חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 5
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי טשביניה

טשביניה TRZEBINIA

(במקורות היהודיים טשעבין)

עיר במחוז קראקוב, גליציה המערבית, פולין.


טשביניה, המתועדת ככפר במאה ה-13, הייתה באזור שסופח לאוסטריה בחלוקת פולין בסוף המאה ה-18. במרוצת השנים, אחרי שהתגלו בסביבה עפרות של כסף ושל עופרת, הוקמו במקום מפעלי תעשייה וחרושת וסביבם נוצרה עיירה. התפתחותה של טשביניה באה לאחר שחוברה ב-1847 אל קו מסילת הרכבת בין וינה לקראקוב. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918- 1914) חזרה לגבולות פולין. בשנת 1931 קיבלה טשביניה (העיירה והכפר) מעמד של עיר.

יהודים התיישבו בטשביניה בסוף המאה ה-17, עד לראשית המאה ה-19 הם השתייכו לקהילת כשאנוב (CHRZANOW) ואחר כך היו לקהילה עצמאית. כרב הקהילה כיהן אז ר' ישראל קלוגר, את כסאו ירש בנו ר' חיים קלוגר בעל "פרי חיים". ואחריו ר' משה יונה לוי. בנו, ר' יעקב לוי מונה לרב אחריו, הוא היה מבורך בבנים רבים ואחד מהם, ר' ישראל, כיהן כדיין הקהילה בימי כהונת אביו כרב. אחרי פטירת ר' יעקב לוי, בשנת 1923, היו שני מועמדים לכהונת הרב בעיר: בנו ר' בנימין לוי ור' דב בעריש ויידנפלד. נבחר הרב דב בעריש ויידנפלד, הוא עמד בראש הישיבה המפורסמת "כוכב מיעקב", כתב את ספר השו"ת (שאלות ותשובות בענייני הלכה) "דובב מישרים" ונודע כ"גאון מטשבין". הרב ויידנפלד שהה בברית המועצות בימי מלחמת העולם השנייה, עלה אחר-כך לארץ ישראל והקים את "ישיבת כוכב מיעקב" בירושלים. ר' עקיבא ב"ר יחזקאל גרוס יסד בטשביניה את ישיבת "כתר תורה" של חסידי ראדומסק.

בשנת 1921 ישבו במקום 915 יהודים בתוך אוכלוסיה של 1,317 נפש. באותה שנה נפתח חדר נוסף לילדי העיירה. בשנת 1932 התיישב בעיר האדמו"ר מבובוב (BOBOWA), ר' בן-ציון ב"ר שלמה הלברשטם.

במחצית השנייה של המאה ה-19, עם התפתחות המכרות ופיתוח התעשייה במקום, הלך וגדל היישוב היהודי עד שכמעט כל תושבי טשביניה היו יהודים, ובשנת 1914 כיהן יהודי, ר' איסר מנדלבאום, כראש העיר. בימי שבת שבתה העיר כולה ובחג הפסח לא היה אפשר לקנות לחם.

בראשית נובמבר 1918, עם סיום מלחמת העולם הראשונה וחידוש עצמאות פולין, אסרו השלטונות על היהודים בטשביניה להשתתף בחגיגות. היהודים חששו מהתפרצות האנטישמיות והקימו מיליציה יהודית להגנה עצמית. ראש המליציה הפולנית בעיר פרק את נשקו של האירגון היהודי וכעבור ימים ספורים אמנם החלו פרעות ביהודים. הפורעים תקפו יהודים והיכו אותם, שדדו חנויותיהם, פרצו לבית הכנסת וחיללו את ספרי התורה. יחידה צבאית מעיר המחוז קרקוב נמנעו מלהתערב ורק הפולני אדם צרלוג (CERLOG) יצא נגד הפורעים.

יהודי טשבינה עסקו במסחר זעיר, ברוכלות בכפרי הסביבה ובמלאכה. מקצתם היו ספקים של התעשייה המקומית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם סבל הישוב היהודי במקום מקפאון כלכלי, ואחרי המלחמה הם נזקקו לעזרת ה"ג'וינט" שהעשיר את קופת גמילות חסדים המקומית כדי שתוכל לנזקקים. בשנות השלושים, בעת המשבר הכלכלי העולמי, הקימה "אגודת נשים" מטבח עממי.

לאחר שנקבעה חצרו של האדמו"ר מבובוב בטשביניה (1932) ואלפי חסידים נהרו לעיר, התרחבו מקורות הפרנסה של יהודי המקום.

חוג ראשון לפעילות ציונית התארגן בטשביניה בשנת 1912, לידו הוקמו ספרייה ואולם הרצאות.

בין שתי מלחמות העולם אירגן מועדון "העתיד" של הציונים הכלליים שיעורי ערב לעברית וללמודי יהדות ופתח ספריה נוספת. באותה עת פעלו תנועות הנוער "השומר הצעיר", "החלוץ", "הנוער העברי" (לימים "הנוער הציוני") ו"עקיבא".

יהודי טשביניה השתתפו בבחירות לקונגרס הציוני בשנת 1935, רובם הצביעו לרשימת "הציונים הכלליים".

בשנת 1939 ישבו בטשביניה למעלה מ-1,300 יהודים.


תקופת השואה

בסוף אוגוסט 1939 גוייסו כמה יהודים מטשביניה לצבא הפולני ואחרים השתתפו בהכנת הגנה אנטי-אוירית לעיר. עם פרוץ המלחמה, ב-1 בספטמבר, הפציץ חיל האויר הגרמני את העיר ותושביה החלו בבריחה המונית, יהודים רבים הצטרפו אל הבורחים מזרחה בנסיון לעבור את הגבול לשטחי ברית המועצות. בינתיים ניתקו יחידות של הצבא הגרמני את הדרכים מזרחה והיהודים נעצרו בגליציה המזרחית, סבלו מחסור ובהדרגה החלו לחזור לטשביניה. מקצתם נרצחו בדרך וכ-70 איש הוצאו להורג בידי חיילים גרמנים שארבו להם בדרך מטשעבין לכשאנוב, הם הומתו שם במגרש הכדורגל ונטמנו בקברי אחים במקומות הרצח. כעבור שנתיים, בהיתר השלטונות, הם הובאו לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בכשאנוב.

בימים הראשונים לכיבוש בזזו חיילים גרמנים, "פולקסדויטשה" (גרמנים ילידי פולין) ואספסוף פולני את חנויות היהודים ואת בתיהם. טשביניה הייתה באיזור שסופח לרייך הגרמני (בתוך שלזיה העילית המזרחית), ועל היהודים הוטלו כבר בראשית אוקטובר 1939 גזרות חוקי הגזע הנאציים. הם נצטוו לשאת את סימן הטלאי הצהוב, הוגבלה תנועתם בעיר והוטל עליהם עוצר לילה, נלקחו מהם דברי ערך, בתי עסק יהודיים נסגרו, קצתם נמסרו לנאמנים אריים ורק מעטים נותרו לשרת את האוכלוסיה היהודית במקום. הקהילה נדרשה לספק מדי יום עובדים לעבודות כפיה ולשלם דמי כופר מדי פעם. יהודים נחטפו ברחובות ומי שלא ציית להוראות הגרמנים היה צפוי לגרוש למחנה ההשמדה אושוויץ.

ב-1940 עזבו בחשאי צעירים יהודים רבים את העיר, כדי לעבור את הגבול לברית המועצות. אלה שהצליחו נתקלו בקשיים בהשגת עבודה ודיור וקצתם אף הוגלו לאזורים מרוחקים בברית המועצות.

בסוף שנת 1940 ובראשית 1941 התחילו הגרמנים חוטפים גברים יהודים לעבודות כפיה בגרמניה ולביצור החזית עם ברית המועצות. רבים מתו בגלל העבודה המפרכת והתנאים הבלתי אנושיים.

בראשית 1941 רוכזו יהודי טשביניה בכמה רחובות שנהיו לגיטו. בתחילה היה הגטו פתוח, אבל בהדרגה נאסרה על היהודים היציאה ממנו ומצוקתם גדלה. בתוך הגיטו פיתחו בני הקהילה עזרה הדדית, הקימו מטבח צבורי לנזקקים ודאגו לחינוך הילדים בכך שהפעילו בחשאי כיתות לימוד.

ביום י"ג בסיון תש"ב (יולי 1942) הקיפו את הגיטו יחידות ס"ס ואנשי משטרה גרמנים. היהודים נצטוו לבוא לככר שוק הבהמות (TARGOWICA) ושם נערכה "סלקציה" (מיון). קבוצת צעירים נשלחו למחנות עבודה בגרמניה, קבוצה אחרת לעיר כשאנוב הסמוכה, לעבודה במפעלים חיוניים לגרמנים. כל השאר שולחו ביום כ"ב בסיון תש"ב למחנה ההשמדה אושוויץ. רק מעטים מיהודי טשביניה נותרו בחיים בתום המלחמה.


בקיץ 1986 מצאו בני הקהילה שביקרו במקום את בית העלמין היהודי פרוץ והרוס והמצבות המעטות שנשארו במקומן שבורות. בית הכנסת המרכזי, שהגרמנים הפכו למוסך, נהרס אחרי המלחמה בידי הפולנים ובמקומו נבנה בית מגורים, ובבניין בית הכנסת "חברת ביקור חולים" שוכנה נגריה לארונות קבורה נוצריים. הדבר הובא לידיעת משרד הדתות בישראל.

בשנת 1990 טיפל ארגון יוצאי טשביניה בישראל בשיקום בית העלמין היהודי, וביום 13 באוגוסט 1990 הוסר הלוט מעל מצבה לזכר קרבנות השואה. בטכס השתתפו שרידי קהילת טשביניה, נציגי מוסדות יהודיים ונציגי השלטונות.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
242604
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
נבחרת כדורגל יהודית,
טשבין, פולין, שנות ה-1930
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אלימלך גרוס, קריית מוצקין)
צעירים במחנה קיץ של 'בני עקיבא',
טשבין, פולין, 1939
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אלימלך גרוס, קריית מוצקין)
פפקה קינרייך מלמדת צעירות תפירה,
טשבין, פולין, שנות ה-1920
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אלימלך גרוס, קריית מוצקין)
כנס של בני נוער מטשבין וכשנוב,
טשבין, פולין, שנות ה-1930
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אלימלך גרוס, קריית מוצקין)
השוטר היהודי, פייביש קלגסבלד, רושם דו"ח להירש יעקב קלר,
אחד מתושבי הגטו, טשבין, פולין, 1940-1942
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אלימלך גרוס, קריית מוצקין)

קרקוב (קראקוב) Krakow

(במקורות היהודיים קראקא)

עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין.


הטירה העתיקה (Wawel) וסביבה עיר בצורה הוקמו במקום במאות ה-7 וה-8 לספירה. העיר הייתה כבר אז מרכז מסחרי וצומת דרכים. בסוף המאה ה-10 נכבשה בידי מלכי פולין, הוקמה שם בישופות (וקתדרלה גדולה שעדיין עומדת על תילה) ומאמצע המאה ה-11 הייתה קרקוב משכנם של מלכי פולין עד שבסוף המאה ה-16 נקבעה וארשה לבירת פולין. במחצית השנייה של המאה ה-14 הוקמה בקרקוב האוניברסיטה הראשונה בפולין, הורחבה בראשית המאה ה- 15 בידי המלך ולאדיסלאב יאגילו, וידועה מאז בשם "היאגילונית".


הקהילה היהודית

היהודים הראשונים באו לעיר עם מהגרים מגרמניה באמצע המאה ה-13.כבר בשנת 1304 מוזכר במסמכים "רחוב היהודים" בקרקוב שכיום הוא רחוב אננה הקדושה (Sw. Anna). רחוב זה שימש כמרכז הרובע היהודי ויהודים חיו ברובע ביחד עם הנוצרים וכן בהמשך ליד האוניברסיטה היאגלונית הסמוכה. .ברובע היהודי היו גם בית כנסת, מקווה, בית חולים ואולם חתונות. מאחורי החומ שהקיפה בימי הביניים את קרקוב (כיום שדרות פלנטי), היה בית קברות יהודי בכפר קביורי (Kawiory), ששמו כנראה מהמלה העברית קברים. באמצע המאה ה- 14 חיו ברובע כמה מאות יהודים והמספר גדל באופן משמעותי במאה ה- 15 עקב הריבוי הטבעי והגירה מתמדת.
ב-1335 ייסד המלך קאז'ימייז' עיר על שמו קאז'ימייז' (Kazimierz) ליד קרקוב, ויהודים השתקעו גם בה סמוך להיווסדה. כבר אז עורר היישוב היהודי המצליח בקרקוב את חמת העירונים הגרמניים שישבו בקרקוב, ובסוף המאה דרשה מועצת העיר להתיר ליהודים למכור את נכסי המקרקעין שלהם לנוצרים בלבד. במאה שלאחריה גברו החיכוכים עם העירונים, בפרט בימי המלך ולאדיסלאב יאגילו. בשנת 1400 הופקע לצורכי האוניברסיטה בניין ברחוב היהודי, ובכך נפתח פתח להתקפות ולהתנכלויות חוזרות מצד הסטודנטים; לדרישתם אף מונה מקרב היהודים מלווה מיוחד שנאלץ לחלק הלוואות לסטודנטים בריבית של 25% לכל היותר.

התפרעויות בשל עלילת-דם אירעו בשנים 1407 ו-1423, וב-1454 נרצחו יהודים בעיר בעקבות ביקורו של המסית הפראנציסקאני קאפיסטראנו. ב-1469 נאלצו היהודים לעקור מבתיהם ברחוב האוניברסיטה וכעבור 16 שנים הוטלו עליהם הגבלות ששיתקו למעשה את מסחרם. דליקה שפרצה ברחוב היהודי והתפשטה לבתים נוצריים גררה מהומות נגד היהודים. הפעם הם התארגנו להגנה עצמית. ראשי העדה נאסרו, ושוחררו בהתערבות ההומאניסטן פיליפו בואנוקורסי (1494). כעבור שנה גורשו היהודים מקרקוב ועברו לקאז'מייז' (בפי העם קוזמיר), שכבר הייתה אז קהילה מבוססת ולה בית כנסת מפואר בסגנון גותי שהושלם ב-1407. זה היה בית הכנסת הוותיק ביותר "די אלטע שול" והוא עדיין עומד על תילו.

יותר מ-400 שנה ניהלו יהודי קאז'ימייז' מאבק על הזכות לסחור ולעבוד בקרקוב. לרוב מאבקם הוכתר בהצלחה. לקראת סוף המאה ה-15 ייסד ר' יעקב פולאק "ישיבה" בקאז'ימייז', הישיבה התפרסמה בשיטת הפלפול שהנהיגה בלימוד התלמוד.

בתחילת המאה ה-16 השתקעו בקאז'ימייז' יהודים מבוהמיה ומוראביה, וביקשו לשמור על ארגון קהילתי משלהם, למרות התנגדות עזה של תושבי העיר הוותיקים. אחרי מותם שני הרבנים המקבילים הראשונים, בוטלה הכפילות וכהונת הרב של הקהילה כולה עברה לידי ר' משה פישל ה"פולני".

מהגרים חדשים שבאו ממערב אירופה באמצע המאה ה-16 קיבלו זכויות מיוחדות מידי מלכי פולין, לרבות פטור מתשלום מסי הקהילה. ההעדפה בוטלה לאחר פניות חוזרות מצד הנהגת הקהילה. מחמת הצפיפות הגוברת בקאז'ימייז' (היישוב מנה אז יותר מאלפיים נפש) הורחב, במחצית השנייה של המאה, תחום העיר היהודית והותר להקים בית כנסת נוסף. גם הוטל איסור על לא יהודים לרכוש בתי מגורים ובתי עסק בקאז'ימייז'. תמורת זאת התחייבו היהודים לבנות שער בחומת העיר ולפרוע את פיגורי המס לאוצר העירייה. בשטחים החדשים הוקמו במרוצת הזמן בתי עשירים דוגמת משפחות יצחק יקלס, וולף פופר ואחרות.

