חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

אשכנזי, לודביק

Askenazy Ludvik (1921-1986), author and journalist, born in Cesky Tesin (Czech Teschen), Czech Republic (then Czechoslovakia). He studied Slavonik philology in Lvov, Poland (now Lviv, in Ukraine). Askenazy adhered to the Communist movement in his youth. During WW2 he joined the Czechoslovak brigade established in the USSR.

Askenazy was an adept of the principles of "Socialist Realism", which he expressed in his books, short stories, and radio plays. His works include "Ulice mila a jine reportaze z Polska" (1950; "Mila Street and Other Reports from Poland"), "Nemecke jaro" (1950; "German Spring"), and his impressions of Austria, Greece, and other countries, "Vsude jsem potkal lidi" (1955; "I Met People Everywhere"). In three volumes of short stories – "Sto ohnu" (1952; "A hundred Fires"), "Vysoka politika" (1953; "High Politics"), and "Kvenove hvezdy" (1955; "Stars in May") – Askenazy repeatedly stresses the idea that the lives of ordinary people are influenced and determined by politics.

Askenazy was at his best when he abandoned writing on "political realities" and turned to the world of children, such as his books: "Detske etudy" ("Children's Etudes"), and "Ukradeny mesic" ("The Stolen Moon").

A visit to the Land of Israel in 1948 inspired "Kde tece krev a nafta" (1948; "Where Blood and Oil Flow"). In this Askenazy gave expression to his anti-colonialism, showing scant sympathy for the emerging Jewish State.

Askenazy was a member of the Communist Party. In the years 1945-1950 he worked in the Czech state radio, and was an author favored by the regime. Following the Soviet invasion of Czechoslovakia in 1968 he left and found refuge in Munich, Germany. In 1976 he moved to Bolzano, Italy, where he lived until his death with his wife Leonie Mann (daughter of the German writer Heinrich Mann).

In 1977 Askenazy was awarded the "Deutscher Jugendliteraturpreis".
תאריך לידה:
1921
תאריך פטירה:
1986
מקום פטירה:
בולזאנו
סוג אישיות:
מחבר/ת
,
עיתונא/ית
מספר פריט:
256246
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
ASKENAZY, ASKENAZI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. שם המשפחה אסכנזי נגזר מהשם המקראי אשכנז, שמו של אחד מנכדיו של נח (בראשית, י,ג). אשכנז מוזכר במקרא גם כשמה של ממלכה (ירמיהו, נ"א,כ"ז), שמיקומה היה ככל הנראה במעלה נהר הפרט. בספרות הרבנית המוקדמת אשכנז הוא שם נרדף לאסיה. בימי הביניים אשכנז הפך לשמה הכולל של ההתיישבות היהודית בצפון מערב אירופה, בעיקר על גדות נהר הריין. בתקופה המודרנית המונח אשכנז מתייחס לגרמניה וליהודי גרמניה וצאצאיהם במרכז ומזרח אירופה ("האשכנזים"), כנגד יהודי ספרד וצאצאיהם ("הספרדים"), מינהגיהם ותרבותם. הצורות השונות של שם המשפחה הזה התפתחו כאשר יהודים גרמנים - "אשכנזים" - היגרו לדרום אירופה וצפון אפריקה. השם אשכנזי, המופיע בצורות איות שונות, מתועד החל מהמאה ה-13.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אסקנזי כוללים את ההסטוריון והדיפלומט הפולני סימון אסקנזי (1937-1867) והסופר והעיתונאי הצ'כי לודוויד אסקנזי אשר פעל במאה ה-20.

בולזאנו Bolzano

(בגרמנית Bozen)

בירת מחוז בולזאנו בצפון איטליה.

יהודים התחילו להתיישב בבולזאנו במחצית השנייה של המאה ה- 14, אחרי שהאזור עבר לשליטת בית האבסבורג. רוב היהודים היו ממוצא גרמני, כמה היו מאיטליה. הם עסקו בהלוואות כספים.

הרדיפות והגרושים בעקבות עלילת-דם, שהתרחשה בטרנט (Trent) בשנת 1475, השפיעו גם על יהודי בולזאנו. ולמעשה רוב היהודים עזבו את העיר בסוף המאה ה- 15.

יהודים מעטים התיישבו שוב בבולזאנו במחצית הראשונה של המאה ה- 16, ובשנת 1754 נמצאו רק שתי משפחות יהודיות בעיר.

יהודים שוב התיישבו בבולזאנו במשך המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20. לפני מלחמת העולם השנייה (1939) ישבו בבולזאנו כמאה יהודים.


תקופת השואה

בימי המלחמה, אחרי שכבשו הגרמנים את איטליה ובתקופת שליטתם בצפון המדינה (1943 - 1945), היה בבולזאנו אחד ממחנות הריכוז הגדולים באיטליה. הקהילה היהודית בעיר הוכחדה.

פראג PRAGUE

בירת צ'כיה. לפנים בירת צ'כוסלובקיה.


מן הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר באירופה והראשונה בבוהמיה, בשעתה הגדולה והחשובה מכולן. היהודים הגיעו לפראג, ממזרח וממערב, כנראה בסוף התקופה הרומית אבל עדות בכתב לישיבתם במקום קיימת רק מסוף המאה ה-10, וביתר בהירות מסוף המאה שלאחריה. במסע-הצלב הראשון (1096) רבים נרצחו או הוטבלו לנצרות ובמצור בשנת 1142 נשרף הרובע היהודי על בית-הכנסת הראשון שבו והיישוב עבר לגדה הימנית של המולדאו, לרובע החדש שבו הוקם במאה ה-13 בית-הכנסת המפורסם "אלטנוישול" הקיים עד היום הזה. על גדולתה של קהילת פראג כמקום תורה מעידים חיבורי חכמיה במאות 13-11, דוגמת ר' יצחק בן משה מווינה, בעל "אור זרוע". לשון הציבור בקהילה היתה צ'כית ובספרי ההלכה מאותם הימים מוצאים ביטויים רבים בלשון זו; במאות 16-13 גברה השפעת הגרמנית בחיי יום-יום. כשאר יהודי אירופה בתקופת הרדיפות היה מעמדם החברתי של יהודי בוהמיה בשפל המדרגה: הוטלו עליהם גזירות בלבוש ובמגורים והעיסוק היחידי שהותר להם היה הלוואות בריבית שהיו אסורות לנוצרים. תמורת מסים גבוהים היו מקבלים זכויות מיוחדות מידי המלך. פרעות-דמים נערכו ביהודי פראג בשנים 1298, 1338 ובאכזריות רבה
ב-1389, כאשר נרצחו כמעט כל בני הקהילה; רבה של פראג, המקובל אביגדור קארה, תיאר את הטבח באחת הסליחות שחיבר. ב-1411 הנחית המלך מהלומה קשה על הקהילה בביטול כל החובות שהגיעו ליהודים. מלחמות ההוסיטים בתחילת המאה ה-15 והתפרעויות ההמון גרמו לרבים מיהודי המקום שיעקרו למקומות אחרים. בסוף המאה בוטל בפראג האיסור על התעסקות נוצרים בהלוואות בריבית והיהודים תרו אחרי פרנסות אחרות במסחר ובמלאכה, תוך התחרות קשה באוכלוסיה הלא-יהודית. על אף המתיחות הגוברת והולכת ביחסיהם עם העירונים השתפר מצב היהודים מתחילת המאה ה-16, בעיקר מתמיכת בית המלוכה והאצולה שנזקקה לשירותיהם הכספיים.

תוך עשרים שנה, עד אמצע המאה, גדלה הקהילה פי שניים, מ-600 ל-1,200 נפש, הרובע היהודי הורחב והוקמו שכונות חדשות. בלחץ העירונים פירסם פרדינאנד הראשון צו גירוש נגד היהודים ב-1541; הם נאלצו לעזוב כעבור שנתיים והורשו לחזור ב-1545. ב-1557 חזר המלך על צו הגירוש, היהודים יצאו כעבור שנתיים וחזרו עם הסתלקות פרדינאנד מכס המלכות ב-1562.

התקופה 1619-1576, בימי רודולף השני (שהעתיק את בירתו לפראג) ויורשו מתיא, נחשבת לתור הזהב של קהילת פראג לאור השגשוג החומרי והפריחה הרוחנית שפקדו אותה. היתה זו שעתם של אדירי-הון ופרנסים מסוגם של מרדכי מייזל, מרדכי צמח כהן ויעקב באסווי פון טרויינברג, ושל מאורות גדולים בתורה ובחכמה דוגמת המהר"ל (ר' יהודה ליווא בן בצלאל, הקשור באגדת הגולם מפראג), ר' אפרים שלמה בן אהרן מלונצ'יץ, ר' ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ (השל"ה), הפרשן יום-טוב ליפמן הלר וההיסטוריון דוד גאנז. באותה התקופה ישבו בפראג כ-6.000 יהודים. ב-1648 הצטיינה האוכלוסיה היהודית בהגנת העם מפני השוודים. לאות הוקרה העניק המלך פרדינאנד השלישי לקהילה דגל מיוחד המתנוסס עד היום על קיר בית-הכנסת "אלטנוישול"; הציור על הדגל - כובע שוודי בתוך מגן דוד - נעשה לסמלה הרשמי של קהילת פראג. בתקופת הקונטררפורמציה שלאחר מלחמת שלושים השנה התחילה הממשלה לקצץ במעמדם של היהודים ולפגוע במקורות פרנסתם; אחד הצעדים הקשים ביותר שנקטה היה החוק המתיר נישואין רק לבן הבכור במשפחה יהודית ועל האחרים נגזר להשאר רווקים או לעזוב את בוהמיה (1727). יותר מ-3,000 מיהודי
פראג ניספו במגיפה (1680) ובדליקה כעבור תשע שנים נחרבו 300 בתי יהודים ו-11 בתי-כנסת.

השלטונות ביקשו להעביר את הנותרים לכפר ליבן מצפון לעיר והכמורה ניהלה הסתה משלה; המהומה גברה ב-1694 כאשר נערך המשפט סביב שמעון אבלס, נער בן 12 שרצה לדברי התביעה לעבור לנצרות והומת על-כך בידי אביו; גופת הנער הוטמנה בקאתדראלה המפורסמת ביותר בעיר העתיקה בפראג. בצד ההסתה האנטישמית נרדפו היהודים גם בתחום הכלכלי. האנטישמיות הרשמית החריפה בעלות מאריה תרזה על כס המלוכה; ב-1744 ציוותה לגרש את כל יהודי בוהמיה ומוראביה. שלוש שנים היתה פראג ריקה מיהודים; הותר להם לחזור תמורת התחייבות לשלם מסים גבוהים. כעבור שנים אחדות שוב השתוללה דליקת-ענק ברובע היהודי. על אף הרדיפות לא פסקה היצירה הרוחנית בקהילה ועם גדוליה במחצית השנייה של המאה ה-18 נמנו הרבנים שמעון ואליהו שפירא, דוד אופנהיים, וראש הישיבה יחזקאל לאנדאו ("הנודע ביהודה").

