חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי דמידובקה

דמידובקה DEMIDOWKA

עיירה במחוז רובנה, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליל ווהלין, פולין.


דמידובקה הייתה עיירה קטנה מוקפת כפרים, שמנעו את התרחבותה. עם החלוקה השנייה של פולין, ב- 1793 סופח האזור לרוסיה הצארית. ונשאר בגבולותיה עד סוף מלחמת העולם הראשונה.

אין תעוד על ראשית ההתיישבות היהודית בדמידובקה, וכנראה שלא קדמה לסוף המאה ה- 18. תאורים מהשליש האחרון של המאה ה- 19 מצביעים על עיירה דלה, רחוקה מדרכי תחבורה, מאוכלסת ברובה ביהודים. בסוף המאה היו 679 תושביה היהודים כל אוכלוסיית העיירה. ב- 1921 ירד אחוז היהודים לפחות ממחצית, ובתוך 1,283 תושבי דמידובקה היו 595 יהודים.

בימי מלחמת העולם הראשונה היתה העיירה כמה זמן תחת כיבוש אוסטרי ובימי מלחמת האזרחים, בעקבות המהפכה הקומוניסטית, אירגנו התושבים היהודים הגנה עצמית בעזרת יהודי מלינוב, ישוב סמוך.

בכיכר המרכזית התקיים בימי חמישי בשבוע יום שוק, אליו הביאו איכרי הסביבה את התוצרת החקלאית והסוחרים היהודים, מקצתם מישובי הסביבה, הציגו את סחורתם. רוב המפרנסים עסקו במסחר זעיר ובמלאכה, והיה גם מספר קטן של סוחרי טקסטיל, וסוחרי בהמות ותבואה.

שלוש טחנות קמח היו בבעלות יהודים. בין בעלי המלאכה היו נגרים, טייחים, בנאים, חייטים, סנדלרים. והיו גם רוכלים, שכונו "דארף מענטשן" (אנשי הכפר). הם יצאו ברגל לכפרי הסביבה והחליפו מעט הסידקית שנשאו בתרמילם, בדברי מזון.

בהעדר מוסדות קהילתיים מאורגנים, היה הפתרון בתחומים רבים נתון ליוזמה אישית. קופת גמילות-חסדים שהייתה בקהילה לא ענתה על כל הצרכים, ובעת הצורך בעל מעמד ציבורי הפעיל את השפעתו. בהספקת צרכי שבת לעניים עסקו שתי נשים מיוזמתן.

בעיירה היו גם מקווה ובית מרחץ.

שלושה בתי כנסת היו מרוכזים בצפון העיירה. העתיק והמפואר ביניהם היה ה"שיל" בגובה של שלוש קומות, בנוי עץ. על הכיפה הרחבה שבמרכז התקרה היו ציורים אמנותיים שסימלו את 12 חדשי השנה ו- 12 שבטי ישראל. התפללו בו רק בימי שבת וחג, ורוב המתפללים היו בני עמך. בית המדרש היה בניין גדול בו התפלל ציבור מעורב כל יום. אנשים באו לבית המדרש לשם לימוד ולפעמים גם לשם שיחה. בבית הכנסת החדש ה"קלויז", התפללו האמידים.

שני אדמו"רים שהיו להם חסידים בעיירה התארחו בה פעם בשנה וביקורם היה בבחינת אירוע.

בעקבות בחירות שנערכו ב- 1928 הוקמה קהילה אזורית, שכללה חמישה ישובים מהסביבה, ודמידובקה היתה אחת מהן. היה רב של הקהילה האזורית ורב לכל קהילה. רבה של דמידובקה היה הרב דוד אלפרסון, אהוד על בני הקהילה ומוערך גם מצד הנוצרים. הוא נספה בשואה.

השכלה יסודית רכשו ילדי העיירה בבית ספר עממי ובחדר שהיה בעל שלוש דרגות. בדרגה הגבהה למדו הילדים גמרא, תולדות ישראל, חשבון, יידיש. בנים של הורים מבוססים המשיכו את לימודיהם בערים במסגרת תיכונית או בישיבות. נוער מקומי שהיה צמא דעת הרחיב את השכלתו בעזרת תושבים מקומיים בעלי השכלה גבוהה, שהורו בבתיהם לקבוצות קטנות לימודים כלליים ועברית. היתה גם ספרייה עשירה, רובה ביידיש, ובה ספרי עיון וספרות יפה. על הנעשה בעולם למדו בעזרת עיתונים ושבועונים שהגיעו לעיירה ולפעמים חברו שלושה אנשים במינוי לעיתון.