פעילות כלכלית של יהודים בקרקוב העיר הייתה כרוכה בשיחוד בעלי שררה בממשל ובכנסיה. בעלי הנכסים בעיר היו מעוניינים בהתרת המסחר היהודי ואילו חנוונים ובעלי-מלאכה חששו מן התחרות הצפויה.

באמצע המאה ה-16 חי בקרקוב ר' משה איסרלש (הרמ"א), והוקם עבורו בית כנסת הידוע כ"בית הכנסת של הרמ"א". ר' משה ייסד ישיבה, כיהן כאב"ד של קרקוב ונודע בעולם היהודי. באמצע המאה ה-17 היו בקאז'ימייז' שבעה בתי כנסת גדולים והעיר התפרסמה בישיבותיה בהנהגת גדולי תורה, כגון ר' יוסף בן גרשון כ"ץ, ר' נתן נטע שפירא, ר' מאיר גדליה מלובלין ור' יואל סירקיס. כרב הקהילה כיהן אז יום טוב ליפמן הלר (1579-1654).

שבתאי צבי ותנועתו שפעלה במחצית השנייה של המאה ה-17 הסעירו את הקהילה. והתסיסה הדתית בעקבות תנועת הרפורמציה הנוצרית השפיעה גם היא.

לפי תקנות שנ"ה (1595) הייתה הנהגת הקהילה נתונה בידי עשירי העיר ומורכבת מארבעה "ראשים", חמישה "טובי העיר" ו-14 חברי ה"קהל" (כלומר מועצת הקהילה), וביחד 23 איש כמספר סנהדרין קטנה. ה"ראשים" התחלפו ביניהם לפי תור בשיטת "פרנס החודש" ונושאי תפקידים אחרים בקהילה, בשכר או שלא בשכר, טיפלו בהערכת המיסים וגבייתם, בעניניי צדקה ובפיקוח על הסדר בשווקים. בתי הדין פעלו בשלושה מישורים, לפי סכום התביעה.

קאז'ימייז' הייתה מן הקהילות החשובות ב"ועד ארבע ארצות", המוסד העליון של האוטונומיה היהודית בפולין בשנים 1580-1764.

בשנות ה-30 של המאה ה-17 נמלטו לקאז'ימייז' רבים מיהודי גרמניה, מפני מלחמת שלושים השנה (1618-1648) ובעקבותיהם הגיעו פליטי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) מאוקראינה ומפודוליה. ב-1655 נפלה קאז'ימייז' בידי השוודים שפלשו לפולין, והפולנים גבו מהיהודים קנסות כבדים בטענה שסייעו לפולש. תכפו ההתנפלויות על בתי יהודים מצד הסטודנטים וההמון העירוני, והיו מקרים של עלילת-דם. הרוקח מתתיהו קאלאהורה מת על קידוש השם אחרי עינויים קשים (1663). כעבור 14 שנה מתו כאלף מיהודי קאז'ימייז' במגיפה והעיר נעזבה מרוב תושביה. לשיקומה הכריז המלך על דחיית פרעון חובות היהודים לעירייה ולאנשים פרטיים, והטיל עונשים כבדים על המתפרעים. ובכל זאת עדיין נאסר על היהודים להיכנס לקרקוב בימי ראשון ובימי חג נוצריים. הנודע בין רבני הקהילה באותם הימים היה ר' אהרן שמואל קאראנובר (מהרש"ק, 1614-1676).

בעזרת האצולה והמלך הצליחו היהודים להגדיל את מעורבותם בחיי הכלכלה בקרקוב. בעיקר עסקו בסחר פרוות ועורות, שעווה, מלח, טבק והלבשה. יהודים סחרו גם במתכות יקרות ועסקו בצורפות, בייבוא וייצוא ובחכירת אחוזות וניהולן. לצד ההתעשרות בחוגי המסחר והכספים ביישוב היהודי חלה התרוששות בקרב ההמונים והוחרפו החיכוכים המעמדיים. ההוצאות שהיו כרוכות במאבק לזכויות מסחר ומגורים בקרקוב הכניסו את הקהילה לחובות כבדים לנוצרים עשירים ולכנסייה, ועם ירידת קרנה של קאז'ימייז' מצאו קהילות סמוכות שעת כושר להשתחרר מהאפוטרופסות שלה, וכך גם הכנסות הקהילה ירדו.

במלחמות פולין ורוסיה בשנים 1768-1772 סבלו היהודים מידי חיילי שני הצדדים. הקהילה מנתה אז 3,500 נפש, מהם 212 בעלי בתים.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) הייתה קאז'ימייז' מסופחת לאוסטריה ואילו קרקוב נמסרה לידיה רק אחרי החלוקה השלישית ב-1795. בשנה זו ערכו האוסטרים מפקד אוכלוסין בקאזימייז' של האוכלוסיה היהודית. את פרטי המפקד ניתן לראות באינטרנט, כולל פירוט האנשים שחיו בכל בית. האוסטרים הטילו הגבלות על מספר המשפחות היהודיות בקרקוב ("חוק המשפחות") והגבילו את המסחר היהודי בעיר עצמה. היהודים ריכזו את עסקיהם באזור מסחרי חדש בקאז'ימייז' שכלל 45 בנקים ומלווים בריבית, 52 סוחרי טכסטיל, 17 סוחרי נרות, 18 פונדאקים וכן חייטים, אופים ופרוונים. עשירים רבים עקרו מקרקוב לווארשה ולערים אחרות. כדי למנוע בריחה כללית של יהודים הציעה עיריית קרקוב הקלות לסוחרים היהודים.

בשנות ה-80 גברה השפעת החסידות, בפרט בקרב עניי הקהילה, למרות החרמות ה"מתנגדים". זכות הבחירה בקהילה הודרגה לפי "היטל הנרות" שהכביד על דלת-העם. הגרעון בקופת הקהילה גדל עם ריבוי הצרכים ועם גידול שיעור הריבית על ההלואות. הקהילה נאלצה להגדיל את המיסים העקיפים על מצרכי יסוד.

בשנים 1809-1815השתייכה קרקוב לדוכסות הגדולה של וארשה, זו ביטלה מקצת ההגבלות האוסטריות אבל הטילה חדשות במקומן.

בשנים 1815-1846 הייתה קרקוב רפובליקה עצמאית, על-פי החלטת קונגרס וינה. מחוץ לקאז'ימייז' הותרו המגורים רק ליהודים "בני תרבות" בלבוש אירופי ובעלי רכוש (מכלל 13,000 התושבים היהודים ענו על דרישות אלה לא יותר מ-196). הארגון הקהילתי המסורתי בוטל ובמקומו מונה ועד לענייני יהודים בראשות לא-יהודי, ולצדו רב שנבחר לשלוש שנים, והיה בקי בלשון הפולנית ובגרמנית ובעל תעודת בגרות. לצד הרב כיהנו שני נציגים מטעם משלמי המסים הגבוהים ביותר. פנקסי הקהילה התנהלו בפולנית. ב-1833 התגוררו בקרקוב רבתי 10,820 יהודים (28% מכלל האוכלוסיה).

בשנות השלושים נפתחו מוסדות חינוך יהודיים לבנים ולבנות, וב-1844 נחנך בעיר בית הכנסת הרפורמי הראשון. משנת 1832 שימשו ברבנות דב בריש פייזלס, ובמקביל לו ר' שאול רפאל לאנדו, שהנהיג את עדת החסידים בעיר.

עם החזרת העיר לשלטון אוסטריה (1846) שלחה קהילת וינה סיוע למשפחות הנזקקות בקאז'ימייז'. במהפיכת 1848 נבחרו 12 יהודים למועצה העירונית של קרקוב רבתי ובבחירות לפרלמנט האוסטרי אותה השנה נמנה הרב מייזלס עם קבוצת הצירים מקרקוב. הדי המהפכה ברחוב היהודי התבטאו בדרישה לבטל את המס על בשר כשר ולהטילו על בשר עוף, מאכל השכבות המבוססות, לצמצם את שכר עובדי הקהילה ולקצץ בזכויות העשירים. חלק פעיל בחיי הציבור מילאה בימים ההם ה"אגודה לשחרור רוחני וגשמי" של היהודים, שנטתה להתבוללות בתרבות הפולנית.

כאשר עבר הרב מייזלס לווארשה, עלה על כס הרבנות בעיר ר' שמעון שרייבר סופר, בנו של חת"ם סופר, וניהל מאבק חריף נגד קבוצת המתבוללים, שבראשם עמדו יוסף אטינגר והרב הרפורמי שמעון דאנקוביץ.

בעקבות האמנציפציה בשנים 1867-1868 וביטול הגבלת המגורים בקרקוב, הוקמה מועצה דתית בהנהגת המשכילים. באוניברסיטת קרקוב כבר למדו אז 25 יהודים בפקולטה למשפטים, 14 בפקולטה לרפואה ו-10 במדרשה הטכנית. 200 צעירים למדו בבתי-ספר תיכוניים ובבתי-מדרש למורים בעיר. בית הספר העברי הראשון, בהנהלת אב בית הדין חיים אריה הורוביץ, הוקם בקרקוב ב-1874. לקראת סוף המאה פעלו בעיר מוסדות "כל ישראל חברים", ובתי-ספר מקצועיים, "חדרים", ישיבות ומוסדות חינוך יסודיים ותיכוניים ששפת ההוראה בהם הייתה פולנית וגרמנית.

בצד ההשפעה החסידית החזקה בקרב המוני העם, התבלטו יהודים בחיי התרבות והציבור הכלליים בקרקוב, דוגמת הבלשן ליאון שטרנבאך, הצייר מאוריצי גוטליב, המשפטן יוסף רוזנבלט והרופאים פיליפ אייזנברג ואיזידור יורוביץ, מנהל בית החולים היהודי במקום. היהודי מאוריצי דאטנר נעשה נשיא לשכת המסחר והתעשייה בקרקוב.

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר 25,670 נפש 28% מכלל תושבי העיר). יהודים רבים היו בעלי חנויות מכולת והלבשה, כמה היו סוחרי זיפים ושיער סוסים לתעשייה. לסוחרים העשירים היו מחסני יינות וטכסטיל ועסקי עצים, נוצות וביצים. רבים מבעלי המלאכה היו חייטים, זגגים ונגרים. ובין השאר פעלו אז בקרקוב 52 רופאים יהודים (מתוך 248) ו-47 עורכי דין יהודים (מתוך 110).

בשנות ה-80 נוסדה בקרקוב האגודה הראשונה של "חובבי ציון" בהנהגת שמעון סופר ואהרון מארקוס ולציונות המדינית קמו מנהיגים מקומיים כמו יהושע טהון ויוליוס שיינווטר. "החברה העברית לתרבות" ואגודת "שפת אמת" פעלו לתחיית הלשון העברית. נוסדה אגודת סטודנטים לאומית "השחר" והופיע כתב עת בשם "המגיד החדש". בשנים 1905-1914 יצא לאור בקרקוב בטאון "פועלי ציון" בשם "דער יידישער ארבעטער". ב-1900 הוקמה תנועה לשוויון אזרחי בראשות איגנאץ לאנדאו ואדולף גרוס, וב-1905 נוסד בעיר ועד הצירים של ציוני מערב גאליציה בראשות יוסף מרגליות. בחיי התרבות התבלטו ההיסטוריונים חיים נתן דמביצר ופייבל הירש וטשטיין, הסופר והעיתונאי וילהלם פלדמן , החוקר שלמה רובין, הסופר דוד רוטבלום והמשורר היידי מרדכי גבירטיג.

המצוקה הכלכלית בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) תרמה להגברת האנטישמיות בקרקוב. התנועה האנטישמית שצמחה על רקע ההתחרות הפולנית הגרמנית בעיר בסוף המאה ה-19, ומפלגת הדמוקרטיים הלאומיים בפולין ("אנדקים"), עשו לליבוי יצרים נגד היהודים. מספר יהודי קרקוב בשנת 1921 הגיע ל-45,229. הנוער היהודי התארגן להגנה עצמית, בהנהגת יעקב ביליק וי' אלסטר, והתנגש עם קבוצות פורעים. פעולות התגוננות ארעו בעיקר לאחר כניסתם לעיר של חיילי הגנרל האלר, שונא היהודים מושבע.

ב-1931 התפקדו בעיר 56,800 יהודים (רבע מכלל התושבים), 31% מהם בתעשיייה ובמלאכה, 46% במסחר ובביטוח 7% בתחבורה, 2.5%בחינוך ותרבות, כ-1% בשרתות ו-13% בעלי פרנסות שונות. דלת-העם הוסיפו להתרכז בקאז'ימייז'.

בתקופה שבין שתי המלחמות נעשתה קרקוב מרכז יהודי חשוב. בעיר הייתה תנועה ציונית פעילה, שהונהגה בידי יהושע טהון ויצחק שווארצבארט (לימים חבר המועצה הלאומית הפולנית הגולה בלונדון). הופיע יומון ציוני רב השפעה ("נובי דזיינניק"), פעלו מוסדות חינוך רבים וביניהם בית ספר תיכון עברי, בית-ספר למסחר ובית-מדרש למורות "בית יעקב". כראש הקהילה שימש באותה העת רפאל לנדאו.

ערב מלחמת העולם השנייה גרו בקרקוב כ-60,000 יהודים, מספר תושבי העיר הגיע לכרבע מיליון.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ב-6 בספטמבר 1939, נכנסו הגרמנים לקרקוב, ורדיפת היהודים התחילה מייד. באוקטובר הוכרזה קרקוב לבירת שטח הכיבוש הפולני (גנרלגוברנמן) וכל הצווים האנטי-יהודיים שפירסמו שלטונות הכיבוש הונהגו שם לראשונה. הוועד היהודי שהתארגן בראשית ימי הכיבוש, הוכרז ב-28 בנובמבר ליודנראט, היושב שלו היה ד"ר מרק ביברשטיין, סגנו היה ד"ר וילהלם גולדבלאט. בקיץ 1940 נאסרו שניהם בידי הגסטפו וליושב ראש מונה ד"ר ארטור רוזנצווייג.

בראשית דצמבר 1939 ניהלו הגרמנים מבצע טרור בשכונות היהודיות, גזלו רכוש רב והעלו באש כמה בתי כנסת. במאי 1940 נאסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות העיר, ובאותו החודש החל גירוש היהודים מקרקוב לעיירות הסביבה. עד מרס 1941 גורשו כ-40,000 יהודים ובעת הגירוש נשדד רכושם. כ-15,000 קיבלו היתרים מיוחדים להישאר.

במרס 1941 הוקם גיטו, הוקף חומה ונסגר ב-20 במרס. נוסף ליהודי קרקוב שוכנו בו מגורשים מקהילות סמוכות, ובעיקר מקהילות סקאווינה (Skawina) , וייליצ'קה (Wieliczka) , ו-ראבקה (Rabka). בגיטו היו רוב הזמן כ- 18,000 תושבים, הצפיפות הייתה רבה ותנאים סניטריים ירודים. מוסדות לעזרה הדדית פעלו בגיטו בניסיון להקל על המצוקה. מפעלים גרמניים העסיקו יהודים בתוך הגיטו, ויהודים אחרים הוצאו תחת משמר לעבוד במפעלים גרמניים בעיר.

ב- 19 במרס 1942 הייתה בגיטו "האקציה נגד אנשי הרוח" שבמהלכה הוציאו הגרמנים למחנה ההשמדה אושוויץ 50 יהודים ידועי-שם, ושם רצחו אותם.

