חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי לודביפול

לודביפול Ludwipol

היום נקראה סוסנובה

עיירה על גדות הנהר סלוץ' (SLUCZ), מחוז קוסטופול (KOSTOPOL), אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בפלך ווהלין בפולין.


בית עלמין יהודי עתיק ליד מבצר בחובקוב (HUBKOW) מעיד, שיהודים ישבו במקום עוד במאה ה-17. באמצע המאה ה-18, אחרי שחרב המבצר במלחמות, התיישבו היהודים מעבר לנהר סלוץ', בכפר סלישץ' הגדול (WIELKIE SIEDLISZCZE). האציל סימשק (SIEMASZEK) החל בפיתוח הכפר והסב את שמו ל-לודביפול.

בשנת 1847 ישבו 286 יהודים בלודביפול. האוכלוסיה במקום הלכה וגדלה, והתפתח שם מסחר ער בזכות דרכי הנהר, יהודים עסקו בכריתת עצי היער ושלחום בדוברות בנהר עד לנמל גדיניה (GDYNIA) שלחוף הים הבלטי. היו במקום בית חרושת לנייר ועשר חנויות של יהודים, כן היו שם בעלי מלאכה יהודים וסניף מקומי של "ארגון בעלי המלאכה היהודיים", שהיה ארגון מקצועי ארצי.

שני בתי מרקחת בעיירה היו בבעלות יהודים. הייתה בעיירה אכסניה ליהודים עוברי אורח, ובעיקר התאכסנו שם סוחרי עצי היער.

בסוף המאה ה-19 כבר ישבו בלודביפול 1,428 תושבים, מתוכם 1,210 יהודים. אז היו בעיירה חמישה בתי כנסת, שניים מהם בנויים בלבנים, רב כיהן במקום ושלושה שו"ב (שוחט ובודק) שירתו את הקהילה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) סבלה הקהילה מכנופיות פורעים וב-1918 פרצה שרפה גדולה בעיירה וכילתה את רוב בתי המגורים, בעקבותיה פרצה במקום מגפת טיפוס ורבים מתו במחלה. אוכלוסיית העיירה קטנה ל-1,293 נפש, מהם 916 יהודים.

הקהילה שוקמה בעזרת הג'וינט, ובפולין העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה השתייכה מנהלית לקהילת ברזנה (BEREZNO), שם התנהל גם הרישום בספרי הקהילה.

בית ספר עברי, שפתח המורה סגל ב-1918, נסגר כעבור זמן קצר ורק בשנות השלושים נפתח בית ספר עברי מרשת "תרבות". באמצע שנות השלושים נפתחו בסמוך לו בית ספר מקצועי וספרייה ציבורית. בספרייה נערכו הרצאות ודיונים ופעל חוג לדרמה.

בראשית שנות העשרים למאה העשרים הוקמו בלודביפול סניפים של כמה מפלגות ציוניות. הבחירות המקומיות לקונגרס הציוני הט"ז (1929) נפסלו, לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 153 לרשימת א"י העובדת ו-54 לרשימת "המזרחי". לקונגרס הציוני הי"ט הצביעו 253 ואילו ב-1937 היה מספר המצביעים לקונגרס הציוני ה-כ' 74 בלבד.

בלודביפול פעלו תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר", "החלוץ הצעיר", "גורדוניה" ו"בית"ר". בשנות השלושים היה שם קיבוץ הכשרה של "גורדוניה" לעלייה לארץ ישראל. כמה מבוגרי תנועות הנוער עלו לארץ ישראל.

ב-1936, כאשר סגרו השלטונות הפולניים את סניף "השומר הצעיר" בהיותו לדבריהם ארגון שמאלני, ומסוכן בגלל קרבת העיירה לגבול הסובייטי, עברו חברי התנועה ל"חלוץ הצעיר".

בשנת 1939 ישבו בלודביפול כ-2,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של 2,150 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עבר האזור המזרחי של פולין, ולודביפול בתוכו, (בהתאם להסכם הגרמני-הסובייטי) לשליטת ברית המועצות. חיי הציבור היהודיים שותקו, מוסדות הקהילה נסגרו, המפלגות הציוניות פוזרו ובית הספר העברי נהיה לבית ספר יסודי ותיכוני ביידיש. הכלכלה הולאמה, יהודים השתלבו בפקידות הסובייטית, ופליטים יהודים מפולין הכבושה בידי הנאצים באו ללודביפול.

בשנת 1941 ישבו בלודביפול כ-2,100 יהודים.

ימים ספורים אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) החל הצבא האדום לסגת, בעצת המושל הצבאי הסובייטי הצטרפו יהודים רבים אל הצבא הנסוג ונמלטו מזרחה לעומקי ברית המועצות.

ב-6 ביולי נכנס הצבא הגרמני ללודביפול. אוקראינים מקומיים פתחו בפרעות ביהודים; התעללות, אונס ושוד נמשכו יממה תמימה. כעבור כמה ימים נרצחו שמונה יהודים שהואשמו בקומוניזם.

היהודים נצטוו לענוד סימן זהוי, שהיה תחילה סרט שרוול עם מגן דוד ואחר-כך הטלאי הצהוב. הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית.

ב-13 באוקטובר נתחם גיטו בשטח משולש שבין שני רחובות, כ-1,500 יהודים צופפו ב-70 בתים. הגברים - שהועסקו בעבודות כפייה בשרותים, במנסרה, בכפרים ובסלילת כביש לודביפול ברזנה - הופרדו ממשפחותיהם שבגיטו. חברי היודנראט וקבוצת בעלי מקצוע נדרשים שוכנו מחוץ לגיטו.

ב-14 באפריל 1942 נצטוו היהודים למסור לגרמנים את כל הזהב, הכסף ודברי הערך שברשותם. תושבי הגיטו סבלו מרעב, מזונם היומי המוקצב היה צלחת מרק ו-120 גרם לחם. הצפיפות הביאה להתפשטות מחלות. מדי פעם היו החיילים הגרמנים ועוזריהם האוקראינים רוצחים ביהודי הגיטו. יהודים רבים נרצחו ליד בתיהם ורבים אחרים - במקומות מחבוא שנתגלו.

ביום י"ג באלול תש"ב, 26 באוגוסט 1942, הובלו כל יהודי לודביפול לקסרקטין בעיירה, ולמחרת, ביום י"ד באלול, נרצחו כולם. כמה עשרות יהודים הצליחו להמלט ליערות.

קבוצת צעירים התארגנו בגיטו סמוך לחיסולו, הכינו נשק ותכננו לפרוץ את גדרות הגיטו ולברוח ליערות.היודנראט התנגד לכך ובסופו של דבר נתפסו אנשי הקבוצה בגלל הלשנה והובלו לעיר המחוז קוסטופול.שניים נמלטו בדרך, הצטרפו לפרטיזנים אוקראינים לאומנים ונרצחו בידיהם.

