חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי הוניין

הוניין Honain

עיר נמל באזור תלמסן בחוף המערבי של אלג'יריה.


יישוב יהודי נזכר במקום לראשונה בתשובות של רבנים מגורשי ספרד מהגירוש של שנת קנ"א (1391). סבורים שהישוב היה קיים קודם לכן.

מגורשי קנ"א התיישבו בהוניין, ביניהם הייתה משפחת סספורטאס. ונודע ר' משה גבאי, תלמיד חכם, בעל דרכון של אראגון, שהיה יוצא בשליחות למרוקו מטעם ג'ואן הראשון, מלך ספרד.

ר' אפרים אנקאווה ממגורשי קנ"א הגיע למראכש ומשם עבר להוניין והתגורר בה זמן מה, ואחר-כך השתקע בתלמסן ושם נקבר.

במאה ה- 14 ובתחילת המאה ה- 15 שימש נמל הוניין את אזור תלמסן, בירת ממלכת בני מרין באותה התקופה, ואת כל העורף עד נאות תואת. יהודים מתלמסן קיימו עסקים בהוניין במאה ה15-. אמנם רוב היהודים עסקו בדיג, אך היו ביניהם גם סוחרים ובעלי-ספינות שניהלו קשרי מסחר עם ארצות אירופה.

ככל הנראה החלו יהודים לעזוב את הוניין אחרי פלישת ספרד בשנת 1509, כיון שבמאה ה- 16 כבר לא היו ידיעות על יהודים במקום, ונראה שמאז לא נותר שם יישוב יהודי.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
254125
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
SASPORTAS, SAPORTA, ZASPORTA, SZAPORTA, SFORTA, CHICHPORTE, CHSESPORTES, SAPORTAS, CAPORTA, DE SAPORTA, SESPORTES, CAPORTA, CESPORTES, CEPORTA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. שמות המשפחה בקבוצה הזאת נגזרו מביטוי בספרדית / קטלנית, שפירושו "שישה שערים". דה ספורטה מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1249 עם יצחק בן יוספיה דה ספורטה בברצלונה, ספרד; וספורטה בשנת 1263, עם הרב אברהם בן יונה ספורטה מברצלונה. סס פורטס מתועד בשנת 1390, סספורטאס בשנת 1492, וסספורטס בשנת 1636. במאה ה-17, סספורטס מתועד כשם משפחה יהודי עם הסוחר אברהם סספורטס, המוזכר במסמך של הקונסוליה הצרפתית בטוניס מ-19 במאי, 1693.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודיsסספורטס כוללים את הרב יעקוב סספורטס (1698-1610), יליד צפון אפריקה, אשר כיהן הרב הראשי של אמסטרדם, הולנד.

במקרים מסויימים השם ספורטס הוא גרסה של השם פורטה.
ALNAQUA, ALNEQUA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי. שמות המשפחה בקבוצה זאת הם גרסאות של המילה הערבית אנקאוה המקבילה למילה אסאו בספרדית ופירושה "טהרה" .

גרסאות של שם זה כוללות את אלנקאוה, אלנקאוי, אנקוא, אנקאוה ונקאוה. במסמכים ספרדיים מימי הביניים השמות בקבוצה הזאת מופיעים בצורות אנקאוה, אל נקוה, אנקאהוה, אנאקאבה ואנקאוה.

אנקאוה מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1200; אנקוה ב-1265; אל נקוה ב-1332; אסיו ב-1339; בן אנקאוה ב-1341; אנקאוה ב-1397; אל-נאקאוה במעאה ה-14; אנקאהוה ב-1404; אנקוה ב-1486; אסאו ב-1488; אנקאבה ב-1492; אנקאוה במאה ה-19; אסאו, אנקאוה ואלנקוה במאה ה-20.

אלנקאוה מתועד כשם משפחה יהודי עם הרופא הרב אפרים בן ישראל אלנאוה אשר חי באלג'יריה במאה ה-15; ועם הרב יום טוב אלנקאוה אשר חי ביוון במאה ה-18.

תלמסן Tlemcen

בערבית: تلمسان‎ 

עיר סמוכה לחוף הים התיכון ולגבול מרוקו, צפון מערב אלג'יריה.

תלמסן הרומית נזכרת במאה הרביעית בשם Pomaria, תלמסן היהודית, שנשאה אופי דתי, נזכרה במקורות בשם "ירושלים דמערב" או "פנינת המגרב". מסורות יהודיות מספרות על יהודים בתלמסן לפני הכיבוש הערבי במאה השמינית. בשו"ת שהופנה לגאוני בבל במאה העשירית עלה נושא הגליית יהודי תלמסן.

אם בימי שלטון המוראביטון (1145-1075) ידעו יהודי תלמסן תקופה של פריחה, הרי מאז 1145 כששושלת אל-מוחדון הקנאים לאסלאם תפשו את השלטון, הורע מצב היהודים, החלו מקרים של גזילת רכושם והם נדרשו להתגורר רק בפרברי העיר ולא במרכזה.

במאה ה- 13 הייתה תלמסן תחנה על "דרך הזהב", מסודאן לספרד דרך חופי אלג'יריה, ובהיות היהודים המתווכים העיקריים בסחר הזהב העניקו מלכי אראגון את חסותם ליהודי תלמסן.

רק אחרי גזירות קנ"א (גלות סוויליה 1391) הגיעו לעיר פליטים יהודים מספרד וביניהם הרב אפרים אנקאוה ("הרב") שטבע את חותמו על העיר ועל הקהילה. בזכותו הורשו היהודים לשוב ולהתגורר במרכז העיר, וכן לבנות בית כנסת חדש הנושא את שמו של הרב. קברו של הרב אנקאוה נהפך למקום קדוש ומוקד עלייה לרגל בל"ג בעומר ליהודים ולמוסלמים.

אחרי גירוש ספרד (1492) מצאו יהודים רבים מקלט בעיר תלמסן. סבורים שהקהילה מנתה אז 12,000 איש, ביניהם רבנים מפורסמים.

במאה ה- 16 תקפו הספרדים את ערי החוף במערב אלג'ריה והגיעו עד לתלמסן. משנכבשה העיר הכובשים טבחו ביהודים והקהילה נמחקה לזמן רב.

כשהצרפתים כבשו את אלג'יריה ב- 1830 הם מצאו בעיר קהילה יהודית קטנה ודלה. ב- 1870 חיו בתלמסן כ- 500 משפחות יהודיות שקיימו אורח חיים דתי-מסורתי. עם מתן זכויות אזרח צרפתיות ליהודי אלג'יריה ("צו כרמייה" 1870) ואימוץ אורח החיים הצרפתי ("פרנסיזציה") החלה הקהילה להתפתח. ילדי הקהילה למדו בבתי ספר ממשלתיים צרפתיים ורבים המשיכו בלימודים גבוהים ובחרו במקצועות חפשיים.

במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) גוייסו יהודי תלמסן, כשאר יהודי אלג'יריה, לצבא הצרפתי ולחמו בחזית צרפת ובדרדנלים.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם הקמת ממשלת וישי בצרפת (קיץ 1940) וביטול הזכויות שהעניק צו כרמייה סבלו היהודים מהפליה ומחוקים אנטישמיים, תלמידים יהודים הוצאו מבתי הספר הממשלתיים, יהודים פוטרו ממשרות ציבוריות ורבים איבדו את פרנסתם ולמרות פעילותו של ועד הקהילה היו משפחות שהגיעו לחרפת רעב.

נחיתת צבאות בנות הברית בנובמבר 1942 הביאה שנוי לטובה והתחזקות כלכלית.

לפני צאת הצרפתים את אלג'יריה ב- 1962 היו בתלמסן 4,000 יהודים ו- 130 ילדים למדו בתלמוד תורה. מאז עזבו כל יהודי תלמסן את העיר והקהילה העתיקה התחסלה. אגודות יהודים יוצאי תלמסן מצויות ברבות מערי צרפת.


חיי הקהילה

יהודי תלמסן היו ידועים כאומנים בטוויה ובאריגת בדים ושטיחים וכן כצורפים בכסף ובזהב. במשך כל תקופת קיומה של הקהילה עסקו יהודי המקום במסחר זעיר.

חשיבותה של קהילת תלמסן באה לה מהרבנים הרבים שצמחו ופעלו בה אחרי התיישבותם של גולי ספרד (בסוף המאה ה- 14 ובסוף המאה ה- 15) במקום. בנוסף לרב אפרים אלנקאוה (שנפטר ב- 1442) נודעו: אלל בן סידון שכתב פיוטים בנוסח התפילה; הרב יהודה קלש מחבר "משיח אלמים", פירוש על רש"י; יעקב גביסון בעל "דרך השכל"; אחיו א' גביסון רופא ותיאולוג; יעקב בירב, שבין תלמידיו היה ר' יוסף קארו; סעדיה בן אלי שוראקי, מתמטיקאי ומחבר הספר "מונה ישראל" והרב הצעיר (שמת בצעירותו ונקבר ליד קברו של "הרב") ר' יוסף אלשכר, שנודע בשם "אל-רקייס), כתב חיבורים רבים וב- 1935 נתגלה ספרו "צפנת פענח", פירוש קבליסטי של המשנה. רבני תלמסן קבעו את אופייה של הקהילה.

הרב יוסף משאש, יליד מכנס, שימש כרב בתלמסן ב- 1924 עלה לישראל וכיהן כרב של חיפה בשנות החמישים.

תואת Touat

נאות מדבר בקצה מדבר צחרה (סהרה), מערב אלג'יריה, על גבול מרוקו.


יישוב יהודי היה קיים באזור בשליש הראשון של המאה ה- 14 ונזכר בתשובות רבנים מגורשי קנ"א (1391, מסוויליה). אז גם נזכרת תואת לראשונה בספרות הערבית.

תעוד מראשית המאה ה- 15 מעיד על קשרים בענייני הלכה בין יהודי תואת לחכמי אלג'יר באמצעות קהילת הוניין. כן היו קשרים כאלה עם קהילת אוראן (והראן).

היהודים בתואת עסקו במסחר באמצעות שיירות הגמלים, וקיימו קשרי מסחר עם נמלי הים התיכון ועם סודאן.

הקהילה נוהלה על-ידי "ועד שבעת טובי הקהל", והדבר מעיד על גודלה. היהודים התגוררו ככל הנראה בשורה של טירות מבוצרות (קצור), ששכנו באזורי נאות המדבר ולידן היו יישובים חקלאיים-מסחריים. על פי מקור משנת 1447 מצב הקהילה היה טוב, הקהילה הייתה גדולה והיהודים היו בני חסות של אדונים מקומיים. כל המסחר התנהל באמצעותם והם נחשבו לאנשים אמינים.

בשנות התשעים של המאה ה- 15 הגיע לתואת אחד השיח'ים ה"מראבוטים" מחמד אל-מגילי, שנודע במקורות יהודיים מאוחרים בשם "הצורר הנודע ממגילה", ופתח בהסתה נגד היהודים, שהיו בעלי השפעה באזור. הוא הורה להרוס את בית הכנסת החדש שנבנה שם, האשים את היהודים במעשי כשפים והרג יהודים רבים מעשירי תואת. היהודים שנותרו הופלו לרעה וחוייבו ללבוש בגדים מיוחדים לשם זיהויים. היו משפחות שהתאסלמו בכפייה והיו שעזבו ופנו מערבה וצפונה, ועל מוצאם מתואת מעיד שם המשפחה תואתי.

בעקבות ארועים אלה נפסקות הידיעות על תואת במאה ה- 16.

על שרידי היהודים בנאות תואת שנאלצו להתאסלם קוראים בדין וחשבון של נוסע יהודי במחצית השנייה של המאה ה- 19, שניסה לחדש את המסחר עם העיר תמבוכתו. הוא סיפר על שבט דאגאתון שחי בצחרה בחסותם של שבטי התוארג והוא ממוצא יהודי.

היו חוקרים שראו ביהודי תואת צאצאי ברברים שהתייהדו.

ציוני דרך בתולדות יהודי אלג'יריה


200- יורדי הים הפיניקים

ספינות המשוטים של צי הסוחר הפיניקי היו שיא הטכנולוגיה באלף השני והשלישי לפנה"ס. את סימן ההיכר שלהן- פסלון בצורת סוס שמותקן על חרטומן- אפשר היה לזהות בכל נמל שמכבד את עצמו במזרח התיכון הקדום. בנמלים אלו פרקו הפיניקים הקדמונים את סחורתם- אריגים צבועים ארגמן, אבני חן, שנהב ואריחי זכוכית.

בדומה להתיישבות היהודית בשאר צפון אפריקה, כנראה שגם היהודים הראשונים שנחתו באלג'יריה הגיעו יחד עם ספינות הסוחר הפיניקיות. התנ"ך מזהה את הפיניקים עם הצידונים ומספר על קשרים חמים בין שלמה המלך וחירם מלך צור שאף סיפק את עצי ארזי הלבנון ששימשו לבניית בית המקדש הראשון. התיאור המקראי מתיישב עם מסורת ידועה של יהודי העיר קונסטנטין באלג'יריה (שבעת העתיקה נקראה "סירטה") כי יהודים ישבו בעיר עוד בתקופת בית ראשון וניהלו קשרים מסחריים עם הממלכה העברית.

עדויות ארכיאולוגיות להימצאותה של קהילה יהודית באזור אלג'יריה של ימינו מופיעים החל מראשית התקופה הרומאית. מצבות וקברים יהודיים מהמאה ה-2 נמצאו בערים קונסטנטין וסטיף ובערים אחרות נמצאו שרידי בתי כנסת נוספים שמיוחסים למאה ה-4.



693 - מהיום יקרא שמך ד'ימי

במאה ה-7 לספירה נפתח פרק חדש בהיסטוריה של הדתות עם הכיבושים הגדולים של האסלאם שהתפשטו מחצי האי ערב והגיעו עד צפון אפריקה וספרד. מול צבאותיו של המצביא המוסלמי עוקבה בן נאפע, עמדו כוחות מהאימפריה הביזנטית וכן שבטים בֶּרבֶרים בהנהגתה של המלכה דהיה אל כהינה, שהאגדה מספרת כי הייתה ממוצא יהודי. מותה של המלכה (שנת 693) שסיפורים רבים נקשרו ביופייה ובאומץ ליבה, סימל את ראשית הדומיננטיות של הדת המוסלמית בארצות המגרב (מרוקו, לוב, תוניסיה, אלג'יר)- שנמשכת עד עצם ימינו.
תחת השלטון המוסלמי זכו היהודים במעמד של "דימי" (בן חסות) שאפשר להם לשמור על דתם, אך עם זאת הגביל את זכויותיהם המשפטיות והשית עליהם חובות שונות ומשונות, כמו החובה לארח ולהאכיל כל עובר אורח מוסלמי במשך שלושה ימים וכן איסור רכיבה על בהמות כמנהג המוסלמים.

בתקופת הכיבוש המוסלמי התגבשו באלג'יריה קהילות יהודיות בערי החוף מ'סילה וטלמסן. קהילות אלו התאפיינו בקשרים תורניים הדוקים שניהלו עם קהילות יהודיות בעולם- מהעיר פֶס במרוקו שבמערב, דרך חבורת "הגאונים" שישבה בארץ ישראל ועד הישיבות המפורסמות בערים סורא ופומפדיתא בבבל שבמזרח.

שני חכמים יהודים ממוצא אלג'ירי שהשפיעו רבות על המחשבה היהודית לתולדותיה היו הפילולוג יהודה איבן קורייש, החכם היהודי הראשון שעסק בחקר השוואתי בין הלשונות השמיות- עברית ארמית וערבית. והחכם השני, רבי יצחק אלפסי (הרי"ף) נולד בעיר מ'סילה ונחשב, יחד עם הרמב"ם והרא"ש (רבי אשר יחיאל) לאחד מהאבות המייסדים של ההלכה היהודית.



1121- נתיב הזהב היהודי

בשנת 1121 נשא המטיף הדתי, עבדאללה אבן תומארת, דרשה בה טען שהוא המהדי שפירושו "המונחה בידי האל"- ושייעודו להושיע את העולם מאלימות ואי-צדק. באירוניה היסטורית קלאסית דווקא שושלת "אל מוואחידון" אותה ייסד עבדאללה הייתה האכזרית ביותר בתולדות השושלות האסלאמיות. במיוחד בלטה אכזריותם כנגד לא מוסלמים (יהודים, נוצרים) אשר בפניהם הועמדו שלוש אופציות: התאסלמות בכפייה, מוות או גירוש.
למעט השמדת הקהילה היהודית בטלמסן לא ידוע רבות על מצבם של היהודים באלג'יר במאות ה-12 וה-13 עת שלטה באזור שושלת אל מוואחידון.

לאחת התפוררות שושלת "אל מוואחידון" עלתה לשלטון שושלת מוסלמית אחרת- השושלת הזיאנית שיחסה ליהודים היה סובלני הרבה יותר. בשנים אלו השתקמו הקהילות היהודיות באלג'יריה, בעיקר תודות לזרם מהגרים איטי שהחל לזרום מספרד עקב חששם של היהודים ממוראות הרקונקיסטה (הכיבוש הנוצרי של ספרד). בשנים אלו נוצרו קשרי מסחר ענפים בין ערי החוף של אלג'יריה לקטלוניה בספרד. קשרים אלו מקורם בסוחרים יהודים עשירים מברצלונה ומיורקה שהתיישבו בערי החוף של אלג'יריה וזכו לאמונם של המלכים הספרדים (אמונם של האחרונים ביהודים היה כה רב שהם מינו יהודים לשגרירים בבתי הדין המוסלמים באפריקה כמו לדוג' האחים אברהם ושמואל בן ג'ליל).

חשיבותה של העיר טלמסן גבר במאות ה-14 וה-15מאחר והיא נחשבה לתחנה האחרונה ב-"נתיב הזהב הסודני" שכונה גם "הדרך היהודית" עקב הדומיננטיות של הסוחרים היהודים באזור.
היהודים סחרו בעיקר בזהב אך גם סחר עבדים היה נפוץ ביותר. אחת המשפחות העשירות בתקופה זו הייתה משפחת "אל אזאר".


1391- מרבה קנ"א מרבה חוכמה

גזירות קנ"א שפרצו בספרד בשנת 1391 הובילו לגל הגירה גדול של יהודים מספרד לאלג'יריה. העיר החביבה על המהגרים הייתה אלג'יר, שישבה על גדות הים התיכון ואשר אודות למהגרים זכתה למעמד בכורה בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וספרד.

באותה תקופה תחום "מדעי החברה" אמנם לא היה מפותח, אולם בכל הנוגע לשוני במנהגים, בשפה, בטקסים, לא צריך היה להיות סוציולוג דגול כדי להצביע על ההבדלים בין המהגרים היהודים שהגיעו מספרד לבין היהודים המקומיים, ילידי אלג'יריה. השוני והניכור יצרו חומה תרבותית בין שתי קבוצות אלו והולידו מצב בו המהגרים הספרדים, בעלי הדימוי העצמי האליטיסטי, התגוררו ברובע נפרד וגם הקימו לעצמם בית כנסת ובית קברות. ההבדלים באו לידי ביטוי אפילו באופנה המקומית - בעוד המהגרים הספרדים חבשו כומתות וברדסים, היהודים הילידים חבשו טורבנים. למרות זאת, גם המתנגדים הגדולים למהגרים הספרדים לא התכחשו לעובדה כי כישרונם הארגוני ומסירותם ללימוד חיזקו מאוד את מוסדות הקהילה.