ב- 28 במאי 1942 נסגר הגיטו והחלה אקציה שנמשכה על 8 ביוני, בסיומה שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ כ-6,000 יהודים וכ-300 נורו במקום. בין הקרבנות היו המשורר מרדכי גבירטיג ויושב ראש היודנראט ארטור רוזנצווייג. אחרי האקציה צומצם שטח הגיטו.

ב-27 וב-28 באוקטובר 1942 נערכה אקציה נוספת. כ-7,000 יהודים הוצאו מהגיטו וכ-600 נורו במקום. רוב המוצאים מהגיטו הובאו למחנה ההשמדה בלז'ץ ומיעוטם לאושוויץ. במהלך האקציה חוסלו בית החולים, בית הזקנים ובית היתומים. אחרי האקציה שוב צומצם שטח הגיטו וחולק לשניים, והעובדים שוכנו בנפרד.

ב-13 במרס 1943 הועברו העובדים, כ-2,000 יהודים, מן הגיטו למחנה פלאשוב Plaszow הסמוך, ולמחרת חוסל הגיטו. כ-2,300 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם, וכ-700 נורו במקום במהלך הפעולה. מבין יוצאי גיטו קרקוב שנשלחו לפלאשוב שרדו אחרי המלחמה כמה מאות בלבד.

התארגנות המחתרת היהודית התחילה בסוף שנת 1940, באוקטובר 1942 התגבש "הארגון היהודי הלוחם"; בראש הארגון עמדו השק (צבי) באומינגר, אהרון ליבסקינד, גולה מירה, שמשון דרנגר, טובה (גוסטה) דרנגר-דוידזון ואברהם לייבוביץ-לאבאן. הארגון היה בקשר עם פרטיזנים יהודים במחוז ובגיטו וארשה. זמן-מה פעל בקרקוב יצחק (אנטק) צוקרמן, מראשי הארגון בווארשה. כ-10 פעולות קרב נעשו מחוץ לגיטו, המפורסמת ביותר הייתה ההתקפה ב-22 בדצמבר 1942 על בית הקפה "ציגנריה" במרכז קרקוב, ששימש מקום מפגש לקצינים גרמנים. כן היו מעשי חבלה ברכבות. אחרי השמדת גיטו קרקוב פעלו אנשי הארגון גם במחנה העבודה פלאשוב.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה יצאו ממחבואם יהודים מעטים. אלפים אחדים חזרו מגלות רוסיה, אך לא השתקעו בעיר מחשש פוגרומים. אחרון היהודים בקאז'ימייז' עזב ב-1968. אחרי גל ההגירה בשנים 1967-1968 נותרו בקרקוב כ-700 יהודים, רובם זקנים. בית-הכנסת "הישן" נעשה למוזיאון יהודי ובית העלמין הישן שופץ בכספי תורמים מארצות הברית ומקנדה.

בשנת 1993 הוקמה הקהילה היהודית החדשה בקרקוב על בסיס הקהילה הישנה שהייתה בשנים 1946-1993. מאז 1997 עמד בראש הקהילה תדאוש יעקובוביץ ומשנת 2013 הרב הראשי הוא אליעזר גור אריה שהגיע מישראל . משרדי הקהילה הועברו בשנת 2016 מרחוב סקבינסקה 2 לרחוב מיודובה ( בבית הכנסת "קופה") שבמרכז הרובע היהודי . כיום חברים בקהילה 160 חברים .

לקהילה 4 בתי כנסת פעילים - הרמ"א (שופץ ונפתח מחדש בפסח 2016), הטמפל הרפורמי , יזאק וקופה. כמו כן הקהילה הינה בעלת עוד כמה בתי כנסת ובראשם הישן (העתיק ביותר בפולין מהמאה ה-14שמשמש כמוזיאון ). והיא גם בעלת בתי הקברות בקרקוב ובכל המחוז, מאז הוחזר הרכוש הקהילתי ל-8 הקהילות הקיימות כיום בפולין. לקהילה יש גם מקווה ומסעדה כשרה.

הרובע היהודי (קאזימייז), שצורף כרובע בקרקוב, בסוף המאה ה-19, שופץ וחודש בראשית המאה ה-21 והפך למרכז בילוי פופולרי לתושבי קרקוב ולתיירים הרבים שמגיעים מרחבי העולם . בסוף כל חודש יוני נערך ברובע "הפסטיבל היהודי" בהשתתפות אלפי אנשים מכול העולם .

משנת 2016 עומד בראש הקהילה היהודית מר תדאוש יעקובוביץ' .


מקורות ביבליוגרפים:

1. פרופ' מאיר בלאבן - תולדות היהודים בקרקוב ובקז'מייז' 1304-1868.
פורסם בקרקוב בשנת 1931 (פורסם בפולנית ותורגם לעברית בישראל בתחילת המאה ה-21).

2. Zydzi Krakowscy i ich Gmina w latach 1869-1919 .
יהודי קרקוב וקהילתם בשנים 1869-1919
פורסם ע"י Andrzej Zbikowski בווארשה בשנת 1994 כספר המשך
לזה של פרופ' בלאבן. פורסם רק בפולנית.

3. Eugeniusz Duda - Krakowski judaica
אוגינוש דודה - יהדות קרקוב
פורסם רק בפולנית בווארשה בשנת 1991

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.

בובובה

Bovowa

(במקורות יהודיים: בובוב, באבאוו)

עיירה בנפת גורליצה במחוז פולין קטן, פולין. 
בובובה קיבלה מעמד של עיר ב-1339. במחצית השנייה של המאה ה-19 נודעה בתעשייה ביתית של תַּחְרים.


הקהילה היהודית

ב-1765 כבר ישבו בבובובה 206 יהודים, וכ-14 יהודים גרו בכפרים הסמוכים. ב-1893 התיישב בעיר ר' שלמה הלברשטאם, מייסד שושלת אדמו"רי בובוב, וקבע שם את חצרו. הוא היה בנו של הצדיק חיים הלברשטאם מהעיר הסמוכה נובי סאונץ', מרכז חסידות צאנז. חסידות בובוב מצאה ביטוי מיוחד בקרב הצעירים, ותלמידים רבים באו לישיבת "עץ חיים" שהקים ר' שלמה בעיר. האדמו"רים לבית בובוב כיהנו גם כרבני המקום. רוב יהודי בובובה היו חסידים.

יהודי בובובה עסקו בחכירה, בהפעלת בתי מרזח, במסחר ומקצתם היו בעלי מלאכה. חצר האדמו"רות של בית בובוב סיפקה פרנסה ופיתחה ענפי שירות, כגון אכסניות ומסעדות לחסידים שבאו לעיר.

התנועה הציונית פעלה בבובוב בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ב-1928 נפתח סניף של "הציונים הכלליים", נפתחו שיעורי ערב לעברית וכן מועדון "מכבי" לספורט ולדרמה. בשנות ה-20 פעלה בעיר אגודת "עזרה" שסייעה לחלוצים. ב-1931 נוסד "המזרחי" ולידו ארגוני הנוער "השומר הדתי" ו"ברוריה". ב-1930 הוקם בעיר בית תפילה ציוני.

ב-1939 ישבו בבובובה 658 יהודים.


תקופת השואה

מספר ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר, 1939) נכבשה בובובה, והצבא הגרמני נכנס לעיר ב-7 בספטמבר 1939.

בובובה קלטה מאות פליטים מיהודי הסביבה, ובאוקטובר 1941 הוקם במקום גטו. מספר תושביו באוגוסט 1942, הגיע ליותר מ-1,500.

בתחילת 1940 פעל בבובובה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו שמואל מסינגר. בסוף 1940 התארגנו מוסד לימודי ומטבח קהילתי. ב-1942 הוקם מעון יומי ל-75 ילדים.

עד פברואר 1942, למרות הצפיפות והמחסור, היו החיים בגטו אפשריים בזכות ראש עיריית בובובה, הפולני דלוגושובסקי (Dologoszowski), שסייע ליהודים. ביוני 1942 הוקמה סדנה לבעלי מלאכה יהודים כדי לכלכל את תושבי הגטו וכדי להוכיח לגרמנים שהיהודים "מועילים". הסדנה פעלה זמן קצר.

ביקורי אנשי הגסטפו בגטו הלכו ותכפו במשך שנת 1942. במהלך כל ביקור נרצחו יהודים; משפחה אחת בינואר, כ-20 יהודים בפברואר ו-23 נכבדי הקהילה במרס. באוגוסט נלקחו 210 גברים צעירים למחנה עבודה בבייז'אנוב (Biezanow).

באמצע אוגוסט 1942 חוסל הגטו. כ-400 יהודים נורו בידי חיילי הגסטפו ביער סמוך לבובובה. כמה צעירים הועברו למחנה עבודה בשבנייה (Szebnie). הנותרים גורשו לגטו גורליצה (Gorlice) ומשם למחנה ההשמדה בלז'ץ (Belzec). ראש היודנראט דחה את הצעת הגרמנים להציל את עצמו ואת משפחתו, ודרש את הצלת הקהילה כולה.

כמה מיהודי בובובה הועברו גם לגטו בייץ (Biecz).

 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה-21

יהודים לא חזרו לחיות בעיר אחרי מלחמת העולם השנייה. יוצאי העיר חיים בבריטניה, ארה"ב, ישראל, ארגנטינה ובלגיה .

הצדיק של חצר בובובה חי בשכונת בורו פארק (Borough Park) בברוקלין, ניו יורק. חברי הקהילה חיים גם בלוס אנג'לס , מיאמי, טורונטו, לונדון וישראל (בבני ברק ובבת ים).

Galicia

Yiddish: גאַליציע (Galitsye); Polish: Galicja ; German: Galizien; Ukranian: Галичина (Halychyna); Russian: Galitsiya; Hungarian: Gácsország; Romanian: Galiţia; Czech, Slovak: Halič

Geographically part of east Europe, in S.E. Poland and N.W. Ukraine. Galician roots derive from the name of the Ukrainian town Halicz (in Ukranian: Halych), in the Middle Ages part of the Kyivan Rus.
 

21st Century

The special life and culture of the Galician shtetl of the olden days remain with us in the history, in the shtetls of the past, and in Hassidic stories and books.

The Galicia Jewish Museum in Kazimierz established in 2004 commemorates the victims of the Holocaust and holds on to Jewish Galician culture.

 

History

Galicia had great significance in the history of the Jewish European Diaspora. The Jews of Galicia formed a bond between the Jews of East and West Europe.

The Kingdom of Galicia was first established on land given to the Habsburg Empire with the first partition of the Polish-Lithuanian Commonwealth of 1772. Six towns amongst them Brody, Belz and Rogatin were close to entirely Jewish populated. Previous to the 1772 partition, Galicia was the Little Poland. The Galician Kingdom as such lasted until the early 20th century. The first chief rabbi (Oberlandesrabbiner) of Galicia was Aryeh Leib Bernstein with seat in Lemberg. After 1772 further lands were acquired to the Kingdom, and extended Galicia to the north and north west. The small Republic of Krakow joined the Kingdom in 1846 with the territory encompassing over an area of 20,000 square miles and this remained as such until the end of the Kingdom (1918). The 1860’s saw efforts toward democratic changes ensued by a period of an autonomous Galicia from 167-1918. Galicia was covered in the Emperor Joseph II (Josef Benedikt Anton Michel Adam), Holy Roman Emperor, statutes for the betterment of Jewish life. Amongst others, Jews were to take on German family names and governmental schools were set for the education of Jews. 

Galicia had historically during its existence under the Habsburg regime, been the land with one of the highest percentages of Jewish populations worldwide. At the time of the region's annexation to the Habsburg Empire in 1772, the Jewish population numbered 224,980 (9.6% of total), in 1857 448’971 (9.7%) and 871,895 (10.9%) in 1910. Distinguishing them from the rest of the Habsburg population was their Orthodox Judaism with distinctive mannerism, clothes and language. Their communities established commercial and trading platforms. In the towns, also smaller ones, Jews occupied retailing and craftsmanship work for household and garment ware such as textile, tailoring, hatters and furriers. Foreign trade was largely Jewish business with Russia, Turkey and Germany.

The last decades of the 18th century already saw the beginnings of the Haskalah with flourishing social and cultural Jewish life in those days and early 19th centuyr with its golden days from 1815-mid 19th century in Galicia with its center in Brody. Euducation and literature blooming in the 19th century, formed Galicia into a center for Judaism in creation and intellect while traditional Jewish learning was nevertheless not neglected in that century. Those days did see struggles between Hassidim and Mitnaggedim, Hassidim and Haskalah. Prominent figures came from the Belz dynasty, Zanz and Ruzhin. In the large cities Reform synagogues were sacred, the Lvov leadership placed a Reform Rabbi Abraham Kohn in the late 1830s who however faced severe adversity in 1848. There were Jewish schools with German as language of instruction and the 1830 and 1840s saw growth and increased influence of Maskilim. This twin striving for Haskalah and assimilation towards German culture took a change in the 60s and 70s, with the reigns shifting to more university oriented representatives alongside a trend accompanied by the strongly Orthodox to an absorption to more local Polish culture and policy. In the revolutionary parliament of 1848 sat a few Jews from Galicia. At the time some adverse policies were revoked by the government. In parallel there was an amelioration in the economic situation of Jews which also saw a heightened shift of Jews into the farming sector including the development of experimental Jewish farms.

From the late 1860s a separation occurred of the Aggudat Ahimm, the Polish assimilationists, from the German assimilationists. The former adherents of Orthodoxy brought together a rabbinical conference in Lvov which ruled that community voting was dependent upon adherence of members to the Shulhan Arukh. In that century there were several weekly and monthly periodicals published in Galicia in Hebrew and Yiddish. There occurred also from the 1860-1880s an anti-assimilationist tendency and new directions in Haskalah. This was greatly influenced by Peretz Smolenskin a Zionist and Hebrew writer. He was concerned with the Halaskah movement, an early and strong proponent of Jewish nation-state building and rejectionist of Judaism’s westernization. A first society for Palestine settlement was established in 1875 in Przemysl, south-east Poland and in the 1880s the Hovevei Zion gained ground. This was accompanied by increasing antisemitism on Polish territory with the assimilationist Aguddat Ahim halting publication in 1884 of written materials and going insofar as declaring the only Jewish future as emigration of Palestine or conversion to Christianity. Early Zionist organizations were established and publications were issued in the region of Lvov. In the early 1890s economic boycotts were imposed on Jews from exclusion on trade in agricultural goods and merchandize, alcohol and more. The Jewish population in Galicia faced poverty. Nevertheless, Zionist movements continued their efforts.

Alongside, the early 20th century saw the development of neo-romantic Yiddish literature mostly coming from the area of Lvov and influenced by a corresponding phenomenon in Vienna. One prominent writer was Shmuel Yosef Agnon (1888-1970) who would come to monument the Galician shtetls. Those days also saw the translation into the Yiddish of foreign literature. Such representatives were the Oscar Wilde, of which one of his most famous works are the humorous ‘The Importance of Being Earnest’. World War I saw many Galician Jews flee to Hungary, Bohemia and Vienna, and in particular educated Galician Jews find refuge in Vienna. Those remaining suffered greatly under the Russians entry into Galicia. Ensuing in 1918 with the Polish-Ukranian war the unfortunate situation of minorities on Polish land increasingly led to the crumbling of the once Jewish-inspired Kingdom of Galicia. The Polish Republic took over the Galician land. Notwithstanding, deference to German and Polish culture and to the Polish nation, Hassidism and Zionist striving continued to sprout in the years until 1939, inklings of the Galician world remained with Hassidic communities as in Tel Aviv, Jerusalem and New York. 

