חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מוסיקה
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

רצה - במסורת האשכנזית של אמסטרדם

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

ברכת רצה הידוע גם בשם ברכת עבודה. חלק זה של תפילת שמונה עשרה מקורו בתקופת בית המקדש. הכוהנים דקלמו מילים אלה מדי יום. בטעות, מייחסים את המנגינה לחזן גרשון סירוטה (Gershon Sirota, 1877-1943) מוורשה. לאמתו של דבר, היא הולחנה על ידי אריה לייב שלוסברג (Aryeh Leyb Schlossberg, 1843-1925) או על ידי בנו, יצחק. בכל אופן, לזכותו של החזן סירוטה יש לזקוף את הפופולריות הרבה של רצה. הוא ביצע את המנגינה לעתים קרובות בבתי כנסת ובהופעות רבות מחוץ להם, בעיבודים שונים, עם מקהלה ותזמורת. בהקלטה זו משנת 1913, וולף רייסל, חזן בית הכנסת החדש באמסטרדם שר עם מקהלת בית הכנסת.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

מספר פריט:
251074
תאריך הקלטה:
1913
שפות:
עברית
סוג יצירה:
יצירה - ביצוע מלא
משך:
00:03:25
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
סירוטה, גרשון (1874-1943) , חזן. נולד בחסין, פודוליה, אוקראינה. הוא היה החזן השמיני בבית הכנסת הגדול של וילנה ומשך מאזינים רבים, יהודים ולא-יהודים. מנצח המקהלה היה ליאו ליוב וביחד הם הופיעו בעת ביקורו של הרצל בווילנה. ב-1908 מונה לחזן בבית הכנסת המפורסם טלומצקה, בית הכנסת הגדול והחשוב ביותר בווארשה. כשעבר לווארשה לקח איתו את ליאו ליוב והצלחתו הייתה כה גדולה עד שהמשטרה נאלצה להתערב, כדי לבלום את המאזינים שרצו להשתתף בתפילות. ב-1903 הקליט את שירתו, ראשון החזנים שעשה זאת באותה תקופה. הופיע רבות באירופה ובארה"ב, לפעמים חרף התנגדותם של פרנסי בית הכנסת. כשהמשיך להופיע מעבר לים, רצו הם לפטר אותו אבל נאלצו להיכנע לדרישת הקהל. סירוטה הוסיף להופיע בחו"ל וכשלא הצליח לחזור מבעוד מועד, כדי לנהל את תפילות יום הכיפורים, פוטר לבסוף. לאחר פיטוריו הופיע בבתי כנסת שונים בפולין ובעולם. ב-1937 שר בתל-אביב בליווי המקהלה של ליאו ליוב שהיה כבר תושב קבע בתל-אביב. מעט לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה חזר לווארשה. הוא ומשפחתו נספו בגטו ורשה.

אמסטרדאם

עיר נמל והגדולה בערי הולנד.

יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.

בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.

המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.

ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.

באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.

מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.

במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.

הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.

בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.

חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.

הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.

קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.


בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.

אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.

תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.

עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.

בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.