכים מהתקופה מלמדים שהעיסוק בהלוואות ובגביית מסים בקרב יהודי אוסטריה היה נפוץ מאוד, ומן הסתם עורר את קנאת החברה הנוצרית הכללית.


1420 | מלך היהודים

ב-6 ביולי 1415 הוצא להורג המהפכן הצ'כי יאן הוס, שנחשב לאחד ממבשרי תנועת הרפורמציה. רעיונותיו האנטי-קתוליים, וביניהם ההתבססות על התנ"ך כמקור סמכות עליון והכפירה ביסודות הפוליתיאיסטיים הקתוליים, התיישבו עם אמונות היסוד של הדת היהודית ולכן עוררו את החשד כי היהודים משתפים עמו פעולה. הגזירה השווה שעשו הקתולים בין היהודים להוס, שתנועתו התפשטה במרכז אירופה והגיעה למלוא כוחה באוסטריה, החמירה מאוד את היחס כלפי היהודים.

בשנת 1420 הגיעה הקהילה היהודית באוסטריה לשפל חסר תקדים כשאחד מפרנסי העיר וינה הואשם בחילול לחם הקודש. כ-200 יהודים הועלו על המוקד בכיכר העיר כעונש על המעשה. באותה תקופה היתה אוסטריה לאחת הארצות הראשונות במרכז אירופה שגירשו יהודים משטחן.
מזלם של היהודים התהפך לטובה בשנת 1469, כשפרידריך השלישי – שיחסו הטוב ליהודים הקנה לו את התואר "מלך היהודים" – עלה לשלטון וביטל את צו הגירוש נגדם.


1670 | מבירא עמיקתא לבירא עמיקתא

אחת המטרות שהציבו לעצמם ששת הכמרים שייסדו את מסדר הישועים על גבעות מונמארטר בפריז בשנת 1534 היתה להילחם בתנועת הרפורמציה ה"כופרת" שהתנחלה בלבבות תושביה של אירופה. הם אמנם דגלו בחיי חסידות ועוני ופיתחו תרגילים רוחניים שונים, ובכללם מדיטציות ותפילות, אולם גילו אפס סובלנות רוחנית למתנגדי הקתולים וליהדות.

בשנים 1564–1619, בתקופת שלטונם של מקסימיליאן השני, רודולף השני ומתיאס, גברה השפעתם של הישועים באוסטריה, ומצבם של היהודים החמיר. עוד קודם לכן, בתקופת שלטונו של פרדיננד הראשון, נגבו מהם מסים כבדים ונכפה עליהם לענוד אות קלון, אותו טלאי צהוב ידוע לשמצה ששימש השראה לנאצים כ-300 שנה מאוחר יותר. ואולם, השפל הגיע בזמן שלטונו של ליאופולד הראשון, שבתקופתו נרדפו היהודים באופן קבוע ואף גורשו מווינה בשנת 1670 (אך שבו אליה בהדרגה בהמשך).

יחסו המחפיר של ליאופולד ליהודים לא הפריע לו להשתמש בשירותיו של שמשון ורטהיימר, אחד מ"יהודי החצר" המפורסמים בהיסטוריה, שנחשב בזמנו לאדם העשיר ביותר באוסטריה. ורטהיימר עשה כל שביכולתו כדי לעזור לאחיו היהודים. בין השאר מנע את גירושם של יהודי רוטנברג והוציא לאור את התלמוד הבבלי בפרנקפורט.


1782 | התפוח נפל רחוק מהעץ

לאחר חלוקת פולין וסיפוח חבל גליציה לאוסטריה נוספו לאימפריה ההבסבורגית מאות אלפי יהודים. יש לציין כי עד תחילת המאה ה-19, מרבית היהודים תחת שלטון בית הבסבורג חיו מחוץ לשטחים שנמצאים היום בתחומה של הרפובליקה האוסטרית המודרנית.

