חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי אוריול

אוריול Oryol

עיר מחוז מדרום למוסקבה, רוסיה.

אף שהייתה מחוץ ל"תחום-המושב", התגבש באוריול יישוב יהודי במחצית השנייה של המאה ה- 19, ובסופה מנה 1,750 נפש. מהומות נגד היהודים התחוללו באוריול באוקטובר 1905. במלחמת-העולם הראשונה קלטה הקהילה פליטים רבים מאזורי הקרבות. ב- 1926 נרשמו בעיר קרוב ל- 4,000 יהודים וערב מלחמת-העולם השנייה נאמד מספרם ב- 6,000.

בימי מלחמת העולם השנייה, אחרי כיבוש האזור בידי הגרמנים בקיץ 1941, רוכזו היהודים בבית-הסוהר המרכזי, ולאחר תקופה של עבודות כפייה שולחו בקבוצות למחנות-השמדה.

במאי 1942 נרצחו אחרוני היהודים בעיר.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
263429
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
פסנתרן. נולד באורל, רוסיה. למד בקונסרבטוריון של מוסקבה, ואחד ממוריו שם היה אנטון רובינשטיין. הופיע בכל רחבי העולם. בשנים 1902-1900 לימד באקדמיה למוסיקה בטביליסי, גרוזיה, ובשנים 1904-1902 במוסקבה. ב-1906 הגיע לארה"ב אבל שב וחזר לחיות באירופה, ובשנים 1919-1907 התגורר בברלין. מ-1919 לימד בבית הספר למוסיקה ג'וליארד בניו-יורק ומ-1924 נמנה עם סגל המורים של בית הספר. הוא מחברו של הספר "עקרונות בסיסיים בנגינת פסנתר" (1924). הופיע בקונצרטים רבים ביחד עם רוזינה אשתו, פסנתרנית מוכשרת בזכות עצמה. נפטר בניו-יורק.
גירש-הירש (צבי) בילינסון, סוחר שהתגורר בפוגאר,
אוריול, רוסיה, 1900 בקירוב
צילום: סטודיו לסקובסקי, אוריול
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אמה פוטשינסקי, נצרת-עילית)
אישור יציאה מתחום המושב שניתן לעזר בילינסון,
תושב העיירה פוגאר, אוריול, רוסיה, 1911 בקירוב
צילום: סטודיו לסקובסקי, אוריול
על הצילום חותמת אדומה (פלומבה)
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אמה פוטשינסקי, נצרת-עילית)
עזר בילינסון תושב פוגאר,
אוריול, רוסיה, 1915 בקירוב
צילום: סטודיו לסקובסקי, אוריול
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אמה פוטשינסקי, נצרת-עילית)
פסנתרן. נולד באורל, רוסיה. למד בקונסרבטוריון של מוסקבה, ואחד ממוריו שם היה אנטון רובינשטיין. הופיע בכל רחבי העולם. בשנים 1902-1900 לימד באקדמיה למוסיקה בטביליסי, גרוזיה, ובשנים 1904-1902 במוסקבה. ב-1906 הגיע לארה"ב אבל שב וחזר לחיות באירופה, ובשנים 1919-1907 התגורר בברלין. מ-1919 לימד בבית הספר למוסיקה ג'וליארד בניו-יורק ומ-1924 נמנה עם סגל המורים של בית הספר. הוא מחברו של הספר "עקרונות בסיסיים בנגינת פסנתר" (1924). הופיע בקונצרטים רבים ביחד עם רוזינה אשתו, פסנתרנית מוכשרת בזכות עצמה. נפטר בניו-יורק.

מוסקבה

בירת רוסיה. עד 1991 (שנת פירוקה של ברית המועצות) בירת ברית המועצות.


מאות בשנים היתה מוסקבה עיר סגורה בפני יהודים, רק סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לעיר לרגל עסקיהם. אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) וסיפוח חלקים ממנה לרוסיה הצארית, גדל מספר הסוחרים האלה, בעיקר מאנשי שקלוב שהיתה אז עיר מסחר חשובה בשטחים החדשים. בין יהודי שקלוב בלט אז איש-העסקים נתן נטע נוטקין.

סוחרים יהודים שהו במוסקבה לעבודתם, מילאו תפקיד חשוב בפיתוח היצוא ממוסקבה לאזורי המערב והדרום, וחוגי התעשיה בעיר נטו לתמוך בזכויותיהם, שלא כציבור הסוחרים שתבע לאסור את פעילות היהודים בעיר. ב-1828 הותרה שהותם בעיר של יהודים סוחרי הגילדה הראשונה והשנייה, אך הוגבלה לחודש ימים בלבד. נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר עצמה. כדי להקל את הפיקוח עליהם נאלצו היהודים להתאכסן רק באכסנייה מיוחדת, שהכנסותיה שימשו להחזקת מרפאת-עיניים עירונית. כעבור שנים אחדות הותר הביקור בעיר גם לסוחרים מהגילדה השלישית, באותם התנאים ולתקופה של עד שישה חודשים.

בעלות אלכסנדר השני על כס המלוכה ב-1855, הותרה ישיבה ארעית של סוחרים יהודים בכל חלקי-העיר. ישוב של קבע נוצר על-ידי חיילים משוחררים ("קאנטוניסטים") שנשאו להם נשים מ"תחום-המושב"; ב-1858 הגיע מספר היהודים במחוז מוסקבה כולה ל- 444, מהם 104 נשים.

התגבשה קהילה ומספר היהודים במוסקבה גדל במהירות, לאחר שהותרה הישיבה בפנים רוסיה לסוחרים מן הגילדה הראשונה, לבוגרי אוניברסיטה ולבעלי-מלאכה. בין היהודים היו בעלי הון כאליעזר פוליאקוב, ראש הקהילה ומגדולי הבנקאים ברוסיה, וקלונימוס זאב ויסוצקי. בשנים 1884-1865 שימש ברבנות במוסקבה חיים ברלין וב-1869 העמידה הקהילה את ר' שלמה זלמן מינור (זאלקינד), בוגר בית-מדרש ממשלתי לרבנים בווילנה, כרב מטעם.

ב-1882 היה מספר היהודים בעיר 12,000 בערך וכעבור שמונה שנים כמעט פי שלושה מזה (%3 מכלל האוכלוסיה). מושל העיר, הנסיך דולגורוקוב, נטה חסד ליהודים והמינהל העירוני העדיף להתעלם מן העבירות על תקנות המגורים (תמורת מתן בסתר).

הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ', שנתמנה כמושל העיר ב-1891, ראה את עיקר תפקידו ב-14 שנות כהונתו "לשמור על מוסקבה מפני היהודים". ערב פסח תרנ"א (1891) בוטלה זכות הישיבה של בעלי-המלאכה וניתנה להם שהות של שלושה חודשים עד שנה לחסל את רכושם בעיר. העניים גורשו ל"תחום-המושב" ברכבות לפושעים. באוקטובר אותה השנה נאסרה ישיבתם של צאצאי הקאנטוניסטים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה. גירוש היהודים מהעיר הגיע לשיאו בחורף 1892, כאשר הוכרז על הענקת פרס על גילוי יהודים "בלתי-לגליים". פנייה של סוחרים ובעלי-תעשיה בדבר הנזק הצפוי לכלכלת העיר מגירוש היהודים הושבה ריקם. לפי מקורות המשטרה גורשו ממוסקבה כ-30,000 יהודים; נשארו כ-5,000 משפחות קאנטוניסטים, סוחרים נכבדים ומשרתיהם, ובעלי מקצועות חופשיים. בית-הכנסת הגדול נסגר, והרב מטעם גורש מן העיר בשל התנגדותו לסגירה (בית-הכנסת נפתח מחדש ב-1906).

ב-1902 נרשמו במוסקבה 9,339 תושבים יהודיים, ומחציתם הצהירו על יידיש כשפת-האם. ב- 1893 נבחר כרב מטעם ר' יעקב מאז"ה, ושימש מנהיגה הרוחני של הקהילה עד למותו ב-1923. ב-1911 למדו במוסדות החינוך הגבוה במוסקבה כ-700 סטודנטים יהודיים.

בשנה השנייה למלחמת-העולם הראשונה התחילו לזרום למוסקבה פליטים משטחי-הכיבוש הגרמניים ועד מהרה נעשתה העיר מרכז יהודי. הוקמו בתי-דפוס עבריים, ביישוב סמוך למוסקבה (בוגורודסק) נפתחה "ישיבה גדולה" נוסח ליטא, הונחו היסודות לתיאטרון "הבימה", נתקבל רשיון להוצאת שבועון עברי ("העם"). בחוגי העשירים נמצאו בעלי תודעה לאומית שתמכו במפעלי תרבות והשכלה, בפרט לאחר מהפכת פברואר 1917. "העם" נעשה לעיתון יומי ונוסדו שתי הוצאות-ספרים חשובות ("אמנות", על-ידי הלל זלאטופולסקי וחתניו י' פרסיץ, וא"י שטיבל). בחירתו של א' מינור, בנו של הרב מטעם בעבר ומראשי מפלגת ס"ר, ליו"ר המועצה העירונית במוסקבה היתה מאותות הימים ההם. באביב 1917 נערכה בעיר ועידת-היסוד של ארגון החינוך העברי "תרבות".

המהפכה הבולשביקית באוקטובר אותה השנה שמה קץ לפעולה העברית הממוסדת; נשאר לפליטה תיאטרון "הבימה", שהוסיף להתקיים בחסות חוגים אוהדים בעולם האמנות ברוסיה עד 1926 ("הדיבוק" הוצג לראשונה במוסקבה ב-1922). תוך שלוש שנים גדלה האוכלוסייה היהודית במוסקבה ל-86,000 (1923); ב-1926 מנתה 131,000 (%6,5 מכלל האוכלוסיה) וב-1940 - 140,000 בערך. במוסקבה שכן מרכז ה"ייבסקציה" ובה הופיע בטאונה המרכזי "דער עמעס" (1938-1920) ושפע של ספרים וכתבי-עת ביידיש. במוסקבה פעל התיאטרון הממלכתי היהודי בהנהלת שלמה מיכאלס. עד 1928 עוד התקיימו במוסקבה חוגים ציוניים קטנים ("החלוץ" ו"פועלי-ציון שמאל").

