חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי מינסק מאזובייצקי

מינסק מאזובייצקי.

עיר במחוז וארשה, פולין.


מינסק מאזובייצקי מתועדת כעיר מן המחצית הראשונה של המאה ה-15. יהודים התחילו להתיישב במקום רק בסוף המאה ה-18, ותוך מאה שנה נעשו רוב באוכלוסיה. בשנת 1897 ישבו בעיר 3,445 יהודים.

קהילת מינסק מאזובייצקי הייתה קהילה עצמאית ובשנים הראשונות שימש רב הקהילה גם כרבה של קאלושין הסמוכה.

במהלך המאה ה- 19 נעשו חסידי גור ופאריסוב לגורם חשוב בקהילה. לקראת סוף המאה קבע ר' יעקב פרלוב את מושבו בעיר. אולם יורשו עבר לווארשה אחרי מלחמת העולם הראשונה.

עיקר פרנסתם של יהודי מינסק מאזובייצקי הייתה על מסחר זעיר ועל מלאכה. המשבר הכלכלי בשנות השלושים ומדיניות השלטונות להעדפת בעלי מלאכה וסוחרים פולנים הביאו לדחיקת רגלי היהודים מעמדות כלכליות, ורבים איבדו את פרנסתם. המצוקה הכלכלית בפולין הביאה גם לאנטישמיות, ובמאי 1936 התחוללו מהומות קשות בשכונות היהודים במינסק מאזובייצקי. ההסתה נגד יהודים החריפה ערב מלחמת-העולם השנייה, בעיקר בידי ה"אנדקים", חברי המפלגה הפולנית האנטישמית (ראשי תיבות שמה ND ), והיו שבע התפרצויות של המון שהוסת בידי האנדקים.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית בעיר, ונציגי המפלגות הציוניות השתתפו בוועד הקהילה לצד הנציגים האחרים. בבחירות לוועד הקהילה בשנת 1931 נבחרו 7 נציגים מ"אגודת ישראל", ארבעה מרשימת בעלי-מלאכה ואחד "פועלי-ציון" ימין.

אירית ר' קופר, סופרת ישראלית ילידת מינסק מאזובייצקי, מתעדת בספריה את הקהילה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו במינסק מאזובייצקי 5,850 יהודים.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) נכבשה מינסק מאזובייצקי בידי הגרמנים. בראשית שנת 1940 הובאו לעיר קרוב ל-2,000 יהודים מפאביאניץ, מקאליש ומליפנו, ובאוגוסט אותה השנה הוקם גיטו.

יהודי הגיטו חיו בצפיפות ובמצוקה, ורבים מתו או הומתו בידי הגרמנים. באוגוסט 1942 נערכה אקציה גדולה, ובמהלכה נרצחו בעיר כאלף יהודים, והאחרים שולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

קבוצה של 150 גברים הועברה מהגיטו למחנה עבודה במפעל רודזקי וקבוצה שנייה של 500 גברים יהודים נכלאה בבניין בית-הספר קופרניק, ששימש כמגורים של מחנה עבודה נוסף. כמה מאות יהודים נמלטו ליערות והצטרפו לפרטיזנים הפולנים.

בדצמבר 1942 הוציאו הגרמנים להורג 218 יהודים במחנה קופרניק. בחיסול הסופי של המחנה, ב-10 בינואר 1943, גילו היהודים התנגדות והצליחו להרוג ולפצוע כמה גרמנים. בתחילת יוני 1943 חוסל גם מחנה העבודה השני, ואנשיו נרצחו.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
263905
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
טובה בורנשטיין (מימין) בנותיה מרים, מאשה וסוניה
עם ידידים. מינסק מאזבייצק, 1925.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

קאלושין Kaluszyn

עיר במחוז וארשה, מרכז פולין.


מאז היווסדה היה בעיר רוב יהודי. מתחילת המאה ה-17 הייתה הקהילה היהודית מאורגנת והחזיקה מוסדות חינוך ותרבות.

גדול הרבנים בעיר היה ר' מאיר שלום רבינוביץ (1902-1896). מרדכי מוטל מיכלסון, סוחר עתיר נכסים, פעל רבות למען הקהילה בחצרות השליטים.

בסוף המאה ה- 19 מנתה האוכלוסייה היהודית במקום כ-6,500 נפש.

פעילות ציונית הייתה בעיר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בבבחירות לוועד הקהילה בשנת 1924 נבחרו 6 נציגים של "אגודת ישראל", 5 אנשי ה"מזרחי" ואחד כלל-ציוני.

יהודים עסקו במלאכה, בעיקר חייטות ונגרות, והיו ביניהם גם בעלי בתי מלאכה ובתי חרושת בענפי הקדרות, הקמח, ייצור טליתות ופרוות, כל אלה העסיקו עובדים יהודים רבים.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקאלושין למעלה מ- 5,000 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לעיר ב-11 בספטמבר 1939 ובו ביום ריכזו כמעט את כל היהודים בכנסייה הראשית והתעללו בהם במשך שלושה ימים. כמה מאות יהודים הצליחו לברוח ולהסתנן לשטח הכיבוש הסובייטי.

במארס 1941 שולחו כאלף יהודים מקאלושין לווארשה, ובתחילת 1942 נשארו בעיר כ-4,000 יהודים. ב-25 בספטמבר אותה השנה נלקחו כולם למחנה ההשמדה טרבלינקה.

גורה קאלוואריה
Gora Kalwaria
(במקורות היהודיים גור)

עיר במחוז וארשה, מזרח פולין.

הקהילה היהודית

ליהודים נאסרה הישיבה בעיר עד 1795 והראשונים התיישבו בה בשנת 1802 , כאשר עברה לשלטון פרוסיה עם החלוקה השלישית של פולין. בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית במקוםכ-2,920 נפש והייתה %55 מכלל האוכלוסיה.

בשנת 1849 הוקם במקום בית כנסת מעץ ואחרי שנשרף הוקם בשנים 1901 - 1902 בית כנסת מאבן .

גור התפרסמה בזכות שושלת החסידות מיסודו של ר' יצחק מאיר אלתר שעבר אליה מורשה בשנת 1859 ; חסידות גור הייתה אחת השושלות המשגשגות בפולין עד מלחמת העולם השנייה ובה גם הוקמה מפלגת אגודת ישראל ..

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בגור כ-3,500 יהודים.