שינוי לטובה חל בימיו של הקיסר יוסף השני (1790-1780) בעל פקודת הסובלנות בשנת 1782. המדיניות החדשה התכוונה לבטל בהדרגה את ההגבלות על חיי היהודים כדי לעשותם יסוד מועיל יותר במשק המדינה; לזאת נתלוו צעדים שיטתיים להגביר את התרבות הגרמנית ברחוב היהודי. היהודים נצטוו לאמץ להם שמות משפחה ולהקים בתי-ספר ללימודי חול, הוטלה עליהם חובת השירות בצבא ונאסר עליהם להשתמש בעברית או באידיש בניהול עסקיהם. לבעלי תעשיה ביניהם הותר להתיישב מחוץ לרובע היהודי. בשנות ה-40 של המאה ה-19 הותר ליהודים לרכוש קרקעות והמס המיוחד ליהודים בוטל. ב-1848 הוענק ליהודים שוויון-זכויות ותוך עשרים שנה הושלם תהליך האמנציפציה הרשמית. ב-1852 בוטל הגיטו בפראג וב-1896 נהרס הרובע היהודי, מטעמי בריאות, פרט לאתרים היסטורים חשובים דוגמת בתי-הכנסת אלטנוישול, פנקס ומייזל, בניין "העיריה היהודית" וכדומה. ב-1848 עוד מנתה קהילת פראג יותר מ-10,000 נפש והיתה הגדולה באירופה; בסוף המאה מנתה כ-27,300 נפש, אך פיגרה מבחינה מספרית אחרי מרכזים אחרים שגדלו בינתיים. המהומות האנטישמיות בשנת המהפיכה גרמו ליציאת רבים מיהודי בוהמיה לאמריקה ולמערב-אירופה.
הגירת ההמונים נפסקה אחרי 1867 ואת מקום היוצאים לווינה ולגרמניה תפסו מהגרים מערי- שדה בבוהמיה. בינתיים חדרו היהודים לתעשיה - טכסטיל, הלבשה, עורות ומזון, למסחר קמעוני וסיטוני ובקצב גובר למקצועות החופשיים ולפקידות. היו ביניהם בנקאים, תעשיינים וסוחרים שעשו הון תועפות אבל מספר העניים בקהילה היה עדיין רב.

עם האמאנציפאציה נפתח תהליך איטי של חילון וטמיעה. בתחילת המאה עוד נסערה הקהילה המסורתית ממעללי הפראנקיסטים ובהמשכה עדיין שימשו ברבנות הראשית חכמים כמו שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), מארקוס הירש ודומיהם אבל השפעת הרבנים בציבור היהודי נחלשה, ברבים מבתי-הכנסת הנהיגו תפילה "מתוקנת" בליווי עוגב ומקהלה מעורבת, בלי לאמץ רשמית את עקרונות הרפורמה בדת. הצעירים נהרו לאוניברסיטאות גרמניות, גברה ההזדהות עם התרבות הגרמנית ועם תנועות ליבראליות במיעוט הגרמני בפראג. דוד קוה ייסד את המפלגה הליבראלית הגרמנית בבוהמיה וייצג אותה בבית-הנבחרים (1873- 1862).

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה בפראג חוג של סופרים יהודיים כותבי גרמנית, שאחדים מהם התפרסמו בעולם כולו. בין אנשי ה"חוג" היו: פראנץ קאפקא, מאכס ברוד, פראנץ ורפל, אוסקאר באום, לודוויג וינדר, ליאו פרוץ, אגון ארווין קיש, אוטו קלפטאר, וילי האס.

לקראת סוף המאה התפתחה גם תנועת הזדהות עם התרבות הצ'כית שגברה עם זרם המהגרים מערי-השדה; על ההתבוללות הצ'כית תעיד העובדה שבשנים 1930-1900 הצהירו יותר ממחצית היהודים בפראג על השתייכות ללאום הצ'כי, לעומת ירידה מתמדת בשיעור המשתייכים ללאום הגרמני. באותה התקופה היכתה שורשים ביהדות פראג התנועה הציונית לזרמיה. תהליך ההתבוללות השתקף גם בריבוי נישואי התערובת ובנטישת הדת. בבוהמיה היה השיעור הגבוה ביותר של זוגות מעורבים ביישובי היהודים באירופה.

כאשר הורחב התחום העירוני של פראג עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובאקית אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרו בפראג שבע קהילות יהודיות - אחת בעיר גופא, עם מחצית היישוב היהודי לערך, והאחרות בפרברים המסופחים; לימים שיתפו פעולה באיחוד הקהילות, הפעילו מוסדות משותפים, והחשוב בהם המוסד לסעד חברתי ב-1935. בפראג רבתי פעלו אגודות וארגונים יהודיים למיניהם, ביניהם חברת "אפיקי יהודה" לקידום מדעי היהדות, החברה ההיסטורית היהודית ומוזיאון יהודי, אגודות סיוע לחולים ולפליטים, מושבי זקנים, מעונות ילדים וכדומה, ארגוני נוער וסטודנטים, ארגוני נשים וספורט ומרכז קהילתי. הופיעו בה שלושה שבועונים ציוניים ואחד צ'כי-מתבולל, ירחונים ורבעונים. בפראג שכנו מרכזי רוב הארגונים היהודיים בצ'כוסלובקיה. בזירה המדינית הגיעו היהודים לעמדות בכירות במפלגות הגרמניות והצ'כיות כאחת; ראש הקהילה אינולד רוזנבאכר היה, בצדו של דוד קוה, מראשי המפלגה הגרמנית הליבראלית במאה ה-19, וברונו קאפקא ולודוויג שפיגל ייצגו את יורשתה בין שתי המלחמות; אמיל שטראוס היה מראשי המפלגה הסוציאל- דמוקראטית הגרמנית, אלפרד מייסנר, לב וינטר, ורוברט קליין בלטו במפלגה
הסוציאל- דמוקראטית הצ'כית, שני הראשונים בתפקידי שרים.

הציונים, אף שהיו מיעוט בפראג, היו היסוד הפעיל ביותר בציבור היהודי המקומי. איגוד אקדמאי יהודי בשם "בריסיה" (BARISSIA) נוסד בפראג ב-1903 והיה אחד הארגונים האקדמאיים הראשיים לקידום הציונות בבוהמיה. אגודת הסטודנטים הציונית "בר כוכבא" בהנהגת שמואל הוגו ברגמן היתה לפני מלחמת העולם הראשונה מוקד לפעולה תרבותית. הציוני ארתור מאהלר נבחר לפארלאמנט האוסטרי וביוזמת לודוויק זינגר הוקם ב-1918 הוועד הלאומי היהודי; ב-1929 נבחר לפארלאמנט הצ'כוסלובאקי ובמותו תפס את מקומו אנג'לו גולדשטיין; עם פראנטישק פרידמן ויעקב רייס, ייצגו את הציונים במועצת העיר. בפראג נערכה ועידת-היסוד של "התאחדות" (1920) ובה התכנס הקונגרס הציוני הי"ח (1933).

בשנת 1930 ישבו בפראג כ- 35,000 יהודים.


תקופת השואה

משנת 1935 התחילו להגיע לפראג פליטים מגרמניה הנאצית, וב-1938 גם מאוסטריה, אחרי ה"אנשלוס" ומחבל הסודטים אחרי שסופח לגרמניה. ביום הפלישה הגרמנית - 15 במארס 1939, היה מספר היהודים בפראג כ- 56,000 לערך.

ביולי 1939 הכריז המושל קונסטאנטין פון נויראט על פתיחת לשכת ההגירה ליהודים. הלשכה התנהלה למעשה בידי אדולף אייכמן.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), נאסרו אנשי-ציבור והועברו כבני- ערובה למחנה בוכנוואלד. התחילה סידרה של הפקעות רכוש, של גזירות על פעולות ציבוריות למיניהן, נישולים ממוסדות חינוך לדרגותיהם, נאסר השימוש בתחבורה ציבורית ובטלפון. הארגונים היהודיים המשיכו בחשאי בפעולות הסבה חינוכית ומקצועית, כהכנה להגירה. עד סוף השנה אירגן המשרד הארץ-ישראלי בפראג, בהנהלת יעקב אדלשטיין, הגירה חוקית ומחתרתית של 19,000 איש בערך. במארס 1940 הורחבה סמכות לשכת ההגירה על שטח הפרוטקטוראט כולו. כדי למנוע גירושים למזרח הציעו מנהיגי הקהילה להקים מוסד יהודי מרכזי בשלטון עצמי. לימים הקימו הגרמנים על סמך ההצעה את מחנה תרזין (תרזיינשטאדט).

קהילת פראג נאלצה להגיש רשימות של מועמדים לגירוש ולערוב להתייצבותם למועד. בתקופה שבין תחילת אוקטובר 1941 עד אמצע מארס 1945 הובלו ל"מזרח" או לטרזיינשטאדט 46,067 מיהודי פראג. שניים מראשי הקהילה, ה' בון ואמיל קאפקא (בשעתו יו"ר הקהילה) נרצחו במאוטהאוזן בשל נסיון להאט את קצב הגירושים.

"לשכת נאמנות" שהקימו הנאצים עסקה במכירת הרכוש הגזול והכנסותיה הועמדו לרשות "סיוע החורף" בגרמניה; היא שלטה על 54 מחסנים, ובכלל זה 11 בתי-כנסת (שניצלו בכך מחורבן). לשכת ההגירה ריכזה תשמישי-קדושה מ-153 קהילות בבוהמיה ובמוראביה לשם הקמת "מוזיאון מרכזי לגזע היהודי שהלך לעולמו"; החוקרים היהודיים שהועסקו בנושא שולחו למחנות-המוות על סף השחרור.