היהודים שנמלטו ליערות נעזרו בכפריים פולנים, והצעירים שביניהם הצטרפו אחר כך ליחידות של פרטיזנים סובייטים, כמו קובפאק (KOWPAK), מדבייב (MEDWEDIEW), שיטוב (SZITOW) וקירוב (KIROW).

ב-10 בינואר 1944 שוחררה לודביפול בידי הצבא האדום. 72 יהודים חזרו אליה מן היערות ומצאו את העיירה שרופה. הם עקרו לערים בסביבה ומשם יצאו רובם דרך פולין ועלו לארץ ישראל. כמה מהם היגרו לארצות אחרות.

בבית העלמין בחולון הוקמה מצבה לזכר יהודי לודביפול שנספו בשואה. בלודביפול, בגיא ההריגה שמעבר לנהר סלוץ', הוקמה באוגוסט 1993 מצבת זכרון על קברות האחים של יהודי לודביפול, קרבנות הנאצים. בסוף קיץ 1993 נרשמו שמות הנספים בשואה על משפחותיהם במוזיאון בית התפוצות.

שם העיירה לודביפול שונה לסוסנובה (SOSNOVA).

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
263770
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

יהודי ברית-המועצות על ציר הזמן


1920 | מעצר באישון ליל

ביום רביעי, 14 ביולי 1927, נעצרה מכונית לפני בניין מס' 22 ברחוב מאחוויה בלנינגרד. מהמכונית יצאו שני גברתנים במעילי פרווה כבדים ובמגפי עור. השניים, סוכני המשטרה החשאית הסובייטית ג.פ.או, טיפסו בצעדים מהירים לאחת הקומות הגבוהות בבניין. פקודת המעצר שאחזו בידיהם חתמה תקופה ארוכה של תצפיות יומיומיות על אדם שהיה חשוד בפעילות אנטי-קומוניסטית. שמו היה רבי יוסף יצחק שניאורסון, ראש חסידות חב"ד העולמית.
הרב אמנם הצליח, לאחר תלאות ותפניות מסעירות, לחמוק מהמעצר ולהימלט מברית-המועצות, אולם סיפורו מגלם בצורה מזוקקת את המאבק על הזהות היהודית בברית-המועצות שבה שלטה ביד רמה המפלגה הקומוניסטית.
שבע שנים קודם לכן – בשנת 1920, שלוש שנים לאחר המהפכה הבולשביקית ("מהפכת אוקטובר") – נקבעו גבולותיה של רוסיה הסובייטית. המוני היהודים בתחום שליטתה של אמא רוסיה, כ-2.5 מיליון במספר, חשו רגשות מעורבים. מחד גיסא, רבים ממנהיגי המהפכה הבולשביקית היו יהודים (ובכללם ליאון טרוצקי, ממארגני הצבא האדום), האנטישמיות הרשמית בוטלה ויהודים הורשו להתגורר בכל רחבי ברית-המועצות. מאידך גיסא, השלטון החדש קבע כי כל מי שמשתתף בפעילות דתית או לאומית הוא "אויב הפרולטריון". כך הוצאו אל מחוץ לחוק תנועת הבונד והתנועה הציונית, הדיבור בעברית נאסר ובתי-הכנסת פונו והפכו למרכזי תרבות בשירות התעמולה הסובייטית.
ארגון יבסקציה, המחלקה היהודית של המפלגה הסובייטית, שרוב חבריו היו יהודים ופעילים נאמנים במפלגה הקומוניסטית, נועד למעשה כדי לדכא את הלאומיות היהודית ברוסיה. הארגון הוציא לאור עיתון, "דער עמעס" ("האמת"), שהציג תעמולה סובייטית ביידיש – השפה היחידה שהשלטון הקומוניסטי הכיר בה כשפה לאומית-יהודית. חברי המערכת לא בחלו באמצעים כדי להשיג את מבוקשם: מחיקת הזהות היהודית והשתלבות של העם היהודי בפרולטריון הבינלאומי.



1926 | בני ההרים

הם דיברו בניב יהודי פרסי ובו מלים עבריות וארמיות, הקפידו על המסורת היהודית ועל הטקסים הדתיים ושימרו את מנהג הכנסת האורחים המפורסם שלהם על-פי כל כללי הטקס העתיקים. יהודי ההרים, הלוא הם בני יהדות בוכרה, גיאורגיה, קזחסטן ועוד, שכינו את עצמם "ג'והור" (יהודים), חיו בארצות הקווקז מאות שנים והיו חלק בלתי נפרד מיהדות ברית-המועצות שאחרי המהפכה.
יש שגרסו כי יהודי ההרים הם צאצאיו של שבט יהודה שגלו לבבל בשנת 586 לפנה"ס. אחרים טענו כי הם צאצאי עשרת השבטים שגלו מהארץ כ-140 שנה קודם לכן. כך או כך, ולמרות תקופות ארוכות שבהן חיו בניתוק מהקהילות היהודיות בעולם, הקפידו יהודי ההרים על חופה וקידושין, שחיטה כשרה, ברית מילה, חגים ומועדים.
הציונות במובנה המשיחי היתה מושרשת במורשתם מאז ומעולם, ובמרוצת הדורות עלו רבים מהם לירושלים, מי ברגל ומי ברכב, ואף נטמנו בהר הזיתים. הם תרמו ממון לישיבות בארץ הקודש, ושליחים מארץ-ישראל התקבלו בבתיהם בחמימות רבה.
בתחילה הסתייגו רבים מבני ההרים מן הציונות המודרנית, בעיקר בשל אופיה החילוני, אך עם השנים אימצו את ערכי הציונות בדרכם. הם שלחו נציגים לקונגרסים הציוניים, אספו כספים למטרות ציוניות, והעובדה שעסקו בעיקר בחקלאות עוררה את התפעלותו של בנימין זאב הרצל, שאמר עליהם כי "הם יהיו חלוצי עבודת האדמה בארץ-ישראל". בשנת 1926 הקימו עולים מבני העדה את היישוב כפר-ברוך ליד נהלל, וכעבור 50 שנה הצטרפו רבים מהנותרים בברית-המועצות לעלייה הגדולה של שנות ה-70.


