חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

הלוי, דוד בן שמואל

Rabbinical authority

He was born in Vladimir - Volynski (L domeria) in the Ukraine. He married the daughter of Yoel Serkes (Bah), and was rabbi in Putalicze and Posen and in 1641 succeeded his father-in-law as rabbi of Ostrog. Following the Chmielnicki massacres of 1648-49, he fled Poland, returning in 1654 to take up a rabbinic post in Lvov where he spent the rest of his life. Two of his sons were killed in a pogrom in Lvov in 1654. An outstanding communal figure, he took part in meetings of the Polish Jewish autonomous body, the Council of the Four Lands. His major work is Turei Zahav (and he became known after its initials as Taz), a commentary on the Shulhan Arukh incorporating a summary of previous commentaries and defending the work against its detractors. It became one of the two standard commentaries printed alongside the original. The Turei Zahav Synagogue in Lvov was named for him.
תאריך לידה:
1586
תאריך פטירה:
1667
מקום לידה:
לודמיר
סוג אישיות:
רבנים
מספר פריט:
253109
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
LEVI, LEVY

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. ששם משפחה זה נגזר ממונח המצביע על השתייכות המשפחה אל הלוויים. ובכן שם משפחה זה הוא פטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה.

הלוויים הם צאצאיו של לוי המקראי, בנם השלישי של יערוב ולאה. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה לוי כוללים את נתן לוי, נתין אוסטריה, אשר היה סוחר בטוניס במאה ה-19. בנו, יהודה לוי, שימש כרב של הקהילה של יוצאי ליבורנו בטוניס משנת 1839 ועד מותו בשנת 1848; שמחה לוי (1923-1868) מטוניס היה בעל דפוס ומוציא לאור ונמנה עם מייסדי העיתונות והספרות היהודית בשפה הערבית בטוניס; הוא ייסד את העיתון "אל-פונוגרף" (1907) והלחין שירים יהודיים מסורתיים. בנו ויקטור לוי היה בעל דפוס ומחבר שפירסם את ספריו בשם העט והל, בין ספריו הוא פרסם גם את ספר הבישול "המטבח הטוניסי" (בצרפתית) אשר כלל גם מתקונים יהודיים רבים.

רפאל לוי, נכדו של שמחה לוי, שימש כמנהל רשת בתי הספר "כל ישראל חברים" ("כי"ח") בין השנים 1953-1943, וכסופר פרסם תחת שם העט ריבל סיפורים קצרים מחיי יהודי טוניס; משה לוי (1968-1885) היה צייר אשר חי בטוניסיה ותיאר בעבודותיו את נופיה של הארץ הזאת ואת חיי היהודים בטוניס.

אישים מוכרים נופסים בעלי שם המשפחה היהודי לוי כוללים את רפאל לוי (1779-1685), מתמטיקאי גרמני; את קרלו לוי, רופא וסופר איטלקי מן המאה ה-20; את אהרון לוי (1815-1742), סוחר אמריקאי יליד הולנד אשר ייסד את העיר ארונסבורג ותמך כספית בצבאו של ג'ורג' ושינגטון; את וילהלם פון לוי (1947-1861), בנקאי גרמני; ואת פריץ לוי, חוקר של מדעי החיים גרמני מן המאה ה-20.

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4

אוסטרוג Ostrog

במקורות היהודיים אוסטראה

עיר בחבל ווהלין, אוקראינה. עד 1792 ובין שתי מלחמות-העולם בפולין.


שתי מציבות בבית העלמין ואזכור יהודי המקום במסמכי האוצר הפולני מעידים על קיום קהילה בעיר במאה ה- 15. ב- 1495 גורשה בגירוש ליטא ונתחדשה כעבור שנים אחדות. התפתחות הקהילה קשורה במסחר עם פודוליה ועם רוסיה ובסחר בקר עם וואלאכיה.

יהודי המקום סחרו גם באריגים, בדונג, באשלג, בעורות ובמוצרי-עור, והשיטו את הסחורות בדוברות לדאנציג.