בימי מלחמת-העולם השנייה (1939 - 1945) פעל במוסקבה (מ-1943) הוועד היהודי האנטי- פאשיסטי והופיע בטאונו "אייניקייט" ("אחדות"); פיזור הוועד בשנים 1949-1948 היה צעד ראשון בחיסול הגמור של חיים יהודיים מאורגנים. ב"שנים השחורות" של משטר סטאלין נאסרו היהודים, חבריו הבולטים של הוועד, והוצאו להורג ב-1952.

בבואה של גולדה מאיר למוסקבה בספטמבר 1948 נערכה לכבודה קבלת-פנים ספונטאנית של המוני יהודים בסביבת בית-הכנסת הגדול, ועצם פתיחתה של נציגות דיפלומאטית ישראלית במוסקבה נתנה דחיפה עצומה להגברת התודעה הלאומית בקרב היהודים בעיר וברחבי ברית- המועצות. לזאת תרמו גם המשלחת הישראלית בפסטיבאל הנוער במוסקבה ב-1957 שכללה ספורטאים ואמנים מישראל.

בליל שמחת-תורה תשי"ט (1958) הסתופפו ליד בית-הכנסת הגדול במוסקבה יותר מעשרת אלפים יהודים בשירה ובריקודים, וזאת חרף התנגדות המיליציה. הדבר הפך למסורת בחיי היהודים במקום. בשנות ה-50 וה-60 פירסם בית-הכנסת הגדול לוח-שנה לצורכי שאר הקהילות במדינה וב-1956 הותר לש' שלייפר, רב בית-הכנסת, להדפיס סידור-תפילה בהשמטת קטעים על מלחמות ונצחונות (הוא קרא לו "סידור השלום"). כעבור שנה קיבל רשיון לפתוח "ישיבה" ("קול יעקב") בבית-הכנסת להכשרת שוחטים וכלי-קודש. עד 1963 סיימו את ה"ישיבה" 37 בחורים. ב-1966 למדו בה שישה. משנת 1965 הותרה אפיית מצות, בהשגחת גבאי בית-הכנסת, רק ל"מאמינים" רשומים שהביאו קמח משלהם. שחיטת עופות נעשתה סמוך לבית-הכנסת ובשר כשר אפשר היה להשיג פעמיים בשבוע בחנות מיוחדת במבואות העיר. ב-1961 הוקמה בבית- הכנסת הגדול מחיצה בין קהל המתפללים לאורחים הזרים, לרבות הסגל הדיפלומאטי של מדינת ישראל.

ערב ראש-השנה תש"ך (1959), היו התפרעויות אנטי-יהודיות במאלאחובקה, פרבר במוסקבה רבתי בעל ריכוז יהודי עוד מלפני המהפכה, ועל קירות הבתים הופיעו כרוזים מתקופת "המאה השחורה" בימי שלטון הצארים, בסיסמת "הכה ביהודים והצלת את רוסיה", . כעבור שנה נאלצו היהודים לקבור את מתיהם בחלקה נפרדת בבית-הקברות הכללי. בערך באותו זמן התחילו מאשימים יהודים ב"פשעים כלכליים", בליווי מאמרי-הסתה בעיתונות המקומית.

בד בבד עם גילויי האנטישמיות התחדשה במוסקבה הדפסת כתבים נבחרים של שלום- עליכם, פרץ, ברגלסון ואחרים, נערכו ערבי-שירה ביידיש, הוקמה להקה תיאטרונית וב-1961 התחיל להופיע מטעם איגוד הסופרים הסובייטיים כתב-עת ביידיש, "סאווייטיש היימלאנד", בעריכת המשורר אהרון ווערגעליס. כמו כן הופיעו קובצי ספרות עברית בתרגום רוסי ומילון עברי-רוסי (1965). בבית השגרירות הישראלית במוסקבה היו נערכים מיפגשים עם אנשי-רוח ואמנים בציבור היהודי, ומוצגים ישראליים בתערוכות בין-לאומיות היו מושכים קהל רבבות מכל רחבי ברית-המועצות. המגע עם המוני היהודים ברוסיה נפסק עם ניתוק היחסים הדיפלומאטים בין ברית המועצות לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים (1967), אבל הזיקה לישראל, בפרט בקרב הנוער, גברה והלכה.

במיפקד 1959 נרשמו בשטח העירוני של מוסקבה 239,246 יהודים; %8,5 מהם הצהירו על יידיש שפת-אם. מניחים שמספר היהודים האמיתי בעיר היה גבוה הרבה יותר מזה (יש אומרים עד כדי חצי מיליון).

ב-1970 פעלו מלבד בית-הכנסת הגדול ברחוב ארחיפובה עוד שלושה בתי-כנסת בפרברי העיר - שניים במארינה רושצ'ה וצ'רקיזובו, ואחד במאלאחובקה.

ב 1976 התגוררו במוסקבה, לפי האומדן, 285,000 יהודים.

המאבק להתרת עליית יהודים לישראל בשנות השבעים, תחת הסיסמה "שלח את עמי" עורר תגובות של פרלמנטים ואנשי רוח בעולם כולו; אולם רק אחרי עלייתו של מיכאל כרושצ'וב לשלטון בשנות השמונים, ועם מדיניות ה"גלאסנוסט" שלו, החלה עלייה לישראל, שנעשתה לעלייה המונית בסוף שנות השמונים וראשית התשעים, עם התפרקותה של ברית המועצות.

בשנת 1997 ישבו במוסקבה 200,000 יהודים.

ריגה RIGA

בירת לטביה. עיר נמל לחוף הים הבאלטי, בחבל וידזמה (VIDZEME, בעבר LIPLAND).


ריגה נוסדה ב-1201, והתפתחה כנמל וכמרכז מסחרי. ב-1581 עברה לשלטון פולין עד לכיבוש האזור בידי שוודיה ב-1621. ב-1710 כבשו הרוסים את המקום, וריגה הייתה בירת ליפלאנד. ובשנים 1940-1918 - בירת לטביה העצמאית.

ישיבת יהודים בריגה הייתה אסורה מעת הווסד העיר. מהמאה ה-16 איפשרו לסוחרים יהודים מעטים שהייה מוגבלת מחוץ לחומות העיר,
וב-1638 הוקמה עבורם אכסניה ("HERBERGE"). בתחילת המאה
ה-18 הותר לכמה סוכני מסחר יהודים מטעם ממשלת הצאר לגור בין חומות העיר, וב-1725 הם הורשו לקדש בית עלמין. כך ישבו בריגה שישים או שבעים יהודים. הם עזבו ב-1743 עם גירוש יהודי רוסיה.

יהודים החלו לשוב לריגה כעבור כ-20 שנה. הראשונים היו כמה סוחרים עשירים, שב-1764 הוענק להם ולבני ביתם (36 איש) מעמד של "יהודי חסות". באכסניה, ה"הרברגה", שבה ישבו "היהודים הזרים" הוקם בית תפילה. ב-1783 מינו השלטונות את "זקן העדה היהודית" ונתנו לו סמכויות שיפוט מוגבלות. חברה קדישא נרשמה בשנת 1765.

ב-1785, כשהותרה התיישבות יהודים באזור חוף הים הבאלטי, באו למקום יהודים נוספים. הם סחרו בריגה אך נרשמו כתושבים בעיירה שלוק (SHCLOCK) 38 ק"מ משם. ב-1813 הותר להם להתגורר בריגה. אז חיו בעיר 736 יהודים בשלשה מעמדות: "יהודי החסות", "היהודים הזרים" ו"אזרחי שלוק". רוב היהודים הגיעו למקום מבילורס, מליטא ומפולין, ושפתם הייתה יידיש. המיעוט שבאו מקורלאנד, הביאו עמם את השפה והתרבות הגרמנית.

רב נתמנה לראשונה בקהילה בתחילת המאה ה-19. בראש ועד הקהילה, בן חמישה חברים, עמד אפוטרופוס יהודי שמונה על-ידי השלטונות (ה"רב מטעם"). הקהילה הוכרה רשמית ב-1842, עם רישום 409 מיהודי המקום כתושבי העיר. הרשות שניתנה להם ב-1858 לרכוש מקרקעין בכל חלקי העיר, איפשרה את גידול הקהילה וב-1864 כבר ישבו בריגה 2,641 יהודים.

בין מוסדות הצדקה היו: ביקור חולים, בית יתומים, מעות חיטים, מטבח עממי, חברה לעזרת ילדים מעוטי יכולת ובית אבות. ב-1893 עברו המוסדות לפיקוח העירייה. בית חולים "לינת צדק" הוקם ב-1912.

בית הכנסת "אלט נוי שול" נפתח ב-1850, בית הכנסת הגדול ה"קר שול" נחנך ב-1871 וב-1873 הוקם בית הכנסת של החיילים. עד שנת 1915 הוקמו בעיר כ-40 בתי כנסת ומניינים.

בשנת 1897 היה מספר היהודים בעיר 22,000 בקירוב.

מראשית המאה ה-19 פעלו בקהילה "חדרים" ובתי ספר "תלמוד תורה". בית ספר עממי יהודי הראשון בשפה הגרמנית, ה"קפלן שולה", נפתח
ב-1840. בית הספר השני ה"שטופל שולה" (STOPEL SCHULE) היה מיועד לבנות. שני המוסדות זכו לתמיכה ממלכתית.