1928 | עונת הציד האנטישמית

בשנות ה-20 של המאה ה-20 הנהיג ולדימיר איליץ' לנין, מנהיג רוסיה הסובייטית דאז, את "המדיניות הכלכלית החדשה" (NEP), שהתירה יזמות חופשית באופן חלקי. היהודים, שעיסוקם המרכזי היה מסחר זעיר-בורגני, נהנו בתחילה ממדיניות זו, אך המסים הגבוהים שגבה המשטר רוששו אותם ורבים מהם נאלצו לסגור את עסקיהם לטובת חקלאות ועבודה במינהל הציבורי.
במהלך השנים הללו הקימו יהודי ברית-המועצות רשת של בתי-ספר ביידיש, שבשיאה למדו בה 160 אלף תלמידים (כשליש מכלל התלמידים היהודים בברית-המועצות). עוד נוסדו תיאטראות שהציגו מחזות של מנדלי מוכר ספרים וי"ל פרץ, וכן "פקולטות לתרבות יהודית פרולטרית" באוניברסיטאות מינסק וקייב, שם לימדו יהדות בנוסח סטלין, כלומר, "לאומית בצורתה וסוציאליסטית בתוכנה".
בשנת 1928 הוצאה לפועל תוכנית החומש הכלכלית של סטלין, וברית-המועצות עוצבה סופית כדיקטטורה קומוניסטית. בתי-הספר היהודיים נסגרו, מעמד הסוחרים היהודים חוסל וספרות היידיש הלכה וגוועה (מבין 124 סופרים יהודים שהשתתפו בכנס הספרות הסובייטי שהתקיים ב-1934, רק 24 כתבו ביידיש). הפתרון הסובייטי ל"בעיה היהודית" היה הקמת "מחוז יהודי אוטונומי" באזור בירוביג'אן, אבל הניסיון לא צלח. לאזור היגרו רק 20 אלף יהודים, ו-11 אלף מהם עזבו בתוך זמן לא רב.
בשנת 1930 פתח המשטר בחיסול שיטתי של מוסדות יהודיים שהוא עצמו הקים. בשנים 1937–1938, בתקופת "הטיהורים הגדולים" של סטלין, נאסרו, הוגלו או הוצאו להורג אלפי יהודים. "עונת הציד האנטישמית", כפי שהיא מכונה במחקר, הסתיימה רק בשנת 1953, עם מותו של הרודן.

התפלגות המקצועות היהודיים בברית-המועצות, 1926
עיסוק %
פקידים 40.6
פועלים 30.6
בעלי מלאכה מאוגדים 16.1
בעלי מלאכה עצמאיים 4.0
איכרים בקולחוז 5.8
אחרים 2.9


1941 | שואת הכדורים

באוגוסט 1939 נחתם בין ברית-המועצות לגרמניה הנאצית הסכם ריבנטוב-מולוטוב. במסגרת ההסכם סיפחה ברית-המועצות את הארצות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה – מחוזות בסרביה וברומניה, וכן חלקים מפולין. בעקבות זאת הצטרפו למניין יהודי ברית-המועצות יותר מ-2 מיליון נפש.
וכך, ב-22 ביוני 1941, ערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות (מבצע ברברוסה), חיו בה כ-5 מיליון יהודים. הגרמנים, שהשמדת היהודים היתה מבחינתם אחד מיעדי המלחמה, הקצו למטרה זו את פלוגות ה"איינזצגרופן" הרצחניות. בניגוד למכונת הרצח השיטתית שהופעלה במחנות ההשמדה, פלוגות אלו נקטו אמצעים "רגילים": הן פשוט רצחו ביריות את רוב יהודי הארצות הבלטיות, בלארוס ואוקראינה. מיד לאחר כיבוש כפר, עיר או עיירה, נהגו הגרמנים למנות יודנראט (מוסד שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי ליהודים המקומיים), וכל יהודי המקום נצטוו להירשם במשרדיו. כעבור כמה ימים קיבלו היהודים הוראה להתכנס בנקודה מסוימת, שם נאמר להם כי הם נוסעים לפלשתינה. עד מהרה התברר להם כי הדרך לפלשתינה עוברת בבורות הירי של באבי-יאר ופונאר. שיטה אחרת היתה הקמת גטאות שתושביהם הועסקו בעבודות כפייה ונרצחו לאחר כמה שבועות או חודשים, גם הם בבורות הירי.
כ-1.5 מיליון איש נרצחו בשואת יהודי ברית-המועצות, שכונתה גם "שואת הכדורים". ניצלו אלה אשר פונו בידי השלטונות או התגוררו באזורים שהגרמנים לא הגיעו אליהם.
יש לציין כי במהלך המלחמה מאות אלפי יהודים התגייסו לשורות הצבא האדום, וכ-161 אלף מהם אף זכו באותות הצטיינות


1953 | משפט הרופאים

בכ"ט בנובמבר 1947 הצביע האו"ם בעד הקמת מדינה יהודית. להצבעה קדמו נאומים חוצבי להבות שנשאו נציגי אומות העולם. אחד מהם, נציג רוסיה הסובייטית, אנדריי גרומיקו, דיבר בפרץ של רגשה על זכותו של העם היהודי המעונה והנרדף לקרן זווית משלו בארץ אבותיו, ארץ ישראל.
ואולם, רק תמימים התייחסו ברצינות לאהבת היהודים שהפגין הנציג הסובייטי. הקול היה אמנם קולו של גרומיקו, אבל הידיים שהניעו את הבובה היו ידיו של "שמש העמים", המנהיג יוסף סטלין.
במהלך מלחמת העולם השנייה ביקש השלטון הסובייטי להטמיע את היהודים במנגנון הקומוניסטי וגילה אפס סובלנות כלפי כל ביטוי של דתיות או של לאומיות יהודית. לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מדיניות זו הוחרפה עד כדי כך שהשנים 1948–1953 מכונות במחקר ההיסטורי "התקופה השחורה של היהדות הסובייטית".
בינואר 1948 נרצח בתאונת דרכים מבוימת הבמאי והפעיל החברתי היהודי שלמה מיכואלס, בהוראתו הסודית של סטלין. לאחר ארבע שנים, באוגוסט 1952, הוצאו להורג 13 חברי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי. ב-1953 התחוללה "עלילת הרופאים", שבמסגרתה הואשמה קבוצת רופאים יהודים מהקרמלין בניסיון להרעיל את מנהיגי המפלגה והצבא; בשנת 1953 מת סטלין, וכחודש לאחר מותו התברר כי ההאשמה שהופנתה כלפי הרופאים היתה מופרכת. היה זה רק פרט אחד בשורה של גילויים על מעשיו הנוראים של המנהיג, ונאומו המפורסם של מחליפו חרושצ'וב על אודות הפשעים שביצע "מורו ורבו" בישר על הקלה מסוימת גם ביחס ליהודים. אחד מביטוייה של ההקלה הזו היה האישור שקיבל בית-הכנסת הגדול במוסקבה להוציא לאור סידור תפילות ולפתוח ישיבה קטנה. הדבר היה בשנת 1957, ובית-הכנסת הפך למוקד לאומי ליהודים דתיים וחילונים כאחד.