בסוף שנות ה- 20 הגיע לעיירה רופא יהודי.

בין שתי מלחמות העולם היתה בדמידובקה פעילות ציונית של מפלגות ושל תנועות נוער. בבחירות לקונגרסים הציוניים בשנות ה- 30 השתתפו הציונים הכלליים, הרביזיוניסטים, המזרחי ורשימת ארץ ישראל העובדת, שבדרך כלל זכתה ברוב הקולות.

מבין תנועות הנוער התחיל ה"שומר הצעיר" בפעילותו בראשית שנות ה- 20, ו"החלוץ הצעיר", שבשורותיו התרכז רוב הנוער, באמצע העשור. היה גם קן של בית"ר. בראשית שנות ה- 30 הוקם בעיירה קיבוץ הכשרה לעלייה של החלוץ, והוכשרו בו גם צעירים מישובים סמוכים.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בעיירה קרוב לאלף יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, (1 ספטמבר 1939), וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה דמידובקה, ככל שטחי מזרח פולין, לשליטת ברית המועצות, על פי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939). השלטון החדש נתקבל באהדה על ידי רוב האוכלוסייה. לא היו רדיפות נגד פעילים ציונים, ואחדים מהם אף קיבלו תפקידים. בתי הכנסת נשארו פתוחים, אבל מספר המתפללים התמעט.

אל העיירה הגיעו פליטים משטחי פולין הכבושים בידי הגרמנים, אלה מביניהם שביקשו לחזור למקומותיהם הוגלו למזרח, והם ששרדו את המלחמה.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות ב- 22 ביוני 1941 ניסו כמה צעירים יהודים לברוח לפנים רוסיה, ואחדים נרצחו בידי אוקראינים עם צאתם את העיירה. בעיירה עצמה, עוד לפני כניסת הגרמנים, פתחו אוקראינים במעשי שוד והתעללות ביהודים, ואלה רק גברו עם הכיבוש הגרמני. ועד מקומי אוקראיני בשירות הגרמנים העסיק יהודים בעבודות סיזיפיות לשם התעללות בהם. קצין גרמני התעלל ברב העיירה. היהודים נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב. עסקן ציבור יהודי חוייב בהרכבת יודנראט והעמד בראשו. מהיהודים נדרשו כסף, דברי ערך וחפצים שונים. צעירים יהודים נחטפו ברחוב ושולחו למחנות עבודה.

על פי דרישת הגרמנים נשלחו יהודים לעבודת כפייה בחוות חקלאיות באזור ובמכרות כבול באזור קרמניץ. באמצעות היודנראט נשלחו העובדים ברוטציה. תמורת עבודת הכפייה קיבל היודנראט קמח שחולק למשפחות לפי מספר הנפשות. הרעב אילץ יהודים רבים להמיר חפצים במזון.

בחורף 1941 רוכזו היהודים בגטו שכלל עשרה בתים ושלושה בתי כנסת. גדר קרשים בגובה שני מטר ומעליו גדר תיל דוקרני הקיפה את הגטו. השמירה היתה בידי שוטרים אוקראינים.

לפני שחלפה שנה, באוקטובר 1942 רוכזו היהודים על מגרש בתוך הגטו ושבוע ימים מנעו מהם מזון. היהודים המועסקים בעבודות כפייה הוחזרו לגטו. כשנודע להם שהגטו מוקף משמרות הם חשו בסכנה, אך רק כמה עשרות מבין העובדים המוחזרים הצליחו לברוח. באותו זמן נשלחו אוקראינים לחפור בורות על יד חורשה, במרחק ק"מ אחד מהעיירה. בשמונה באוקטובר הובלו לשם היהודים, ונרצחו כולם. מספר הקרבנות היה למעלה מ- 1,500 נפש. לפי שתי עדויות עלה מספר הנרצחים על 3000. מכיון שמספר יהודי העיירה לא הגיע ל- 1000 סביר להניח שבין ההרוגים נכללו גם יהודים מכפרי הסביבה.

