חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

מוהולי-נאג'י, לסלו (לדיסלאו)

Moholy-Nagy, László (Ladislaus) (born as Laszlo Weisz), (1895-1946), painter, designer and photographer born in Borsod, Hungary (Thden part of Austria-Hungary). In 1914 he was inducted into the Austro-Hungarian army. In 1917 he was severely wounded on the Russian front. During his convalescence he began drawing portraits and landscapes. Upon his discharge from the army he returned to Budapest, where he obtained the degree of Doctor of Law.

In Berlin he contributed paintings to the Sturm exhibits (1922-25). He taught at the Bauhaus Art University at Weimar, later at Dessau (1923-28), Germany. Under the pressure of political developments in Germany he left the Bauhaus and traveled throughout Europe (Hungary, Switzerland, Finland, Norway, France, Greece, Italy, Amsterdam). Subsequently he went to London, England, where he did publicity work for Imperial Airways and the London Transport Board. From 1937 on he lived in the United States.

From 1937 to 1938 he was principal of the New Bauhaus, Chicago, a school for the education of designers and architects, coordinating art, science and technology, sponsored by the Association of Arts and Industries. When the school closed after one academic year, Moholy-Nagy continued the work, upon enlistment of new faculty members, under the name of School of Design in Chicago which, through its teaching methods, becamne influential in art education in the United States.

In his own work Moholy-Nagy sought to use light as a medium of expression especially in photography and film and to analyze light in his paintings (exhibited in Paris and London, 1937), causing the functions of art and applied art to overlap. His film effects were used in H. G, Well's motion picture "The Shape of Things to Come". In Germany he had designed stage settings. Both in two- and in three-dimensional art he demanded that the creative artist know and use the possibilities afforded by science and technology. Experiments and theories were graphically embodied in such books as "Malerei-Photography-Film" (1925); "Vom Material zur Architektur" (1929); "The New Vision" (New York, 1931 and 1938).

Moholy-Nagy died in Chicago.
תאריך לידה:
1895
תאריך פטירה:
1946
מקום לידה:
הונגריה
מקום פטירה:
שיקגו
סוג אישיות:
צייר/ת
,
צלם/ת
מספר פריט:
258943
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
לאסלו מוהולי-נאג' (1895-1946).
נולד בההונגריה נפטר בארה"ב
היה צייר, פסל וצלם. לימד בבית הספר של תנועת הבאוהוס.
תומך נלהב של שילוב טכנולוגיה ותעשיה באמנות
(מתוך תערוכת בית התפוצות: "יהודי גרמניה, מהתקופה הרומית ועד רפובליקת ויימאר" 1984)

ציוני דרך בתולדות יהודי הונגריה

1251 | ארץ הגר

במחצית השנייה של המאה ה-11 נדדו כמה יהודים מאזורי מורביה ובוהמיה, הלוא היא צ'כיה של היום, והתיישבו באזור פאנוניה, היום הונגריה. מסמכים מהתקופה מעידים כי הכנסייה המקומית הוציאה צווים שאסרו על נישואים בין נוצרים ליהודים וכן על העסקת יהודים בפסטיבלים ובירידים.
הלך הרוח השתנה בשנת 1251 כשהמלך ההונגרי בֶּלה הרביעי פירסם כתב זכויות שהסדיר את יחסי המסחר בין יהודים לנוצרים והגן על היהודים מפני התנכלויות מצד נוצרים. המהלך המלכותי הביא לכך שיהודים מכל רחבי אירופה החלו להגר להונגריה, "ארץ הגר", כפי שכונתה בכתבים רבניים בימי הביניים.
ברם, לא הכול היה מושלם בממלכת הגולאש והבלינצ'ס. בתקופתו של המלך לאיוש התחזקה השפעתה של הכנסייה, שלא ראתה בעין יפה את הזכויות שהוענקו ליהודים, ובשנת 1360 גזר המלך על גירושם מממלכתו. ארבע שנים מאוחר יותר בוטלה הגזירה מסיבות כלכליות, אך רבים מהמגורשים לא שבו.

1526 | שלוש מדינות לעם אחד

במאות ה-16 וה-17 נאבקו ההונגרים, הטורקים והקיסרים לבית הבסבורג על פיסת הנדל"ן ההונגרית הנחשקת. תושבי הונגריה – והיהודים בכללם – עברו מיד ליד ומריבון לריבון משל היו סחורה פגומה ביריד השנתי.
ראשית הסיפור בקרב מוהאץ', שהתחולל בשנת 1526 – והסתיים בתבוסה הרת גורל של ההונגרים לטורקים. לאחר מכן נחלקה הונגריה לשלושה אזורים: החלק הדרום-מזרחי נפל תחת שלטון טורקי, החלק הצפון-מערבי תחת שלטונו של בית הבסבורג, ואילו באזור המזרחי – הלוא הוא אזור טרנסילבניה, שנותר תחת ריבונות טורקית (אך לא תחת שלטון טורקי) – נוסדה נסיכות עצמאית.
היהודים שחיו תחת השלטון הטורקי זכו לחופש יחסי. הקהילה המשמעותית ביותר באזור זה התגוררה בעיר בודה (שהיתה לימים לחלק מבודפשט). היתה זו קהילה ובה יהודים ממזרח וממערב גם יחד, ומפגש התרבויות העשיר את עולם התורה של יהודי בודה הודות לשילוב הפורה בין טכניקות הלימוד של חכמי ספרד ועקרונות הפלפול האשכנזיים.
גם מצבם הכלכלי של יהודי העיר, ששכנה על נתיב מסחר מרכזי, על גדות נהר הדנובה, היה משופר, והם סחרו בכל הבא ליד – מעורות ושטיחים ועד בקר ואלכוהול.
היהודים שחיו באזור המזרחי – כאמור, בריבונות טורקית אך לא תחת שלטון טורקי – נהנו מרווחה יחסית, בהשפעת הרפורמציה הנוצרית שהנהיגו הקלוויניסטים, שהיו סובלנים הרבה יותר מאבותיהם הקתולים.
מצבם של היהודים שחיו תחת בית הבסבורג, לעומת זאת, היה בכי רע. רבים מהם גורשו מערי המלך.

1781 | צו הסובלנות

היסטוריונים רבים מציינים את היום שבו העניק הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות" ליהודים כיום היסטורי שבו נפלו חומות הגטו, לפחות מטאפורית, ויהודים החלו להשתלב במרחב האירופי. הצו, שהוצא בשנת 1781, ביטל את הגבלות המגורים שהושתו על היהודים, העניק להם חופש תנועה ברחבי האימפריה ואיפשר להם להשתלב בחיי המסחר והכלכלה, ללמוד לימודים כלליים ולעסוק במקצועות חופשיים. לצד זאת, הצו אסר על פעולתם של בתי-כנסת, כמו גם על כתיבת יידיש ועברית בתעודות רשמיות. יהודים חסרי השכלה פורמלית לא הורשו להינשא עד גיל 25, כאמצעי לעידוד השכלה.
ואולם, חרף הפגיעה בחירות הדתית של יהודי הונגריה, יהודים רבים היגרו אליה, בעיקר מאזור גליציה (היום דרום פולין) ומורביה (היום צ'כיה). לימים תפוצל הקהילה היהודית בהונגריה לשני זרמים מנוגדים: היהודים שהגיעו ממורביה נטו אחר רעיונות הקדמה ואימצו את ערכי ההשכלה, וכעבור 100 שנה צמח מקרבם בנימין זאב הרצל, כמו גם הוגים ואינטלקטואלים אחרים, שרבים מהם השפיעו מאוד על התרבות האירופית.
היהודים שהגיעו מאזור גליציה, לעומת זאת, דבקו ביהדותם המסורתית, וייסדו לימים את חצרות החסידים סאטמר, מונקאץ' ועוד.

1848 | אמן-סיפציה

ההיסטוריה של הנאורות ויחסה ליהודים מורכבים והפכפכים. מצד אחד, הדוגלים בערכי השוויון, שהם לב לבה של תנועת הנאורות, לא יכלו להוציא מן הכלל את העם הנבחר, שמא יואשמו במוסר כפול. מצד שני, הסלידה האירופית העתיקה מן האפשרות לקבל את היהודי כשווה בין שווים הקשתה על האירופים לעשות זאת הלכה למעשה.
הונגריה לא היתה יוצאת דופן בעניין זה. בשנים 1815–1840 גדל מספרם של יהודי הונגריה בכ-80% הודות להגירה מואצת, שנבעה מהרפורמות שהנהיג יוזף השני ומהשפעותיו של "צו הסובלנות". על פניו, היהודים השתלבו בחברה ההונגרית וזכו ליחס שווה. אלא שהצידוקים לשנאת היהודים מצאו תמיד אוזניים קשובות.
דוגמה אחת מני רבות היתה דברים שאמר אחד מראשי התנועה הליברלית בבית התחתון בקשר לייצור אלכוהול, אחד העיסוקים המרכזיים של היהודים באותו עת: "אלה היושבים באזור שבו כל בית-מרזח נמצא בידי יהודים יודעים איזו סכנה הם מהווים לעם [...] כשהם מחזיקים בידם ללא הרף את הרעל הלבן".
ביטוי נוסף לאנטישמיות שאף "צו סובלנות" לא היה יכול לה ניתן ב-1848, במהלך מהפכת "אביב העמים": אף שהיהודים נטלו במהפכה חלק פעיל, האסיפה הלאומית הליברלית סירבה להעניק להם שוויון זכויות מלא. בעקבות ההחלטה, שעוררה כמובן אכזבה רבה, טענו יהודים רבים כי אין זו אלא הוכחה נוספת לכך שיש להגביר את ההשתלבות בחיים ההונגריים ולטשטש את הזהות היהודית הלאומית.
למרות האקלים העוין, בשנת 1860 ניצח מכבש הנאורות את הגזענות וכמעט כל ההגבלות נגד היהודים בוטלו. המהפך הושלם בשנת 1867, אז הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא.

1868 | החוט המשולש

מה עושה אדם כשיום אחד אומרים לו שהוא שווה?
רעיונות ההשכלה והנאורות, שחלחלו לקהילות היהודיות בתוך זמן קצר יחסית, חוללו בהן שינויים עמוקים. בעידן הטרום-מודרני אמנם הייתה הקהילה הישות המשפטית, הפוליטית והחברתית שעיצבה את דמותו של היהודי, אך אחרי עידן האמנסיפציה נותרה לה סמכות דתית בלבד.
"צרת היהודים", כפי שכינה זאת אחד-העם, באה לידי ביטוי, באופן פרדוקסלי, דווקא בהצלחתם להשתלב במרחב האירופי, משום שכעת היה על הקהילה היהודית להכריע בשאלת השאלות: מה תהיה הזהות היהודית הייחודית כשאין גטו? כיצד יש לנהוג כשהחומות התרבותיות והממשיות כבר אינן חוצצות בין יהודים לגויים?
ב-1868 הונחו השאלות הללו לפתחו של הקונגרס היהודי שיזמה קהילת פשט (לימים חלק מבודפשט), אחת הקהילות הגדולות והחשובות בהונגריה. בקונגרס התעמתו שלושה זרמים עיקריים: הזרם האורתודוקסי, שדגל בשמרנות דתית, התבדלות וצמצום ברפורמות דתיות; זרם הניאולוגים (החדשנים), שקרא לקבל את התמורות החברתיות בנפש חפצה, להשתמש בשפה ההונגרית בדרשות ולפתוח את בתי-הכנסת לרוח השינוי המנשבת בעולם; וזרם "הסטטוס-קוו", שעימו נמנו הדוגלים בשימור המצב שטרם הפילוג.
במהלך הקונגרס גרפו הניאולוגים את רוב הקולות, ובכך ייצגו את שאיפתם של רוב יהודי הונגריה להשתלב במרחב הכללי. הזרמים האחרים סירבו לקבל את ההכרעה, והתארגנו בקהילות נפרדות. יהודי שנקלע ליישוב יהודי באותם ימים היה יכול להתפלל תפילת "שחרית" בבית-הכנסת הניאולוגי, "מנחה" בבית-הכנסת האורתודוקסי ו"ערבית" בבית-הכנסת הקרוב לזרם "הסטטוס-קוו".
קיטוב כה חריף בין חבריה של קהילה יהודית היה תופעה ייחודית להונגריה, ומומחים סבורים כי השסע העמוק הותיר בקהילה חותם עז, שלא נמחה עד לחורבנה במלחמת העולם השנייה.