מריה תרזיה, שליטת האימפריה, היתה דו-ערכית ביחסה ליהודים: מצד אחד עשתה שימוש בכישרון הפיננסי של העשירים שבהם כדי להגדיל את הונה של הממלכה, ומצד שני רחשה להם שנאה אנטישמית עמוקה, מן הסתם עקב היותה קתולית אדוקה. לפיכך העניקה תארי כבוד לאלה מן היהודים שהביאו לה תועלת ולחשו על אוזנה עצות פיננסיות מבריקות, ומכל האחרים מנעה זכויות והפקירה אותם לרדיפות ולפרעות יומיומיות.

בנה ויורשה, הקיסר יוזף השני, נפל רחוק מהעץ. בשנת 1782 הוציא יוזף את צו הסובלנות המפורסם שלו, שקרא לשלב את היהודים בחברה הכללית בהתאם לערכי הנאורות וההשכלה. הצו ביטל הגבלות רבות שהיו על היהודים, והתיר להם ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה וכן לשכור משרתים נוצרים. אך לצו היו גם אותיות קטנות: בתמורה לרפורמות, היהודים נתבעו לטשטש את זהותם ואת נטייתם להתבדלות. בין השאר נאסר עליהם להשתמש בעברית וביידיש במסמכים רשמיים, סמכויות הקהילה שלהם צומצמו והזכות להתחתן הוענקה רק למי שסיים את חוק לימודיו. הצו התקבל ברגשות מעורבים. היהודים הבינו כי ההשתלבות בחברה הכללית בלתי נמנעת, גם אם המחיר – טשטוש זהותם והפניית עורף לדתם – לא תמיד היה לרוחם.


1867 | מיהו אליטיסט?

"צו הסובלנות" של פרנץ יוזף אמנם העיד על שינוי משמעותי ביחס ליהודים ואיפשר את השתלבותם בקהילה, אך חל בעיקר על מי שהוגדרו "יהודים נסבלים" – ואפילו אלה לא הורשו לרכוש בתים וחויבו במסים מיוחדים. לצד זאת סייע הצו לכינונו של אקלים תרבותי שפתח ליהודי אוסטריה צוהר רחב לרעיונות תנועת ההשכלה. מהלך זה חולל שינוי במבנה ההיררכי של הקהילה היהודית. בין המאה ה-16 למאה ה-18, אחד מכרטיסי הכניסה לאליטה היהודית האוסטרית היה הצימוד המלגלג "יהודי חצר" – אך במאה ה-19 נמנו עם האליטה בעיקר יהודים שהפגינו יכולות אינטלקטואליות מרשימות, ולאו דווקא אלה ששירתו אדונים רמי מעלה.

במהלך המאה ה-19 החלו החיים האינטלקטואליים באוסטריה לתסוס. וינה היתה למרכז של ספרות עברית. כתבי-עת וירחונים שונים, ביניהם "ביכורי העתים" ו"כרם חמד", יצאו לאור, ואינטלקטואלים רבים, וביניהם נפתלי הרץ הומברג, שלמה לויזון, איזידור הלר ומוריץ קו, הטביעו את חותמם על החיים התרבותיים באוסטריה.

חדירתם של היהודים למרחב האוסטרי הכללי השיקה לתמורות בסטטוס האזרחי שלהם. הדרישה לשוויון משפטי התעוררה עם מהפכת "אביב העמים", שכמה ממנהיגיה היו יהודים. השלטונות אמנם דיכאו את המהפכה, אבל שנה לאחר מכן, ב-1849, העניק קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הכרה פומבית ל"קהילה הדתית הישראלית" בווינה.

שוויון זכויות המלא שניתן ליהודים בשנת 1867 חתם מאות שנים של אפליה וגזענות וסימן את ראשית הרנסנס הגדול של יהודי וינה.


1900 | החוג הווינאי

"מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". הציטוט של הפילוסוף והמתמטיקאי היהודי-וינאי לודוויג ויטגנשטיין עשוי לקלוע היטב לתחושה הראשונית העולה אל מול תולדות יהודי וינה מהיום שניתנה להם אמנסיפציה מלאה: שתיקה. אלם. פה פעור אל מול התפוצצות הכישרון, הגאונות והברק האינטלקטואלי של מאגר דמויות יהודיות חד-פעמיות, בניהם ובני בניהם של חנוונים, רוכלים וקבצנים נודדים. ואכן, יהודי וינה "התנפלו" על פירות האמנסיפציה כמוכי שיגעון.