קבוצה קטנה מבין הנמלטים, שבראשה עמד אברהם אינגבר, נעזרה בצעירים אוקראינים, הצטיידה בנשק, והייתה הגרעין להקמת קבוצת לוחמים פרטיזנים שכללה גם פולנים וגם אוקראינים; הקבוצה לחמה בגרמנים ובתומכיהם, האוקראינים הלאומניים. כל הלוחמים היהודים, פרט לשלושה, נפלו בקרב.


העיירה שוחררה במרץ 1944. מבין תושביה היהודים שרדו כשלושים.

בזכות מסירותו של בן העיירה אברהם אינגבר אותר מקום הרצח. ב- 12 באוקטובר 1993 הוקמה לידו מצבה ובטכס השתתף קהל רב, נציגי השלטון ונציגים מישראל.

במצבה שהוקמה בבית העלמין בחולון לזכר קדושי העיירה הוטמנה אדמה מבור ההריגה.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
244650
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
INGBER, IMBER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

אימבר הוא גרסה יידיש של המילה הגרמנית אינגבר, שפירושה "זנגביל". אפשר שבמקור שם משפחה זה היה כינוי אישי של מגדלים או סוחרים של תבלינים וירקות.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אימבר כוללים את המשורר העברי והסופר האנגלי יליד גליציה נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), מחברו של השיר "תקוותנו" אשר לימים התקבל ההמנון הלאומי של מדינת ישראל.

במאה ה-20, השם אינגבר מתועד כשם משפחה יהודי עם העיתונאי הישראלי נחמן אינגבר.
ALPERSON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

אלפרסון הוא גרסה של הלפרסון, שם משפחה הקשור בשמה של העיר היילברון.

הפירוש המילולי של השם היילברון בגרמנית הוא "בארות מרפא". היילברון הוא שמה של עיר בבאדן-וירטמברג, מערב גרמניה, היהודים התיישבו במקום הזה במאה ה-11. פירוש הסופית היידיש "-סון" הוא "בנו של". בנוסף לגרסאות כמו היילפרון, הלברון, הלפרן והלפרין, שמה של העיר היילברון שימשה בסיס לשמות משפחה יהודיםנ כמו אלפרן ואלפרוני וגם הגרסאות הרוסיות גלפרין וגלפרן.

שמות משפחה נוספים בעלי משמעות דומה: פון היילברון מתועד ב-1508 עם יעקב פון היילברון הידוע גם בשם היילפרן, בפרנקפורט אם מיין, גרמניה; אלפרן, היילברון והיילפרון מוזכרים בתחילת המאה ה-16; קולמן הללברון ביקר ביריד בלייפציג, גרמניה, בשנת 1676; היילברון מוזכר בשנת 1677; היילברונר ב-1679; היילפרין במאה ה-17; היילברון ב-;1743; הלברון ב-1784; היילברון ב-1808 והלברונר ב-1891.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי כוללים את הסופר היידיש יליד רוסיה מרדכי (מרקו) אלפרסון מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אחד ממייסדיו של היישוב החקלאי היהודי קולוניה מאוריסיו בארגנטינה.

רובנו ROVNO

(בפולנית ROWNE, במקורות היהודיים רובנה, באוקראינית ריבנה)

עיר במערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בחבל ווהלין בפולין.


על יהודים במקום ידוע מתעודות מן המאה ה-16. היישוב היהודי גדל לאחר שעברה העיר לרשות הנסיכים הפולנים לבית לובומירסקי (1723) שעודדו כניסת יהודים והקמת מוסדות קהילתיים כחלק מתכנית פיתוח כללית. עם חלוקות פולין בסוף המאה ה- 18 עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית, ואחרי מלחמת העולם הראשונה היה בתחומי פולין העצמאית.

מ-2,150 נפש בקירוב בתחילת המאה ה-19 גדלה אוכלוסיית היהודים ברובנה ל-13,780 בסוף המאה (%56 מכלל האוכלוסיה). ברוסיה הצארית שכנה רובנה בקירבת הגבול עם גאליציה (אזורי דרום פולין שעברו עם החלוקה לשליטת אוסטריה) ונעשתה מרכז לאספקה צבאית ולימים צומת רכבות חשוב. באביב 1919 סבלה הקהילה מכנופיות האוקראינם של פטלורה. במיפקד 1921, בפולין העצמאית, נמנו ברובנה 21,700 יהודים (%71 באוכלוסיית העיר).