1882 | פתרון דומה, סיבה מנוגדת

לפני שיהודי הונגרי ושמו בנימין זאב הרצל התחיל בכלל לחשוב על כתיבת הטיוטה לספרו "מדינת היהודים", הציע הונגרי אחר, ויקטור אישטוצי, חבר פרלמנט ממשפחת אצולה, לייסד ליהודים מדינה משלהם. בניגוד להרצל, שהגה את רעיון המדינה היהודית מתוך דאגה לעמו, אישטוצי יזם את הרעיון בגלל חששו מהיהודים. במילים אחרות, שניהם הגו את רעיון המדינה היהודית מאותה סיבה: אנטישמיות.
אישטוצי טען כי היהדות אינה רק עדה דתית, אלא כת חברתית שאחדות הדם, המסורת הקדומה, האינטרסים המשותפים והדת עושים אותה ליחידה מהודקת וסגורה. לדידו, היהודים לא היו אלא טפילים מתוחכמים הזוממים להשתלט על הונגריה, והחלוקה הפנימית בין ניאולוגים לאורתודוקסים, לדוגמה, לא היתה אלא פרי תכנון נכלולי: תפקידם של האורתודוקסים הוא לשמר את היהדות ואת אורחות חייה הדתיים, ואילו תפקידם של הניאולוגים הוא לחדור בעורמה אל השורות הקדמיות של הפוליטיקה ההונגרית.
דבריו של אישטוצי נפלו על אוזניים קשובות והניחו את התשתית ליחס דו-ערכי שאיפיין את גורלה של יהדות הונגריה בכלל: מחד גיסא, ביטויים אנטישמיים הולכים וגוברים שהגיעו לשיאם בפרשת "הנערה מטיסא-איסלאר", עלילת דת מפורסמת שהתרחשה ב-1882, ובמסגרתה הואשמו שמש בית-כנסת ושוחט יהודי ברצח נערה (שממנו זוכו לבסוף בשתי ערכאות); מאידך גיסא, עלייה מואצת במספר היהודים שעברו לערים והשתלבו במרקם החיים הכללי. הלקח היה חד-משמעי: החברה ההונגרית אינה מוכנה לקבל את היהודים כמות שהם. כדי להשתלב בה עליהם לבטל את ייחודם החברתי והדתי ולהסתגל לדרכיה ומנהגיה של החברה הלא-יהודית.

1886 | האינטרנציונל היהודי-הונגרי

אחת התגובות הנפוצות לאי קבלת היהודים בחברה ההונגרית הייתה תופעת ההתבוללות. אולם בהתאם לאמירתו המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי סארטר כי "יהודי הוא מי שמכירים בו כיהודי" העובדה שנטמעו בהונגרים, לא ממש עזרה ליהודים. התפיסה הרווחת הייתה שהיהודי הוא גזע זר באירופה וגם אם מאוד ירצה, הוא אינו מסוגל להתאחד עם הגזעים הסלאביים . "היהדות היא נגע ממאיר בכל מקום", נכתב בירחון קתולי הונגרי מכובד באותם ימים, "והיא משחיתה את המידות בייחוד בעולם המסחר, מורידה את רמת המוסר והופכת את השחיתות לאופנה כללית".
אחד הפתרונות למלכוד שיהודי הונגריה נקלעו אליו נמצא באידיאולוגיה חדשה שהחלה להתפשט באירופה בסוף המאה ה-19: הסוציאליזם.
המחשבה הסוציאליסטית קבעה כי הגדרות לאומיות ודתיות הן המצאה קפיטליסטית שמטרתה לטשטש את פער המעמדות. היהודים, ששילמו מחיר כבד על שייכותם האתנית, הצטרפו לתנועה בהמוניהם.
אחד הסוציאליסטים המרכזיים בהונגריה היה בלה קון, שנולד בטרנסילבניה ב-1886. אביו היה יהודי מומר ואמו פרוטסטנטית. קון השתייך לחוג אמנים וסופרים יהודים ידועים, שעימם נמנו מבקר הספרות ג'רג' לוקאץ', הסופר לאיוש בירו ואחרים – כולם חסידי האידיאולוגיה הקומוניסטית ובעלי תפקידי מפתח ברפובליקה הסובייטית ההונגרית. ב-1919 התמנה קון לשר החוץ ברפובליקה הסובייטית-הונגרית ששלטה בהונגריה במשך תקופה קצרה לאחר מלחמת העולם הראשונה.





1903 | יש לך שקל?

אירוניה זה שדווקא חוזה הציונות, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שבה הרוב היהודי התנגד בתוקף לרעיון הציוני.
ואכן, רוב יהודי הונגריה התנגדו בתוקף לרעיון הציוני. הקהילה האורתודוקסית ראתה בציונות משיחיות שקר שעלולה להביא לדחיקת הקץ, ואילו הקהילה הניאולוגית דגלה בהתבוללות והגדירה את חבריה כ"הונגרים בני דת משה", קרי, יהודים שבחזם פועם לב הונגרי פטריוטי. יש מן האירוניה אפוא בעובדה שדווקא הציוני החשוב ביותר, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שרוב היהודים בה דחו את האידיאולוגיה הציונית מכל וכול.
ובכל זאת, בקונגרס הציוני הראשון השתתפו שבעה יהודים שהגיעו מהונגריה לבאזל כנציגים מטעם עצמם. הבולטים שבהם היו יאנוש רונאי, שהקים בשנת 1897 את האגודה הציונית הראשונה בהונגריה, ושמואל בטלהיים, שייסד עם רונאי את ההסתדרות הציונית בהונגריה בשנת 1903.
עם השנים התחזקה התנועה הציונית בהונגריה. עדות לכך אפשר למצוא במספרם של קוני השקל הארצישראלי, שעלה מ-500 ל-1,200 איש (השקל היה דמי חבר שנתיים שנגבו עבור ההסתדרות הציונית והקנו זכות לבחור ולהיבחר לקונגרסים הציוניים). "השאור שבעיסה", כהגדרתו של ד"ר חיים ויסברודף, אחד מחברי התנועה, היה ייסוד המכבייה ב-1903. מטרתם של מייסדי המכבייה היתה להקנות לחברי התנועה הציונית ערכי תרבות יהודיים וציוניים ולעורר בציבור היהודי תודעה יהודית, כבוד עצמי וגאווה לאומית. מסגרת פעולתם דמתה לזו של אגודות הסטודנטים והתאפיינה בסעודות משותפות, סמלים, סיסמאות וגם ניהול דו-קרב בשעת צורך.


1910 | "המפץ הגדול" של יהדות הונגריה

בסוף המאה ה-19, עידן שבו אתוס ההשכלה והמודרניזציה הגיעו לשיאם במערב אירופה ובמרכזה, התפוצצה לאטמוספירה ההונגרית אנרגיה אדירה של אינטלקט, יכולת וכישרון שהיתה אצורה במשך מאות שנים בבתי-המדרש ובישיבות.
היהודים ההונגרים רשמו הישגים כבירים בכל התחומים: מהממציאים הדגולים לאזלו בירו ודוד גסטטנר, דרך המתמטיקאים המחוננים מאנו בק ומיקלוש שווייצר, ועד זוכי פרסי נובל לכימיה ג'יאורגי אולה ומיכלי פולני.
במיוחד בלטו היהודים בעולם העיתונות. עם אנשי התקשורת המשפיעים ביותר בהונגריה ניתן היה למנות את הסאטיריקן ואיש הפיליטונים הצולפניים אדולף אגאי, אשר שימש כעורך של המגזין הסאטירי הפופולרי בורשסם יאנקו, ואת המו"ל שנדור בראון, שהמציא פורמטים חדשים וצבעוניים של הדפסה, ובהם היומון "אֶז אֶשט" – שלושתם יהודים. שורשים יהודיים יש גם ל"היכלי העיתונות" המפורסמים של בודפשט, שריכזו לראשונה את כל העבודה העיתונאית – כתיבה, עריכה, הגהה, הדפסה, שיווק והפצה – תחת קורת גג אחת.
גם בשדה הרוח והספרות היתה ליהודים בהונגריה הצלחה רבה. אחד מהם היה המשורר יוסף קיש, למשל, שייסד את "א-הֶט", כתב-עת ששימש בית למשוררים וסופרים יהודים, ובכללם אמן הסיפור הקצר טומאש קובור. עם דעיכתו של "א-הט" ב-1910 תפס את מקומו כתב-העת הספרותי החשוב "ניגט", שבו כתבו חלוץ הפרוזה ההונגרית שנדור ברודי והנובליסט והמחזאי דז'ו סומורי.
יהודים הונגרים ויהודים ממוצא הונגרי תרמו תרומה מכרעת גם לתיאטרון ולקולנוע (ובהם למשל השחקן ברנרד שוורץ, הלוא הוא טוני קרטיס, יליד ניו יורק שהוריו היו ילידי הונגריה, ובמאי הסרט "קזבלנקה" נמו קרטש, ששינה את שמו למייקל קורטיז כשהיגר לאמריקה). אפילו בתחום הספורט, שנחשב "לא יהודי" במובהק, בלטו יהודים: כמעט 33% מהמדליות האולימפיות של הונגריה הוענקו לספורטאים בני דת משה.


1920 | חוקי היהודים

לאחר מלחמת העולם הראשונה איבדה הונגריה שני שלישים משטחה. בן לילה מצאו עצמם יהודים הונגרים רבים תחת ריבונותן של מדינות חדשות: רומניה, יוגוסלביה, אוסטריה ועוד.
במהלך מלחמת העולם (1914–1917) נפלו כ-10,000 חיילים יהודים הונגרים בשדות הקטל, אך הפטריוטיות שהפגינו לא עצרה את הרוח האנטישמית שנשבה ברחוב ההונגרי והתגברה עוד יותר לנוכח הפליטים היהודים הרבים שנהרו מגליציה וביקשו למצוא מחסה במרחב ההונגרי.
כמו מדינות רבות באירופה שניסו לגבש זהות לאומית בין שתי מלחמות העולם, גם הונגריה ניסתה לכונן משטר קומוניסטי, אלא שזה החזיק מעמד 133 ימים בלבד. אחריו עלה לשלטון מיקלוש הורטי, גיבור מלחמה לאומי ושמרן עם נטיות אנטישמיות. דיכוי המשטר הקומוניסטי לווה בפרעות ביהודים "הקוסמופוליטים", שבמהלכן רצחו כנופיות "הטרור הלבן" הפשיסטיות כ-3,000 יהודים.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 רווחה בהונגריה "אנטישמיות רכה": מצד אחד, תקנות מפלות כמו מכסות ליהודים באוניברסיטאות, שעמדו על 5% בלבד, ומנגד – מתן ייצוג מסוים ליהודים בפרלמנט ההונגרי.
בסוף שנות ה-30 היו יהודי הונגריה, כ-450 אלף במספר, תחת מתקפה אנטי-יהודית. המדרון היה חלקלק: בשנת 1938 חוקק בפרלמנט "חוק היהודים הראשון", שהגביל את חופש העיסוק שלהם בתחומים רבים והרחיב את ההגדרה "יהודי" גם למי שהמיר את דתו אחרי 1919. לאחר כשנה חוקק הפרלמנט ההונגרי את "חוק היהודים השני", שהרחיב את ההגדרה "יהודי" עוד יותר וכלל 100 אלף איש נוספים שהמירו את דתם לפני 1919, וכן את ילדיהם.
המהלכים הללו היו התשתית הברברית-חוקתית להשמדת יהדות הונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה.