בתום המלחמה חזר מלונדון חבר מועצת-המדינה הגולה ארנוסט פרישר וביוזמתו הוקם ועד הקהילות היהודיות בצ'כוסלובקיה. לדברי הבטאון הרשמי של הוועד היו בפראג ב-1946 10,338 יהודים - מהם 1,396, ברובם מנישואים מעורבים, שלא גורשו; 227 שהסתתרו אצל לא- יהודים; 4,986 שחזרו ממחנות שונים; 883 ששירתו בצבא הצ'כוסלובקי בארצות אחרות; 613 מהגרים שחזרו ו-2,233 יהודים מקארפאטו-רוס, שסופחה לברית-המועצות. השתלטות הקומוניסטים ב-1948 שמה קץ למאמצי השיקום, ועד 1950 יצאה כמחצית האוכלוסיה היהודית לארצות-חוץ, לרבות ישראל. משפטי סלאנסקי והוקעת היהודים כ"אויבי מעמד הפועלים" הגבירו את הרדיפות. בשנים 1964-1951 גם לא היתה כל אפשרות של הגירה. רכוש הקהילה נמסר למדינה, ארגוני הצדקה פוזרו, שירותי הדת בוטלו למעשה. ומכל כלי-הקודש נשארו בפראג ב-1964 שני חזנים ושני שוחטים בלבד.

במרס 1967, סמוך לתקופת "האביב של פראג" ביקר בפראג נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן, ופעל לחיזוק הקשר ליהדות בקרב הנוער היהודי, שהיה מאורגן עוד מ-1965. על אף הנסיון לדכא מגמה זאת בעקבות הפלישה הסובייטית באוגוסט 1968, המשיך הנוער היהודי בפעולות תרבות עד שנת 1972.

בסוף שנות השישים של המאה ה-20 נותרו בפראג כאלפיים יהודים.

על קירות בית הכנסת "פנקס", במסגרת המוזיאון היהודי המרכזי בפראג, רשומים שמותיהם של 77,297 יהודי בוהמיה ומוראביה שנרצחו בידי הנאצים בשנים 1945-1939.

בשנת 1997 חיו כ- 6,000 יהודים בצ'כיה כולה, רובם ישבו בפראג. אמנם רוב יהודי פראג היו מבוגרים, אולם בשנות התשעים התחזקה הקהילה, כאשר יהודים רבים, בעיקר אמריקאים, באו לעבוד בצ'כיה, התיישבו בפראג והצטרפו לקהילה.

באפריל 2000 נקראה הככר המרכזית בפראג על שמו של פרנץ קאפקא. הדבר נעשה ביזמתו ובזכותו של פרופסור אדוארד גולדשטאקר (GOLDSTUCKER) בן 87, יהודי יליד פראג, אחרי שנים של מאבק ברשויות.

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4

מינכן MUENCHEN

(במקורות היהודיים: מונכא, מונכן, עיר הכמרים)

בירת באוואריה העילית, גרמניה. עד לאיחוד ב-1990 בגרמניה המערבית.


יהודים התיישבו במינכן ב-1210, וסביב בית הכנסת שבנו התפתח הרובע היהודי. ב-1285 נחרבה הקהילה בגלל עלילת דם; בית הכנסת הועלה באש על 180 היהודים, שנמלטו לשם כדי שלא להשתמד.

שרידי הקהילה גורשו מהעיר, אבל כבר ב-1287 הורשו היהודים לחזור ולבנות בית כנסת. הקהילה סבלה מדי פעם מהגבלות ומפרעות (בשנים 1315, 1347, 1369, 1413). ב-1442 גורשו כל היהודים ממינכן ורכושם הוחרם, בית הכנסת נעשה לכנסיה, וב-1489 נחרב גם בית העלמין. במשך 300 שנים לא הייתה קהילה יהודית במינכן.

בימי שלטון הרוזן מקס עמנואל (1726-1671) החלה תקופת סוכני החצר היהודיים (HOFFAKTOREN), שהיו מומחים לכספים וכלכלה. באותם ימים רק יהודי שהיה בידו כתב חסות היה רשאי להתיישב בעיר, ולישיבה ארעית נאלץ יהודי לשלם "מס הגוף" ("LEIBZOLL").

במשך כל המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 מילאו "יהודי החצר" במינכן תפקיד חשוב במימון מלחמותיהם של שליטי באווריה והשפעתם הייתה רבה. בשנים 1801 עד 1812 הילוו אנשי כספים יהודים במינכן לאוצר המדינה %81 מכל צרכיו.

בין הבנקאים החשובים היו אהרון זליגמן ואנשל רוטשילד מפרנקפורט על-נהר-מיין. משפחת סוכני חצר נוספת היתה משפחתו של יעקב הירש, שעבר למינכן ב-1818, לבנו יוסף, העניק מלך באווריה תואר אצולה ב-1869, ונכדו הברון מוריץ פון הירש, הוא הפילנטרופ הידוע ומייסד יק"א (ICA - JEWISH COLONISATION) ASSOCIATION).

ב-1798 הגיע מספר היהודים במינכן ל-216. ב-1801 התקיימה הישיבה הראשונה של קהילת מינכן, ולרב הראשון נתמנה ר' יחזקאל הסל (HESSEL), שכיהן משנת 1802 עד מותו ב- 1824.

בשנת 1813 הוצא "צו היהודים", שנתן זכות ישיבה במינכן ל-30 משפחות יהודיות נוספות, אך רק הבנים הבכורים הורשו להקים משפחה בעיר. ב-1814 היו במינכן 451 יהודים.

קהילת מינכן הוכרה רשמית ב-1815. פעולותיה הראשונות היו קידוש בית עלמין ופתיחת מחלקה לחולים יהודים בבית החולים הכללי. ב-1819 התכנס במינכן כנס פרנסי קהילות באווריה, והוגשה לממשלה בקשה לשיוויון זכויות ליהודים.

עד סוף המאה ה-19 היו במינכן מוסדות סעד וצדקה כמו חברת "הכנסת כלה", החברה לתמיכה ביהודים עוברי אורח, החברה החרדית "עדת ישורון" ואחרים.

ב-1806 נוסדה במינכן "חברת תלמוד תורה" וב-1807 נפתח בית-הספר היסודי "תלמוד תורה". משנת 1828 נוסדו בתי ספר נוספים.

ב-1826 נחנך בית הכנסת על-ידי הרב הירש אוב (AUB), שהיה בין הלוחמים למען האמנציפציה של יהודי באווריה. הרב אוב ניסה גם לפשר בין הרפורמים לאורתודוקסים שבקהילה.

ב-1861 בוטל חוק המאטריקל שהגביל את מספר היהודים, וקהילת מינכן החלה להתפתח במהירות, בשנת 1880 היתה הגדולה שבקהילות באווריה וב-1900 הגיעה ל-8,700 יהודים.

משנת 1885 באו יהודים רבים מארצות מזרח ארופה למינכן וב-1910 הגיע מספר היהודים בעיר לשיאו - 11,000 נפש, שהיו %20 מכלל יהודי באוואריה. מצבם הכלכלי היה איתן, התבוללותם בסביבה הגרמנית-נוצרית גברה ורבו נישואי תערובת.

בשנות ה-70 של המאה ה-19 התפשטה התנועה הרפורמית ובלחץ המתבוללים שבקהילת מינכן, נסגר בית הספר היהודי. הרב הראשי של קהילת מינכן היה אז הרב פרלס (PERLES, 1894-1835) מזרחן ידוע וחוקר מדעי היהדות.

ב-1887 נחנך בית כנסת מפואר, שהתפילה בו לוותה בנגינת עוגב. בתגובה יצאו החרדים למסגרת קהילתית נפרדת ויסדו את אגודת "אוהל יעקב", שבראשה עמד ד"ר אויגן מרצבכר (EUGEN MERZBACHER).

רבני הקהילה התנגדו לפעילות ציונית והרב הליברלי קוסמן ורנר נמנה עם "רבני המחאה" (PROTESTRABBINER) שחתמו ב-1897 על מכתב התנגדות לקיום הקונגרס הציוני הראשון במינכן. הרב של החרדים בשנים 1927-1885 היה הד"ר חנוך הכהן ארנטרוי (EHRENTREU).

בסוף המאה ה-19 היתה במינכן ספרייה יהודית גדולה שהכילה כתבי יד נדירים. במינכן ישב חוקר הספרות היהודית האשכנזית מאקס גרינבאום (1898-1817).

ב-1850 הגישה קהילת מינכן עצומה למלך באווריה למתן זכויות אזרחיות ליהודים. ב-1854 פנתה הקהילה אל המלך בבקשה לסכל את הנסיונות לשלילת זכות הבחירה מיהודי המדינה. שניים מיהודי מינכן, זיגמונד פון הנלה (HENLE) וקרל מייזון (MAISON), היו צירים בבית הנבחרים הבאווארי.

מפלת גרמניה במלחמת העולם הראשונה זעזעה את חיי יהודי מינכן. התבלטותם של יהודים, ממנהיגי התנועה הסוציאליסטית, כמו קורט אייזנר שנבחר ב-1918 לראש ממשלת באווריה ונרצח ב-1919, גוסטב לנדאואר שנרצח אף הוא באותה שנה, הסופרים ארנסט טולר, אריק מיזאם ואחרים שימשו רקע להתפרצויות אנטישמיות.

בתקופת הרפובליקה הווימארית עמד בראש קהילת מינכן השופט, ד"ר אלפרד נוימייאר (NEUMEYER) וביוזמתו נוסד ב-1920 "איגוד הקהילות היהודיות בבאווריה" (ISRAELITISCHE GEMEINDEN VERBAND BAYERISCHER).

ברבע הראשון של המאה ה-20 בלטו בחיי התרבות של העיר המשוררים והסופרים קארל וולפסקל (WOLFSKEHL), יעקב ואסרמן, ליאון פויכטוואנגר וארנולד צוייג. כן היו בה מדענים ידועי שם כמו אלברט איינשטיין והכימאי ריכרד וילשטטר.

בעבר ניתנה רשות הישיבה במינכן ליהודים, שהביאו תועלת למלך. הם סחרו בכסף, בשטרות חוב, בתכשיטים, במלח, בסוסים ובסחורות אחרות. בגלל מצבה הכלכלי הקשה של מדינת בוואריה, הורשו יהודים נוספים להתיישב בעיר ולעסוק בתעשיה.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 ייסדו יהודי מינכן בתי חרושת רבים, בעיקר בענפי המזון וההלבשה. כמו-כן היו בנקים יהודיים במינכן. ב-1841 נוסדה אגודה לעידוד החקלאות והמלאכה, מקצועות שעסקו בהם אז כ-%20 מיהודי העיר. ב-1888 נוסד בעיר בית ה"כל-בו הגדול הרמן טיץ" (TIETZ), שסלל את הדרך לבתי עסק כאלה.

לפי נתונים מ-1907 עסקו יהודי מינכן במסחר, בתעשיה ובמלאכה, בשירותים ציבוריים, במקצועות חופשיים, בענפי ארוח, בעסקי ביטוח ובשירותי בית.