קבוצת "חובבי ציון" התארגנה ברובנה ב-1884. ותחת השלטון האוקראיני הקצר בשנים 1920-1918 שכן ברובנה המרכז הציוני לווהלין ולפודוליה כולה; צירים מרובנה השתתפו בכל הקונגרסים הציוניים. סניף ה"בונד" במקום הוקם ב-1903. השכלה עברית ניתנה ברשת של מוסדות חינוך, החל ב"חדר המתוקן" וכלה במוסדות "תרבות" לדרגותיהם; סניף "תרבות" (1919) נעשה למרכז הרשת בווהלין. עד 1921 פעלו גם שני בתי-ספר ביידיש. בשנים 1939- 1924 הופיע ברובנה השבועון "וואלינער לעבען".

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו ברובנה כ-28,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה רובנה, ככל שטחי מזרח פולין, לשליטת ברית המועצות. הארגונים היהודיים פורקו, עסקני ה"בונד" והמפלגות הציוניות נאסרו ובתי-הספר העבריים נסגרו. הגיעו פליטים רבים ממערב-פולין, ורובנה נעשתה מוקד חשוב לפעולה ציונית במחתרת; דרכה נמלטו רבים לווילנה ולעבר רומניה והונגריה בדרום.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (21 ביוני 1941) נפלה רובנה לידי הגרמנים ב-29 ביוני 1941, ובו ביום נרצחו 300 יהודים; עד נובמבר עלה מספר החללים לאלף ומעלה. הוקם "יודנראט" בראשות ד"ר ברגמן, מנהל לשעבר של התיכון היידי. אחד מחברי ה"יודנראט", ליאון סוחארצ'וק, שלח יד בנפשו. ב-6 בנובמבר נרצחו בחורשת סוסנקי 18,000 יהודים, האחרים נכלאו בגיטו. ביולי 1942 הוצאו להורג 5,000 יהודים ביאנובה דולינה.

צעירים מרובנה השתתפו בקבוצות פארטיזאניות וסייעו בשחרור העיר בפברואר 1944. אחרי המלחמה התרכזו בשטח שמסביב לבית-הכנסת הגדול כאלף משארית הפליטה, מהם מאה תושבי העירלשעבר; רובם התפזרו למקומות אחרים.

ב-1957 הפכו את בית-העלמין לגן ציבורי. בית הכנסת האחרון שפעל נסגר בפקודת השלטונות ב-1959. בניין בית-הכנסת הגדול נעשה למועדון ספורט. בסוף שנות השישים ישבו ברובנה כ-600 יהודים.

הקהילה היהודית בריבנה בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1996, מנתה הקהילה היהודית כ- 600 נפש.
בעיר יש קהילה יהודית, המפעילה בית כנסת וחדרים לשימוש הקהילה.
בית כנסת נוסף בעיר הינו בהנהלת נציג חב"ד, הרב שניאור שניאורסון. במקום יש מרכז חסד וגן ילדים. כמו כן, בעיר קיים מרכז תרבות המפעיל בית ספר של יום ראשון, תוכנית נעל"ה של הסוכנות היהודית וכן מחנות קיץ. מרכז חסד נוסף בעיר פועל בהנהלת גנדי פריימן מארגון "חסד אושר".
כתובת בית הכנסת: רחוב שקולניה 38

http://fjc.ru/centers/ukraine/rivne/

Volhynia 

In Polish: Wołyń; Ukrainian: Волинь; Yiddish: וואָהלין

A historic region in Central and Eastern Europe in the northwest corner of Ukraine located north of Podilia (Podolia), south of Polisia (Polesia) east of the Buh (Bug) River, situated between south-eastern Poland, south-western Belarus, and western Ukraine. While the borders of the region are not clearly defined, the territory that still carries the name is Volyn Oblast, located in western Ukraine. Its area is approximately 70,000 sq km, and its population exceeds 4 million. Volhynia's borders have changed considerably over the centuries, shifting consistently from west to east. Until WW1 it was part of the Jewish Pale of Settlement in the Russian Empire. 