1944 | סחורה תחת דם

קהילת יהודי הונגריה זכתה בכבוד המפוקפק להימנות עם הקהילות המעטות שמכונת ההשמדה הנאצית השאירה לסיום המלחמה. אבל כשזה כבר התרחש, החיסול היה קטלני, שיטתי ומהיר, אפילו יחסית לנאצים.
בניגוד ליהודי פולין, שרבים מהם האמינו לשקרים של מכונת התעמולה הנאצית, הטענה הרווחת בקרב החוקרים היא כי יהודי הונגריה היו מודעים למעלליה הנוראיים של המכונה הנאצית, אך עד לרגע האחרון לא האמינו כי ברבריות כזו אכן תתרחש בארץ תרבותית כמו הונגריה.
כאשר כבשו הנאצים את הונגריה, במרץ 1944, חיו בה כ-750 אלף יהודים, כ-300 אלף מהם פליטים ועקורים ממזרח. במשך חודשיים רוכזו כחצי מיליון יהודים ענודי טלאי צהוב בגטאות שהקימו הנאצים בכל ערי הונגריה, ובמאי 1944 הם החלו להישלח בהמוניהם לאושוויץ. ההערכה היא כי בתוך כמה שבועות נרצחו כך כ-450 אלף מיהודי הונגריה.
באוקטובר 1944 הדיחו הנאצים את עוצר הונגריה הורטי ומינו לתפקיד ראש הממשלה את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב-החץ. עם עלייתו של סלשי לא הגנו עוד השלטונות על יהודי בודפשט. המוות השתולל ברחובות בודפשט, והדנובה נצבע בדמם של זקנים, נשים וטף אשר נורו בגבם והושלכו לנהר.
אחד האירועים מעוררי המחלוקת ביותר שנקשרו לשואת יהודי הונגריה נוגע לישראל קסטנר, סגן נשיא ההסתדרות הציונית במדינה וממקימי "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט". קסטנר הציל כ-1,700 יהודים הודות לעסקה שחתם עם אדולף אייכמן, ואת תוכנה של העסקה ניתן לתמצת בשלוש מילים נוראות: "סחורה תחת דם".
בשנות ה-50 התפוצצה בישראל "פרשת קסטנר" אחרי שהאחרון הואשם על-ידי שופט המחוזי בנימין הלוי ש"מכר את נשמתו לשטן". כעבור שלוש שנים טיהר בית-המשפט העליון את שמו, אך קסטנר עצמו לא זכה לחזות בכך: כמה חודשים קודם לכן, ב-4 במרץ 1957, נרצח על-ידי שלושה מתנקשים יהודים בתל-אביב.



2001 | מהקמת מדינת ישראל עד ימינו

לאחר השואה נותרו בהונגריה כ-145 אלף יהודים. בשנים הללו פעלה התנועה הציונית במלוא כוחה, ורבים מיהודי הונגריה עלו לישראל. עם הבולטים שבהם נמנו העיתונאי ולימים השר טומי לפיד, הסטיריקן אפרים קישון ונגיד בנק ישראל משה זנבר. היהודים שנותרו בהונגריה הפנו עורף למסורת היהודית, אם בגלל טראומת השואה ואם בשל השפעתה של הממשלה האתיאיסטית בהונגריה.
בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 שלטה בהונגריה המפלגה הקומוניסטית. מוסדות חינוך יהודיים נסגרו, וכל פעילות ציונית נאסרה. יהודים שהיו בעלי נטייה קומוניסטית מובהקת התברגו בתפקידי מפתח במפלגה. אחד מהם היה הדיקטטור מתיאש ראקושי, שהנהיג את המדינה בשנים 1945–1956.
בתקופה הקומוניסטית היתה הקהילה היהודית בבודפשט תחת סמכותה של המחלקה לענייני דת במשרד הפנים ההונגרי. מאז 1968 פעל בכל אחד מ-18 המחוזות של העיר לפחות בית-כנסת אחד. זה שברחוב דוהאני נחשב לבית-הכנסת הגדול באירופה. התפוררותו של המשטר הקומוניסטי והרפורמה הדמוקרטית בהונגריה עוררו מחדש את הקהילה היהודית: כ-20 בתי-כנסת נפתחו, כמו גם מוסדות קהילתיים וחברתיים. אלא שהאנטישמיות בהונגריה לא שככה, ואף הגיעה לשיא חדש בבחירות 2010, כשמפלגת יוביק הלאומנית (Jobbik) קיבלה כ-16.5% מהקולות. בין האירועים האנטישמיים שנרשמו היו השלכת גופת חזיר על פסלו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג וקריאת כיכר על שם אלברט ואס, שהואשם ברצח נשים יהודיות בטרנסילבניה.
בראשית המאה ה-21 מנתה הקהילה היהודית בבודפשט כ-80 אלף איש – הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרכז אירופה, אשר הפעילה 23 בתי-כנסת ובתי-תפילה, שתי מכללות, שלושה בתי-ספר יסודיים, שלושה גני ילדים, בית-חולים, שני מוסדות סיעודיים וכמה בתי-עלמין.

שיקגו Chicago

עיר במדינת אילינוי, ארצות הברית. קיבלה מעמד של עיר בשנת 1837. אוכלוסייתה מנתה אז כ- 5,000 תושבים.

בשנים 1840-1844 התיישבו בשיקגו כעשרים יהודים, רובם מהגרים גרמנים מבוואריה. ב- 3 באוקטובר 1846, ייסדו 15 יהודים הקהילה היהודית הראשונה בעיר, קהילת "אנשי מערב" (KAM). הם נהגו לפי מנהג אשכנז, והתפללו בחדר מעל לחנות בגדים. עד אמצע המאה ה- 19 נוסדו עשרה מוסדות קהילתיים נוספים, שפעלו עד למלחמת העולם השנייה. ב- 1861 נוסדה הקהילה הרפורמית "סיני". באותה תקופה החלו להגיע לשיקגו יהודים ממזרח אירופה, רוסים וליטאים דוברי יידיש, רוכלים ברובם. בסתיו 1862 יסדו היהודים ממזרח אירופה את קהילת "בני יעקב", ושנה לאחר מכן את קהילת "בית המדרש הגדול". שתי הקהילות התאחדו בשנת 1867 תחת השם "בית המדרש ובני יעקב".

כאשר פרצו קרבות מלחמת האזרחים האמריקנית, כבר הייתה הקהילה גדולה למדי, והעמידה פלוגה שלמה בת כ- 100 מתנדבים, שהצטרפה לגדוד ה- 82 של מתנדבי אילינוי. בשנת 1871 פרצה בעיר שריפה גדולה, שפגעה בשכונת היהודים הבווארים, וב- 1874 פגעה שריפה נוספת באזורם של היהודים במזרח אירופאים. במהירה התאוששה הקהילה מהדלקות הקשות. שכונתם של היהודים ממזרח אירופה נקראה "גטו", ואילו זו של הבווארים - "גטו הזהב".

בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 החלו היהודים מבוואריה לחדור למקצועות הרפואה והמשפט. חלקם השתלבו גם בתחום הבנקאות, ואפילו יסדו בנקים יהודיים. היהודים שהגיעו בשנות ה- 80 מרוסיה ומליטא, העדיפו את תחום התעשייה והעסקים הקטנים. רבים מהם (כ- 4,000 עד שנת 1900), נכנסו לתעשיית הטבק, ובעיקר לענף הסחר בסיגרים.

בשנות ה- 80, סדנאות-היזע הרבות לייצור בגדים, בהן שררו תנאי סניטציה גרועים ושעות עבודה ארוכות, השפיעו השפעה מכרעת על התפתחותה של התנועה הסוציאליסטית יהודית ושל האיגוד המקצועי היהודי. איגוד יצרני הבגדים בשיקגו, שהיה יהודי ברובו, היה הראשון שהרים קול מחאה נגד העסקת ילדים, שנמשכה למרות חוק חינוך חובה. האיגוד הצליח להשיג העסקת ילדים מעל לגיל 14 בלבד. ב- 1911 ארגן האיגוד שביתה גדולה, שבעקבותיה הושג הסכם קיבוצי בענף ההלבשה. השביתה הניחה את היסודות לאיגוד חדש, שהאריך ימים, בשם איחוד פועלי ההלבשה של אמריקה (Amalgamated Clothing Workers of America). ב- 1888 נוסדה בשיקגו קרן סיוע ליהודים בתחום החקלאות, שמטרתה הייתה ליצור חלופה לסדנאות היזע.

בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 חיו בשיקגו כ- 10,000 יהודים, שהיוו 2 אחוזים מאוכלוסיית העיר. עד לשנות ה- 20 של המאה ה- 20 גדל מספרם ל- 225,000, 8 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

משנות ה- 30 עד שנות ה- 50 של המאה ה- 20, עברו היהודים לגור בצפון העיר ובפרבריה הצפוניים. בשנת 1969 חיו הקהילות היהודיות העיקריות בשכונות ווסט רוג'רס פארק וסקוקי, כ- 50,000 יהודים בכל אחת, שהיוו כ- 70 אחוזים מאוכלוסיית האזור. התפתחותן של קהילות חדשות אלה, על מוסדות החינוך, הדת, החינוך והחברה שלהן, הייתה תוצאה של מאמץ מודע לשמר אחדות וזהות יהודית. מנהיגי הקהילה אחזו בהשקפה שקורטוב חינוך יהודי, ומעט בידול מרצון מהסביבה, יבלמו את תהליך ההתבוללות.

שנות ה- 60

בשנת 1961 פעלו בשיקגו 43 בתי כנסת אורתודוכסיים, 25 בתי כנסת קונסרבטיביים, 16 רפורמיים, וחמישה מסורתיים. מועצת רבני שיקגו, שנתמכה על ידי הפדרציה היהודית וקרן הרווחה היהודית (The Jewish Welfare Fund) , מימנו גם תכניות וטלוויזיה יהודיות. הייתה גם ועידת רבנים, שסיפקה שירותי רבנות לבתי חולים ולבתי כלא. בשנות ה- 60 היו בעיר גם שלושה מקוואות, ושני בתי דין, האחד אורתודוכסי והשני קונסרבטיבי. בתי הדין עסקו בעיקר בגיטין ובגיור. ב- 1969 הוערך כי כ- 15 אחוזים מהיהודים בשיקגו נולדו מחוצה לה. לשונם של כ- 5 אחוזים מהם הייתה יידיש. 3-5 אחוזים היו שומרי שבת. בעיר שיקגו הלכו לבית-כנסת באופן קבוע כ- 50 אחוזים מהיהודים, ובפרברים - כ- 60 אחוזים.

ב- 1968 התאחדו הפדרציה היהודית, קרן הרווחה היהודית וה United Jewish Appeal, לארגון יהודי אחד בשם The Jewish United Fund of Metropolitan Chicago. הארגון עסק בסיוע בארצות הברית ומחוצה לה, וכן בתמיכה במוסדות קהילתיים רבים, ביניהם שירות קהילתי למשפחה, מרכזים להתפתחות הילד, מעונות יום, מרכזים רפואיים, ועוד. ב- 1881 נוסדו בשיקגו שני בתי חולים יהודיים, וב- 1918 נוסד בית החולים "מאונט סיני" (קודם "מיימונידס"). יהודים רבים איישו משרות ממשלתיות גבוהות, הן ברמה העירונית והן ברמה הלאומית, ביניהם ארתור גולדברג, שופט בית דין עליון ושגריר ארצות הברית באו"ם. היהודים השתלבו לחלוטין בחיי העיר, ולראייה, בשנת 1970 עמדו יהודים בראש שלושה מוסדות מרכזיים להשכלה גבוהה בשיקגו.

חיי תרבות

בשנים 1877-1950 פורסמה בשיקגו ביבליוגרפיה של פרסומים בעברית וביידיש, המונה 492 כותרים. העיתונות ביידיש פרחה בעיר, יותר מן העיתונות העברית. תחילתה של העיתונות העברית בשיקגו בשנת 1877, עם המוסף השבועי "היכל העברייה" (1877-1879), של העיתון Israelitishe Press . משנת 1889 יצא לאור גם ירחון בשם "קרן אור". ב- 1897 הופיע השבועון "הפיסגה", וב- 1899 תפס את מקומו "התחייה". כתב-העת היהודי הראשון בשיקגו היה השבועון Occident (1873-1895). גם כיום מתפרסמים בשיקגו עיתונים וכתבי עת יהודיים רבים.