בתגובה לאנטישמיות, נוסד ב-1914 במינכן, סניף של ארגון הצופים הציוני "כחול לבן" (BLAU- WEISS). ב-1907 נוסדה אגודת הסטודנטים הציונית "ירדניה", וב-1908 נתכנסה בעיר ועידת ציוני באוואריה. נציג מינכן היה ד"ר אליאס שטראוס (ELIAS STRAUSS). ב-1913 יצא לאור עיתונם של ציוני באווריה DAS JUDISCHE ECHO ("ההד היהודי").

מינכן היתה ערש התנועה הנאצית ובה התגוררו היטלר ואנשיו. בעיר יצאו לאור עיתונים נאציים ידועים וכבר בשנים 1919-1917 הופיעו כרוזים אנטישמיים והמונים הצטרפו לתנועה הנציונל-סוציאליסטית.

"איגוד הקהילות היהודיות בבוואריה" ניסה למנוע גזירות על היהודים. ארגון הנוער היהודי "בר כוכבא" התארגן להגנה עצמית, אך הנהלת הקהילה התנגדה לכך.

ב-23 באפריל 1920, בימי כהונתו של גוסטאב פון קאר כראש ממשלת באווריה, הוצאו צווי גירוש ליהודים נתיני מזרח אירופה, הצווים בוטלו בלחץ העיתונות הסוציאליסטית.

ביוני 1933 גרו במינכן 9,005 יהודים, שהיו %1.2 מכלל אוכלוסי העיר.


תקופת השואה

ב-10 במרס 1933,סמוך לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ערכה משטרת מינכן חיפושים במשרדי "צה-פאו" ( C.V - "האגודה המרכזית של יהודי גרמניה"), הרסה את הרהיטים והחרימה מסמכים וכסף. יום קודם לכן, 9 במרס, מונה היינריך הימלר, למפקד משטרת מינכן וריינהרד היידריך למנהל האגף המדיני במשטרת העיר, וכך עבר השלטון במינכן לידי הנאצים. העיתונות והרדיו פתחו בתעמולה אנטישמית פרועה וב-30 במרס פקד הימלר על העברת חלק מיהודי מינכן למחנה מיוחד שהוקם בדכאו הקרובה, מצפון למינכן. זה היה מחנה הריכוז הראשון בגרמניה.

במינכן התחיל החרם הכלכלי נגד היהודים והופסק לזמן מה בעקבות תגובות שליליות בעיתונות העולם. ב-1 באפריל הכריז גבלס, שר התעמולה הנאצי, חרם כלכלי של יום אחד, שכלל את כל ענפי המסחר ואת המקצועות החופשיים. על ביצועו ניצח יוליוס שטרייכר, עורך ה"שטירמר", העיתון הנאצי הראשון שהחל את ההסתה הארסית והפרועה שלו עוד בשנות ה-20 המוקדמות. החרם פגע בכ-600 בתי עסק, ברוב עורכי הדין, שנאסר עליהם להופיע בבתי המשפט וברופאים, שהוצאו ממקומות עבודתם, ובבתי חולים ובמרפאותיהם ניתלו כרזות המעידות על יהדותם. ב-7 באפריל פוטרו בבאווריה 369 עובדי מדינה, יהודים וקומוניסטים, וחל איסור על מסירת הזמנות לבתי מסחר לא-גרמניים.

זמן קצר אחר כך נסגרו רוב משרדי הארגונים היהודיים. מוסדות בעלי אופי דתי וכאלה שעסקו בצדקה הורשו לאחר זמן מה לפעול שוב, בעקבות פניית איגוד הקהילות היהודיות בבאווריה למיניסטריון הפנים בברלין. ביולי 1934 הותרה גם פעילותם של ארגונים יהודיים אחרים, בעיקר ארגוני נוער כמו "ברית הנוער היהודי", "החלוץ", "הנוער הלאומי", "הרצליה" ואחרים.

במארס 1935 התחדשה תנועת החרם נגד המסחר היהודי במינכן. בחלונות הראווה של חנויות רבות הופיעו כרזות "יהודי - חזיר", "הלאה היהודים" וכדומה. נופצו שמשות ואנשי ס"ס חדרו לחנויות וגירשו את הלקוחות. בכניסות לעיר צויירו כתובות "יהודים אינם רצויים כאן". ב-18 במאי התקהלו ברחובות המונים, בראשם עובדי העיתון "שטירמר", התנפלו על חנויות היהודים וסגרו אותן בכוח, המשטרה לא התערבה. כעבור שבוע ימים שוב היו מהומות בעיר.

באוגוסט 1935 הופעלו "חוקי נירנברג", לפיהם נאסרו יהודים ולא-יהודים רבים באשמת "חילול הגזע" (PASSENSCHANDE).

יחד עם החרם הכלכלי החל תהליך ה"אריזאציה" שעיקרו נעשה בשנים 1936 - 1937. בתי מסחר גדולים ובנקים הועברו לידיים "אריות". הרחקת היהודים מחיי הכלכלה הושלמה במינכן כבר בסוף 1938, זמן רב לפני שאר חלקי גרמניה. בין פברואר לאוקטובר 1938 ירד מספר הסוחרים ובעלי המלאכה היהודיים במינכן מ-1690 ל-660. ברוב המקרים, נמסרו בתי העסק היהודיים לחברי המפלגה הנאצית.

ד"ר נוימייאר, שעמד בראש הקהילה כמעט על לחיסולה, ניסה להמשיך את חיי הקהילה תוך הסתגלות לתנאים הקשים, סגנו ד"ר אליאס שטראוס, ציוני נלהב, לא ראה עתיד ליהודים בגרמניה והתרכז בהכנת אנשי הקהילה להגירה המונית. עד מותו ב-1933 עשה להכשרת הנוער למקצועות חדשים וללימוד שפות זרות, בעיקר עברית. מנהיגי הקהילה, שבשנים הראשונות לשלטון היטלר עוד ניסו למחות נגד הרדיפות והחרם הכלכלי, התרכזו בפיתוח החיים הפנימיים, בחינוך ותרבות, בעבודה הסוציאלית ובהכנה להגירה. בסתיו 1933 פתחה לשכת הסעד והנוער של הקהילה, בראשותו של ד"ר גיאורג (גיורא) יוספטאל (לימים שר העבודה בממשלת ישראל), גן ירק לימודי להכשרה חקלאית לנוער. כן נפתחו בתי מלאכה וסדנאות לחינוך מקצועי. בתחילת 1934 הוקם במינכן בית ספר יהודי, ובשנים 1935 - 1936 למדו בו 407 תלמידים. כמו כן הוקמו גני ילדים, מרכז להכשרה חקלאית, בתי מלאכה לימודיים, בתי ספר לגננות ונוסדה האגודה היהודית לספורט "ITUS" והאגודה היהודית לתרבות.

בין 1933 למאי 1938 עזבו את מינכן 3,574 יהודים, מהם עלו 701 לארץ ישראל, האחרים היגרו לארצות אירופה לארצות דרום אמריקה, לדרום אפריקה, לאוסטרליה ולניו זילנד. למרות ההגירה גדלה האוכלוסיה היהודית בעיר כשבאו למינכן יהודים ממקומות אחרים.

אחרי בקורו של היטלר בעיר ביוני 1938, הרסו הנאצים בפקודתו את בית הכנסת הגדול ברחוב הרצוג-מאקס, זה היה בית הכנסת הראשון שנחרב בגרמניה בידי הנאצים.

בליל 10 בנובמבר 1938 - "ליל הבדולח", נערכו פרעות "ספונטאניות" ביהודים. אנשי ס"ס יצאו לרחובות, ניפצו חלונות ראווה בחנויות יהודיות, העלו חנויות באש, חדרו לדירות, שם שברו כלי זכוכית (בדולח), שדדו דברי אמנות ואסרו כ-1000 גברים יהודים. רובם שוחררו כעבור ימים או חודשים, אחרים הועברו לדכאו וניספו שם ברובם.

אחרי פרעות "ליל הבדולח" הושלם תהליך ה"אריזציה": דירות של יהודים הוחרמו והושכרו לתושבים אריים, חנויות יהודיות נסגרו, כן נסגרו רוב המוסדות היהודיים בעיר ויהודים הורחקו מן החיים הציבוריים.

כמה בתים בבעלות יהודית הוכרזו כ"בתי היהודים" וחדריהם חולקו בין יהודי העיר. זו היתה התחלת הגטו היהודי במינכן. מיולי 1939 שלח "משרד האריזציה" גברים יהודים בני 55 ומטה ונשים יהודיות בנות 50 ומטה לעבודות כפייה.

כדי "לטהר" את העיר מיהודים ("ENTJUDUNG") הם הועברו באביב 1941 למחנה במילברסהופן (MILBERSHOFEN(, 7 ק"מ ממינכן. מספרם היה אז 1,367. מקצתם גורשו לתרזינשטאט ומקצתם למחנות ההשמדה במזרח. בשעת חיסול המחנה, ב-19 באוגוסט 1942, היו שם 16 יהודים. הם הועברו ל"מעון" ("HEIMANLAGE") בברג-אם-ליים AM LAIM) .(BERG בספטמבר 1944 הביאו לשם עוד כ-360 מיהודי מינכן, ביניהם 13 ילדים. בסביבות מינכן היו עשרה מחנות-ריכוז, ביניהם מחנה פלדמוכינג (FELDMOCHING), שהוקם ב-1943 כשלוחה של דכאו ובו היו עצורים כ-2,000 יהודים. סך-הכל גורשו ממינכן 2,991 אנשים, מהם 1,555 לגטו תרזינשטאט, 980 לריגה, 343 לפיאסקי, 113 לאושוויץ.

מתרזינשטאט חזרו למינכן אחרי המלחמה 297 אנשים.


עם תום המלחמה נמצאו במינכן כ-400 יהודים נשואים בנישואי תערובת. אליהם הצטרפו יהודים מפליטי השואה. במארס 1946 נמנו בעיר כ-2,000 יהודים. תושבי מינכן לשעבר שוכנו בדירות של נאצים שהיו שייכות ליהודים. מינכן הפכה מרכז לכל הארגונים שפעלו בגרמניה למען שארית הפליטה.

קהילת מינכן החדשה נוסדה ב-1945. ב-1970 היו בה 3,522 יהודים, %13.4 מכלל היהודים ברפובליקה הפדראלית של גרמניה.

בשנות השבעים למאה העשרים הייתה מינכן הקהילה השלישית בגודלה בגרמניה, אחרי ברלין ופרנקפורט, ולה בית כנסת גדול - "אגודת אחים" ובתי כנסת נוספים באזורי העיר. ב- 1966 נפתחו במינכן בית ספר יסודי יומי, גן ילדים ו"תלמוד תורה".