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי דמידובקה
דמידובקה DEMIDOWKA

עיירה במחוז רובנה, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליל ווהלין, פולין.


דמידובקה הייתה עיירה קטנה מוקפת כפרים, שמנעו את התרחבותה. עם החלוקה השנייה של פולין, ב- 1793 סופח האזור לרוסיה הצארית. ונשאר בגבולותיה עד סוף מלחמת העולם הראשונה.

אין תעוד על ראשית ההתיישבות היהודית בדמידובקה, וכנראה שלא קדמה לסוף המאה ה- 18. תאורים מהשליש האחרון של המאה ה- 19 מצביעים על עיירה דלה, רחוקה מדרכי תחבורה, מאוכלסת ברובה ביהודים. בסוף המאה היו 679 תושביה היהודים כל אוכלוסיית העיירה. ב- 1921 ירד אחוז היהודים לפחות ממחצית, ובתוך 1,283 תושבי דמידובקה היו 595 יהודים.

בימי מלחמת העולם הראשונה היתה העיירה כמה זמן תחת כיבוש אוסטרי ובימי מלחמת האזרחים, בעקבות המהפכה הקומוניסטית, אירגנו התושבים היהודים הגנה עצמית בעזרת יהודי מלינוב, ישוב סמוך.

בכיכר המרכזית התקיים בימי חמישי בשבוע יום שוק, אליו הביאו איכרי הסביבה את התוצרת החקלאית והסוחרים היהודים, מקצתם מישובי הסביבה, הציגו את סחורתם. רוב המפרנסים עסקו במסחר זעיר ובמלאכה, והיה גם מספר קטן של סוחרי טקסטיל, וסוחרי בהמות ותבואה.

שלוש טחנות קמח היו בבעלות יהודים. בין בעלי המלאכה היו נגרים, טייחים, בנאים, חייטים, סנדלרים. והיו גם רוכלים, שכונו "דארף מענטשן" (אנשי הכפר). הם יצאו ברגל לכפרי הסביבה והחליפו מעט הסידקית שנשאו בתרמילם, בדברי מזון.

בהעדר מוסדות קהילתיים מאורגנים, היה הפתרון בתחומים רבים נתון ליוזמה אישית. קופת גמילות-חסדים שהייתה בקהילה לא ענתה על כל הצרכים, ובעת הצורך בעל מעמד ציבורי הפעיל את השפעתו. בהספקת צרכי שבת לעניים עסקו שתי נשים מיוזמתן.

בעיירה היו גם מקווה ובית מרחץ.

שלושה בתי כנסת היו מרוכזים בצפון העיירה. העתיק והמפואר ביניהם היה ה"שיל" בגובה של שלוש קומות, בנוי עץ. על הכיפה הרחבה שבמרכז התקרה היו ציורים אמנותיים שסימלו את 12 חדשי השנה ו- 12 שבטי ישראל. התפללו בו רק בימי שבת וחג, ורוב המתפללים היו בני עמך. בית המדרש היה בניין גדול בו התפלל ציבור מעורב כל יום. אנשים באו לבית המדרש לשם לימוד ולפעמים גם לשם שיחה. בבית הכנסת החדש ה"קלויז", התפללו האמידים.

שני אדמו"רים שהיו להם חסידים בעיירה התארחו בה פעם בשנה וביקורם היה בבחינת אירוע.

בעקבות בחירות שנערכו ב- 1928 הוקמה קהילה אזורית, שכללה חמישה ישובים מהסביבה, ודמידובקה היתה אחת מהן. היה רב של הקהילה האזורית ורב לכל קהילה. רבה של דמידובקה היה הרב דוד אלפרסון, אהוד על בני הקהילה ומוערך גם מצד הנוצרים. הוא נספה בשואה.

השכלה יסודית רכשו ילדי העיירה בבית ספר עממי ובחדר שהיה בעל שלוש דרגות. בדרגה הגבהה למדו הילדים גמרא, תולדות ישראל, חשבון, יידיש. בנים של הורים מבוססים המשיכו את לימודיהם בערים במסגרת תיכונית או בישיבות. נוער מקומי שהיה צמא דעת הרחיב את השכלתו בעזרת תושבים מקומיים בעלי השכלה גבוהה, שהורו בבתיהם לקבוצות קטנות לימודים כלליים ועברית. היתה גם ספרייה עשירה, רובה ביידיש, ובה ספרי עיון וספרות יפה. על הנעשה בעולם למדו בעזרת עיתונים ושבועונים שהגיעו לעיירה ולפעמים חברו שלושה אנשים במינוי לעיתון.