תקופת השואה

הצבא הגרמני נכנס לעיר ב-8 בספטמבר 1939; ב-1940 הובאו למקום מאות יהודים מלודז', מפאביאניצה ומאלקסאנדרוב. כעבור שנה התווספו עליהם עוד 300 יהודים מן היישובים הסמוכים. בסוף פברואר 1941 הועברו כל יהודי גורה קאלוואריה לגיטו וארשה וחילקו את גורלם עם יהודי הגיטו.

עם פרוץ המלחמה הגיע הצדיק אלתר עם שני בניו לורשה ובעזרת עובדי שגרירות איטליה ועסקנים יהודים הורחו לפלסטינה .

הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה חזרו לעיר כ 30 - 40 יהודים שניצלו והקימו ועד יהודי . באוגוסט 1945 היו רשומים 52 יהודים בעיר וישובים בסביבה . ברבות השנים הם עזבו את המקום .

חסידות גור נפגעה קשה במלחמה ועברה לפעול למרכז בירושלים סביב חצרו של הרבי מגור .

הבן הצעיר של הרב שברח מפולין - פנחס מנחם אלתר הגיע לביקור לעיר מישראל בתחילת שנות השבעים של המאה ה - 20 .

פאריסוב

PARYSÓW

ביידיש: פאריסאוו

כפר בנפת גרבולין במחוז מזוביה, פולין.

הכפר מוזכר לראשונה בשנת 1444 בשם סיאצצ'ה, ורק בשנת 1538, עם קבלת זכויות עיר על פי חוק מגדבורג, המקום קיבל את השם פאריסוב. לאחר חלוקות פולין השונות בסוף המאה ה-18, פאריסוב נכלל בשטח מלכות פולין בתוך האימפריה הרוסית. ב-1869 פאריסוב איבדה את זכויות העיר בפקודת הצאר הרוסי.

הקהילה היהודית

היהודים התיישבו בפאריסוב החל מהמאה ה-18. במחצית השניה של המאה ה-19 התיישב בפאריסוב הצדיק יהושוע אשר רבינוביצ' מז'לכוב, בנו של "היהודי הקדוש מפשיסוכה". בעיקבותיו, התיישבו לפאריסוב חסידיו הרבים. לאחר יהושוע אשר המשיכו את השושלת בניו יעקב צבי ומאיר שלום.

במחצית המאה ה-19 הוקם בית הכנסת בפאריסוב, ובשנת 1862 נקנה השטח לבית העלמין היהודי. הפעילות הכלכלית של יהודי פאריסוב תרצה לפיתוחה של הכפר במאה ה-19. עיקר עיסוקם של יהודי פאריסוב היה במסחר. רוב היהודים היו חנוונים, סוחרים זעירים ורוכלים, בעלי מלאכה, בעיקר בענפי הלבשה והנעלה.

בשנת 1897 נמנו בפאריסוב 2,014 יהודים, 64% מכלל האוכלוסייה.

ארגון הג'וינט האמריקאי היה פעיל מאד בעזרה ליהודי פאריסוב, לצד קופות גמ"ח וחברות צדקה וסעד. רוב ילדי הקהילה למדו בחדר ובתלמוד תורה. בעיירה פעלו מפלגת ה"בונד", תנועות הנוער של המפלגות הציוניות וסניף של אגודת ישראל. במספר קבוצות אורגנו שיעורי עברית ולימודי ערב, ספריה עירונית, תזמורת, וקבוצות ספורט.

ב-1939 חיו בפאריסוב כ-1,900 יהודים, יותר ממחצית מכלל תושבי המקום.

 

תקופת השואה

פאריסוב נכבשה ע"י הגרמנים ב-17 לספטמבר 1939. מיד לאחר כניסת הגרמנים, היהודים נלקחו לעבודות כפייה. כמה ימים לאחר סוכות הגרמנים התפרצו לבית הכנסת ןהיכו את המתפללים במקום, גוזזו פאות וזקנים, הרסו את ארון הקודש ואת הבימה, וקרעו את ספרי התורה. באוקטובר 1939 הוקם יודנראט בן 12 איש בראשותו של אהרון גולדשטיין, ומשטרה יהודית בפיקודו של משה פוסקולסקי.

במרס 1940 הגיעו יותר ממאה יהודים מגרבולין, ואחריהם פליטים רבים מוורשה. לאחר מספר חודשים, בנובמבר 1940, הוקם הגטו בפאריסוב. במהלך החורף 1940/41 פרצה בגטו מגפת טיפוס, וכתוצאה הוקם בו בית חולים. באפריל 1941 נשלחו פועלי כפייה יהודים למחנה עבודה בכפר וילגה. בחורף 1941/42 הוטל על תושבי הגטו לשלם כופר גבוה, וכן למסור את כל בגדי הפרווה שלהם.

במאי וביוני 1942 רצחו הגרמנים את גלדשטיין ואת פוסקולינסקי ועוד שניים מחברי היודנרט. יעקב צימליק, סגנו של גלדשטיין, נתמנה לראש היודנרט, וטוביה מילר, מנהל בית החולים, לראש המשטרה היהודית.

באוגוסט 1942 הגיעו לפאריסוב יהודים ממינסק מאזובייצקי, סטוצ'ק לוקובסקי, ואוטבוצק, לאחר שרוב היהודים מהמקומות האלו נשלחו למחנה ההשמדה בטרבלינקה.

ב-27 בספטמבר 1942 נכנסו לפאריסוב אנשי ס.ס. ביחד עם שוטרים ומכבי האש פולניים. הם רצחו במקום 39 מתושבי הגטו וקברו אותם בקברי אחים בבית העלמין. השאר - כ-3,500 יהודים ובהם כ-2,000 פליטים - גורשו למחנה המוות בטרבלינקה.

 

אחרי השואה

בתום מלחמת העולם השנייה היהודים לא חזרו לפאריסוב. בית הכנסת, שתוכנו חולל, נהרס על ידי הנאצים. ב-1984 הבניין הוסב לבית תרבות קהילתי וספרייה ציבורית.

בית העלמין חולל ונהרס כולו. אוהל הצדיק יהושע אשר רבינוביץ', ששימש כאתר העלייה לרגל לחסידיו הרבים, נהרס. הקברים נחפרו על ידי בוזזים שחיפשו זהב ותכשיטים, החול עם העצמות שימש כחומר לבניה, והמצבות נגנבו ומשמשים לחיזוק הקירות ברפתות ואסמים של איכרי הסביבה.