1970 | "החתונה" של אסירי ציון

נצחונה של ישראל על צבאות ערב במלחמת ששת הימים ב-1967 עורר את תחושת הגאווה הלאומית של יהודי ברית-המועצות. "האזרחים הסובייטים בני הלאום היהודי", כתב הסופר היהודי אלי ויזל, "הפכו מיהודי דממה ליהודי תקווה".
ואכן, בשנים שלאחר המלחמה החלו קבוצות ציוניות מחתרתיות לפעול במלוא העוז נגד מדיניות הדיכוי הסובייטית, שהגבילה את אישורי העלייה לארץ ישראל. הפעולות היו מגוונות: שיגור אלפי מכתבים אישיים וקבוצתיים לאנשי ציבור משפיעים במערב, הרחבת פעילותה של הסָאמִיזְדָאט (הוצאה לאור מחתרתית שהעתיקה יצירות ספרותיות מערביות ועיתונים אסורים והפיצה אותם בסתר), חוגי בית שבהם נפגשו פעילים ציונים ועוד. הפעילים שנאסרו כונו "אסירי ציון", ומאחר שבחוק הסובייטי לא היה איסור מפורש על פעילות ציונית, הם הואשמו ב"תעמולה אנטי-סובייטית".
ב-15 ביוני 1970 נעצרה קבוצה של פעילים יהודים בשדה התעופה של לנינגרד. חברי הקבוצה נתפסו בעיצומו של מבצע הרפתקני שנשא את שם הקוד "החתונה". מטרת המבצע היתה להשתלט על מטוס נוסעים בלנינגרד, להטיס אותו לשבדיה ומשם לארץ ישראל. מתכנני המבצע נידונו למוות בירייה, אך בעקבות לחץ בינלאומי הומתק עונשם למאסר של 13–15 שנה.
מבצע "חתונה" אמנם נכשל, אבל הקרב על התודעה הבינלאומית עלה בהצלחה. ברית-המועצות נכנעה ללחץ העולמי, ורבים מהפונים קיבלו אשרות עלייה לישראל. לא כולם: אסירת ציון אידה נודל, מסורבת עלייה ידועה, תלתה על מרפסת דירתה את הכרזה "קג"ב – החזר את הוויזה לישראל", וכתוצאה מכך נידונה לארבע שנות גלות בסיביר.

שנה מספר אשרות עלייה לישראל
1970 3,000
1971 12,900
1972 31,900


1980 | קפקא במשרדי האוביר

בראשית שנות ה-1980, בשיאה של המלחמה הקרה ובעיצומה של הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, תמה תקופת ה"ריכוך" ביחסים בין מזרח ומערב. כל מי שפנה למשרדי האוביר, שהיו אחראים על הנפקת היתרי יציאה מברית-המועצות, למד על בשרו את משמעותה הקפקאית של הדיקטטורה הביורוקרטית הסובייטית. הפקידים סירבו להעניק היתרי יציאה באמתלות שונות ומשונות, החל ב"פגיעה באינטרסים של המדינה" וכלה בסירוב שרירותי, ללא כל מידע על מועד פקיעתו.
רוב הסירובניקים של שנות ה-1980 המתינו עד תשע שנים להיתר עלייה. העריצות הפקידותית הביאה לשורה של תופעות חברתיות קשות. רבים ממסורבי העלייה מצאו את עצמם חסרי עבודה, סולקו מהאוניברסיטאות ואולצו להתגייס לצבא. משהשתחררו גילו שאינם רשאים לעזוב את ברית-המועצות. הפעם נתלה הסירוב בתירוץ שלפיו התוודעו לסודות צבאיים. רבים מהם חשו מבודדים חברתית; ידידיהם ומכריהם התרחקו מהם מחשש שיאבדו גם הם את מקומות עבודתם. משפחות רבות התפרקו כשאחד מבני הזוג האשים את האחר שנסיונו לעלות לישראל מביא חורבן על הבית. במקרים מעטים אף הלשינו מסורבים לשלטונות על מכריהם בניסיון לזכות בהיתר המיוחל.
במקביל המשיכו לפעול בחשאי סמינרים ביתיים שעסקו בהיסטוריה יהודית, תערוכות של אמנים יהודים הוצגו בסתר, הוקמו ספריות מחתרתיות והוראת השפה העברית הלכה והתפשטה. בתחילת שנות ה-1980 פעלו במוסקבה כ-100 מורים לעברית.
אחד הביטויים המרשימים לפעילות מחתרתית זו היה אירוע שהתקיים בקרחת יער גדולה, כשלושה ק"מ מתחנת אובראז'קי המוסקבאית. שם, הרחק מעיני "האח הגדול", נערכו שיעורים ביהדות ובהיסטוריה יהודית, תחרויות של שירים יהודיים, ציוני חגים יהודיים, משחקים ופיקניקים. שיאו של הנוהג היה במאי 1980, אז הגיעו לאובראז'קי יותר מ-1,000 איש, אולם אז הטיל הקג"ב מצור על המקום ולא איפשר את גישת היהודים אליו.

1989 | קומוניזם רות סוף

במרץ 1987 הפגינו שבעה מסורבי עלייה ליד ארמון סמולני בלנינגרד. להפתעת המפגינים, במקום לספוג מכות והשפלות, הם הוזמנו לדיון במרכז המפלגה. יתר על כן, תצלום של ההפגנה פורסם בעיתון ערב בלנינגרד, דבר שמעולם לא קרה קודם לכן. מה חולל את השינוי ביחסו של המשטר הקומוניסטי ליהודים?
בשנת 1985 עלה לשלטון בברית-המועצות מיכאיל גורבצ'וב והגה את מדיניות הפרסטרויקה ("בנייה מחדש") – רפורמה כלכלית-פוליטית המושתתת על ערכים מערביים ליברליים. השינוי לא היה מיידי. בראשית שלטונו של גורבצ'וב אמנם נמשכו מעצרים של פעילים ציונים, אך כעבור שנתיים החלו רוחות חדשות לנשב גם ברחוב היהודי.
בשנים 1987–1989 שוחררו רוב אסירי ציון ממאסרם, ובשלהי 1989 תמה ההמתנה מורטת העצבים של אחרוני מסורבי העלייה. השלטונות חדלו לרדוף את האולפנים להוראת העברית, בעיר טאלין יצא לאור עיתון יהודי עצמאי ראשון, "שחר", המדינה התירה רישום של קהילות וארגוני תרבות יהודיים, ובדצמבר 1989 התקיימה במוסקבה האסיפה המייסדת של "הוועד" – הארגון הראשי של כל הארגונים והקהילות היהודיות בברית-המועצות.
התפוררות המשטר הקומוניסטי ונפילת ברית-המועצות ב-1991 הובילו לעלייה המונית של עולים לישראל. העולה המיליון הגיע לארץ בשנת 2000 וסימל את סיום שנות "העלייה הגדולה".
רבים מעולי חבר-העמים חוו וחווים עדיין חבלי עלייה קשים, אולם רובם נקלטו בישראל בהצלחה רבה.

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

Volhynia 

In Polish: Wołyń; Ukrainian: Волинь; Yiddish: וואָהלין

A historic region in Central and Eastern Europe in the northwest corner of Ukraine located north of Podilia (Podolia), south of Polisia (Polesia) east of the Buh (Bug) River, situated between south-eastern Poland, south-western Belarus, and western Ukraine. While the borders of the region are not clearly defined, the territory that still carries the name is Volyn Oblast, located in western Ukraine. Its area is approximately 70,000 sq km, and its population exceeds 4 million. Volhynia's borders have changed considerably over the centuries, shifting consistently from west to east. Until WW1 it was part of the Jewish Pale of Settlement in the Russian Empire. 