בין פליטים אלו היו מלומדים גדולים כמו ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) ור' יצחק בן ר' ששת (הריב"ש) שהתפרסם בעיקר בזכות עיסוקו ברפואה ופילוסופיה, אהבה אותה הנחיל גם לבנו ר' שלמה בן שמעון דוראן (הרשב"ש) שנחשב לאחד מגדולי חכמי אלג'יריה. דמות חשובה נוספת שהגיעה לאלג'יריה עם פליטי קנ"א הוא הרופא ר' שמואל אלאשקר, שהתיישב בתלמסן ונהפך לרופא הבכיר בעיר ולמקורב לשליט המוסלמי.
גם כלכלתה של האלג'יריה גדלה אודות למהגרים היהודים שהגיעו מספרד, כשלעיתים אותו סוחר יהודי שפרק גלימות, דגנים, שטיחים וצמר מאנייה אירופאית שעגנה באחת מערי הנמל, היה זה שהעמיס נוצות יען וזהב אפריקאי על אותה אנייה בדרכה חזרה לאירופה.


1541- פורים שני

מדיניות שלטונות האימפריה העות'מנית הייתה "לנצל" ככל האפשר את משאבי הארצות אותן כבשה האימפריה. עקרון זה יושם בהקפדה גם באלג'יריה, שעם כיבושה בראשית המאה-16, החלו התורכים לחוקק חוקים קשים נגד יהודים ומוסלמים כאחד. בהתאם לאסטרטגיית "הניצול" לא היו חוקים אלו חלק מאידיאולוגיה דתית או פוליטית מסוימת, אלא נבעו אך ורק מתוך חמדנות.
מצבם של היהודים שחיו תחת השלטון העות'מני באלג'יריה היה גרוע אף יותר ממצבם בארצות אחרות שנכבשו על-ידי התורכים: הם הואשמו באחריות לתסיסה נגד השלטונות, חויבו לשכן חיילים עות'מניים בבתיהם וחיו תחת איום קיומי, שבא לידי ביטוי בדבריו של שלמה בן צמח דוראן אשר כב ר במאה ה-15 כתב כי "רציחות נגד יהודים הם דבר תדיר שעובר ללא כל ענישה, והרוצחים מסתובבים בחופשי ומתרברבים על מעשיהם".
התורכים לא היו היחידים שחדרו למרחב האלג'ירי. בראשית המאה ה-16 פלשו כוחות ספרדים וצרפתים לערי הנמל באלג'יר וניהלו קרבות מרים עם התורכים.

בשנת 1509 כבשו הספרדים את העיר אוראן, בה שכנה קהילה יהודית גדולה, והפכו אותה לעיר נוצרית. כך נוצר מצב פרדוקסלי שאותם יהודים שגורשו מספרד ב-1492 בגלל היותם יהודים מצאו את עצמם חיים שוב כיהודים תחת שלטון ספרדי באלג'יריה. במסגרת כיבוש אוראן הפכו הספרדים את בית הכנסת בעיר לכנסייה ונערכו מעשי פרעות ואונס מצד הצבא הספרדי ביהודים, מה שהוביל לנטישת העיר בידי יהודים רבים.
אחד האירועים המפורסמים באותה תקופה התרחש בשנת 1541. בשנה זו יצא מלך ספרד קרל החמישי לקרב במטרה לכבוש עיר הנמל אלג'יר, אולם רצף בלתי מוסבר של פגעי טבע מנע ממנו לממש את מזימתו.
היהודים, שחששו מפני המלך הספרדי אשר איבתו ליהודים הייתה מן המפורסמות, האמינו כי יד אלוהים הייתה בדבר ומאז קבעו את יום הפלישה, ד' חשוון, כפורים שני ויום טוב.


1700 זקן היהודים

עד מחצית המאה ה-19 ארגון הקהילה היהודית באלג'יריה היה תחת סמכויותיו של אדם אחד: ראש הקהילה שכונה גם "זקן היהודים". המנדט שקיבל ראש הקהילה מהשלטונות היה רחב- מהוצאה לפועל של עונשים שנגזרו בבתי הדין הרבניים (רק בתחום האזרחי - התחום הפלילי היה בידי השלטון) ועד ניהול בתי הכנסת ומוסדות הצדקה השונים.

זמינותם של בתי הדין הרבניים לא הרשימה את היהודים האלג'יריים, שנטו יותר ויותר לפנות לבתי משפט האזרחיים המוסלמיים. דפוס זה הוקע על-ידי הרבנים המקומיים שנקטו בשיטות של גינויים וחרמות כנגד אלו שהעדיפו את החוק המוסלמי על פני ההלכה היהודית.
על שאלות של מנהג, לעומת זאת, הסטטוס קוו היה שבזמן שיש מחלוקת מאמצים את המנהג של היהודים המקומיים. מאוחר יותר הונהגה שיטת "התקנות" שהעניקה לכל קהילה את הסמכות לקבוע לעצמה את המנהגים. שיטה זו, שנשמרה בקנאות במשך מאות שנים, יצרה עושר תרבותי-דתי מרתק שבא לידי ביטוי בנוסחי תפילות, פיוטים ומחזורים שחוברו בשפות שונות כמו השפה היהודית- ערבית (ניב מיוחד ליהודי ארצות האסלאם) השפה העברית ושפת הלדינו.


1827- עושים פלישה מזבוב

ב-30 באפריל 1827 התאספו מספר קונסולים זרים לכנס חגיגי בארמונו של שליט אלג'יריה חוסיין דיי. במהלך הכנס, שהיה פתוח לקהל הרחב, שאל חוסיין דיי את הקונסול הצרפתי, בדרך אגב, מתי ארצו מתכוונת להסדיר את חובה העצום, כ-14 מיליון פרנק, לשלטונות האלג'יריים.
כאשר שמע המלך שעדיין לא חלה התקדמות בסוגיה התמלא כעס והכה את הקונסול הצרפתי בפניו בעזרת ידית של מניפה. על פי גרסא אחרת, חוסן דיי ניסה לגרש זבוב מציק ובטעות פגע בפניו של השגריר.
כך או אחרת, התקרית הדיפלומטית עוררה את כעסם של הצרפתים שתבעו משליט אלג'יריה להתנצל לאלתר. משזו לא התקבלה פלשה צרפת לאלג'יריה וכבשה אותה בהצלחה.

סיפור החוב של צרפת לאלג'יריה מתחיל 150 שנה לפני בשתי משפחות יהודיות- משפחת בכרי ומשפחת בוג'נאח. משפחות אלו היו חלק מגל מהגרים גדול של יהודים שהגיעו במהלך המאה ה-17 מליבורנו איטליה אל ערי הנמל באלג'יר בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות.
בסוף המאה ה-18 הקימו צאצאי משפחות אלו את אחד התאגידים הכלכליים הגדולים ביותר באלג'יריה. תחום עיסוקה המרכזי של החברה התמקד בסחר חיטה, והלקוח העיקרי שלהם הייתה ממשלת צרפת, שבראשית המאה-19 נזקקה נואשות למזון עקב מלחמותיו הרבות של נפוליאון.

עקב אובססיית הכיבושים של נפוליאון צברה צרפת חובות ענק של מיליוני פרנק לחברת בכרי-בוג'נאח. מאחר והחברה מימנה את פעילותה מהלוואות שלקחה משליט אלג'יריה, חובותיה של צרפת לבית בכרי-בוג'נאח היו למעשה חובות לחוסיין דיי. וכך הפרשה נהפכה לסכסוך כלכלי מתמשך בין המדינות, שהתגלגל לאורך שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-19 והסתיים בכיבוש ארוך ומדמם שנמשך כ-130 שנה.


1895- פרנקופיל יהודי

בהתאם למדיניות שהנחתה את רוב מדינות אירופה הנאורה במאה ה-19 כי יש לתת ליהודים את כל הזכויות כיחידים ואפס זכויות כאומה, העניקו הצרפתים ליהודי אלג'יריה שוויון זכויות מלא מחד, אך מאידך חתרו לטשטוש זהותם היהודית והיטמעותם באומה הצרפתית.
מכל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לא הייתה קהילה שעברה מהפכה תרבותית כה קיצונית ומהירה כפי שעברה הקהילה היהודית באלג'יריה תחת הכיבוש הצרפתי (1830-1962).
אזרוחם המהיר של יהודי אלג'יריה "תפס" אותם לא מוכנים. המשיכה לתרבות הצרפתית הייתה עזה, רבים זנחו את עולם המסורת היהודי, אימצו את הלבוש, המנהגים והשפה הצרפתית והניחו בקרן זווית את שתי השפות העיקריות המזוהות עם היהודים עד אז: העברית והערבית-יהודית.

אחת הסיבות להיטמעות המהירה נבעה מחינוך. למרות הקמת רשת בתי ספר "תלמוד תורה" והופעתה של רשת בתי הספר "אליאנס" ששילבה בין לימודי מסורת והשכלה, רבים מהיהודים שלחו את ילדיהם לבתי ספר ממשלתיים-צרפתים ובכך עיצבו את זהותם העתידית.
ההזדהות עם התרבות הצרפתית באה לידי ביטוי גם ביצירת ספרות יפה ושירה בצרפתית בידי משוררים וסופרים יהודים-אלג'ירים. מספר נשים התבלטו בתחום זה בתחילת המאה ה-20, ובהן אליסה ראיס, ברת בנישו-אבולקר ובלאנש בן דהאן.

בראשית המאה ה-20 נהפכו היהודים לבעלי ייצוג לא מידתי בקרב בעלי המקצועות החופשיים- עורכי דין, רופאים, מהנדסים, פקידים ממשלתיים, קצינים בכירים בצבא הצרפתי ועוד. הצלחת היהודים לוותה גם בהתפרצויות אנטישמיות (בתלמסאן 1881, 1883 ובאלג'יר, 1884, 1885) בעיקר מצד המתיישבים הצרפתים שראו ביהודים "הנחותים" איום על מעמדם. קיטוב בתקריות האנטישמיות התחולל בשנת 1895 עקב הדי משפט דרייפוס שהגיעו עד אלג'יריה והצמיחו מפלגות בעלות אידיאולוגיה אנטישמית שאף זכו בבחירות באוראן ובקונסטנטין ב-1897.


שנה מספר היהודים באלג'יריה

1830 26,000
1850 26,000
1866 38,500
1881 52,000
1914 96,000
1931 110,000
1948 120,000
1960 130,000
1963 4,000
2005 150


1940- גיבורים כנגד כל הסיכויים

לקיחת האזרחות מהיהודים עם ביטול "חוק כרמיה" ב-1940 היה האות למסע הדה-לגיטימציה שהתנהל נגדם במהלך מלחמת העולם השנייה.
ממשלת הבובות של וישי ששלטה גם באלג'יריה אימצה בחום את חוקי הגזע הגרמנים. סטודנטים יהודים סולקו מאוניברסיטאות, בתי הספר הממשלתיים נסגרו בפני תלמידים והמוני יהודים פוטרו מעבודתם כרופאים, עורכי דין, מורים ופקידים. ב-21 בנובמבר 1941 עבר חוק שאסר על יהודים להחזיק בנדל"ן וקבע שכל רכוש אחר יוחרם על ידי השלטון במטרה "להסיר כל השפעה יהודית על כלכלת אלג'יריה". היהודים הוצאו אל מחוץ לחברה. מבוזים, מושפלים ונתונים לשבטם של מוסלמים ומתיישבים צרפתים כאחד, כשאלו האחרונים באים איתם בחשבון על עשרות שנים של עוינות עקב קנאתם על הישגי היהודים. (רק להמחשה, נכון לשנת 1941 היהודים היוו כשני אחוזים מאוכלוסיית אלג'יריה, אך למעלה מ-37 אחוז מהסטודנטים לרפואה, 24 אחוז מהסטודנטים למשפטים, 16 אחוז מהסטודנטים למדעים ו-10 אחוז מהסטודנטים לאמנויות).

למרות ואולי בגלל אקלים עוין זה התאגדה חבורה של יהודים צעירים והקימה מחתרת שהטתה את מגמות המלחמה הכוללת לטובת בעלות הברית. בלי הגזמה.
"מבצע לפיד" היה שם הקוד שניתן למבצע נחיתה אמפיבית של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה המערבית - מרוקו ואלג'יריה, במסגרת המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה.
עלי פי התכנון שנערך בין תנועת ההתנגדות לסוכנים של בעלות הברית, חברי המחתרת היהודית היו אמורים להשתלט ב-8 בנובמבר 1942 על עיר הבירה אלג'יר ועל החוף לידה, כדי לאפשר את נחיתת בעלות הברית בעיר ואת כיבושה מידי משטר וישי כחלק ממבצע לפיד.

לבריטים ולאמריקאים לא הייתה אמונה רבה ביכולת של המחתרת היהודית לבצע את תפקידה, אך בפועל היא זכתה להצלחה יוצאת דופן. בעורמה מעוררת השראה הצליחו חברי מחתרת בת 400 היהודים להשתלט על מתקני הצבא והשלטון בעיר ולהחזיק בהם עד לפלישת בעלות הברית, עם הרוג אחד בלבד. הצלחת המבצע פתחה את שערי צפון אפריקה בפני בעלות הברית ומשם נסללה הדרך לדרום אירופה ולכיבוש איטליה.


2005- היהודים עוזבים את אלג'יריה

למרות היחס האנטישמי לו זכו במהלך מלחמת העולם השנייה המשיכו היהודים להזדהות עם צרפת. כך למשל במהלך המאבק האלג'ירי לעצמאות לאומית צידדו רוב יהודי אלג'יריה בצד הצרפתי ונמנעו מלקחת חלק בתנועה הלאומית האלג'ירית.

לאורך מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) נפגעו היהודים לעתים קרובות מאלימות שכוונה כנגדם או כנגד מתיישבים צרפתים על ידי לאומנים אלג'ירים. התקפות אלה, שכללו פיגועים נגד בתי כנסת והתנקשויות באישים חשובים בני הקהילה היהודית, זעזעו את הקהילה והרחיקו אותה עוד יותר מהתנועה הלאומית האלג'ירית. רציחתו של הזמר היהודי הנודע רמונד לריס (אשר היה ידוע בכינוי "שייח רמונד") ב-22 ביוני 1961 סימלה עבור רבים את תחילת הסוף של חיים יהודיים באלג'יריה.
בתחילת שנות ה-60 הפנימו היהודים שעצמאותה הלאומית של אלג'יריה קרובה ורבים מהם היגרו לישראל וצרפת. העזיבה הגיעה לשיאה ב-1962 כשאלג'יריה השיגה עצמאות, או אז בשנה אחת עזבו את אלג'יריה כ-99% מהיהודים שנשארו בה.

בסך הכול עזבו את אלג'יריה מעל 160 אלף יהודים. כ-85 אחוזים לצרפת וכ-15 אחוזים לישראל. יהודי אלג'יריה שעלו לארץ סייעו לפיתוח הארץ, מספר יישובים בארץ ישראל הוקמו על ידי בני התפוצה או שהם היו בין מתיישביהם הראשונים. יישובים אלה כוללים את מושב זוהר, עין הוד, פתחיה, בית גמליאל, צרופה ועוד.

נכון ל-2005, חיים באלג'יריה בין 100 ל-200 יהודים.

ציוני דרך בתולדות יהודי ספרד

711 | תור הזהב

ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה הוויזיגותית מלמדים על התיישבות יהודית בספרד עוד הרבה לפני התקופה המכונה "תור הזהב" (תקופה שהחלה במאה ה-10 ונמשכה עד למאה ה-12). לדוגמה, על פי המסורת אחת המשפחות הידועות בתולדות יהדות ספרד, משפחת אברבנאל, נדדה לחצי האי האיברי עוד בתקופת בית שני. עם זאת, את דברי ימיה של יהדות ספרד מקובל לפתוח בימים שלאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 711, אז חוותה פריחה משמעותית.
בין האישים היהודים הגדולים של "תור הזהב" הספרדי היו חסדאי אבן-שפרוט, שמואל הנגיד, שלמה בן-אברהם אדרת (הרשב"א), דון יצחק אברבנאל, רבי אברהם אבן-עזרא, המשורר שלמה אבן-גבירול ויהודה הלוי. כל אלה אמנם מוכרים לציבור הישראלי בעיקר כשמות של רחובות, בתי-חולים או מוסדות ציבור, אך לא זו בלבד שמדובר באנשים בשר ודם, מדובר גם בענקי רוח: פילוסופים, משוררים, מתרגמים, פרשני מקרא ורופאים, אנשי אשכולות שעיצבו את דמותו הרוחנית, הדתית והתרבותית של העם היהודי לדורותיו.

915 | בין מדע לאמונה

ייחודה של יהדות ספרד ב"תור הזהב" היה, בין השאר, השילוב בין מדע לאמונה. יכול היה יהודי בספרד של הימים ההם להיות פוסק הלכות, רב ובקי בתלמוד – ויחד עם זאת לעסוק בפילוסופיה, מתימטיקה ומדעים. אדם כזה היה למשל חסדאי אבן-שפרוט – תלמיד חכם, רופא מפורסם והראשון שזכה לתואר "יהודי חצר" במובן הטוב של המלה; אבן-שפרוט היה יועצו של הח'ליף המוסלמי עבד אר-רחמן ה-3 וגם רופאו האישי.
אבן-שפרוט נולד בשנת 915 לספירה ופעל בקורדובה שבדרום ספרד – העיר המאוכלסת והמפותחת ביותר באירופה באותה התקוםה. במהלך השנים החליפה העיר ידיים, אבל המשותף לכל הכובשים היה שיתוף פעולה צמוד ופורה עם האוכלוסייה היהודית המקומית.
יהודים רבים שימשו בקורדובה אנשי מינהל, רופאים, מדענים ובעיקר מתורגמנים. אבן-שפרוט, למשל, היה בקיא בשתי השפות הבינלאומיות של התקופה, לטינית וערבית – דבר נדיר מאוד בימים ההם, שהפך אותו לאישיות מבוקשת במיוחד בחצר המלך.


1141 | פינת יהודה הלוי

בשנת 1148 השתלטה על קורדובה שושלת אל-מוואחידוּן האכזרית והציבה את היהודים בפני שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. היו שבחרו באפשרות הראשונה. אחרים נמלטו דרומה, לצפון אפריקה. בין המהגרים היו הרמב"ם ואברהם אבן-עזרא, פרשן מקרא וחוקר אסטרונומיה שזכה לימים לכך שנאס"א תקרא על שמו מכתש בירח – Ebenezer.
שקיעתה של יהדות קורדובה סימנה את עלייתה של יהדות טולדו, עיר במרכז ספרד שהיתה תחת שלטון נוצרי. שם נולד בשנת 1141 אחד מגדולי המשוררים העבריים, רבי יהודה הלוי.
הלוי – בעל החיבור רב-ההשפעה "ספר הכוזרי", המתאר דיאלוג בין נציגי שלוש הדתות למלך כוזר – היה פילוסוף ומשורר אשר חיבר פיוטים ושירי קודש לצד שירי אהבה נועזים. כמו משה רבנו, גם הוא מת רגע לפני שרגלו דרכה בארץ המובטחת, בעודו במצרים.
משורר יהודי נוסף שנולד כ-100 שנים לפני יהודה הלוי היה שלמה איבן גבירול, וירטואוז של מילים ופילוסוף חשוב שחיבורו "מקור חיים" זכה לפופולריות רבה בקרב חכמי ימי הביניים, אף-אל-פי שרבים מהם לא ידעו שמחברו היה יהודי.