Galicia had historically during its existence under the Habsburg regime, been the land with one of the highest percentages of Jewish populations worldwide. Distinguishing them from the rest of the population were their Orthodox Judaism with distinctive mannerism, clothes and language. Their communities established commercial and trading platforms. With the mid-19th century nevertheless this population saw beginnings of wearing out. Those were the days of the onset of the Haskalah (Jewish enlightenment) with family life adhering to Orthodox Judaism while modernizing outwardly and seeing an improved standing in society and economy and reduced isolation. The trend was of assimilation of Galician Jews to Germans and then to Poles. This trend of the last decades of the 19th century amongst Galician Jews went in parallel to the Marxist striving for a workers’ revolution.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי טשביניה
טשביניה TRZEBINIA

(במקורות היהודיים טשעבין)

עיר במחוז קראקוב, גליציה המערבית, פולין.


טשביניה, המתועדת ככפר במאה ה-13, הייתה באזור שסופח לאוסטריה בחלוקת פולין בסוף המאה ה-18. במרוצת השנים, אחרי שהתגלו בסביבה עפרות של כסף ושל עופרת, הוקמו במקום מפעלי תעשייה וחרושת וסביבם נוצרה עיירה. התפתחותה של טשביניה באה לאחר שחוברה ב-1847 אל קו מסילת הרכבת בין וינה לקראקוב. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918- 1914) חזרה לגבולות פולין. בשנת 1931 קיבלה טשביניה (העיירה והכפר) מעמד של עיר.

יהודים התיישבו בטשביניה בסוף המאה ה-17, עד לראשית המאה ה-19 הם השתייכו לקהילת כשאנוב (CHRZANOW) ואחר כך היו לקהילה עצמאית. כרב הקהילה כיהן אז ר' ישראל קלוגר, את כסאו ירש בנו ר' חיים קלוגר בעל "פרי חיים". ואחריו ר' משה יונה לוי. בנו, ר' יעקב לוי מונה לרב אחריו, הוא היה מבורך בבנים רבים ואחד מהם, ר' ישראל, כיהן כדיין הקהילה בימי כהונת אביו כרב. אחרי פטירת ר' יעקב לוי, בשנת 1923, היו שני מועמדים לכהונת הרב בעיר: בנו ר' בנימין לוי ור' דב בעריש ויידנפלד. נבחר הרב דב בעריש ויידנפלד, הוא עמד בראש הישיבה המפורסמת "כוכב מיעקב", כתב את ספר השו"ת (שאלות ותשובות בענייני הלכה) "דובב מישרים" ונודע כ"גאון מטשבין". הרב ויידנפלד שהה בברית המועצות בימי מלחמת העולם השנייה, עלה אחר-כך לארץ ישראל והקים את "ישיבת כוכב מיעקב" בירושלים. ר' עקיבא ב"ר יחזקאל גרוס יסד בטשביניה את ישיבת "כתר תורה" של חסידי ראדומסק.

בשנת 1921 ישבו במקום 915 יהודים בתוך אוכלוסיה של 1,317 נפש. באותה שנה נפתח חדר נוסף לילדי העיירה. בשנת 1932 התיישב בעיר האדמו"ר מבובוב (BOBOWA), ר' בן-ציון ב"ר שלמה הלברשטם.

במחצית השנייה של המאה ה-19, עם התפתחות המכרות ופיתוח התעשייה במקום, הלך וגדל היישוב היהודי עד שכמעט כל תושבי טשביניה היו יהודים, ובשנת 1914 כיהן יהודי, ר' איסר מנדלבאום, כראש העיר. בימי שבת שבתה העיר כולה ובחג הפסח לא היה אפשר לקנות לחם.

בראשית נובמבר 1918, עם סיום מלחמת העולם הראשונה וחידוש עצמאות פולין, אסרו השלטונות על היהודים בטשביניה להשתתף בחגיגות. היהודים חששו מהתפרצות האנטישמיות והקימו מיליציה יהודית להגנה עצמית. ראש המליציה הפולנית בעיר פרק את נשקו של האירגון היהודי וכעבור ימים ספורים אמנם החלו פרעות ביהודים. הפורעים תקפו יהודים והיכו אותם, שדדו חנויותיהם, פרצו לבית הכנסת וחיללו את ספרי התורה. יחידה צבאית מעיר המחוז קרקוב נמנעו מלהתערב ורק הפולני אדם צרלוג (CERLOG) יצא נגד הפורעים.

יהודי טשבינה עסקו במסחר זעיר, ברוכלות בכפרי הסביבה ובמלאכה. מקצתם היו ספקים של התעשייה המקומית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם סבל הישוב היהודי במקום מקפאון כלכלי, ואחרי המלחמה הם נזקקו לעזרת ה"ג'וינט" שהעשיר את קופת גמילות חסדים המקומית כדי שתוכל לנזקקים. בשנות השלושים, בעת המשבר הכלכלי העולמי, הקימה "אגודת נשים" מטבח עממי.

לאחר שנקבעה חצרו של האדמו"ר מבובוב בטשביניה (1932) ואלפי חסידים נהרו לעיר, התרחבו מקורות הפרנסה של יהודי המקום.

חוג ראשון לפעילות ציונית התארגן בטשביניה בשנת 1912, לידו הוקמו ספרייה ואולם הרצאות.

בין שתי מלחמות העולם אירגן מועדון "העתיד" של הציונים הכלליים שיעורי ערב לעברית וללמודי יהדות ופתח ספריה נוספת. באותה עת פעלו תנועות הנוער "השומר הצעיר", "החלוץ", "הנוער העברי" (לימים "הנוער הציוני") ו"עקיבא".

יהודי טשביניה השתתפו בבחירות לקונגרס הציוני בשנת 1935, רובם הצביעו לרשימת "הציונים הכלליים".

בשנת 1939 ישבו בטשביניה למעלה מ-1,300 יהודים.


תקופת השואה

בסוף אוגוסט 1939 גוייסו כמה יהודים מטשביניה לצבא הפולני ואחרים השתתפו בהכנת הגנה אנטי-אוירית לעיר. עם פרוץ המלחמה, ב-1 בספטמבר, הפציץ חיל האויר הגרמני את העיר ותושביה החלו בבריחה המונית, יהודים רבים הצטרפו אל הבורחים מזרחה בנסיון לעבור את הגבול לשטחי ברית המועצות. בינתיים ניתקו יחידות של הצבא הגרמני את הדרכים מזרחה והיהודים נעצרו בגליציה המזרחית, סבלו מחסור ובהדרגה החלו לחזור לטשביניה. מקצתם נרצחו בדרך וכ-70 איש הוצאו להורג בידי חיילים גרמנים שארבו להם בדרך מטשעבין לכשאנוב, הם הומתו שם במגרש הכדורגל ונטמנו בקברי אחים במקומות הרצח. כעבור שנתיים, בהיתר השלטונות, הם הובאו לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בכשאנוב.

בימים הראשונים לכיבוש בזזו חיילים גרמנים, "פולקסדויטשה" (גרמנים ילידי פולין) ואספסוף פולני את חנויות היהודים ואת בתיהם. טשביניה הייתה באיזור שסופח לרייך הגרמני (בתוך שלזיה העילית המזרחית), ועל היהודים הוטלו כבר בראשית אוקטובר 1939 גזרות חוקי הגזע הנאציים. הם נצטוו לשאת את סימן הטלאי הצהוב, הוגבלה תנועתם בעיר והוטל עליהם עוצר לילה, נלקחו מהם דברי ערך, בתי עסק יהודיים נסגרו, קצתם נמסרו לנאמנים אריים ורק מעטים נותרו לשרת את האוכלוסיה היהודית במקום. הקהילה נדרשה לספק מדי יום עובדים לעבודות כפיה ולשלם דמי כופר מדי פעם. יהודים נחטפו ברחובות ומי שלא ציית להוראות הגרמנים היה צפוי לגרוש למחנה ההשמדה אושוויץ.

ב-1940 עזבו בחשאי צעירים יהודים רבים את העיר, כדי לעבור את הגבול לברית המועצות. אלה שהצליחו נתקלו בקשיים בהשגת עבודה ודיור וקצתם אף הוגלו לאזורים מרוחקים בברית המועצות.

בסוף שנת 1940 ובראשית 1941 התחילו הגרמנים חוטפים גברים יהודים לעבודות כפיה בגרמניה ולביצור החזית עם ברית המועצות. רבים מתו בגלל העבודה המפרכת והתנאים הבלתי אנושיים.

בראשית 1941 רוכזו יהודי טשביניה בכמה רחובות שנהיו לגיטו. בתחילה היה הגטו פתוח, אבל בהדרגה נאסרה על היהודים היציאה ממנו ומצוקתם גדלה. בתוך הגיטו פיתחו בני הקהילה עזרה הדדית, הקימו מטבח צבורי לנזקקים ודאגו לחינוך הילדים בכך שהפעילו בחשאי כיתות לימוד.

ביום י"ג בסיון תש"ב (יולי 1942) הקיפו את הגיטו יחידות ס"ס ואנשי משטרה גרמנים. היהודים נצטוו לבוא לככר שוק הבהמות (TARGOWICA) ושם נערכה "סלקציה" (מיון). קבוצת צעירים נשלחו למחנות עבודה בגרמניה, קבוצה אחרת לעיר כשאנוב הסמוכה, לעבודה במפעלים חיוניים לגרמנים. כל השאר שולחו ביום כ"ב בסיון תש"ב למחנה ההשמדה אושוויץ. רק מעטים מיהודי טשביניה נותרו בחיים בתום המלחמה.


בקיץ 1986 מצאו בני הקהילה שביקרו במקום את בית העלמין היהודי פרוץ והרוס והמצבות המעטות שנשארו במקומן שבורות. בית הכנסת המרכזי, שהגרמנים הפכו למוסך, נהרס אחרי המלחמה בידי הפולנים ובמקומו נבנה בית מגורים, ובבניין בית הכנסת "חברת ביקור חולים" שוכנה נגריה לארונות קבורה נוצריים. הדבר הובא לידיעת משרד הדתות בישראל.

בשנת 1990 טיפל ארגון יוצאי טשביניה בישראל בשיקום בית העלמין היהודי, וביום 13 באוגוסט 1990 הוסר הלוט מעל מצבה לזכר קרבנות השואה. בטכס השתתפו שרידי קהילת טשביניה, נציגי מוסדות יהודיים ונציגי השלטונות.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
גליציה
בובובה
רוסיה
קרקוב

Galicia

Yiddish: גאַליציע (Galitsye); Polish: Galicja ; German: Galizien; Ukranian: Галичина (Halychyna); Russian: Galitsiya; Hungarian: Gácsország; Romanian: Galiţia; Czech, Slovak: Halič

Geographically part of east Europe, in S.E. Poland and N.W. Ukraine. Galician roots derive from the name of the Ukrainian town Halicz (in Ukranian: Halych), in the Middle Ages part of the Kyivan Rus.
 

21st Century

The special life and culture of the Galician shtetl of the olden days remain with us in the history, in the shtetls of the past, and in Hassidic stories and books.

The Galicia Jewish Museum in Kazimierz established in 2004 commemorates the victims of the Holocaust and holds on to Jewish Galician culture.

 

History

Galicia had great significance in the history of the Jewish European Diaspora. The Jews of Galicia formed a bond between the Jews of East and West Europe.

The Kingdom of Galicia was first established on land given to the Habsburg Empire with the first partition of the Polish-Lithuanian Commonwealth of 1772. Six towns amongst them Brody, Belz and Rogatin were close to entirely Jewish populated. Previous to the 1772 partition, Galicia was the Little Poland. The Galician Kingdom as such lasted until the early 20th century. The first chief rabbi (Oberlandesrabbiner) of Galicia was Aryeh Leib Bernstein with seat in Lemberg. After 1772 further lands were acquired to the Kingdom, and extended Galicia to the north and north west. The small Republic of Krakow joined the Kingdom in 1846 with the territory encompassing over an area of 20,000 square miles and this remained as such until the end of the Kingdom (1918). The 1860’s saw efforts toward democratic changes ensued by a period of an autonomous Galicia from 167-1918. Galicia was covered in the Emperor Joseph II (Josef Benedikt Anton Michel Adam), Holy Roman Emperor, statutes for the betterment of Jewish life. Amongst others, Jews were to take on German family names and governmental schools were set for the education of Jews. 

Galicia had historically during its existence under the Habsburg regime, been the land with one of the highest percentages of Jewish populations worldwide. At the time of the region's annexation to the Habsburg Empire in 1772, the Jewish population numbered 224,980 (9.6% of total), in 1857 448’971 (9.7%) and 871,895 (10.9%) in 1910. Distinguishing them from the rest of the Habsburg population was their Orthodox Judaism with distinctive mannerism, clothes and language. Their communities established commercial and trading platforms. In the towns, also smaller ones, Jews occupied retailing and craftsmanship work for household and garment ware such as textile, tailoring, hatters and furriers. Foreign trade was largely Jewish business with Russia, Turkey and Germany.

The last decades of the 18th century already saw the beginnings of the Haskalah with flourishing social and cultural Jewish life in those days and early 19th centuyr with its golden days from 1815-mid 19th century in Galicia with its center in Brody. Euducation and literature blooming in the 19th century, formed Galicia into a center for Judaism in creation and intellect while traditional Jewish learning was nevertheless not neglected in that century. Those days did see struggles between Hassidim and Mitnaggedim, Hassidim and Haskalah. Prominent figures came from the Belz dynasty, Zanz and Ruzhin. In the large cities Reform synagogues were sacred, the Lvov leadership placed a Reform Rabbi Abraham Kohn in the late 1830s who however faced severe adversity in 1848. There were Jewish schools with German as language of instruction and the 1830 and 1840s saw growth and increased influence of Maskilim. This twin striving for Haskalah and assimilation towards German culture took a change in the 60s and 70s, with the reigns shifting to more university oriented representatives alongside a trend accompanied by the strongly Orthodox to an absorption to more local Polish culture and policy. In the revolutionary parliament of 1848 sat a few Jews from Galicia. At the time some adverse policies were revoked by the government. In parallel there was an amelioration in the economic situation of Jews which also saw a heightened shift of Jews into the farming sector including the development of experimental Jewish farms.

From the late 1860s a separation occurred of the Aggudat Ahimm, the Polish assimilationists, from the German assimilationists. The former adherents of Orthodoxy brought together a rabbinical conference in Lvov which ruled that community voting was dependent upon adherence of members to the Shulhan Arukh. In that century there were several weekly and monthly periodicals published in Galicia in Hebrew and Yiddish. There occurred also from the 1860-1880s an anti-assimilationist tendency and new directions in Haskalah. This was greatly influenced by Peretz Smolenskin a Zionist and Hebrew writer. He was concerned with the Halaskah movement, an early and strong proponent of Jewish nation-state building and rejectionist of Judaism’s westernization. A first society for Palestine settlement was established in 1875 in Przemysl, south-east Poland and in the 1880s the Hovevei Zion gained ground. This was accompanied by increasing antisemitism on Polish territory with the assimilationist Aguddat Ahim halting publication in 1884 of written materials and going insofar as declaring the only Jewish future as emigration of Palestine or conversion to Christianity. Early Zionist organizations were established and publications were issued in the region of Lvov. In the early 1890s economic boycotts were imposed on Jews from exclusion on trade in agricultural goods and merchandize, alcohol and more. The Jewish population in Galicia faced poverty. Nevertheless, Zionist movements continued their efforts.

Alongside, the early 20th century saw the development of neo-romantic Yiddish literature mostly coming from the area of Lvov and influenced by a corresponding phenomenon in Vienna. One prominent writer was Shmuel Yosef Agnon (1888-1970) who would come to monument the Galician shtetls. Those days also saw the translation into the Yiddish of foreign literature. Such representatives were the Oscar Wilde, of which one of his most famous works are the humorous ‘The Importance of Being Earnest’. World War I saw many Galician Jews flee to Hungary, Bohemia and Vienna, and in particular educated Galician Jews find refuge in Vienna. Those remaining suffered greatly under the Russians entry into Galicia. Ensuing in 1918 with the Polish-Ukranian war the unfortunate situation of minorities on Polish land increasingly led to the crumbling of the once Jewish-inspired Kingdom of Galicia. The Polish Republic took over the Galician land. Notwithstanding, deference to German and Polish culture and to the Polish nation, Hassidism and Zionist striving continued to sprout in the years until 1939, inklings of the Galician world remained with Hassidic communities as in Tel Aviv, Jerusalem and New York. 