אגודת נשים הקימה בית מלאכה לתפירה לבנות. בית ספר מקצועי לנגרות, למסגרות ולחשמלאות הוקם ב-1906 על-ידי הסניף הריגאי של "חברת מפיצי השכלה" הסניף אירגן גם קורסי ערב והקים ספרייה
רב-לשונית. בפוליטכניקום שבעיר למדו כ-200 סטודנטים יהודים.

עד מלחמת העולם הראשונה נוסדו בריגה בתי ספר נוספים ופעלו 7-6 "חדרים מתוקנים" ומוסדות "תלמוד תורה". שפת ההוראה בבתי הספר הייתה רוסית. בימי הכיבוש הגרמני, של מלחמת העולם הראשונה, חוייבו להורות בגרמנית.

אגודה ספרותית דרמטית "כרמל", אגודה ציונית "עבריה", "האסיפה הציבורית היהודית", מועדון האינטלקטואלים והאמידים ו"בית העם היהודי", כל אלה היו מרכז חיי התרבות.

בשנת 1913 חיו בריגה 33,651 יהודים, %7 מאוכלוסי העיר.

באפריל 1915, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, פקדו את העיר למעלה מארבעים אלף פליטים יהודים מאזור הקרבות בדרכם למרכז רוסיה. קהילת ריגה הקימה "ועד עזרה לנפגעי המלחמה". ב-1916, במהלך המלחמה, התפנו מרצון כשליש מתושבי העיר, וביניהם גם יהודים.

אחרי המלחמה שוקמה הקהילה בעזרת הג'וינט. בכנס יהודי כלל ארצי שהתקיים בריגה ב- 1919, נבחר ה"ועד מרכזי" של הקהילות היהודיות בלטביה ובראשו ד"ר יצחק יפה.

בשנת 1920 חיו בריגה 24,725 יהודים.

במסגרת האוטונומיה התרבותית הלאומית למיעוטים, (דצמבר 1919) הקימה העירייה מוסדות חינוך יהודיים חדשים, שבהם הייתה שפת ההוראה יידיש. הקפלן שולה והשטופל שולה הוותיקים נעשו ביזמת הציונים למוסדות חינוך עבריים, וב-1923 עברו לחסות העירייה. בתי הספר היהודיים, שלימדו בעבר ברוסית ובגרמנית, עברו ליידיש, ולעברית.

לקראת שנת 1934 פעלו בחסות ה"צענטראלע יידישע שול אורגניזציה" (ציש"א - הארגון המרכזי לבתי ספר ביידיש), גני ילדים, ששה בתי ספר עממיים, בית ספר תיכון ומכון "פרובל" (FROEBEL), להכשרת מורים וגננות. הסתדרות המורים הציוניים הפעילה חמישה בתי ספר עממיים ושלשה בתי ספר תיכוניים. לצד בתי הספר העירוניים פעלו גימנסיה עברית ומוסדות הוראה מסורתיים. רב הקהילה, הרב מנחם מנדל זק (ZACK), הקים ישיבה קטנה. "האגודה לקידום המדע והאמנויות בלטביה" הקימה בית ספר למוסיקה.

במסגרת הקהילה היהודית בריגה פעלו גם תיאטרון יהודי, חוג לדרמה, שתי מקהלות, ספרייות ובתי הוצאה לאור.

על האוטונומיה התרבותית לאומית בא הקץ עם הדיקטטורה של קרל אולמאניס (ULMANIS), במאי 1934. מוסדות החינוך הדתיים עברו לחסות אגודת ישראל ובתי הספר העממיים והגימנסיה העברית נעשו לבתי ספר ממלכתיים, ושפת ההוראה בהם הייתה יידיש.

עם העתונים היהודיים הנפוצים בעיר נמנו: "דאס פאלק", "פרימארגן". "דער וועג" ואחר כך "אונזער וועג" מטעם מפלגת צעירי ציון ו"אוונט פאסט" עתון המפלגה הרביזיוניסטית. ה"היינט" (היום) עתון אגודת ישראל הותר להפצה גם בדיקטטורה של אולמניס.

היהודים הראשונים בריגה, סוחרים ורוכלים, נתקלו בהתנגדות הגילדות, שדרשו תכופות את גרושם. שהייתם בעיר אושרה מהמאה ה-16 בזכות המסים הגבוהים ששלמו למועצת העיר, ובגלל תרומתם לפיתוח המסחר במקום. גירוש היהודים ב-1743 פגע בכלכלת העיר.

מ-1822 הורשו "יהודי החסות" להתפרנס גם מהחזקת בתי מחסה ובתי תמחוי עממיים, לעסוק במלאכה, אך לא בצורפות במתכות יקרות, לסחור בירידים ולהחזיק ברשותם חנות. משנת 1858 הותר ליהודים להצטרף לגילדות הסוחרים ולגילדות בעלי המלאכה.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 היו היהודים %8-6 מכלל התושבים וכשליש מהמחזור הכספי של המסחר העירוני היה בידיהם. הם היו בעיקר יצואני תוצרת חקלאית, עורות ועץ. יהודים הקימו מינסרות עץ, טחנות קמח, מפעלים לעיבוד עורות, טכסטיל, נייר, פחם, טבק, שמורי מזון, ממתקים ובתי דפוס, והעסיקו פועלים יהודים רבים. רוב בעלי המלאכה היהודים היו חייטים, סנדלרים, כובענים ותפרים. לקראת סוף המאה ה-19 פעלו בריגה עשרה בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים בבעלות יהודים ובניהולם.

בימי מלחמת העולם הראשונה נהרסה כלכלת העיר, ושוקמה אחרי המלחמה בעזרת סחורות ומטבע זר שהביאו יהודים. היהודים פתחו בעיר כמה בנקים,"נורד בנק", "הבנק הריגאי הבינלאומי", "הבנק המסחרי בריגה", "הבנק הפרטי הלאטווי" וה"בנק של לייפאייה"; והקימו אגודות אשראי לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים. רופאים, מהנדסים עורכי דין ופקידי מסחר יהודים הקימו אגודים מקצועיים נפרדים. יהודים היו הסוכנים של חברות הנפט "של" ו"סטנדרד אויל". בחקלאות, בתחבורה ובשרותים ממלכתיים לא הועסקו יהודים.

רוב היהודים הסוציאליסטים בריגה התלכדו בבונד ובבונד הצעיר, שפעלו במסגרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הלטבית. הבונד הקים ארגון סטודנטים בשם "צוקונפט" (עתיד).

הפעילות הציונית בריגה החלה בסוף המאה ה-19 עם הקמת "האגודה לתומכי המתיישבים בארץ ישראל". חברי האגודה היו החלוצים הראשונים שעלו ב-1891 מריגה לארץ ישראל. אחר כך התארגנו האגודות "ציון", "נס ציונה" ותנועות הנוער "התחיה" ו"קדימה".

"פועלי ציון" התארגנו בעיר בתחילת המאה ה-20. סניף מפלגת "צעירי ציון" (צ"צ) נפתח ב- 1912. עם מקימיו נמנו הפרופסור מאקס לזרסון (LAZERSON) וד"ר יעקב הלמן (HELLMAN). חברי צעירי ציון הקימו את אגודת הסטודנטים "השחר". המפלגה ה"ציונית סוציאליסטית" (צ"ס) נוסדה ב-1922. מצירוף צ"צ וצ"ס קמה ב-1931 המפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת. לצידה פעלו תנועות הנוער "השומר הצעיר-נצ"ח" (נוער צופי חלוצי, "נוער בורוכוב" ו"גורדוניה". חבריהן הצטרפו להכשרות של "החלוץ" לקראת עלייתם לארץ ישראל.

ליד "הציונים הכלליים", בראשות אליעזר אטינגן (ETTINGEN) ז'נו טרון (TRON) וד"ר יצחק יפה, פעל ארגון הסטודנטים הפרוגרסיבים ה"חבר" ותנועת הנוער החלוצית "הרצליה".

"התנועה הציונית הרביזיוניסטית" נוסדה בריגה אחרי ביקור ז'בוטינסקי בעיר בשנת 1923, ביוזמת ד"ר יעקב הופמן (HOFFMAN) וחברי קורפורציית הסטודנטים ה"חשמונאי". ברית הנוער העברי ע"ש יוסף תרומפלדור "בית"ר" הפעילה הכשרה חקלאית וימית.

הציבור הדתי התרכז בסניפי "אגודת ישראל", ובראשה מרדכי דובין (DUBIN) ו"המזרחי" בהנהגת הרב מרדכי נורוק (NUROCK). עם תנועות הנוער הדתיות נמנו: אגודת ישראל הצעירה, בראשות שמעון ויטנברג (WITTENBERG), "השומר הדתי" בחסות המזרחי ו"צעירי אמונים".

בראש המפלגה "הנציונאל דמוקראטית", ארגון האקדמאים ואנשי עסקים, עמדו הפרופסור מינץ ופרופסור בנימין זיו. איגוד הסטודנטים "ויטוליה" היה מסונף להם.

הקומוניסטים היהודים פעלו משנת 1929 במחתרת, במסווה פעולות תרבות במועדונים ובארגון הסטודנטים "אקאדעמישער פאראיין".

בשנות השלושים כיהן פרופסור פ. מינץ כמבקר המדינה ואת תפקיד היועץ לעניני יהודים במשרד החינוך מילא יעקב לנדאו (LANDAU).
מ' דובין, הרב מ' נורוק והפרופסור מ' לזרסון ואחרים כיהנו באספה המכוננת של לטביה, ןאחר כך בסיים (בית הנבחרים).

בעיר פעלו אגודות הספורט: "מכבי", "חברת הספורט של פרץ", "הכוח" ו"הפועל".

בדיקטטורה של 1934 פורקו התנועות הציוניות והסוציאליסטיות.