קהילת אוסטראה, אחת מארבע הקהילות החשובות בווהלין ובוועד ארבע הארצות, נחרבה לחלוטין בימי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648); מתוך כ- 7,000 יהודים נשארו בעיר ב- 1661 חמש משפחות בלבד. במשך הזמן הקהילה התאוששה וחזרה למעמדה הקודם, אחרי ששוקמה בכספי הנגיד שמואל שמלקה וביוזמת ועד ארבע הארצות.

באמצע המאה ה- 18 ניצלו יהודי אוסטרוג מידי ההאידמקים בעזרת שכניהם הטאטארים. וב- 1792 ניצלה הקהילה שוב כאשר חיילים רוסיים תקפו את בית-הכנסת, שבטעות חשבוהו למבצר. בעקבות זאת נקבע מאז יום ז' בתמוז כ"פורים של אוסטראה".

בסוף המאה ה- 18 מנתה הקהילה כ- 2,000 איש וב- 1847 - 7,300. בסוף המאה ה- 19 גדל המספר ל- 9,200 ומעלה (יותר מ-% 60 מכלל האוכלוסיה).

אוסטראה היתה אחד המרכזים החשובים ללימוד תורה בפולין, ולראשי הישיבות שלה יצא שם במדינה כולה. ראשון רבניה היה ר' קלונימוס קלמן האברקאסטן, ואחריו כיהנו גדולי תורה מסוגם של ר' שלמה לוריא (המהרש"ל), ר' ישעיה הורוביץ בעל "שני לוחות-הברית", שמואל איידליש (המהרש"א) ודוד בן שמואל הלוי (הט"ז). לדברי ר' הלוי, היתה ישיבת אוסטראה החשובה בפולין, ואמנם סיפקה רבנים ומלמדים לקהילות רבות.

עוד בימי הבעש"ט הייתה הקהילה מרכז חסידי גדול.

הקהילה החזיקה חברה קדישא, אגודות צדקה וגמילות חסדים, והפעילה בתי ספר יהודיים.

בין שתי מלחמות העולם הייתה באוסטרוג פעילות ציונית ענפה. לקונגרס הציוני הי"ח בשנת 1933 הצביעו 1,445 יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו באוסטרוג 10,500 יהודים.

בימי המלחמה, אחרי השתלטות הסובייטים על האזור, בוטלו כל מוסדות הקהילה וכל הארגונים הציוניים פורקו. צעירים חברי תנועות הנוער הציוניות עזבו לוילנה בתקווה לעלות משם לארץ ישראל.

עם פלישת גרמניה לברית-המועצות ביוני 1941, עברו לשטח-הכיבוש הסובייטי כאלף צעירים יהודים ובעיר נשארו 9,500 יהודים. ב- 4 באוגוסט רצחו הגרמנים כ- 3,000 יהודים ביערות הסביבה, וביניהם היו חברי ה"יודנראט" שבראשם עמד הרב גינזבורג. באחד בספטמבר 1941 נרצחו עוד 2,500 יהודים.

ב- 15 באוקטובר 1942 הוציאו הגרמנים להורג 3,000 יהודים. כ- 800 נמלטו ליערות, אך רובם נפלו לידי כנופיות אוקראיניות. אחדים הצטרפו לפרטיזנים, דוגמת יעקב קפלן, מנדל טרייברמן ופסח איינשטיין.

כששוחרר האזור בידי הרוסים יצאו 30 יהודים ממקומות מחבוא ושבו לעיר. אליהם הצטרפו עוד 30 יהודים שעברו את המלחמה ביחידות המחתרת. כמוכן הגיעו יהודי העיר שנסו ערב המלחמה לפנים רוסיה ואלה שהוגלו לשם. קהילה לא התארגנה במקום וכעבור זמן קצר עזבו כולם, רובם עלו לישראל.

לודמיר Ludmir
(בפולנית ולודימייז' Wlodzimierz, באוקראינית ולאדימיר וולינסקי, ביידיש לודמיר)
עיר בפלך ווהלין, אוקראינה. עד לחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, ובין שתי מלחמות העולם - בפולין.