Galicia had historically during its existence under the Habsburg regime, been the land with one of the highest percentages of Jewish populations worldwide. Distinguishing them from the rest of the population were their Orthodox Judaism with distinctive mannerism, clothes and language. Their communities established commercial and trading platforms. With the mid-19th century nevertheless this population saw beginnings of wearing out. Those were the days of the onset of the Haskalah (Jewish enlightenment) with family life adhering to Orthodox Judaism while modernizing outwardly and seeing an improved standing in society and economy and reduced isolation. The trend was of assimilation of Galician Jews to Germans and then to Poles. This trend of the last decades of the 19th century amongst Galician Jews went in parallel to the Marxist striving for a workers’ revolution.

בובובה

Bovowa

(במקורות יהודיים: בובוב, באבאוו)

עיירה בנפת גורליצה במחוז פולין קטן, פולין. 
בובובה קיבלה מעמד של עיר ב-1339. במחצית השנייה של המאה ה-19 נודעה בתעשייה ביתית של תַּחְרים.


הקהילה היהודית

ב-1765 כבר ישבו בבובובה 206 יהודים, וכ-14 יהודים גרו בכפרים הסמוכים. ב-1893 התיישב בעיר ר' שלמה הלברשטאם, מייסד שושלת אדמו"רי בובוב, וקבע שם את חצרו. הוא היה בנו של הצדיק חיים הלברשטאם מהעיר הסמוכה נובי סאונץ', מרכז חסידות צאנז. חסידות בובוב מצאה ביטוי מיוחד בקרב הצעירים, ותלמידים רבים באו לישיבת "עץ חיים" שהקים ר' שלמה בעיר. האדמו"רים לבית בובוב כיהנו גם כרבני המקום. רוב יהודי בובובה היו חסידים.

יהודי בובובה עסקו בחכירה, בהפעלת בתי מרזח, במסחר ומקצתם היו בעלי מלאכה. חצר האדמו"רות של בית בובוב סיפקה פרנסה ופיתחה ענפי שירות, כגון אכסניות ומסעדות לחסידים שבאו לעיר.

התנועה הציונית פעלה בבובוב בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ב-1928 נפתח סניף של "הציונים הכלליים", נפתחו שיעורי ערב לעברית וכן מועדון "מכבי" לספורט ולדרמה. בשנות ה-20 פעלה בעיר אגודת "עזרה" שסייעה לחלוצים. ב-1931 נוסד "המזרחי" ולידו ארגוני הנוער "השומר הדתי" ו"ברוריה". ב-1930 הוקם בעיר בית תפילה ציוני.

ב-1939 ישבו בבובובה 658 יהודים.


תקופת השואה

מספר ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר, 1939) נכבשה בובובה, והצבא הגרמני נכנס לעיר ב-7 בספטמבר 1939.

בובובה קלטה מאות פליטים מיהודי הסביבה, ובאוקטובר 1941 הוקם במקום גטו. מספר תושביו באוגוסט 1942, הגיע ליותר מ-1,500.

בתחילת 1940 פעל בבובובה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו שמואל מסינגר. בסוף 1940 התארגנו מוסד לימודי ומטבח קהילתי. ב-1942 הוקם מעון יומי ל-75 ילדים.

עד פברואר 1942, למרות הצפיפות והמחסור, היו החיים בגטו אפשריים בזכות ראש עיריית בובובה, הפולני דלוגושובסקי (Dologoszowski), שסייע ליהודים. ביוני 1942 הוקמה סדנה לבעלי מלאכה יהודים כדי לכלכל את תושבי הגטו וכדי להוכיח לגרמנים שהיהודים "מועילים". הסדנה פעלה זמן קצר.

ביקורי אנשי הגסטפו בגטו הלכו ותכפו במשך שנת 1942. במהלך כל ביקור נרצחו יהודים; משפחה אחת בינואר, כ-20 יהודים בפברואר ו-23 נכבדי הקהילה במרס. באוגוסט נלקחו 210 גברים צעירים למחנה עבודה בבייז'אנוב (Biezanow).

באמצע אוגוסט 1942 חוסל הגטו. כ-400 יהודים נורו בידי חיילי הגסטפו ביער סמוך לבובובה. כמה צעירים הועברו למחנה עבודה בשבנייה (Szebnie). הנותרים גורשו לגטו גורליצה (Gorlice) ומשם למחנה ההשמדה בלז'ץ (Belzec). ראש היודנראט דחה את הצעת הגרמנים להציל את עצמו ואת משפחתו, ודרש את הצלת הקהילה כולה.

כמה מיהודי בובובה הועברו גם לגטו בייץ (Biecz).

 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה-21

יהודים לא חזרו לחיות בעיר אחרי מלחמת העולם השנייה. יוצאי העיר חיים בבריטניה, ארה"ב, ישראל, ארגנטינה ובלגיה .

הצדיק של חצר בובובה חי בשכונת בורו פארק (Borough Park) בברוקלין, ניו יורק. חברי הקהילה חיים גם בלוס אנג'לס , מיאמי, טורונטו, לונדון וישראל (בבני ברק ובבת ים).

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.

קרקוב (קראקוב) Krakow

(במקורות היהודיים קראקא)

עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין.


הטירה העתיקה (Wawel) וסביבה עיר בצורה הוקמו במקום במאות ה-7 וה-8 לספירה. העיר הייתה כבר אז מרכז מסחרי וצומת דרכים. בסוף המאה ה-10 נכבשה בידי מלכי פולין, הוקמה שם בישופות (וקתדרלה גדולה שעדיין עומדת על תילה) ומאמצע המאה ה-11 הייתה קרקוב משכנם של מלכי פולין עד שבסוף המאה ה-16 נקבעה וארשה לבירת פולין. במחצית השנייה של המאה ה-14 הוקמה בקרקוב האוניברסיטה הראשונה בפולין, הורחבה בראשית המאה ה- 15 בידי המלך ולאדיסלאב יאגילו, וידועה מאז בשם "היאגילונית".


הקהילה היהודית

היהודים הראשונים באו לעיר עם מהגרים מגרמניה באמצע המאה ה-13.כבר בשנת 1304 מוזכר במסמכים "רחוב היהודים" בקרקוב שכיום הוא רחוב אננה הקדושה (Sw. Anna). רחוב זה שימש כמרכז הרובע היהודי ויהודים חיו ברובע ביחד עם הנוצרים וכן בהמשך ליד האוניברסיטה היאגלונית הסמוכה. .ברובע היהודי היו גם בית כנסת, מקווה, בית חולים ואולם חתונות. מאחורי החומ שהקיפה בימי הביניים את קרקוב (כיום שדרות פלנטי), היה בית קברות יהודי בכפר קביורי (Kawiory), ששמו כנראה מהמלה העברית קברים. באמצע המאה ה- 14 חיו ברובע כמה מאות יהודים והמספר גדל באופן משמעותי במאה ה- 15 עקב הריבוי הטבעי והגירה מתמדת.
ב-1335 ייסד המלך קאז'ימייז' עיר על שמו קאז'ימייז' (Kazimierz) ליד קרקוב, ויהודים השתקעו גם בה סמוך להיווסדה. כבר אז עורר היישוב היהודי המצליח בקרקוב את חמת העירונים הגרמניים שישבו בקרקוב, ובסוף המאה דרשה מועצת העיר להתיר ליהודים למכור את נכסי המקרקעין שלהם לנוצרים בלבד. במאה שלאחריה גברו החיכוכים עם העירונים, בפרט בימי המלך ולאדיסלאב יאגילו. בשנת 1400 הופקע לצורכי האוניברסיטה בניין ברחוב היהודי, ובכך נפתח פתח להתקפות ולהתנכלויות חוזרות מצד הסטודנטים; לדרישתם אף מונה מקרב היהודים מלווה מיוחד שנאלץ לחלק הלוואות לסטודנטים בריבית של 25% לכל היותר.

התפרעויות בשל עלילת-דם אירעו בשנים 1407 ו-1423, וב-1454 נרצחו יהודים בעיר בעקבות ביקורו של המסית הפראנציסקאני קאפיסטראנו. ב-1469 נאלצו היהודים לעקור מבתיהם ברחוב האוניברסיטה וכעבור 16 שנים הוטלו עליהם הגבלות ששיתקו למעשה את מסחרם. דליקה שפרצה ברחוב היהודי והתפשטה לבתים נוצריים גררה מהומות נגד היהודים. הפעם הם התארגנו להגנה עצמית. ראשי העדה נאסרו, ושוחררו בהתערבות ההומאניסטן פיליפו בואנוקורסי (1494). כעבור שנה גורשו היהודים מקרקוב ועברו לקאז'מייז' (בפי העם קוזמיר), שכבר הייתה אז קהילה מבוססת ולה בית כנסת מפואר בסגנון גותי שהושלם ב-1407. זה היה בית הכנסת הוותיק ביותר "די אלטע שול" והוא עדיין עומד על תילו.

יותר מ-400 שנה ניהלו יהודי קאז'ימייז' מאבק על הזכות לסחור ולעבוד בקרקוב. לרוב מאבקם הוכתר בהצלחה. לקראת סוף המאה ה-15 ייסד ר' יעקב פולאק "ישיבה" בקאז'ימייז', הישיבה התפרסמה בשיטת הפלפול שהנהיגה בלימוד התלמוד.

בתחילת המאה ה-16 השתקעו בקאז'ימייז' יהודים מבוהמיה ומוראביה, וביקשו לשמור על ארגון קהילתי משלהם, למרות התנגדות עזה של תושבי העיר הוותיקים. אחרי מותם שני הרבנים המקבילים הראשונים, בוטלה הכפילות וכהונת הרב של הקהילה כולה עברה לידי ר' משה פישל ה"פולני".

מהגרים חדשים שבאו ממערב אירופה באמצע המאה ה-16 קיבלו זכויות מיוחדות מידי מלכי פולין, לרבות פטור מתשלום מסי הקהילה. ההעדפה בוטלה לאחר פניות חוזרות מצד הנהגת הקהילה. מחמת הצפיפות הגוברת בקאז'ימייז' (היישוב מנה אז יותר מאלפיים נפש) הורחב, במחצית השנייה של המאה, תחום העיר היהודית והותר להקים בית כנסת נוסף. גם הוטל איסור על לא יהודים לרכוש בתי מגורים ובתי עסק בקאז'ימייז'. תמורת זאת התחייבו היהודים לבנות שער בחומת העיר ולפרוע את פיגורי המס לאוצר העירייה. בשטחים החדשים הוקמו במרוצת הזמן בתי עשירים דוגמת משפחות יצחק יקלס, וולף פופר ואחרות.

פעילות כלכלית של יהודים בקרקוב העיר הייתה כרוכה בשיחוד בעלי שררה בממשל ובכנסיה. בעלי הנכסים בעיר היו מעוניינים בהתרת המסחר היהודי ואילו חנוונים ובעלי-מלאכה חששו מן התחרות הצפויה.

באמצע המאה ה-16 חי בקרקוב ר' משה איסרלש (הרמ"א), והוקם עבורו בית כנסת הידוע כ"בית הכנסת של הרמ"א". ר' משה ייסד ישיבה, כיהן כאב"ד של קרקוב ונודע בעולם היהודי. באמצע המאה ה-17 היו בקאז'ימייז' שבעה בתי כנסת גדולים והעיר התפרסמה בישיבותיה בהנהגת גדולי תורה, כגון ר' יוסף בן גרשון כ"ץ, ר' נתן נטע שפירא, ר' מאיר גדליה מלובלין ור' יואל סירקיס. כרב הקהילה כיהן אז יום טוב ליפמן הלר (1579-1654).

שבתאי צבי ותנועתו שפעלה במחצית השנייה של המאה ה-17 הסעירו את הקהילה. והתסיסה הדתית בעקבות תנועת הרפורמציה הנוצרית השפיעה גם היא.

לפי תקנות שנ"ה (1595) הייתה הנהגת הקהילה נתונה בידי עשירי העיר ומורכבת מארבעה "ראשים", חמישה "טובי העיר" ו-14 חברי ה"קהל" (כלומר מועצת הקהילה), וביחד 23 איש כמספר סנהדרין קטנה. ה"ראשים" התחלפו ביניהם לפי תור בשיטת "פרנס החודש" ונושאי תפקידים אחרים בקהילה, בשכר או שלא בשכר, טיפלו בהערכת המיסים וגבייתם, בעניניי צדקה ובפיקוח על הסדר בשווקים. בתי הדין פעלו בשלושה מישורים, לפי סכום התביעה.

קאז'ימייז' הייתה מן הקהילות החשובות ב"ועד ארבע ארצות", המוסד העליון של האוטונומיה היהודית בפולין בשנים 1580-1764.

בשנות ה-30 של המאה ה-17 נמלטו לקאז'ימייז' רבים מיהודי גרמניה, מפני מלחמת שלושים השנה (1618-1648) ובעקבותיהם הגיעו פליטי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) מאוקראינה ומפודוליה. ב-1655 נפלה קאז'ימייז' בידי השוודים שפלשו לפולין, והפולנים גבו מהיהודים קנסות כבדים בטענה שסייעו לפולש. תכפו ההתנפלויות על בתי יהודים מצד הסטודנטים וההמון העירוני, והיו מקרים של עלילת-דם. הרוקח מתתיהו קאלאהורה מת על קידוש השם אחרי עינויים קשים (1663). כעבור 14 שנה מתו כאלף מיהודי קאז'ימייז' במגיפה והעיר נעזבה מרוב תושביה. לשיקומה הכריז המלך על דחיית פרעון חובות היהודים לעירייה ולאנשים פרטיים, והטיל עונשים כבדים על המתפרעים. ובכל זאת עדיין נאסר על היהודים להיכנס לקרקוב בימי ראשון ובימי חג נוצריים. הנודע בין רבני הקהילה באותם הימים היה ר' אהרן שמואל קאראנובר (מהרש"ק, 1614-1676).

בעזרת האצולה והמלך הצליחו היהודים להגדיל את מעורבותם בחיי הכלכלה בקרקוב. בעיקר עסקו בסחר פרוות ועורות, שעווה, מלח, טבק והלבשה. יהודים סחרו גם במתכות יקרות ועסקו בצורפות, בייבוא וייצוא ובחכירת אחוזות וניהולן. לצד ההתעשרות בחוגי המסחר והכספים ביישוב היהודי חלה התרוששות בקרב ההמונים והוחרפו החיכוכים המעמדיים. ההוצאות שהיו כרוכות במאבק לזכויות מסחר ומגורים בקרקוב הכניסו את הקהילה לחובות כבדים לנוצרים עשירים ולכנסייה, ועם ירידת קרנה של קאז'ימייז' מצאו קהילות סמוכות שעת כושר להשתחרר מהאפוטרופסות שלה, וכך גם הכנסות הקהילה ירדו.

במלחמות פולין ורוסיה בשנים 1768-1772 סבלו היהודים מידי חיילי שני הצדדים. הקהילה מנתה אז 3,500 נפש, מהם 212 בעלי בתים.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) הייתה קאז'ימייז' מסופחת לאוסטריה ואילו קרקוב נמסרה לידיה רק אחרי החלוקה השלישית ב-1795. בשנה זו ערכו האוסטרים מפקד אוכלוסין בקאזימייז' של האוכלוסיה היהודית. את פרטי המפקד ניתן לראות באינטרנט, כולל פירוט האנשים שחיו בכל בית. האוסטרים הטילו הגבלות על מספר המשפחות היהודיות בקרקוב ("חוק המשפחות") והגבילו את המסחר היהודי בעיר עצמה. היהודים ריכזו את עסקיהם באזור מסחרי חדש בקאז'ימייז' שכלל 45 בנקים ומלווים בריבית, 52 סוחרי טכסטיל, 17 סוחרי נרות, 18 פונדאקים וכן חייטים, אופים ופרוונים. עשירים רבים עקרו מקרקוב לווארשה ולערים אחרות. כדי למנוע בריחה כללית של יהודים הציעה עיריית קרקוב הקלות לסוחרים היהודים.