בשנת 1997 ישבו במינכן 5,000 יהודים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
אשכנזי, לודביק
Askenazy Ludvik (1921-1986), author and journalist, born in Cesky Tesin (Czech Teschen), Czech Republic (then Czechoslovakia). He studied Slavonik philology in Lvov, Poland (now Lviv, in Ukraine). Askenazy adhered to the Communist movement in his youth. During WW2 he joined the Czechoslovak brigade established in the USSR.

Askenazy was an adept of the principles of "Socialist Realism", which he expressed in his books, short stories, and radio plays. His works include "Ulice mila a jine reportaze z Polska" (1950; "Mila Street and Other Reports from Poland"), "Nemecke jaro" (1950; "German Spring"), and his impressions of Austria, Greece, and other countries, "Vsude jsem potkal lidi" (1955; "I Met People Everywhere"). In three volumes of short stories – "Sto ohnu" (1952; "A hundred Fires"), "Vysoka politika" (1953; "High Politics"), and "Kvenove hvezdy" (1955; "Stars in May") – Askenazy repeatedly stresses the idea that the lives of ordinary people are influenced and determined by politics.

Askenazy was at his best when he abandoned writing on "political realities" and turned to the world of children, such as his books: "Detske etudy" ("Children's Etudes"), and "Ukradeny mesic" ("The Stolen Moon").

A visit to the Land of Israel in 1948 inspired "Kde tece krev a nafta" (1948; "Where Blood and Oil Flow"). In this Askenazy gave expression to his anti-colonialism, showing scant sympathy for the emerging Jewish State.

Askenazy was a member of the Communist Party. In the years 1945-1950 he worked in the Czech state radio, and was an author favored by the regime. Following the Soviet invasion of Czechoslovakia in 1968 he left and found refuge in Munich, Germany. In 1976 he moved to Bolzano, Italy, where he lived until his death with his wife Leonie Mann (daughter of the German writer Heinrich Mann).

In 1977 Askenazy was awarded the "Deutscher Jugendliteraturpreis".
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מינכן
לבוב
פראג
בולזאנו
מינכן MUENCHEN

(במקורות היהודיים: מונכא, מונכן, עיר הכמרים)

בירת באוואריה העילית, גרמניה. עד לאיחוד ב-1990 בגרמניה המערבית.


יהודים התיישבו במינכן ב-1210, וסביב בית הכנסת שבנו התפתח הרובע היהודי. ב-1285 נחרבה הקהילה בגלל עלילת דם; בית הכנסת הועלה באש על 180 היהודים, שנמלטו לשם כדי שלא להשתמד.

שרידי הקהילה גורשו מהעיר, אבל כבר ב-1287 הורשו היהודים לחזור ולבנות בית כנסת. הקהילה סבלה מדי פעם מהגבלות ומפרעות (בשנים 1315, 1347, 1369, 1413). ב-1442 גורשו כל היהודים ממינכן ורכושם הוחרם, בית הכנסת נעשה לכנסיה, וב-1489 נחרב גם בית העלמין. במשך 300 שנים לא הייתה קהילה יהודית במינכן.

בימי שלטון הרוזן מקס עמנואל (1726-1671) החלה תקופת סוכני החצר היהודיים (HOFFAKTOREN), שהיו מומחים לכספים וכלכלה. באותם ימים רק יהודי שהיה בידו כתב חסות היה רשאי להתיישב בעיר, ולישיבה ארעית נאלץ יהודי לשלם "מס הגוף" ("LEIBZOLL").

במשך כל המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 מילאו "יהודי החצר" במינכן תפקיד חשוב במימון מלחמותיהם של שליטי באווריה והשפעתם הייתה רבה. בשנים 1801 עד 1812 הילוו אנשי כספים יהודים במינכן לאוצר המדינה %81 מכל צרכיו.

בין הבנקאים החשובים היו אהרון זליגמן ואנשל רוטשילד מפרנקפורט על-נהר-מיין. משפחת סוכני חצר נוספת היתה משפחתו של יעקב הירש, שעבר למינכן ב-1818, לבנו יוסף, העניק מלך באווריה תואר אצולה ב-1869, ונכדו הברון מוריץ פון הירש, הוא הפילנטרופ הידוע ומייסד יק"א (ICA - JEWISH COLONISATION) ASSOCIATION).

ב-1798 הגיע מספר היהודים במינכן ל-216. ב-1801 התקיימה הישיבה הראשונה של קהילת מינכן, ולרב הראשון נתמנה ר' יחזקאל הסל (HESSEL), שכיהן משנת 1802 עד מותו ב- 1824.

בשנת 1813 הוצא "צו היהודים", שנתן זכות ישיבה במינכן ל-30 משפחות יהודיות נוספות, אך רק הבנים הבכורים הורשו להקים משפחה בעיר. ב-1814 היו במינכן 451 יהודים.

קהילת מינכן הוכרה רשמית ב-1815. פעולותיה הראשונות היו קידוש בית עלמין ופתיחת מחלקה לחולים יהודים בבית החולים הכללי. ב-1819 התכנס במינכן כנס פרנסי קהילות באווריה, והוגשה לממשלה בקשה לשיוויון זכויות ליהודים.

עד סוף המאה ה-19 היו במינכן מוסדות סעד וצדקה כמו חברת "הכנסת כלה", החברה לתמיכה ביהודים עוברי אורח, החברה החרדית "עדת ישורון" ואחרים.

ב-1806 נוסדה במינכן "חברת תלמוד תורה" וב-1807 נפתח בית-הספר היסודי "תלמוד תורה". משנת 1828 נוסדו בתי ספר נוספים.

ב-1826 נחנך בית הכנסת על-ידי הרב הירש אוב (AUB), שהיה בין הלוחמים למען האמנציפציה של יהודי באווריה. הרב אוב ניסה גם לפשר בין הרפורמים לאורתודוקסים שבקהילה.

ב-1861 בוטל חוק המאטריקל שהגביל את מספר היהודים, וקהילת מינכן החלה להתפתח במהירות, בשנת 1880 היתה הגדולה שבקהילות באווריה וב-1900 הגיעה ל-8,700 יהודים.

משנת 1885 באו יהודים רבים מארצות מזרח ארופה למינכן וב-1910 הגיע מספר היהודים בעיר לשיאו - 11,000 נפש, שהיו %20 מכלל יהודי באוואריה. מצבם הכלכלי היה איתן, התבוללותם בסביבה הגרמנית-נוצרית גברה ורבו נישואי תערובת.

בשנות ה-70 של המאה ה-19 התפשטה התנועה הרפורמית ובלחץ המתבוללים שבקהילת מינכן, נסגר בית הספר היהודי. הרב הראשי של קהילת מינכן היה אז הרב פרלס (PERLES, 1894-1835) מזרחן ידוע וחוקר מדעי היהדות.

ב-1887 נחנך בית כנסת מפואר, שהתפילה בו לוותה בנגינת עוגב. בתגובה יצאו החרדים למסגרת קהילתית נפרדת ויסדו את אגודת "אוהל יעקב", שבראשה עמד ד"ר אויגן מרצבכר (EUGEN MERZBACHER).

רבני הקהילה התנגדו לפעילות ציונית והרב הליברלי קוסמן ורנר נמנה עם "רבני המחאה" (PROTESTRABBINER) שחתמו ב-1897 על מכתב התנגדות לקיום הקונגרס הציוני הראשון במינכן. הרב של החרדים בשנים 1927-1885 היה הד"ר חנוך הכהן ארנטרוי (EHRENTREU).

בסוף המאה ה-19 היתה במינכן ספרייה יהודית גדולה שהכילה כתבי יד נדירים. במינכן ישב חוקר הספרות היהודית האשכנזית מאקס גרינבאום (1898-1817).

ב-1850 הגישה קהילת מינכן עצומה למלך באווריה למתן זכויות אזרחיות ליהודים. ב-1854 פנתה הקהילה אל המלך בבקשה לסכל את הנסיונות לשלילת זכות הבחירה מיהודי המדינה. שניים מיהודי מינכן, זיגמונד פון הנלה (HENLE) וקרל מייזון (MAISON), היו צירים בבית הנבחרים הבאווארי.

מפלת גרמניה במלחמת העולם הראשונה זעזעה את חיי יהודי מינכן. התבלטותם של יהודים, ממנהיגי התנועה הסוציאליסטית, כמו קורט אייזנר שנבחר ב-1918 לראש ממשלת באווריה ונרצח ב-1919, גוסטב לנדאואר שנרצח אף הוא באותה שנה, הסופרים ארנסט טולר, אריק מיזאם ואחרים שימשו רקע להתפרצויות אנטישמיות.

בתקופת הרפובליקה הווימארית עמד בראש קהילת מינכן השופט, ד"ר אלפרד נוימייאר (NEUMEYER) וביוזמתו נוסד ב-1920 "איגוד הקהילות היהודיות בבאווריה" (ISRAELITISCHE GEMEINDEN VERBAND BAYERISCHER).

ברבע הראשון של המאה ה-20 בלטו בחיי התרבות של העיר המשוררים והסופרים קארל וולפסקל (WOLFSKEHL), יעקב ואסרמן, ליאון פויכטוואנגר וארנולד צוייג. כן היו בה מדענים ידועי שם כמו אלברט איינשטיין והכימאי ריכרד וילשטטר.

בעבר ניתנה רשות הישיבה במינכן ליהודים, שהביאו תועלת למלך. הם סחרו בכסף, בשטרות חוב, בתכשיטים, במלח, בסוסים ובסחורות אחרות. בגלל מצבה הכלכלי הקשה של מדינת בוואריה, הורשו יהודים נוספים להתיישב בעיר ולעסוק בתעשיה.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 ייסדו יהודי מינכן בתי חרושת רבים, בעיקר בענפי המזון וההלבשה. כמו-כן היו בנקים יהודיים במינכן. ב-1841 נוסדה אגודה לעידוד החקלאות והמלאכה, מקצועות שעסקו בהם אז כ-%20 מיהודי העיר. ב-1888 נוסד בעיר בית ה"כל-בו הגדול הרמן טיץ" (TIETZ), שסלל את הדרך לבתי עסק כאלה.

לפי נתונים מ-1907 עסקו יהודי מינכן במסחר, בתעשיה ובמלאכה, בשירותים ציבוריים, במקצועות חופשיים, בענפי ארוח, בעסקי ביטוח ובשירותי בית.

בתגובה לאנטישמיות, נוסד ב-1914 במינכן, סניף של ארגון הצופים הציוני "כחול לבן" (BLAU- WEISS). ב-1907 נוסדה אגודת הסטודנטים הציונית "ירדניה", וב-1908 נתכנסה בעיר ועידת ציוני באוואריה. נציג מינכן היה ד"ר אליאס שטראוס (ELIAS STRAUSS). ב-1913 יצא לאור עיתונם של ציוני באווריה DAS JUDISCHE ECHO ("ההד היהודי").