ב-1935 חיו בריגה 43,672 יהודים בתוך אוכלוסיה של 385,063 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללטביה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. רבים מיהודי ריגה השתלבו במשטר הסובייטי, בתעסוקה ובלימודים. צעירים יהודים עברו מערי השדה לריגה ותוך זמן קצר עלה מספר היהודים בעיר ל-50,000 בקירוב.

עם הזמן הולאמו בתי עסק פרטיים ופורקו התנועות הציוניות ומוסדות הקהילה. ב-14 ביוני 1941 היגלו השלטונות הסובייטים לסיביר כ-6,000 יהודים.

חמישה ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, ב-27 ביוני1941, פתחו הסובייטים בנסיגה, כ-5,000 יהודים הצטרפו אליהם לברית המועצות, בעיקר לרוסיה, ושם רוכזו במחנות, בקולחוזים ובכפרים. מעטים נעזרו בקרוביהם הרוסים, רבים מתו בתנאי המחייה הקשים.

היו יהודים מריגה שהצטרפו לצבא האדום במלחמתו בגרמנים.

ב-1 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את ריגה. הגרמנים הקימו משטרת עזר של לטבים מבין חברי הארגונים הלאומניים. השוטרים הלטבים עצרו יהודים, שדדו את רכושם ועד סוף יולי רצחו כ-5,000 יהודים, רובם גברים, ביער ביקרניקי (BIKERNIEKI) ליד העיר. יהודים נשלחו לעבודות כפייה, ושם התעללו בהם היכום והמיתו אותם. בתי כנסת הוצתו, לעתים על יושביהם.

ב-23 ביולי הורו ליהודים להרשם בתחנות המשטרה, הם חוייבו לענוד את הטלאי הצהוב, הוגבלה תנועתם בעיר, ואת רכושם וחפצי הערך שלהם נדרשו למסור לגרמנים. כמו-כן חוייבו היהודים לצאת לעבודות כפייה, ומלבד רופאים ובעלי מלאכה חיוניים לשלטונות לא יכלו היהודים לעסוק במקצועם.

הגיטו הוקם ברובע "המוסקבאי" של ריגה. העברת היהודים לתחומו (לפי גירסה אחת 29,602 נפש ולפי אחרת 32,000) הייתה חייבת להסתיים ב-25 באוקטובר1941.

בגיטו מונתה "מועצת זקנים" ובראשה מיכאל אליישיב, ולצידה משטרה יהודית. יהודים יכלו לצאת מהגיטו רק לעבודה, כשהם מצויידים בתעודות. כניסת לא יהודים לגיטו הייתה אסורה.

ב-26 בנובמבר 1941 פונה צפון-מזרח הגיטו מתושביו וגודר; כונה אחר כך "הגיטו הקטן", ואליו הועברו ב-29 בחודש גברים יהודים כשירים לעבודה. באותו הלילה פרצו גרמנים ושוטרים לאטווים למערב הגיטו והוציאו את היהודים לרחובות. חולים, זקנים וילדים נורו במקום, ונטמנו בבית העלמין שבתחום הגיטו. בבקרו של 30 בנובמבר הובלו היהודים בטורים של כאלף איש לעמק ביער רומבולה (RUMBULA) במרחק שמונה ק"מ מהגיטו, והומתו במכונות יריה לתוך בורות שהוכנו מראש. זאת הייתה האקציה הראשונה.

באקציה השנייה בין 7 ל- 9 בדצמבר 1941 הומתו יושבי מזרח הגיטו, ביניהם ההסטוריון שמעון דובנוב ורב הקהילה ר' מנדל זק.

עד סוף שנת 1941 נרצחו כ-27,000 מיהודי ריגה. הנותרים, כ-4,500 גברים וכ-300 נשים וילדים, הוכנסו ל"גיטו הקטן". באותה תקופה הובאו לריגה כ-25,000 יהודים מגרמניה ומצ'כוסלובקיה. רבים נרצחו מיד עם הגיעם וכ-15,000 מהם הובאו אל ה"גיטו הגדול", שהתרוקן מתושביו ומויינו על פי מוצאם. עבורם הוקמו מועצת זקנים ומשטרה נפרדות. הם זכו ליחס מועדף מצד הגרמנים , קיימו בית כנסת ופעולות תרבות. קשר בין יושבי שני הגיטאות היה אסור. מיהודי ה"גיטו הגדול", שכונה גם "הגיטו הגרמני" הושמדו אלפי יהודים ביערות ביקרניקי.

בגיטו הקטן נמשכו חיים יהודיים בשנים 1943-1942 תוך הטרדות ורציחות. ביוני 1942 הוצאו להורג 15 יהודים שנתפסו בהברחות לגיטו, של מזון, חומרי הסקה או תרופות. באותה שנה הובאו למקום כמה מאות יהודים מגיטו קובנו, ותרמו לחיי הקהילה.

קבוצות מחתרת החלו להתארגן ב"גיטו הקטן" סמוך להקמתו. המקור העיקרי לנשק ולחומרי חבלה היה ה-"PULVER TURM" (מגדל אבק שריפה), שבו עבדו יהודים במיון וניקוי נשק שלל. חברי המחתרת התאמנו בנשק ותכננו בריחה והצטרפות אל יחידות פרטיזנים. נסיון הבריחה הראשון ב-28 באוקטובר 1942 נודע לגרמנים והקבוצה נלכדה במארב. כולם נרצחו, פרט לאחד שהצליח לחזור לגיטו. כתגמול הוציאו הגרמנים 108 יהודים להורג וחיסלו את המשטרה היהודית, 42 שוטרים נורו. על ניהול הגיטו הקטן מונו זקני הקהילה ושוטרי ה"גיטו הגרמני".

ב-11 ביוני 1943 נתגלה מצבור נשק של המחתרת ובמהלך החיפושים נעצרו והוצאו להורג רבים מפעיליה. בתקופה זו נשלחו ילדים, נשים וזקנים למחנות השמדה בפולין.

מהגיטו החלו להעביר יהודים למחנות "קזרנירונג" (KASERNIERUNG), שהוקמו ליד מקומות עבודה שונים. אחרים הובאו למחנה הרכוז קייזרואלד, שהוקם ליד ריגה במארס 1943.

ב-2 בנובמבר 1943 נערכה האקציה לחיסול גיטו ריגה. במהלכה נרצחו כ-2,000 יהודים במקום. האחרים הובאו למחנה קייזרואלד ולמחנות סמוכים, וגם שם מויינו. היו שהוצאו להורג במקום, והיו ששולחו למחנות השמדה בפולין, לטרבלינקה ולאושוויץ. לקראת סוף שנת 1943 פורקו גם המחנות הקטנים.

באוגוסט 1944, לפני נסיגתם, העבירו הגרמנים את שארית אסירי המחנות לגרמניה, למחנות לשטוטהוף , בוכנואלד, דכאו, זקסנהאוזן ואחרים.

עם התקרב הצבא האדום לריגה ניסו מאות יהודים לברוח מהמחנות. למעלה ממאה הצליחו להסתתר ולשרוד עד סוף המלחמה.


ב-13 באוקטובר 1944 שוחררה ריגה בידי הצבא האדום. בעיר עצמה התפקדו ימים ספורים לאחר מכן כ-150 יהודים. יהודים מברית המועצות וניצולי מחנות הרכוז החלו לשוב לעיר. אל קהילת ריגה הצטרפו במרוצת הזמן יהודים מאזורים שונים של לאטוויה וברית המועצות.

בשנת 1947 הגיע מספר היהודים בריגה ל-10,000 בקירוב.

שוב החלו חיי קהילה יהודיים. הפעילות הדתית התרכזה סביב בית הכנסת היחיד ששרד. במקום פעלו מניין של חסידים ומניין של מתנגדים. נפתח מקווה והוקמה משחטת עופות.

בית העלמין הישן נעשה לגן ציבורי.

בשנות הששים איתרו היהודים את קברי האחים ברומבולה ואחרי מאבק עם השלטונות הוצבה במקום אבן לזכר הקורבנות ועליה כתובת ברוסית, בלטבית וביידיש. יהודי ריגה פוקדים את המצבה כמה פעמים בשנה.

בשנת 1970 נמנו בריגה 30,581 יהודים. כשליש עלו בשנות השבעים לישראל. בקהילה נמשכה הפעילות התרבותית והציונית גם לאחר מכן.

ב-1 ביולי 1988 נוסדה בעיר אגודה לתרבות יהודית. בין פעולותיה הייתה הוראת השפה העברית והקמת ספרייה יהודית.

משנת 1989 עלו למעלה מעשרת אלפים מיהודי לטביה לישראל. בשנת 1997 חיו בלטביה כולה 15,000 יהודים; 11,000 מהם בריגה.

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.

טרובצ'בסק

עיירה והמרכז המנהלי של נפת טרובצ'בסקי במחוז בריאנסק, רוסיה.

היהודים התיישבו בטרובצ'בסק החל מאמצע המאה ה-19. האוכלוסייה היהודית גדלה מ-47 אנשים בשנת 1873 ל-166 בשנת 1897. רוב היהודים היו בעלי מלאכה, ביניהם סנדלרים ונגרים. בשנת 1939 היו בטרובצ'בסק 166 יהודים שהיוו 1.6% מכלל האוכלוסייה. לאחר כיבוש האזור על ידי הגרמנים באוקטובר 1941, כמה עשרות יהודים שלא ברחו מהעיירה נורו למוות באזור סדנת המכונות-טרקטורים המקומית בנובמבר 1941 וגופותיהם נשרפו.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי אוריול
אוריול Oryol

עיר מחוז מדרום למוסקבה, רוסיה.