1267 | ויכוח ברצלונה

בימי הביניים רווחו באירופה ויכוחים פומביים בין יהודים ונוצרים שהתנצחו באשר לשאלה הנצחית, איזו דת מגלמת את רצונו האמיתי של האל. רוב הפולמוסים נועדו בעיקר כדי לבדר את הגוי ולהלעיג על היהודי. יוצא דופן היה הוויכוח שנערך ב-1267 בברצלונה, שהיה הוגן יחסית ועמד בכללי הדיון האובייקטיבי. נושאו של הוויכוח היה התלמוד, שלטענת נוצרים רבים הכיל תכנים המזלזלים בישו ואחרים המאנישים את אלוהים.
את התלמוד והיהודים ייצג בפולמוס היה רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן. כמו רבים מגדולי יהדות ספרד, גם הוא היה איש של מסורת ושל קדמה גם יחד: הוא נחשב פרשן תורה יוצא מגדר הרגיל ומומחה בתורת הקבלה, והיה גם פילוסוף משכיל ורופא.
מול הרמב"ן התייצבה סוללה של אנשי דת נוצרים, ובהם המומר פבלו כריסטיאני ומלך אראגון בכבודו ובעצמו. כעונש על נצחונו בוויכוח גורש הרמב"ן מספרד. הוא ניסה לשים פעמיו אל ארץ-ישראל, אך מת בדרכו אליה.

1391 | אל קנ"א ונוקם

בשנת 1391 השתוללו בעיר סביליה פרעות שכונו לימים "פרעות קנ"א". אלה התפשטו בכל מחוז אנדלוסיה ומשם לקסטיליה ולוולנסיה, ובמהלכן נרצחו 250 יהודים. הפורעים העמידו בפני קורבנותיהם ברירה אחת: להתנצר או למות. רבים מהיהודים בחרו באפשרות השנייה ומתו על קידוש השם. הפרעות הללו בישרו את צמיחתם של מוסדות האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד, שאירע 100 שנה לאחר מכן.
כדי להבין מדוע אנשים בוחרים למות על מזבח אמונתם יש לעמוד על טיבה של העוינות בין היהדות לנצרות. לעומת האסלאם, שנתפס על-ידי הוגים יהודים כהמשך ישיר של המונותיאיזם, הנצרות נחשבה לעבודה זרה (בגלל השילוש הקדוש), ועל כן כמעכבת את הגאולה. זאת ועוד: במרכז הפולמוס היהודי-נוצרי עמדה השאלה מי הוא "ישראל האמיתי". הנצרות טענה שהשפלת היהודים וחולשתם המדינית הן הוכחה לעליונותה של הנצרות. היהודים מצדם התפללו לנקמה מהירה "בבני עשיו" הנוצרים. עד כדי כך סלדו היהודים מהנצרות שבאחת הכרוניקות מהתקופה מסופר על נשים יהודיות שהסכימו להמיר את דתן, אך כשדרכו על מפתן הכנסייה והריחו את הניחוחות שנדפו ממנה, שבו על עקבותיהן בגועל.

1492 | גירוש ספרד

בשנה שבה גילה האיטלקי כריסטופר קולומבוס יבשת חדשה, קיבלו יהודי ספרד צו שהורה להם לעזוב את זו הישנה. האגדה מספרת כי קולומבוס התקשה למצוא ימאים שיצטרפו אליו למסע מאחר שכולם היו עסוקים בהעמסת יהודים על אוניות ובגירושם אל מחוץ לספרד.
את ההחלטה על הגירוש קיבלו המלכים הקתולים הקנאים פרננדו ואיזבלה, שנואשו מלשכנע את היהודים לקבל עליהם את "האמת הנוצרית". על פי המסורת דון יצחק אברבנאל, יהודי ששימש שר האוצר של ספרד, הציע למלך סכום כסף אגדי כדי שיבטל את רוע הגזירה, אלא שאז נכנס ללשכה בארמון האינקוויזיטור הראשי, תומס דה-טורקמדה, ואמר למלך: "היהודים צלבו את ישו הנוצרי, האם בשל סכום זה תשאירם בארצך?". המלך השתכנע וחתם על צו הגירוש. למרבה האירוניה, היהודים נצטוו לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים מיום הנפקת הצו – והמועד שנקבע היה היום שבו נהוג לציין את חורבן בית המקדש, ט' באב.
על ביצוע הגזירה הופקד מוסד האינקוויזיציה, שדה-טורקמדה עמד בראשו. האינקוויזיציה היתה מעין בית-משפט נוצרי שתכליתו לכידת "כופרים". מי שנמצא אשם בכפירה נידון לעינויים או למוות בשריפה על המוקד. ליהודים ניתנה גם האפשרות להתנצר. כ-50% מכלל היהודים בספרד (כ-100 אלף) העדיפו להתנצר. רוב המומרים (קונברסוס, בספרדית) התבוללו בעם הספרדי, אך המשיכו לסבול מאפליה ומגילויי שנאה. קבוצה קטנה יותר, ה"אנוסים", המשיכה לשמור בסתר על אורח חיים יהודי. רבים מחבריה שילמו מחיר כבד על בחירתם.
צו הגירוש ההיסטורי שהוציאו פרדיננד ואיזבלה בוטל רק ב-1968, 476 שנה אחרי שפורסם.

1868 | אפס, אפעס

אם היו עורכים מפקד אוכלוסין בספרד במאה ה-16, מספר היהודים שהיה מתקבל בסיום במפקד היה אפס. אותו מספר עגול היה מתקבל גם אם המפקד היה נערך במאה ה-17, במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפס. כלום. או כפי שאומרים בספרדית-נאדה.
הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד ב-1492 שבה הוזכרו יהודים בחוק הספרדי ארעה ב-1924. בשנה זו העניק השלטון ליהודים ספרדים שחיו באלכסנדריה ובסלוניקי את הזכות להשתייך ללאום הספרדי וכן את הזכות לשוב ולהתגורר בספרד. חמישים ושש שנים לפני כן, בשנת 1868, אימץ השלטון הספרדי את מודל תנועת הנאורות וקבע כי לכלל הקבוצות "הלא קתוליות" יינתן שוויון זכויות מלא כאזרחים, אבל לא כקהילה מאורגנת (היהודים לא הוזכרו מפורשות בצו).
חרף השבועה כי לעולם לא ישובו אליה, זרזיף קטן של היהודים כן זרם לחצי האי האיברי ובתחילת המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית בספרד כ-2,000 איש.
אולם בכל השנים הללו, וגם אחרי מלחמת העולם השנייה, צו הגירוש עמד על תילו ולא נמצא אפילו מנהיג ספרדי אחד שיבטל אותו. רק בשנת 1968 תוקן העוול ההיסטורי, והצו שהוציאו פרדיננד ואיזבל כ-476 שנה לפני כן סוף סוף בוטל.


1942 | זמן שואה

מוזרות דרכי ההיסטוריה. דווקא ספרד הפשיסטית בהנהגתו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו היא שגילתה יחס הומאני כלפי יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש לציין כי גילויי החמלה וההצלה לא באו מן המדינה, אלא בעיקר מאנשים פרטיים, חסידי אומות עולם, שהצילו יהודים רבים מרצונם הטוב. לאחר המלחמה ניסה פרנקו לרכוב על גב אותם יחידים וייחס את מעשיהם לעצמו, בניסיון להצטייר כנאור בעיני העולם המערבי.
בין הספרדים שנחלצו להצלת יהודים היו גם כמה דיפלומטים ששירתו בשגרירויות ספרד בארצות הבלקן, שבהן חיו כמה אלפי יהודים בעלי אזרחות ספרדית. רבים מהם ניצלו ממחנות ההשמדה הודות להגנה שהעניקו להם השגרירויות, לא פעם בניגוד להוראות השלטון הספרדי עצמו. שניים מאותם דיפלומטים, ג'ורג'ו פרלסקה ואנחל סאנס בריס, הצילו כ-4,000 מיהודי הונגריה והנפיקו למען כ-2,750 מהם ויזות לספרד; מעניין לציין כי פרלסקה עצמו כלל לא היה ספרדי, במקור, כי אם איטלקי שזכה לאזרחות ספרדית ורק התחזה למחליפו של סאנס בריס בשגרירות לאחר גירושו של זה האחרון מהונגריה לשווייץ.
לאחר המלחמה נאלץ האיש יוצא הדופן הזה לחיות באנונימיות ובצניעות רבה, מאחר שאת רוב הונו השקיע במתן שוחד לפקידים נאצים כדי להציל יהודים. מי שחשף את סיפורו היה עיתונאי איטלקי שחיבר על אודותיו ביוגרפיה שפרשה את סיפורו המדהים. הספר נקרא "הבנאליות של הטוב", על משקל ספרה החשוב של האינטלקטואלית היהודייה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע".


2014 | ואלה שמות

ב-7 בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות שלה, שבמסגרתו יוכלו יהודים שיוכיחו כי הם צאצאיהם של מגורשי ספרד לתבוע אזרחות ספרדית. בכך נעשה "תיקון" לטרגדיה שחולל גירוש ספרד בהיסטוריה היהודית.
בתחילת שנות ה-2000 חיו בספרד 25–45 אלף יהודים. הקהילות הגדולות ביותר חיות במדריד ובברצלונה. במדריד פועלים שלושה בתי-כנסת. הגדול שבהם סמוך לבית הקהילה היהודית בעיר. קהילות קטנות יותר ניתן למצוא באליקנטה, ולנסיה, גרנדה, מלגה, קדיז, מורסיה, טנריפה וערים אחרות.
שמות משפחה יהודיים רבים כיום מעידים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים מגורשי ספרד. עם אלה נמנים שמות משפחה עבריים כמו בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, שמש וחורש; שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזיים כמו בטיטו, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה וקלדרון; ושמות הקשורים לערים ספרדיות כמו סביליה, טולדו, קורדובה וקסלסי. על כך יש להוסיף שמות שששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד, ובהם בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם ואלנקווה. בקרב צאצאיהם של מגורשי ספרד היו נהוגים במשך הדורות גם שמות פרטיים ספרדיים, ובהם למשל פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה או וידאל, וכן שמות נשיים כגון אלגרה, פאלומבה, אסטריאה וסניורה.

אלג'יר

בערבית: الجزائر


בירת אלג'יריה

באמצע המאה ה- 13 גדל היישוב היהודי הקטן בעיר מהגירת יהודים מצרפת וממאיורקה, וב- 1391 נמלטו לעיר יהודים מספרד; אלה התגוררו בשכונה משלהם ונעשו במרוצת הזמן לגורם המכריע בחיי התרבות והמסחר בקהילה.

תחת שלטון הטורקים (במאה ה- 16) שימשו יהודים כרופאי חצר ויועצים, אך היו נתונים לשרירות לבם של שליטים חמסנים. ב- 1706 פקדה את אלג'יר מגיפה, ובעקבותיה בא רעב גדול. יהודים רבים נעשו מחוסרי כל.

מן המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה משפחות אנוסים יוצאי פורטוגל ויהודים מאיטליה, הולנד ומרוקו. בין יוצאי אירופה (שנקראו "פראנקוס", כלומר חופשיים מן החובות שחלים על שאר היהודים) היו שמילאו תפקידים דיפלומטיים מטעם השלטונות המקומיים ותפסו מקום נכבד בחיי הציבור, דוגמת יעקב דה פז, יצחק ספורטאס, דוד טורס, יהודה כהן וסולימאן ז'אקט (נפטר ב- 1724).

שלום-בית בקהילה הופר עם הופעת המקובלים יהושע סידון, יוסף אבולקר ובפרט אברהם טוביאנה (מת ב- 1792), שהנהיגו נוסח תפילה על-פי שיטת האר"י (ר' יצחק לוריא) מצפת; התפילה הנפרדת בנוסח "המקובלים" ו"הפשטנים" נמשכה עד אמצע המאה ה- 20. בחיי הרוח בקהילה בלטו במאות 18-17 חכמים כר' אברהם טווה, ר' משה משאש, הרופא אברהם גביזון, ר' שלמה דוראן השני ותלמידו ר' יהודה חלאס השני, ר' שלמה צרור ונכדו רפאל- ידידיה צרור (מת ב- 1737), הפילוסוף מסעוד גנון והמשורר נהוראי עזוביב (מת ב- 1785). בין רבני אלג'יר מוצאים את ר' יהודה עיאש (מת 1760; עלה ארצה ב- 1756).

ב- 1805 נרצח נפתלי בוסנאק, "זקן היהודים" ויועץ המושל המקומי, ולמחרת היום נערכו פרעות ביהודי המקום ונהרגו מאות מהם.

במקומו של בוסנאק מונה שותפו בעסקי התבואה דוד בכרי; זה הוצא להורג בפקודת המושל בשנת 1811 והוחלף בדוד דוראן, בן למשפחה יריבה. גם דוראן הוצא להורג תוך שנה אחת ויוסף בכרי נעשה "זקן היהודים".

רב העיר יצחק אבולקר ושבעה מנכבדי הקהילה נידונו למיתה ב- 1815. בבוא הצרפתים מונה יעקב בכרי "ראש הציבור היהודי"; בעיר ישבו אז (1830) כ- 5,000 יהודים.

זכויות-אזרח צרפתיות הוענקו ליהודי אלג'יריה בשנת 1870; לאחר מכן גברה התנועה האנטישמית והתחוללו מהומות קשות (1887-1884, 1897- 1898). עם תבוסת החוגים האנטישמיים במדינה אחרי 1900 גדל היישוב היהודי בעיר מ- 11,000 לערך לכדי 25,500 ב- 1941. במלחמת העולם השנייה הגיעו לעיר יותר מאלף יהודים מפליטי אירופה.

קהילת אלג'יר סבלה קשות במהלך מלחמת השחרור האלג'ירית. ב- 1960 נהרס בחלקו בית- הכנסת הגדול והארגון הקהילתי שותק ברובו. עם הכרזת העצמאות ב- 1962 מנתה העיר למעלה מ- 30,000 יהודים וכעבור שנה נשארו בה לא יותר מ- 2,500.

יהודי אלג'יר נהגו לחגוג "פורים אדום" בימים י"א בחשוון וד' באב, לזכר הצלתם מידי הספרדים בנסיונות פלישה שנעשו בשנים 1541, 1775.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה נערך באלג'ר כינוס ציוני, הראשון במדינה.

ב- 1968 נשארו בעיר כ- 400 יהודים.

אוראן Oran

בערבית: وهران‎‎

עיר נמל בים התיכון, העיר השנייה בגודלה באלג'יריה, ומרכז מסחרי ותעשייתי חשוב. נקראת גם ווהראן בערבית. נמצאת במערב אלג'יריה על יד הגבול עם מרוקו, בקרבת החוף הספרדי. העיר נוסדה במאה העשירית על ידי סוחרים אנדלוסיים, סופחה לממלכת טלמסן, ומשנת 1437 ואילך שימשה כנמל המרכזי שלה.

גישתם של שליטי טלמסן בני זיאן כלפי היהודים הייתה אוהדת מעט יותר מזו של האלמואחידון שקדמו להם. הם הזמינו אותם להתיישב בממלכתם, כנראה כבר בתחילת המאה ה- 14, אע"פ שהאיזכור הראשון של קהילה יהודית באוראן הוא משנת 1391, שאז הגיעו לעיר פליטים יהודים מהרדיפות בספרד. בחליפת מכתבים בין רבי עמרם בן מרובאס אפרתי מוולנסיה, שהתיישב באוראן, לבין רבי יצחק בר ששת (ריב"ש) (1326-1408) שנמלט מברצלונה לאלג'יר, ורבי שמעון בן צמח דוראן (רשב"ץ) (1361-1442), שנמלט ממיורקה לאלג'יר, אחד הנושאים הנדונים בהתכתבות הוא מנהגי היהודים באוראן. לקראת סוף המאה ה- 15 גדלה האוכלוסייה היהודית באוראן, עם הגיעם של מהגרים מספרד. בשנת 1492 ובשנת 1502 אוראן קלטה פליטים מספרד, הן יהודים הן מוסלמים, שנמלטו מגזרות ההתנצרות בכפייה.

ב- 1509 נכבשה אוראן על ידי ספרד, במבצע צבאי שיזם הקרדינל חימנס דה סיסנרוס (1436-1517), הארכיבישוף של טולדו. כוונתם ההתחלתית של הכוחות הספרדיים הייתה להגלות את היהודים מהעיר, אולם במהירה הורשו כמה משפחות לחיות באזור בכל זאת. בשלוש מאות השנים הבאות נשארה אוראן נשארה תחת שליטה ספרדית. שלא כמו בספרד ובמושבותיה, שם נאסרה כליל הנוכחות היהודית, ויהודים אנוסים נרדפו על ידי האינקוויזיציה, באוראן במשך המאות ה- 16 וה- 17 היו הסוחרים הספרדיים בדרך כלל סובלניים מעט יותר. הם הרשו קיומה של קהילה יהודית, שהייתה אמנם קטנה, אך בעלת השפעה. למעשה, המובלעת הספרדית הקטנה של אוראן, והנמל הסמוך מרס אל כביר נותרו המקום היחידי שבו נמשך במשך כמאה וחמישים שנים, דו-קיום של נוצרים, מוסלמים ויהודים מספרד. ברשימה משנת 1530 נמנים כ- 125 יהודים מאוראן שנהנו מהגנת המלך ספרד ו- 72 יהודים נוספים מן האזור, שלא זכו לאותו מעמד משפטי. ברשימות נוספות (מ- 1591 ומ- 1613) נמנים כ- 125 יהודים על המעמד האחד, וכ- 277 על המעמד האחר. גודלה של האוכלוסייה היהודית כמעט ולא השתנה במשך המחצית הראשונה של המאה ה- 17, והיא כללה כמה "זרים"
יהודים שהורשו לגור בשטח הספרדי. יהודי אוראן גרו ברובע נפרד של העיר שם היה להם בית כנסת ושם המשיכו לקיים אורח חיים יהודי בגלוי. הם שמרו על קשרים עם קהילות יהודיות אחרות בצפון אפריקה וסביב הים התיכון. קשרים אלה, וכן שליטתם בערבית ובספרדית, היו נכסים חשובים, שתרמו רבות להצלחתם המסחרית של יהודי אוראן. תרומתם לכלכלה המקומית כסוכנים נוסעים וכמתווכים בין המובלעת הספרדית לבין פנים הארץ המוסלמי, הבטיחו להם הגנת הרשויות המלכותיות מפני רדיפות האינקוויזיציה. כמה משפחות דומיננטיות החזיקו בידן הרבה מכוחה הפוליטי והכלכלי של הקהילה היהודית, כמו למשל משפחת בנסמרו (נקראת גם בנזמרו, זמירו). המשפחות הבולטות ביותר היו משפחת קנסינו, במקור מסביליה, שאבותיה היו תושבי העיר כשזו נכבשה על ידי הספרדים ב- 1509, ומשפחת סספורטס, שמספרים כי הגיעו לאוראן מברצלונה. אמנם היו נישואים בין משפחות קנסינו וסספורטס, אך הייתה גם יריבות קשה, שנמשכה דורות. עימות זה הביא להתערבות השלטונות הספרדיים, ותרם כנראה להחלטתם להגלות את הקהילה היהודית מאוראן.