בשנות ה-80 גברה השפעת החסידות, בפרט בקרב עניי הקהילה, למרות החרמות ה"מתנגדים". זכות הבחירה בקהילה הודרגה לפי "היטל הנרות" שהכביד על דלת-העם. הגרעון בקופת הקהילה גדל עם ריבוי הצרכים ועם גידול שיעור הריבית על ההלואות. הקהילה נאלצה להגדיל את המיסים העקיפים על מצרכי יסוד.

בשנים 1809-1815השתייכה קרקוב לדוכסות הגדולה של וארשה, זו ביטלה מקצת ההגבלות האוסטריות אבל הטילה חדשות במקומן.

בשנים 1815-1846 הייתה קרקוב רפובליקה עצמאית, על-פי החלטת קונגרס וינה. מחוץ לקאז'ימייז' הותרו המגורים רק ליהודים "בני תרבות" בלבוש אירופי ובעלי רכוש (מכלל 13,000 התושבים היהודים ענו על דרישות אלה לא יותר מ-196). הארגון הקהילתי המסורתי בוטל ובמקומו מונה ועד לענייני יהודים בראשות לא-יהודי, ולצדו רב שנבחר לשלוש שנים, והיה בקי בלשון הפולנית ובגרמנית ובעל תעודת בגרות. לצד הרב כיהנו שני נציגים מטעם משלמי המסים הגבוהים ביותר. פנקסי הקהילה התנהלו בפולנית. ב-1833 התגוררו בקרקוב רבתי 10,820 יהודים (28% מכלל האוכלוסיה).

בשנות השלושים נפתחו מוסדות חינוך יהודיים לבנים ולבנות, וב-1844 נחנך בעיר בית הכנסת הרפורמי הראשון. משנת 1832 שימשו ברבנות דב בריש פייזלס, ובמקביל לו ר' שאול רפאל לאנדו, שהנהיג את עדת החסידים בעיר.

עם החזרת העיר לשלטון אוסטריה (1846) שלחה קהילת וינה סיוע למשפחות הנזקקות בקאז'ימייז'. במהפיכת 1848 נבחרו 12 יהודים למועצה העירונית של קרקוב רבתי ובבחירות לפרלמנט האוסטרי אותה השנה נמנה הרב מייזלס עם קבוצת הצירים מקרקוב. הדי המהפכה ברחוב היהודי התבטאו בדרישה לבטל את המס על בשר כשר ולהטילו על בשר עוף, מאכל השכבות המבוססות, לצמצם את שכר עובדי הקהילה ולקצץ בזכויות העשירים. חלק פעיל בחיי הציבור מילאה בימים ההם ה"אגודה לשחרור רוחני וגשמי" של היהודים, שנטתה להתבוללות בתרבות הפולנית.

כאשר עבר הרב מייזלס לווארשה, עלה על כס הרבנות בעיר ר' שמעון שרייבר סופר, בנו של חת"ם סופר, וניהל מאבק חריף נגד קבוצת המתבוללים, שבראשם עמדו יוסף אטינגר והרב הרפורמי שמעון דאנקוביץ.

בעקבות האמנציפציה בשנים 1867-1868 וביטול הגבלת המגורים בקרקוב, הוקמה מועצה דתית בהנהגת המשכילים. באוניברסיטת קרקוב כבר למדו אז 25 יהודים בפקולטה למשפטים, 14 בפקולטה לרפואה ו-10 במדרשה הטכנית. 200 צעירים למדו בבתי-ספר תיכוניים ובבתי-מדרש למורים בעיר. בית הספר העברי הראשון, בהנהלת אב בית הדין חיים אריה הורוביץ, הוקם בקרקוב ב-1874. לקראת סוף המאה פעלו בעיר מוסדות "כל ישראל חברים", ובתי-ספר מקצועיים, "חדרים", ישיבות ומוסדות חינוך יסודיים ותיכוניים ששפת ההוראה בהם הייתה פולנית וגרמנית.

בצד ההשפעה החסידית החזקה בקרב המוני העם, התבלטו יהודים בחיי התרבות והציבור הכלליים בקרקוב, דוגמת הבלשן ליאון שטרנבאך, הצייר מאוריצי גוטליב, המשפטן יוסף רוזנבלט והרופאים פיליפ אייזנברג ואיזידור יורוביץ, מנהל בית החולים היהודי במקום. היהודי מאוריצי דאטנר נעשה נשיא לשכת המסחר והתעשייה בקרקוב.

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר 25,670 נפש 28% מכלל תושבי העיר). יהודים רבים היו בעלי חנויות מכולת והלבשה, כמה היו סוחרי זיפים ושיער סוסים לתעשייה. לסוחרים העשירים היו מחסני יינות וטכסטיל ועסקי עצים, נוצות וביצים. רבים מבעלי המלאכה היו חייטים, זגגים ונגרים. ובין השאר פעלו אז בקרקוב 52 רופאים יהודים (מתוך 248) ו-47 עורכי דין יהודים (מתוך 110).

בשנות ה-80 נוסדה בקרקוב האגודה הראשונה של "חובבי ציון" בהנהגת שמעון סופר ואהרון מארקוס ולציונות המדינית קמו מנהיגים מקומיים כמו יהושע טהון ויוליוס שיינווטר. "החברה העברית לתרבות" ואגודת "שפת אמת" פעלו לתחיית הלשון העברית. נוסדה אגודת סטודנטים לאומית "השחר" והופיע כתב עת בשם "המגיד החדש". בשנים 1905-1914 יצא לאור בקרקוב בטאון "פועלי ציון" בשם "דער יידישער ארבעטער". ב-1900 הוקמה תנועה לשוויון אזרחי בראשות איגנאץ לאנדאו ואדולף גרוס, וב-1905 נוסד בעיר ועד הצירים של ציוני מערב גאליציה בראשות יוסף מרגליות. בחיי התרבות התבלטו ההיסטוריונים חיים נתן דמביצר ופייבל הירש וטשטיין, הסופר והעיתונאי וילהלם פלדמן , החוקר שלמה רובין, הסופר דוד רוטבלום והמשורר היידי מרדכי גבירטיג.

המצוקה הכלכלית בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) תרמה להגברת האנטישמיות בקרקוב. התנועה האנטישמית שצמחה על רקע ההתחרות הפולנית הגרמנית בעיר בסוף המאה ה-19, ומפלגת הדמוקרטיים הלאומיים בפולין ("אנדקים"), עשו לליבוי יצרים נגד היהודים. מספר יהודי קרקוב בשנת 1921 הגיע ל-45,229. הנוער היהודי התארגן להגנה עצמית, בהנהגת יעקב ביליק וי' אלסטר, והתנגש עם קבוצות פורעים. פעולות התגוננות ארעו בעיקר לאחר כניסתם לעיר של חיילי הגנרל האלר, שונא היהודים מושבע.

ב-1931 התפקדו בעיר 56,800 יהודים (רבע מכלל התושבים), 31% מהם בתעשיייה ובמלאכה, 46% במסחר ובביטוח 7% בתחבורה, 2.5%בחינוך ותרבות, כ-1% בשרתות ו-13% בעלי פרנסות שונות. דלת-העם הוסיפו להתרכז בקאז'ימייז'.

בתקופה שבין שתי המלחמות נעשתה קרקוב מרכז יהודי חשוב. בעיר הייתה תנועה ציונית פעילה, שהונהגה בידי יהושע טהון ויצחק שווארצבארט (לימים חבר המועצה הלאומית הפולנית הגולה בלונדון). הופיע יומון ציוני רב השפעה ("נובי דזיינניק"), פעלו מוסדות חינוך רבים וביניהם בית ספר תיכון עברי, בית-ספר למסחר ובית-מדרש למורות "בית יעקב". כראש הקהילה שימש באותה העת רפאל לנדאו.

ערב מלחמת העולם השנייה גרו בקרקוב כ-60,000 יהודים, מספר תושבי העיר הגיע לכרבע מיליון.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ב-6 בספטמבר 1939, נכנסו הגרמנים לקרקוב, ורדיפת היהודים התחילה מייד. באוקטובר הוכרזה קרקוב לבירת שטח הכיבוש הפולני (גנרלגוברנמן) וכל הצווים האנטי-יהודיים שפירסמו שלטונות הכיבוש הונהגו שם לראשונה. הוועד היהודי שהתארגן בראשית ימי הכיבוש, הוכרז ב-28 בנובמבר ליודנראט, היושב שלו היה ד"ר מרק ביברשטיין, סגנו היה ד"ר וילהלם גולדבלאט. בקיץ 1940 נאסרו שניהם בידי הגסטפו וליושב ראש מונה ד"ר ארטור רוזנצווייג.

בראשית דצמבר 1939 ניהלו הגרמנים מבצע טרור בשכונות היהודיות, גזלו רכוש רב והעלו באש כמה בתי כנסת. במאי 1940 נאסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות העיר, ובאותו החודש החל גירוש היהודים מקרקוב לעיירות הסביבה. עד מרס 1941 גורשו כ-40,000 יהודים ובעת הגירוש נשדד רכושם. כ-15,000 קיבלו היתרים מיוחדים להישאר.

במרס 1941 הוקם גיטו, הוקף חומה ונסגר ב-20 במרס. נוסף ליהודי קרקוב שוכנו בו מגורשים מקהילות סמוכות, ובעיקר מקהילות סקאווינה (Skawina) , וייליצ'קה (Wieliczka) , ו-ראבקה (Rabka). בגיטו היו רוב הזמן כ- 18,000 תושבים, הצפיפות הייתה רבה ותנאים סניטריים ירודים. מוסדות לעזרה הדדית פעלו בגיטו בניסיון להקל על המצוקה. מפעלים גרמניים העסיקו יהודים בתוך הגיטו, ויהודים אחרים הוצאו תחת משמר לעבוד במפעלים גרמניים בעיר.

ב- 19 במרס 1942 הייתה בגיטו "האקציה נגד אנשי הרוח" שבמהלכה הוציאו הגרמנים למחנה ההשמדה אושוויץ 50 יהודים ידועי-שם, ושם רצחו אותם.

ב- 28 במאי 1942 נסגר הגיטו והחלה אקציה שנמשכה על 8 ביוני, בסיומה שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ כ-6,000 יהודים וכ-300 נורו במקום. בין הקרבנות היו המשורר מרדכי גבירטיג ויושב ראש היודנראט ארטור רוזנצווייג. אחרי האקציה צומצם שטח הגיטו.

ב-27 וב-28 באוקטובר 1942 נערכה אקציה נוספת. כ-7,000 יהודים הוצאו מהגיטו וכ-600 נורו במקום. רוב המוצאים מהגיטו הובאו למחנה ההשמדה בלז'ץ ומיעוטם לאושוויץ. במהלך האקציה חוסלו בית החולים, בית הזקנים ובית היתומים. אחרי האקציה שוב צומצם שטח הגיטו וחולק לשניים, והעובדים שוכנו בנפרד.

ב-13 במרס 1943 הועברו העובדים, כ-2,000 יהודים, מן הגיטו למחנה פלאשוב Plaszow הסמוך, ולמחרת חוסל הגיטו. כ-2,300 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם, וכ-700 נורו במקום במהלך הפעולה. מבין יוצאי גיטו קרקוב שנשלחו לפלאשוב שרדו אחרי המלחמה כמה מאות בלבד.

התארגנות המחתרת היהודית התחילה בסוף שנת 1940, באוקטובר 1942 התגבש "הארגון היהודי הלוחם"; בראש הארגון עמדו השק (צבי) באומינגר, אהרון ליבסקינד, גולה מירה, שמשון דרנגר, טובה (גוסטה) דרנגר-דוידזון ואברהם לייבוביץ-לאבאן. הארגון היה בקשר עם פרטיזנים יהודים במחוז ובגיטו וארשה. זמן-מה פעל בקרקוב יצחק (אנטק) צוקרמן, מראשי הארגון בווארשה. כ-10 פעולות קרב נעשו מחוץ לגיטו, המפורסמת ביותר הייתה ההתקפה ב-22 בדצמבר 1942 על בית הקפה "ציגנריה" במרכז קרקוב, ששימש מקום מפגש לקצינים גרמנים. כן היו מעשי חבלה ברכבות. אחרי השמדת גיטו קרקוב פעלו אנשי הארגון גם במחנה העבודה פלאשוב.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה יצאו ממחבואם יהודים מעטים. אלפים אחדים חזרו מגלות רוסיה, אך לא השתקעו בעיר מחשש פוגרומים. אחרון היהודים בקאז'ימייז' עזב ב-1968. אחרי גל ההגירה בשנים 1967-1968 נותרו בקרקוב כ-700 יהודים, רובם זקנים. בית-הכנסת "הישן" נעשה למוזיאון יהודי ובית העלמין הישן שופץ בכספי תורמים מארצות הברית ומקנדה.

בשנת 1993 הוקמה הקהילה היהודית החדשה בקרקוב על בסיס הקהילה הישנה שהייתה בשנים 1946-1993. מאז 1997 עמד בראש הקהילה תדאוש יעקובוביץ ומשנת 2013 הרב הראשי הוא אליעזר גור אריה שהגיע מישראל . משרדי הקהילה הועברו בשנת 2016 מרחוב סקבינסקה 2 לרחוב מיודובה ( בבית הכנסת "קופה") שבמרכז הרובע היהודי . כיום חברים בקהילה 160 חברים .

לקהילה 4 בתי כנסת פעילים - הרמ"א (שופץ ונפתח מחדש בפסח 2016), הטמפל הרפורמי , יזאק וקופה. כמו כן הקהילה הינה בעלת עוד כמה בתי כנסת ובראשם הישן (העתיק ביותר בפולין מהמאה ה-14שמשמש כמוזיאון ). והיא גם בעלת בתי הקברות בקרקוב ובכל המחוז, מאז הוחזר הרכוש הקהילתי ל-8 הקהילות הקיימות כיום בפולין. לקהילה יש גם מקווה ומסעדה כשרה.

הרובע היהודי (קאזימייז), שצורף כרובע בקרקוב, בסוף המאה ה-19, שופץ וחודש בראשית המאה ה-21 והפך למרכז בילוי פופולרי לתושבי קרקוב ולתיירים הרבים שמגיעים מרחבי העולם . בסוף כל חודש יוני נערך ברובע "הפסטיבל היהודי" בהשתתפות אלפי אנשים מכול העולם .

משנת 2016 עומד בראש הקהילה היהודית מר תדאוש יעקובוביץ' .


מקורות ביבליוגרפים:

1. פרופ' מאיר בלאבן - תולדות היהודים בקרקוב ובקז'מייז' 1304-1868.
פורסם בקרקוב בשנת 1931 (פורסם בפולנית ותורגם לעברית בישראל בתחילת המאה ה-21).

2. Zydzi Krakowscy i ich Gmina w latach 1869-1919 .
יהודי קרקוב וקהילתם בשנים 1869-1919
פורסם ע"י Andrzej Zbikowski בווארשה בשנת 1994 כספר המשך
לזה של פרופ' בלאבן. פורסם רק בפולנית.

3. Eugeniusz Duda - Krakowski judaica
אוגינוש דודה - יהדות קרקוב
פורסם רק בפולנית בווארשה בשנת 1991

בובובה

בובובה

Bovowa

(במקורות יהודיים: בובוב, באבאוו)

עיירה בנפת גורליצה במחוז פולין קטן, פולין. 
בובובה קיבלה מעמד של עיר ב-1339. במחצית השנייה של המאה ה-19 נודעה בתעשייה ביתית של תַּחְרים.