יהודים מקייב, מארץ הכוזרים ומיישובים אחרים במזרח התיישבו בלודמיר במאה ה- 12 והקימו בה מרכז מסחרי שעמד בקשרים עם מערב אירופה.

הקהילה נהרסה בפשיטת טטרים בשנת 1240 ונתחדשה בתחילת המאה ה- 15, בימי הנסיך הליטאי ויטולד. תחת שלטונה הישיר של פולין (מ- 1569, אחרי איחוד פולין-ליטא) התפתחה הקהילה היהודית במהירות. יהודי המקום סחרו בירידים של לובלין, פוזנן וקרקוב בפרוות, בצמר ובשעווה, ועסקו בחכירת אחוזות ובגביית מסים.

באותה תקופה כיהנו ברבנות הקהילה יצחק בן בצלאל, יצחק בן שמואל הלוי, ויום-טוב ליפמן-הלר. בפרעות ת"ח ות"ט (1648 – 1649) רצחו הפורעים יהודים רבים, ואחרים התרוששו בפורענויות הרבות של אמצע המאה ה- 17, ונזקקו לעזרת הציבור. ב- 1700 הוענק לבן המקום פישל לבקוביץ התואר "סוכן המלך, ספק ומזכיר רשמי בוועד ארבע ארצות". בשל השפל הכלכלי שפקד את פולין בסוף ימיה, הצטמצם גם מספר היהודים. בשנת 1784 חיו בעיר 340 יהודים. מאה שנים אחר כך היה מספרם 5,850, והיו 66 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

במאה ה- 18 היהודים התפרנסו בעיקר ממסחר בתבואה ובעצים, מחנוונות וממלאכה.

החסידות השפיעה על הקהילה, במיוחד בימיהם של הרב משה שלמה קארלינר ו"הבתולה מלודמיר". ב-1926 היו בידי היהודים 84 אחוזים מכלל בתי-העסק בעיר.

בלודמיר היו בתי- ספר של "תרבות", "יבנה" ו"בית יעקב". בשנות ה- 30 של המאה העשרים ניהלו יהודי המקום מאבק עקשן נגד האנטישמיות.

בשנת 1931 חיו בלודמיר 10,665 יהודים, שהיו 44 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

תקופת השואה
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), הגיעו אל לודמיר אלפי פליטים ממערב פולין ומספר היהודים בלודמיר עלה ל- 25,000. תחת השלטון הסובייטי ניסו היהודים להמשיך ולקיים - ברשות - מסגרות חינוך עברי ללא לימודי דת, אך כעבור חודשיים נאסר עליהם הדבר.

הגרמנים כבשו את לודמיר ב- 25 ביוני 1941. ב- 5 ביולי הם רצחו 150 יהודים בחצר בית הסוהר. הרב מורגנשטרן היה ראש ה"יודנראט", ואחרי מותו נתמנה לתפקיד זה עורך הדין ויילר. הוא המרה את פקודותיהם של הגרמנים, סירב למסור יהודים, והתאבד יחד עם בני ביתו.

בסוף פברואר 1942 לקחו הגרמנים 250 יהודים לעבודות כפייה באיזור קייב. באפריל הם הקימו בלודמיר גטו ולו שני מדורים, האחד לבעלי מקצוע והאחר ל"בלתי כשירים". בחודשי הקיץ ניסו חלק מהיהודים לחבור אל פרטיזנים בסביבה.

ב- 1 בספטמבר 1942 התחילה "אקציה" שנמשכה שבועיים ובמהלכה רצחו הגרמנים 18,000 יהודים, 4,000 מהם בחצר בית-הסוהר. בגטו נשארו 4,000 יהודים ובראשו הועמד לייב קודיש, ששיתף פעולה עם הגרמנים.

אחרי "אקציה" שנייה בנובמבר 1942 נשארו בגטו לודמיר 1,500 יהודים רשומים, וקבוצה במחתרת. באחד הבונקרים נהרגו 13 צעירים בקרב עם הגרמנים. בדצמבר 1943 נרצחו היהודים האחרונים, חלקם על ידי אוקראינים או אנשי מחתרת פולנים.