בשנת 1669 החליטה המלכה הספרדית מריה מאוסטריה לגרש את כל היהודים מאוראן ומהסביבה. על האוכלוסייה היהודית, כ- 450 נפש, נגזר לעזוב את העיר בתוך 8 ימים. הם חצו את הים התיכון לניצה, שהייתה אז תחת שלטון דוכסי סבוי, ומשם המשיכו חלק לליבורנו באיטליה, והצטרפו שם לקהילה המקומית. בית הכנסת של אוראן הוסב לכנסייה. רק בשנת 1708 , כאשר נכבשה אוראן על ידי המוסלמים בהנהגת הביי של מסקרה, מוסטפה בן יוסף, הידוע גם כבו שלאהם, הורשו היהודים לשוב לעיר.

השלטון הספרדי שב לעיר בשנת 1732, ונראה כי כמה יהודים הורשו מדי פעם להיכנס לאוראן ואפילו לדור בה באופן זמני. בליל ה- 9 באוקטובר 1790, נחרבה אוראן ברעידת אדמה קשה, ואלפים נספו. הספרדים לא היו מעוניינים בקימומה של העיר. שנתיים לאחר האסון נטשה ספרד את אוראן והעבירה את השלטון למוחמד אל כביר, הביי של אלג'יר. ארבע שנים אחר כך הוכתה אוראן במגיפה, בה ניספו כעשרה אחוזים מהתושבים.

כחלק ממאמצי השיקום של אוראן על ידי השלטון המוסלמי, הזמין הביי של אלג'יר יהודים מהעיר הסמוכה טלמסן, וגם ממוסטגנם, ממסקרה, ומנדרומה, להתיישב אוראן, והם נענו. הקהילה המתחדשת רכשה רובע על יד ראס אל עיין וקיבלה אדמה עבור בית עלמין ברובע סידי שעבאן. זכויות הקהילה מפורטות בהסכם משנת 1801, שבו מוזכרים מנהיגי הקהילה: אלד יעקב, יונה בן דוד, ועמרם. באותה תקופה נתמנה רבי מרדכי דרמון (1740 בקירוב - 1810), שבא מקהילת מסקרה, למוקדם (נשיא) של הקהילה. דרמון מילא גם תפקיד חשוב כיועץ של הביי (מושל טורקי) של מסקרה ושל הביי של אלג'יר. הוא יסד בית כנסת שלימים נקרא על שמו, וחיבר את הפרשנות המקראית "מאמר מרדכי", שיצאה לאור בליבורנו ב- 1787. בתחילת המאה ה- 19 גדלה האוכלוסייה היהודית באוראן , עם הגיעם של יהודים מערי אלג'יריה אחרות וממרוקו, אשר נמשכו אל ההזדמנויות המסחריות החדשות שפרחו בין אוראן לבין נמלי חצי האי האיברי - גיברלטר, מלגה, אלמריה - וכן איטליה ודרום צרפת.

בראש הקהילה היהודית עמד המוקדם (נגיד), וסייעה לו מועצה בשם טובי העיר. המוקדם מונה על ידי הביי ותפקידו העיקרי היה לייצג את ענייני הקהילה מול השלטון הטורקי. הוא היה אחראי גם על תשלום מסי הקהילה ונהנה מסמכות רחבה. הוא מינה את חברי ההנהגה האחרים, שלט בפעילותם, וגבה מסים חדשים. לצד המוקדם סייע שייח, שסמכותו הייתה פחותה. תפקידו העיקרי היה לוודא שהחלטות המוקדם ומנהיגי הקהילה אחרים מיושמות ומכובדות, ושהקהילה שומרת על המצוות הדתיות והחברתיות. בנושאים של מחלוקות פנימיות, וכן בענייני נישואין וגירושין, הכריעו הדיינים, ואילו בעניינים פליליים, ובמחלוקות בין יהודים למוסלמים, הכריע הקאדי.

שלוותה של הקהילה היהודית הופרה לעתים בשל יריבויות פוליטיות בין המנהיגים המוסלמים המקומיים לבין השלטונות הטורקים באלג'יר, ובשל החדירה הגוברת של השפעה אירופית, בייחוד של צרפת. ב- 1805 יהודים רבים נמלטו מאוראן לאלג'יר, מאימת השפעותיו של מרד מקומי. ב- 1813 הוצאו להורג כמה יהודים שצידדו בביי המורד המקומי, שהיה פרו צרפתי. כמה משפחות גורשו למדאה, כשאוראן חזרה לשליטה טורקית. ביולי 1830 אוראן אובטחה על ידי כוחות צבא צרפתיים שמנעו תכנית טורקית לטבוח ולגרש את הקהילה היהודית. האירוע, שזכור כ"פורים של אוראן", נתן השראה לפיוט "מי כמוך" מאת רבי מסעוד דרמון (נפטר ב- 1866), נכדו של רבי מרדכי דרמון. אחת לשנה, בשבת שלפני תשעה באב, ציינה הקהילה את המאורע בקריאת הפיוט בבתי הכנסת.

ב- 1831, כאשר נכנסו הצרפתים לאוראן, היוו היהודים רוב בעיר. לפי מפקד שערכו הצרפתים, חיו אז באוראן כ- 2,800 יהודים בעיר, וכאלף מוסלמים ונוצרים. תחת שלטון צרפתי, שנמשך עד לעצמאות אלג'יריה בשנת 1962, אוראן הפכה לנמל מודרני והעיר הסמוכה מרס אל כביר נהייתה לבסיס ימי חשוב.

המינהל הצרפתי ביטל את השיטה הישנה של ניהול הקהילה ובמקומה הנהיג את שיטת הקונסיסטוריה. בראש הקהילה היהודית עמדו רב ראשי ונשיא. ב- 1836 הקימו הצרפתים בית דין יהודי, שפעל במשך חמש שנים תחת נשיאותו של רבי מסעוד דרמון, ואחר בוטל על ידי הצרפתים. מסעוד דרמון נהיה לרב ראשי בשנת 1844 וכיהן בתפקיד עד מותו בשנת 1866. באוראן יצא לאור "מחזור אוראן", ובו באה לביטוי המסורת הדתית של הקהילה.

מ- 1860 ואילך גדל מספרם של היהודים באוראן עם הגיעם של פליטים, בעיקר מטטואן במרוקו, שנמלטו מהחורבן שגרמה מלחמת ספרד מרוקו (1859-1860). עד אמצע המאה ה- 19 היו באוראן כ- 5,000 יהודים. את הקהילה ניהלה קונסיסטוריה (ארגון גג) שהיה לה נשיא וכעשרה חברים שנבחרו מתוך חברי הקהילה הבולטים. הרב הראשי היה מופקד על הפעילות הדתית. דוח משנת 1850 מציין 16 רבנים נוספים, שלושה דיינים, ושלושה שוחטים. באמצע המאה ה- 19 פעלו באוראן 17 בתי כנסת. מתוכם רק אחד היה שייך לקהילה. בתי הכנסת האחרים היו פרטיים, והשתייכו לצאצאי התורם המקורי, אשר ניהלום וקבעו מי יתפלל בהם. הקהילה נוהלה על ידי כמה ועדות, שהיו אחראיות על גבייה למען תלמוד תורה ועזרה לנזקקים. הייתה גם קרן גמילות חסדים נפרדת עבור עריכת הלוויות ועזרה למשפחות בתקופת האבל. הייתה ועדה לענייני חינוך, שבראשה עמד רב. בעיר פעלו כתריסר בתי ספר מסורתיים, בהם למדו כ- 550 תלמידים. בית הספר הצרפתי הראשון נפתח בשנת 1849, ולמדו בו כמאה תלמידים. העיתונות היהודית באוראן נולדה הודות לפעילותו של אלי קרסנטי, שפרסם את השבועון "הנוער היהודי" בצרפתית ובעברית, ואחר כך את השבועון
היהודי-ערבי "מגיד מישרים". משה סטרוק היה מנהל "קול ישראל", ירחון רשמי של מועצת התרבות היהודית של אוראן.

שינוי גדול במעמדם המשפטי של היהודים באוראן ובמקומות אחרים באלג'יריה התחולל עם יישומו של צו מיום 24 באוקטובר 1870, "צו קרמייה" (על שם אדולף קרמייה (1796-1880), שר המשפטים הצרפת-יהודי). צו קרמייה העניק אזרחות צרפתית מלאה לכל תושבי אלג'יריה היהודים. ארבע שנים אחר כך הוגבל החוק ליהודים שהם או הוריהם נולדו באלג'יריה לפני הכיבוש הצרפתי של 1830. האזרחות הצרפתית העניקה לכל הגברים זכות בחירה בבחירות המקומיות. בשל האחוז הגבוה של יהודים באוכלוסיית אוראן והסביבה, האזרחות הצרפתית החדשה הפכה אותם, למעשה, לכוח אלקטורלי עצום, ובייחוד משום שנהגו בדרך כלל להצביע באופן הומוגנית, לפי הנחיית המנהיגים. שמאון קנאווי, למשל (נפטר ב- 1915), נשיא הקונסיסטוריה של אוראן במשך שנים רבות, המכונה לעתים "רוטשילד של אוראן", הכריז לא אחת בפומבי שאיש לא יוכל להיבחר לראשות עיריית אוראן ללא תמיכתו.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 האוכלוסייה היהודית באוראן הייתה מורכבת מכמה קבוצות. הרוב היו צאצאי המתיישבים הראשונים, ממוסטגנם, ממסקרה, מנדרונה ומטלמסן. אחר כך נוצרה קבוצת מהגרים מאלג'יר, מכפרי אזור ריף ומן העיירות אוג'דה, דבדו ונאות המדבר פיגיג ותפיללת. שתי הקבוצות יחד נודעו כ"יהודי אוראן". המהגרים מטטואן היו קבוצה נפרדת, וקבוצה נוספת היוו יהודים מצרפת וממדינות אירופיות אחרות. יהודי אוראן דיברו במגוון לשונות. היהודים ממוצא אלג'יראי המשיכו לדבר בניב המקומי של עברית יהודית. יוצאי טטוטאן דיברו טטואני, שהיא ניב אוראן של לשון חכיתייה, הגירסה הצפון אפריקנית של לדינו. בהדרגה אימץ רוב היהודים את הלשון הצרפתית.

בניית בית הכנסת הגדול, בשדרות ג'ופרה דאז, כיום שדרות מעתה מוחמד אל חביב, החלה ב- 1880 ביוזמת שמעון קנאווי, אולם נחנך רק ב- 1918. התלמידים התחנכו חינוך דתי, בבית מדרש. בתחילת המאה העשרים נוסדה ישיבת "וזאת ליהודה", בסיוע יהודה חסן ושמעון קנאווי. היא פעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים, בראשות הרב דוד כהן סקלי (1861-1947), ורבנים רבים באוראן למדו בה.

מסוף המאה ה- 19 ואילך השתנה בהדרגה המבנה התעסוקתי של יהודי אוראן. עד 1900 רוב היהודים היו בעלי מלאכות מסורתיות - חייטים, צורפים, סנדלרים, אופים, בנאים - ופועלים לא מקצועיים, אולם במשך המחצית הראשונה של המאה העשרים, כתוצאה מעלייה באיכות ההשכלה, נכנסו רבים למקצועות החופשיים. היו גם כמה נשים שעבדו מחוץ לבית בתור תופרות, עובדות משק בית וקלדניות. נציין, כי כרם היין הראשון בסביבת אוראן השתייך ליהודים. היהודים בלטו בקרב בעלי החנויות, ועסקו במגוון גדול של סחורות. כמה יהודים בעלי השפעה המשיכו בקשרים הממושכים שפיתחו אבותיהם במשך מאות, עם ארצות שכנות. רבים עסקו בייצוא דגנים ובקר, לנמלים הספרדיים של מלגה, קרתגנה, ואלחסירס וגם למושבה הבריטית גיברלטר, ולצרפת.

כבר באמצע המאה ה- 19 התפתחה באוראן אווירה אנטי יהודית. רגשות אנטי יהודיים נושנים הובאו למקום על ידי קתוליים אדוקים מספרד ומצרפת, והפוליטיקאים המקומיים הירבו לנצלם לצרכיהם. הארגון האנטי יהודי הראשון נוסד ביולי 1871, בתגובה להענקת האזרחות הצרפתית ליהודים. התקפות נגד יהודים בעיתונות המקומית ואפילו אלימות של ממש הקדימו בעשרים שנה את התסיסה של פרשת דרייפוס. לקמפיין האנטי יהודי היו תומכים רבים באלג'יריה, בייחוד באוראן, והוא הביא להחמרה של רגשות העויינות שחשו רבים מהאירופאיים תושבי אלג'יריה. ב- 1897 , אחרי ניצחון המפלגה הצרפתית בבחירות, פרצו באוראן מהומות נגד יהודים. בחודש מאי הותקף הרובע היהודי, וכן חנויות רבות, על ידי אירופאיים ומוסלמים גם יחד. כמה שוטרים יהודים פוטרו, וחולים יהודים סולקו מבתי חולים ציבוריים. דרישתם העיקרית של הארגונים והמפלגות האנטי יהודיים הייתה ביטולו של צו קרמייה, אולם השלטונות הצרפתיים סירבו. ההסתה נחלשה אחרי 1902, כשמפלגה קיצונית אנטי יהודית הפסידה בבחירות המוניציפליות, אולם אוראן נותרה מעוז של אנטישמיות בצפון אפריקה.

בימי מלחמת העולם הראשונה נרגעה במקצת העויינות, בשל התגייסותם ותמיכתם המסיבית של היהודים. אולם בשנות ה- 20 שבו והתחוללו התקפות אנטישמיות, והחמירו שוב בסוף שנות השלושים. בשנת 1936 התחדשו התקפות אלימות נגד יהודים באוראן ובסביבה. כשצרפת הובסה על ידי גרמניה ביוני 1940, אלג'יריה נותרה תחת ממשל וישי הפרו נאצי. החקיקה האנטישמית לא איחרה לבוא: באוקטובר 1940 בוטל צו קרמייה והיהודים איבדו את האזרחות הצרפתית. במרץ 1941 יישם ממשל וישי את החוקים הגזעניים באלג'יריה. יהודים סולקו מכל הארגונים והאגודות. נאסר עליהם לעסוק במקצועות חופשיים - רופאים, עורכי דין, סוכני נדל"ן, סוכני ביטוח, אחיות, כימאים, מורים ומחנכים. הם הורשו ללמד רק במוסדות חינוך יהודיים, כמו "כל ישראל חברים" (אליאנס). ילדים יהודים הוצאו מבתי ספר יסודיים ותיכוניים, ומספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות הוגבל לשלושה אחוזים. כמה יהודים, בעיקר צעירים, הצטרפו למחתרת האנטי פשיסטית.

ב- 1942 העניקה הקהילה היהודית מחסה ל- 150 יהודים מלוב שגורשו על ידי השלטון הפשיסטי האיטלקי. פלישת הכוחות האמריקניים לאוראן (אחד היעדים העיקריים של בנות הברית בצפון אפריקה) בנובמבר 1942, שמה קץ לרדיפות נגד היהודים. החוקים הגזעניים אמנם בוטלו מהר יחסית , אולם מינויו של מרסל פיירוטון (לשעבר שר הפנים בממשלת וישי, אשר חתם על חוקים נגד יהודים ב- 1940) כמושל אלג'יריה, עיכב את שיקום זכויות האזרח של היהודים. צו קרצייה חודש רק שנה אחר כך, בנובמבר 1943, כשתפס שרל דה גול את השליטה באלג'יריה, ואחרי התערבות ישירה של המינהל האמריקני. כמה יהודים התגייסו לצבאות בנות הברית, בייחוד לצבא צרפת החופשית, והשתתפו בפלישה לקורסיקה ואחר כך במערכות בדרום צרפת, בטולון, ובאיטליה.

אחרי מלחמת העולם השנייה פרץ המאבק האלג'יראי לעצמאות. מ- 1954 ואילך הפך העימות בין המוסלמים באלג'יריה לבין המתיישבים האירופיים אלים יותר ויותר. היהודים שאפו להישאר נייטרלים ככל שניתן, אולם במהירה נהיו ליעד להתקפות הן מצד האלג'יראים והן מצד הלאומנים הצרפתיים. באוראן, שבתחילת שנות ה- 50 היה בה רוב אירופי, לא הייתה אלימות במשך זמן מה. הקהילה היהודית, שמנתה כ- 30,000 נפש, המשיכה בחייה. אולם בפברואר 1956 התנפלו פורעים על רכוש יהודי, ובמהירה החמירו ההתקפות והיו גם אבדות בנפש. המצב הבטחוני הדרדר בהדרגה בשנים הבאות. אחד השיאים היה בסוף שנות ה- 60, כאשר חולל בית העלמין היהודי של אוראן. בתחילת שנות ה- 60 ירד מספר היהודים בעיר ירידה חדה. על פי הסכמי אוויאן של סיום מלחמת אלג'יריה, נחשבו היהודים לאירופיים. אלג'יריה העצמאית אימצה חקיקה שעל פיה הוענקה אזרחות אלג'יראית רק למי שאביו או אבי אביו היה מוסלמי. כמו כן הכריז בית הדין העליון של אלג'יריה כי יהודים אינם מוגנים עוד בחוק. ביוני 1962 אירע טבח גדול נגד האוכלוסייה האירופית, ובעקבותיו, במשך כמה חודשים, עזבו היהודים בהמוניהם את אוראן. ב- 1963, שנה
אחרי שקיבלה אלג'יריה עצמאות מצרפת, היו בעיר רק 850 יהודים. בפברואר 1964 נערכה באוראן אסיפה כללית של הקהילות היהודיות באלג'יריה. המצב הכלכלי הלך והחמיר כתוצאה מחרם נגד יהודים, ומאפליות נוספות. עד סוף אותו עשור נמשכה עזיבת היהודים. בשנת 1968 נותרו בעיר פחות מ- 400 יהודים. הרוב היגרו לצרפת, והיעד השני היה ישראל. בית הכנסת הגדול הוסב למסגד בשנת 1975.

בתחילת שנות האלפיים נראה כי לא חיים יהודים באוראן כלל.

גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.

בוז'י

Bougie

היום בג'איה - Béjaïa; בערבית: بِجَايَة‎

עיר נמל באלג'יריה.

יישוב יהודי משגשג התקיים במקום במאות ה- 11 - 12. במאה ה- 13 השתקעו בבוז'י יהודים מאיטליה ומדרום-צרפת, ואחרי גזרות קנ"א (1391) הגיעו יהודים רבים מספרד ומן האיים הבאליאריים. יהודים אלו נעשו לגדולי הסוחרים בעיר. הם הקימו קהילה נפרדת משלהם.

בין חכמי העיר וגדוליה במאות ה- 15 - 16 היו הרבנים יצחק עבד אל-חק ואסטרוק כהן, משפחות עמאר, נג'אר וסטורה, התוכן יצחק נאפוסי ומשפחת בכרי-כהן.

עם הכיבוש הספרדי (1510) נמכרו יהודים רבים לעבדים. בשנת 1553 עברה בוז'י לידי הטורקים, והקהילה ירדה מגדולתה. אחרי הכיבוש הצרפתי בשנת 1833 התפזרה הקהילה. כעבור זמן קצר חזרו מקצת היהודים לעיר, אבל בסוף שנות הששים של המאה ה- 19 כבר לא נותרו יהודים בבוז'י.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי הוניין
הוניין Honain

עיר נמל באזור תלמסן בחוף המערבי של אלג'יריה.