בסוף שנות ה- 20 הגיע לעיירה רופא יהודי.

בין שתי מלחמות העולם היתה בדמידובקה פעילות ציונית של מפלגות ושל תנועות נוער. בבחירות לקונגרסים הציוניים בשנות ה- 30 השתתפו הציונים הכלליים, הרביזיוניסטים, המזרחי ורשימת ארץ ישראל העובדת, שבדרך כלל זכתה ברוב הקולות.

מבין תנועות הנוער התחיל ה"שומר הצעיר" בפעילותו בראשית שנות ה- 20, ו"החלוץ הצעיר", שבשורותיו התרכז רוב הנוער, באמצע העשור. היה גם קן של בית"ר. בראשית שנות ה- 30 הוקם בעיירה קיבוץ הכשרה לעלייה של החלוץ, והוכשרו בו גם צעירים מישובים סמוכים.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בעיירה קרוב לאלף יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, (1 ספטמבר 1939), וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה דמידובקה, ככל שטחי מזרח פולין, לשליטת ברית המועצות, על פי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939). השלטון החדש נתקבל באהדה על ידי רוב האוכלוסייה. לא היו רדיפות נגד פעילים ציונים, ואחדים מהם אף קיבלו תפקידים. בתי הכנסת נשארו פתוחים, אבל מספר המתפללים התמעט.

אל העיירה הגיעו פליטים משטחי פולין הכבושים בידי הגרמנים, אלה מביניהם שביקשו לחזור למקומותיהם הוגלו למזרח, והם ששרדו את המלחמה.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות ב- 22 ביוני 1941 ניסו כמה צעירים יהודים לברוח לפנים רוסיה, ואחדים נרצחו בידי אוקראינים עם צאתם את העיירה. בעיירה עצמה, עוד לפני כניסת הגרמנים, פתחו אוקראינים במעשי שוד והתעללות ביהודים, ואלה רק גברו עם הכיבוש הגרמני. ועד מקומי אוקראיני בשירות הגרמנים העסיק יהודים בעבודות סיזיפיות לשם התעללות בהם. קצין גרמני התעלל ברב העיירה. היהודים נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב. עסקן ציבור יהודי חוייב בהרכבת יודנראט והעמד בראשו. מהיהודים נדרשו כסף, דברי ערך וחפצים שונים. צעירים יהודים נחטפו ברחוב ושולחו למחנות עבודה.

על פי דרישת הגרמנים נשלחו יהודים לעבודת כפייה בחוות חקלאיות באזור ובמכרות כבול באזור קרמניץ. באמצעות היודנראט נשלחו העובדים ברוטציה. תמורת עבודת הכפייה קיבל היודנראט קמח שחולק למשפחות לפי מספר הנפשות. הרעב אילץ יהודים רבים להמיר חפצים במזון.

בחורף 1941 רוכזו היהודים בגטו שכלל עשרה בתים ושלושה בתי כנסת. גדר קרשים בגובה שני מטר ומעליו גדר תיל דוקרני הקיפה את הגטו. השמירה היתה בידי שוטרים אוקראינים.

לפני שחלפה שנה, באוקטובר 1942 רוכזו היהודים על מגרש בתוך הגטו ושבוע ימים מנעו מהם מזון. היהודים המועסקים בעבודות כפייה הוחזרו לגטו. כשנודע להם שהגטו מוקף משמרות הם חשו בסכנה, אך רק כמה עשרות מבין העובדים המוחזרים הצליחו לברוח. באותו זמן נשלחו אוקראינים לחפור בורות על יד חורשה, במרחק ק"מ אחד מהעיירה. בשמונה באוקטובר הובלו לשם היהודים, ונרצחו כולם. מספר הקרבנות היה למעלה מ- 1,500 נפש. לפי שתי עדויות עלה מספר הנרצחים על 3000. מכיון שמספר יהודי העיירה לא הגיע ל- 1000 סביר להניח שבין ההרוגים נכללו גם יהודים מכפרי הסביבה.