אף שהייתה מחוץ ל"תחום-המושב", התגבש באוריול יישוב יהודי במחצית השנייה של המאה ה- 19, ובסופה מנה 1,750 נפש. מהומות נגד היהודים התחוללו באוריול באוקטובר 1905. במלחמת-העולם הראשונה קלטה הקהילה פליטים רבים מאזורי הקרבות. ב- 1926 נרשמו בעיר קרוב ל- 4,000 יהודים וערב מלחמת-העולם השנייה נאמד מספרם ב- 6,000.

בימי מלחמת העולם השנייה, אחרי כיבוש האזור בידי הגרמנים בקיץ 1941, רוכזו היהודים בבית-הסוהר המרכזי, ולאחר תקופה של עבודות כפייה שולחו בקבוצות למחנות-השמדה.

במאי 1942 נרצחו אחרוני היהודים בעיר.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

טרובצ'בסק
רוסיה
ריגה
מוסקבה

טרובצ'בסק

עיירה והמרכז המנהלי של נפת טרובצ'בסקי במחוז בריאנסק, רוסיה.

היהודים התיישבו בטרובצ'בסק החל מאמצע המאה ה-19. האוכלוסייה היהודית גדלה מ-47 אנשים בשנת 1873 ל-166 בשנת 1897. רוב היהודים היו בעלי מלאכה, ביניהם סנדלרים ונגרים. בשנת 1939 היו בטרובצ'בסק 166 יהודים שהיוו 1.6% מכלל האוכלוסייה. לאחר כיבוש האזור על ידי הגרמנים באוקטובר 1941, כמה עשרות יהודים שלא ברחו מהעיירה נורו למוות באזור סדנת המכונות-טרקטורים המקומית בנובמבר 1941 וגופותיהם נשרפו.

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
ריגה RIGA

בירת לטביה. עיר נמל לחוף הים הבאלטי, בחבל וידזמה (VIDZEME, בעבר LIPLAND).


ריגה נוסדה ב-1201, והתפתחה כנמל וכמרכז מסחרי. ב-1581 עברה לשלטון פולין עד לכיבוש האזור בידי שוודיה ב-1621. ב-1710 כבשו הרוסים את המקום, וריגה הייתה בירת ליפלאנד. ובשנים 1940-1918 - בירת לטביה העצמאית.

ישיבת יהודים בריגה הייתה אסורה מעת הווסד העיר. מהמאה ה-16 איפשרו לסוחרים יהודים מעטים שהייה מוגבלת מחוץ לחומות העיר,
וב-1638 הוקמה עבורם אכסניה ("HERBERGE"). בתחילת המאה
ה-18 הותר לכמה סוכני מסחר יהודים מטעם ממשלת הצאר לגור בין חומות העיר, וב-1725 הם הורשו לקדש בית עלמין. כך ישבו בריגה שישים או שבעים יהודים. הם עזבו ב-1743 עם גירוש יהודי רוסיה.

יהודים החלו לשוב לריגה כעבור כ-20 שנה. הראשונים היו כמה סוחרים עשירים, שב-1764 הוענק להם ולבני ביתם (36 איש) מעמד של "יהודי חסות". באכסניה, ה"הרברגה", שבה ישבו "היהודים הזרים" הוקם בית תפילה. ב-1783 מינו השלטונות את "זקן העדה היהודית" ונתנו לו סמכויות שיפוט מוגבלות. חברה קדישא נרשמה בשנת 1765.

ב-1785, כשהותרה התיישבות יהודים באזור חוף הים הבאלטי, באו למקום יהודים נוספים. הם סחרו בריגה אך נרשמו כתושבים בעיירה שלוק (SHCLOCK) 38 ק"מ משם. ב-1813 הותר להם להתגורר בריגה. אז חיו בעיר 736 יהודים בשלשה מעמדות: "יהודי החסות", "היהודים הזרים" ו"אזרחי שלוק". רוב היהודים הגיעו למקום מבילורס, מליטא ומפולין, ושפתם הייתה יידיש. המיעוט שבאו מקורלאנד, הביאו עמם את השפה והתרבות הגרמנית.

רב נתמנה לראשונה בקהילה בתחילת המאה ה-19. בראש ועד הקהילה, בן חמישה חברים, עמד אפוטרופוס יהודי שמונה על-ידי השלטונות (ה"רב מטעם"). הקהילה הוכרה רשמית ב-1842, עם רישום 409 מיהודי המקום כתושבי העיר. הרשות שניתנה להם ב-1858 לרכוש מקרקעין בכל חלקי העיר, איפשרה את גידול הקהילה וב-1864 כבר ישבו בריגה 2,641 יהודים.

בין מוסדות הצדקה היו: ביקור חולים, בית יתומים, מעות חיטים, מטבח עממי, חברה לעזרת ילדים מעוטי יכולת ובית אבות. ב-1893 עברו המוסדות לפיקוח העירייה. בית חולים "לינת צדק" הוקם ב-1912.

בית הכנסת "אלט נוי שול" נפתח ב-1850, בית הכנסת הגדול ה"קר שול" נחנך ב-1871 וב-1873 הוקם בית הכנסת של החיילים. עד שנת 1915 הוקמו בעיר כ-40 בתי כנסת ומניינים.

בשנת 1897 היה מספר היהודים בעיר 22,000 בקירוב.

מראשית המאה ה-19 פעלו בקהילה "חדרים" ובתי ספר "תלמוד תורה". בית ספר עממי יהודי הראשון בשפה הגרמנית, ה"קפלן שולה", נפתח
ב-1840. בית הספר השני ה"שטופל שולה" (STOPEL SCHULE) היה מיועד לבנות. שני המוסדות זכו לתמיכה ממלכתית.

אגודת נשים הקימה בית מלאכה לתפירה לבנות. בית ספר מקצועי לנגרות, למסגרות ולחשמלאות הוקם ב-1906 על-ידי הסניף הריגאי של "חברת מפיצי השכלה" הסניף אירגן גם קורסי ערב והקים ספרייה
רב-לשונית. בפוליטכניקום שבעיר למדו כ-200 סטודנטים יהודים.

עד מלחמת העולם הראשונה נוסדו בריגה בתי ספר נוספים ופעלו 7-6 "חדרים מתוקנים" ומוסדות "תלמוד תורה". שפת ההוראה בבתי הספר הייתה רוסית. בימי הכיבוש הגרמני, של מלחמת העולם הראשונה, חוייבו להורות בגרמנית.

אגודה ספרותית דרמטית "כרמל", אגודה ציונית "עבריה", "האסיפה הציבורית היהודית", מועדון האינטלקטואלים והאמידים ו"בית העם היהודי", כל אלה היו מרכז חיי התרבות.

בשנת 1913 חיו בריגה 33,651 יהודים, %7 מאוכלוסי העיר.

באפריל 1915, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, פקדו את העיר למעלה מארבעים אלף פליטים יהודים מאזור הקרבות בדרכם למרכז רוסיה. קהילת ריגה הקימה "ועד עזרה לנפגעי המלחמה". ב-1916, במהלך המלחמה, התפנו מרצון כשליש מתושבי העיר, וביניהם גם יהודים.

אחרי המלחמה שוקמה הקהילה בעזרת הג'וינט. בכנס יהודי כלל ארצי שהתקיים בריגה ב- 1919, נבחר ה"ועד מרכזי" של הקהילות היהודיות בלטביה ובראשו ד"ר יצחק יפה.

בשנת 1920 חיו בריגה 24,725 יהודים.

במסגרת האוטונומיה התרבותית הלאומית למיעוטים, (דצמבר 1919) הקימה העירייה מוסדות חינוך יהודיים חדשים, שבהם הייתה שפת ההוראה יידיש. הקפלן שולה והשטופל שולה הוותיקים נעשו ביזמת הציונים למוסדות חינוך עבריים, וב-1923 עברו לחסות העירייה. בתי הספר היהודיים, שלימדו בעבר ברוסית ובגרמנית, עברו ליידיש, ולעברית.

לקראת שנת 1934 פעלו בחסות ה"צענטראלע יידישע שול אורגניזציה" (ציש"א - הארגון המרכזי לבתי ספר ביידיש), גני ילדים, ששה בתי ספר עממיים, בית ספר תיכון ומכון "פרובל" (FROEBEL), להכשרת מורים וגננות. הסתדרות המורים הציוניים הפעילה חמישה בתי ספר עממיים ושלשה בתי ספר תיכוניים. לצד בתי הספר העירוניים פעלו גימנסיה עברית ומוסדות הוראה מסורתיים. רב הקהילה, הרב מנחם מנדל זק (ZACK), הקים ישיבה קטנה. "האגודה לקידום המדע והאמנויות בלטביה" הקימה בית ספר למוסיקה.

במסגרת הקהילה היהודית בריגה פעלו גם תיאטרון יהודי, חוג לדרמה, שתי מקהלות, ספרייות ובתי הוצאה לאור.

על האוטונומיה התרבותית לאומית בא הקץ עם הדיקטטורה של קרל אולמאניס (ULMANIS), במאי 1934. מוסדות החינוך הדתיים עברו לחסות אגודת ישראל ובתי הספר העממיים והגימנסיה העברית נעשו לבתי ספר ממלכתיים, ושפת ההוראה בהם הייתה יידיש.

עם העתונים היהודיים הנפוצים בעיר נמנו: "דאס פאלק", "פרימארגן". "דער וועג" ואחר כך "אונזער וועג" מטעם מפלגת צעירי ציון ו"אוונט פאסט" עתון המפלגה הרביזיוניסטית. ה"היינט" (היום) עתון אגודת ישראל הותר להפצה גם בדיקטטורה של אולמניס.

היהודים הראשונים בריגה, סוחרים ורוכלים, נתקלו בהתנגדות הגילדות, שדרשו תכופות את גרושם. שהייתם בעיר אושרה מהמאה ה-16 בזכות המסים הגבוהים ששלמו למועצת העיר, ובגלל תרומתם לפיתוח המסחר במקום. גירוש היהודים ב-1743 פגע בכלכלת העיר.