עם שחרור העיר ביולי 1944 נותרו בלודמיר כמה מניינים ספורים של יהודים שניצלו.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
הלוי, דוד בן שמואל
Rabbinical authority

He was born in Vladimir - Volynski (L domeria) in the Ukraine. He married the daughter of Yoel Serkes (Bah), and was rabbi in Putalicze and Posen and in 1641 succeeded his father-in-law as rabbi of Ostrog. Following the Chmielnicki massacres of 1648-49, he fled Poland, returning in 1654 to take up a rabbinic post in Lvov where he spent the rest of his life. Two of his sons were killed in a pogrom in Lvov in 1654. An outstanding communal figure, he took part in meetings of the Polish Jewish autonomous body, the Council of the Four Lands. His major work is Turei Zahav (and he became known after its initials as Taz), a commentary on the Shulhan Arukh incorporating a summary of previous commentaries and defending the work against its detractors. It became one of the two standard commentaries printed alongside the original. The Turei Zahav Synagogue in Lvov was named for him.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

לודמיר
אוסטרוג
לבוב
לודמיר Ludmir
(בפולנית ולודימייז' Wlodzimierz, באוקראינית ולאדימיר וולינסקי, ביידיש לודמיר)
עיר בפלך ווהלין, אוקראינה. עד לחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, ובין שתי מלחמות העולם - בפולין.

יהודים מקייב, מארץ הכוזרים ומיישובים אחרים במזרח התיישבו בלודמיר במאה ה- 12 והקימו בה מרכז מסחרי שעמד בקשרים עם מערב אירופה.

הקהילה נהרסה בפשיטת טטרים בשנת 1240 ונתחדשה בתחילת המאה ה- 15, בימי הנסיך הליטאי ויטולד. תחת שלטונה הישיר של פולין (מ- 1569, אחרי איחוד פולין-ליטא) התפתחה הקהילה היהודית במהירות. יהודי המקום סחרו בירידים של לובלין, פוזנן וקרקוב בפרוות, בצמר ובשעווה, ועסקו בחכירת אחוזות ובגביית מסים.

באותה תקופה כיהנו ברבנות הקהילה יצחק בן בצלאל, יצחק בן שמואל הלוי, ויום-טוב ליפמן-הלר. בפרעות ת"ח ות"ט (1648 – 1649) רצחו הפורעים יהודים רבים, ואחרים התרוששו בפורענויות הרבות של אמצע המאה ה- 17, ונזקקו לעזרת הציבור. ב- 1700 הוענק לבן המקום פישל לבקוביץ התואר "סוכן המלך, ספק ומזכיר רשמי בוועד ארבע ארצות". בשל השפל הכלכלי שפקד את פולין בסוף ימיה, הצטמצם גם מספר היהודים. בשנת 1784 חיו בעיר 340 יהודים. מאה שנים אחר כך היה מספרם 5,850, והיו 66 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

במאה ה- 18 היהודים התפרנסו בעיקר ממסחר בתבואה ובעצים, מחנוונות וממלאכה.

החסידות השפיעה על הקהילה, במיוחד בימיהם של הרב משה שלמה קארלינר ו"הבתולה מלודמיר". ב-1926 היו בידי היהודים 84 אחוזים מכלל בתי-העסק בעיר.

בלודמיר היו בתי- ספר של "תרבות", "יבנה" ו"בית יעקב". בשנות ה- 30 של המאה העשרים ניהלו יהודי המקום מאבק עקשן נגד האנטישמיות.

בשנת 1931 חיו בלודמיר 10,665 יהודים, שהיו 44 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

תקופת השואה
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), הגיעו אל לודמיר אלפי פליטים ממערב פולין ומספר היהודים בלודמיר עלה ל- 25,000. תחת השלטון הסובייטי ניסו היהודים להמשיך ולקיים - ברשות - מסגרות חינוך עברי ללא לימודי דת, אך כעבור חודשיים נאסר עליהם הדבר.

הגרמנים כבשו את לודמיר ב- 25 ביוני 1941. ב- 5 ביולי הם רצחו 150 יהודים בחצר בית הסוהר. הרב מורגנשטרן היה ראש ה"יודנראט", ואחרי מותו נתמנה לתפקיד זה עורך הדין ויילר. הוא המרה את פקודותיהם של הגרמנים, סירב למסור יהודים, והתאבד יחד עם בני ביתו.