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי לודביפול

לודביפול Ludwipol

היום נקראה סוסנובה

עיירה על גדות הנהר סלוץ' (SLUCZ), מחוז קוסטופול (KOSTOPOL), אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בפלך ווהלין בפולין.


בית עלמין יהודי עתיק ליד מבצר בחובקוב (HUBKOW) מעיד, שיהודים ישבו במקום עוד במאה ה-17. באמצע המאה ה-18, אחרי שחרב המבצר במלחמות, התיישבו היהודים מעבר לנהר סלוץ', בכפר סלישץ' הגדול (WIELKIE SIEDLISZCZE). האציל סימשק (SIEMASZEK) החל בפיתוח הכפר והסב את שמו ל-לודביפול.

בשנת 1847 ישבו 286 יהודים בלודביפול. האוכלוסיה במקום הלכה וגדלה, והתפתח שם מסחר ער בזכות דרכי הנהר, יהודים עסקו בכריתת עצי היער ושלחום בדוברות בנהר עד לנמל גדיניה (GDYNIA) שלחוף הים הבלטי. היו במקום בית חרושת לנייר ועשר חנויות של יהודים, כן היו שם בעלי מלאכה יהודים וסניף מקומי של "ארגון בעלי המלאכה היהודיים", שהיה ארגון מקצועי ארצי.

שני בתי מרקחת בעיירה היו בבעלות יהודים. הייתה בעיירה אכסניה ליהודים עוברי אורח, ובעיקר התאכסנו שם סוחרי עצי היער.

בסוף המאה ה-19 כבר ישבו בלודביפול 1,428 תושבים, מתוכם 1,210 יהודים. אז היו בעיירה חמישה בתי כנסת, שניים מהם בנויים בלבנים, רב כיהן במקום ושלושה שו"ב (שוחט ובודק) שירתו את הקהילה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) סבלה הקהילה מכנופיות פורעים וב-1918 פרצה שרפה גדולה בעיירה וכילתה את רוב בתי המגורים, בעקבותיה פרצה במקום מגפת טיפוס ורבים מתו במחלה. אוכלוסיית העיירה קטנה ל-1,293 נפש, מהם 916 יהודים.

הקהילה שוקמה בעזרת הג'וינט, ובפולין העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה השתייכה מנהלית לקהילת ברזנה (BEREZNO), שם התנהל גם הרישום בספרי הקהילה.

בית ספר עברי, שפתח המורה סגל ב-1918, נסגר כעבור זמן קצר ורק בשנות השלושים נפתח בית ספר עברי מרשת "תרבות". באמצע שנות השלושים נפתחו בסמוך לו בית ספר מקצועי וספרייה ציבורית. בספרייה נערכו הרצאות ודיונים ופעל חוג לדרמה.

בראשית שנות העשרים למאה העשרים הוקמו בלודביפול סניפים של כמה מפלגות ציוניות. הבחירות המקומיות לקונגרס הציוני הט"ז (1929) נפסלו, לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 153 לרשימת א"י העובדת ו-54 לרשימת "המזרחי". לקונגרס הציוני הי"ט הצביעו 253 ואילו ב-1937 היה מספר המצביעים לקונגרס הציוני ה-כ' 74 בלבד.

בלודביפול פעלו תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר", "החלוץ הצעיר", "גורדוניה" ו"בית"ר". בשנות השלושים היה שם קיבוץ הכשרה של "גורדוניה" לעלייה לארץ ישראל. כמה מבוגרי תנועות הנוער עלו לארץ ישראל.

ב-1936, כאשר סגרו השלטונות הפולניים את סניף "השומר הצעיר" בהיותו לדבריהם ארגון שמאלני, ומסוכן בגלל קרבת העיירה לגבול הסובייטי, עברו חברי התנועה ל"חלוץ הצעיר".

בשנת 1939 ישבו בלודביפול כ-2,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של 2,150 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עבר האזור המזרחי של פולין, ולודביפול בתוכו, (בהתאם להסכם הגרמני-הסובייטי) לשליטת ברית המועצות. חיי הציבור היהודיים שותקו, מוסדות הקהילה נסגרו, המפלגות הציוניות פוזרו ובית הספר העברי נהיה לבית ספר יסודי ותיכוני ביידיש. הכלכלה הולאמה, יהודים השתלבו בפקידות הסובייטית, ופליטים יהודים מפולין הכבושה בידי הנאצים באו ללודביפול.

בשנת 1941 ישבו בלודביפול כ-2,100 יהודים.

ימים ספורים אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) החל הצבא האדום לסגת, בעצת המושל הצבאי הסובייטי הצטרפו יהודים רבים אל הצבא הנסוג ונמלטו מזרחה לעומקי ברית המועצות.

ב-6 ביולי נכנס הצבא הגרמני ללודביפול. אוקראינים מקומיים פתחו בפרעות ביהודים; התעללות, אונס ושוד נמשכו יממה תמימה. כעבור כמה ימים נרצחו שמונה יהודים שהואשמו בקומוניזם.

היהודים נצטוו לענוד סימן זהוי, שהיה תחילה סרט שרוול עם מגן דוד ואחר-כך הטלאי הצהוב. הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית.

ב-13 באוקטובר נתחם גיטו בשטח משולש שבין שני רחובות, כ-1,500 יהודים צופפו ב-70 בתים. הגברים - שהועסקו בעבודות כפייה בשרותים, במנסרה, בכפרים ובסלילת כביש לודביפול ברזנה - הופרדו ממשפחותיהם שבגיטו. חברי היודנראט וקבוצת בעלי מקצוע נדרשים שוכנו מחוץ לגיטו.

ב-14 באפריל 1942 נצטוו היהודים למסור לגרמנים את כל הזהב, הכסף ודברי הערך שברשותם. תושבי הגיטו סבלו מרעב, מזונם היומי המוקצב היה צלחת מרק ו-120 גרם לחם. הצפיפות הביאה להתפשטות מחלות. מדי פעם היו החיילים הגרמנים ועוזריהם האוקראינים רוצחים ביהודי הגיטו. יהודים רבים נרצחו ליד בתיהם ורבים אחרים - במקומות מחבוא שנתגלו.

ביום י"ג באלול תש"ב, 26 באוגוסט 1942, הובלו כל יהודי לודביפול לקסרקטין בעיירה, ולמחרת, ביום י"ד באלול, נרצחו כולם. כמה עשרות יהודים הצליחו להמלט ליערות.

קבוצת צעירים התארגנו בגיטו סמוך לחיסולו, הכינו נשק ותכננו לפרוץ את גדרות הגיטו ולברוח ליערות.היודנראט התנגד לכך ובסופו של דבר נתפסו אנשי הקבוצה בגלל הלשנה והובלו לעיר המחוז קוסטופול.שניים נמלטו בדרך, הצטרפו לפרטיזנים אוקראינים לאומנים ונרצחו בידיהם.