הדוגמאות רבות. חוקר מדע המדינה פרידריך הרץ, שניסח את חוקת אוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה; הפילוסוף קארל פופר, שקבע מסמרות בניסוח מתודות מדעיות; לודוויג ויטגנשטיין, יריבו של פופר ומחבר "חקירות פילוסופיות"; ההוגה היהודי מוריץ שליק, שייסד את "החוג הווינאי" המפורסם ועוד ועוד.

נוכחותם של היהודים ניכרה באופן מיוחד בענפי האמנות. אחד המוזיקאים הגדולים של ראשית המאה ה-20 היה גוסטב מאהלר, שלמרות מוצאו היהודי מונה למנהל האופרה המלכותי של וינה. בשדה הספרותי פעל הסופר היהודי ארתור שניצלר, שייסד בשנת 1900 את הקבוצה הספרותית "וינה הצעירה". אל שניצלר, שכתב בגילוי לב על התמודדותם של היהודים עם גילויי האנטישמיות, הצטרפו סופרים יהודים רבים וביניהם ריכרד בר-הופמן ופליקס זלטן.
גם בתחום התיאטרון לא היו היהודים קוטלי קנים: בין הידועים שבהם היו הבמאי, השחקן והמפיק מקס ריינהרדט, כמו גם אוסקר טלר, שייסד תיאטרון-קברט יהודי פוליטי.

וינה היתה גם למרכזה של התעוררות לאומית יהודית. שם פירסם פרץ סמולנסקין את כתב-העת העברי "השחר", ושם ייסד נתן בירנבאום את אגודת הסטודנטים הלאומית היהודית הראשונה, קדמה. זאת, נוסף לעיתון המרכזי של הבורגנות הליברלית הווינאית של אותם ימים, "נויה פרייה פרסה", שרבים מכותביו היו יהודים.
מחלקי העיתונים של ה"נויה" ודאי לא העלו על דעתם כי שני יהודים, תושבי אחד הרחובות במסלול החלוקה שלהם, עתידים להטביע חותם משמעותי על ההיסטוריה העולמית: הראשון בנימין זאב הרצל, שהיה גם כתב בכיר בעיתון והשני, אחד, זיגמונד פרויד שמו.




1938 | רנסנס, הסוף

הרנסנס היהודי במולדתם של מוצרט ושוברט הגיע לסיומו במרץ 1938, עם סיפוח (אנשלוס) אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני הסיפוח חיו באוסטריה (בעיקר בווינה) 181,882 יהודים. ב-1942 נותרו על אדמתה 2,000–5,000 יהודים בלבד. למעשה, יש מומחים לדמוגרפיה יהודית הנוקבים במספר גבוה אף יותר, וטוענים כי לפני השואה חיו באוסטריה כ-200 אלף יהודים. הפער בין הנתונים השונים נובע, ככל הנראה, מהעובדה שעבור הנאצים מספיק היה שאחד הסבים או הסבתות של אדם יהיה יהודי כדי לשייך אותו לעם הנבחר.

רוב יהודי אוסטריה לא לקחו סיכון בכל הנוגע לאופן שבו יוגדרו על-ידי הנאצים. בשנים 1938–1941 היגרו כשני שלישים מהם, רובם לארצות-הברית, בריטניה, ארץ-ישראל ודרום אמריקה. כמעט כל הנותרים, כ-70 אלף מספרם, נספו בשואה.

לאחר מלחמת העולם השנייה קמו באוסטריה מחנות עקורים ונפתחו נתיבים לתנועת "הבריחה", שבשנים 1944–1948 היתה אחראית להגירה בלתי חוקית של כ-300 אלף ניצולי שואה לארץ ישראל. בימי המלחמה הקרה שימשה וינה אף נקודת מעבר ליהודי ברית-המועצות שהורשו להגר לישראל או לארצות המערב.