הקהילה היהודית בשיקגו רבתי כיום

ב- 1999 האוכלוסייה היהודית בשיקגו רבתי, (כולל מחוזות קוק , דופייג', וחלק ממחוז לייק) מנתה כ- 261,000 נפש, והייתה הקהילה היהודית הרביעית בגודלה בארצות הברית. ליהודים יש מוסדות וארגונים רבים, העוסקים בכל תחומי החיים, כגון תמיכה קהילתית ומשפחתית, טיפול בקשישים, צרכי דת, בריאות, פעילות תרבותית, חינוך, התנדבות וצדקה, ועוד. קהילת שיקגו מעורבת מאד בחיי יהדות ארצות הברית, והשפעתה מורגשת בכל העולם היהודי, כולל בישראל.

ב- 25 השנים האחרונות התיישבו בשיקגו כ- 30,000 מהגרים מברית המועצות לשעבר. רבים קיבלו סיוע מהפדרציה היהודית על מנת שיוכלו להתחיל חיים חדשים בשיקגו.

חינוך

מטרותיה העיקריות של הפדרציה היהודית הן חיזוק הזהות היהודית, הבטחת המשכיותה, ושימור המורשת היהודית העשירה. יותר מ- 20 אחוזים מכספי הפדרציה מוקצבים לחינוך, והיא אחד הגופים החשובים בשימור החיים היהודיים בדורנו ובדורות הבאים.

בשיקגו מוסדות חינוך יהודיים רבים ומגוונים, ביניהם בתי ספר רגילים, "סאנדיי סקולס" ומוסדות לא פורמליים, המקיימים שיעורים ותכניות חינוכיות לילדים בכל הגילים, לנוער, לצעירים ולמשפחות. המשותף לכל המוסדות הוא הרצון לקדם ולשמר ערכים ומורשת יהודיים, לעורר יצירתיות חדשה, ולשמר את הזהות היהודית, ובו בזמן להכין את הדור הצעיר לאתגרים של חיים בחברה דינמית ומשתנה. זאת באמצעות תכניות לימוד מגוונות, מערכת מעונות יום, מערכת חינוך תיכוני, מחנות קיץ ועוד. בשיקגו מתפרסמים גם כתבי עת יהודיים רבים, בדפוס ובאינטרנט, וכן מגזינים ברדיו ובטלוויזיה.*

חיי הדת

בשיקגו בתי כנסת, מוסדות וארגונים דתיים רבים ומגוונים, מכל התנועות והזרמים. הפדרציה היהודית של שיקגו וכן הקהילות היהודיות בעיר אחראים לנושאים כגון מזון כשר, מקוואות, קבורה, טקסי בר ובת מצווה ועוד. על ענייני הקהילה האורתודוכסית אחראית מועצת הרבנים, ואילו ארגון בשם איחוד הקהילות היהודיות באמריקה (UAHC) אמון על הקהילות הרפורמיות. בשיקגו פועל גם ארגון שלבתי הכנסת הקונסרבטיביים (USCJ) שאחראי לפעילויות הדתיות, החינוכיות והחברתיות של הקהילות הקונסרבטיביות.

בתי כנסת

נציין אך אחדים מבתי הכנסת הרבים בעיר: אחד מאבני הדרך בתולדות יהודי שיקגו הוא בית הכנסת הקונסרבטיבי "אנשי אמת" הוותיק מאד, הנמצא בשכונת "לייקוויו". קהילות קונסרבטיביות נוספות: קהילת "הר ציון" בריוור פורסט, "עם חי" בהופמן אסטייטס, "רודפי צדק" ו"בני אמונה" בסקוקי.

בתי כנסת רפורמיים: "מנורה", "עמנואל", ו"אור חדש", "בית ישראל" בסקוקי, "בני יהושע בית אלוהים" בגלנוויו, ו"בני יהודה בית שלום" בהומווד, הם רק אחדים מ- 20 הקהילות הרפורמיות בעיר.

בתי כנסת אורתודוכסים: "עדת ישורון אנשי כנסת ישראל" ו"אנשי שלום בני ישראל" בשיקגו, ו"אור תורה" בסקוקי.

קהילות רקונסטרוקציוניסטיות: "עזרא הבונים" (Ezra Habonim: Niles Township Jewish Reconstructionist Congregation) בסקוקי, "הקהילה הרקונסטרוקציוניסטית" באוונסטון, קהילת "בית שלום" בנאפרוויל, וקהילת "שיר קדוש" בנורת'ברוק.

קשרים עם ישראל

במסגרת התכנית שותפות 2000 (Partnership 2000) שמטרתה לכונן ולפתח קשרים קרובים בין קהילות יהודיות בתפוצות לבין יישובים בישראל, הפדרציה היהודית והקרן היהודית בשיקגו קשרו יחסים עם יישובי חבל לכיש בנגב, ומסייעים להם בפיתוח ובקשרים בין קהילות.

בנובמבר 2000 אירחה הפדרציה היהודית של שיקגו את הכינוס הכללי (GA) השנתי של איחוד הקהילות היהודיות. בכינוס השתתפו 5,000 נציגים מארצות הברית, קנדה, דרום אמריקה, ישראל ואירופה.


*לפירוט מוסדות החינוך והתרבות השונים, אנא פנו לאתר האינטרנט שלנו bh.org.il .

Dessau

Dessau is a city in Germany in the Land of Saxony-Anhalt. Since 2007, Dessau is part of the new city of Dessau-Rosslau.

Until the 16th century, the territory of Anhalt was part of the duchy of Saxony in the northeast of Germany. Dating from the 13th century, Dessau was from late 16th century part of the Principality of Anhalt. Jews living in the towns of Bernburg, Aschersleben, Koethen, and Zerbst in Anhalt are mentioned in sources from the 14th century. The settlement of Jews in the city of Dessau dates from 1621. The introduction of debased coins had ruined the finances of the duchy, and Duke Johann Casimir permitted Jews to settle there as purveyors of silver to the mint. They were forbidden to export money, and had to prevent its export by others. The calamities resulting from the Thirty Years' War in Germany, however, made it impossible to reestablish the finances of the duchy on a stable basis. The Jews were therefore banished. In 1672, Prince Johann Georg II readmitted them; and some Jews settled at Dessau. In 1685 there were only 26 families. The Jewish cemetery of Dessau opened in 1674. The right to build the first synagogue in Dessau was grated by Prince Johann Georg II in 1686. It was one of the first synagogues to be built in the region. Following a fire, a new synagogue was erected in 1729.

Moses Benjamin Wulff (c.1661-1729), a descendant of Rabbi Moses Isserles, banished from Berlin at the instigation of his powerful enemy, Jost Liebmann, the court factor, settled in Dessau together with his family and was appointed court factor of Johann Georg II. Wolff set up a Hebrew press in 1695 in Dessau as well as in Koethen and Jessnitz, where Israel b. Abraham, who was a proselyte, was active for many years. He printed Maimonides' Code with commentaries (1739–42) and the Guide for the Perplexed with the standard commentaries in 1742. In the same year, Benjamin Moses Wolff's son Elijah restored his father's press for one year, producing the Sifra and the Jerusalem Talmud, Seder Mo'ed. Combining learning with philanthropy, he exerted his great influence for the welfare of the newly established community, which soon became a center of scientific activity. The Wulff family founded a Beit Midrash. At its head was Rabbi Benjamin Wolf, author of "'Ir Binyamin," who was succeeded by Isaac Itzig Gerson, or, as he later called himself, Joseph Isaac Gerson (1708-1735).

After the death of Moses Wulff in 1729, the prosperity of the community, which had increased to about 700 persons, diminished. In 1759, 214 Jewish families lived in Dcessau. His son Elijah succeeded him as court factor; but the family had become impoverished, and with it the community also declined. Still, enlightened rabbis and scholars like David Hirshel Fränkel, Rosh Yeshivah Hirsh, Moses Fränkel, and others, made it a center of learning; and from Dessau came Moses Mendelssohn.

A source of intellectual development for the first half of the nineteenth century was the Franzschule. Founded in 1799 as a primary school for poor children, it was transformed five years later, with the sanction of the government, into a Jewish high school. For sixty years, it enjoyed the highest reputation throughout Germany. Its director, David Fränkel, and teachers as Joseph Wolf, Gotthold Solomon, and Moses Philippson, attracted pupils from far and near.

The Jewish community of Dessau was at the head of the struggle for the emancipation of the German Jews. David Fränkel and Joseph Wolf published a German monthly entitled "Sulamith", the first of its kind in Germany, devoted to Jewish interests and culture, for eight years (1806-1814). However, the Dessau-Anhalt government continued to consider the Jews as "Schutzjuden" until 1848. No foreign Jew was allowed to settle in the town without a special permit, and the Jews of Dessau were restricted to a special quarter of the town. In 1804 the "body" tax levied on Jews was abolished in Anhalt, and Jews were from 1810 obliged to adopt surnames. Even after the revolutions of 1848, the government endeavored to limit the right of the Jews to be elected to the parliament, and maintained the "more Judaico" oath. Full political rights were granted only in 1867. It was probably on this account that between 1850 and 1895 the Jewish population of Dessau fell from about 1,000 to 406.

The most famous son of the Jewish community of Dessau was undoubtedly Moses Mendelssohn (1729-1786), philosopher, initiator of the Jewish enlightenment in Germany and considered by many to be the father of Reform Judaism. Son of a poor Torah scribe in Dessau and originally destined for a rabbinical career, he remained a deeply religious Jew. Mendelssohn, however, educated himself in German thought and literature and from his writings on philosophy and religion came to be regarded as a leading cultural figure of his time by both Germans and Jews.

During the greater part of the nineteenth century the rabbinate of Dessau was in an extremely chaotic state. Rabbi succeeded rabbi with extraordinary rapidity: Rabbi Michael Speyer (1800-1822), Rabbi Israel Lippschuetz (1823-1828), Rabbi Dr. Samuel Hirsch (1839-1841), Rabbi Samuel Levy, Rabbi Stadhagen (1850-1851), Rabbi Gustav Phillipsohn (1859-1869), Rabbi Siegmund Saalfeld (1870-1880), Rabbi Philipp Schoenberger (1880-1884), Rabbi Dr. Samson Weisse (1884-1893). Occasionally the post was vacant, and the duties of the rabbinate were partially performed by the teachers of the Franzschule. In 1886, the government issued regulations concerning Jewish worship, according to which a chief rabbi for Anhalt, with his seat at Dessau, was to be nominated and supported by the government. The old synagogue was restored in 1861, and a monument to Moses Mendelssohn was erected on the centenary of his death. A new synagogue in the neo-Romanesque style was built in 1909. Jewish welfare organizations included a local branch of the Jewish Welfare Society, a "chevra kadisha" (46 members), the Israelitischer Frauenverein and the Baronin-von-Cohn-Oppenheim Fund (established in 1903). Dr. Cohn headed the Anhalt Lodge, and Hurwitz, a lawyer, was in charge of a local Zionist group. The composer Kurt Weill (1900-1950) was born in Dessau, where his father Albert Weill (1867-1950) served as a cantor of the local community.

The Jewish population of Dessau declined from 481 in 1905 to 399 in 1925, c.360 in 1933, 204 in 1938, and 121 in 1939. In the first half of the 20th century the Jewish community of Dessau was led by Rabbi Dr. Isidor Walter (1900-1938). He was murdered in April 1943 at the Nazi concentration camp of Theresienstadt.

The Nazi regime brought about the destruction of the local community. During the state organized pogrom on November 9, 1938 ("Kristallnacht"), the community center and synagogue were set on fire, Jewish-owned homes and stores were ransacked and Jewish men were sent to Buchenwald concentration camp. Joseph Schuber managed to save one Torah scroll, which, in 1939, he brought to Palestine. Of the 129 Jews who lived in Dessau in 1939, most were deported, and perished in the Holocaust. Of the Jewish inhabitants of Dessau that stayed in Germany in 1939, only 12 (eleven women and one man) survived the Holocaust.

After WW2, Dessau was part of the Communist dominated German Democratic Republic. In November 1988, a sandstone monument with a menorah was unveiled in memory of the destroyed community. Following the fall of the Communism and the reunification of Germany, a new Jewish community was established in Dessau in 1994. By 2005 Dessau was home to 380 Jews. The current synagogue and community center are located at Koenigendorfer Strasse 76. There is a memorial plaque to Moses Mendelssohn at Askanische Strasse 16, on the site of the neighbourhood where he was born in 1729. A seconded memorial to Moses Mendelssohn was erected in the Stadtpark. The remains of the cemetery are located at Am Leipziger Tor 4.