היהודים שנמלטו ליערות נעזרו בכפריים פולנים, והצעירים שביניהם הצטרפו אחר כך ליחידות של פרטיזנים סובייטים, כמו קובפאק (KOWPAK), מדבייב (MEDWEDIEW), שיטוב (SZITOW) וקירוב (KIROW).

ב-10 בינואר 1944 שוחררה לודביפול בידי הצבא האדום. 72 יהודים חזרו אליה מן היערות ומצאו את העיירה שרופה. הם עקרו לערים בסביבה ומשם יצאו רובם דרך פולין ועלו לארץ ישראל. כמה מהם היגרו לארצות אחרות.

בבית העלמין בחולון הוקמה מצבה לזכר יהודי לודביפול שנספו בשואה. בלודביפול, בגיא ההריגה שמעבר לנהר סלוץ', הוקמה באוגוסט 1993 מצבת זכרון על קברות האחים של יהודי לודביפול, קרבנות הנאצים. בסוף קיץ 1993 נרשמו שמות הנספים בשואה על משפחותיהם במוזיאון בית התפוצות.

שם העיירה לודביפול שונה לסוסנובה (SOSNOVA).

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

וולהיניה
אוקראינה
ברית המועצות

Volhynia 

In Polish: Wołyń; Ukrainian: Волинь; Yiddish: וואָהלין

A historic region in Central and Eastern Europe in the northwest corner of Ukraine located north of Podilia (Podolia), south of Polisia (Polesia) east of the Buh (Bug) River, situated between south-eastern Poland, south-western Belarus, and western Ukraine. While the borders of the region are not clearly defined, the territory that still carries the name is Volyn Oblast, located in western Ukraine. Its area is approximately 70,000 sq km, and its population exceeds 4 million. Volhynia's borders have changed considerably over the centuries, shifting consistently from west to east. Until WW1 it was part of the Jewish Pale of Settlement in the Russian Empire. 

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

יהודי ברית-המועצות על ציר הזמן


1920 | מעצר באישון ליל

ביום רביעי, 14 ביולי 1927, נעצרה מכונית לפני בניין מס' 22 ברחוב מאחוויה בלנינגרד. מהמכונית יצאו שני גברתנים במעילי פרווה כבדים ובמגפי עור. השניים, סוכני המשטרה החשאית הסובייטית ג.פ.או, טיפסו בצעדים מהירים לאחת הקומות הגבוהות בבניין. פקודת המעצר שאחזו בידיהם חתמה תקופה ארוכה של תצפיות יומיומיות על אדם שהיה חשוד בפעילות אנטי-קומוניסטית. שמו היה רבי יוסף יצחק שניאורסון, ראש חסידות חב"ד העולמית.
הרב אמנם הצליח, לאחר תלאות ותפניות מסעירות, לחמוק מהמעצר ולהימלט מברית-המועצות, אולם סיפורו מגלם בצורה מזוקקת את המאבק על הזהות היהודית בברית-המועצות שבה שלטה ביד רמה המפלגה הקומוניסטית.
שבע שנים קודם לכן – בשנת 1920, שלוש שנים לאחר המהפכה הבולשביקית ("מהפכת אוקטובר") – נקבעו גבולותיה של רוסיה הסובייטית. המוני היהודים בתחום שליטתה של אמא רוסיה, כ-2.5 מיליון במספר, חשו רגשות מעורבים. מחד גיסא, רבים ממנהיגי המהפכה הבולשביקית היו יהודים (ובכללם ליאון טרוצקי, ממארגני הצבא האדום), האנטישמיות הרשמית בוטלה ויהודים הורשו להתגורר בכל רחבי ברית-המועצות. מאידך גיסא, השלטון החדש קבע כי כל מי שמשתתף בפעילות דתית או לאומית הוא "אויב הפרולטריון". כך הוצאו אל מחוץ לחוק תנועת הבונד והתנועה הציונית, הדיבור בעברית נאסר ובתי-הכנסת פונו והפכו למרכזי תרבות בשירות התעמולה הסובייטית.
ארגון יבסקציה, המחלקה היהודית של המפלגה הסובייטית, שרוב חבריו היו יהודים ופעילים נאמנים במפלגה הקומוניסטית, נועד למעשה כדי לדכא את הלאומיות היהודית ברוסיה. הארגון הוציא לאור עיתון, "דער עמעס" ("האמת"), שהציג תעמולה סובייטית ביידיש – השפה היחידה שהשלטון הקומוניסטי הכיר בה כשפה לאומית-יהודית. חברי המערכת לא בחלו באמצעים כדי להשיג את מבוקשם: מחיקת הזהות היהודית והשתלבות של העם היהודי בפרולטריון הבינלאומי.



1926 | בני ההרים

הם דיברו בניב יהודי פרסי ובו מלים עבריות וארמיות, הקפידו על המסורת היהודית ועל הטקסים הדתיים ושימרו את מנהג הכנסת האורחים המפורסם שלהם על-פי כל כללי הטקס העתיקים. יהודי ההרים, הלוא הם בני יהדות בוכרה, גיאורגיה, קזחסטן ועוד, שכינו את עצמם "ג'והור" (יהודים), חיו בארצות הקווקז מאות שנים והיו חלק בלתי נפרד מיהדות ברית-המועצות שאחרי המהפכה.
יש שגרסו כי יהודי ההרים הם צאצאיו של שבט יהודה שגלו לבבל בשנת 586 לפנה"ס. אחרים טענו כי הם צאצאי עשרת השבטים שגלו מהארץ כ-140 שנה קודם לכן. כך או כך, ולמרות תקופות ארוכות שבהן חיו בניתוק מהקהילות היהודיות בעולם, הקפידו יהודי ההרים על חופה וקידושין, שחיטה כשרה, ברית מילה, חגים ומועדים.
הציונות במובנה המשיחי היתה מושרשת במורשתם מאז ומעולם, ובמרוצת הדורות עלו רבים מהם לירושלים, מי ברגל ומי ברכב, ואף נטמנו בהר הזיתים. הם תרמו ממון לישיבות בארץ הקודש, ושליחים מארץ-ישראל התקבלו בבתיהם בחמימות רבה.
בתחילה הסתייגו רבים מבני ההרים מן הציונות המודרנית, בעיקר בשל אופיה החילוני, אך עם השנים אימצו את ערכי הציונות בדרכם. הם שלחו נציגים לקונגרסים הציוניים, אספו כספים למטרות ציוניות, והעובדה שעסקו בעיקר בחקלאות עוררה את התפעלותו של בנימין זאב הרצל, שאמר עליהם כי "הם יהיו חלוצי עבודת האדמה בארץ-ישראל". בשנת 1926 הקימו עולים מבני העדה את היישוב כפר-ברוך ליד נהלל, וכעבור 50 שנה הצטרפו רבים מהנותרים בברית-המועצות לעלייה הגדולה של שנות ה-70.