האוכלוסייה היהודית בווינה

שנה מספר היהודים שיעורם באוכלוסייה
1857 2,617 1.3%
1900 146,926 8.7%
1923 201,513 10.8%
1934 176,034 9.1%
1951 9,000 0.6%


2014 | פסיפס זהויות

בשנת 2014 חיו בווינה – מרכז היהדות הגדול ביותר היום באוסטריה – 12–15 אלף יהודים, כ-800 מהם ניצולי שואה שהתגוררו שם עוד לפני האנשלוס וכ-1,500 מהגרים מהגוש הסובייטי. בווינה פועלים בתי-כנסת, בית-אבות ומוזיאון יהודי (שהוקם ב-1993), וכן מוסדות קהילה שונים.

הקהילה היהודית בווינה היא מלאכת פסיפס של זהויות, החל בחרדים וכלה ברפורמים. עוד שוכנת בעיר קהילה יהודית קטנה של יוצאי גיאורגיה וכן קהילה קטנה של יוצאי בוכרה; אלה מפעילות בתי-כנסת נפרדים ומרכז קהילתי גדול הנקרא "המרכז הספרדי". הקהילה היהודית בעיר מקיימת פעילות ענפה מטעם תנועת חב"ד, המנהלת בעיר גנים, בתי-ספר, מרכז קהילתי ואפילו אוניברסיטה. כמו כן פועלים במקום סניפים של תנועות הנוער בני-עקיבא והשומר-הצעיר.

בני ובנות הקהילה היהודית האוסטרית השתלבו להפליא בחיים הפוליטיים ברפובליקה. עם הידועים שבהם ניתן למנות את ברונו קרייסקי, שכיהן כקנצלר אוסטריה במשך 13 שנה וזכה לפופולריות רבה; אליזבט פיטרמן, חברת הפרלמנט האוסטרי מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית; ופטר זיכרובסקי, חבר מפלגת החירות האוסטרית לשעבר.

נקודה שחורה בחיים הפוליטיים האוסטריים היא קורט ולדהיים, שלמרות עברו המפוקפק בוורמאכט הנאצי, נבחר לנשיא אוסטריה וכיהן בראשה במשך שש שנים. נהיג הימין הקיצוני ירג היידר, שאמירותיו האנטישמיות הרבות היו לשם דבר, כיהן כמושל מדינת קרינתיה משנת 1999 ועד מותו.

הוהנמס
הוהנמס Hohenems

(במקורות היהודיים עמס)

עיר במערב אוסטריה.


בשנת 1617 קיבלו תריסר משפחות יהודיות היתר-ישיבה בעיר במעמד כמעט שווה לתושבים הנוצריים; המס השנתי שהוטל עליהם הסתכם בעשרה גולדנים ושני אווזים מפוטמים. באמצע המאה עלה מספר המשפחות ל-30. גירוש זמני (1688-1676), מיסוי מוגבר וגזירות היו נחלת היישוב היהודי עשרות בשנים. ב-1769 פירסמה ממשלת אוסטריה צו בדבר מתן חסות ליהודים, שהיוו אז כ-%10 מכלל האוכלוסיה, ועד 1848 נטוש היה מאבק בין הקהילה והעיריה המקומית בשאלת מיסים. בשנים 1878-1849 התארגנה הקהילה על בסיס עצמאי למחצה, עם "ראש-עיר" משלה. כיון שנאסר על היהודים לסחור באיזור מגוריהם היו מהם שנעשו סוחרים מצליחים מעבר לגבול, בשוויץ ובאיטליה. בית-כנסת נחנך ב-1772 ובית-ספר יסודי ב- 1784; במרוצת השנים פעלו בה יותר מ-20 אגודות צדקה ותרבות. בשנים 1844-1833 כיהן כרב המקום אברהם קוהן; הוא נאלץ לפרוש לאחר שנכשל בהנהגת הרפורמה בקהילה.

באמצע המאה ה-19 היגרו כמחצית מיהודי המקום לארצות הברית, ומספרם בעיר פחת והלך אחרי שהותר ליהודים להתיישב ברחבי אוסטריה ללא הגבלה (1867); מתוך 455 נפש ב-1866 נותרו תוך 12 שנים 165 בלבד.

בעת סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית במארס 1938 חיו בהוהנמס כעשרים יהודים, כמה הצליחו להגר. בית הכנסת ניזוק קשה בנובמבר אותה השנה ("ליל הבדולח"). בספטמבר 1939, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, עוד ישבו בהוהנמס 10 יהודים, רובם הומתו במחנות ריכוז.