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
מוהולי-נאג'י, לסלו (לדיסלאו)
Moholy-Nagy, László (Ladislaus) (born as Laszlo Weisz), (1895-1946), painter, designer and photographer born in Borsod, Hungary (Thden part of Austria-Hungary). In 1914 he was inducted into the Austro-Hungarian army. In 1917 he was severely wounded on the Russian front. During his convalescence he began drawing portraits and landscapes. Upon his discharge from the army he returned to Budapest, where he obtained the degree of Doctor of Law.

In Berlin he contributed paintings to the Sturm exhibits (1922-25). He taught at the Bauhaus Art University at Weimar, later at Dessau (1923-28), Germany. Under the pressure of political developments in Germany he left the Bauhaus and traveled throughout Europe (Hungary, Switzerland, Finland, Norway, France, Greece, Italy, Amsterdam). Subsequently he went to London, England, where he did publicity work for Imperial Airways and the London Transport Board. From 1937 on he lived in the United States.

From 1937 to 1938 he was principal of the New Bauhaus, Chicago, a school for the education of designers and architects, coordinating art, science and technology, sponsored by the Association of Arts and Industries. When the school closed after one academic year, Moholy-Nagy continued the work, upon enlistment of new faculty members, under the name of School of Design in Chicago which, through its teaching methods, becamne influential in art education in the United States.

In his own work Moholy-Nagy sought to use light as a medium of expression especially in photography and film and to analyze light in his paintings (exhibited in Paris and London, 1937), causing the functions of art and applied art to overlap. His film effects were used in H. G, Well's motion picture "The Shape of Things to Come". In Germany he had designed stage settings. Both in two- and in three-dimensional art he demanded that the creative artist know and use the possibilities afforded by science and technology. Experiments and theories were graphically embodied in such books as "Malerei-Photography-Film" (1925); "Vom Material zur Architektur" (1929); "The New Vision" (New York, 1931 and 1938).

Moholy-Nagy died in Chicago.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ניו יורק
דסאו
ויימאר
שיקגו
הונגריה

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

Dessau

Dessau is a city in Germany in the Land of Saxony-Anhalt. Since 2007, Dessau is part of the new city of Dessau-Rosslau.

Until the 16th century, the territory of Anhalt was part of the duchy of Saxony in the northeast of Germany. Dating from the 13th century, Dessau was from late 16th century part of the Principality of Anhalt. Jews living in the towns of Bernburg, Aschersleben, Koethen, and Zerbst in Anhalt are mentioned in sources from the 14th century. The settlement of Jews in the city of Dessau dates from 1621. The introduction of debased coins had ruined the finances of the duchy, and Duke Johann Casimir permitted Jews to settle there as purveyors of silver to the mint. They were forbidden to export money, and had to prevent its export by others. The calamities resulting from the Thirty Years' War in Germany, however, made it impossible to reestablish the finances of the duchy on a stable basis. The Jews were therefore banished. In 1672, Prince Johann Georg II readmitted them; and some Jews settled at Dessau. In 1685 there were only 26 families. The Jewish cemetery of Dessau opened in 1674. The right to build the first synagogue in Dessau was grated by Prince Johann Georg II in 1686. It was one of the first synagogues to be built in the region. Following a fire, a new synagogue was erected in 1729.

Moses Benjamin Wulff (c.1661-1729), a descendant of Rabbi Moses Isserles, banished from Berlin at the instigation of his powerful enemy, Jost Liebmann, the court factor, settled in Dessau together with his family and was appointed court factor of Johann Georg II. Wolff set up a Hebrew press in 1695 in Dessau as well as in Koethen and Jessnitz, where Israel b. Abraham, who was a proselyte, was active for many years. He printed Maimonides' Code with commentaries (1739–42) and the Guide for the Perplexed with the standard commentaries in 1742. In the same year, Benjamin Moses Wolff's son Elijah restored his father's press for one year, producing the Sifra and the Jerusalem Talmud, Seder Mo'ed. Combining learning with philanthropy, he exerted his great influence for the welfare of the newly established community, which soon became a center of scientific activity. The Wulff family founded a Beit Midrash. At its head was Rabbi Benjamin Wolf, author of "'Ir Binyamin," who was succeeded by Isaac Itzig Gerson, or, as he later called himself, Joseph Isaac Gerson (1708-1735).

After the death of Moses Wulff in 1729, the prosperity of the community, which had increased to about 700 persons, diminished. In 1759, 214 Jewish families lived in Dcessau. His son Elijah succeeded him as court factor; but the family had become impoverished, and with it the community also declined. Still, enlightened rabbis and scholars like David Hirshel Fränkel, Rosh Yeshivah Hirsh, Moses Fränkel, and others, made it a center of learning; and from Dessau came Moses Mendelssohn.

A source of intellectual development for the first half of the nineteenth century was the Franzschule. Founded in 1799 as a primary school for poor children, it was transformed five years later, with the sanction of the government, into a Jewish high school. For sixty years, it enjoyed the highest reputation throughout Germany. Its director, David Fränkel, and teachers as Joseph Wolf, Gotthold Solomon, and Moses Philippson, attracted pupils from far and near.

The Jewish community of Dessau was at the head of the struggle for the emancipation of the German Jews. David Fränkel and Joseph Wolf published a German monthly entitled "Sulamith", the first of its kind in Germany, devoted to Jewish interests and culture, for eight years (1806-1814). However, the Dessau-Anhalt government continued to consider the Jews as "Schutzjuden" until 1848. No foreign Jew was allowed to settle in the town without a special permit, and the Jews of Dessau were restricted to a special quarter of the town. In 1804 the "body" tax levied on Jews was abolished in Anhalt, and Jews were from 1810 obliged to adopt surnames. Even after the revolutions of 1848, the government endeavored to limit the right of the Jews to be elected to the parliament, and maintained the "more Judaico" oath. Full political rights were granted only in 1867. It was probably on this account that between 1850 and 1895 the Jewish population of Dessau fell from about 1,000 to 406.

The most famous son of the Jewish community of Dessau was undoubtedly Moses Mendelssohn (1729-1786), philosopher, initiator of the Jewish enlightenment in Germany and considered by many to be the father of Reform Judaism. Son of a poor Torah scribe in Dessau and originally destined for a rabbinical career, he remained a deeply religious Jew. Mendelssohn, however, educated himself in German thought and literature and from his writings on philosophy and religion came to be regarded as a leading cultural figure of his time by both Germans and Jews.

During the greater part of the nineteenth century the rabbinate of Dessau was in an extremely chaotic state. Rabbi succeeded rabbi with extraordinary rapidity: Rabbi Michael Speyer (1800-1822), Rabbi Israel Lippschuetz (1823-1828), Rabbi Dr. Samuel Hirsch (1839-1841), Rabbi Samuel Levy, Rabbi Stadhagen (1850-1851), Rabbi Gustav Phillipsohn (1859-1869), Rabbi Siegmund Saalfeld (1870-1880), Rabbi Philipp Schoenberger (1880-1884), Rabbi Dr. Samson Weisse (1884-1893). Occasionally the post was vacant, and the duties of the rabbinate were partially performed by the teachers of the Franzschule. In 1886, the government issued regulations concerning Jewish worship, according to which a chief rabbi for Anhalt, with his seat at Dessau, was to be nominated and supported by the government. The old synagogue was restored in 1861, and a monument to Moses Mendelssohn was erected on the centenary of his death. A new synagogue in the neo-Romanesque style was built in 1909. Jewish welfare organizations included a local branch of the Jewish Welfare Society, a "chevra kadisha" (46 members), the Israelitischer Frauenverein and the Baronin-von-Cohn-Oppenheim Fund (established in 1903). Dr. Cohn headed the Anhalt Lodge, and Hurwitz, a lawyer, was in charge of a local Zionist group. The composer Kurt Weill (1900-1950) was born in Dessau, where his father Albert Weill (1867-1950) served as a cantor of the local community.

The Jewish population of Dessau declined from 481 in 1905 to 399 in 1925, c.360 in 1933, 204 in 1938, and 121 in 1939. In the first half of the 20th century the Jewish community of Dessau was led by Rabbi Dr. Isidor Walter (1900-1938). He was murdered in April 1943 at the Nazi concentration camp of Theresienstadt.

The Nazi regime brought about the destruction of the local community. During the state organized pogrom on November 9, 1938 ("Kristallnacht"), the community center and synagogue were set on fire, Jewish-owned homes and stores were ransacked and Jewish men were sent to Buchenwald concentration camp. Joseph Schuber managed to save one Torah scroll, which, in 1939, he brought to Palestine. Of the 129 Jews who lived in Dessau in 1939, most were deported, and perished in the Holocaust. Of the Jewish inhabitants of Dessau that stayed in Germany in 1939, only 12 (eleven women and one man) survived the Holocaust.

After WW2, Dessau was part of the Communist dominated German Democratic Republic. In November 1988, a sandstone monument with a menorah was unveiled in memory of the destroyed community. Following the fall of the Communism and the reunification of Germany, a new Jewish community was established in Dessau in 1994. By 2005 Dessau was home to 380 Jews. The current synagogue and community center are located at Koenigendorfer Strasse 76. There is a memorial plaque to Moses Mendelssohn at Askanische Strasse 16, on the site of the neighbourhood where he was born in 1729. A seconded memorial to Moses Mendelssohn was erected in the Stadtpark. The remains of the cemetery are located at Am Leipziger Tor 4.

שיקגו Chicago

עיר במדינת אילינוי, ארצות הברית. קיבלה מעמד של עיר בשנת 1837. אוכלוסייתה מנתה אז כ- 5,000 תושבים.

בשנים 1840-1844 התיישבו בשיקגו כעשרים יהודים, רובם מהגרים גרמנים מבוואריה. ב- 3 באוקטובר 1846, ייסדו 15 יהודים הקהילה היהודית הראשונה בעיר, קהילת "אנשי מערב" (KAM). הם נהגו לפי מנהג אשכנז, והתפללו בחדר מעל לחנות בגדים. עד אמצע המאה ה- 19 נוסדו עשרה מוסדות קהילתיים נוספים, שפעלו עד למלחמת העולם השנייה. ב- 1861 נוסדה הקהילה הרפורמית "סיני". באותה תקופה החלו להגיע לשיקגו יהודים ממזרח אירופה, רוסים וליטאים דוברי יידיש, רוכלים ברובם. בסתיו 1862 יסדו היהודים ממזרח אירופה את קהילת "בני יעקב", ושנה לאחר מכן את קהילת "בית המדרש הגדול". שתי הקהילות התאחדו בשנת 1867 תחת השם "בית המדרש ובני יעקב".

כאשר פרצו קרבות מלחמת האזרחים האמריקנית, כבר הייתה הקהילה גדולה למדי, והעמידה פלוגה שלמה בת כ- 100 מתנדבים, שהצטרפה לגדוד ה- 82 של מתנדבי אילינוי. בשנת 1871 פרצה בעיר שריפה גדולה, שפגעה בשכונת היהודים הבווארים, וב- 1874 פגעה שריפה נוספת באזורם של היהודים במזרח אירופאים. במהירה התאוששה הקהילה מהדלקות הקשות. שכונתם של היהודים ממזרח אירופה נקראה "גטו", ואילו זו של הבווארים - "גטו הזהב".

בשנות ה- 60 של המאה ה- 19 החלו היהודים מבוואריה לחדור למקצועות הרפואה והמשפט. חלקם השתלבו גם בתחום הבנקאות, ואפילו יסדו בנקים יהודיים. היהודים שהגיעו בשנות ה- 80 מרוסיה ומליטא, העדיפו את תחום התעשייה והעסקים הקטנים. רבים מהם (כ- 4,000 עד שנת 1900), נכנסו לתעשיית הטבק, ובעיקר לענף הסחר בסיגרים.