1928 | עונת הציד האנטישמית

בשנות ה-20 של המאה ה-20 הנהיג ולדימיר איליץ' לנין, מנהיג רוסיה הסובייטית דאז, את "המדיניות הכלכלית החדשה" (NEP), שהתירה יזמות חופשית באופן חלקי. היהודים, שעיסוקם המרכזי היה מסחר זעיר-בורגני, נהנו בתחילה ממדיניות זו, אך המסים הגבוהים שגבה המשטר רוששו אותם ורבים מהם נאלצו לסגור את עסקיהם לטובת חקלאות ועבודה במינהל הציבורי.
במהלך השנים הללו הקימו יהודי ברית-המועצות רשת של בתי-ספר ביידיש, שבשיאה למדו בה 160 אלף תלמידים (כשליש מכלל התלמידים היהודים בברית-המועצות). עוד נוסדו תיאטראות שהציגו מחזות של מנדלי מוכר ספרים וי"ל פרץ, וכן "פקולטות לתרבות יהודית פרולטרית" באוניברסיטאות מינסק וקייב, שם לימדו יהדות בנוסח סטלין, כלומר, "לאומית בצורתה וסוציאליסטית בתוכנה".
בשנת 1928 הוצאה לפועל תוכנית החומש הכלכלית של סטלין, וברית-המועצות עוצבה סופית כדיקטטורה קומוניסטית. בתי-הספר היהודיים נסגרו, מעמד הסוחרים היהודים חוסל וספרות היידיש הלכה וגוועה (מבין 124 סופרים יהודים שהשתתפו בכנס הספרות הסובייטי שהתקיים ב-1934, רק 24 כתבו ביידיש). הפתרון הסובייטי ל"בעיה היהודית" היה הקמת "מחוז יהודי אוטונומי" באזור בירוביג'אן, אבל הניסיון לא צלח. לאזור היגרו רק 20 אלף יהודים, ו-11 אלף מהם עזבו בתוך זמן לא רב.
בשנת 1930 פתח המשטר בחיסול שיטתי של מוסדות יהודיים שהוא עצמו הקים. בשנים 1937–1938, בתקופת "הטיהורים הגדולים" של סטלין, נאסרו, הוגלו או הוצאו להורג אלפי יהודים. "עונת הציד האנטישמית", כפי שהיא מכונה במחקר, הסתיימה רק בשנת 1953, עם מותו של הרודן.

התפלגות המקצועות היהודיים בברית-המועצות, 1926
עיסוק %
פקידים 40.6
פועלים 30.6
בעלי מלאכה מאוגדים 16.1
בעלי מלאכה עצמאיים 4.0
איכרים בקולחוז 5.8
אחרים 2.9


1941 | שואת הכדורים

באוגוסט 1939 נחתם בין ברית-המועצות לגרמניה הנאצית הסכם ריבנטוב-מולוטוב. במסגרת ההסכם סיפחה ברית-המועצות את הארצות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה – מחוזות בסרביה וברומניה, וכן חלקים מפולין. בעקבות זאת הצטרפו למניין יהודי ברית-המועצות יותר מ-2 מיליון נפש.
וכך, ב-22 ביוני 1941, ערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות (מבצע ברברוסה), חיו בה כ-5 מיליון יהודים. הגרמנים, שהשמדת היהודים היתה מבחינתם אחד מיעדי המלחמה, הקצו למטרה זו את פלוגות ה"איינזצגרופן" הרצחניות. בניגוד למכונת הרצח השיטתית שהופעלה במחנות ההשמדה, פלוגות אלו נקטו אמצעים "רגילים": הן פשוט רצחו ביריות את רוב יהודי הארצות הבלטיות, בלארוס ואוקראינה. מיד לאחר כיבוש כפר, עיר או עיירה, נהגו הגרמנים למנות יודנראט (מוסד שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי ליהודים המקומיים), וכל יהודי המקום נצטוו להירשם במשרדיו. כעבור כמה ימים קיבלו היהודים הוראה להתכנס בנקודה מסוימת, שם נאמר להם כי הם נוסעים לפלשתינה. עד מהרה התברר להם כי הדרך לפלשתינה עוברת בבורות הירי של באבי-יאר ופונאר. שיטה אחרת היתה הקמת גטאות שתושביהם הועסקו בעבודות כפייה ונרצחו לאחר כמה שבועות או חודשים, גם הם בבורות הירי.
כ-1.5 מיליון איש נרצחו בשואת יהודי ברית-המועצות, שכונתה גם "שואת הכדורים". ניצלו אלה אשר פונו בידי השלטונות או התגוררו באזורים שהגרמנים לא הגיעו אליהם.
יש לציין כי במהלך המלחמה מאות אלפי יהודים התגייסו לשורות הצבא האדום, וכ-161 אלף מהם אף זכו באותות הצטיינות


1953 | משפט הרופאים

בכ"ט בנובמבר 1947 הצביע האו"ם בעד הקמת מדינה יהודית. להצבעה קדמו נאומים חוצבי להבות שנשאו נציגי אומות העולם. אחד מהם, נציג רוסיה הסובייטית, אנדריי גרומיקו, דיבר בפרץ של רגשה על זכותו של העם היהודי המעונה והנרדף לקרן זווית משלו בארץ אבותיו, ארץ ישראל.
ואולם, רק תמימים התייחסו ברצינות לאהבת היהודים שהפגין הנציג הסובייטי. הקול היה אמנם קולו של גרומיקו, אבל הידיים שהניעו את הבובה היו ידיו של "שמש העמים", המנהיג יוסף סטלין.
במהלך מלחמת העולם השנייה ביקש השלטון הסובייטי להטמיע את היהודים במנגנון הקומוניסטי וגילה אפס סובלנות כלפי כל ביטוי של דתיות או של לאומיות יהודית. לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מדיניות זו הוחרפה עד כדי כך שהשנים 1948–1953 מכונות במחקר ההיסטורי "התקופה השחורה של היהדות הסובייטית".
בינואר 1948 נרצח בתאונת דרכים מבוימת הבמאי והפעיל החברתי היהודי שלמה מיכואלס, בהוראתו הסודית של סטלין. לאחר ארבע שנים, באוגוסט 1952, הוצאו להורג 13 חברי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי. ב-1953 התחוללה "עלילת הרופאים", שבמסגרתה הואשמה קבוצת רופאים יהודים מהקרמלין בניסיון להרעיל את מנהיגי המפלגה והצבא; בשנת 1953 מת סטלין, וכחודש לאחר מותו התברר כי ההאשמה שהופנתה כלפי הרופאים היתה מופרכת. היה זה רק פרט אחד בשורה של גילויים על מעשיו הנוראים של המנהיג, ונאומו המפורסם של מחליפו חרושצ'וב על אודות הפשעים שביצע "מורו ורבו" בישר על הקלה מסוימת גם ביחס ליהודים. אחד מביטוייה של ההקלה הזו היה האישור שקיבל בית-הכנסת הגדול במוסקבה להוציא לאור סידור תפילות ולפתוח ישיבה קטנה. הדבר היה בשנת 1957, ובית-הכנסת הפך למוקד לאומי ליהודים דתיים וחילונים כאחד.