בהוהנמס נולד שלמה זולצר (1890-1804), חזן מפורסם בווינה שביקש לחדש את החזנות המסורתית על-ידי שילוב מנגינות ברוח הסגנון האירופי בזמנו.

בשנות התשעים נפתח במקום מוזיאון יהודי ולצידו ספרייה.

אינסברוק
אינסברוק INNSBRUCK

בירת טירול, מערב-אוסטריה. ב-1969 התגוררו בה כ-50 יהודים.

בראש הקהילה עמד אוסקאר פון לובומירסקי, אציל פולני שהתגייר. טובע מטבעות יהודי בשירות דוכס טירול נזכר במאה ה-13. סוחרים ומלווים יהודיים הגיעו לעיר מאיטליה וקארינתיה, עזבו אותה במחצית הראשונה של המאה ה-14 וחזרו לאחר שהבנקאים הפלורנטיניים במקום פשטו את הרגל. הקהילה נפגעה אך לא נהרסה "במגיפה השחורה", וגם לא נכללה בגירוש טירול בשנת 1520. היו אז ביניהם באנקאים וסוכנים של חברות מסחר זרות ובשנות ה-20 של המאה ה-17, תחת שלטונו הנאור של הדוכס פרדינאנד השני, גם בעלי עמדות במימשל ובחצר השליט. אחרי מותו הוטל איסור על כניסת יהודים נוספים לאינסברוק וב-1647 השיגו סוף סוף העירונים את מבוקשם - גירוש היהודים, פרט לשתי משפחות. כעבור שנתיים הותר למשפחות אחדות של מגורשים מהוהנמס להתיישב בעיר ובסוף המאה הגיעו עוד יהודים. ב-1714 קבלה מועצת העיר את הסכמת המושל לגרשם שנית, "כדי לשמור על צביונה הנוצרי של העיר"; הפעם הושארו שני אחים שהצטיינו בתרומותיהם לבית-החולים העירוני.

באמצע המאה ה-18 ישבו באינסברוק שתי משפחות יהודיות "נסבלות" ושמונה בטירול כולה. במהלך ההתקוממות נגד השלטון הצרפתי- הבאווארי בשנת 1809 נשדד רכוש יהודי ואחרי קונגרס וינה (1815) בוטלו מעט הזכויות שהבאווארים העניקו בשעתו ליהודי המקום. עם מתן שוויון זכויות בשנת 1867 נפתחה העיר בפני יהודים נוספים, אבל מספרם באינסברוק לא גדל בשיעור ניכר; שלטונות העיר הכבידו על כניסת יהודים חדשים ויהודי המקום לא ששו לקלוט "זרים מן המזרח" מחשש תגובות אנטישמיות. ועוד, התפילה בציבור היתה רפורמית ויהודים חרדים פסחו על אינסברוק. עד 1914 היו יהודי אינסברוק כפופים לקהילת הוהנמס; מאז פעלה קהילה נפרדת ורבה האחרון של הוהנמס, ד"ר לינק, נעשה ראשון הרבנים באינסברוק. אחרי מלחמת-העולם הראשונה נעשתה אינסברוק מוקד ללאומניות פאן- גרמנית ולאנטישמיות. בשנות ה-20 ישבו בעיר 200 יהודים וב- 1934, כאשר נאסרה השחיטה הכשרה, מנתה הקהילה 317 נפש (%0.5 מכלל האוכלוסיה). בני הדור הצעיר נמשכו לציונות ואף יוצגו בוועד הקהילה. ד"ר אלימלך רימלט, לימים שר הדואר בישראל, שימש ברבנות בעיר עד 1938.

עם סיפוח אוסטריה לרייך השלישי (במארס 1938) הוחרמו פנקסי הקהילה והתחיל נישול היהודים מחיי הכלכלה. בסתיו אותה השנה פוזרה הקהילה. ב"ליל הבדולח" (10 בנובמבר) הותקפו כל בתי היהודים, בית-הכנסת ובית-העלמין חוללו. 18 יהודים נאסרו ושלושה מראשי הציבור נרצחו.