בשנות ה- 80, סדנאות-היזע הרבות לייצור בגדים, בהן שררו תנאי סניטציה גרועים ושעות עבודה ארוכות, השפיעו השפעה מכרעת על התפתחותה של התנועה הסוציאליסטית יהודית ושל האיגוד המקצועי היהודי. איגוד יצרני הבגדים בשיקגו, שהיה יהודי ברובו, היה הראשון שהרים קול מחאה נגד העסקת ילדים, שנמשכה למרות חוק חינוך חובה. האיגוד הצליח להשיג העסקת ילדים מעל לגיל 14 בלבד. ב- 1911 ארגן האיגוד שביתה גדולה, שבעקבותיה הושג הסכם קיבוצי בענף ההלבשה. השביתה הניחה את היסודות לאיגוד חדש, שהאריך ימים, בשם איחוד פועלי ההלבשה של אמריקה (Amalgamated Clothing Workers of America). ב- 1888 נוסדה בשיקגו קרן סיוע ליהודים בתחום החקלאות, שמטרתה הייתה ליצור חלופה לסדנאות היזע.

בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 חיו בשיקגו כ- 10,000 יהודים, שהיוו 2 אחוזים מאוכלוסיית העיר. עד לשנות ה- 20 של המאה ה- 20 גדל מספרם ל- 225,000, 8 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

משנות ה- 30 עד שנות ה- 50 של המאה ה- 20, עברו היהודים לגור בצפון העיר ובפרבריה הצפוניים. בשנת 1969 חיו הקהילות היהודיות העיקריות בשכונות ווסט רוג'רס פארק וסקוקי, כ- 50,000 יהודים בכל אחת, שהיוו כ- 70 אחוזים מאוכלוסיית האזור. התפתחותן של קהילות חדשות אלה, על מוסדות החינוך, הדת, החינוך והחברה שלהן, הייתה תוצאה של מאמץ מודע לשמר אחדות וזהות יהודית. מנהיגי הקהילה אחזו בהשקפה שקורטוב חינוך יהודי, ומעט בידול מרצון מהסביבה, יבלמו את תהליך ההתבוללות.

שנות ה- 60

בשנת 1961 פעלו בשיקגו 43 בתי כנסת אורתודוכסיים, 25 בתי כנסת קונסרבטיביים, 16 רפורמיים, וחמישה מסורתיים. מועצת רבני שיקגו, שנתמכה על ידי הפדרציה היהודית וקרן הרווחה היהודית (The Jewish Welfare Fund) , מימנו גם תכניות וטלוויזיה יהודיות. הייתה גם ועידת רבנים, שסיפקה שירותי רבנות לבתי חולים ולבתי כלא. בשנות ה- 60 היו בעיר גם שלושה מקוואות, ושני בתי דין, האחד אורתודוכסי והשני קונסרבטיבי. בתי הדין עסקו בעיקר בגיטין ובגיור. ב- 1969 הוערך כי כ- 15 אחוזים מהיהודים בשיקגו נולדו מחוצה לה. לשונם של כ- 5 אחוזים מהם הייתה יידיש. 3-5 אחוזים היו שומרי שבת. בעיר שיקגו הלכו לבית-כנסת באופן קבוע כ- 50 אחוזים מהיהודים, ובפרברים - כ- 60 אחוזים.

ב- 1968 התאחדו הפדרציה היהודית, קרן הרווחה היהודית וה United Jewish Appeal, לארגון יהודי אחד בשם The Jewish United Fund of Metropolitan Chicago. הארגון עסק בסיוע בארצות הברית ומחוצה לה, וכן בתמיכה במוסדות קהילתיים רבים, ביניהם שירות קהילתי למשפחה, מרכזים להתפתחות הילד, מעונות יום, מרכזים רפואיים, ועוד. ב- 1881 נוסדו בשיקגו שני בתי חולים יהודיים, וב- 1918 נוסד בית החולים "מאונט סיני" (קודם "מיימונידס"). יהודים רבים איישו משרות ממשלתיות גבוהות, הן ברמה העירונית והן ברמה הלאומית, ביניהם ארתור גולדברג, שופט בית דין עליון ושגריר ארצות הברית באו"ם. היהודים השתלבו לחלוטין בחיי העיר, ולראייה, בשנת 1970 עמדו יהודים בראש שלושה מוסדות מרכזיים להשכלה גבוהה בשיקגו.

חיי תרבות

בשנים 1877-1950 פורסמה בשיקגו ביבליוגרפיה של פרסומים בעברית וביידיש, המונה 492 כותרים. העיתונות ביידיש פרחה בעיר, יותר מן העיתונות העברית. תחילתה של העיתונות העברית בשיקגו בשנת 1877, עם המוסף השבועי "היכל העברייה" (1877-1879), של העיתון Israelitishe Press . משנת 1889 יצא לאור גם ירחון בשם "קרן אור". ב- 1897 הופיע השבועון "הפיסגה", וב- 1899 תפס את מקומו "התחייה". כתב-העת היהודי הראשון בשיקגו היה השבועון Occident (1873-1895). גם כיום מתפרסמים בשיקגו עיתונים וכתבי עת יהודיים רבים.

הקהילה היהודית בשיקגו רבתי כיום

ב- 1999 האוכלוסייה היהודית בשיקגו רבתי, (כולל מחוזות קוק , דופייג', וחלק ממחוז לייק) מנתה כ- 261,000 נפש, והייתה הקהילה היהודית הרביעית בגודלה בארצות הברית. ליהודים יש מוסדות וארגונים רבים, העוסקים בכל תחומי החיים, כגון תמיכה קהילתית ומשפחתית, טיפול בקשישים, צרכי דת, בריאות, פעילות תרבותית, חינוך, התנדבות וצדקה, ועוד. קהילת שיקגו מעורבת מאד בחיי יהדות ארצות הברית, והשפעתה מורגשת בכל העולם היהודי, כולל בישראל.

ב- 25 השנים האחרונות התיישבו בשיקגו כ- 30,000 מהגרים מברית המועצות לשעבר. רבים קיבלו סיוע מהפדרציה היהודית על מנת שיוכלו להתחיל חיים חדשים בשיקגו.

חינוך

מטרותיה העיקריות של הפדרציה היהודית הן חיזוק הזהות היהודית, הבטחת המשכיותה, ושימור המורשת היהודית העשירה. יותר מ- 20 אחוזים מכספי הפדרציה מוקצבים לחינוך, והיא אחד הגופים החשובים בשימור החיים היהודיים בדורנו ובדורות הבאים.

בשיקגו מוסדות חינוך יהודיים רבים ומגוונים, ביניהם בתי ספר רגילים, "סאנדיי סקולס" ומוסדות לא פורמליים, המקיימים שיעורים ותכניות חינוכיות לילדים בכל הגילים, לנוער, לצעירים ולמשפחות. המשותף לכל המוסדות הוא הרצון לקדם ולשמר ערכים ומורשת יהודיים, לעורר יצירתיות חדשה, ולשמר את הזהות היהודית, ובו בזמן להכין את הדור הצעיר לאתגרים של חיים בחברה דינמית ומשתנה. זאת באמצעות תכניות לימוד מגוונות, מערכת מעונות יום, מערכת חינוך תיכוני, מחנות קיץ ועוד. בשיקגו מתפרסמים גם כתבי עת יהודיים רבים, בדפוס ובאינטרנט, וכן מגזינים ברדיו ובטלוויזיה.*

חיי הדת

בשיקגו בתי כנסת, מוסדות וארגונים דתיים רבים ומגוונים, מכל התנועות והזרמים. הפדרציה היהודית של שיקגו וכן הקהילות היהודיות בעיר אחראים לנושאים כגון מזון כשר, מקוואות, קבורה, טקסי בר ובת מצווה ועוד. על ענייני הקהילה האורתודוכסית אחראית מועצת הרבנים, ואילו ארגון בשם איחוד הקהילות היהודיות באמריקה (UAHC) אמון על הקהילות הרפורמיות. בשיקגו פועל גם ארגון שלבתי הכנסת הקונסרבטיביים (USCJ) שאחראי לפעילויות הדתיות, החינוכיות והחברתיות של הקהילות הקונסרבטיביות.

בתי כנסת

נציין אך אחדים מבתי הכנסת הרבים בעיר: אחד מאבני הדרך בתולדות יהודי שיקגו הוא בית הכנסת הקונסרבטיבי "אנשי אמת" הוותיק מאד, הנמצא בשכונת "לייקוויו". קהילות קונסרבטיביות נוספות: קהילת "הר ציון" בריוור פורסט, "עם חי" בהופמן אסטייטס, "רודפי צדק" ו"בני אמונה" בסקוקי.

בתי כנסת רפורמיים: "מנורה", "עמנואל", ו"אור חדש", "בית ישראל" בסקוקי, "בני יהושע בית אלוהים" בגלנוויו, ו"בני יהודה בית שלום" בהומווד, הם רק אחדים מ- 20 הקהילות הרפורמיות בעיר.

בתי כנסת אורתודוכסים: "עדת ישורון אנשי כנסת ישראל" ו"אנשי שלום בני ישראל" בשיקגו, ו"אור תורה" בסקוקי.

קהילות רקונסטרוקציוניסטיות: "עזרא הבונים" (Ezra Habonim: Niles Township Jewish Reconstructionist Congregation) בסקוקי, "הקהילה הרקונסטרוקציוניסטית" באוונסטון, קהילת "בית שלום" בנאפרוויל, וקהילת "שיר קדוש" בנורת'ברוק.

קשרים עם ישראל

במסגרת התכנית שותפות 2000 (Partnership 2000) שמטרתה לכונן ולפתח קשרים קרובים בין קהילות יהודיות בתפוצות לבין יישובים בישראל, הפדרציה היהודית והקרן היהודית בשיקגו קשרו יחסים עם יישובי חבל לכיש בנגב, ומסייעים להם בפיתוח ובקשרים בין קהילות.

בנובמבר 2000 אירחה הפדרציה היהודית של שיקגו את הכינוס הכללי (GA) השנתי של איחוד הקהילות היהודיות. בכינוס השתתפו 5,000 נציגים מארצות הברית, קנדה, דרום אמריקה, ישראל ואירופה.


*לפירוט מוסדות החינוך והתרבות השונים, אנא פנו לאתר האינטרנט שלנו bh.org.il .

ציוני דרך בתולדות יהודי הונגריה

1251 | ארץ הגר

במחצית השנייה של המאה ה-11 נדדו כמה יהודים מאזורי מורביה ובוהמיה, הלוא היא צ'כיה של היום, והתיישבו באזור פאנוניה, היום הונגריה. מסמכים מהתקופה מעידים כי הכנסייה המקומית הוציאה צווים שאסרו על נישואים בין נוצרים ליהודים וכן על העסקת יהודים בפסטיבלים ובירידים.
הלך הרוח השתנה בשנת 1251 כשהמלך ההונגרי בֶּלה הרביעי פירסם כתב זכויות שהסדיר את יחסי המסחר בין יהודים לנוצרים והגן על היהודים מפני התנכלויות מצד נוצרים. המהלך המלכותי הביא לכך שיהודים מכל רחבי אירופה החלו להגר להונגריה, "ארץ הגר", כפי שכונתה בכתבים רבניים בימי הביניים.
ברם, לא הכול היה מושלם בממלכת הגולאש והבלינצ'ס. בתקופתו של המלך לאיוש התחזקה השפעתה של הכנסייה, שלא ראתה בעין יפה את הזכויות שהוענקו ליהודים, ובשנת 1360 גזר המלך על גירושם מממלכתו. ארבע שנים מאוחר יותר בוטלה הגזירה מסיבות כלכליות, אך רבים מהמגורשים לא שבו.