מינכן היתה ערש התנועה הנאצית ובה התגוררו היטלר ואנשיו. בעיר יצאו לאור עיתונים נאציים ידועים וכבר בשנים 1919-1917 הופיעו כרוזים אנטישמיים והמונים הצטרפו לתנועה הנציונל-סוציאליסטית.

"איגוד הקהילות היהודיות בבוואריה" ניסה למנוע גזירות על היהודים. ארגון הנוער היהודי "בר כוכבא" התארגן להגנה עצמית, אך הנהלת הקהילה התנגדה לכך.

ב-23 באפריל 1920, בימי כהונתו של גוסטאב פון קאר כראש ממשלת באווריה, הוצאו צווי גירוש ליהודים נתיני מזרח אירופה, הצווים בוטלו בלחץ העיתונות הסוציאליסטית.

ביוני 1933 גרו במינכן 9,005 יהודים, שהיו %1.2 מכלל אוכלוסי העיר.


תקופת השואה

ב-10 במרס 1933,סמוך לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ערכה משטרת מינכן חיפושים במשרדי "צה-פאו" ( C.V - "האגודה המרכזית של יהודי גרמניה"), הרסה את הרהיטים והחרימה מסמכים וכסף. יום קודם לכן, 9 במרס, מונה היינריך הימלר, למפקד משטרת מינכן וריינהרד היידריך למנהל האגף המדיני במשטרת העיר, וכך עבר השלטון במינכן לידי הנאצים. העיתונות והרדיו פתחו בתעמולה אנטישמית פרועה וב-30 במרס פקד הימלר על העברת חלק מיהודי מינכן למחנה מיוחד שהוקם בדכאו הקרובה, מצפון למינכן. זה היה מחנה הריכוז הראשון בגרמניה.

במינכן התחיל החרם הכלכלי נגד היהודים והופסק לזמן מה בעקבות תגובות שליליות בעיתונות העולם. ב-1 באפריל הכריז גבלס, שר התעמולה הנאצי, חרם כלכלי של יום אחד, שכלל את כל ענפי המסחר ואת המקצועות החופשיים. על ביצועו ניצח יוליוס שטרייכר, עורך ה"שטירמר", העיתון הנאצי הראשון שהחל את ההסתה הארסית והפרועה שלו עוד בשנות ה-20 המוקדמות. החרם פגע בכ-600 בתי עסק, ברוב עורכי הדין, שנאסר עליהם להופיע בבתי המשפט וברופאים, שהוצאו ממקומות עבודתם, ובבתי חולים ובמרפאותיהם ניתלו כרזות המעידות על יהדותם. ב-7 באפריל פוטרו בבאווריה 369 עובדי מדינה, יהודים וקומוניסטים, וחל איסור על מסירת הזמנות לבתי מסחר לא-גרמניים.

זמן קצר אחר כך נסגרו רוב משרדי הארגונים היהודיים. מוסדות בעלי אופי דתי וכאלה שעסקו בצדקה הורשו לאחר זמן מה לפעול שוב, בעקבות פניית איגוד הקהילות היהודיות בבאווריה למיניסטריון הפנים בברלין. ביולי 1934 הותרה גם פעילותם של ארגונים יהודיים אחרים, בעיקר ארגוני נוער כמו "ברית הנוער היהודי", "החלוץ", "הנוער הלאומי", "הרצליה" ואחרים.

במארס 1935 התחדשה תנועת החרם נגד המסחר היהודי במינכן. בחלונות הראווה של חנויות רבות הופיעו כרזות "יהודי - חזיר", "הלאה היהודים" וכדומה. נופצו שמשות ואנשי ס"ס חדרו לחנויות וגירשו את הלקוחות. בכניסות לעיר צויירו כתובות "יהודים אינם רצויים כאן". ב-18 במאי התקהלו ברחובות המונים, בראשם עובדי העיתון "שטירמר", התנפלו על חנויות היהודים וסגרו אותן בכוח, המשטרה לא התערבה. כעבור שבוע ימים שוב היו מהומות בעיר.

באוגוסט 1935 הופעלו "חוקי נירנברג", לפיהם נאסרו יהודים ולא-יהודים רבים באשמת "חילול הגזע" (PASSENSCHANDE).

יחד עם החרם הכלכלי החל תהליך ה"אריזאציה" שעיקרו נעשה בשנים 1936 - 1937. בתי מסחר גדולים ובנקים הועברו לידיים "אריות". הרחקת היהודים מחיי הכלכלה הושלמה במינכן כבר בסוף 1938, זמן רב לפני שאר חלקי גרמניה. בין פברואר לאוקטובר 1938 ירד מספר הסוחרים ובעלי המלאכה היהודיים במינכן מ-1690 ל-660. ברוב המקרים, נמסרו בתי העסק היהודיים לחברי המפלגה הנאצית.

ד"ר נוימייאר, שעמד בראש הקהילה כמעט על לחיסולה, ניסה להמשיך את חיי הקהילה תוך הסתגלות לתנאים הקשים, סגנו ד"ר אליאס שטראוס, ציוני נלהב, לא ראה עתיד ליהודים בגרמניה והתרכז בהכנת אנשי הקהילה להגירה המונית. עד מותו ב-1933 עשה להכשרת הנוער למקצועות חדשים וללימוד שפות זרות, בעיקר עברית. מנהיגי הקהילה, שבשנים הראשונות לשלטון היטלר עוד ניסו למחות נגד הרדיפות והחרם הכלכלי, התרכזו בפיתוח החיים הפנימיים, בחינוך ותרבות, בעבודה הסוציאלית ובהכנה להגירה. בסתיו 1933 פתחה לשכת הסעד והנוער של הקהילה, בראשותו של ד"ר גיאורג (גיורא) יוספטאל (לימים שר העבודה בממשלת ישראל), גן ירק לימודי להכשרה חקלאית לנוער. כן נפתחו בתי מלאכה וסדנאות לחינוך מקצועי. בתחילת 1934 הוקם במינכן בית ספר יהודי, ובשנים 1935 - 1936 למדו בו 407 תלמידים. כמו כן הוקמו גני ילדים, מרכז להכשרה חקלאית, בתי מלאכה לימודיים, בתי ספר לגננות ונוסדה האגודה היהודית לספורט "ITUS" והאגודה היהודית לתרבות.

בין 1933 למאי 1938 עזבו את מינכן 3,574 יהודים, מהם עלו 701 לארץ ישראל, האחרים היגרו לארצות אירופה לארצות דרום אמריקה, לדרום אפריקה, לאוסטרליה ולניו זילנד. למרות ההגירה גדלה האוכלוסיה היהודית בעיר כשבאו למינכן יהודים ממקומות אחרים.

אחרי בקורו של היטלר בעיר ביוני 1938, הרסו הנאצים בפקודתו את בית הכנסת הגדול ברחוב הרצוג-מאקס, זה היה בית הכנסת הראשון שנחרב בגרמניה בידי הנאצים.

בליל 10 בנובמבר 1938 - "ליל הבדולח", נערכו פרעות "ספונטאניות" ביהודים. אנשי ס"ס יצאו לרחובות, ניפצו חלונות ראווה בחנויות יהודיות, העלו חנויות באש, חדרו לדירות, שם שברו כלי זכוכית (בדולח), שדדו דברי אמנות ואסרו כ-1000 גברים יהודים. רובם שוחררו כעבור ימים או חודשים, אחרים הועברו לדכאו וניספו שם ברובם.

אחרי פרעות "ליל הבדולח" הושלם תהליך ה"אריזציה": דירות של יהודים הוחרמו והושכרו לתושבים אריים, חנויות יהודיות נסגרו, כן נסגרו רוב המוסדות היהודיים בעיר ויהודים הורחקו מן החיים הציבוריים.

כמה בתים בבעלות יהודית הוכרזו כ"בתי היהודים" וחדריהם חולקו בין יהודי העיר. זו היתה התחלת הגטו היהודי במינכן. מיולי 1939 שלח "משרד האריזציה" גברים יהודים בני 55 ומטה ונשים יהודיות בנות 50 ומטה לעבודות כפייה.

כדי "לטהר" את העיר מיהודים ("ENTJUDUNG") הם הועברו באביב 1941 למחנה במילברסהופן (MILBERSHOFEN(, 7 ק"מ ממינכן. מספרם היה אז 1,367. מקצתם גורשו לתרזינשטאט ומקצתם למחנות ההשמדה במזרח. בשעת חיסול המחנה, ב-19 באוגוסט 1942, היו שם 16 יהודים. הם הועברו ל"מעון" ("HEIMANLAGE") בברג-אם-ליים AM LAIM) .(BERG בספטמבר 1944 הביאו לשם עוד כ-360 מיהודי מינכן, ביניהם 13 ילדים. בסביבות מינכן היו עשרה מחנות-ריכוז, ביניהם מחנה פלדמוכינג (FELDMOCHING), שהוקם ב-1943 כשלוחה של דכאו ובו היו עצורים כ-2,000 יהודים. סך-הכל גורשו ממינכן 2,991 אנשים, מהם 1,555 לגטו תרזינשטאט, 980 לריגה, 343 לפיאסקי, 113 לאושוויץ.

מתרזינשטאט חזרו למינכן אחרי המלחמה 297 אנשים.


עם תום המלחמה נמצאו במינכן כ-400 יהודים נשואים בנישואי תערובת. אליהם הצטרפו יהודים מפליטי השואה. במארס 1946 נמנו בעיר כ-2,000 יהודים. תושבי מינכן לשעבר שוכנו בדירות של נאצים שהיו שייכות ליהודים. מינכן הפכה מרכז לכל הארגונים שפעלו בגרמניה למען שארית הפליטה.

קהילת מינכן החדשה נוסדה ב-1945. ב-1970 היו בה 3,522 יהודים, %13.4 מכלל היהודים ברפובליקה הפדראלית של גרמניה.

בשנות השבעים למאה העשרים הייתה מינכן הקהילה השלישית בגודלה בגרמניה, אחרי ברלין ופרנקפורט, ולה בית כנסת גדול - "אגודת אחים" ובתי כנסת נוספים באזורי העיר. ב- 1966 נפתחו במינכן בית ספר יסודי יומי, גן ילדים ו"תלמוד תורה".

בשנת 1997 ישבו במינכן 5,000 יהודים.
לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4
פראג PRAGUE

בירת צ'כיה. לפנים בירת צ'כוסלובקיה.