בסתיו 2006 הגיעה משלחת מטעם הקהילה היהודית בוורשה, שאספה בשטח בית העלמין את שברי העצמות שהתגוללו במקום לאחר ביזת הקברים וקברה אותן בקבר מכובד. 

בספטמבר 2011 הצליח דוד זינגר, מקהילת חסידי בובוב, לאתר את המקום קבורתו המדויק של הצדיק רבינוביץ', והוחלט להקים מחדש את האוהל. ב-נובמבר 2012 האוהל הוקם מחדש והוצבו בו מצבות לזכרו ולזכר בני משפחתו.

קאליש Kalisz

עיר בגליל לודז', מערב-פולין.

הקהילה היהודית


הקהילה היהודית בקאליש הייתה העתיקה ביותר בפולין. היהודים הראשונים, שהיו טובעי מטבעות למלכי פולין, הגיעו למקום במחצית השנייה של המאה ה-12. באמצע המאה שלאחריה הגיעה קבוצה גדולה מחבל הריין וממקומות אחרים בגרמניה, ובזכותם פרסם הנסיך בולסלאב ה"חסיד" כתב-זכויות ליהודים הידוע בשם "תקנון קאליש" (1264).

רדיפות פקדו את הקהילה בימי "המגיפה השחורה" (1349). שנים אחדות לאחר-מכן התיר המלך קאז'ימייז' השלישי להקים ברחוב היהודי בית-כנסת, הבניין עמד על תלו עד 1857.

בנוסף לעסקי הלוואות ניהלו יהודי קאליש במאות 16-15 מסחר עם קראקוב ועם ברסלאו, ועסקו בצורפות ובחייטות.

באמצע המאה ה- 16 קלטה הקהילה היהודית בקאליש מהגרים ופליטים יהודים מבוהמיה, מהונגריה ומגרמניה. הרובע היהודי הורחב, ויהודים לא מעטים עברו למקומות אחרים במדינה, גם בגלל הצפיפות וגם בשל רדיפות ועלילות מצד העירונים. עם שנויי הרכב האוכלוסיה היהודית בעיר נוצרה שכבה של עניים לצד הוותיקים העשירים והמבוססים, ובסוף המאה ה- 16 הגיע מספר היהודים שפיגרו בתשלום המסים לכדי שליש מבני-הקהילה.

היישוב סבל קשות בתקופת הפרעות בפולין באמצע המאה ה-17; מאות מיהודי המקום נרצחו על-ידי חיילי צ'ארנייצקי הפולני והרובע היהודי נהרס עד היסוד (1659). תוך זמן קצר שוקמה הקהילה בתמיכת יהודי פוזנאן, לשנו, ליסא וקרוטושין, ובשנת 1670 כבר קלטה יהודים שגורשו מווינה בנוסף לפליטי החרב של פרעות חמלניצקי.

המלך יאן סובייסקי אישר מחדש את זכויות היהודים וה"סים" העניק להם הקלות במסים. סוחרים היו נוסעים לירידים בברסלאו ובלייפציג, מייצאים פרוות ומייבאים אריגים יקרים, כלי מתכת ואבני חן. בעלי-מלאכה כגון: חייטים, פרוונים, צורפים, רצענים, נפחים, חרטים, אופים וקצבים צורפו לאיגודים מקצועיים ב-1672.

באותה התקופה כבר הייתה קאליש מרכז רוחני חשוב ביהדות פולין, הייתה בעיר ישיבה גדולה בראשות ר' ישראל בן נתן שפירא ("ר' ישראל הדרשן") ור' יהודה בן ניסן בעל "בית יהודה". ר' אברהם אבא גומבינר, בעל "גן אברהם", שימש כדיין בקהילה. בצד פוזנאן, לשנו וקרוטושן הייתה קהילת קאליש בין הקהילות החשובות ביותר בפולין ונציגיה שימשו כפרנסים בוועד ארבע ארצות.

בדליקה בשנת 1706 ניספו 45 מיהודי קאליש וכעבור שנתיים מתו 450 איש במגיפה. רבים נהרסו מבחינה כלכלית והקהילה נאלצה לקבל הלוואות מנוצרים כדי לסייע לנצרכים. נוסף על כך החלה התארגנות של סוחרים נוצרים לשם מאבק במסחר היהודי. המצב השתפר במחצית השנייה של המאה כאשר יהודים הרחיבו את עסקיהם לתחומים נוספים כגון ענפי התבואה והבקר, תעשיית הבדים וייצור משקאות חריפים. בעקבות עלילת-דם בשנת 1763 הוצאו להורג ארבעה מיהודי המקום.

אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, ותחת שלטון פרוסיה (1806-1793) מנתה הקהילה יותר מ-2,110 נפש (%30 מכלל האוכלוסיה). עם סיפוח העיר לפולין הקונגרסאית (1815) התחדש המאבק עם העירונים, ובלחצם הטילו השלטונות הגבלות מגורים על יהודי קאליש, רק 23 יהודים התגוררו אז מחוץ לשכונה המיוחדת שהייתה צפופה ביותר.

בתחום המסחר והכלכלה נמשכה התנופה היהודית, הוקמו בתי-חרושת לאריגה, ואחריהם, עם סלילת הרכבת במקום (1871), תעשיית סבון, נרות ומשקאות, ובפרט תעשיית אריגי התחרים שכבשו שווקים ברחבי רוסיה ואף בסין. לקראת סוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה העשרים הקימו יהודים מפעלים מודרניים לטכסטיל ומוצרי סריגה, וגם בית-חרושת לצעצועים.

תוך כעשר שנים גדלה האוכלוסייה היהודית כמעט כפליים, והגיעה לכדי 14,318 נפש ב-1908. מחצית המפעלים בעיר היו בבעלות יהודים, בקהילה נוצר מעמד של פועלים ושכירים שמנה אלפים. ב-1836 נוסד בית-חולים יהודי וב-1875 נפתח בית-ספר שבו הייתה רוסית שפת- הוראה.

גברה השפעת החסידות, בפרט של שושלות גור, וארקה וקוצק. בין רבני הקהילה היו גדולי תורה כמו ר' שלמה בן עקיבא איגר, ר' צבי הירש חיות, ר' מאיר בן יצחק אורבך ור' יחזקאל ליפשיץ (כיהן עד 1932).

אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1914, עם כיבוש העיר בידי צבא גרמניה הקיסרית, העלו חיילים באש כ-150 בתים של יהודים, 33 יהודים נהרגו ורבים ברחו. כשנתחדש השלטון הפולני נהרגו שני יהודים במהומות שעוררו האנדקים (במארס 1919). בתגובה לארועים אלה הקים הנוער היהודי יחידות להגנה עצמית.

במיפקד 1921 נרשמו בקאליש 15,566 תושבים יהודים, %35 מכלל תושבי העיר.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פעלו בקאליש כל המפלגות הציוניות , והיו איגודים נפרדים ומשותפים לפועלים יהודיים ופולנים. כשליש מחברי המועצה העירונית היו יהודים (1927). בית ספר תיכון יהודי ובית-ספר לבנות פעלו עוד משנת 1916 ובשנות העשרים והשלושים נוספו שלושה בתי-ספר של ציש"א. בקאליש הופיעו כמה שבועונים יהודיים; בטאון ציוני, שבועון בלתי-תלוי ושבועון של "אגודת ישראל".

מ-1933 אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה גברה בעיר ההסתה האנטישמית, בהשראת ה"פולקסדויצ'ה" (גרמנים תושבי פולין), ואף הוטל חרם על חנויות ובתי-מלאכה של יהודים.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בקאליש יותר מ-20,000 יהודים, כמחצית תושבי העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לעיר ב-6 בספטמבר 1939, ופתחו ברדיפת היהודים בסיוע הנאצים המקומיים. כ-%20 מאנשי הקהילה הצליחו להמלט למקומות אחרים, ואלפים פונו מבתיהם כדי לשכן בהם את המהגרים הגרמנים מן הארצות הבאלטיות; המפונים שוכנו במחסנים ובדצמבר אותה השנה הועברו למחוז לובלין.

בעקבות הגירוש ברחו מן העיר עוד אלפי יהודים, 7,000 מהם הגיעו לגיטו וארשה. במחנה קוזמינקה שליד קאליש העבידו הגרמנים 1,300 צעירים יהודים מקאליש, ובעיר עצמה לא נותרו בתחילת ינואר 1940 אלא 612 יהודים, ביניהם בעלי-מלאכה. אחרי רצח החולים באוקטובר אותה שנה נשארו בשלושה בנינים בעיר כ-400 צעירים יהודים. בסוף 1941 שולחו 200 מהם למחנה חלמנו וכעבור חודשים אחדים הועברו הנותרים לגיטו לודז.


הקהילה היהודית אחרי השואה


הקהילה היהודית החלה להתחדש בעיר מייד אחרי המלחמה .במרץ 1943 כבר היו בעיר כ - 300 יהודים והוקם במקום ועד יהודי . בנובמבר 1945 כבר היו בעיר 479 יהודים ובשנת 1946 התווספו עוד 1818 יהודים מהשבים מבריה"מ וחיילים שהשתחררו . בשנת 1950 היו רשומים בעיר 2270 יהודים .

רוב השבים היו בעלי מלאכה שונים כמו חייטים , סנדלרים וכד' ומעט אנשים משכילים . באותן השנים הוקמו מוסדות שונים לקהילה כמו מרפאה , גן ילדים ומרכז להכשרה מקצועית . הועד היהודי דאג בעיקר קורת גג ומזון לשבים וקיבל עזרה בכך מיוצאי העיר שחיו בפלשתינה .
הועד גם דאג לתחום התעסוקה והקים 4 קורופרטיבים , ביניהם לייצור בגדים ולייצור נעליים ומוצרי עור . כן הוקם קואפרטיב למסחר .

אחרי המלחמה גם החלה בעיר פעילות של מפלגות ותנועות פוליטיות כגון פועלי ציון , התאחדות , בונד והסוציאליסטים .

היהודים החלו לעזוב את העיר בעקבות הפוגרום בקיאלצה ובמקומות אחרים בפולין . כאשר גם נערכה התקפה של אנטישמים על משרדי הועד היהודי בעיר ויושביו ניצלו במזל ע"י סיור של הצבא , החליטו רוב יהודי העיר לעזוב את המקום .

בעיר היו 2 בתי כנסת . הם נהרסו בזמן המלחמה ע"י הגרמנים ולא שוקמו אחריה .

בית הקברות היהודי הישן נוסד בעיר בסוף המאה ה- 13 ופעל עד למלחמת העולם הראשונה , עת נסגר ונפתח בית קברות חדש . בזמן השואה חולל בית הקברות הישן ע"י הגרמנים והם לקחו ממנו מצבות לבניה . אחרי המלחמה הוקמה במקום שכונת מגורים ובשנות ה - 60 גם מוסד חינוכי . בשנת 2012 הגישה הקהילה היהודית בעיר וורוצלב דרישה להחזרת השטח לקהילה . בשנת 2015 עדיין הייתה מחלוקת בין העירייה והקהילה , בעיקר לגבי פינוי והעברת המוסד החינוכי שנמצא במקום .

ליפנו Lipno

עיירה בפרובינציית קויאוויה-פומרניה, מרכז פולין.


עדות ראשונה ליהודים בעיר מוצאים בתעודה משנת 1677. בתחילת המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית בליפנו כ-780 נפש, ובסופה כ-2,080 (%36 מכלל האוכלוסיה).

בשנים 1864-1824 נאלצו היהודים להתגורר ברובע נפרד. ורוב הזמן היה כמחצית המסחר בעיר בידי יהודים.

בפולין בין שתי מלחמות-העולם היו יותר ממאה מפעלי תעשייה בעיר בבעלות יהודים.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בליפנו כ- 2,400 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939) נמלטו יהודים רבים מליפנו מזרחה, כשנכנסו הגרמנים לעיר נמצאו שם רק כ- 1,300 יהודים, ובריחת היהודים מהעיר נמשכה. בנובמבר 1939 גירשו הגרמנים את היהודים שעוד נותרו בליפנו לערים הגדולות, ובעיקר לוארשה. בסוף דצמבר 1939 הוכרזה העיר "נקייה מיהודים".

ב-1940 נמצאו בגיטו וארשה כמה מאות פליטים יהודים מליפנו. גורל יהודי ליפנו בימי המלחמה היה כגורל היהודים בערים שאליהן הגיעו.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי מינסק מאזובייצקי
מינסק מאזובייצקי.