יישוב יהודי נזכר במקום לראשונה בתשובות של רבנים מגורשי ספרד מהגירוש של שנת קנ"א (1391). סבורים שהישוב היה קיים קודם לכן.

מגורשי קנ"א התיישבו בהוניין, ביניהם הייתה משפחת סספורטאס. ונודע ר' משה גבאי, תלמיד חכם, בעל דרכון של אראגון, שהיה יוצא בשליחות למרוקו מטעם ג'ואן הראשון, מלך ספרד.

ר' אפרים אנקאווה ממגורשי קנ"א הגיע למראכש ומשם עבר להוניין והתגורר בה זמן מה, ואחר-כך השתקע בתלמסן ושם נקבר.

במאה ה- 14 ובתחילת המאה ה- 15 שימש נמל הוניין את אזור תלמסן, בירת ממלכת בני מרין באותה התקופה, ואת כל העורף עד נאות תואת. יהודים מתלמסן קיימו עסקים בהוניין במאה ה15-. אמנם רוב היהודים עסקו בדיג, אך היו ביניהם גם סוחרים ובעלי-ספינות שניהלו קשרי מסחר עם ארצות אירופה.

ככל הנראה החלו יהודים לעזוב את הוניין אחרי פלישת ספרד בשנת 1509, כיון שבמאה ה- 16 כבר לא היו ידיעות על יהודים במקום, ונראה שמאז לא נותר שם יישוב יהודי.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

בוז'י
גראנאדה
אוראן, אלז'יריה
אלג'יר
ספרד
אלג'יריה
תואת
תלמסן

בוז'י

Bougie

היום בג'איה - Béjaïa; בערבית: بِجَايَة‎

עיר נמל באלג'יריה.

יישוב יהודי משגשג התקיים במקום במאות ה- 11 - 12. במאה ה- 13 השתקעו בבוז'י יהודים מאיטליה ומדרום-צרפת, ואחרי גזרות קנ"א (1391) הגיעו יהודים רבים מספרד ומן האיים הבאליאריים. יהודים אלו נעשו לגדולי הסוחרים בעיר. הם הקימו קהילה נפרדת משלהם.

בין חכמי העיר וגדוליה במאות ה- 15 - 16 היו הרבנים יצחק עבד אל-חק ואסטרוק כהן, משפחות עמאר, נג'אר וסטורה, התוכן יצחק נאפוסי ומשפחת בכרי-כהן.

עם הכיבוש הספרדי (1510) נמכרו יהודים רבים לעבדים. בשנת 1553 עברה בוז'י לידי הטורקים, והקהילה ירדה מגדולתה. אחרי הכיבוש הצרפתי בשנת 1833 התפזרה הקהילה. כעבור זמן קצר חזרו מקצת היהודים לעיר, אבל בסוף שנות הששים של המאה ה- 19 כבר לא נותרו יהודים בבוז'י.

גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.

אוראן Oran

בערבית: وهران‎‎

עיר נמל בים התיכון, העיר השנייה בגודלה באלג'יריה, ומרכז מסחרי ותעשייתי חשוב. נקראת גם ווהראן בערבית. נמצאת במערב אלג'יריה על יד הגבול עם מרוקו, בקרבת החוף הספרדי. העיר נוסדה במאה העשירית על ידי סוחרים אנדלוסיים, סופחה לממלכת טלמסן, ומשנת 1437 ואילך שימשה כנמל המרכזי שלה.

גישתם של שליטי טלמסן בני זיאן כלפי היהודים הייתה אוהדת מעט יותר מזו של האלמואחידון שקדמו להם. הם הזמינו אותם להתיישב בממלכתם, כנראה כבר בתחילת המאה ה- 14, אע"פ שהאיזכור הראשון של קהילה יהודית באוראן הוא משנת 1391, שאז הגיעו לעיר פליטים יהודים מהרדיפות בספרד. בחליפת מכתבים בין רבי עמרם בן מרובאס אפרתי מוולנסיה, שהתיישב באוראן, לבין רבי יצחק בר ששת (ריב"ש) (1326-1408) שנמלט מברצלונה לאלג'יר, ורבי שמעון בן צמח דוראן (רשב"ץ) (1361-1442), שנמלט ממיורקה לאלג'יר, אחד הנושאים הנדונים בהתכתבות הוא מנהגי היהודים באוראן. לקראת סוף המאה ה- 15 גדלה האוכלוסייה היהודית באוראן, עם הגיעם של מהגרים מספרד. בשנת 1492 ובשנת 1502 אוראן קלטה פליטים מספרד, הן יהודים הן מוסלמים, שנמלטו מגזרות ההתנצרות בכפייה.

ב- 1509 נכבשה אוראן על ידי ספרד, במבצע צבאי שיזם הקרדינל חימנס דה סיסנרוס (1436-1517), הארכיבישוף של טולדו. כוונתם ההתחלתית של הכוחות הספרדיים הייתה להגלות את היהודים מהעיר, אולם במהירה הורשו כמה משפחות לחיות באזור בכל זאת. בשלוש מאות השנים הבאות נשארה אוראן נשארה תחת שליטה ספרדית. שלא כמו בספרד ובמושבותיה, שם נאסרה כליל הנוכחות היהודית, ויהודים אנוסים נרדפו על ידי האינקוויזיציה, באוראן במשך המאות ה- 16 וה- 17 היו הסוחרים הספרדיים בדרך כלל סובלניים מעט יותר. הם הרשו קיומה של קהילה יהודית, שהייתה אמנם קטנה, אך בעלת השפעה. למעשה, המובלעת הספרדית הקטנה של אוראן, והנמל הסמוך מרס אל כביר נותרו המקום היחידי שבו נמשך במשך כמאה וחמישים שנים, דו-קיום של נוצרים, מוסלמים ויהודים מספרד. ברשימה משנת 1530 נמנים כ- 125 יהודים מאוראן שנהנו מהגנת המלך ספרד ו- 72 יהודים נוספים מן האזור, שלא זכו לאותו מעמד משפטי. ברשימות נוספות (מ- 1591 ומ- 1613) נמנים כ- 125 יהודים על המעמד האחד, וכ- 277 על המעמד האחר. גודלה של האוכלוסייה היהודית כמעט ולא השתנה במשך המחצית הראשונה של המאה ה- 17, והיא כללה כמה "זרים"
יהודים שהורשו לגור בשטח הספרדי. יהודי אוראן גרו ברובע נפרד של העיר שם היה להם בית כנסת ושם המשיכו לקיים אורח חיים יהודי בגלוי. הם שמרו על קשרים עם קהילות יהודיות אחרות בצפון אפריקה וסביב הים התיכון. קשרים אלה, וכן שליטתם בערבית ובספרדית, היו נכסים חשובים, שתרמו רבות להצלחתם המסחרית של יהודי אוראן. תרומתם לכלכלה המקומית כסוכנים נוסעים וכמתווכים בין המובלעת הספרדית לבין פנים הארץ המוסלמי, הבטיחו להם הגנת הרשויות המלכותיות מפני רדיפות האינקוויזיציה. כמה משפחות דומיננטיות החזיקו בידן הרבה מכוחה הפוליטי והכלכלי של הקהילה היהודית, כמו למשל משפחת בנסמרו (נקראת גם בנזמרו, זמירו). המשפחות הבולטות ביותר היו משפחת קנסינו, במקור מסביליה, שאבותיה היו תושבי העיר כשזו נכבשה על ידי הספרדים ב- 1509, ומשפחת סספורטס, שמספרים כי הגיעו לאוראן מברצלונה. אמנם היו נישואים בין משפחות קנסינו וסספורטס, אך הייתה גם יריבות קשה, שנמשכה דורות. עימות זה הביא להתערבות השלטונות הספרדיים, ותרם כנראה להחלטתם להגלות את הקהילה היהודית מאוראן.

בשנת 1669 החליטה המלכה הספרדית מריה מאוסטריה לגרש את כל היהודים מאוראן ומהסביבה. על האוכלוסייה היהודית, כ- 450 נפש, נגזר לעזוב את העיר בתוך 8 ימים. הם חצו את הים התיכון לניצה, שהייתה אז תחת שלטון דוכסי סבוי, ומשם המשיכו חלק לליבורנו באיטליה, והצטרפו שם לקהילה המקומית. בית הכנסת של אוראן הוסב לכנסייה. רק בשנת 1708 , כאשר נכבשה אוראן על ידי המוסלמים בהנהגת הביי של מסקרה, מוסטפה בן יוסף, הידוע גם כבו שלאהם, הורשו היהודים לשוב לעיר.

השלטון הספרדי שב לעיר בשנת 1732, ונראה כי כמה יהודים הורשו מדי פעם להיכנס לאוראן ואפילו לדור בה באופן זמני. בליל ה- 9 באוקטובר 1790, נחרבה אוראן ברעידת אדמה קשה, ואלפים נספו. הספרדים לא היו מעוניינים בקימומה של העיר. שנתיים לאחר האסון נטשה ספרד את אוראן והעבירה את השלטון למוחמד אל כביר, הביי של אלג'יר. ארבע שנים אחר כך הוכתה אוראן במגיפה, בה ניספו כעשרה אחוזים מהתושבים.

כחלק ממאמצי השיקום של אוראן על ידי השלטון המוסלמי, הזמין הביי של אלג'יר יהודים מהעיר הסמוכה טלמסן, וגם ממוסטגנם, ממסקרה, ומנדרומה, להתיישב אוראן, והם נענו. הקהילה המתחדשת רכשה רובע על יד ראס אל עיין וקיבלה אדמה עבור בית עלמין ברובע סידי שעבאן. זכויות הקהילה מפורטות בהסכם משנת 1801, שבו מוזכרים מנהיגי הקהילה: אלד יעקב, יונה בן דוד, ועמרם. באותה תקופה נתמנה רבי מרדכי דרמון (1740 בקירוב - 1810), שבא מקהילת מסקרה, למוקדם (נשיא) של הקהילה. דרמון מילא גם תפקיד חשוב כיועץ של הביי (מושל טורקי) של מסקרה ושל הביי של אלג'יר. הוא יסד בית כנסת שלימים נקרא על שמו, וחיבר את הפרשנות המקראית "מאמר מרדכי", שיצאה לאור בליבורנו ב- 1787. בתחילת המאה ה- 19 גדלה האוכלוסייה היהודית באוראן , עם הגיעם של יהודים מערי אלג'יריה אחרות וממרוקו, אשר נמשכו אל ההזדמנויות המסחריות החדשות שפרחו בין אוראן לבין נמלי חצי האי האיברי - גיברלטר, מלגה, אלמריה - וכן איטליה ודרום צרפת.

בראש הקהילה היהודית עמד המוקדם (נגיד), וסייעה לו מועצה בשם טובי העיר. המוקדם מונה על ידי הביי ותפקידו העיקרי היה לייצג את ענייני הקהילה מול השלטון הטורקי. הוא היה אחראי גם על תשלום מסי הקהילה ונהנה מסמכות רחבה. הוא מינה את חברי ההנהגה האחרים, שלט בפעילותם, וגבה מסים חדשים. לצד המוקדם סייע שייח, שסמכותו הייתה פחותה. תפקידו העיקרי היה לוודא שהחלטות המוקדם ומנהיגי הקהילה אחרים מיושמות ומכובדות, ושהקהילה שומרת על המצוות הדתיות והחברתיות. בנושאים של מחלוקות פנימיות, וכן בענייני נישואין וגירושין, הכריעו הדיינים, ואילו בעניינים פליליים, ובמחלוקות בין יהודים למוסלמים, הכריע הקאדי.

שלוותה של הקהילה היהודית הופרה לעתים בשל יריבויות פוליטיות בין המנהיגים המוסלמים המקומיים לבין השלטונות הטורקים באלג'יר, ובשל החדירה הגוברת של השפעה אירופית, בייחוד של צרפת. ב- 1805 יהודים רבים נמלטו מאוראן לאלג'יר, מאימת השפעותיו של מרד מקומי. ב- 1813 הוצאו להורג כמה יהודים שצידדו בביי המורד המקומי, שהיה פרו צרפתי. כמה משפחות גורשו למדאה, כשאוראן חזרה לשליטה טורקית. ביולי 1830 אוראן אובטחה על ידי כוחות צבא צרפתיים שמנעו תכנית טורקית לטבוח ולגרש את הקהילה היהודית. האירוע, שזכור כ"פורים של אוראן", נתן השראה לפיוט "מי כמוך" מאת רבי מסעוד דרמון (נפטר ב- 1866), נכדו של רבי מרדכי דרמון. אחת לשנה, בשבת שלפני תשעה באב, ציינה הקהילה את המאורע בקריאת הפיוט בבתי הכנסת.

ב- 1831, כאשר נכנסו הצרפתים לאוראן, היוו היהודים רוב בעיר. לפי מפקד שערכו הצרפתים, חיו אז באוראן כ- 2,800 יהודים בעיר, וכאלף מוסלמים ונוצרים. תחת שלטון צרפתי, שנמשך עד לעצמאות אלג'יריה בשנת 1962, אוראן הפכה לנמל מודרני והעיר הסמוכה מרס אל כביר נהייתה לבסיס ימי חשוב.

המינהל הצרפתי ביטל את השיטה הישנה של ניהול הקהילה ובמקומה הנהיג את שיטת הקונסיסטוריה. בראש הקהילה היהודית עמדו רב ראשי ונשיא. ב- 1836 הקימו הצרפתים בית דין יהודי, שפעל במשך חמש שנים תחת נשיאותו של רבי מסעוד דרמון, ואחר בוטל על ידי הצרפתים. מסעוד דרמון נהיה לרב ראשי בשנת 1844 וכיהן בתפקיד עד מותו בשנת 1866. באוראן יצא לאור "מחזור אוראן", ובו באה לביטוי המסורת הדתית של הקהילה.

מ- 1860 ואילך גדל מספרם של היהודים באוראן עם הגיעם של פליטים, בעיקר מטטואן במרוקו, שנמלטו מהחורבן שגרמה מלחמת ספרד מרוקו (1859-1860). עד אמצע המאה ה- 19 היו באוראן כ- 5,000 יהודים. את הקהילה ניהלה קונסיסטוריה (ארגון גג) שהיה לה נשיא וכעשרה חברים שנבחרו מתוך חברי הקהילה הבולטים. הרב הראשי היה מופקד על הפעילות הדתית. דוח משנת 1850 מציין 16 רבנים נוספים, שלושה דיינים, ושלושה שוחטים. באמצע המאה ה- 19 פעלו באוראן 17 בתי כנסת. מתוכם רק אחד היה שייך לקהילה. בתי הכנסת האחרים היו פרטיים, והשתייכו לצאצאי התורם המקורי, אשר ניהלום וקבעו מי יתפלל בהם. הקהילה נוהלה על ידי כמה ועדות, שהיו אחראיות על גבייה למען תלמוד תורה ועזרה לנזקקים. הייתה גם קרן גמילות חסדים נפרדת עבור עריכת הלוויות ועזרה למשפחות בתקופת האבל. הייתה ועדה לענייני חינוך, שבראשה עמד רב. בעיר פעלו כתריסר בתי ספר מסורתיים, בהם למדו כ- 550 תלמידים. בית הספר הצרפתי הראשון נפתח בשנת 1849, ולמדו בו כמאה תלמידים. העיתונות היהודית באוראן נולדה הודות לפעילותו של אלי קרסנטי, שפרסם את השבועון "הנוער היהודי" בצרפתית ובעברית, ואחר כך את השבועון
היהודי-ערבי "מגיד מישרים". משה סטרוק היה מנהל "קול ישראל", ירחון רשמי של מועצת התרבות היהודית של אוראן.

שינוי גדול במעמדם המשפטי של היהודים באוראן ובמקומות אחרים באלג'יריה התחולל עם יישומו של צו מיום 24 באוקטובר 1870, "צו קרמייה" (על שם אדולף קרמייה (1796-1880), שר המשפטים הצרפת-יהודי). צו קרמייה העניק אזרחות צרפתית מלאה לכל תושבי אלג'יריה היהודים. ארבע שנים אחר כך הוגבל החוק ליהודים שהם או הוריהם נולדו באלג'יריה לפני הכיבוש הצרפתי של 1830. האזרחות הצרפתית העניקה לכל הגברים זכות בחירה בבחירות המקומיות. בשל האחוז הגבוה של יהודים באוכלוסיית אוראן והסביבה, האזרחות הצרפתית החדשה הפכה אותם, למעשה, לכוח אלקטורלי עצום, ובייחוד משום שנהגו בדרך כלל להצביע באופן הומוגנית, לפי הנחיית המנהיגים. שמאון קנאווי, למשל (נפטר ב- 1915), נשיא הקונסיסטוריה של אוראן במשך שנים רבות, המכונה לעתים "רוטשילד של אוראן", הכריז לא אחת בפומבי שאיש לא יוכל להיבחר לראשות עיריית אוראן ללא תמיכתו.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 האוכלוסייה היהודית באוראן הייתה מורכבת מכמה קבוצות. הרוב היו צאצאי המתיישבים הראשונים, ממוסטגנם, ממסקרה, מנדרונה ומטלמסן. אחר כך נוצרה קבוצת מהגרים מאלג'יר, מכפרי אזור ריף ומן העיירות אוג'דה, דבדו ונאות המדבר פיגיג ותפיללת. שתי הקבוצות יחד נודעו כ"יהודי אוראן". המהגרים מטטואן היו קבוצה נפרדת, וקבוצה נוספת היוו יהודים מצרפת וממדינות אירופיות אחרות. יהודי אוראן דיברו במגוון לשונות. היהודים ממוצא אלג'יראי המשיכו לדבר בניב המקומי של עברית יהודית. יוצאי טטוטאן דיברו טטואני, שהיא ניב אוראן של לשון חכיתייה, הגירסה הצפון אפריקנית של לדינו. בהדרגה אימץ רוב היהודים את הלשון הצרפתית.

בניית בית הכנסת הגדול, בשדרות ג'ופרה דאז, כיום שדרות מעתה מוחמד אל חביב, החלה ב- 1880 ביוזמת שמעון קנאווי, אולם נחנך רק ב- 1918. התלמידים התחנכו חינוך דתי, בבית מדרש. בתחילת המאה העשרים נוסדה ישיבת "וזאת ליהודה", בסיוע יהודה חסן ושמעון קנאווי. היא פעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים, בראשות הרב דוד כהן סקלי (1861-1947), ורבנים רבים באוראן למדו בה.

מסוף המאה ה- 19 ואילך השתנה בהדרגה המבנה התעסוקתי של יהודי אוראן. עד 1900 רוב היהודים היו בעלי מלאכות מסורתיות - חייטים, צורפים, סנדלרים, אופים, בנאים - ופועלים לא מקצועיים, אולם במשך המחצית הראשונה של המאה העשרים, כתוצאה מעלייה באיכות ההשכלה, נכנסו רבים למקצועות החופשיים. היו גם כמה נשים שעבדו מחוץ לבית בתור תופרות, עובדות משק בית וקלדניות. נציין, כי כרם היין הראשון בסביבת אוראן השתייך ליהודים. היהודים בלטו בקרב בעלי החנויות, ועסקו במגוון גדול של סחורות. כמה יהודים בעלי השפעה המשיכו בקשרים הממושכים שפיתחו אבותיהם במשך מאות, עם ארצות שכנות. רבים עסקו בייצוא דגנים ובקר, לנמלים הספרדיים של מלגה, קרתגנה, ואלחסירס וגם למושבה הבריטית גיברלטר, ולצרפת.