בסוף פברואר 1942 לקחו הגרמנים 250 יהודים לעבודות כפייה באיזור קייב. באפריל הם הקימו בלודמיר גטו ולו שני מדורים, האחד לבעלי מקצוע והאחר ל"בלתי כשירים". בחודשי הקיץ ניסו חלק מהיהודים לחבור אל פרטיזנים בסביבה.

ב- 1 בספטמבר 1942 התחילה "אקציה" שנמשכה שבועיים ובמהלכה רצחו הגרמנים 18,000 יהודים, 4,000 מהם בחצר בית-הסוהר. בגטו נשארו 4,000 יהודים ובראשו הועמד לייב קודיש, ששיתף פעולה עם הגרמנים.

אחרי "אקציה" שנייה בנובמבר 1942 נשארו בגטו לודמיר 1,500 יהודים רשומים, וקבוצה במחתרת. באחד הבונקרים נהרגו 13 צעירים בקרב עם הגרמנים. בדצמבר 1943 נרצחו היהודים האחרונים, חלקם על ידי אוקראינים או אנשי מחתרת פולנים.

עם שחרור העיר ביולי 1944 נותרו בלודמיר כמה מניינים ספורים של יהודים שניצלו.
אוסטרוג Ostrog

במקורות היהודיים אוסטראה

עיר בחבל ווהלין, אוקראינה. עד 1792 ובין שתי מלחמות-העולם בפולין.


שתי מציבות בבית העלמין ואזכור יהודי המקום במסמכי האוצר הפולני מעידים על קיום קהילה בעיר במאה ה- 15. ב- 1495 גורשה בגירוש ליטא ונתחדשה כעבור שנים אחדות. התפתחות הקהילה קשורה במסחר עם פודוליה ועם רוסיה ובסחר בקר עם וואלאכיה.

יהודי המקום סחרו גם באריגים, בדונג, באשלג, בעורות ובמוצרי-עור, והשיטו את הסחורות בדוברות לדאנציג.

קהילת אוסטראה, אחת מארבע הקהילות החשובות בווהלין ובוועד ארבע הארצות, נחרבה לחלוטין בימי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648); מתוך כ- 7,000 יהודים נשארו בעיר ב- 1661 חמש משפחות בלבד. במשך הזמן הקהילה התאוששה וחזרה למעמדה הקודם, אחרי ששוקמה בכספי הנגיד שמואל שמלקה וביוזמת ועד ארבע הארצות.

באמצע המאה ה- 18 ניצלו יהודי אוסטרוג מידי ההאידמקים בעזרת שכניהם הטאטארים. וב- 1792 ניצלה הקהילה שוב כאשר חיילים רוסיים תקפו את בית-הכנסת, שבטעות חשבוהו למבצר. בעקבות זאת נקבע מאז יום ז' בתמוז כ"פורים של אוסטראה".

בסוף המאה ה- 18 מנתה הקהילה כ- 2,000 איש וב- 1847 - 7,300. בסוף המאה ה- 19 גדל המספר ל- 9,200 ומעלה (יותר מ-% 60 מכלל האוכלוסיה).

אוסטראה היתה אחד המרכזים החשובים ללימוד תורה בפולין, ולראשי הישיבות שלה יצא שם במדינה כולה. ראשון רבניה היה ר' קלונימוס קלמן האברקאסטן, ואחריו כיהנו גדולי תורה מסוגם של ר' שלמה לוריא (המהרש"ל), ר' ישעיה הורוביץ בעל "שני לוחות-הברית", שמואל איידליש (המהרש"א) ודוד בן שמואל הלוי (הט"ז). לדברי ר' הלוי, היתה ישיבת אוסטראה החשובה בפולין, ואמנם סיפקה רבנים ומלמדים לקהילות רבות.

עוד בימי הבעש"ט הייתה הקהילה מרכז חסידי גדול.