עיר במחוז וארשה, פולין.


מינסק מאזובייצקי מתועדת כעיר מן המחצית הראשונה של המאה ה-15. יהודים התחילו להתיישב במקום רק בסוף המאה ה-18, ותוך מאה שנה נעשו רוב באוכלוסיה. בשנת 1897 ישבו בעיר 3,445 יהודים.

קהילת מינסק מאזובייצקי הייתה קהילה עצמאית ובשנים הראשונות שימש רב הקהילה גם כרבה של קאלושין הסמוכה.

במהלך המאה ה- 19 נעשו חסידי גור ופאריסוב לגורם חשוב בקהילה. לקראת סוף המאה קבע ר' יעקב פרלוב את מושבו בעיר. אולם יורשו עבר לווארשה אחרי מלחמת העולם הראשונה.

עיקר פרנסתם של יהודי מינסק מאזובייצקי הייתה על מסחר זעיר ועל מלאכה. המשבר הכלכלי בשנות השלושים ומדיניות השלטונות להעדפת בעלי מלאכה וסוחרים פולנים הביאו לדחיקת רגלי היהודים מעמדות כלכליות, ורבים איבדו את פרנסתם. המצוקה הכלכלית בפולין הביאה גם לאנטישמיות, ובמאי 1936 התחוללו מהומות קשות בשכונות היהודים במינסק מאזובייצקי. ההסתה נגד יהודים החריפה ערב מלחמת-העולם השנייה, בעיקר בידי ה"אנדקים", חברי המפלגה הפולנית האנטישמית (ראשי תיבות שמה ND ), והיו שבע התפרצויות של המון שהוסת בידי האנדקים.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית בעיר, ונציגי המפלגות הציוניות השתתפו בוועד הקהילה לצד הנציגים האחרים. בבחירות לוועד הקהילה בשנת 1931 נבחרו 7 נציגים מ"אגודת ישראל", ארבעה מרשימת בעלי-מלאכה ואחד "פועלי-ציון" ימין.

אירית ר' קופר, סופרת ישראלית ילידת מינסק מאזובייצקי, מתעדת בספריה את הקהילה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו במינסק מאזובייצקי 5,850 יהודים.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) נכבשה מינסק מאזובייצקי בידי הגרמנים. בראשית שנת 1940 הובאו לעיר קרוב ל-2,000 יהודים מפאביאניץ, מקאליש ומליפנו, ובאוגוסט אותה השנה הוקם גיטו.

יהודי הגיטו חיו בצפיפות ובמצוקה, ורבים מתו או הומתו בידי הגרמנים. באוגוסט 1942 נערכה אקציה גדולה, ובמהלכה נרצחו בעיר כאלף יהודים, והאחרים שולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

קבוצה של 150 גברים הועברה מהגיטו למחנה עבודה במפעל רודזקי וקבוצה שנייה של 500 גברים יהודים נכלאה בבניין בית-הספר קופרניק, ששימש כמגורים של מחנה עבודה נוסף. כמה מאות יהודים נמלטו ליערות והצטרפו לפרטיזנים הפולנים.

בדצמבר 1942 הוציאו הגרמנים להורג 218 יהודים במחנה קופרניק. בחיסול הסופי של המחנה, ב-10 בינואר 1943, גילו היהודים התנגדות והצליחו להרוג ולפצוע כמה גרמנים. בתחילת יוני 1943 חוסל גם מחנה העבודה השני, ואנשיו נרצחו.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ליפנו
קאליש
פאריסוב
גורה קאלוואריה
קאלושין
ורשה
ליפנו Lipno

עיירה בפרובינציית קויאוויה-פומרניה, מרכז פולין.


עדות ראשונה ליהודים בעיר מוצאים בתעודה משנת 1677. בתחילת המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית בליפנו כ-780 נפש, ובסופה כ-2,080 (%36 מכלל האוכלוסיה).

בשנים 1864-1824 נאלצו היהודים להתגורר ברובע נפרד. ורוב הזמן היה כמחצית המסחר בעיר בידי יהודים.

בפולין בין שתי מלחמות-העולם היו יותר ממאה מפעלי תעשייה בעיר בבעלות יהודים.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בליפנו כ- 2,400 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939) נמלטו יהודים רבים מליפנו מזרחה, כשנכנסו הגרמנים לעיר נמצאו שם רק כ- 1,300 יהודים, ובריחת היהודים מהעיר נמשכה. בנובמבר 1939 גירשו הגרמנים את היהודים שעוד נותרו בליפנו לערים הגדולות, ובעיקר לוארשה. בסוף דצמבר 1939 הוכרזה העיר "נקייה מיהודים".

ב-1940 נמצאו בגיטו וארשה כמה מאות פליטים יהודים מליפנו. גורל יהודי ליפנו בימי המלחמה היה כגורל היהודים בערים שאליהן הגיעו.
קאליש Kalisz

עיר בגליל לודז', מערב-פולין.

הקהילה היהודית


הקהילה היהודית בקאליש הייתה העתיקה ביותר בפולין. היהודים הראשונים, שהיו טובעי מטבעות למלכי פולין, הגיעו למקום במחצית השנייה של המאה ה-12. באמצע המאה שלאחריה הגיעה קבוצה גדולה מחבל הריין וממקומות אחרים בגרמניה, ובזכותם פרסם הנסיך בולסלאב ה"חסיד" כתב-זכויות ליהודים הידוע בשם "תקנון קאליש" (1264).

רדיפות פקדו את הקהילה בימי "המגיפה השחורה" (1349). שנים אחדות לאחר-מכן התיר המלך קאז'ימייז' השלישי להקים ברחוב היהודי בית-כנסת, הבניין עמד על תלו עד 1857.

בנוסף לעסקי הלוואות ניהלו יהודי קאליש במאות 16-15 מסחר עם קראקוב ועם ברסלאו, ועסקו בצורפות ובחייטות.

באמצע המאה ה- 16 קלטה הקהילה היהודית בקאליש מהגרים ופליטים יהודים מבוהמיה, מהונגריה ומגרמניה. הרובע היהודי הורחב, ויהודים לא מעטים עברו למקומות אחרים במדינה, גם בגלל הצפיפות וגם בשל רדיפות ועלילות מצד העירונים. עם שנויי הרכב האוכלוסיה היהודית בעיר נוצרה שכבה של עניים לצד הוותיקים העשירים והמבוססים, ובסוף המאה ה- 16 הגיע מספר היהודים שפיגרו בתשלום המסים לכדי שליש מבני-הקהילה.