מן הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר באירופה והראשונה בבוהמיה, בשעתה הגדולה והחשובה מכולן. היהודים הגיעו לפראג, ממזרח וממערב, כנראה בסוף התקופה הרומית אבל עדות בכתב לישיבתם במקום קיימת רק מסוף המאה ה-10, וביתר בהירות מסוף המאה שלאחריה. במסע-הצלב הראשון (1096) רבים נרצחו או הוטבלו לנצרות ובמצור בשנת 1142 נשרף הרובע היהודי על בית-הכנסת הראשון שבו והיישוב עבר לגדה הימנית של המולדאו, לרובע החדש שבו הוקם במאה ה-13 בית-הכנסת המפורסם "אלטנוישול" הקיים עד היום הזה. על גדולתה של קהילת פראג כמקום תורה מעידים חיבורי חכמיה במאות 13-11, דוגמת ר' יצחק בן משה מווינה, בעל "אור זרוע". לשון הציבור בקהילה היתה צ'כית ובספרי ההלכה מאותם הימים מוצאים ביטויים רבים בלשון זו; במאות 16-13 גברה השפעת הגרמנית בחיי יום-יום. כשאר יהודי אירופה בתקופת הרדיפות היה מעמדם החברתי של יהודי בוהמיה בשפל המדרגה: הוטלו עליהם גזירות בלבוש ובמגורים והעיסוק היחידי שהותר להם היה הלוואות בריבית שהיו אסורות לנוצרים. תמורת מסים גבוהים היו מקבלים זכויות מיוחדות מידי המלך. פרעות-דמים נערכו ביהודי פראג בשנים 1298, 1338 ובאכזריות רבה
ב-1389, כאשר נרצחו כמעט כל בני הקהילה; רבה של פראג, המקובל אביגדור קארה, תיאר את הטבח באחת הסליחות שחיבר. ב-1411 הנחית המלך מהלומה קשה על הקהילה בביטול כל החובות שהגיעו ליהודים. מלחמות ההוסיטים בתחילת המאה ה-15 והתפרעויות ההמון גרמו לרבים מיהודי המקום שיעקרו למקומות אחרים. בסוף המאה בוטל בפראג האיסור על התעסקות נוצרים בהלוואות בריבית והיהודים תרו אחרי פרנסות אחרות במסחר ובמלאכה, תוך התחרות קשה באוכלוסיה הלא-יהודית. על אף המתיחות הגוברת והולכת ביחסיהם עם העירונים השתפר מצב היהודים מתחילת המאה ה-16, בעיקר מתמיכת בית המלוכה והאצולה שנזקקה לשירותיהם הכספיים.

תוך עשרים שנה, עד אמצע המאה, גדלה הקהילה פי שניים, מ-600 ל-1,200 נפש, הרובע היהודי הורחב והוקמו שכונות חדשות. בלחץ העירונים פירסם פרדינאנד הראשון צו גירוש נגד היהודים ב-1541; הם נאלצו לעזוב כעבור שנתיים והורשו לחזור ב-1545. ב-1557 חזר המלך על צו הגירוש, היהודים יצאו כעבור שנתיים וחזרו עם הסתלקות פרדינאנד מכס המלכות ב-1562.

התקופה 1619-1576, בימי רודולף השני (שהעתיק את בירתו לפראג) ויורשו מתיא, נחשבת לתור הזהב של קהילת פראג לאור השגשוג החומרי והפריחה הרוחנית שפקדו אותה. היתה זו שעתם של אדירי-הון ופרנסים מסוגם של מרדכי מייזל, מרדכי צמח כהן ויעקב באסווי פון טרויינברג, ושל מאורות גדולים בתורה ובחכמה דוגמת המהר"ל (ר' יהודה ליווא בן בצלאל, הקשור באגדת הגולם מפראג), ר' אפרים שלמה בן אהרן מלונצ'יץ, ר' ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ (השל"ה), הפרשן יום-טוב ליפמן הלר וההיסטוריון דוד גאנז. באותה התקופה ישבו בפראג כ-6.000 יהודים. ב-1648 הצטיינה האוכלוסיה היהודית בהגנת העם מפני השוודים. לאות הוקרה העניק המלך פרדינאנד השלישי לקהילה דגל מיוחד המתנוסס עד היום על קיר בית-הכנסת "אלטנוישול"; הציור על הדגל - כובע שוודי בתוך מגן דוד - נעשה לסמלה הרשמי של קהילת פראג. בתקופת הקונטררפורמציה שלאחר מלחמת שלושים השנה התחילה הממשלה לקצץ במעמדם של היהודים ולפגוע במקורות פרנסתם; אחד הצעדים הקשים ביותר שנקטה היה החוק המתיר נישואין רק לבן הבכור במשפחה יהודית ועל האחרים נגזר להשאר רווקים או לעזוב את בוהמיה (1727). יותר מ-3,000 מיהודי
פראג ניספו במגיפה (1680) ובדליקה כעבור תשע שנים נחרבו 300 בתי יהודים ו-11 בתי-כנסת.

השלטונות ביקשו להעביר את הנותרים לכפר ליבן מצפון לעיר והכמורה ניהלה הסתה משלה; המהומה גברה ב-1694 כאשר נערך המשפט סביב שמעון אבלס, נער בן 12 שרצה לדברי התביעה לעבור לנצרות והומת על-כך בידי אביו; גופת הנער הוטמנה בקאתדראלה המפורסמת ביותר בעיר העתיקה בפראג. בצד ההסתה האנטישמית נרדפו היהודים גם בתחום הכלכלי. האנטישמיות הרשמית החריפה בעלות מאריה תרזה על כס המלוכה; ב-1744 ציוותה לגרש את כל יהודי בוהמיה ומוראביה. שלוש שנים היתה פראג ריקה מיהודים; הותר להם לחזור תמורת התחייבות לשלם מסים גבוהים. כעבור שנים אחדות שוב השתוללה דליקת-ענק ברובע היהודי. על אף הרדיפות לא פסקה היצירה הרוחנית בקהילה ועם גדוליה במחצית השנייה של המאה ה-18 נמנו הרבנים שמעון ואליהו שפירא, דוד אופנהיים, וראש הישיבה יחזקאל לאנדאו ("הנודע ביהודה").

שינוי לטובה חל בימיו של הקיסר יוסף השני (1790-1780) בעל פקודת הסובלנות בשנת 1782. המדיניות החדשה התכוונה לבטל בהדרגה את ההגבלות על חיי היהודים כדי לעשותם יסוד מועיל יותר במשק המדינה; לזאת נתלוו צעדים שיטתיים להגביר את התרבות הגרמנית ברחוב היהודי. היהודים נצטוו לאמץ להם שמות משפחה ולהקים בתי-ספר ללימודי חול, הוטלה עליהם חובת השירות בצבא ונאסר עליהם להשתמש בעברית או באידיש בניהול עסקיהם. לבעלי תעשיה ביניהם הותר להתיישב מחוץ לרובע היהודי. בשנות ה-40 של המאה ה-19 הותר ליהודים לרכוש קרקעות והמס המיוחד ליהודים בוטל. ב-1848 הוענק ליהודים שוויון-זכויות ותוך עשרים שנה הושלם תהליך האמנציפציה הרשמית. ב-1852 בוטל הגיטו בפראג וב-1896 נהרס הרובע היהודי, מטעמי בריאות, פרט לאתרים היסטורים חשובים דוגמת בתי-הכנסת אלטנוישול, פנקס ומייזל, בניין "העיריה היהודית" וכדומה. ב-1848 עוד מנתה קהילת פראג יותר מ-10,000 נפש והיתה הגדולה באירופה; בסוף המאה מנתה כ-27,300 נפש, אך פיגרה מבחינה מספרית אחרי מרכזים אחרים שגדלו בינתיים. המהומות האנטישמיות בשנת המהפיכה גרמו ליציאת רבים מיהודי בוהמיה לאמריקה ולמערב-אירופה.
הגירת ההמונים נפסקה אחרי 1867 ואת מקום היוצאים לווינה ולגרמניה תפסו מהגרים מערי- שדה בבוהמיה. בינתיים חדרו היהודים לתעשיה - טכסטיל, הלבשה, עורות ומזון, למסחר קמעוני וסיטוני ובקצב גובר למקצועות החופשיים ולפקידות. היו ביניהם בנקאים, תעשיינים וסוחרים שעשו הון תועפות אבל מספר העניים בקהילה היה עדיין רב.

עם האמאנציפאציה נפתח תהליך איטי של חילון וטמיעה. בתחילת המאה עוד נסערה הקהילה המסורתית ממעללי הפראנקיסטים ובהמשכה עדיין שימשו ברבנות הראשית חכמים כמו שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), מארקוס הירש ודומיהם אבל השפעת הרבנים בציבור היהודי נחלשה, ברבים מבתי-הכנסת הנהיגו תפילה "מתוקנת" בליווי עוגב ומקהלה מעורבת, בלי לאמץ רשמית את עקרונות הרפורמה בדת. הצעירים נהרו לאוניברסיטאות גרמניות, גברה ההזדהות עם התרבות הגרמנית ועם תנועות ליבראליות במיעוט הגרמני בפראג. דוד קוה ייסד את המפלגה הליבראלית הגרמנית בבוהמיה וייצג אותה בבית-הנבחרים (1873- 1862).

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה בפראג חוג של סופרים יהודיים כותבי גרמנית, שאחדים מהם התפרסמו בעולם כולו. בין אנשי ה"חוג" היו: פראנץ קאפקא, מאכס ברוד, פראנץ ורפל, אוסקאר באום, לודוויג וינדר, ליאו פרוץ, אגון ארווין קיש, אוטו קלפטאר, וילי האס.

לקראת סוף המאה התפתחה גם תנועת הזדהות עם התרבות הצ'כית שגברה עם זרם המהגרים מערי-השדה; על ההתבוללות הצ'כית תעיד העובדה שבשנים 1930-1900 הצהירו יותר ממחצית היהודים בפראג על השתייכות ללאום הצ'כי, לעומת ירידה מתמדת בשיעור המשתייכים ללאום הגרמני. באותה התקופה היכתה שורשים ביהדות פראג התנועה הציונית לזרמיה. תהליך ההתבוללות השתקף גם בריבוי נישואי התערובת ובנטישת הדת. בבוהמיה היה השיעור הגבוה ביותר של זוגות מעורבים ביישובי היהודים באירופה.