הקהילה החזיקה חברה קדישא, אגודות צדקה וגמילות חסדים, והפעילה בתי ספר יהודיים.

בין שתי מלחמות העולם הייתה באוסטרוג פעילות ציונית ענפה. לקונגרס הציוני הי"ח בשנת 1933 הצביעו 1,445 יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו באוסטרוג 10,500 יהודים.

בימי המלחמה, אחרי השתלטות הסובייטים על האזור, בוטלו כל מוסדות הקהילה וכל הארגונים הציוניים פורקו. צעירים חברי תנועות הנוער הציוניות עזבו לוילנה בתקווה לעלות משם לארץ ישראל.

עם פלישת גרמניה לברית-המועצות ביוני 1941, עברו לשטח-הכיבוש הסובייטי כאלף צעירים יהודים ובעיר נשארו 9,500 יהודים. ב- 4 באוגוסט רצחו הגרמנים כ- 3,000 יהודים ביערות הסביבה, וביניהם היו חברי ה"יודנראט" שבראשם עמד הרב גינזבורג. באחד בספטמבר 1941 נרצחו עוד 2,500 יהודים.

ב- 15 באוקטובר 1942 הוציאו הגרמנים להורג 3,000 יהודים. כ- 800 נמלטו ליערות, אך רובם נפלו לידי כנופיות אוקראיניות. אחדים הצטרפו לפרטיזנים, דוגמת יעקב קפלן, מנדל טרייברמן ופסח איינשטיין.

כששוחרר האזור בידי הרוסים יצאו 30 יהודים ממקומות מחבוא ושבו לעיר. אליהם הצטרפו עוד 30 יהודים שעברו את המלחמה ביחידות המחתרת. כמוכן הגיעו יהודי העיר שנסו ערב המלחמה לפנים רוסיה ואלה שהוגלו לשם. קהילה לא התארגנה במקום וכעבור זמן קצר עזבו כולם, רובם עלו לישראל.
לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4
לוי
LEVI, LEVY

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. ששם משפחה זה נגזר ממונח המצביע על השתייכות המשפחה אל הלוויים. ובכן שם משפחה זה הוא פטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה.

הלוויים הם צאצאיו של לוי המקראי, בנם השלישי של יערוב ולאה. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה לוי כוללים את נתן לוי, נתין אוסטריה, אשר היה סוחר בטוניס במאה ה-19. בנו, יהודה לוי, שימש כרב של הקהילה של יוצאי ליבורנו בטוניס משנת 1839 ועד מותו בשנת 1848; שמחה לוי (1923-1868) מטוניס היה בעל דפוס ומוציא לאור ונמנה עם מייסדי העיתונות והספרות היהודית בשפה הערבית בטוניס; הוא ייסד את העיתון "אל-פונוגרף" (1907) והלחין שירים יהודיים מסורתיים. בנו ויקטור לוי היה בעל דפוס ומחבר שפירסם את ספריו בשם העט והל, בין ספריו הוא פרסם גם את ספר הבישול "המטבח הטוניסי" (בצרפתית) אשר כלל גם מתקונים יהודיים רבים.

רפאל לוי, נכדו של שמחה לוי, שימש כמנהל רשת בתי הספר "כל ישראל חברים" ("כי"ח") בין השנים 1953-1943, וכסופר פרסם תחת שם העט ריבל סיפורים קצרים מחיי יהודי טוניס; משה לוי (1968-1885) היה צייר אשר חי בטוניסיה ותיאר בעבודותיו את נופיה של הארץ הזאת ואת חיי היהודים בטוניס.

אישים מוכרים נופסים בעלי שם המשפחה היהודי לוי כוללים את רפאל לוי (1779-1685), מתמטיקאי גרמני; את קרלו לוי, רופא וסופר איטלקי מן המאה ה-20; את אהרון לוי (1815-1742), סוחר אמריקאי יליד הולנד אשר ייסד את העיר ארונסבורג ותמך כספית בצבאו של ג'ורג' ושינגטון; את וילהלם פון לוי (1947-1861), בנקאי גרמני; ואת פריץ לוי, חוקר של מדעי החיים גרמני מן המאה ה-20.