קבוצה קטנה מבין הנמלטים, שבראשה עמד אברהם אינגבר, נעזרה בצעירים אוקראינים, הצטיידה בנשק, והייתה הגרעין להקמת קבוצת לוחמים פרטיזנים שכללה גם פולנים וגם אוקראינים; הקבוצה לחמה בגרמנים ובתומכיהם, האוקראינים הלאומניים. כל הלוחמים היהודים, פרט לשלושה, נפלו בקרב.


העיירה שוחררה במרץ 1944. מבין תושביה היהודים שרדו כשלושים.

בזכות מסירותו של בן העיירה אברהם אינגבר אותר מקום הרצח. ב- 12 באוקטובר 1993 הוקמה לידו מצבה ובטכס השתתף קהל רב, נציגי השלטון ונציגים מישראל.

במצבה שהוקמה בבית העלמין בחולון לזכר קדושי העיירה הוטמנה אדמה מבור ההריגה.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

וולהיניה
רובנו

Volhynia 

In Polish: Wołyń; Ukrainian: Волинь; Yiddish: וואָהלין

A historic region in Central and Eastern Europe in the northwest corner of Ukraine located north of Podilia (Podolia), south of Polisia (Polesia) east of the Buh (Bug) River, situated between south-eastern Poland, south-western Belarus, and western Ukraine. While the borders of the region are not clearly defined, the territory that still carries the name is Volyn Oblast, located in western Ukraine. Its area is approximately 70,000 sq km, and its population exceeds 4 million. Volhynia's borders have changed considerably over the centuries, shifting consistently from west to east. Until WW1 it was part of the Jewish Pale of Settlement in the Russian Empire. 

רובנו ROVNO

(בפולנית ROWNE, במקורות היהודיים רובנה, באוקראינית ריבנה)

עיר במערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בחבל ווהלין בפולין.


על יהודים במקום ידוע מתעודות מן המאה ה-16. היישוב היהודי גדל לאחר שעברה העיר לרשות הנסיכים הפולנים לבית לובומירסקי (1723) שעודדו כניסת יהודים והקמת מוסדות קהילתיים כחלק מתכנית פיתוח כללית. עם חלוקות פולין בסוף המאה ה- 18 עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית, ואחרי מלחמת העולם הראשונה היה בתחומי פולין העצמאית.

מ-2,150 נפש בקירוב בתחילת המאה ה-19 גדלה אוכלוסיית היהודים ברובנה ל-13,780 בסוף המאה (%56 מכלל האוכלוסיה). ברוסיה הצארית שכנה רובנה בקירבת הגבול עם גאליציה (אזורי דרום פולין שעברו עם החלוקה לשליטת אוסטריה) ונעשתה מרכז לאספקה צבאית ולימים צומת רכבות חשוב. באביב 1919 סבלה הקהילה מכנופיות האוקראינם של פטלורה. במיפקד 1921, בפולין העצמאית, נמנו ברובנה 21,700 יהודים (%71 באוכלוסיית העיר).

קבוצת "חובבי ציון" התארגנה ברובנה ב-1884. ותחת השלטון האוקראיני הקצר בשנים 1920-1918 שכן ברובנה המרכז הציוני לווהלין ולפודוליה כולה; צירים מרובנה השתתפו בכל הקונגרסים הציוניים. סניף ה"בונד" במקום הוקם ב-1903. השכלה עברית ניתנה ברשת של מוסדות חינוך, החל ב"חדר המתוקן" וכלה במוסדות "תרבות" לדרגותיהם; סניף "תרבות" (1919) נעשה למרכז הרשת בווהלין. עד 1921 פעלו גם שני בתי-ספר ביידיש. בשנים 1939- 1924 הופיע ברובנה השבועון "וואלינער לעבען".