היישוב סבל קשות בתקופת הפרעות בפולין באמצע המאה ה-17; מאות מיהודי המקום נרצחו על-ידי חיילי צ'ארנייצקי הפולני והרובע היהודי נהרס עד היסוד (1659). תוך זמן קצר שוקמה הקהילה בתמיכת יהודי פוזנאן, לשנו, ליסא וקרוטושין, ובשנת 1670 כבר קלטה יהודים שגורשו מווינה בנוסף לפליטי החרב של פרעות חמלניצקי.

המלך יאן סובייסקי אישר מחדש את זכויות היהודים וה"סים" העניק להם הקלות במסים. סוחרים היו נוסעים לירידים בברסלאו ובלייפציג, מייצאים פרוות ומייבאים אריגים יקרים, כלי מתכת ואבני חן. בעלי-מלאכה כגון: חייטים, פרוונים, צורפים, רצענים, נפחים, חרטים, אופים וקצבים צורפו לאיגודים מקצועיים ב-1672.

באותה התקופה כבר הייתה קאליש מרכז רוחני חשוב ביהדות פולין, הייתה בעיר ישיבה גדולה בראשות ר' ישראל בן נתן שפירא ("ר' ישראל הדרשן") ור' יהודה בן ניסן בעל "בית יהודה". ר' אברהם אבא גומבינר, בעל "גן אברהם", שימש כדיין בקהילה. בצד פוזנאן, לשנו וקרוטושן הייתה קהילת קאליש בין הקהילות החשובות ביותר בפולין ונציגיה שימשו כפרנסים בוועד ארבע ארצות.

בדליקה בשנת 1706 ניספו 45 מיהודי קאליש וכעבור שנתיים מתו 450 איש במגיפה. רבים נהרסו מבחינה כלכלית והקהילה נאלצה לקבל הלוואות מנוצרים כדי לסייע לנצרכים. נוסף על כך החלה התארגנות של סוחרים נוצרים לשם מאבק במסחר היהודי. המצב השתפר במחצית השנייה של המאה כאשר יהודים הרחיבו את עסקיהם לתחומים נוספים כגון ענפי התבואה והבקר, תעשיית הבדים וייצור משקאות חריפים. בעקבות עלילת-דם בשנת 1763 הוצאו להורג ארבעה מיהודי המקום.

אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, ותחת שלטון פרוסיה (1806-1793) מנתה הקהילה יותר מ-2,110 נפש (%30 מכלל האוכלוסיה). עם סיפוח העיר לפולין הקונגרסאית (1815) התחדש המאבק עם העירונים, ובלחצם הטילו השלטונות הגבלות מגורים על יהודי קאליש, רק 23 יהודים התגוררו אז מחוץ לשכונה המיוחדת שהייתה צפופה ביותר.

בתחום המסחר והכלכלה נמשכה התנופה היהודית, הוקמו בתי-חרושת לאריגה, ואחריהם, עם סלילת הרכבת במקום (1871), תעשיית סבון, נרות ומשקאות, ובפרט תעשיית אריגי התחרים שכבשו שווקים ברחבי רוסיה ואף בסין. לקראת סוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה העשרים הקימו יהודים מפעלים מודרניים לטכסטיל ומוצרי סריגה, וגם בית-חרושת לצעצועים.

תוך כעשר שנים גדלה האוכלוסייה היהודית כמעט כפליים, והגיעה לכדי 14,318 נפש ב-1908. מחצית המפעלים בעיר היו בבעלות יהודים, בקהילה נוצר מעמד של פועלים ושכירים שמנה אלפים. ב-1836 נוסד בית-חולים יהודי וב-1875 נפתח בית-ספר שבו הייתה רוסית שפת- הוראה.

גברה השפעת החסידות, בפרט של שושלות גור, וארקה וקוצק. בין רבני הקהילה היו גדולי תורה כמו ר' שלמה בן עקיבא איגר, ר' צבי הירש חיות, ר' מאיר בן יצחק אורבך ור' יחזקאל ליפשיץ (כיהן עד 1932).

אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, באוגוסט 1914, עם כיבוש העיר בידי צבא גרמניה הקיסרית, העלו חיילים באש כ-150 בתים של יהודים, 33 יהודים נהרגו ורבים ברחו. כשנתחדש השלטון הפולני נהרגו שני יהודים במהומות שעוררו האנדקים (במארס 1919). בתגובה לארועים אלה הקים הנוער היהודי יחידות להגנה עצמית.

במיפקד 1921 נרשמו בקאליש 15,566 תושבים יהודים, %35 מכלל תושבי העיר.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פעלו בקאליש כל המפלגות הציוניות , והיו איגודים נפרדים ומשותפים לפועלים יהודיים ופולנים. כשליש מחברי המועצה העירונית היו יהודים (1927). בית ספר תיכון יהודי ובית-ספר לבנות פעלו עוד משנת 1916 ובשנות העשרים והשלושים נוספו שלושה בתי-ספר של ציש"א. בקאליש הופיעו כמה שבועונים יהודיים; בטאון ציוני, שבועון בלתי-תלוי ושבועון של "אגודת ישראל".

מ-1933 אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה גברה בעיר ההסתה האנטישמית, בהשראת ה"פולקסדויצ'ה" (גרמנים תושבי פולין), ואף הוטל חרם על חנויות ובתי-מלאכה של יהודים.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בקאליש יותר מ-20,000 יהודים, כמחצית תושבי העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לעיר ב-6 בספטמבר 1939, ופתחו ברדיפת היהודים בסיוע הנאצים המקומיים. כ-%20 מאנשי הקהילה הצליחו להמלט למקומות אחרים, ואלפים פונו מבתיהם כדי לשכן בהם את המהגרים הגרמנים מן הארצות הבאלטיות; המפונים שוכנו במחסנים ובדצמבר אותה השנה הועברו למחוז לובלין.

בעקבות הגירוש ברחו מן העיר עוד אלפי יהודים, 7,000 מהם הגיעו לגיטו וארשה. במחנה קוזמינקה שליד קאליש העבידו הגרמנים 1,300 צעירים יהודים מקאליש, ובעיר עצמה לא נותרו בתחילת ינואר 1940 אלא 612 יהודים, ביניהם בעלי-מלאכה. אחרי רצח החולים באוקטובר אותה שנה נשארו בשלושה בנינים בעיר כ-400 צעירים יהודים. בסוף 1941 שולחו 200 מהם למחנה חלמנו וכעבור חודשים אחדים הועברו הנותרים לגיטו לודז.