1970 | "החתונה" של אסירי ציון

נצחונה של ישראל על צבאות ערב במלחמת ששת הימים ב-1967 עורר את תחושת הגאווה הלאומית של יהודי ברית-המועצות. "האזרחים הסובייטים בני הלאום היהודי", כתב הסופר היהודי אלי ויזל, "הפכו מיהודי דממה ליהודי תקווה".
ואכן, בשנים שלאחר המלחמה החלו קבוצות ציוניות מחתרתיות לפעול במלוא העוז נגד מדיניות הדיכוי הסובייטית, שהגבילה את אישורי העלייה לארץ ישראל. הפעולות היו מגוונות: שיגור אלפי מכתבים אישיים וקבוצתיים לאנשי ציבור משפיעים במערב, הרחבת פעילותה של הסָאמִיזְדָאט (הוצאה לאור מחתרתית שהעתיקה יצירות ספרותיות מערביות ועיתונים אסורים והפיצה אותם בסתר), חוגי בית שבהם נפגשו פעילים ציונים ועוד. הפעילים שנאסרו כונו "אסירי ציון", ומאחר שבחוק הסובייטי לא היה איסור מפורש על פעילות ציונית, הם הואשמו ב"תעמולה אנטי-סובייטית".
ב-15 ביוני 1970 נעצרה קבוצה של פעילים יהודים בשדה התעופה של לנינגרד. חברי הקבוצה נתפסו בעיצומו של מבצע הרפתקני שנשא את שם הקוד "החתונה". מטרת המבצע היתה להשתלט על מטוס נוסעים בלנינגרד, להטיס אותו לשבדיה ומשם לארץ ישראל. מתכנני המבצע נידונו למוות בירייה, אך בעקבות לחץ בינלאומי הומתק עונשם למאסר של 13–15 שנה.
מבצע "חתונה" אמנם נכשל, אבל הקרב על התודעה הבינלאומית עלה בהצלחה. ברית-המועצות נכנעה ללחץ העולמי, ורבים מהפונים קיבלו אשרות עלייה לישראל. לא כולם: אסירת ציון אידה נודל, מסורבת עלייה ידועה, תלתה על מרפסת דירתה את הכרזה "קג"ב – החזר את הוויזה לישראל", וכתוצאה מכך נידונה לארבע שנות גלות בסיביר.

שנה מספר אשרות עלייה לישראל
1970 3,000
1971 12,900
1972 31,900


1980 | קפקא במשרדי האוביר

בראשית שנות ה-1980, בשיאה של המלחמה הקרה ובעיצומה של הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, תמה תקופת ה"ריכוך" ביחסים בין מזרח ומערב. כל מי שפנה למשרדי האוביר, שהיו אחראים על הנפקת היתרי יציאה מברית-המועצות, למד על בשרו את משמעותה הקפקאית של הדיקטטורה הביורוקרטית הסובייטית. הפקידים סירבו להעניק היתרי יציאה באמתלות שונות ומשונות, החל ב"פגיעה באינטרסים של המדינה" וכלה בסירוב שרירותי, ללא כל מידע על מועד פקיעתו.
רוב הסירובניקים של שנות ה-1980 המתינו עד תשע שנים להיתר עלייה. העריצות הפקידותית הביאה לשורה של תופעות חברתיות קשות. רבים ממסורבי העלייה מצאו את עצמם חסרי עבודה, סולקו מהאוניברסיטאות ואולצו להתגייס לצבא. משהשתחררו גילו שאינם רשאים לעזוב את ברית-המועצות. הפעם נתלה הסירוב בתירוץ שלפיו התוודעו לסודות צבאיים. רבים מהם חשו מבודדים חברתית; ידידיהם ומכריהם התרחקו מהם מחשש שיאבדו גם הם את מקומות עבודתם. משפחות רבות התפרקו כשאחד מבני הזוג האשים את האחר שנסיונו לעלות לישראל מביא חורבן על הבית. במקרים מעטים אף הלשינו מסורבים לשלטונות על מכריהם בניסיון לזכות בהיתר המיוחל.
במקביל המשיכו לפעול בחשאי סמינרים ביתיים שעסקו בהיסטוריה יהודית, תערוכות של אמנים יהודים הוצגו בסתר, הוקמו ספריות מחתרתיות והוראת השפה העברית הלכה והתפשטה. בתחילת שנות ה-1980 פעלו במוסקבה כ-100 מורים לעברית.
אחד הביטויים המרשימים לפעילות מחתרתית זו היה אירוע שהתקיים בקרחת יער גדולה, כשלושה ק"מ מתחנת אובראז'קי המוסקבאית. שם, הרחק מעיני "האח הגדול", נערכו שיעורים ביהדות ובהיסטוריה יהודית, תחרויות של שירים יהודיים, ציוני חגים יהודיים, משחקים ופיקניקים. שיאו של הנוהג היה במאי 1980, אז הגיעו לאובראז'קי יותר מ-1,000 איש, אולם אז הטיל הקג"ב מצור על המקום ולא איפשר את גישת היהודים אליו.

1989 | קומוניזם רות סוף

במרץ 1987 הפגינו שבעה מסורבי עלייה ליד ארמון סמולני בלנינגרד. להפתעת המפגינים, במקום לספוג מכות והשפלות, הם הוזמנו לדיון במרכז המפלגה. יתר על כן, תצלום של ההפגנה פורסם בעיתון ערב בלנינגרד, דבר שמעולם לא קרה קודם לכן. מה חולל את השינוי ביחסו של המשטר הקומוניסטי ליהודים?
בשנת 1985 עלה לשלטון בברית-המועצות מיכאיל גורבצ'וב והגה את מדיניות הפרסטרויקה ("בנייה מחדש") – רפורמה כלכלית-פוליטית המושתתת על ערכים מערביים ליברליים. השינוי לא היה מיידי. בראשית שלטונו של גורבצ'וב אמנם נמשכו מעצרים של פעילים ציונים, אך כעבור שנתיים החלו רוחות חדשות לנשב גם ברחוב היהודי.
בשנים 1987–1989 שוחררו רוב אסירי ציון ממאסרם, ובשלהי 1989 תמה ההמתנה מורטת העצבים של אחרוני מסורבי העלייה. השלטונות חדלו לרדוף את האולפנים להוראת העברית, בעיר טאלין יצא לאור עיתון יהודי עצמאי ראשון, "שחר", המדינה התירה רישום של קהילות וארגוני תרבות יהודיים, ובדצמבר 1989 התקיימה במוסקבה האסיפה המייסדת של "הוועד" – הארגון הראשי של כל הארגונים והקהילות היהודיות בברית-המועצות.
התפוררות המשטר הקומוניסטי ונפילת ברית-המועצות ב-1991 הובילו לעלייה המונית של עולים לישראל. העולה המיליון הגיע לארץ בשנת 2000 וסימל את סיום שנות "העלייה הגדולה".
רבים מעולי חבר-העמים חוו וחווים עדיין חבלי עלייה קשים, אולם רובם נקלטו בישראל בהצלחה רבה.