כבר באמצע המאה ה- 19 התפתחה באוראן אווירה אנטי יהודית. רגשות אנטי יהודיים נושנים הובאו למקום על ידי קתוליים אדוקים מספרד ומצרפת, והפוליטיקאים המקומיים הירבו לנצלם לצרכיהם. הארגון האנטי יהודי הראשון נוסד ביולי 1871, בתגובה להענקת האזרחות הצרפתית ליהודים. התקפות נגד יהודים בעיתונות המקומית ואפילו אלימות של ממש הקדימו בעשרים שנה את התסיסה של פרשת דרייפוס. לקמפיין האנטי יהודי היו תומכים רבים באלג'יריה, בייחוד באוראן, והוא הביא להחמרה של רגשות העויינות שחשו רבים מהאירופאיים תושבי אלג'יריה. ב- 1897 , אחרי ניצחון המפלגה הצרפתית בבחירות, פרצו באוראן מהומות נגד יהודים. בחודש מאי הותקף הרובע היהודי, וכן חנויות רבות, על ידי אירופאיים ומוסלמים גם יחד. כמה שוטרים יהודים פוטרו, וחולים יהודים סולקו מבתי חולים ציבוריים. דרישתם העיקרית של הארגונים והמפלגות האנטי יהודיים הייתה ביטולו של צו קרמייה, אולם השלטונות הצרפתיים סירבו. ההסתה נחלשה אחרי 1902, כשמפלגה קיצונית אנטי יהודית הפסידה בבחירות המוניציפליות, אולם אוראן נותרה מעוז של אנטישמיות בצפון אפריקה.

בימי מלחמת העולם הראשונה נרגעה במקצת העויינות, בשל התגייסותם ותמיכתם המסיבית של היהודים. אולם בשנות ה- 20 שבו והתחוללו התקפות אנטישמיות, והחמירו שוב בסוף שנות השלושים. בשנת 1936 התחדשו התקפות אלימות נגד יהודים באוראן ובסביבה. כשצרפת הובסה על ידי גרמניה ביוני 1940, אלג'יריה נותרה תחת ממשל וישי הפרו נאצי. החקיקה האנטישמית לא איחרה לבוא: באוקטובר 1940 בוטל צו קרמייה והיהודים איבדו את האזרחות הצרפתית. במרץ 1941 יישם ממשל וישי את החוקים הגזעניים באלג'יריה. יהודים סולקו מכל הארגונים והאגודות. נאסר עליהם לעסוק במקצועות חופשיים - רופאים, עורכי דין, סוכני נדל"ן, סוכני ביטוח, אחיות, כימאים, מורים ומחנכים. הם הורשו ללמד רק במוסדות חינוך יהודיים, כמו "כל ישראל חברים" (אליאנס). ילדים יהודים הוצאו מבתי ספר יסודיים ותיכוניים, ומספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות הוגבל לשלושה אחוזים. כמה יהודים, בעיקר צעירים, הצטרפו למחתרת האנטי פשיסטית.

ב- 1942 העניקה הקהילה היהודית מחסה ל- 150 יהודים מלוב שגורשו על ידי השלטון הפשיסטי האיטלקי. פלישת הכוחות האמריקניים לאוראן (אחד היעדים העיקריים של בנות הברית בצפון אפריקה) בנובמבר 1942, שמה קץ לרדיפות נגד היהודים. החוקים הגזעניים אמנם בוטלו מהר יחסית , אולם מינויו של מרסל פיירוטון (לשעבר שר הפנים בממשלת וישי, אשר חתם על חוקים נגד יהודים ב- 1940) כמושל אלג'יריה, עיכב את שיקום זכויות האזרח של היהודים. צו קרצייה חודש רק שנה אחר כך, בנובמבר 1943, כשתפס שרל דה גול את השליטה באלג'יריה, ואחרי התערבות ישירה של המינהל האמריקני. כמה יהודים התגייסו לצבאות בנות הברית, בייחוד לצבא צרפת החופשית, והשתתפו בפלישה לקורסיקה ואחר כך במערכות בדרום צרפת, בטולון, ובאיטליה.

אחרי מלחמת העולם השנייה פרץ המאבק האלג'יראי לעצמאות. מ- 1954 ואילך הפך העימות בין המוסלמים באלג'יריה לבין המתיישבים האירופיים אלים יותר ויותר. היהודים שאפו להישאר נייטרלים ככל שניתן, אולם במהירה נהיו ליעד להתקפות הן מצד האלג'יראים והן מצד הלאומנים הצרפתיים. באוראן, שבתחילת שנות ה- 50 היה בה רוב אירופי, לא הייתה אלימות במשך זמן מה. הקהילה היהודית, שמנתה כ- 30,000 נפש, המשיכה בחייה. אולם בפברואר 1956 התנפלו פורעים על רכוש יהודי, ובמהירה החמירו ההתקפות והיו גם אבדות בנפש. המצב הבטחוני הדרדר בהדרגה בשנים הבאות. אחד השיאים היה בסוף שנות ה- 60, כאשר חולל בית העלמין היהודי של אוראן. בתחילת שנות ה- 60 ירד מספר היהודים בעיר ירידה חדה. על פי הסכמי אוויאן של סיום מלחמת אלג'יריה, נחשבו היהודים לאירופיים. אלג'יריה העצמאית אימצה חקיקה שעל פיה הוענקה אזרחות אלג'יראית רק למי שאביו או אבי אביו היה מוסלמי. כמו כן הכריז בית הדין העליון של אלג'יריה כי יהודים אינם מוגנים עוד בחוק. ביוני 1962 אירע טבח גדול נגד האוכלוסייה האירופית, ובעקבותיו, במשך כמה חודשים, עזבו היהודים בהמוניהם את אוראן. ב- 1963, שנה
אחרי שקיבלה אלג'יריה עצמאות מצרפת, היו בעיר רק 850 יהודים. בפברואר 1964 נערכה באוראן אסיפה כללית של הקהילות היהודיות באלג'יריה. המצב הכלכלי הלך והחמיר כתוצאה מחרם נגד יהודים, ומאפליות נוספות. עד סוף אותו עשור נמשכה עזיבת היהודים. בשנת 1968 נותרו בעיר פחות מ- 400 יהודים. הרוב היגרו לצרפת, והיעד השני היה ישראל. בית הכנסת הגדול הוסב למסגד בשנת 1975.

בתחילת שנות האלפיים נראה כי לא חיים יהודים באוראן כלל.

אלג'יר

בערבית: الجزائر


בירת אלג'יריה

באמצע המאה ה- 13 גדל היישוב היהודי הקטן בעיר מהגירת יהודים מצרפת וממאיורקה, וב- 1391 נמלטו לעיר יהודים מספרד; אלה התגוררו בשכונה משלהם ונעשו במרוצת הזמן לגורם המכריע בחיי התרבות והמסחר בקהילה.

תחת שלטון הטורקים (במאה ה- 16) שימשו יהודים כרופאי חצר ויועצים, אך היו נתונים לשרירות לבם של שליטים חמסנים. ב- 1706 פקדה את אלג'יר מגיפה, ובעקבותיה בא רעב גדול. יהודים רבים נעשו מחוסרי כל.

מן המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה משפחות אנוסים יוצאי פורטוגל ויהודים מאיטליה, הולנד ומרוקו. בין יוצאי אירופה (שנקראו "פראנקוס", כלומר חופשיים מן החובות שחלים על שאר היהודים) היו שמילאו תפקידים דיפלומטיים מטעם השלטונות המקומיים ותפסו מקום נכבד בחיי הציבור, דוגמת יעקב דה פז, יצחק ספורטאס, דוד טורס, יהודה כהן וסולימאן ז'אקט (נפטר ב- 1724).

שלום-בית בקהילה הופר עם הופעת המקובלים יהושע סידון, יוסף אבולקר ובפרט אברהם טוביאנה (מת ב- 1792), שהנהיגו נוסח תפילה על-פי שיטת האר"י (ר' יצחק לוריא) מצפת; התפילה הנפרדת בנוסח "המקובלים" ו"הפשטנים" נמשכה עד אמצע המאה ה- 20. בחיי הרוח בקהילה בלטו במאות 18-17 חכמים כר' אברהם טווה, ר' משה משאש, הרופא אברהם גביזון, ר' שלמה דוראן השני ותלמידו ר' יהודה חלאס השני, ר' שלמה צרור ונכדו רפאל- ידידיה צרור (מת ב- 1737), הפילוסוף מסעוד גנון והמשורר נהוראי עזוביב (מת ב- 1785). בין רבני אלג'יר מוצאים את ר' יהודה עיאש (מת 1760; עלה ארצה ב- 1756).

ב- 1805 נרצח נפתלי בוסנאק, "זקן היהודים" ויועץ המושל המקומי, ולמחרת היום נערכו פרעות ביהודי המקום ונהרגו מאות מהם.

במקומו של בוסנאק מונה שותפו בעסקי התבואה דוד בכרי; זה הוצא להורג בפקודת המושל בשנת 1811 והוחלף בדוד דוראן, בן למשפחה יריבה. גם דוראן הוצא להורג תוך שנה אחת ויוסף בכרי נעשה "זקן היהודים".

רב העיר יצחק אבולקר ושבעה מנכבדי הקהילה נידונו למיתה ב- 1815. בבוא הצרפתים מונה יעקב בכרי "ראש הציבור היהודי"; בעיר ישבו אז (1830) כ- 5,000 יהודים.

זכויות-אזרח צרפתיות הוענקו ליהודי אלג'יריה בשנת 1870; לאחר מכן גברה התנועה האנטישמית והתחוללו מהומות קשות (1887-1884, 1897- 1898). עם תבוסת החוגים האנטישמיים במדינה אחרי 1900 גדל היישוב היהודי בעיר מ- 11,000 לערך לכדי 25,500 ב- 1941. במלחמת העולם השנייה הגיעו לעיר יותר מאלף יהודים מפליטי אירופה.

קהילת אלג'יר סבלה קשות במהלך מלחמת השחרור האלג'ירית. ב- 1960 נהרס בחלקו בית- הכנסת הגדול והארגון הקהילתי שותק ברובו. עם הכרזת העצמאות ב- 1962 מנתה העיר למעלה מ- 30,000 יהודים וכעבור שנה נשארו בה לא יותר מ- 2,500.

יהודי אלג'יר נהגו לחגוג "פורים אדום" בימים י"א בחשוון וד' באב, לזכר הצלתם מידי הספרדים בנסיונות פלישה שנעשו בשנים 1541, 1775.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה נערך באלג'ר כינוס ציוני, הראשון במדינה.

ב- 1968 נשארו בעיר כ- 400 יהודים.

ציוני דרך בתולדות יהודי ספרד

711 | תור הזהב

ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה הוויזיגותית מלמדים על התיישבות יהודית בספרד עוד הרבה לפני התקופה המכונה "תור הזהב" (תקופה שהחלה במאה ה-10 ונמשכה עד למאה ה-12). לדוגמה, על פי המסורת אחת המשפחות הידועות בתולדות יהדות ספרד, משפחת אברבנאל, נדדה לחצי האי האיברי עוד בתקופת בית שני. עם זאת, את דברי ימיה של יהדות ספרד מקובל לפתוח בימים שלאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 711, אז חוותה פריחה משמעותית.
בין האישים היהודים הגדולים של "תור הזהב" הספרדי היו חסדאי אבן-שפרוט, שמואל הנגיד, שלמה בן-אברהם אדרת (הרשב"א), דון יצחק אברבנאל, רבי אברהם אבן-עזרא, המשורר שלמה אבן-גבירול ויהודה הלוי. כל אלה אמנם מוכרים לציבור הישראלי בעיקר כשמות של רחובות, בתי-חולים או מוסדות ציבור, אך לא זו בלבד שמדובר באנשים בשר ודם, מדובר גם בענקי רוח: פילוסופים, משוררים, מתרגמים, פרשני מקרא ורופאים, אנשי אשכולות שעיצבו את דמותו הרוחנית, הדתית והתרבותית של העם היהודי לדורותיו.

915 | בין מדע לאמונה

ייחודה של יהדות ספרד ב"תור הזהב" היה, בין השאר, השילוב בין מדע לאמונה. יכול היה יהודי בספרד של הימים ההם להיות פוסק הלכות, רב ובקי בתלמוד – ויחד עם זאת לעסוק בפילוסופיה, מתימטיקה ומדעים. אדם כזה היה למשל חסדאי אבן-שפרוט – תלמיד חכם, רופא מפורסם והראשון שזכה לתואר "יהודי חצר" במובן הטוב של המלה; אבן-שפרוט היה יועצו של הח'ליף המוסלמי עבד אר-רחמן ה-3 וגם רופאו האישי.
אבן-שפרוט נולד בשנת 915 לספירה ופעל בקורדובה שבדרום ספרד – העיר המאוכלסת והמפותחת ביותר באירופה באותה התקוםה. במהלך השנים החליפה העיר ידיים, אבל המשותף לכל הכובשים היה שיתוף פעולה צמוד ופורה עם האוכלוסייה היהודית המקומית.
יהודים רבים שימשו בקורדובה אנשי מינהל, רופאים, מדענים ובעיקר מתורגמנים. אבן-שפרוט, למשל, היה בקיא בשתי השפות הבינלאומיות של התקופה, לטינית וערבית – דבר נדיר מאוד בימים ההם, שהפך אותו לאישיות מבוקשת במיוחד בחצר המלך.


1141 | פינת יהודה הלוי

בשנת 1148 השתלטה על קורדובה שושלת אל-מוואחידוּן האכזרית והציבה את היהודים בפני שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. היו שבחרו באפשרות הראשונה. אחרים נמלטו דרומה, לצפון אפריקה. בין המהגרים היו הרמב"ם ואברהם אבן-עזרא, פרשן מקרא וחוקר אסטרונומיה שזכה לימים לכך שנאס"א תקרא על שמו מכתש בירח – Ebenezer.
שקיעתה של יהדות קורדובה סימנה את עלייתה של יהדות טולדו, עיר במרכז ספרד שהיתה תחת שלטון נוצרי. שם נולד בשנת 1141 אחד מגדולי המשוררים העבריים, רבי יהודה הלוי.
הלוי – בעל החיבור רב-ההשפעה "ספר הכוזרי", המתאר דיאלוג בין נציגי שלוש הדתות למלך כוזר – היה פילוסוף ומשורר אשר חיבר פיוטים ושירי קודש לצד שירי אהבה נועזים. כמו משה רבנו, גם הוא מת רגע לפני שרגלו דרכה בארץ המובטחת, בעודו במצרים.
משורר יהודי נוסף שנולד כ-100 שנים לפני יהודה הלוי היה שלמה איבן גבירול, וירטואוז של מילים ופילוסוף חשוב שחיבורו "מקור חיים" זכה לפופולריות רבה בקרב חכמי ימי הביניים, אף-אל-פי שרבים מהם לא ידעו שמחברו היה יהודי.

1267 | ויכוח ברצלונה

בימי הביניים רווחו באירופה ויכוחים פומביים בין יהודים ונוצרים שהתנצחו באשר לשאלה הנצחית, איזו דת מגלמת את רצונו האמיתי של האל. רוב הפולמוסים נועדו בעיקר כדי לבדר את הגוי ולהלעיג על היהודי. יוצא דופן היה הוויכוח שנערך ב-1267 בברצלונה, שהיה הוגן יחסית ועמד בכללי הדיון האובייקטיבי. נושאו של הוויכוח היה התלמוד, שלטענת נוצרים רבים הכיל תכנים המזלזלים בישו ואחרים המאנישים את אלוהים.
את התלמוד והיהודים ייצג בפולמוס היה רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן. כמו רבים מגדולי יהדות ספרד, גם הוא היה איש של מסורת ושל קדמה גם יחד: הוא נחשב פרשן תורה יוצא מגדר הרגיל ומומחה בתורת הקבלה, והיה גם פילוסוף משכיל ורופא.
מול הרמב"ן התייצבה סוללה של אנשי דת נוצרים, ובהם המומר פבלו כריסטיאני ומלך אראגון בכבודו ובעצמו. כעונש על נצחונו בוויכוח גורש הרמב"ן מספרד. הוא ניסה לשים פעמיו אל ארץ-ישראל, אך מת בדרכו אליה.

1391 | אל קנ"א ונוקם

בשנת 1391 השתוללו בעיר סביליה פרעות שכונו לימים "פרעות קנ"א". אלה התפשטו בכל מחוז אנדלוסיה ומשם לקסטיליה ולוולנסיה, ובמהלכן נרצחו 250 יהודים. הפורעים העמידו בפני קורבנותיהם ברירה אחת: להתנצר או למות. רבים מהיהודים בחרו באפשרות השנייה ומתו על קידוש השם. הפרעות הללו בישרו את צמיחתם של מוסדות האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד, שאירע 100 שנה לאחר מכן.
כדי להבין מדוע אנשים בוחרים למות על מזבח אמונתם יש לעמוד על טיבה של העוינות בין היהדות לנצרות. לעומת האסלאם, שנתפס על-ידי הוגים יהודים כהמשך ישיר של המונותיאיזם, הנצרות נחשבה לעבודה זרה (בגלל השילוש הקדוש), ועל כן כמעכבת את הגאולה. זאת ועוד: במרכז הפולמוס היהודי-נוצרי עמדה השאלה מי הוא "ישראל האמיתי". הנצרות טענה שהשפלת היהודים וחולשתם המדינית הן הוכחה לעליונותה של הנצרות. היהודים מצדם התפללו לנקמה מהירה "בבני עשיו" הנוצרים. עד כדי כך סלדו היהודים מהנצרות שבאחת הכרוניקות מהתקופה מסופר על נשים יהודיות שהסכימו להמיר את דתן, אך כשדרכו על מפתן הכנסייה והריחו את הניחוחות שנדפו ממנה, שבו על עקבותיהן בגועל.

1492 | גירוש ספרד

בשנה שבה גילה האיטלקי כריסטופר קולומבוס יבשת חדשה, קיבלו יהודי ספרד צו שהורה להם לעזוב את זו הישנה. האגדה מספרת כי קולומבוס התקשה למצוא ימאים שיצטרפו אליו למסע מאחר שכולם היו עסוקים בהעמסת יהודים על אוניות ובגירושם אל מחוץ לספרד.
את ההחלטה על הגירוש קיבלו המלכים הקתולים הקנאים פרננדו ואיזבלה, שנואשו מלשכנע את היהודים לקבל עליהם את "האמת הנוצרית". על פי המסורת דון יצחק אברבנאל, יהודי ששימש שר האוצר של ספרד, הציע למלך סכום כסף אגדי כדי שיבטל את רוע הגזירה, אלא שאז נכנס ללשכה בארמון האינקוויזיטור הראשי, תומס דה-טורקמדה, ואמר למלך: "היהודים צלבו את ישו הנוצרי, האם בשל סכום זה תשאירם בארצך?". המלך השתכנע וחתם על צו הגירוש. למרבה האירוניה, היהודים נצטוו לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים מיום הנפקת הצו – והמועד שנקבע היה היום שבו נהוג לציין את חורבן בית המקדש, ט' באב.
על ביצוע הגזירה הופקד מוסד האינקוויזיציה, שדה-טורקמדה עמד בראשו. האינקוויזיציה היתה מעין בית-משפט נוצרי שתכליתו לכידת "כופרים". מי שנמצא אשם בכפירה נידון לעינויים או למוות בשריפה על המוקד. ליהודים ניתנה גם האפשרות להתנצר. כ-50% מכלל היהודים בספרד (כ-100 אלף) העדיפו להתנצר. רוב המומרים (קונברסוס, בספרדית) התבוללו בעם הספרדי, אך המשיכו לסבול מאפליה ומגילויי שנאה. קבוצה קטנה יותר, ה"אנוסים", המשיכה לשמור בסתר על אורח חיים יהודי. רבים מחבריה שילמו מחיר כבד על בחירתם.
צו הגירוש ההיסטורי שהוציאו פרדיננד ואיזבלה בוטל רק ב-1968, 476 שנה אחרי שפורסם.