אחרי המלחמה שוקמה הקהילה, מנתה אז 100 איש, והייתה הקטנה בקהילות היהודיות באוסטריה. בית הכנסת החדש נחנך ב- 1961.

קונסטאנץ, גרמניה

קונסטנץ (Konstanz)

עיר במחוז באדן, גרמניה. בשנים 1990-1945 בגרמניה המערבית.

ראשוני היהודים הגיעו לקונסטנץ בתחילת המאה ה-13. תעודות מן המאות 15-14 מציינות שליהודים היו כרמים ובוסתנים, שהם עסקו גם במסחר ובהלוואת כספים לכמרים, לכפריים, לעירונים ולאצילים, ועבדו כחייטים וחרשי מתכת.

ב-1326 נרצחו 27 יהודים באשמת חילול הקודש, ובשנת "המגיפה השחורה" (1349) נשרפו למוות 350 יהודים. פעמיים (ב-1429, וב-1443) יהודים הוחזקו במאסר בעקבות עלילת דם ושוחררו תמורת כופר. קרוב למאה שנה (עד 1460) היהודים נהנו מזכויות אזרח.

האזכור הראשון של היהודים נמצא ברשימה מלכותית משנת 1241. המס ששולם מציין כי הם התיישבו שם כמה עשורים קודם לכן. תשובה על גירושים, שניתנה בקונסטנץ ופורסמה בתשובה של ר' מאיר מרוטנבורג יוחסה אליו בטעות. בשנת 1311 המלך הנרי השביעי הטיל את גביית המסים מהיהודיים על אציל, ולואיס הבווארי הלך בעקבותיו בשנת 1330. המלכים ואצלב (1393), רופרט (1402-1401) וסיגיסמונד (1413) העבירו את מחצית כספי המסים היהודים לעיר. ב-1414 סיגיסמונד מינה שניים מיהודי קונסטנץ לגבות היטל, בשל המלחמה ההוסיטית, מיהדות שוואביה העליונה.

רישומים מ-1328, 1375 ומ- 1429-1425 מראים שליהודים היו בוסתנים, גנים וכרמים בקונסטנץ. הלוואות כסף על ידי יהודים לאנשי דת, כפריים, תושבי העיר ואצילים מוזכר בשנת 1293, 1300, 1346-1348, ו-1439-1420. הלוואה קטנה למלך בשנת 1306, והלוואה לעיר ב-1370. חוק הנספחות של העיר משנת 1383 התייחס לגיוס כספים בקנה מידה קטן על ידי יהודים. מרשומות בית המשפט העירוני (1428-1423) עולה כי היו גם סוחרים יהודים, חייטים ועובדי מתכת שגרו בקונסטנץ. 27 יהודים שנאשמו בחילול המארח נרצחו בשנת 1326. במהלך המגפה השחורה (1349) נרצחו 350 יהודים. בעקבות עלילת דם ברוונסבורג, נכלאו היהודים ב-1429 ואחרי עלילת דם שנייה באזור – בשנת 1443; הם שוחררו בכל פעם לאחר תשלום כופר.

משנת 1375 עד 1460 נהנו היהודים מזכויות אזרחים. מ-1424 היה בית-כנסת בראמונגסהוף. מגורי היהודים לא הוגבלו לרחובות מסוימים.

בימי ועידת קונסטנץ (1417) קיבל האפיפיור מרטין ה-5 משלחת של יהודי גרמניה; כעבור שנה העניק להם זכויות, שאושרו לאחר מכן על ידי המלך זיגמונד. ב-1432 הוצא נגד יהודי העיר צו גירוש ראשון, שהופעל הלכה למעשה רק כעבור מאה שנה. אחרי 1533 יהודים הוסיפו להתגורר בכפרים הסמוכים ולא חזרו לעיר לישיבת קבע אלא ב-1847. הקהילה התארגנה בעקבות חוק האמנציפציה של מדינת באדן משנת 1862 התארגנה קהילה יהודית ב-1866-1863. ב-1910 מנתה הקהילה 574 נפש (2.7% מכלל האוכלוסייה); וב-1935, שנתיים אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, עדיין חיו בקונסטנץ 386 יהודים.