1526 | שלוש מדינות לעם אחד

במאות ה-16 וה-17 נאבקו ההונגרים, הטורקים והקיסרים לבית הבסבורג על פיסת הנדל"ן ההונגרית הנחשקת. תושבי הונגריה – והיהודים בכללם – עברו מיד ליד ומריבון לריבון משל היו סחורה פגומה ביריד השנתי.
ראשית הסיפור בקרב מוהאץ', שהתחולל בשנת 1526 – והסתיים בתבוסה הרת גורל של ההונגרים לטורקים. לאחר מכן נחלקה הונגריה לשלושה אזורים: החלק הדרום-מזרחי נפל תחת שלטון טורקי, החלק הצפון-מערבי תחת שלטונו של בית הבסבורג, ואילו באזור המזרחי – הלוא הוא אזור טרנסילבניה, שנותר תחת ריבונות טורקית (אך לא תחת שלטון טורקי) – נוסדה נסיכות עצמאית.
היהודים שחיו תחת השלטון הטורקי זכו לחופש יחסי. הקהילה המשמעותית ביותר באזור זה התגוררה בעיר בודה (שהיתה לימים לחלק מבודפשט). היתה זו קהילה ובה יהודים ממזרח וממערב גם יחד, ומפגש התרבויות העשיר את עולם התורה של יהודי בודה הודות לשילוב הפורה בין טכניקות הלימוד של חכמי ספרד ועקרונות הפלפול האשכנזיים.
גם מצבם הכלכלי של יהודי העיר, ששכנה על נתיב מסחר מרכזי, על גדות נהר הדנובה, היה משופר, והם סחרו בכל הבא ליד – מעורות ושטיחים ועד בקר ואלכוהול.
היהודים שחיו באזור המזרחי – כאמור, בריבונות טורקית אך לא תחת שלטון טורקי – נהנו מרווחה יחסית, בהשפעת הרפורמציה הנוצרית שהנהיגו הקלוויניסטים, שהיו סובלנים הרבה יותר מאבותיהם הקתולים.
מצבם של היהודים שחיו תחת בית הבסבורג, לעומת זאת, היה בכי רע. רבים מהם גורשו מערי המלך.

1781 | צו הסובלנות

היסטוריונים רבים מציינים את היום שבו העניק הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות" ליהודים כיום היסטורי שבו נפלו חומות הגטו, לפחות מטאפורית, ויהודים החלו להשתלב במרחב האירופי. הצו, שהוצא בשנת 1781, ביטל את הגבלות המגורים שהושתו על היהודים, העניק להם חופש תנועה ברחבי האימפריה ואיפשר להם להשתלב בחיי המסחר והכלכלה, ללמוד לימודים כלליים ולעסוק במקצועות חופשיים. לצד זאת, הצו אסר על פעולתם של בתי-כנסת, כמו גם על כתיבת יידיש ועברית בתעודות רשמיות. יהודים חסרי השכלה פורמלית לא הורשו להינשא עד גיל 25, כאמצעי לעידוד השכלה.
ואולם, חרף הפגיעה בחירות הדתית של יהודי הונגריה, יהודים רבים היגרו אליה, בעיקר מאזור גליציה (היום דרום פולין) ומורביה (היום צ'כיה). לימים תפוצל הקהילה היהודית בהונגריה לשני זרמים מנוגדים: היהודים שהגיעו ממורביה נטו אחר רעיונות הקדמה ואימצו את ערכי ההשכלה, וכעבור 100 שנה צמח מקרבם בנימין זאב הרצל, כמו גם הוגים ואינטלקטואלים אחרים, שרבים מהם השפיעו מאוד על התרבות האירופית.
היהודים שהגיעו מאזור גליציה, לעומת זאת, דבקו ביהדותם המסורתית, וייסדו לימים את חצרות החסידים סאטמר, מונקאץ' ועוד.

1848 | אמן-סיפציה

ההיסטוריה של הנאורות ויחסה ליהודים מורכבים והפכפכים. מצד אחד, הדוגלים בערכי השוויון, שהם לב לבה של תנועת הנאורות, לא יכלו להוציא מן הכלל את העם הנבחר, שמא יואשמו במוסר כפול. מצד שני, הסלידה האירופית העתיקה מן האפשרות לקבל את היהודי כשווה בין שווים הקשתה על האירופים לעשות זאת הלכה למעשה.
הונגריה לא היתה יוצאת דופן בעניין זה. בשנים 1815–1840 גדל מספרם של יהודי הונגריה בכ-80% הודות להגירה מואצת, שנבעה מהרפורמות שהנהיג יוזף השני ומהשפעותיו של "צו הסובלנות". על פניו, היהודים השתלבו בחברה ההונגרית וזכו ליחס שווה. אלא שהצידוקים לשנאת היהודים מצאו תמיד אוזניים קשובות.
דוגמה אחת מני רבות היתה דברים שאמר אחד מראשי התנועה הליברלית בבית התחתון בקשר לייצור אלכוהול, אחד העיסוקים המרכזיים של היהודים באותו עת: "אלה היושבים באזור שבו כל בית-מרזח נמצא בידי יהודים יודעים איזו סכנה הם מהווים לעם [...] כשהם מחזיקים בידם ללא הרף את הרעל הלבן".
ביטוי נוסף לאנטישמיות שאף "צו סובלנות" לא היה יכול לה ניתן ב-1848, במהלך מהפכת "אביב העמים": אף שהיהודים נטלו במהפכה חלק פעיל, האסיפה הלאומית הליברלית סירבה להעניק להם שוויון זכויות מלא. בעקבות ההחלטה, שעוררה כמובן אכזבה רבה, טענו יהודים רבים כי אין זו אלא הוכחה נוספת לכך שיש להגביר את ההשתלבות בחיים ההונגריים ולטשטש את הזהות היהודית הלאומית.
למרות האקלים העוין, בשנת 1860 ניצח מכבש הנאורות את הגזענות וכמעט כל ההגבלות נגד היהודים בוטלו. המהפך הושלם בשנת 1867, אז הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא.

1868 | החוט המשולש

מה עושה אדם כשיום אחד אומרים לו שהוא שווה?
רעיונות ההשכלה והנאורות, שחלחלו לקהילות היהודיות בתוך זמן קצר יחסית, חוללו בהן שינויים עמוקים. בעידן הטרום-מודרני אמנם הייתה הקהילה הישות המשפטית, הפוליטית והחברתית שעיצבה את דמותו של היהודי, אך אחרי עידן האמנסיפציה נותרה לה סמכות דתית בלבד.
"צרת היהודים", כפי שכינה זאת אחד-העם, באה לידי ביטוי, באופן פרדוקסלי, דווקא בהצלחתם להשתלב במרחב האירופי, משום שכעת היה על הקהילה היהודית להכריע בשאלת השאלות: מה תהיה הזהות היהודית הייחודית כשאין גטו? כיצד יש לנהוג כשהחומות התרבותיות והממשיות כבר אינן חוצצות בין יהודים לגויים?
ב-1868 הונחו השאלות הללו לפתחו של הקונגרס היהודי שיזמה קהילת פשט (לימים חלק מבודפשט), אחת הקהילות הגדולות והחשובות בהונגריה. בקונגרס התעמתו שלושה זרמים עיקריים: הזרם האורתודוקסי, שדגל בשמרנות דתית, התבדלות וצמצום ברפורמות דתיות; זרם הניאולוגים (החדשנים), שקרא לקבל את התמורות החברתיות בנפש חפצה, להשתמש בשפה ההונגרית בדרשות ולפתוח את בתי-הכנסת לרוח השינוי המנשבת בעולם; וזרם "הסטטוס-קוו", שעימו נמנו הדוגלים בשימור המצב שטרם הפילוג.
במהלך הקונגרס גרפו הניאולוגים את רוב הקולות, ובכך ייצגו את שאיפתם של רוב יהודי הונגריה להשתלב במרחב הכללי. הזרמים האחרים סירבו לקבל את ההכרעה, והתארגנו בקהילות נפרדות. יהודי שנקלע ליישוב יהודי באותם ימים היה יכול להתפלל תפילת "שחרית" בבית-הכנסת הניאולוגי, "מנחה" בבית-הכנסת האורתודוקסי ו"ערבית" בבית-הכנסת הקרוב לזרם "הסטטוס-קוו".
קיטוב כה חריף בין חבריה של קהילה יהודית היה תופעה ייחודית להונגריה, ומומחים סבורים כי השסע העמוק הותיר בקהילה חותם עז, שלא נמחה עד לחורבנה במלחמת העולם השנייה.

1882 | פתרון דומה, סיבה מנוגדת

לפני שיהודי הונגרי ושמו בנימין זאב הרצל התחיל בכלל לחשוב על כתיבת הטיוטה לספרו "מדינת היהודים", הציע הונגרי אחר, ויקטור אישטוצי, חבר פרלמנט ממשפחת אצולה, לייסד ליהודים מדינה משלהם. בניגוד להרצל, שהגה את רעיון המדינה היהודית מתוך דאגה לעמו, אישטוצי יזם את הרעיון בגלל חששו מהיהודים. במילים אחרות, שניהם הגו את רעיון המדינה היהודית מאותה סיבה: אנטישמיות.
אישטוצי טען כי היהדות אינה רק עדה דתית, אלא כת חברתית שאחדות הדם, המסורת הקדומה, האינטרסים המשותפים והדת עושים אותה ליחידה מהודקת וסגורה. לדידו, היהודים לא היו אלא טפילים מתוחכמים הזוממים להשתלט על הונגריה, והחלוקה הפנימית בין ניאולוגים לאורתודוקסים, לדוגמה, לא היתה אלא פרי תכנון נכלולי: תפקידם של האורתודוקסים הוא לשמר את היהדות ואת אורחות חייה הדתיים, ואילו תפקידם של הניאולוגים הוא לחדור בעורמה אל השורות הקדמיות של הפוליטיקה ההונגרית.
דבריו של אישטוצי נפלו על אוזניים קשובות והניחו את התשתית ליחס דו-ערכי שאיפיין את גורלה של יהדות הונגריה בכלל: מחד גיסא, ביטויים אנטישמיים הולכים וגוברים שהגיעו לשיאם בפרשת "הנערה מטיסא-איסלאר", עלילת דת מפורסמת שהתרחשה ב-1882, ובמסגרתה הואשמו שמש בית-כנסת ושוחט יהודי ברצח נערה (שממנו זוכו לבסוף בשתי ערכאות); מאידך גיסא, עלייה מואצת במספר היהודים שעברו לערים והשתלבו במרקם החיים הכללי. הלקח היה חד-משמעי: החברה ההונגרית אינה מוכנה לקבל את היהודים כמות שהם. כדי להשתלב בה עליהם לבטל את ייחודם החברתי והדתי ולהסתגל לדרכיה ומנהגיה של החברה הלא-יהודית.

1886 | האינטרנציונל היהודי-הונגרי

אחת התגובות הנפוצות לאי קבלת היהודים בחברה ההונגרית הייתה תופעת ההתבוללות. אולם בהתאם לאמירתו המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי סארטר כי "יהודי הוא מי שמכירים בו כיהודי" העובדה שנטמעו בהונגרים, לא ממש עזרה ליהודים. התפיסה הרווחת הייתה שהיהודי הוא גזע זר באירופה וגם אם מאוד ירצה, הוא אינו מסוגל להתאחד עם הגזעים הסלאביים . "היהדות היא נגע ממאיר בכל מקום", נכתב בירחון קתולי הונגרי מכובד באותם ימים, "והיא משחיתה את המידות בייחוד בעולם המסחר, מורידה את רמת המוסר והופכת את השחיתות לאופנה כללית".
אחד הפתרונות למלכוד שיהודי הונגריה נקלעו אליו נמצא באידיאולוגיה חדשה שהחלה להתפשט באירופה בסוף המאה ה-19: הסוציאליזם.
המחשבה הסוציאליסטית קבעה כי הגדרות לאומיות ודתיות הן המצאה קפיטליסטית שמטרתה לטשטש את פער המעמדות. היהודים, ששילמו מחיר כבד על שייכותם האתנית, הצטרפו לתנועה בהמוניהם.
אחד הסוציאליסטים המרכזיים בהונגריה היה בלה קון, שנולד בטרנסילבניה ב-1886. אביו היה יהודי מומר ואמו פרוטסטנטית. קון השתייך לחוג אמנים וסופרים יהודים ידועים, שעימם נמנו מבקר הספרות ג'רג' לוקאץ', הסופר לאיוש בירו ואחרים – כולם חסידי האידיאולוגיה הקומוניסטית ובעלי תפקידי מפתח ברפובליקה הסובייטית ההונגרית. ב-1919 התמנה קון לשר החוץ ברפובליקה הסובייטית-הונגרית ששלטה בהונגריה במשך תקופה קצרה לאחר מלחמת העולם הראשונה.





1903 | יש לך שקל?