1868 | אפס, אפעס

אם היו עורכים מפקד אוכלוסין בספרד במאה ה-16, מספר היהודים שהיה מתקבל בסיום במפקד היה אפס. אותו מספר עגול היה מתקבל גם אם המפקד היה נערך במאה ה-17, במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפס. כלום. או כפי שאומרים בספרדית-נאדה.
הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד ב-1492 שבה הוזכרו יהודים בחוק הספרדי ארעה ב-1924. בשנה זו העניק השלטון ליהודים ספרדים שחיו באלכסנדריה ובסלוניקי את הזכות להשתייך ללאום הספרדי וכן את הזכות לשוב ולהתגורר בספרד. חמישים ושש שנים לפני כן, בשנת 1868, אימץ השלטון הספרדי את מודל תנועת הנאורות וקבע כי לכלל הקבוצות "הלא קתוליות" יינתן שוויון זכויות מלא כאזרחים, אבל לא כקהילה מאורגנת (היהודים לא הוזכרו מפורשות בצו).
חרף השבועה כי לעולם לא ישובו אליה, זרזיף קטן של היהודים כן זרם לחצי האי האיברי ובתחילת המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית בספרד כ-2,000 איש.
אולם בכל השנים הללו, וגם אחרי מלחמת העולם השנייה, צו הגירוש עמד על תילו ולא נמצא אפילו מנהיג ספרדי אחד שיבטל אותו. רק בשנת 1968 תוקן העוול ההיסטורי, והצו שהוציאו פרדיננד ואיזבל כ-476 שנה לפני כן סוף סוף בוטל.


1942 | זמן שואה

מוזרות דרכי ההיסטוריה. דווקא ספרד הפשיסטית בהנהגתו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו היא שגילתה יחס הומאני כלפי יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש לציין כי גילויי החמלה וההצלה לא באו מן המדינה, אלא בעיקר מאנשים פרטיים, חסידי אומות עולם, שהצילו יהודים רבים מרצונם הטוב. לאחר המלחמה ניסה פרנקו לרכוב על גב אותם יחידים וייחס את מעשיהם לעצמו, בניסיון להצטייר כנאור בעיני העולם המערבי.
בין הספרדים שנחלצו להצלת יהודים היו גם כמה דיפלומטים ששירתו בשגרירויות ספרד בארצות הבלקן, שבהן חיו כמה אלפי יהודים בעלי אזרחות ספרדית. רבים מהם ניצלו ממחנות ההשמדה הודות להגנה שהעניקו להם השגרירויות, לא פעם בניגוד להוראות השלטון הספרדי עצמו. שניים מאותם דיפלומטים, ג'ורג'ו פרלסקה ואנחל סאנס בריס, הצילו כ-4,000 מיהודי הונגריה והנפיקו למען כ-2,750 מהם ויזות לספרד; מעניין לציין כי פרלסקה עצמו כלל לא היה ספרדי, במקור, כי אם איטלקי שזכה לאזרחות ספרדית ורק התחזה למחליפו של סאנס בריס בשגרירות לאחר גירושו של זה האחרון מהונגריה לשווייץ.
לאחר המלחמה נאלץ האיש יוצא הדופן הזה לחיות באנונימיות ובצניעות רבה, מאחר שאת רוב הונו השקיע במתן שוחד לפקידים נאצים כדי להציל יהודים. מי שחשף את סיפורו היה עיתונאי איטלקי שחיבר על אודותיו ביוגרפיה שפרשה את סיפורו המדהים. הספר נקרא "הבנאליות של הטוב", על משקל ספרה החשוב של האינטלקטואלית היהודייה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע".


2014 | ואלה שמות

ב-7 בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות שלה, שבמסגרתו יוכלו יהודים שיוכיחו כי הם צאצאיהם של מגורשי ספרד לתבוע אזרחות ספרדית. בכך נעשה "תיקון" לטרגדיה שחולל גירוש ספרד בהיסטוריה היהודית.
בתחילת שנות ה-2000 חיו בספרד 25–45 אלף יהודים. הקהילות הגדולות ביותר חיות במדריד ובברצלונה. במדריד פועלים שלושה בתי-כנסת. הגדול שבהם סמוך לבית הקהילה היהודית בעיר. קהילות קטנות יותר ניתן למצוא באליקנטה, ולנסיה, גרנדה, מלגה, קדיז, מורסיה, טנריפה וערים אחרות.
שמות משפחה יהודיים רבים כיום מעידים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים מגורשי ספרד. עם אלה נמנים שמות משפחה עבריים כמו בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, שמש וחורש; שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזיים כמו בטיטו, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה וקלדרון; ושמות הקשורים לערים ספרדיות כמו סביליה, טולדו, קורדובה וקסלסי. על כך יש להוסיף שמות שששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד, ובהם בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם ואלנקווה. בקרב צאצאיהם של מגורשי ספרד היו נהוגים במשך הדורות גם שמות פרטיים ספרדיים, ובהם למשל פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה או וידאל, וכן שמות נשיים כגון אלגרה, פאלומבה, אסטריאה וסניורה.
ציוני דרך בתולדות יהודי אלג'יריה


200- יורדי הים הפיניקים

ספינות המשוטים של צי הסוחר הפיניקי היו שיא הטכנולוגיה באלף השני והשלישי לפנה"ס. את סימן ההיכר שלהן- פסלון בצורת סוס שמותקן על חרטומן- אפשר היה לזהות בכל נמל שמכבד את עצמו במזרח התיכון הקדום. בנמלים אלו פרקו הפיניקים הקדמונים את סחורתם- אריגים צבועים ארגמן, אבני חן, שנהב ואריחי זכוכית.

בדומה להתיישבות היהודית בשאר צפון אפריקה, כנראה שגם היהודים הראשונים שנחתו באלג'יריה הגיעו יחד עם ספינות הסוחר הפיניקיות. התנ"ך מזהה את הפיניקים עם הצידונים ומספר על קשרים חמים בין שלמה המלך וחירם מלך צור שאף סיפק את עצי ארזי הלבנון ששימשו לבניית בית המקדש הראשון. התיאור המקראי מתיישב עם מסורת ידועה של יהודי העיר קונסטנטין באלג'יריה (שבעת העתיקה נקראה "סירטה") כי יהודים ישבו בעיר עוד בתקופת בית ראשון וניהלו קשרים מסחריים עם הממלכה העברית.

עדויות ארכיאולוגיות להימצאותה של קהילה יהודית באזור אלג'יריה של ימינו מופיעים החל מראשית התקופה הרומאית. מצבות וקברים יהודיים מהמאה ה-2 נמצאו בערים קונסטנטין וסטיף ובערים אחרות נמצאו שרידי בתי כנסת נוספים שמיוחסים למאה ה-4.



693 - מהיום יקרא שמך ד'ימי

במאה ה-7 לספירה נפתח פרק חדש בהיסטוריה של הדתות עם הכיבושים הגדולים של האסלאם שהתפשטו מחצי האי ערב והגיעו עד צפון אפריקה וספרד. מול צבאותיו של המצביא המוסלמי עוקבה בן נאפע, עמדו כוחות מהאימפריה הביזנטית וכן שבטים בֶּרבֶרים בהנהגתה של המלכה דהיה אל כהינה, שהאגדה מספרת כי הייתה ממוצא יהודי. מותה של המלכה (שנת 693) שסיפורים רבים נקשרו ביופייה ובאומץ ליבה, סימל את ראשית הדומיננטיות של הדת המוסלמית בארצות המגרב (מרוקו, לוב, תוניסיה, אלג'יר)- שנמשכת עד עצם ימינו.
תחת השלטון המוסלמי זכו היהודים במעמד של "דימי" (בן חסות) שאפשר להם לשמור על דתם, אך עם זאת הגביל את זכויותיהם המשפטיות והשית עליהם חובות שונות ומשונות, כמו החובה לארח ולהאכיל כל עובר אורח מוסלמי במשך שלושה ימים וכן איסור רכיבה על בהמות כמנהג המוסלמים.

בתקופת הכיבוש המוסלמי התגבשו באלג'יריה קהילות יהודיות בערי החוף מ'סילה וטלמסן. קהילות אלו התאפיינו בקשרים תורניים הדוקים שניהלו עם קהילות יהודיות בעולם- מהעיר פֶס במרוקו שבמערב, דרך חבורת "הגאונים" שישבה בארץ ישראל ועד הישיבות המפורסמות בערים סורא ופומפדיתא בבבל שבמזרח.

שני חכמים יהודים ממוצא אלג'ירי שהשפיעו רבות על המחשבה היהודית לתולדותיה היו הפילולוג יהודה איבן קורייש, החכם היהודי הראשון שעסק בחקר השוואתי בין הלשונות השמיות- עברית ארמית וערבית. והחכם השני, רבי יצחק אלפסי (הרי"ף) נולד בעיר מ'סילה ונחשב, יחד עם הרמב"ם והרא"ש (רבי אשר יחיאל) לאחד מהאבות המייסדים של ההלכה היהודית.



1121- נתיב הזהב היהודי

בשנת 1121 נשא המטיף הדתי, עבדאללה אבן תומארת, דרשה בה טען שהוא המהדי שפירושו "המונחה בידי האל"- ושייעודו להושיע את העולם מאלימות ואי-צדק. באירוניה היסטורית קלאסית דווקא שושלת "אל מוואחידון" אותה ייסד עבדאללה הייתה האכזרית ביותר בתולדות השושלות האסלאמיות. במיוחד בלטה אכזריותם כנגד לא מוסלמים (יהודים, נוצרים) אשר בפניהם הועמדו שלוש אופציות: התאסלמות בכפייה, מוות או גירוש.
למעט השמדת הקהילה היהודית בטלמסן לא ידוע רבות על מצבם של היהודים באלג'יר במאות ה-12 וה-13 עת שלטה באזור שושלת אל מוואחידון.

לאחת התפוררות שושלת "אל מוואחידון" עלתה לשלטון שושלת מוסלמית אחרת- השושלת הזיאנית שיחסה ליהודים היה סובלני הרבה יותר. בשנים אלו השתקמו הקהילות היהודיות באלג'יריה, בעיקר תודות לזרם מהגרים איטי שהחל לזרום מספרד עקב חששם של היהודים ממוראות הרקונקיסטה (הכיבוש הנוצרי של ספרד). בשנים אלו נוצרו קשרי מסחר ענפים בין ערי החוף של אלג'יריה לקטלוניה בספרד. קשרים אלו מקורם בסוחרים יהודים עשירים מברצלונה ומיורקה שהתיישבו בערי החוף של אלג'יריה וזכו לאמונם של המלכים הספרדים (אמונם של האחרונים ביהודים היה כה רב שהם מינו יהודים לשגרירים בבתי הדין המוסלמים באפריקה כמו לדוג' האחים אברהם ושמואל בן ג'ליל).

חשיבותה של העיר טלמסן גבר במאות ה-14 וה-15מאחר והיא נחשבה לתחנה האחרונה ב-"נתיב הזהב הסודני" שכונה גם "הדרך היהודית" עקב הדומיננטיות של הסוחרים היהודים באזור.
היהודים סחרו בעיקר בזהב אך גם סחר עבדים היה נפוץ ביותר. אחת המשפחות העשירות בתקופה זו הייתה משפחת "אל אזאר".


1391- מרבה קנ"א מרבה חוכמה

גזירות קנ"א שפרצו בספרד בשנת 1391 הובילו לגל הגירה גדול של יהודים מספרד לאלג'יריה. העיר החביבה על המהגרים הייתה אלג'יר, שישבה על גדות הים התיכון ואשר אודות למהגרים זכתה למעמד בכורה בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וספרד.

באותה תקופה תחום "מדעי החברה" אמנם לא היה מפותח, אולם בכל הנוגע לשוני במנהגים, בשפה, בטקסים, לא צריך היה להיות סוציולוג דגול כדי להצביע על ההבדלים בין המהגרים היהודים שהגיעו מספרד לבין היהודים המקומיים, ילידי אלג'יריה. השוני והניכור יצרו חומה תרבותית בין שתי קבוצות אלו והולידו מצב בו המהגרים הספרדים, בעלי הדימוי העצמי האליטיסטי, התגוררו ברובע נפרד וגם הקימו לעצמם בית כנסת ובית קברות. ההבדלים באו לידי ביטוי אפילו באופנה המקומית - בעוד המהגרים הספרדים חבשו כומתות וברדסים, היהודים הילידים חבשו טורבנים. למרות זאת, גם המתנגדים הגדולים למהגרים הספרדים לא התכחשו לעובדה כי כישרונם הארגוני ומסירותם ללימוד חיזקו מאוד את מוסדות הקהילה.

בין פליטים אלו היו מלומדים גדולים כמו ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) ור' יצחק בן ר' ששת (הריב"ש) שהתפרסם בעיקר בזכות עיסוקו ברפואה ופילוסופיה, אהבה אותה הנחיל גם לבנו ר' שלמה בן שמעון דוראן (הרשב"ש) שנחשב לאחד מגדולי חכמי אלג'יריה. דמות חשובה נוספת שהגיעה לאלג'יריה עם פליטי קנ"א הוא הרופא ר' שמואל אלאשקר, שהתיישב בתלמסן ונהפך לרופא הבכיר בעיר ולמקורב לשליט המוסלמי.
גם כלכלתה של האלג'יריה גדלה אודות למהגרים היהודים שהגיעו מספרד, כשלעיתים אותו סוחר יהודי שפרק גלימות, דגנים, שטיחים וצמר מאנייה אירופאית שעגנה באחת מערי הנמל, היה זה שהעמיס נוצות יען וזהב אפריקאי על אותה אנייה בדרכה חזרה לאירופה.


1541- פורים שני

מדיניות שלטונות האימפריה העות'מנית הייתה "לנצל" ככל האפשר את משאבי הארצות אותן כבשה האימפריה. עקרון זה יושם בהקפדה גם באלג'יריה, שעם כיבושה בראשית המאה-16, החלו התורכים לחוקק חוקים קשים נגד יהודים ומוסלמים כאחד. בהתאם לאסטרטגיית "הניצול" לא היו חוקים אלו חלק מאידיאולוגיה דתית או פוליטית מסוימת, אלא נבעו אך ורק מתוך חמדנות.
מצבם של היהודים שחיו תחת השלטון העות'מני באלג'יריה היה גרוע אף יותר ממצבם בארצות אחרות שנכבשו על-ידי התורכים: הם הואשמו באחריות לתסיסה נגד השלטונות, חויבו לשכן חיילים עות'מניים בבתיהם וחיו תחת איום קיומי, שבא לידי ביטוי בדבריו של שלמה בן צמח דוראן אשר כב ר במאה ה-15 כתב כי "רציחות נגד יהודים הם דבר תדיר שעובר ללא כל ענישה, והרוצחים מסתובבים בחופשי ומתרברבים על מעשיהם".
התורכים לא היו היחידים שחדרו למרחב האלג'ירי. בראשית המאה ה-16 פלשו כוחות ספרדים וצרפתים לערי הנמל באלג'יר וניהלו קרבות מרים עם התורכים.

בשנת 1509 כבשו הספרדים את העיר אוראן, בה שכנה קהילה יהודית גדולה, והפכו אותה לעיר נוצרית. כך נוצר מצב פרדוקסלי שאותם יהודים שגורשו מספרד ב-1492 בגלל היותם יהודים מצאו את עצמם חיים שוב כיהודים תחת שלטון ספרדי באלג'יריה. במסגרת כיבוש אוראן הפכו הספרדים את בית הכנסת בעיר לכנסייה ונערכו מעשי פרעות ואונס מצד הצבא הספרדי ביהודים, מה שהוביל לנטישת העיר בידי יהודים רבים.
אחד האירועים המפורסמים באותה תקופה התרחש בשנת 1541. בשנה זו יצא מלך ספרד קרל החמישי לקרב במטרה לכבוש עיר הנמל אלג'יר, אולם רצף בלתי מוסבר של פגעי טבע מנע ממנו לממש את מזימתו.
היהודים, שחששו מפני המלך הספרדי אשר איבתו ליהודים הייתה מן המפורסמות, האמינו כי יד אלוהים הייתה בדבר ומאז קבעו את יום הפלישה, ד' חשוון, כפורים שני ויום טוב.


1700 זקן היהודים

עד מחצית המאה ה-19 ארגון הקהילה היהודית באלג'יריה היה תחת סמכויותיו של אדם אחד: ראש הקהילה שכונה גם "זקן היהודים". המנדט שקיבל ראש הקהילה מהשלטונות היה רחב- מהוצאה לפועל של עונשים שנגזרו בבתי הדין הרבניים (רק בתחום האזרחי - התחום הפלילי היה בידי השלטון) ועד ניהול בתי הכנסת ומוסדות הצדקה השונים.

זמינותם של בתי הדין הרבניים לא הרשימה את היהודים האלג'יריים, שנטו יותר ויותר לפנות לבתי משפט האזרחיים המוסלמיים. דפוס זה הוקע על-ידי הרבנים המקומיים שנקטו בשיטות של גינויים וחרמות כנגד אלו שהעדיפו את החוק המוסלמי על פני ההלכה היהודית.
על שאלות של מנהג, לעומת זאת, הסטטוס קוו היה שבזמן שיש מחלוקת מאמצים את המנהג של היהודים המקומיים. מאוחר יותר הונהגה שיטת "התקנות" שהעניקה לכל קהילה את הסמכות לקבוע לעצמה את המנהגים. שיטה זו, שנשמרה בקנאות במשך מאות שנים, יצרה עושר תרבותי-דתי מרתק שבא לידי ביטוי בנוסחי תפילות, פיוטים ומחזורים שחוברו בשפות שונות כמו השפה היהודית- ערבית (ניב מיוחד ליהודי ארצות האסלאם) השפה העברית ושפת הלדינו.


1827- עושים פלישה מזבוב

ב-30 באפריל 1827 התאספו מספר קונסולים זרים לכנס חגיגי בארמונו של שליט אלג'יריה חוסיין דיי. במהלך הכנס, שהיה פתוח לקהל הרחב, שאל חוסיין דיי את הקונסול הצרפתי, בדרך אגב, מתי ארצו מתכוונת להסדיר את חובה העצום, כ-14 מיליון פרנק, לשלטונות האלג'יריים.
כאשר שמע המלך שעדיין לא חלה התקדמות בסוגיה התמלא כעס והכה את הקונסול הצרפתי בפניו בעזרת ידית של מניפה. על פי גרסא אחרת, חוסן דיי ניסה לגרש זבוב מציק ובטעות פגע בפניו של השגריר.
כך או אחרת, התקרית הדיפלומטית עוררה את כעסם של הצרפתים שתבעו משליט אלג'יריה להתנצל לאלתר. משזו לא התקבלה פלשה צרפת לאלג'יריה וכבשה אותה בהצלחה.