הקהילה היהודית

ב-1765 כבר ישבו בבובובה 206 יהודים, וכ-14 יהודים גרו בכפרים הסמוכים. ב-1893 התיישב בעיר ר' שלמה הלברשטאם, מייסד שושלת אדמו"רי בובוב, וקבע שם את חצרו. הוא היה בנו של הצדיק חיים הלברשטאם מהעיר הסמוכה נובי סאונץ', מרכז חסידות צאנז. חסידות בובוב מצאה ביטוי מיוחד בקרב הצעירים, ותלמידים רבים באו לישיבת "עץ חיים" שהקים ר' שלמה בעיר. האדמו"רים לבית בובוב כיהנו גם כרבני המקום. רוב יהודי בובובה היו חסידים.

יהודי בובובה עסקו בחכירה, בהפעלת בתי מרזח, במסחר ומקצתם היו בעלי מלאכה. חצר האדמו"רות של בית בובוב סיפקה פרנסה ופיתחה ענפי שירות, כגון אכסניות ומסעדות לחסידים שבאו לעיר.

התנועה הציונית פעלה בבובוב בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ב-1928 נפתח סניף של "הציונים הכלליים", נפתחו שיעורי ערב לעברית וכן מועדון "מכבי" לספורט ולדרמה. בשנות ה-20 פעלה בעיר אגודת "עזרה" שסייעה לחלוצים. ב-1931 נוסד "המזרחי" ולידו ארגוני הנוער "השומר הדתי" ו"ברוריה". ב-1930 הוקם בעיר בית תפילה ציוני.

ב-1939 ישבו בבובובה 658 יהודים.


תקופת השואה

מספר ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר, 1939) נכבשה בובובה, והצבא הגרמני נכנס לעיר ב-7 בספטמבר 1939.

בובובה קלטה מאות פליטים מיהודי הסביבה, ובאוקטובר 1941 הוקם במקום גטו. מספר תושביו באוגוסט 1942, הגיע ליותר מ-1,500.

בתחילת 1940 פעל בבובובה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו שמואל מסינגר. בסוף 1940 התארגנו מוסד לימודי ומטבח קהילתי. ב-1942 הוקם מעון יומי ל-75 ילדים.

עד פברואר 1942, למרות הצפיפות והמחסור, היו החיים בגטו אפשריים בזכות ראש עיריית בובובה, הפולני דלוגושובסקי (Dologoszowski), שסייע ליהודים. ביוני 1942 הוקמה סדנה לבעלי מלאכה יהודים כדי לכלכל את תושבי הגטו וכדי להוכיח לגרמנים שהיהודים "מועילים". הסדנה פעלה זמן קצר.

ביקורי אנשי הגסטפו בגטו הלכו ותכפו במשך שנת 1942. במהלך כל ביקור נרצחו יהודים; משפחה אחת בינואר, כ-20 יהודים בפברואר ו-23 נכבדי הקהילה במרס. באוגוסט נלקחו 210 גברים צעירים למחנה עבודה בבייז'אנוב (Biezanow).

באמצע אוגוסט 1942 חוסל הגטו. כ-400 יהודים נורו בידי חיילי הגסטפו ביער סמוך לבובובה. כמה צעירים הועברו למחנה עבודה בשבנייה (Szebnie). הנותרים גורשו לגטו גורליצה (Gorlice) ומשם למחנה ההשמדה בלז'ץ (Belzec). ראש היודנראט דחה את הצעת הגרמנים להציל את עצמו ואת משפחתו, ודרש את הצלת הקהילה כולה.

כמה מיהודי בובובה הועברו גם לגטו בייץ (Biecz).

 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה-21

יהודים לא חזרו לחיות בעיר אחרי מלחמת העולם השנייה. יוצאי העיר חיים בבריטניה, ארה"ב, ישראל, ארגנטינה ובלגיה .

הצדיק של חצר בובובה חי בשכונת בורו פארק (Borough Park) בברוקלין, ניו יורק. חברי הקהילה חיים גם בלוס אנג'לס , מיאמי, טורונטו, לונדון וישראל (בבני ברק ובבת ים).

רוסיה
ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
קרקוב

קרקוב (קראקוב) Krakow

(במקורות היהודיים קראקא)

עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין.


הטירה העתיקה (Wawel) וסביבה עיר בצורה הוקמו במקום במאות ה-7 וה-8 לספירה. העיר הייתה כבר אז מרכז מסחרי וצומת דרכים. בסוף המאה ה-10 נכבשה בידי מלכי פולין, הוקמה שם בישופות (וקתדרלה גדולה שעדיין עומדת על תילה) ומאמצע המאה ה-11 הייתה קרקוב משכנם של מלכי פולין עד שבסוף המאה ה-16 נקבעה וארשה לבירת פולין. במחצית השנייה של המאה ה-14 הוקמה בקרקוב האוניברסיטה הראשונה בפולין, הורחבה בראשית המאה ה- 15 בידי המלך ולאדיסלאב יאגילו, וידועה מאז בשם "היאגילונית".


הקהילה היהודית

היהודים הראשונים באו לעיר עם מהגרים מגרמניה באמצע המאה ה-13.כבר בשנת 1304 מוזכר במסמכים "רחוב היהודים" בקרקוב שכיום הוא רחוב אננה הקדושה (Sw. Anna). רחוב זה שימש כמרכז הרובע היהודי ויהודים חיו ברובע ביחד עם הנוצרים וכן בהמשך ליד האוניברסיטה היאגלונית הסמוכה. .ברובע היהודי היו גם בית כנסת, מקווה, בית חולים ואולם חתונות. מאחורי החומ שהקיפה בימי הביניים את קרקוב (כיום שדרות פלנטי), היה בית קברות יהודי בכפר קביורי (Kawiory), ששמו כנראה מהמלה העברית קברים. באמצע המאה ה- 14 חיו ברובע כמה מאות יהודים והמספר גדל באופן משמעותי במאה ה- 15 עקב הריבוי הטבעי והגירה מתמדת.
ב-1335 ייסד המלך קאז'ימייז' עיר על שמו קאז'ימייז' (Kazimierz) ליד קרקוב, ויהודים השתקעו גם בה סמוך להיווסדה. כבר אז עורר היישוב היהודי המצליח בקרקוב את חמת העירונים הגרמניים שישבו בקרקוב, ובסוף המאה דרשה מועצת העיר להתיר ליהודים למכור את נכסי המקרקעין שלהם לנוצרים בלבד. במאה שלאחריה גברו החיכוכים עם העירונים, בפרט בימי המלך ולאדיסלאב יאגילו. בשנת 1400 הופקע לצורכי האוניברסיטה בניין ברחוב היהודי, ובכך נפתח פתח להתקפות ולהתנכלויות חוזרות מצד הסטודנטים; לדרישתם אף מונה מקרב היהודים מלווה מיוחד שנאלץ לחלק הלוואות לסטודנטים בריבית של 25% לכל היותר.

התפרעויות בשל עלילת-דם אירעו בשנים 1407 ו-1423, וב-1454 נרצחו יהודים בעיר בעקבות ביקורו של המסית הפראנציסקאני קאפיסטראנו. ב-1469 נאלצו היהודים לעקור מבתיהם ברחוב האוניברסיטה וכעבור 16 שנים הוטלו עליהם הגבלות ששיתקו למעשה את מסחרם. דליקה שפרצה ברחוב היהודי והתפשטה לבתים נוצריים גררה מהומות נגד היהודים. הפעם הם התארגנו להגנה עצמית. ראשי העדה נאסרו, ושוחררו בהתערבות ההומאניסטן פיליפו בואנוקורסי (1494). כעבור שנה גורשו היהודים מקרקוב ועברו לקאז'מייז' (בפי העם קוזמיר), שכבר הייתה אז קהילה מבוססת ולה בית כנסת מפואר בסגנון גותי שהושלם ב-1407. זה היה בית הכנסת הוותיק ביותר "די אלטע שול" והוא עדיין עומד על תילו.

יותר מ-400 שנה ניהלו יהודי קאז'ימייז' מאבק על הזכות לסחור ולעבוד בקרקוב. לרוב מאבקם הוכתר בהצלחה. לקראת סוף המאה ה-15 ייסד ר' יעקב פולאק "ישיבה" בקאז'ימייז', הישיבה התפרסמה בשיטת הפלפול שהנהיגה בלימוד התלמוד.

בתחילת המאה ה-16 השתקעו בקאז'ימייז' יהודים מבוהמיה ומוראביה, וביקשו לשמור על ארגון קהילתי משלהם, למרות התנגדות עזה של תושבי העיר הוותיקים. אחרי מותם שני הרבנים המקבילים הראשונים, בוטלה הכפילות וכהונת הרב של הקהילה כולה עברה לידי ר' משה פישל ה"פולני".

מהגרים חדשים שבאו ממערב אירופה באמצע המאה ה-16 קיבלו זכויות מיוחדות מידי מלכי פולין, לרבות פטור מתשלום מסי הקהילה. ההעדפה בוטלה לאחר פניות חוזרות מצד הנהגת הקהילה. מחמת הצפיפות הגוברת בקאז'ימייז' (היישוב מנה אז יותר מאלפיים נפש) הורחב, במחצית השנייה של המאה, תחום העיר היהודית והותר להקים בית כנסת נוסף. גם הוטל איסור על לא יהודים לרכוש בתי מגורים ובתי עסק בקאז'ימייז'. תמורת זאת התחייבו היהודים לבנות שער בחומת העיר ולפרוע את פיגורי המס לאוצר העירייה. בשטחים החדשים הוקמו במרוצת הזמן בתי עשירים דוגמת משפחות יצחק יקלס, וולף פופר ואחרות.

פעילות כלכלית של יהודים בקרקוב העיר הייתה כרוכה בשיחוד בעלי שררה בממשל ובכנסיה. בעלי הנכסים בעיר היו מעוניינים בהתרת המסחר היהודי ואילו חנוונים ובעלי-מלאכה חששו מן התחרות הצפויה.

באמצע המאה ה-16 חי בקרקוב ר' משה איסרלש (הרמ"א), והוקם עבורו בית כנסת הידוע כ"בית הכנסת של הרמ"א". ר' משה ייסד ישיבה, כיהן כאב"ד של קרקוב ונודע בעולם היהודי. באמצע המאה ה-17 היו בקאז'ימייז' שבעה בתי כנסת גדולים והעיר התפרסמה בישיבותיה בהנהגת גדולי תורה, כגון ר' יוסף בן גרשון כ"ץ, ר' נתן נטע שפירא, ר' מאיר גדליה מלובלין ור' יואל סירקיס. כרב הקהילה כיהן אז יום טוב ליפמן הלר (1579-1654).

שבתאי צבי ותנועתו שפעלה במחצית השנייה של המאה ה-17 הסעירו את הקהילה. והתסיסה הדתית בעקבות תנועת הרפורמציה הנוצרית השפיעה גם היא.

לפי תקנות שנ"ה (1595) הייתה הנהגת הקהילה נתונה בידי עשירי העיר ומורכבת מארבעה "ראשים", חמישה "טובי העיר" ו-14 חברי ה"קהל" (כלומר מועצת הקהילה), וביחד 23 איש כמספר סנהדרין קטנה. ה"ראשים" התחלפו ביניהם לפי תור בשיטת "פרנס החודש" ונושאי תפקידים אחרים בקהילה, בשכר או שלא בשכר, טיפלו בהערכת המיסים וגבייתם, בעניניי צדקה ובפיקוח על הסדר בשווקים. בתי הדין פעלו בשלושה מישורים, לפי סכום התביעה.

קאז'ימייז' הייתה מן הקהילות החשובות ב"ועד ארבע ארצות", המוסד העליון של האוטונומיה היהודית בפולין בשנים 1580-1764.

בשנות ה-30 של המאה ה-17 נמלטו לקאז'ימייז' רבים מיהודי גרמניה, מפני מלחמת שלושים השנה (1618-1648) ובעקבותיהם הגיעו פליטי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) מאוקראינה ומפודוליה. ב-1655 נפלה קאז'ימייז' בידי השוודים שפלשו לפולין, והפולנים גבו מהיהודים קנסות כבדים בטענה שסייעו לפולש. תכפו ההתנפלויות על בתי יהודים מצד הסטודנטים וההמון העירוני, והיו מקרים של עלילת-דם. הרוקח מתתיהו קאלאהורה מת על קידוש השם אחרי עינויים קשים (1663). כעבור 14 שנה מתו כאלף מיהודי קאז'ימייז' במגיפה והעיר נעזבה מרוב תושביה. לשיקומה הכריז המלך על דחיית פרעון חובות היהודים לעירייה ולאנשים פרטיים, והטיל עונשים כבדים על המתפרעים. ובכל זאת עדיין נאסר על היהודים להיכנס לקרקוב בימי ראשון ובימי חג נוצריים. הנודע בין רבני הקהילה באותם הימים היה ר' אהרן שמואל קאראנובר (מהרש"ק, 1614-1676).

בעזרת האצולה והמלך הצליחו היהודים להגדיל את מעורבותם בחיי הכלכלה בקרקוב. בעיקר עסקו בסחר פרוות ועורות, שעווה, מלח, טבק והלבשה. יהודים סחרו גם במתכות יקרות ועסקו בצורפות, בייבוא וייצוא ובחכירת אחוזות וניהולן. לצד ההתעשרות בחוגי המסחר והכספים ביישוב היהודי חלה התרוששות בקרב ההמונים והוחרפו החיכוכים המעמדיים. ההוצאות שהיו כרוכות במאבק לזכויות מסחר ומגורים בקרקוב הכניסו את הקהילה לחובות כבדים לנוצרים עשירים ולכנסייה, ועם ירידת קרנה של קאז'ימייז' מצאו קהילות סמוכות שעת כושר להשתחרר מהאפוטרופסות שלה, וכך גם הכנסות הקהילה ירדו.

במלחמות פולין ורוסיה בשנים 1768-1772 סבלו היהודים מידי חיילי שני הצדדים. הקהילה מנתה אז 3,500 נפש, מהם 212 בעלי בתים.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) הייתה קאז'ימייז' מסופחת לאוסטריה ואילו קרקוב נמסרה לידיה רק אחרי החלוקה השלישית ב-1795. בשנה זו ערכו האוסטרים מפקד אוכלוסין בקאזימייז' של האוכלוסיה היהודית. את פרטי המפקד ניתן לראות באינטרנט, כולל פירוט האנשים שחיו בכל בית. האוסטרים הטילו הגבלות על מספר המשפחות היהודיות בקרקוב ("חוק המשפחות") והגבילו את המסחר היהודי בעיר עצמה. היהודים ריכזו את עסקיהם באזור מסחרי חדש בקאז'ימייז' שכלל 45 בנקים ומלווים בריבית, 52 סוחרי טכסטיל, 17 סוחרי נרות, 18 פונדאקים וכן חייטים, אופים ופרוונים. עשירים רבים עקרו מקרקוב לווארשה ולערים אחרות. כדי למנוע בריחה כללית של יהודים הציעה עיריית קרקוב הקלות לסוחרים היהודים.

בשנות ה-80 גברה השפעת החסידות, בפרט בקרב עניי הקהילה, למרות החרמות ה"מתנגדים". זכות הבחירה בקהילה הודרגה לפי "היטל הנרות" שהכביד על דלת-העם. הגרעון בקופת הקהילה גדל עם ריבוי הצרכים ועם גידול שיעור הריבית על ההלואות. הקהילה נאלצה להגדיל את המיסים העקיפים על מצרכי יסוד.

בשנים 1809-1815השתייכה קרקוב לדוכסות הגדולה של וארשה, זו ביטלה מקצת ההגבלות האוסטריות אבל הטילה חדשות במקומן.