כאשר הורחב התחום העירוני של פראג עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובאקית אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרו בפראג שבע קהילות יהודיות - אחת בעיר גופא, עם מחצית היישוב היהודי לערך, והאחרות בפרברים המסופחים; לימים שיתפו פעולה באיחוד הקהילות, הפעילו מוסדות משותפים, והחשוב בהם המוסד לסעד חברתי ב-1935. בפראג רבתי פעלו אגודות וארגונים יהודיים למיניהם, ביניהם חברת "אפיקי יהודה" לקידום מדעי היהדות, החברה ההיסטורית היהודית ומוזיאון יהודי, אגודות סיוע לחולים ולפליטים, מושבי זקנים, מעונות ילדים וכדומה, ארגוני נוער וסטודנטים, ארגוני נשים וספורט ומרכז קהילתי. הופיעו בה שלושה שבועונים ציוניים ואחד צ'כי-מתבולל, ירחונים ורבעונים. בפראג שכנו מרכזי רוב הארגונים היהודיים בצ'כוסלובקיה. בזירה המדינית הגיעו היהודים לעמדות בכירות במפלגות הגרמניות והצ'כיות כאחת; ראש הקהילה אינולד רוזנבאכר היה, בצדו של דוד קוה, מראשי המפלגה הגרמנית הליבראלית במאה ה-19, וברונו קאפקא ולודוויג שפיגל ייצגו את יורשתה בין שתי המלחמות; אמיל שטראוס היה מראשי המפלגה הסוציאל- דמוקראטית הגרמנית, אלפרד מייסנר, לב וינטר, ורוברט קליין בלטו במפלגה
הסוציאל- דמוקראטית הצ'כית, שני הראשונים בתפקידי שרים.

הציונים, אף שהיו מיעוט בפראג, היו היסוד הפעיל ביותר בציבור היהודי המקומי. איגוד אקדמאי יהודי בשם "בריסיה" (BARISSIA) נוסד בפראג ב-1903 והיה אחד הארגונים האקדמאיים הראשיים לקידום הציונות בבוהמיה. אגודת הסטודנטים הציונית "בר כוכבא" בהנהגת שמואל הוגו ברגמן היתה לפני מלחמת העולם הראשונה מוקד לפעולה תרבותית. הציוני ארתור מאהלר נבחר לפארלאמנט האוסטרי וביוזמת לודוויק זינגר הוקם ב-1918 הוועד הלאומי היהודי; ב-1929 נבחר לפארלאמנט הצ'כוסלובאקי ובמותו תפס את מקומו אנג'לו גולדשטיין; עם פראנטישק פרידמן ויעקב רייס, ייצגו את הציונים במועצת העיר. בפראג נערכה ועידת-היסוד של "התאחדות" (1920) ובה התכנס הקונגרס הציוני הי"ח (1933).

בשנת 1930 ישבו בפראג כ- 35,000 יהודים.


תקופת השואה

משנת 1935 התחילו להגיע לפראג פליטים מגרמניה הנאצית, וב-1938 גם מאוסטריה, אחרי ה"אנשלוס" ומחבל הסודטים אחרי שסופח לגרמניה. ביום הפלישה הגרמנית - 15 במארס 1939, היה מספר היהודים בפראג כ- 56,000 לערך.

ביולי 1939 הכריז המושל קונסטאנטין פון נויראט על פתיחת לשכת ההגירה ליהודים. הלשכה התנהלה למעשה בידי אדולף אייכמן.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), נאסרו אנשי-ציבור והועברו כבני- ערובה למחנה בוכנוואלד. התחילה סידרה של הפקעות רכוש, של גזירות על פעולות ציבוריות למיניהן, נישולים ממוסדות חינוך לדרגותיהם, נאסר השימוש בתחבורה ציבורית ובטלפון. הארגונים היהודיים המשיכו בחשאי בפעולות הסבה חינוכית ומקצועית, כהכנה להגירה. עד סוף השנה אירגן המשרד הארץ-ישראלי בפראג, בהנהלת יעקב אדלשטיין, הגירה חוקית ומחתרתית של 19,000 איש בערך. במארס 1940 הורחבה סמכות לשכת ההגירה על שטח הפרוטקטוראט כולו. כדי למנוע גירושים למזרח הציעו מנהיגי הקהילה להקים מוסד יהודי מרכזי בשלטון עצמי. לימים הקימו הגרמנים על סמך ההצעה את מחנה תרזין (תרזיינשטאדט).

קהילת פראג נאלצה להגיש רשימות של מועמדים לגירוש ולערוב להתייצבותם למועד. בתקופה שבין תחילת אוקטובר 1941 עד אמצע מארס 1945 הובלו ל"מזרח" או לטרזיינשטאדט 46,067 מיהודי פראג. שניים מראשי הקהילה, ה' בון ואמיל קאפקא (בשעתו יו"ר הקהילה) נרצחו במאוטהאוזן בשל נסיון להאט את קצב הגירושים.

"לשכת נאמנות" שהקימו הנאצים עסקה במכירת הרכוש הגזול והכנסותיה הועמדו לרשות "סיוע החורף" בגרמניה; היא שלטה על 54 מחסנים, ובכלל זה 11 בתי-כנסת (שניצלו בכך מחורבן). לשכת ההגירה ריכזה תשמישי-קדושה מ-153 קהילות בבוהמיה ובמוראביה לשם הקמת "מוזיאון מרכזי לגזע היהודי שהלך לעולמו"; החוקרים היהודיים שהועסקו בנושא שולחו למחנות-המוות על סף השחרור.


בתום המלחמה חזר מלונדון חבר מועצת-המדינה הגולה ארנוסט פרישר וביוזמתו הוקם ועד הקהילות היהודיות בצ'כוסלובקיה. לדברי הבטאון הרשמי של הוועד היו בפראג ב-1946 10,338 יהודים - מהם 1,396, ברובם מנישואים מעורבים, שלא גורשו; 227 שהסתתרו אצל לא- יהודים; 4,986 שחזרו ממחנות שונים; 883 ששירתו בצבא הצ'כוסלובקי בארצות אחרות; 613 מהגרים שחזרו ו-2,233 יהודים מקארפאטו-רוס, שסופחה לברית-המועצות. השתלטות הקומוניסטים ב-1948 שמה קץ למאמצי השיקום, ועד 1950 יצאה כמחצית האוכלוסיה היהודית לארצות-חוץ, לרבות ישראל. משפטי סלאנסקי והוקעת היהודים כ"אויבי מעמד הפועלים" הגבירו את הרדיפות. בשנים 1964-1951 גם לא היתה כל אפשרות של הגירה. רכוש הקהילה נמסר למדינה, ארגוני הצדקה פוזרו, שירותי הדת בוטלו למעשה. ומכל כלי-הקודש נשארו בפראג ב-1964 שני חזנים ושני שוחטים בלבד.

במרס 1967, סמוך לתקופת "האביב של פראג" ביקר בפראג נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן, ופעל לחיזוק הקשר ליהדות בקרב הנוער היהודי, שהיה מאורגן עוד מ-1965. על אף הנסיון לדכא מגמה זאת בעקבות הפלישה הסובייטית באוגוסט 1968, המשיך הנוער היהודי בפעולות תרבות עד שנת 1972.

בסוף שנות השישים של המאה ה-20 נותרו בפראג כאלפיים יהודים.

על קירות בית הכנסת "פנקס", במסגרת המוזיאון היהודי המרכזי בפראג, רשומים שמותיהם של 77,297 יהודי בוהמיה ומוראביה שנרצחו בידי הנאצים בשנים 1945-1939.

בשנת 1997 חיו כ- 6,000 יהודים בצ'כיה כולה, רובם ישבו בפראג. אמנם רוב יהודי פראג היו מבוגרים, אולם בשנות התשעים התחזקה הקהילה, כאשר יהודים רבים, בעיקר אמריקאים, באו לעבוד בצ'כיה, התיישבו בפראג והצטרפו לקהילה.

באפריל 2000 נקראה הככר המרכזית בפראג על שמו של פרנץ קאפקא. הדבר נעשה ביזמתו ובזכותו של פרופסור אדוארד גולדשטאקר (GOLDSTUCKER) בן 87, יהודי יליד פראג, אחרי שנים של מאבק ברשויות.
בולזאנו Bolzano

(בגרמנית Bozen)

בירת מחוז בולזאנו בצפון איטליה.

יהודים התחילו להתיישב בבולזאנו במחצית השנייה של המאה ה- 14, אחרי שהאזור עבר לשליטת בית האבסבורג. רוב היהודים היו ממוצא גרמני, כמה היו מאיטליה. הם עסקו בהלוואות כספים.

הרדיפות והגרושים בעקבות עלילת-דם, שהתרחשה בטרנט (Trent) בשנת 1475, השפיעו גם על יהודי בולזאנו. ולמעשה רוב היהודים עזבו את העיר בסוף המאה ה- 15.

יהודים מעטים התיישבו שוב בבולזאנו במחצית הראשונה של המאה ה- 16, ובשנת 1754 נמצאו רק שתי משפחות יהודיות בעיר.

יהודים שוב התיישבו בבולזאנו במשך המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20. לפני מלחמת העולם השנייה (1939) ישבו בבולזאנו כמאה יהודים.


תקופת השואה

בימי המלחמה, אחרי שכבשו הגרמנים את איטליה ובתקופת שליטתם בצפון המדינה (1943 - 1945), היה בבולזאנו אחד ממחנות הריכוז הגדולים באיטליה. הקהילה היהודית בעיר הוכחדה.
אסכנזי
ASKENAZY, ASKENAZI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. שם המשפחה אסכנזי נגזר מהשם המקראי אשכנז, שמו של אחד מנכדיו של נח (בראשית, י,ג). אשכנז מוזכר במקרא גם כשמה של ממלכה (ירמיהו, נ"א,כ"ז), שמיקומה היה ככל הנראה במעלה נהר הפרט. בספרות הרבנית המוקדמת אשכנז הוא שם נרדף לאסיה. בימי הביניים אשכנז הפך לשמה הכולל של ההתיישבות היהודית בצפון מערב אירופה, בעיקר על גדות נהר הריין. בתקופה המודרנית המונח אשכנז מתייחס לגרמניה וליהודי גרמניה וצאצאיהם במרכז ומזרח אירופה ("האשכנזים"), כנגד יהודי ספרד וצאצאיהם ("הספרדים"), מינהגיהם ותרבותם. הצורות השונות של שם המשפחה הזה התפתחו כאשר יהודים גרמנים - "אשכנזים" - היגרו לדרום אירופה וצפון אפריקה. השם אשכנזי, המופיע בצורות איות שונות, מתועד החל מהמאה ה-13.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אסקנזי כוללים את ההסטוריון והדיפלומט הפולני סימון אסקנזי (1937-1867) והסופר והעיתונאי הצ'כי לודוויד אסקנזי אשר פעל במאה ה-20.