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו ברובנה כ-28,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה רובנה, ככל שטחי מזרח פולין, לשליטת ברית המועצות. הארגונים היהודיים פורקו, עסקני ה"בונד" והמפלגות הציוניות נאסרו ובתי-הספר העבריים נסגרו. הגיעו פליטים רבים ממערב-פולין, ורובנה נעשתה מוקד חשוב לפעולה ציונית במחתרת; דרכה נמלטו רבים לווילנה ולעבר רומניה והונגריה בדרום.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (21 ביוני 1941) נפלה רובנה לידי הגרמנים ב-29 ביוני 1941, ובו ביום נרצחו 300 יהודים; עד נובמבר עלה מספר החללים לאלף ומעלה. הוקם "יודנראט" בראשות ד"ר ברגמן, מנהל לשעבר של התיכון היידי. אחד מחברי ה"יודנראט", ליאון סוחארצ'וק, שלח יד בנפשו. ב-6 בנובמבר נרצחו בחורשת סוסנקי 18,000 יהודים, האחרים נכלאו בגיטו. ביולי 1942 הוצאו להורג 5,000 יהודים ביאנובה דולינה.

צעירים מרובנה השתתפו בקבוצות פארטיזאניות וסייעו בשחרור העיר בפברואר 1944. אחרי המלחמה התרכזו בשטח שמסביב לבית-הכנסת הגדול כאלף משארית הפליטה, מהם מאה תושבי העירלשעבר; רובם התפזרו למקומות אחרים.

ב-1957 הפכו את בית-העלמין לגן ציבורי. בית הכנסת האחרון שפעל נסגר בפקודת השלטונות ב-1959. בניין בית-הכנסת הגדול נעשה למועדון ספורט. בסוף שנות השישים ישבו ברובנה כ-600 יהודים.

הקהילה היהודית בריבנה בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1996, מנתה הקהילה היהודית כ- 600 נפש.
בעיר יש קהילה יהודית, המפעילה בית כנסת וחדרים לשימוש הקהילה.
בית כנסת נוסף בעיר הינו בהנהלת נציג חב"ד, הרב שניאור שניאורסון. במקום יש מרכז חסד וגן ילדים. כמו כן, בעיר קיים מרכז תרבות המפעיל בית ספר של יום ראשון, תוכנית נעל"ה של הסוכנות היהודית וכן מחנות קיץ. מרכז חסד נוסף בעיר פועל בהנהלת גנדי פריימן מארגון "חסד אושר".
כתובת בית הכנסת: רחוב שקולניה 38

http://fjc.ru/centers/ukraine/rivne/
אלפרסון
אינגבר
ALPERSON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

אלפרסון הוא גרסה של הלפרסון, שם משפחה הקשור בשמה של העיר היילברון.

הפירוש המילולי של השם היילברון בגרמנית הוא "בארות מרפא". היילברון הוא שמה של עיר בבאדן-וירטמברג, מערב גרמניה, היהודים התיישבו במקום הזה במאה ה-11. פירוש הסופית היידיש "-סון" הוא "בנו של". בנוסף לגרסאות כמו היילפרון, הלברון, הלפרן והלפרין, שמה של העיר היילברון שימשה בסיס לשמות משפחה יהודיםנ כמו אלפרן ואלפרוני וגם הגרסאות הרוסיות גלפרין וגלפרן.

שמות משפחה נוספים בעלי משמעות דומה: פון היילברון מתועד ב-1508 עם יעקב פון היילברון הידוע גם בשם היילפרן, בפרנקפורט אם מיין, גרמניה; אלפרן, היילברון והיילפרון מוזכרים בתחילת המאה ה-16; קולמן הללברון ביקר ביריד בלייפציג, גרמניה, בשנת 1676; היילברון מוזכר בשנת 1677; היילברונר ב-1679; היילפרין במאה ה-17; היילברון ב-;1743; הלברון ב-1784; היילברון ב-1808 והלברונר ב-1891.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי כוללים את הסופר היידיש יליד רוסיה מרדכי (מרקו) אלפרסון מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אחד ממייסדיו של היישוב החקלאי היהודי קולוניה מאוריסיו בארגנטינה.
INGBER, IMBER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

אימבר הוא גרסה יידיש של המילה הגרמנית אינגבר, שפירושה "זנגביל". אפשר שבמקור שם משפחה זה היה כינוי אישי של מגדלים או סוחרים של תבלינים וירקות.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אימבר כוללים את המשורר העברי והסופר האנגלי יליד גליציה נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), מחברו של השיר "תקוותנו" אשר לימים התקבל ההמנון הלאומי של מדינת ישראל.

במאה ה-20, השם אינגבר מתועד כשם משפחה יהודי עם העיתונאי הישראלי נחמן אינגבר.