הקהילה היהודית אחרי השואה


הקהילה היהודית החלה להתחדש בעיר מייד אחרי המלחמה .במרץ 1943 כבר היו בעיר כ - 300 יהודים והוקם במקום ועד יהודי . בנובמבר 1945 כבר היו בעיר 479 יהודים ובשנת 1946 התווספו עוד 1818 יהודים מהשבים מבריה"מ וחיילים שהשתחררו . בשנת 1950 היו רשומים בעיר 2270 יהודים .

רוב השבים היו בעלי מלאכה שונים כמו חייטים , סנדלרים וכד' ומעט אנשים משכילים . באותן השנים הוקמו מוסדות שונים לקהילה כמו מרפאה , גן ילדים ומרכז להכשרה מקצועית . הועד היהודי דאג בעיקר קורת גג ומזון לשבים וקיבל עזרה בכך מיוצאי העיר שחיו בפלשתינה .
הועד גם דאג לתחום התעסוקה והקים 4 קורופרטיבים , ביניהם לייצור בגדים ולייצור נעליים ומוצרי עור . כן הוקם קואפרטיב למסחר .

אחרי המלחמה גם החלה בעיר פעילות של מפלגות ותנועות פוליטיות כגון פועלי ציון , התאחדות , בונד והסוציאליסטים .

היהודים החלו לעזוב את העיר בעקבות הפוגרום בקיאלצה ובמקומות אחרים בפולין . כאשר גם נערכה התקפה של אנטישמים על משרדי הועד היהודי בעיר ויושביו ניצלו במזל ע"י סיור של הצבא , החליטו רוב יהודי העיר לעזוב את המקום .

בעיר היו 2 בתי כנסת . הם נהרסו בזמן המלחמה ע"י הגרמנים ולא שוקמו אחריה .

בית הקברות היהודי הישן נוסד בעיר בסוף המאה ה- 13 ופעל עד למלחמת העולם הראשונה , עת נסגר ונפתח בית קברות חדש . בזמן השואה חולל בית הקברות הישן ע"י הגרמנים והם לקחו ממנו מצבות לבניה . אחרי המלחמה הוקמה במקום שכונת מגורים ובשנות ה - 60 גם מוסד חינוכי . בשנת 2012 הגישה הקהילה היהודית בעיר וורוצלב דרישה להחזרת השטח לקהילה . בשנת 2015 עדיין הייתה מחלוקת בין העירייה והקהילה , בעיקר לגבי פינוי והעברת המוסד החינוכי שנמצא במקום .

פאריסוב

PARYSÓW

ביידיש: פאריסאוו

כפר בנפת גרבולין במחוז מזוביה, פולין.

הכפר מוזכר לראשונה בשנת 1444 בשם סיאצצ'ה, ורק בשנת 1538, עם קבלת זכויות עיר על פי חוק מגדבורג, המקום קיבל את השם פאריסוב. לאחר חלוקות פולין השונות בסוף המאה ה-18, פאריסוב נכלל בשטח מלכות פולין בתוך האימפריה הרוסית. ב-1869 פאריסוב איבדה את זכויות העיר בפקודת הצאר הרוסי.

הקהילה היהודית

היהודים התיישבו בפאריסוב החל מהמאה ה-18. במחצית השניה של המאה ה-19 התיישב בפאריסוב הצדיק יהושוע אשר רבינוביצ' מז'לכוב, בנו של "היהודי הקדוש מפשיסוכה". בעיקבותיו, התיישבו לפאריסוב חסידיו הרבים. לאחר יהושוע אשר המשיכו את השושלת בניו יעקב צבי ומאיר שלום.

במחצית המאה ה-19 הוקם בית הכנסת בפאריסוב, ובשנת 1862 נקנה השטח לבית העלמין היהודי. הפעילות הכלכלית של יהודי פאריסוב תרצה לפיתוחה של הכפר במאה ה-19. עיקר עיסוקם של יהודי פאריסוב היה במסחר. רוב היהודים היו חנוונים, סוחרים זעירים ורוכלים, בעלי מלאכה, בעיקר בענפי הלבשה והנעלה.

בשנת 1897 נמנו בפאריסוב 2,014 יהודים, 64% מכלל האוכלוסייה.

ארגון הג'וינט האמריקאי היה פעיל מאד בעזרה ליהודי פאריסוב, לצד קופות גמ"ח וחברות צדקה וסעד. רוב ילדי הקהילה למדו בחדר ובתלמוד תורה. בעיירה פעלו מפלגת ה"בונד", תנועות הנוער של המפלגות הציוניות וסניף של אגודת ישראל. במספר קבוצות אורגנו שיעורי עברית ולימודי ערב, ספריה עירונית, תזמורת, וקבוצות ספורט.

ב-1939 חיו בפאריסוב כ-1,900 יהודים, יותר ממחצית מכלל תושבי המקום.

 

תקופת השואה

פאריסוב נכבשה ע"י הגרמנים ב-17 לספטמבר 1939. מיד לאחר כניסת הגרמנים, היהודים נלקחו לעבודות כפייה. כמה ימים לאחר סוכות הגרמנים התפרצו לבית הכנסת ןהיכו את המתפללים במקום, גוזזו פאות וזקנים, הרסו את ארון הקודש ואת הבימה, וקרעו את ספרי התורה. באוקטובר 1939 הוקם יודנראט בן 12 איש בראשותו של אהרון גולדשטיין, ומשטרה יהודית בפיקודו של משה פוסקולסקי.

במרס 1940 הגיעו יותר ממאה יהודים מגרבולין, ואחריהם פליטים רבים מוורשה. לאחר מספר חודשים, בנובמבר 1940, הוקם הגטו בפאריסוב. במהלך החורף 1940/41 פרצה בגטו מגפת טיפוס, וכתוצאה הוקם בו בית חולים. באפריל 1941 נשלחו פועלי כפייה יהודים למחנה עבודה בכפר וילגה. בחורף 1941/42 הוטל על תושבי הגטו לשלם כופר גבוה, וכן למסור את כל בגדי הפרווה שלהם.