מ-1822 הורשו "יהודי החסות" להתפרנס גם מהחזקת בתי מחסה ובתי תמחוי עממיים, לעסוק במלאכה, אך לא בצורפות במתכות יקרות, לסחור בירידים ולהחזיק ברשותם חנות. משנת 1858 הותר ליהודים להצטרף לגילדות הסוחרים ולגילדות בעלי המלאכה.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 היו היהודים %8-6 מכלל התושבים וכשליש מהמחזור הכספי של המסחר העירוני היה בידיהם. הם היו בעיקר יצואני תוצרת חקלאית, עורות ועץ. יהודים הקימו מינסרות עץ, טחנות קמח, מפעלים לעיבוד עורות, טכסטיל, נייר, פחם, טבק, שמורי מזון, ממתקים ובתי דפוס, והעסיקו פועלים יהודים רבים. רוב בעלי המלאכה היהודים היו חייטים, סנדלרים, כובענים ותפרים. לקראת סוף המאה ה-19 פעלו בריגה עשרה בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים בבעלות יהודים ובניהולם.

בימי מלחמת העולם הראשונה נהרסה כלכלת העיר, ושוקמה אחרי המלחמה בעזרת סחורות ומטבע זר שהביאו יהודים. היהודים פתחו בעיר כמה בנקים,"נורד בנק", "הבנק הריגאי הבינלאומי", "הבנק המסחרי בריגה", "הבנק הפרטי הלאטווי" וה"בנק של לייפאייה"; והקימו אגודות אשראי לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים. רופאים, מהנדסים עורכי דין ופקידי מסחר יהודים הקימו אגודים מקצועיים נפרדים. יהודים היו הסוכנים של חברות הנפט "של" ו"סטנדרד אויל". בחקלאות, בתחבורה ובשרותים ממלכתיים לא הועסקו יהודים.

רוב היהודים הסוציאליסטים בריגה התלכדו בבונד ובבונד הצעיר, שפעלו במסגרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הלטבית. הבונד הקים ארגון סטודנטים בשם "צוקונפט" (עתיד).

הפעילות הציונית בריגה החלה בסוף המאה ה-19 עם הקמת "האגודה לתומכי המתיישבים בארץ ישראל". חברי האגודה היו החלוצים הראשונים שעלו ב-1891 מריגה לארץ ישראל. אחר כך התארגנו האגודות "ציון", "נס ציונה" ותנועות הנוער "התחיה" ו"קדימה".

"פועלי ציון" התארגנו בעיר בתחילת המאה ה-20. סניף מפלגת "צעירי ציון" (צ"צ) נפתח ב- 1912. עם מקימיו נמנו הפרופסור מאקס לזרסון (LAZERSON) וד"ר יעקב הלמן (HELLMAN). חברי צעירי ציון הקימו את אגודת הסטודנטים "השחר". המפלגה ה"ציונית סוציאליסטית" (צ"ס) נוסדה ב-1922. מצירוף צ"צ וצ"ס קמה ב-1931 המפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת. לצידה פעלו תנועות הנוער "השומר הצעיר-נצ"ח" (נוער צופי חלוצי, "נוער בורוכוב" ו"גורדוניה". חבריהן הצטרפו להכשרות של "החלוץ" לקראת עלייתם לארץ ישראל.

ליד "הציונים הכלליים", בראשות אליעזר אטינגן (ETTINGEN) ז'נו טרון (TRON) וד"ר יצחק יפה, פעל ארגון הסטודנטים הפרוגרסיבים ה"חבר" ותנועת הנוער החלוצית "הרצליה".

"התנועה הציונית הרביזיוניסטית" נוסדה בריגה אחרי ביקור ז'בוטינסקי בעיר בשנת 1923, ביוזמת ד"ר יעקב הופמן (HOFFMAN) וחברי קורפורציית הסטודנטים ה"חשמונאי". ברית הנוער העברי ע"ש יוסף תרומפלדור "בית"ר" הפעילה הכשרה חקלאית וימית.

הציבור הדתי התרכז בסניפי "אגודת ישראל", ובראשה מרדכי דובין (DUBIN) ו"המזרחי" בהנהגת הרב מרדכי נורוק (NUROCK). עם תנועות הנוער הדתיות נמנו: אגודת ישראל הצעירה, בראשות שמעון ויטנברג (WITTENBERG), "השומר הדתי" בחסות המזרחי ו"צעירי אמונים".

בראש המפלגה "הנציונאל דמוקראטית", ארגון האקדמאים ואנשי עסקים, עמדו הפרופסור מינץ ופרופסור בנימין זיו. איגוד הסטודנטים "ויטוליה" היה מסונף להם.

הקומוניסטים היהודים פעלו משנת 1929 במחתרת, במסווה פעולות תרבות במועדונים ובארגון הסטודנטים "אקאדעמישער פאראיין".

בשנות השלושים כיהן פרופסור פ. מינץ כמבקר המדינה ואת תפקיד היועץ לעניני יהודים במשרד החינוך מילא יעקב לנדאו (LANDAU).
מ' דובין, הרב מ' נורוק והפרופסור מ' לזרסון ואחרים כיהנו באספה המכוננת של לטביה, ןאחר כך בסיים (בית הנבחרים).

בעיר פעלו אגודות הספורט: "מכבי", "חברת הספורט של פרץ", "הכוח" ו"הפועל".

בדיקטטורה של 1934 פורקו התנועות הציוניות והסוציאליסטיות.

ב-1935 חיו בריגה 43,672 יהודים בתוך אוכלוסיה של 385,063 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללטביה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. רבים מיהודי ריגה השתלבו במשטר הסובייטי, בתעסוקה ובלימודים. צעירים יהודים עברו מערי השדה לריגה ותוך זמן קצר עלה מספר היהודים בעיר ל-50,000 בקירוב.

עם הזמן הולאמו בתי עסק פרטיים ופורקו התנועות הציוניות ומוסדות הקהילה. ב-14 ביוני 1941 היגלו השלטונות הסובייטים לסיביר כ-6,000 יהודים.

חמישה ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, ב-27 ביוני1941, פתחו הסובייטים בנסיגה, כ-5,000 יהודים הצטרפו אליהם לברית המועצות, בעיקר לרוסיה, ושם רוכזו במחנות, בקולחוזים ובכפרים. מעטים נעזרו בקרוביהם הרוסים, רבים מתו בתנאי המחייה הקשים.

היו יהודים מריגה שהצטרפו לצבא האדום במלחמתו בגרמנים.

ב-1 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את ריגה. הגרמנים הקימו משטרת עזר של לטבים מבין חברי הארגונים הלאומניים. השוטרים הלטבים עצרו יהודים, שדדו את רכושם ועד סוף יולי רצחו כ-5,000 יהודים, רובם גברים, ביער ביקרניקי (BIKERNIEKI) ליד העיר. יהודים נשלחו לעבודות כפייה, ושם התעללו בהם היכום והמיתו אותם. בתי כנסת הוצתו, לעתים על יושביהם.

ב-23 ביולי הורו ליהודים להרשם בתחנות המשטרה, הם חוייבו לענוד את הטלאי הצהוב, הוגבלה תנועתם בעיר, ואת רכושם וחפצי הערך שלהם נדרשו למסור לגרמנים. כמו-כן חוייבו היהודים לצאת לעבודות כפייה, ומלבד רופאים ובעלי מלאכה חיוניים לשלטונות לא יכלו היהודים לעסוק במקצועם.

הגיטו הוקם ברובע "המוסקבאי" של ריגה. העברת היהודים לתחומו (לפי גירסה אחת 29,602 נפש ולפי אחרת 32,000) הייתה חייבת להסתיים ב-25 באוקטובר1941.

בגיטו מונתה "מועצת זקנים" ובראשה מיכאל אליישיב, ולצידה משטרה יהודית. יהודים יכלו לצאת מהגיטו רק לעבודה, כשהם מצויידים בתעודות. כניסת לא יהודים לגיטו הייתה אסורה.

ב-26 בנובמבר 1941 פונה צפון-מזרח הגיטו מתושביו וגודר; כונה אחר כך "הגיטו הקטן", ואליו הועברו ב-29 בחודש גברים יהודים כשירים לעבודה. באותו הלילה פרצו גרמנים ושוטרים לאטווים למערב הגיטו והוציאו את היהודים לרחובות. חולים, זקנים וילדים נורו במקום, ונטמנו בבית העלמין שבתחום הגיטו. בבקרו של 30 בנובמבר הובלו היהודים בטורים של כאלף איש לעמק ביער רומבולה (RUMBULA) במרחק שמונה ק"מ מהגיטו, והומתו במכונות יריה לתוך בורות שהוכנו מראש. זאת הייתה האקציה הראשונה.

באקציה השנייה בין 7 ל- 9 בדצמבר 1941 הומתו יושבי מזרח הגיטו, ביניהם ההסטוריון שמעון דובנוב ורב הקהילה ר' מנדל זק.

עד סוף שנת 1941 נרצחו כ-27,000 מיהודי ריגה. הנותרים, כ-4,500 גברים וכ-300 נשים וילדים, הוכנסו ל"גיטו הקטן". באותה תקופה הובאו לריגה כ-25,000 יהודים מגרמניה ומצ'כוסלובקיה. רבים נרצחו מיד עם הגיעם וכ-15,000 מהם הובאו אל ה"גיטו הגדול", שהתרוקן מתושביו ומויינו על פי מוצאם. עבורם הוקמו מועצת זקנים ומשטרה נפרדות. הם זכו ליחס מועדף מצד הגרמנים , קיימו בית כנסת ופעולות תרבות. קשר בין יושבי שני הגיטאות היה אסור. מיהודי ה"גיטו הגדול", שכונה גם "הגיטו הגרמני" הושמדו אלפי יהודים ביערות ביקרניקי.