בשנים 1815-1846 הייתה קרקוב רפובליקה עצמאית, על-פי החלטת קונגרס וינה. מחוץ לקאז'ימייז' הותרו המגורים רק ליהודים "בני תרבות" בלבוש אירופי ובעלי רכוש (מכלל 13,000 התושבים היהודים ענו על דרישות אלה לא יותר מ-196). הארגון הקהילתי המסורתי בוטל ובמקומו מונה ועד לענייני יהודים בראשות לא-יהודי, ולצדו רב שנבחר לשלוש שנים, והיה בקי בלשון הפולנית ובגרמנית ובעל תעודת בגרות. לצד הרב כיהנו שני נציגים מטעם משלמי המסים הגבוהים ביותר. פנקסי הקהילה התנהלו בפולנית. ב-1833 התגוררו בקרקוב רבתי 10,820 יהודים (28% מכלל האוכלוסיה).

בשנות השלושים נפתחו מוסדות חינוך יהודיים לבנים ולבנות, וב-1844 נחנך בעיר בית הכנסת הרפורמי הראשון. משנת 1832 שימשו ברבנות דב בריש פייזלס, ובמקביל לו ר' שאול רפאל לאנדו, שהנהיג את עדת החסידים בעיר.

עם החזרת העיר לשלטון אוסטריה (1846) שלחה קהילת וינה סיוע למשפחות הנזקקות בקאז'ימייז'. במהפיכת 1848 נבחרו 12 יהודים למועצה העירונית של קרקוב רבתי ובבחירות לפרלמנט האוסטרי אותה השנה נמנה הרב מייזלס עם קבוצת הצירים מקרקוב. הדי המהפכה ברחוב היהודי התבטאו בדרישה לבטל את המס על בשר כשר ולהטילו על בשר עוף, מאכל השכבות המבוססות, לצמצם את שכר עובדי הקהילה ולקצץ בזכויות העשירים. חלק פעיל בחיי הציבור מילאה בימים ההם ה"אגודה לשחרור רוחני וגשמי" של היהודים, שנטתה להתבוללות בתרבות הפולנית.

כאשר עבר הרב מייזלס לווארשה, עלה על כס הרבנות בעיר ר' שמעון שרייבר סופר, בנו של חת"ם סופר, וניהל מאבק חריף נגד קבוצת המתבוללים, שבראשם עמדו יוסף אטינגר והרב הרפורמי שמעון דאנקוביץ.

בעקבות האמנציפציה בשנים 1867-1868 וביטול הגבלת המגורים בקרקוב, הוקמה מועצה דתית בהנהגת המשכילים. באוניברסיטת קרקוב כבר למדו אז 25 יהודים בפקולטה למשפטים, 14 בפקולטה לרפואה ו-10 במדרשה הטכנית. 200 צעירים למדו בבתי-ספר תיכוניים ובבתי-מדרש למורים בעיר. בית הספר העברי הראשון, בהנהלת אב בית הדין חיים אריה הורוביץ, הוקם בקרקוב ב-1874. לקראת סוף המאה פעלו בעיר מוסדות "כל ישראל חברים", ובתי-ספר מקצועיים, "חדרים", ישיבות ומוסדות חינוך יסודיים ותיכוניים ששפת ההוראה בהם הייתה פולנית וגרמנית.

בצד ההשפעה החסידית החזקה בקרב המוני העם, התבלטו יהודים בחיי התרבות והציבור הכלליים בקרקוב, דוגמת הבלשן ליאון שטרנבאך, הצייר מאוריצי גוטליב, המשפטן יוסף רוזנבלט והרופאים פיליפ אייזנברג ואיזידור יורוביץ, מנהל בית החולים היהודי במקום. היהודי מאוריצי דאטנר נעשה נשיא לשכת המסחר והתעשייה בקרקוב.

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר 25,670 נפש 28% מכלל תושבי העיר). יהודים רבים היו בעלי חנויות מכולת והלבשה, כמה היו סוחרי זיפים ושיער סוסים לתעשייה. לסוחרים העשירים היו מחסני יינות וטכסטיל ועסקי עצים, נוצות וביצים. רבים מבעלי המלאכה היו חייטים, זגגים ונגרים. ובין השאר פעלו אז בקרקוב 52 רופאים יהודים (מתוך 248) ו-47 עורכי דין יהודים (מתוך 110).

בשנות ה-80 נוסדה בקרקוב האגודה הראשונה של "חובבי ציון" בהנהגת שמעון סופר ואהרון מארקוס ולציונות המדינית קמו מנהיגים מקומיים כמו יהושע טהון ויוליוס שיינווטר. "החברה העברית לתרבות" ואגודת "שפת אמת" פעלו לתחיית הלשון העברית. נוסדה אגודת סטודנטים לאומית "השחר" והופיע כתב עת בשם "המגיד החדש". בשנים 1905-1914 יצא לאור בקרקוב בטאון "פועלי ציון" בשם "דער יידישער ארבעטער". ב-1900 הוקמה תנועה לשוויון אזרחי בראשות איגנאץ לאנדאו ואדולף גרוס, וב-1905 נוסד בעיר ועד הצירים של ציוני מערב גאליציה בראשות יוסף מרגליות. בחיי התרבות התבלטו ההיסטוריונים חיים נתן דמביצר ופייבל הירש וטשטיין, הסופר והעיתונאי וילהלם פלדמן , החוקר שלמה רובין, הסופר דוד רוטבלום והמשורר היידי מרדכי גבירטיג.

המצוקה הכלכלית בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) תרמה להגברת האנטישמיות בקרקוב. התנועה האנטישמית שצמחה על רקע ההתחרות הפולנית הגרמנית בעיר בסוף המאה ה-19, ומפלגת הדמוקרטיים הלאומיים בפולין ("אנדקים"), עשו לליבוי יצרים נגד היהודים. מספר יהודי קרקוב בשנת 1921 הגיע ל-45,229. הנוער היהודי התארגן להגנה עצמית, בהנהגת יעקב ביליק וי' אלסטר, והתנגש עם קבוצות פורעים. פעולות התגוננות ארעו בעיקר לאחר כניסתם לעיר של חיילי הגנרל האלר, שונא היהודים מושבע.

ב-1931 התפקדו בעיר 56,800 יהודים (רבע מכלל התושבים), 31% מהם בתעשיייה ובמלאכה, 46% במסחר ובביטוח 7% בתחבורה, 2.5%בחינוך ותרבות, כ-1% בשרתות ו-13% בעלי פרנסות שונות. דלת-העם הוסיפו להתרכז בקאז'ימייז'.

בתקופה שבין שתי המלחמות נעשתה קרקוב מרכז יהודי חשוב. בעיר הייתה תנועה ציונית פעילה, שהונהגה בידי יהושע טהון ויצחק שווארצבארט (לימים חבר המועצה הלאומית הפולנית הגולה בלונדון). הופיע יומון ציוני רב השפעה ("נובי דזיינניק"), פעלו מוסדות חינוך רבים וביניהם בית ספר תיכון עברי, בית-ספר למסחר ובית-מדרש למורות "בית יעקב". כראש הקהילה שימש באותה העת רפאל לנדאו.

ערב מלחמת העולם השנייה גרו בקרקוב כ-60,000 יהודים, מספר תושבי העיר הגיע לכרבע מיליון.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ב-6 בספטמבר 1939, נכנסו הגרמנים לקרקוב, ורדיפת היהודים התחילה מייד. באוקטובר הוכרזה קרקוב לבירת שטח הכיבוש הפולני (גנרלגוברנמן) וכל הצווים האנטי-יהודיים שפירסמו שלטונות הכיבוש הונהגו שם לראשונה. הוועד היהודי שהתארגן בראשית ימי הכיבוש, הוכרז ב-28 בנובמבר ליודנראט, היושב שלו היה ד"ר מרק ביברשטיין, סגנו היה ד"ר וילהלם גולדבלאט. בקיץ 1940 נאסרו שניהם בידי הגסטפו וליושב ראש מונה ד"ר ארטור רוזנצווייג.

בראשית דצמבר 1939 ניהלו הגרמנים מבצע טרור בשכונות היהודיות, גזלו רכוש רב והעלו באש כמה בתי כנסת. במאי 1940 נאסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות העיר, ובאותו החודש החל גירוש היהודים מקרקוב לעיירות הסביבה. עד מרס 1941 גורשו כ-40,000 יהודים ובעת הגירוש נשדד רכושם. כ-15,000 קיבלו היתרים מיוחדים להישאר.

במרס 1941 הוקם גיטו, הוקף חומה ונסגר ב-20 במרס. נוסף ליהודי קרקוב שוכנו בו מגורשים מקהילות סמוכות, ובעיקר מקהילות סקאווינה (Skawina) , וייליצ'קה (Wieliczka) , ו-ראבקה (Rabka). בגיטו היו רוב הזמן כ- 18,000 תושבים, הצפיפות הייתה רבה ותנאים סניטריים ירודים. מוסדות לעזרה הדדית פעלו בגיטו בניסיון להקל על המצוקה. מפעלים גרמניים העסיקו יהודים בתוך הגיטו, ויהודים אחרים הוצאו תחת משמר לעבוד במפעלים גרמניים בעיר.

ב- 19 במרס 1942 הייתה בגיטו "האקציה נגד אנשי הרוח" שבמהלכה הוציאו הגרמנים למחנה ההשמדה אושוויץ 50 יהודים ידועי-שם, ושם רצחו אותם.

ב- 28 במאי 1942 נסגר הגיטו והחלה אקציה שנמשכה על 8 ביוני, בסיומה שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ כ-6,000 יהודים וכ-300 נורו במקום. בין הקרבנות היו המשורר מרדכי גבירטיג ויושב ראש היודנראט ארטור רוזנצווייג. אחרי האקציה צומצם שטח הגיטו.

ב-27 וב-28 באוקטובר 1942 נערכה אקציה נוספת. כ-7,000 יהודים הוצאו מהגיטו וכ-600 נורו במקום. רוב המוצאים מהגיטו הובאו למחנה ההשמדה בלז'ץ ומיעוטם לאושוויץ. במהלך האקציה חוסלו בית החולים, בית הזקנים ובית היתומים. אחרי האקציה שוב צומצם שטח הגיטו וחולק לשניים, והעובדים שוכנו בנפרד.

ב-13 במרס 1943 הועברו העובדים, כ-2,000 יהודים, מן הגיטו למחנה פלאשוב Plaszow הסמוך, ולמחרת חוסל הגיטו. כ-2,300 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם, וכ-700 נורו במקום במהלך הפעולה. מבין יוצאי גיטו קרקוב שנשלחו לפלאשוב שרדו אחרי המלחמה כמה מאות בלבד.

התארגנות המחתרת היהודית התחילה בסוף שנת 1940, באוקטובר 1942 התגבש "הארגון היהודי הלוחם"; בראש הארגון עמדו השק (צבי) באומינגר, אהרון ליבסקינד, גולה מירה, שמשון דרנגר, טובה (גוסטה) דרנגר-דוידזון ואברהם לייבוביץ-לאבאן. הארגון היה בקשר עם פרטיזנים יהודים במחוז ובגיטו וארשה. זמן-מה פעל בקרקוב יצחק (אנטק) צוקרמן, מראשי הארגון בווארשה. כ-10 פעולות קרב נעשו מחוץ לגיטו, המפורסמת ביותר הייתה ההתקפה ב-22 בדצמבר 1942 על בית הקפה "ציגנריה" במרכז קרקוב, ששימש מקום מפגש לקצינים גרמנים. כן היו מעשי חבלה ברכבות. אחרי השמדת גיטו קרקוב פעלו אנשי הארגון גם במחנה העבודה פלאשוב.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה יצאו ממחבואם יהודים מעטים. אלפים אחדים חזרו מגלות רוסיה, אך לא השתקעו בעיר מחשש פוגרומים. אחרון היהודים בקאז'ימייז' עזב ב-1968. אחרי גל ההגירה בשנים 1967-1968 נותרו בקרקוב כ-700 יהודים, רובם זקנים. בית-הכנסת "הישן" נעשה למוזיאון יהודי ובית העלמין הישן שופץ בכספי תורמים מארצות הברית ומקנדה.

בשנת 1993 הוקמה הקהילה היהודית החדשה בקרקוב על בסיס הקהילה הישנה שהייתה בשנים 1946-1993. מאז 1997 עמד בראש הקהילה תדאוש יעקובוביץ ומשנת 2013 הרב הראשי הוא אליעזר גור אריה שהגיע מישראל . משרדי הקהילה הועברו בשנת 2016 מרחוב סקבינסקה 2 לרחוב מיודובה ( בבית הכנסת "קופה") שבמרכז הרובע היהודי . כיום חברים בקהילה 160 חברים .

לקהילה 4 בתי כנסת פעילים - הרמ"א (שופץ ונפתח מחדש בפסח 2016), הטמפל הרפורמי , יזאק וקופה. כמו כן הקהילה הינה בעלת עוד כמה בתי כנסת ובראשם הישן (העתיק ביותר בפולין מהמאה ה-14שמשמש כמוזיאון ). והיא גם בעלת בתי הקברות בקרקוב ובכל המחוז, מאז הוחזר הרכוש הקהילתי ל-8 הקהילות הקיימות כיום בפולין. לקהילה יש גם מקווה ומסעדה כשרה.

הרובע היהודי (קאזימייז), שצורף כרובע בקרקוב, בסוף המאה ה-19, שופץ וחודש בראשית המאה ה-21 והפך למרכז בילוי פופולרי לתושבי קרקוב ולתיירים הרבים שמגיעים מרחבי העולם . בסוף כל חודש יוני נערך ברובע "הפסטיבל היהודי" בהשתתפות אלפי אנשים מכול העולם .

משנת 2016 עומד בראש הקהילה היהודית מר תדאוש יעקובוביץ' .


מקורות ביבליוגרפים:

1. פרופ' מאיר בלאבן - תולדות היהודים בקרקוב ובקז'מייז' 1304-1868.
פורסם בקרקוב בשנת 1931 (פורסם בפולנית ותורגם לעברית בישראל בתחילת המאה ה-21).

2. Zydzi Krakowscy i ich Gmina w latach 1869-1919 .
יהודי קרקוב וקהילתם בשנים 1869-1919
פורסם ע"י Andrzej Zbikowski בווארשה בשנת 1994 כספר המשך
לזה של פרופ' בלאבן. פורסם רק בפולנית.

3. Eugeniusz Duda - Krakowski judaica
אוגינוש דודה - יהדות קרקוב
פורסם רק בפולנית בווארשה בשנת 1991

שוטר יהודי רושם דוח לאחד מתושבי הגטו, טשבין, פולין, 1942-1940
כנס של בני נוער מטשבין וכשנוב, טשבין, פולין, שנות ה-1930
פפקה קינרייך מלמדת צעירות תפירה, טשבין, פולין, שנות ה-1920
צעירים במחנה קיץ של 'בני עקיבא', טשבין, פולין, 1939
נבחרת כדורגל יהודית, טשבין, פולין, שנות ה-1930
השוטר היהודי, פייביש קלגסבלד, רושם דו"ח להירש יעקב קלר,
אחד מתושבי הגטו, טשבין, פולין, 1940-1942
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אלימלך גרוס, קריית מוצקין)
כנס של בני נוער מטשבין וכשנוב,
טשבין, פולין, שנות ה-1930
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אלימלך גרוס, קריית מוצקין)
פפקה קינרייך מלמדת צעירות תפירה,
טשבין, פולין, שנות ה-1920
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אלימלך גרוס, קריית מוצקין)
צעירים במחנה קיץ של 'בני עקיבא',
טשבין, פולין, 1939
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אלימלך גרוס, קריית מוצקין)
נבחרת כדורגל יהודית,
טשבין, פולין, שנות ה-1930
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אלימלך גרוס, קריית מוצקין)