אירוניה זה שדווקא חוזה הציונות, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שבה הרוב היהודי התנגד בתוקף לרעיון הציוני.
ואכן, רוב יהודי הונגריה התנגדו בתוקף לרעיון הציוני. הקהילה האורתודוקסית ראתה בציונות משיחיות שקר שעלולה להביא לדחיקת הקץ, ואילו הקהילה הניאולוגית דגלה בהתבוללות והגדירה את חבריה כ"הונגרים בני דת משה", קרי, יהודים שבחזם פועם לב הונגרי פטריוטי. יש מן האירוניה אפוא בעובדה שדווקא הציוני החשוב ביותר, בנימין זאב הרצל, נולד בארץ שרוב היהודים בה דחו את האידיאולוגיה הציונית מכל וכול.
ובכל זאת, בקונגרס הציוני הראשון השתתפו שבעה יהודים שהגיעו מהונגריה לבאזל כנציגים מטעם עצמם. הבולטים שבהם היו יאנוש רונאי, שהקים בשנת 1897 את האגודה הציונית הראשונה בהונגריה, ושמואל בטלהיים, שייסד עם רונאי את ההסתדרות הציונית בהונגריה בשנת 1903.
עם השנים התחזקה התנועה הציונית בהונגריה. עדות לכך אפשר למצוא במספרם של קוני השקל הארצישראלי, שעלה מ-500 ל-1,200 איש (השקל היה דמי חבר שנתיים שנגבו עבור ההסתדרות הציונית והקנו זכות לבחור ולהיבחר לקונגרסים הציוניים). "השאור שבעיסה", כהגדרתו של ד"ר חיים ויסברודף, אחד מחברי התנועה, היה ייסוד המכבייה ב-1903. מטרתם של מייסדי המכבייה היתה להקנות לחברי התנועה הציונית ערכי תרבות יהודיים וציוניים ולעורר בציבור היהודי תודעה יהודית, כבוד עצמי וגאווה לאומית. מסגרת פעולתם דמתה לזו של אגודות הסטודנטים והתאפיינה בסעודות משותפות, סמלים, סיסמאות וגם ניהול דו-קרב בשעת צורך.


1910 | "המפץ הגדול" של יהדות הונגריה

בסוף המאה ה-19, עידן שבו אתוס ההשכלה והמודרניזציה הגיעו לשיאם במערב אירופה ובמרכזה, התפוצצה לאטמוספירה ההונגרית אנרגיה אדירה של אינטלקט, יכולת וכישרון שהיתה אצורה במשך מאות שנים בבתי-המדרש ובישיבות.
היהודים ההונגרים רשמו הישגים כבירים בכל התחומים: מהממציאים הדגולים לאזלו בירו ודוד גסטטנר, דרך המתמטיקאים המחוננים מאנו בק ומיקלוש שווייצר, ועד זוכי פרסי נובל לכימיה ג'יאורגי אולה ומיכלי פולני.
במיוחד בלטו היהודים בעולם העיתונות. עם אנשי התקשורת המשפיעים ביותר בהונגריה ניתן היה למנות את הסאטיריקן ואיש הפיליטונים הצולפניים אדולף אגאי, אשר שימש כעורך של המגזין הסאטירי הפופולרי בורשסם יאנקו, ואת המו"ל שנדור בראון, שהמציא פורמטים חדשים וצבעוניים של הדפסה, ובהם היומון "אֶז אֶשט" – שלושתם יהודים. שורשים יהודיים יש גם ל"היכלי העיתונות" המפורסמים של בודפשט, שריכזו לראשונה את כל העבודה העיתונאית – כתיבה, עריכה, הגהה, הדפסה, שיווק והפצה – תחת קורת גג אחת.
גם בשדה הרוח והספרות היתה ליהודים בהונגריה הצלחה רבה. אחד מהם היה המשורר יוסף קיש, למשל, שייסד את "א-הֶט", כתב-עת ששימש בית למשוררים וסופרים יהודים, ובכללם אמן הסיפור הקצר טומאש קובור. עם דעיכתו של "א-הט" ב-1910 תפס את מקומו כתב-העת הספרותי החשוב "ניגט", שבו כתבו חלוץ הפרוזה ההונגרית שנדור ברודי והנובליסט והמחזאי דז'ו סומורי.
יהודים הונגרים ויהודים ממוצא הונגרי תרמו תרומה מכרעת גם לתיאטרון ולקולנוע (ובהם למשל השחקן ברנרד שוורץ, הלוא הוא טוני קרטיס, יליד ניו יורק שהוריו היו ילידי הונגריה, ובמאי הסרט "קזבלנקה" נמו קרטש, ששינה את שמו למייקל קורטיז כשהיגר לאמריקה). אפילו בתחום הספורט, שנחשב "לא יהודי" במובהק, בלטו יהודים: כמעט 33% מהמדליות האולימפיות של הונגריה הוענקו לספורטאים בני דת משה.


1920 | חוקי היהודים

לאחר מלחמת העולם הראשונה איבדה הונגריה שני שלישים משטחה. בן לילה מצאו עצמם יהודים הונגרים רבים תחת ריבונותן של מדינות חדשות: רומניה, יוגוסלביה, אוסטריה ועוד.
במהלך מלחמת העולם (1914–1917) נפלו כ-10,000 חיילים יהודים הונגרים בשדות הקטל, אך הפטריוטיות שהפגינו לא עצרה את הרוח האנטישמית שנשבה ברחוב ההונגרי והתגברה עוד יותר לנוכח הפליטים היהודים הרבים שנהרו מגליציה וביקשו למצוא מחסה במרחב ההונגרי.
כמו מדינות רבות באירופה שניסו לגבש זהות לאומית בין שתי מלחמות העולם, גם הונגריה ניסתה לכונן משטר קומוניסטי, אלא שזה החזיק מעמד 133 ימים בלבד. אחריו עלה לשלטון מיקלוש הורטי, גיבור מלחמה לאומי ושמרן עם נטיות אנטישמיות. דיכוי המשטר הקומוניסטי לווה בפרעות ביהודים "הקוסמופוליטים", שבמהלכן רצחו כנופיות "הטרור הלבן" הפשיסטיות כ-3,000 יהודים.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 רווחה בהונגריה "אנטישמיות רכה": מצד אחד, תקנות מפלות כמו מכסות ליהודים באוניברסיטאות, שעמדו על 5% בלבד, ומנגד – מתן ייצוג מסוים ליהודים בפרלמנט ההונגרי.
בסוף שנות ה-30 היו יהודי הונגריה, כ-450 אלף במספר, תחת מתקפה אנטי-יהודית. המדרון היה חלקלק: בשנת 1938 חוקק בפרלמנט "חוק היהודים הראשון", שהגביל את חופש העיסוק שלהם בתחומים רבים והרחיב את ההגדרה "יהודי" גם למי שהמיר את דתו אחרי 1919. לאחר כשנה חוקק הפרלמנט ההונגרי את "חוק היהודים השני", שהרחיב את ההגדרה "יהודי" עוד יותר וכלל 100 אלף איש נוספים שהמירו את דתם לפני 1919, וכן את ילדיהם.
המהלכים הללו היו התשתית הברברית-חוקתית להשמדת יהדות הונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה.



1944 | סחורה תחת דם

קהילת יהודי הונגריה זכתה בכבוד המפוקפק להימנות עם הקהילות המעטות שמכונת ההשמדה הנאצית השאירה לסיום המלחמה. אבל כשזה כבר התרחש, החיסול היה קטלני, שיטתי ומהיר, אפילו יחסית לנאצים.
בניגוד ליהודי פולין, שרבים מהם האמינו לשקרים של מכונת התעמולה הנאצית, הטענה הרווחת בקרב החוקרים היא כי יהודי הונגריה היו מודעים למעלליה הנוראיים של המכונה הנאצית, אך עד לרגע האחרון לא האמינו כי ברבריות כזו אכן תתרחש בארץ תרבותית כמו הונגריה.
כאשר כבשו הנאצים את הונגריה, במרץ 1944, חיו בה כ-750 אלף יהודים, כ-300 אלף מהם פליטים ועקורים ממזרח. במשך חודשיים רוכזו כחצי מיליון יהודים ענודי טלאי צהוב בגטאות שהקימו הנאצים בכל ערי הונגריה, ובמאי 1944 הם החלו להישלח בהמוניהם לאושוויץ. ההערכה היא כי בתוך כמה שבועות נרצחו כך כ-450 אלף מיהודי הונגריה.
באוקטובר 1944 הדיחו הנאצים את עוצר הונגריה הורטי ומינו לתפקיד ראש הממשלה את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב-החץ. עם עלייתו של סלשי לא הגנו עוד השלטונות על יהודי בודפשט. המוות השתולל ברחובות בודפשט, והדנובה נצבע בדמם של זקנים, נשים וטף אשר נורו בגבם והושלכו לנהר.
אחד האירועים מעוררי המחלוקת ביותר שנקשרו לשואת יהודי הונגריה נוגע לישראל קסטנר, סגן נשיא ההסתדרות הציונית במדינה וממקימי "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט". קסטנר הציל כ-1,700 יהודים הודות לעסקה שחתם עם אדולף אייכמן, ואת תוכנה של העסקה ניתן לתמצת בשלוש מילים נוראות: "סחורה תחת דם".
בשנות ה-50 התפוצצה בישראל "פרשת קסטנר" אחרי שהאחרון הואשם על-ידי שופט המחוזי בנימין הלוי ש"מכר את נשמתו לשטן". כעבור שלוש שנים טיהר בית-המשפט העליון את שמו, אך קסטנר עצמו לא זכה לחזות בכך: כמה חודשים קודם לכן, ב-4 במרץ 1957, נרצח על-ידי שלושה מתנקשים יהודים בתל-אביב.



2001 | מהקמת מדינת ישראל עד ימינו

לאחר השואה נותרו בהונגריה כ-145 אלף יהודים. בשנים הללו פעלה התנועה הציונית במלוא כוחה, ורבים מיהודי הונגריה עלו לישראל. עם הבולטים שבהם נמנו העיתונאי ולימים השר טומי לפיד, הסטיריקן אפרים קישון ונגיד בנק ישראל משה זנבר. היהודים שנותרו בהונגריה הפנו עורף למסורת היהודית, אם בגלל טראומת השואה ואם בשל השפעתה של הממשלה האתיאיסטית בהונגריה.
בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 שלטה בהונגריה המפלגה הקומוניסטית. מוסדות חינוך יהודיים נסגרו, וכל פעילות ציונית נאסרה. יהודים שהיו בעלי נטייה קומוניסטית מובהקת התברגו בתפקידי מפתח במפלגה. אחד מהם היה הדיקטטור מתיאש ראקושי, שהנהיג את המדינה בשנים 1945–1956.
בתקופה הקומוניסטית היתה הקהילה היהודית בבודפשט תחת סמכותה של המחלקה לענייני דת במשרד הפנים ההונגרי. מאז 1968 פעל בכל אחד מ-18 המחוזות של העיר לפחות בית-כנסת אחד. זה שברחוב דוהאני נחשב לבית-הכנסת הגדול באירופה. התפוררותו של המשטר הקומוניסטי והרפורמה הדמוקרטית בהונגריה עוררו מחדש את הקהילה היהודית: כ-20 בתי-כנסת נפתחו, כמו גם מוסדות קהילתיים וחברתיים. אלא שהאנטישמיות בהונגריה לא שככה, ואף הגיעה לשיא חדש בבחירות 2010, כשמפלגת יוביק הלאומנית (Jobbik) קיבלה כ-16.5% מהקולות. בין האירועים האנטישמיים שנרשמו היו השלכת גופת חזיר על פסלו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג וקריאת כיכר על שם אלברט ואס, שהואשם ברצח נשים יהודיות בטרנסילבניה.
בראשית המאה ה-21 מנתה הקהילה היהודית בבודפשט כ-80 אלף איש – הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרכז אירופה, אשר הפעילה 23 בתי-כנסת ובתי-תפילה, שתי מכללות, שלושה בתי-ספר יסודיים, שלושה גני ילדים, בית-חולים, שני מוסדות סיעודיים וכמה בתי-עלמין.

ויימאר
לאסלו מוהולי-נאג' (1895 - 1946), צייר ופסל וצלם
לאסלו מוהולי-נאג' (1895-1946).
נולד בההונגריה נפטר בארה"ב
היה צייר, פסל וצלם. לימד בבית הספר של תנועת הבאוהוס.
תומך נלהב של שילוב טכנולוגיה ותעשיה באמנות
(מתוך תערוכת בית התפוצות: "יהודי גרמניה, מהתקופה הרומית ועד רפובליקת ויימאר" 1984)