בגיטו הקטן נמשכו חיים יהודיים בשנים 1943-1942 תוך הטרדות ורציחות. ביוני 1942 הוצאו להורג 15 יהודים שנתפסו בהברחות לגיטו, של מזון, חומרי הסקה או תרופות. באותה שנה הובאו למקום כמה מאות יהודים מגיטו קובנו, ותרמו לחיי הקהילה.

קבוצות מחתרת החלו להתארגן ב"גיטו הקטן" סמוך להקמתו. המקור העיקרי לנשק ולחומרי חבלה היה ה-"PULVER TURM" (מגדל אבק שריפה), שבו עבדו יהודים במיון וניקוי נשק שלל. חברי המחתרת התאמנו בנשק ותכננו בריחה והצטרפות אל יחידות פרטיזנים. נסיון הבריחה הראשון ב-28 באוקטובר 1942 נודע לגרמנים והקבוצה נלכדה במארב. כולם נרצחו, פרט לאחד שהצליח לחזור לגיטו. כתגמול הוציאו הגרמנים 108 יהודים להורג וחיסלו את המשטרה היהודית, 42 שוטרים נורו. על ניהול הגיטו הקטן מונו זקני הקהילה ושוטרי ה"גיטו הגרמני".

ב-11 ביוני 1943 נתגלה מצבור נשק של המחתרת ובמהלך החיפושים נעצרו והוצאו להורג רבים מפעיליה. בתקופה זו נשלחו ילדים, נשים וזקנים למחנות השמדה בפולין.

מהגיטו החלו להעביר יהודים למחנות "קזרנירונג" (KASERNIERUNG), שהוקמו ליד מקומות עבודה שונים. אחרים הובאו למחנה הרכוז קייזרואלד, שהוקם ליד ריגה במארס 1943.

ב-2 בנובמבר 1943 נערכה האקציה לחיסול גיטו ריגה. במהלכה נרצחו כ-2,000 יהודים במקום. האחרים הובאו למחנה קייזרואלד ולמחנות סמוכים, וגם שם מויינו. היו שהוצאו להורג במקום, והיו ששולחו למחנות השמדה בפולין, לטרבלינקה ולאושוויץ. לקראת סוף שנת 1943 פורקו גם המחנות הקטנים.

באוגוסט 1944, לפני נסיגתם, העבירו הגרמנים את שארית אסירי המחנות לגרמניה, למחנות לשטוטהוף , בוכנואלד, דכאו, זקסנהאוזן ואחרים.

עם התקרב הצבא האדום לריגה ניסו מאות יהודים לברוח מהמחנות. למעלה ממאה הצליחו להסתתר ולשרוד עד סוף המלחמה.


ב-13 באוקטובר 1944 שוחררה ריגה בידי הצבא האדום. בעיר עצמה התפקדו ימים ספורים לאחר מכן כ-150 יהודים. יהודים מברית המועצות וניצולי מחנות הרכוז החלו לשוב לעיר. אל קהילת ריגה הצטרפו במרוצת הזמן יהודים מאזורים שונים של לאטוויה וברית המועצות.

בשנת 1947 הגיע מספר היהודים בריגה ל-10,000 בקירוב.

שוב החלו חיי קהילה יהודיים. הפעילות הדתית התרכזה סביב בית הכנסת היחיד ששרד. במקום פעלו מניין של חסידים ומניין של מתנגדים. נפתח מקווה והוקמה משחטת עופות.

בית העלמין הישן נעשה לגן ציבורי.

בשנות הששים איתרו היהודים את קברי האחים ברומבולה ואחרי מאבק עם השלטונות הוצבה במקום אבן לזכר הקורבנות ועליה כתובת ברוסית, בלטבית וביידיש. יהודי ריגה פוקדים את המצבה כמה פעמים בשנה.

בשנת 1970 נמנו בריגה 30,581 יהודים. כשליש עלו בשנות השבעים לישראל. בקהילה נמשכה הפעילות התרבותית והציונית גם לאחר מכן.

ב-1 ביולי 1988 נוסדה בעיר אגודה לתרבות יהודית. בין פעולותיה הייתה הוראת השפה העברית והקמת ספרייה יהודית.

משנת 1989 עלו למעלה מעשרת אלפים מיהודי לטביה לישראל. בשנת 1997 חיו בלטביה כולה 15,000 יהודים; 11,000 מהם בריגה.
מוסקבה

בירת רוסיה. עד 1991 (שנת פירוקה של ברית המועצות) בירת ברית המועצות.


מאות בשנים היתה מוסקבה עיר סגורה בפני יהודים, רק סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לעיר לרגל עסקיהם. אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) וסיפוח חלקים ממנה לרוסיה הצארית, גדל מספר הסוחרים האלה, בעיקר מאנשי שקלוב שהיתה אז עיר מסחר חשובה בשטחים החדשים. בין יהודי שקלוב בלט אז איש-העסקים נתן נטע נוטקין.

סוחרים יהודים שהו במוסקבה לעבודתם, מילאו תפקיד חשוב בפיתוח היצוא ממוסקבה לאזורי המערב והדרום, וחוגי התעשיה בעיר נטו לתמוך בזכויותיהם, שלא כציבור הסוחרים שתבע לאסור את פעילות היהודים בעיר. ב-1828 הותרה שהותם בעיר של יהודים סוחרי הגילדה הראשונה והשנייה, אך הוגבלה לחודש ימים בלבד. נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר עצמה. כדי להקל את הפיקוח עליהם נאלצו היהודים להתאכסן רק באכסנייה מיוחדת, שהכנסותיה שימשו להחזקת מרפאת-עיניים עירונית. כעבור שנים אחדות הותר הביקור בעיר גם לסוחרים מהגילדה השלישית, באותם התנאים ולתקופה של עד שישה חודשים.

בעלות אלכסנדר השני על כס המלוכה ב-1855, הותרה ישיבה ארעית של סוחרים יהודים בכל חלקי-העיר. ישוב של קבע נוצר על-ידי חיילים משוחררים ("קאנטוניסטים") שנשאו להם נשים מ"תחום-המושב"; ב-1858 הגיע מספר היהודים במחוז מוסקבה כולה ל- 444, מהם 104 נשים.

התגבשה קהילה ומספר היהודים במוסקבה גדל במהירות, לאחר שהותרה הישיבה בפנים רוסיה לסוחרים מן הגילדה הראשונה, לבוגרי אוניברסיטה ולבעלי-מלאכה. בין היהודים היו בעלי הון כאליעזר פוליאקוב, ראש הקהילה ומגדולי הבנקאים ברוסיה, וקלונימוס זאב ויסוצקי. בשנים 1884-1865 שימש ברבנות במוסקבה חיים ברלין וב-1869 העמידה הקהילה את ר' שלמה זלמן מינור (זאלקינד), בוגר בית-מדרש ממשלתי לרבנים בווילנה, כרב מטעם.

ב-1882 היה מספר היהודים בעיר 12,000 בערך וכעבור שמונה שנים כמעט פי שלושה מזה (%3 מכלל האוכלוסיה). מושל העיר, הנסיך דולגורוקוב, נטה חסד ליהודים והמינהל העירוני העדיף להתעלם מן העבירות על תקנות המגורים (תמורת מתן בסתר).

הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ', שנתמנה כמושל העיר ב-1891, ראה את עיקר תפקידו ב-14 שנות כהונתו "לשמור על מוסקבה מפני היהודים". ערב פסח תרנ"א (1891) בוטלה זכות הישיבה של בעלי-המלאכה וניתנה להם שהות של שלושה חודשים עד שנה לחסל את רכושם בעיר. העניים גורשו ל"תחום-המושב" ברכבות לפושעים. באוקטובר אותה השנה נאסרה ישיבתם של צאצאי הקאנטוניסטים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה. גירוש היהודים מהעיר הגיע לשיאו בחורף 1892, כאשר הוכרז על הענקת פרס על גילוי יהודים "בלתי-לגליים". פנייה של סוחרים ובעלי-תעשיה בדבר הנזק הצפוי לכלכלת העיר מגירוש היהודים הושבה ריקם. לפי מקורות המשטרה גורשו ממוסקבה כ-30,000 יהודים; נשארו כ-5,000 משפחות קאנטוניסטים, סוחרים נכבדים ומשרתיהם, ובעלי מקצועות חופשיים. בית-הכנסת הגדול נסגר, והרב מטעם גורש מן העיר בשל התנגדותו לסגירה (בית-הכנסת נפתח מחדש ב-1906).

ב-1902 נרשמו במוסקבה 9,339 תושבים יהודיים, ומחציתם הצהירו על יידיש כשפת-האם. ב- 1893 נבחר כרב מטעם ר' יעקב מאז"ה, ושימש מנהיגה הרוחני של הקהילה עד למותו ב-1923. ב-1911 למדו במוסדות החינוך הגבוה במוסקבה כ-700 סטודנטים יהודיים.

בשנה השנייה למלחמת-העולם הראשונה התחילו לזרום למוסקבה פליטים משטחי-הכיבוש הגרמניים ועד מהרה נעשתה העיר מרכז יהודי. הוקמו בתי-דפוס עבריים, ביישוב סמוך למוסקבה (בוגורודסק) נפתחה "ישיבה גדולה" נוסח ליטא, הונחו היסודות לתיאטרון "הבימה", נתקבל רשיון להוצאת שבועון עברי ("העם"). בחוגי העשירים נמצאו בעלי תודעה לאומית שתמכו במפעלי תרבות והשכלה, בפרט לאחר מהפכת פברואר 1917. "העם" נעשה לעיתון יומי ונוסדו שתי הוצאות-ספרים חשובות ("אמנות", על-ידי הלל זלאטופולסקי וחתניו י' פרסיץ, וא"י שטיבל). בחירתו של א' מינור, בנו של הרב מטעם בעבר ומראשי מפלגת ס"ר, ליו"ר המועצה העירונית במוסקבה היתה מאותות הימים ההם. באביב 1917 נערכה בעיר ועידת-היסוד של ארגון החינוך העברי "תרבות".