 

במאורעות ליל הבדולח, בנובמבר 1938, הועלה באש בית הכנסת המקומי (שנחנך ב-1883). באוקטובר 1940 הועברו למחנה גירס, בדרום צרפת, 110 אחרוני יהודי קונסטנץ, ומשם לאושוויץ (1942).

בשנים 1948-1945 התרכזו בעיר כ-160 יהודים משוחררי המחנות; רובם היגרו לארצות חוץ.

בשנת 1968 הקהילה היהודית מנתה פחות מ-30 אנשים.

 

ליכטנשטיין

Liechtenstein

Fürstentum Liechtenstein - Principality of Liechtenstein 

A state in Central Europe.

21st century

About 20 Jews are known to live in the Principality. There is no Jewish community, no synagogue and no Jewish cemetery in Liechtenstein. Some of the Jews in Liechtenstein belong to the Jewish community in St. Gallen, Switzerland.

In 2001, Verein der Liechtensteiner Freunde von Yad Vashem (“Association of the Liechtenstein Friends of Yad Vashem “) was established. The association is instrumental in supporting the project of video testimonials by Holocaust survivors, which are recorded on video by specialized teams with psychological support. 
 

History

During Middle Ages, the Jews of the communities in the neighboring region, particularly of Feldkirch, where there was a Jewish community during the 14th and 15th centuries, are likely to have had contacts with the people of Liechtenstein. These contacts increased as of the 16th century new Jewish communities were established in the region, among them in Hohenems, Tettnang, Langenargen and others. Jews passing through Vaduz during 16th to 18th century were required to pay taxes in accordance to the cube tariff (Würfelzoll).

In 1637, during the Thirty-Year War, Jewish refugies from communities in southern Germany, were allowed to settle in Eschnerberg, Eschen, Nendeln, and Mauren – now all villages on the territory of the Principality of Liechtenstein. The Jews were active as cattle and horse dealers as well as traders of fabrics and silverware. In 1651, they had to leave the area, as a result of tensions with the local population.  

Jewish presence in Liechtenstein is mentioned a number of times in the 18th century. In 1727, there was a baptized Jew in Vaduz. In 1745 about 50 Jews from those expelled from Sulz, found refuge in Vaduz, Nendeln, Schan, and Eschen. In 1760, Prince Josef Wenzel of Liechtenstein forbade the Jews to engage in trade in the territories of the principality. The ban was renewed in 1781, but it seems that the commercial ties between the people of Liechtenstein and the Jews from the communities in Vorarlberg continued.

In the 19th century, Gebrüder Rosenthal, a Jewish-owned textile company from Hohenems in Austria acquired a mechanical weaving mill in Vaduz in 1869, and the Mechanische Weberei Vaduz, another weaving mill, in 1884. But until 1920, no Jews lived in Liechtenstein.

In 1929, Franz I, Prince of Liechtenstein (1875-1938) married Elsa (Elisabeth) von Gutmann (1875-1947), a Vienna-born Jewess. The marriage, however, did not influence the principality’s policy towards Jewish refugees from Nazi Germany. Moreover, during late 1930s, members of the Volksdeutsche Bewegung, the local Nazi party, conducted violent attacks, including bomb attacks, against the hadful of Jews who lived in Liechtenstein.

A November 1938 census of the foreign residents in Liectenstein recorded 118 Jews in the principality, of them 20 arrived in the days after the Pogrom Night on November 9, 1938. Fearing a possible entry of German troops to Liechtenstein after the annexation of Austria by Nazi Germany in March 1939 (Anschluss), most Jews fled Liechtenstein and took refuge in Switzerland. They returned after a few days.

During the years of Nazi regime, about 400 Jews looked for refuge in Liechtenstein. Of them 235 were accepted, and 165 were refused residence in the principality. 144 Jews were granted citizenship in exchange for high fees. Most of them never lived in Liechtenstein, but used its passport for safe passing through other countries.

In early 21st century an international commission of historians examined the principality’s policy and relations with Jews during the Nazi era. According to its report, Liechtenstein did not serve as an important financial center or a foreign exchange hub, and it was not a refuge for Nazi looted property.