סיפור החוב של צרפת לאלג'יריה מתחיל 150 שנה לפני בשתי משפחות יהודיות- משפחת בכרי ומשפחת בוג'נאח. משפחות אלו היו חלק מגל מהגרים גדול של יהודים שהגיעו במהלך המאה ה-17 מליבורנו איטליה אל ערי הנמל באלג'יר בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות.
בסוף המאה ה-18 הקימו צאצאי משפחות אלו את אחד התאגידים הכלכליים הגדולים ביותר באלג'יריה. תחום עיסוקה המרכזי של החברה התמקד בסחר חיטה, והלקוח העיקרי שלהם הייתה ממשלת צרפת, שבראשית המאה-19 נזקקה נואשות למזון עקב מלחמותיו הרבות של נפוליאון.

עקב אובססיית הכיבושים של נפוליאון צברה צרפת חובות ענק של מיליוני פרנק לחברת בכרי-בוג'נאח. מאחר והחברה מימנה את פעילותה מהלוואות שלקחה משליט אלג'יריה, חובותיה של צרפת לבית בכרי-בוג'נאח היו למעשה חובות לחוסיין דיי. וכך הפרשה נהפכה לסכסוך כלכלי מתמשך בין המדינות, שהתגלגל לאורך שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-19 והסתיים בכיבוש ארוך ומדמם שנמשך כ-130 שנה.


1895- פרנקופיל יהודי

בהתאם למדיניות שהנחתה את רוב מדינות אירופה הנאורה במאה ה-19 כי יש לתת ליהודים את כל הזכויות כיחידים ואפס זכויות כאומה, העניקו הצרפתים ליהודי אלג'יריה שוויון זכויות מלא מחד, אך מאידך חתרו לטשטוש זהותם היהודית והיטמעותם באומה הצרפתית.
מכל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לא הייתה קהילה שעברה מהפכה תרבותית כה קיצונית ומהירה כפי שעברה הקהילה היהודית באלג'יריה תחת הכיבוש הצרפתי (1830-1962).
אזרוחם המהיר של יהודי אלג'יריה "תפס" אותם לא מוכנים. המשיכה לתרבות הצרפתית הייתה עזה, רבים זנחו את עולם המסורת היהודי, אימצו את הלבוש, המנהגים והשפה הצרפתית והניחו בקרן זווית את שתי השפות העיקריות המזוהות עם היהודים עד אז: העברית והערבית-יהודית.

אחת הסיבות להיטמעות המהירה נבעה מחינוך. למרות הקמת רשת בתי ספר "תלמוד תורה" והופעתה של רשת בתי הספר "אליאנס" ששילבה בין לימודי מסורת והשכלה, רבים מהיהודים שלחו את ילדיהם לבתי ספר ממשלתיים-צרפתים ובכך עיצבו את זהותם העתידית.
ההזדהות עם התרבות הצרפתית באה לידי ביטוי גם ביצירת ספרות יפה ושירה בצרפתית בידי משוררים וסופרים יהודים-אלג'ירים. מספר נשים התבלטו בתחום זה בתחילת המאה ה-20, ובהן אליסה ראיס, ברת בנישו-אבולקר ובלאנש בן דהאן.

בראשית המאה ה-20 נהפכו היהודים לבעלי ייצוג לא מידתי בקרב בעלי המקצועות החופשיים- עורכי דין, רופאים, מהנדסים, פקידים ממשלתיים, קצינים בכירים בצבא הצרפתי ועוד. הצלחת היהודים לוותה גם בהתפרצויות אנטישמיות (בתלמסאן 1881, 1883 ובאלג'יר, 1884, 1885) בעיקר מצד המתיישבים הצרפתים שראו ביהודים "הנחותים" איום על מעמדם. קיטוב בתקריות האנטישמיות התחולל בשנת 1895 עקב הדי משפט דרייפוס שהגיעו עד אלג'יריה והצמיחו מפלגות בעלות אידיאולוגיה אנטישמית שאף זכו בבחירות באוראן ובקונסטנטין ב-1897.


שנה מספר היהודים באלג'יריה

1830 26,000
1850 26,000
1866 38,500
1881 52,000
1914 96,000
1931 110,000
1948 120,000
1960 130,000
1963 4,000
2005 150


1940- גיבורים כנגד כל הסיכויים

לקיחת האזרחות מהיהודים עם ביטול "חוק כרמיה" ב-1940 היה האות למסע הדה-לגיטימציה שהתנהל נגדם במהלך מלחמת העולם השנייה.
ממשלת הבובות של וישי ששלטה גם באלג'יריה אימצה בחום את חוקי הגזע הגרמנים. סטודנטים יהודים סולקו מאוניברסיטאות, בתי הספר הממשלתיים נסגרו בפני תלמידים והמוני יהודים פוטרו מעבודתם כרופאים, עורכי דין, מורים ופקידים. ב-21 בנובמבר 1941 עבר חוק שאסר על יהודים להחזיק בנדל"ן וקבע שכל רכוש אחר יוחרם על ידי השלטון במטרה "להסיר כל השפעה יהודית על כלכלת אלג'יריה". היהודים הוצאו אל מחוץ לחברה. מבוזים, מושפלים ונתונים לשבטם של מוסלמים ומתיישבים צרפתים כאחד, כשאלו האחרונים באים איתם בחשבון על עשרות שנים של עוינות עקב קנאתם על הישגי היהודים. (רק להמחשה, נכון לשנת 1941 היהודים היוו כשני אחוזים מאוכלוסיית אלג'יריה, אך למעלה מ-37 אחוז מהסטודנטים לרפואה, 24 אחוז מהסטודנטים למשפטים, 16 אחוז מהסטודנטים למדעים ו-10 אחוז מהסטודנטים לאמנויות).

למרות ואולי בגלל אקלים עוין זה התאגדה חבורה של יהודים צעירים והקימה מחתרת שהטתה את מגמות המלחמה הכוללת לטובת בעלות הברית. בלי הגזמה.
"מבצע לפיד" היה שם הקוד שניתן למבצע נחיתה אמפיבית של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה המערבית - מרוקו ואלג'יריה, במסגרת המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה.
עלי פי התכנון שנערך בין תנועת ההתנגדות לסוכנים של בעלות הברית, חברי המחתרת היהודית היו אמורים להשתלט ב-8 בנובמבר 1942 על עיר הבירה אלג'יר ועל החוף לידה, כדי לאפשר את נחיתת בעלות הברית בעיר ואת כיבושה מידי משטר וישי כחלק ממבצע לפיד.

לבריטים ולאמריקאים לא הייתה אמונה רבה ביכולת של המחתרת היהודית לבצע את תפקידה, אך בפועל היא זכתה להצלחה יוצאת דופן. בעורמה מעוררת השראה הצליחו חברי מחתרת בת 400 היהודים להשתלט על מתקני הצבא והשלטון בעיר ולהחזיק בהם עד לפלישת בעלות הברית, עם הרוג אחד בלבד. הצלחת המבצע פתחה את שערי צפון אפריקה בפני בעלות הברית ומשם נסללה הדרך לדרום אירופה ולכיבוש איטליה.


2005- היהודים עוזבים את אלג'יריה

למרות היחס האנטישמי לו זכו במהלך מלחמת העולם השנייה המשיכו היהודים להזדהות עם צרפת. כך למשל במהלך המאבק האלג'ירי לעצמאות לאומית צידדו רוב יהודי אלג'יריה בצד הצרפתי ונמנעו מלקחת חלק בתנועה הלאומית האלג'ירית.

לאורך מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) נפגעו היהודים לעתים קרובות מאלימות שכוונה כנגדם או כנגד מתיישבים צרפתים על ידי לאומנים אלג'ירים. התקפות אלה, שכללו פיגועים נגד בתי כנסת והתנקשויות באישים חשובים בני הקהילה היהודית, זעזעו את הקהילה והרחיקו אותה עוד יותר מהתנועה הלאומית האלג'ירית. רציחתו של הזמר היהודי הנודע רמונד לריס (אשר היה ידוע בכינוי "שייח רמונד") ב-22 ביוני 1961 סימלה עבור רבים את תחילת הסוף של חיים יהודיים באלג'יריה.
בתחילת שנות ה-60 הפנימו היהודים שעצמאותה הלאומית של אלג'יריה קרובה ורבים מהם היגרו לישראל וצרפת. העזיבה הגיעה לשיאה ב-1962 כשאלג'יריה השיגה עצמאות, או אז בשנה אחת עזבו את אלג'יריה כ-99% מהיהודים שנשארו בה.

בסך הכול עזבו את אלג'יריה מעל 160 אלף יהודים. כ-85 אחוזים לצרפת וכ-15 אחוזים לישראל. יהודי אלג'יריה שעלו לארץ סייעו לפיתוח הארץ, מספר יישובים בארץ ישראל הוקמו על ידי בני התפוצה או שהם היו בין מתיישביהם הראשונים. יישובים אלה כוללים את מושב זוהר, עין הוד, פתחיה, בית גמליאל, צרופה ועוד.

נכון ל-2005, חיים באלג'יריה בין 100 ל-200 יהודים.
תואת Touat

נאות מדבר בקצה מדבר צחרה (סהרה), מערב אלג'יריה, על גבול מרוקו.


יישוב יהודי היה קיים באזור בשליש הראשון של המאה ה- 14 ונזכר בתשובות רבנים מגורשי קנ"א (1391, מסוויליה). אז גם נזכרת תואת לראשונה בספרות הערבית.

תעוד מראשית המאה ה- 15 מעיד על קשרים בענייני הלכה בין יהודי תואת לחכמי אלג'יר באמצעות קהילת הוניין. כן היו קשרים כאלה עם קהילת אוראן (והראן).

היהודים בתואת עסקו במסחר באמצעות שיירות הגמלים, וקיימו קשרי מסחר עם נמלי הים התיכון ועם סודאן.

הקהילה נוהלה על-ידי "ועד שבעת טובי הקהל", והדבר מעיד על גודלה. היהודים התגוררו ככל הנראה בשורה של טירות מבוצרות (קצור), ששכנו באזורי נאות המדבר ולידן היו יישובים חקלאיים-מסחריים. על פי מקור משנת 1447 מצב הקהילה היה טוב, הקהילה הייתה גדולה והיהודים היו בני חסות של אדונים מקומיים. כל המסחר התנהל באמצעותם והם נחשבו לאנשים אמינים.

בשנות התשעים של המאה ה- 15 הגיע לתואת אחד השיח'ים ה"מראבוטים" מחמד אל-מגילי, שנודע במקורות יהודיים מאוחרים בשם "הצורר הנודע ממגילה", ופתח בהסתה נגד היהודים, שהיו בעלי השפעה באזור. הוא הורה להרוס את בית הכנסת החדש שנבנה שם, האשים את היהודים במעשי כשפים והרג יהודים רבים מעשירי תואת. היהודים שנותרו הופלו לרעה וחוייבו ללבוש בגדים מיוחדים לשם זיהויים. היו משפחות שהתאסלמו בכפייה והיו שעזבו ופנו מערבה וצפונה, ועל מוצאם מתואת מעיד שם המשפחה תואתי.

בעקבות ארועים אלה נפסקות הידיעות על תואת במאה ה- 16.

על שרידי היהודים בנאות תואת שנאלצו להתאסלם קוראים בדין וחשבון של נוסע יהודי במחצית השנייה של המאה ה- 19, שניסה לחדש את המסחר עם העיר תמבוכתו. הוא סיפר על שבט דאגאתון שחי בצחרה בחסותם של שבטי התוארג והוא ממוצא יהודי.

היו חוקרים שראו ביהודי תואת צאצאי ברברים שהתייהדו.

תלמסן Tlemcen

בערבית: تلمسان‎ 

עיר סמוכה לחוף הים התיכון ולגבול מרוקו, צפון מערב אלג'יריה.

תלמסן הרומית נזכרת במאה הרביעית בשם Pomaria, תלמסן היהודית, שנשאה אופי דתי, נזכרה במקורות בשם "ירושלים דמערב" או "פנינת המגרב". מסורות יהודיות מספרות על יהודים בתלמסן לפני הכיבוש הערבי במאה השמינית. בשו"ת שהופנה לגאוני בבל במאה העשירית עלה נושא הגליית יהודי תלמסן.

אם בימי שלטון המוראביטון (1145-1075) ידעו יהודי תלמסן תקופה של פריחה, הרי מאז 1145 כששושלת אל-מוחדון הקנאים לאסלאם תפשו את השלטון, הורע מצב היהודים, החלו מקרים של גזילת רכושם והם נדרשו להתגורר רק בפרברי העיר ולא במרכזה.

במאה ה- 13 הייתה תלמסן תחנה על "דרך הזהב", מסודאן לספרד דרך חופי אלג'יריה, ובהיות היהודים המתווכים העיקריים בסחר הזהב העניקו מלכי אראגון את חסותם ליהודי תלמסן.

רק אחרי גזירות קנ"א (גלות סוויליה 1391) הגיעו לעיר פליטים יהודים מספרד וביניהם הרב אפרים אנקאוה ("הרב") שטבע את חותמו על העיר ועל הקהילה. בזכותו הורשו היהודים לשוב ולהתגורר במרכז העיר, וכן לבנות בית כנסת חדש הנושא את שמו של הרב. קברו של הרב אנקאוה נהפך למקום קדוש ומוקד עלייה לרגל בל"ג בעומר ליהודים ולמוסלמים.

אחרי גירוש ספרד (1492) מצאו יהודים רבים מקלט בעיר תלמסן. סבורים שהקהילה מנתה אז 12,000 איש, ביניהם רבנים מפורסמים.

במאה ה- 16 תקפו הספרדים את ערי החוף במערב אלג'ריה והגיעו עד לתלמסן. משנכבשה העיר הכובשים טבחו ביהודים והקהילה נמחקה לזמן רב.

כשהצרפתים כבשו את אלג'יריה ב- 1830 הם מצאו בעיר קהילה יהודית קטנה ודלה. ב- 1870 חיו בתלמסן כ- 500 משפחות יהודיות שקיימו אורח חיים דתי-מסורתי. עם מתן זכויות אזרח צרפתיות ליהודי אלג'יריה ("צו כרמייה" 1870) ואימוץ אורח החיים הצרפתי ("פרנסיזציה") החלה הקהילה להתפתח. ילדי הקהילה למדו בבתי ספר ממשלתיים צרפתיים ורבים המשיכו בלימודים גבוהים ובחרו במקצועות חפשיים.

במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) גוייסו יהודי תלמסן, כשאר יהודי אלג'יריה, לצבא הצרפתי ולחמו בחזית צרפת ובדרדנלים.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם הקמת ממשלת וישי בצרפת (קיץ 1940) וביטול הזכויות שהעניק צו כרמייה סבלו היהודים מהפליה ומחוקים אנטישמיים, תלמידים יהודים הוצאו מבתי הספר הממשלתיים, יהודים פוטרו ממשרות ציבוריות ורבים איבדו את פרנסתם ולמרות פעילותו של ועד הקהילה היו משפחות שהגיעו לחרפת רעב.

נחיתת צבאות בנות הברית בנובמבר 1942 הביאה שנוי לטובה והתחזקות כלכלית.

לפני צאת הצרפתים את אלג'יריה ב- 1962 היו בתלמסן 4,000 יהודים ו- 130 ילדים למדו בתלמוד תורה. מאז עזבו כל יהודי תלמסן את העיר והקהילה העתיקה התחסלה. אגודות יהודים יוצאי תלמסן מצויות ברבות מערי צרפת.


חיי הקהילה

יהודי תלמסן היו ידועים כאומנים בטוויה ובאריגת בדים ושטיחים וכן כצורפים בכסף ובזהב. במשך כל תקופת קיומה של הקהילה עסקו יהודי המקום במסחר זעיר.

חשיבותה של קהילת תלמסן באה לה מהרבנים הרבים שצמחו ופעלו בה אחרי התיישבותם של גולי ספרד (בסוף המאה ה- 14 ובסוף המאה ה- 15) במקום. בנוסף לרב אפרים אלנקאוה (שנפטר ב- 1442) נודעו: אלל בן סידון שכתב פיוטים בנוסח התפילה; הרב יהודה קלש מחבר "משיח אלמים", פירוש על רש"י; יעקב גביסון בעל "דרך השכל"; אחיו א' גביסון רופא ותיאולוג; יעקב בירב, שבין תלמידיו היה ר' יוסף קארו; סעדיה בן אלי שוראקי, מתמטיקאי ומחבר הספר "מונה ישראל" והרב הצעיר (שמת בצעירותו ונקבר ליד קברו של "הרב") ר' יוסף אלשכר, שנודע בשם "אל-רקייס), כתב חיבורים רבים וב- 1935 נתגלה ספרו "צפנת פענח", פירוש קבליסטי של המשנה. רבני תלמסן קבעו את אופייה של הקהילה.

הרב יוסף משאש, יליד מכנס, שימש כרב בתלמסן ב- 1924 עלה לישראל וכיהן כרב של חיפה בשנות החמישים.

Fortuna Gabbai Mandil
אלנקואה
סספורטס
ALNAQUA, ALNEQUA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי. שמות המשפחה בקבוצה זאת הם גרסאות של המילה הערבית אנקאוה המקבילה למילה אסאו בספרדית ופירושה "טהרה" .

גרסאות של שם זה כוללות את אלנקאוה, אלנקאוי, אנקוא, אנקאוה ונקאוה. במסמכים ספרדיים מימי הביניים השמות בקבוצה הזאת מופיעים בצורות אנקאוה, אל נקוה, אנקאהוה, אנאקאבה ואנקאוה.

אנקאוה מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1200; אנקוה ב-1265; אל נקוה ב-1332; אסיו ב-1339; בן אנקאוה ב-1341; אנקאוה ב-1397; אל-נאקאוה במעאה ה-14; אנקאהוה ב-1404; אנקוה ב-1486; אסאו ב-1488; אנקאבה ב-1492; אנקאוה במאה ה-19; אסאו, אנקאוה ואלנקוה במאה ה-20.

אלנקאוה מתועד כשם משפחה יהודי עם הרופא הרב אפרים בן ישראל אלנאוה אשר חי באלג'יריה במאה ה-15; ועם הרב יום טוב אלנקאוה אשר חי ביוון במאה ה-18.
SASPORTAS, SAPORTA, ZASPORTA, SZAPORTA, SFORTA, CHICHPORTE, CHSESPORTES, SAPORTAS, CAPORTA, DE SAPORTA, SESPORTES, CAPORTA, CESPORTES, CEPORTA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. שמות המשפחה בקבוצה הזאת נגזרו מביטוי בספרדית / קטלנית, שפירושו "שישה שערים". דה ספורטה מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1249 עם יצחק בן יוספיה דה ספורטה בברצלונה, ספרד; וספורטה בשנת 1263, עם הרב אברהם בן יונה ספורטה מברצלונה. סס פורטס מתועד בשנת 1390, סספורטאס בשנת 1492, וסספורטס בשנת 1636. במאה ה-17, סספורטס מתועד כשם משפחה יהודי עם הסוחר אברהם סספורטס, המוזכר במסמך של הקונסוליה הצרפתית בטוניס מ-19 במאי, 1693.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודיsסספורטס כוללים את הרב יעקוב סספורטס (1698-1610), יליד צפון אפריקה, אשר כיהן הרב הראשי של אמסטרדם, הולנד.

במקרים מסויימים השם ספורטס הוא גרסה של השם פורטה.