המהפכה הבולשביקית באוקטובר אותה השנה שמה קץ לפעולה העברית הממוסדת; נשאר לפליטה תיאטרון "הבימה", שהוסיף להתקיים בחסות חוגים אוהדים בעולם האמנות ברוסיה עד 1926 ("הדיבוק" הוצג לראשונה במוסקבה ב-1922). תוך שלוש שנים גדלה האוכלוסייה היהודית במוסקבה ל-86,000 (1923); ב-1926 מנתה 131,000 (%6,5 מכלל האוכלוסיה) וב-1940 - 140,000 בערך. במוסקבה שכן מרכז ה"ייבסקציה" ובה הופיע בטאונה המרכזי "דער עמעס" (1938-1920) ושפע של ספרים וכתבי-עת ביידיש. במוסקבה פעל התיאטרון הממלכתי היהודי בהנהלת שלמה מיכאלס. עד 1928 עוד התקיימו במוסקבה חוגים ציוניים קטנים ("החלוץ" ו"פועלי-ציון שמאל").

בימי מלחמת-העולם השנייה (1939 - 1945) פעל במוסקבה (מ-1943) הוועד היהודי האנטי- פאשיסטי והופיע בטאונו "אייניקייט" ("אחדות"); פיזור הוועד בשנים 1949-1948 היה צעד ראשון בחיסול הגמור של חיים יהודיים מאורגנים. ב"שנים השחורות" של משטר סטאלין נאסרו היהודים, חבריו הבולטים של הוועד, והוצאו להורג ב-1952.

בבואה של גולדה מאיר למוסקבה בספטמבר 1948 נערכה לכבודה קבלת-פנים ספונטאנית של המוני יהודים בסביבת בית-הכנסת הגדול, ועצם פתיחתה של נציגות דיפלומאטית ישראלית במוסקבה נתנה דחיפה עצומה להגברת התודעה הלאומית בקרב היהודים בעיר וברחבי ברית- המועצות. לזאת תרמו גם המשלחת הישראלית בפסטיבאל הנוער במוסקבה ב-1957 שכללה ספורטאים ואמנים מישראל.

בליל שמחת-תורה תשי"ט (1958) הסתופפו ליד בית-הכנסת הגדול במוסקבה יותר מעשרת אלפים יהודים בשירה ובריקודים, וזאת חרף התנגדות המיליציה. הדבר הפך למסורת בחיי היהודים במקום. בשנות ה-50 וה-60 פירסם בית-הכנסת הגדול לוח-שנה לצורכי שאר הקהילות במדינה וב-1956 הותר לש' שלייפר, רב בית-הכנסת, להדפיס סידור-תפילה בהשמטת קטעים על מלחמות ונצחונות (הוא קרא לו "סידור השלום"). כעבור שנה קיבל רשיון לפתוח "ישיבה" ("קול יעקב") בבית-הכנסת להכשרת שוחטים וכלי-קודש. עד 1963 סיימו את ה"ישיבה" 37 בחורים. ב-1966 למדו בה שישה. משנת 1965 הותרה אפיית מצות, בהשגחת גבאי בית-הכנסת, רק ל"מאמינים" רשומים שהביאו קמח משלהם. שחיטת עופות נעשתה סמוך לבית-הכנסת ובשר כשר אפשר היה להשיג פעמיים בשבוע בחנות מיוחדת במבואות העיר. ב-1961 הוקמה בבית- הכנסת הגדול מחיצה בין קהל המתפללים לאורחים הזרים, לרבות הסגל הדיפלומאטי של מדינת ישראל.

ערב ראש-השנה תש"ך (1959), היו התפרעויות אנטי-יהודיות במאלאחובקה, פרבר במוסקבה רבתי בעל ריכוז יהודי עוד מלפני המהפכה, ועל קירות הבתים הופיעו כרוזים מתקופת "המאה השחורה" בימי שלטון הצארים, בסיסמת "הכה ביהודים והצלת את רוסיה", . כעבור שנה נאלצו היהודים לקבור את מתיהם בחלקה נפרדת בבית-הקברות הכללי. בערך באותו זמן התחילו מאשימים יהודים ב"פשעים כלכליים", בליווי מאמרי-הסתה בעיתונות המקומית.

בד בבד עם גילויי האנטישמיות התחדשה במוסקבה הדפסת כתבים נבחרים של שלום- עליכם, פרץ, ברגלסון ואחרים, נערכו ערבי-שירה ביידיש, הוקמה להקה תיאטרונית וב-1961 התחיל להופיע מטעם איגוד הסופרים הסובייטיים כתב-עת ביידיש, "סאווייטיש היימלאנד", בעריכת המשורר אהרון ווערגעליס. כמו כן הופיעו קובצי ספרות עברית בתרגום רוסי ומילון עברי-רוסי (1965). בבית השגרירות הישראלית במוסקבה היו נערכים מיפגשים עם אנשי-רוח ואמנים בציבור היהודי, ומוצגים ישראליים בתערוכות בין-לאומיות היו מושכים קהל רבבות מכל רחבי ברית-המועצות. המגע עם המוני היהודים ברוסיה נפסק עם ניתוק היחסים הדיפלומאטים בין ברית המועצות לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים (1967), אבל הזיקה לישראל, בפרט בקרב הנוער, גברה והלכה.

במיפקד 1959 נרשמו בשטח העירוני של מוסקבה 239,246 יהודים; %8,5 מהם הצהירו על יידיש שפת-אם. מניחים שמספר היהודים האמיתי בעיר היה גבוה הרבה יותר מזה (יש אומרים עד כדי חצי מיליון).

ב-1970 פעלו מלבד בית-הכנסת הגדול ברחוב ארחיפובה עוד שלושה בתי-כנסת בפרברי העיר - שניים במארינה רושצ'ה וצ'רקיזובו, ואחד במאלאחובקה.

ב 1976 התגוררו במוסקבה, לפי האומדן, 285,000 יהודים.

המאבק להתרת עליית יהודים לישראל בשנות השבעים, תחת הסיסמה "שלח את עמי" עורר תגובות של פרלמנטים ואנשי רוח בעולם כולו; אולם רק אחרי עלייתו של מיכאל כרושצ'וב לשלטון בשנות השמונים, ועם מדיניות ה"גלאסנוסט" שלו, החלה עלייה לישראל, שנעשתה לעלייה המונית בסוף שנות השמונים וראשית התשעים, עם התפרקותה של ברית המועצות.

בשנת 1997 ישבו במוסקבה 200,000 יהודים.
עזר בילינסון תושב פוגאר, אוריול, רוסיה, 1915 בקירוב
אישור יציאה מתחום המושב שניתן לעזר בילינסון, תושב העיירה פוגאר, אוריול, רוסיה, 1911 בקירוב
גירש-הירש (צבי) בילינסון, אוריול, רוסיה, 1900 בקירוב
עזר בילינסון תושב פוגאר,
אוריול, רוסיה, 1915 בקירוב
צילום: סטודיו לסקובסקי, אוריול
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אמה פוטשינסקי, נצרת-עילית)
אישור יציאה מתחום המושב שניתן לעזר בילינסון,
תושב העיירה פוגאר, אוריול, רוסיה, 1911 בקירוב
צילום: סטודיו לסקובסקי, אוריול
על הצילום חותמת אדומה (פלומבה)
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אמה פוטשינסקי, נצרת-עילית)
גירש-הירש (צבי) בילינסון, סוחר שהתגורר בפוגאר,
אוריול, רוסיה, 1900 בקירוב
צילום: סטודיו לסקובסקי, אוריול
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אמה פוטשינסקי, נצרת-עילית)
לוין, יוסף
פסנתרן. נולד באורל, רוסיה. למד בקונסרבטוריון של מוסקבה, ואחד ממוריו שם היה אנטון רובינשטיין. הופיע בכל רחבי העולם. בשנים 1902-1900 לימד באקדמיה למוסיקה בטביליסי, גרוזיה, ובשנים 1904-1902 במוסקבה. ב-1906 הגיע לארה"ב אבל שב וחזר לחיות באירופה, ובשנים 1919-1907 התגורר בברלין. מ-1919 לימד בבית הספר למוסיקה ג'וליארד בניו-יורק ומ-1924 נמנה עם סגל המורים של בית הספר. הוא מחברו של הספר "עקרונות בסיסיים בנגינת פסנתר" (1924). הופיע בקונצרטים רבים ביחד עם רוזינה אשתו, פסנתרנית מוכשרת בזכות עצמה. נפטר בניו-יורק.
לוין, יוסף
פסנתרן. נולד באורל, רוסיה. למד בקונסרבטוריון של מוסקבה, ואחד ממוריו שם היה אנטון רובינשטיין. הופיע בכל רחבי העולם. בשנים 1902-1900 לימד באקדמיה למוסיקה בטביליסי, גרוזיה, ובשנים 1904-1902 במוסקבה. ב-1906 הגיע לארה"ב אבל שב וחזר לחיות באירופה, ובשנים 1919-1907 התגורר בברלין. מ-1919 לימד בבית הספר למוסיקה ג'וליארד בניו-יורק ומ-1924 נמנה עם סגל המורים של בית הספר. הוא מחברו של הספר "עקרונות בסיסיים בנגינת פסנתר" (1924). הופיע בקונצרטים רבים ביחד עם רוזינה אשתו, פסנתרנית מוכשרת בזכות עצמה. נפטר בניו-יורק.