במאי וביוני 1942 רצחו הגרמנים את גלדשטיין ואת פוסקולינסקי ועוד שניים מחברי היודנרט. יעקב צימליק, סגנו של גלדשטיין, נתמנה לראש היודנרט, וטוביה מילר, מנהל בית החולים, לראש המשטרה היהודית.

באוגוסט 1942 הגיעו לפאריסוב יהודים ממינסק מאזובייצקי, סטוצ'ק לוקובסקי, ואוטבוצק, לאחר שרוב היהודים מהמקומות האלו נשלחו למחנה ההשמדה בטרבלינקה.

ב-27 בספטמבר 1942 נכנסו לפאריסוב אנשי ס.ס. ביחד עם שוטרים ומכבי האש פולניים. הם רצחו במקום 39 מתושבי הגטו וקברו אותם בקברי אחים בבית העלמין. השאר - כ-3,500 יהודים ובהם כ-2,000 פליטים - גורשו למחנה המוות בטרבלינקה.

 

אחרי השואה

בתום מלחמת העולם השנייה היהודים לא חזרו לפאריסוב. בית הכנסת, שתוכנו חולל, נהרס על ידי הנאצים. ב-1984 הבניין הוסב לבית תרבות קהילתי וספרייה ציבורית.

בית העלמין חולל ונהרס כולו. אוהל הצדיק יהושע אשר רבינוביץ', ששימש כאתר העלייה לרגל לחסידיו הרבים, נהרס. הקברים נחפרו על ידי בוזזים שחיפשו זהב ותכשיטים, החול עם העצמות שימש כחומר לבניה, והמצבות נגנבו ומשמשים לחיזוק הקירות ברפתות ואסמים של איכרי הסביבה.

בסתיו 2006 הגיעה משלחת מטעם הקהילה היהודית בוורשה, שאספה בשטח בית העלמין את שברי העצמות שהתגוללו במקום לאחר ביזת הקברים וקברה אותן בקבר מכובד. 

בספטמבר 2011 הצליח דוד זינגר, מקהילת חסידי בובוב, לאתר את המקום קבורתו המדויק של הצדיק רבינוביץ', והוחלט להקים מחדש את האוהל. ב-נובמבר 2012 האוהל הוקם מחדש והוצבו בו מצבות לזכרו ולזכר בני משפחתו.

גורה קאלוואריה
Gora Kalwaria
(במקורות היהודיים גור)

עיר במחוז וארשה, מזרח פולין.

הקהילה היהודית

ליהודים נאסרה הישיבה בעיר עד 1795 והראשונים התיישבו בה בשנת 1802 , כאשר עברה לשלטון פרוסיה עם החלוקה השלישית של פולין. בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית במקוםכ-2,920 נפש והייתה %55 מכלל האוכלוסיה.

בשנת 1849 הוקם במקום בית כנסת מעץ ואחרי שנשרף הוקם בשנים 1901 - 1902 בית כנסת מאבן .

גור התפרסמה בזכות שושלת החסידות מיסודו של ר' יצחק מאיר אלתר שעבר אליה מורשה בשנת 1859 ; חסידות גור הייתה אחת השושלות המשגשגות בפולין עד מלחמת העולם השנייה ובה גם הוקמה מפלגת אגודת ישראל ..

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בגור כ-3,500 יהודים.

תקופת השואה

הצבא הגרמני נכנס לעיר ב-8 בספטמבר 1939; ב-1940 הובאו למקום מאות יהודים מלודז', מפאביאניצה ומאלקסאנדרוב. כעבור שנה התווספו עליהם עוד 300 יהודים מן היישובים הסמוכים. בסוף פברואר 1941 הועברו כל יהודי גורה קאלוואריה לגיטו וארשה וחילקו את גורלם עם יהודי הגיטו.

עם פרוץ המלחמה הגיע הצדיק אלתר עם שני בניו לורשה ובעזרת עובדי שגרירות איטליה ועסקנים יהודים הורחו לפלסטינה .

הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה חזרו לעיר כ 30 - 40 יהודים שניצלו והקימו ועד יהודי . באוגוסט 1945 היו רשומים 52 יהודים בעיר וישובים בסביבה . ברבות השנים הם עזבו את המקום .

חסידות גור נפגעה קשה במלחמה ועברה לפעול למרכז בירושלים סביב חצרו של הרבי מגור .

הבן הצעיר של הרב שברח מפולין - פנחס מנחם אלתר הגיע לביקור לעיר מישראל בתחילת שנות השבעים של המאה ה - 20 .
קאלושין Kaluszyn

עיר במחוז וארשה, מרכז פולין.


מאז היווסדה היה בעיר רוב יהודי. מתחילת המאה ה-17 הייתה הקהילה היהודית מאורגנת והחזיקה מוסדות חינוך ותרבות.

גדול הרבנים בעיר היה ר' מאיר שלום רבינוביץ (1902-1896). מרדכי מוטל מיכלסון, סוחר עתיר נכסים, פעל רבות למען הקהילה בחצרות השליטים.

בסוף המאה ה- 19 מנתה האוכלוסייה היהודית במקום כ-6,500 נפש.

פעילות ציונית הייתה בעיר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בבבחירות לוועד הקהילה בשנת 1924 נבחרו 6 נציגים של "אגודת ישראל", 5 אנשי ה"מזרחי" ואחד כלל-ציוני.

יהודים עסקו במלאכה, בעיקר חייטות ונגרות, והיו ביניהם גם בעלי בתי מלאכה ובתי חרושת בענפי הקדרות, הקמח, ייצור טליתות ופרוות, כל אלה העסיקו עובדים יהודים רבים.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקאלושין למעלה מ- 5,000 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לעיר ב-11 בספטמבר 1939 ובו ביום ריכזו כמעט את כל היהודים בכנסייה הראשית והתעללו בהם במשך שלושה ימים. כמה מאות יהודים הצליחו לברוח ולהסתנן לשטח הכיבוש הסובייטי.

במארס 1941 שולחו כאלף יהודים מקאלושין לווארשה, ובתחילת 1942 נשארו בעיר כ-4,000 יהודים. ב-25 בספטמבר אותה השנה נלקחו כולם למחנה ההשמדה טרבלינקה.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

טובה בורנשטיין בנותיה וידידים. מינסק, פולין 1925
טובה בורנשטיין (מימין) בנותיה מרים, מאשה וסוניה
עם ידידים. מינסק מאזבייצק, 1925.