חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קארטגנר, מאנס

קארטאגנר, מאנס (1975-1897), מדען ורופא, יליד פשמישל, גליציה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית (היום פולין), בנו היחיד של הרב ליזר קארטאגנר מפשמישל.

קארטאגנר קיבל חינוך מעמיק הן בתורה והן בלימודים כלליים. הוא למד תורה, דקדוק עברי ותלמוד מידי מורים פרטיים בהשגחת אביו. לאחר שעיר הולדתו הפכה לשדה קרב בין הצבא האוסטרי והצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה, הוא עבר ללבוב (היום באוקראינה) ללמוד מדעי הטבע וסיים את לימודיו ב-1915. הוא תכנן בתחילה להפוך לרב, אבל ב-1916 הוא היגר לשוויץ ולמד רפואה. הוא מימן את לימודיו וקיים את עצמו על ידי מתן שיעורים פרטיים. הוא קיבל את הסמכתו כרופא ב-1924, התמחה בבזל ובציריך לפני שקיבל משרה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה של ציריך. ב-1928 הוא קיבל תואר דוקטור על התזה שלו על תפקוד בלוטת התריס. מ-1929 עד 1937 שימש כרופא בכיר במרפאה היתה מסופחת לאוניברסיטה. ב-1935 הפך מרצה בפקולטה לרפואה וב-1950 מונה לפרופסור פרסם עבודות רבות על מחלות לב וריאה. מאוחר יותר היה פרופסור בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ציריך והוא ידוע בעיקר על מחקרו בהקשר התורשתי במחלות של הסמפונות וברונכיטיס. מצב רפואי זה נקרא היום על שמו "סינדרום קטרטגנר" או "מחלת קארטגנר".

במשך חייו הוא שמר על התעניינותו ביהדות למרות שלא היה פעיל בחיי הקהילה. ב-1962 פרסם מאמר בלשני-פילוסופי בגרמנית בנושא "היסודות של השפה העברית" בו הוא מסביר את מקור המחשבות כפי שהן באות לידי ביטוי בשפה היוונית ובשפה העברית.

אחת מאחיותיו, מינדה, נישאה לישעיהו סונה, חוקר וסופר ידוע בתחום היהדות, שהיה פרופסור בסמינר הרבני בסינסנטי. אחותו האחרת, מלכה חיה, רופאה, נישאה לסופר ד"ר יצחק מאן.
תאריך לידה:
1897
תאריך פטירה:
1975
מקום לידה:
פשמישל
סוג אישיות:
מלומדים
,
רופא
מספר פריט:
242516
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
KARTAGENER, KARTAGENEN, KARTIGANER, KARTYGENER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם המשפחה הזה יכול להיות טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. שם המשפחה קרטגנר היה נפוץ במספר קהילות יהודיות בגליצה במאה ה-19. שם המשפחה הזה קשור בשמה של העיר קרטחנה במזרח ספרד, או בשמה של קרטגו, עיר חשובה בעת העתיקה, היום בפרברי העיר טוניס, טוניסיה. למרות שמשפחות יהודיות ממגורשי ספרד מתועדות במספר מקומות בגליציה החל מתחילת המאה ה-16, שם המשפחה קרטגנר הוא ככל הנראה שם משפחה מלאכותי אשר הומצא ע"י פקידי השלטו האוסטרי בתחילת המאה ה-19 כאשר יהודי המקום נאלצו לאמץ שמות משפחה קבועים. קרטגנר יכול להיות גם שם משפחה שנגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).אפשר שבמקור שם המשפחה קרטגנר היה כינוי של סוחר ב"שעועית קרטגנית", סוג של שעועית שמקורו על פי הסברה העממית בעיר קרטגו העתיקה.

יהודים מפורסמים אשר נשאו שם משפחה זה כוללים את הרופא השוויצרי יליד גליציה מנס קרטגנר (1975-1897), אשר חקר את המחלה הקרויה על שמו "תסמונת קרטגנר". הגרסה קרטיגנר מתועדת עם זאב קרטיגנר, אשר היגר לישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20.

ציריך Zurich

עיר בצפון-שווייץ.


יהודים תועדו לראשונה בציריך במחצית השנייה של המאה ה-13. הם שילמו מסים לקיסר רודולף ה-1 לבית האבסבורג, והיו כפופים בחיי יום-יום לשלטונות העיר. באותה התקופה היו עסקי כספים עיסוקם העיקרי של יהודי המקום והם נתנו הלוואות בריבית בהיקף גדול.

בעקבות רדיפות "המגיפה השחורה" (1348) הועלו רבים על המוקד, רכושם הוחרם בידי העירייה, ומשקבל הקיסר את חלקו ברכוש היהודים, פטר את שלטונות העיר מאשמת הרצח.

הקהילה חדלה מלהתקיים, אולם בתחילת המאה ה-14 ישב בעיר היהודי משה מציריך, בעל "ספר מצוות קטן" (שנודע לימים בשם "סמ"ק ציריך").

היישוב היהודי בציריך התחדש, במחצית הראשונה של המאה ה-15 הוצאו נגדו שלושה צווי- גירוש, אך לא הקפידו על ביצועם, ויהודים המשיכו לחיות בעיר. ב-1634 הוצא להורג בציריך היהודי אהרן מלנגנאו, ואז גורשו יהודי ציריך סופית.

יהודים שבו והתיישבו בציריך רק עם האמנציפציה של יהודי שווייץ בשנת 1866. ומאז גדלה הקהילה במהירות.

בשנות ה-60 של המאה העשרים ישבו בציריך למעלה מ- 6,000 יהודים. קהילת ציריך נעשתה הגדולה בקהילות שווייץ, והמשרד הראשי של איגוד הקהילות הארצי השתכן בעיר.

ב-1970 היו בקהילה היהודית בציריך שלוש עדות - אורתודוקסית מתונה (1,485 חברים), אורתודוקסית (294 חברים) ו"אגודת-אחים" בעלת סגנון מזרח-אירופאי (165 חברים). כל עדה קיימה מוסדות ומנגנון משלה. בית הספר היהודי היומי היה משותף ולמדו בו יותר מ-145 תלמידים.

בשנת 1997 ישבו בציריך כ- 6,800 יהודים.

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4

באזל Basel בזל

עיר בשווייץ.

בימי-הביניים היו יהודי העיר רשאים לרכוש נכסי דלא ניידי ולעסוק במסחר ובעסקי כספים. מבחינה משפטית היו נתונים לחסות הקיסר. בימי "המגיפה השחורה" (1348-49) הואשמו בהרעלת בארות ו- 600 יהודי המקום, ורב הקהילה בראשם, הועלו על המוקד למרות נסיונות ההצלה מצד שלטונות העיר, ו- 140 מילדי היהודים הוטבלו לנצרות.

כעבור כמה עשרות שנים נתחדשה הקהילה, אך בסוף המאה נתעוררה מחדש עלילת הבארות והיהודים נמלטו על נפשם.

מסוף המאה ה-16 נתפרסמה באזל כמרכז הדפוס העברי, בזכות מדפיסים נוצרים שהעסיקו מגיהים יהודיים בהיתר מיוחד. אולם קהילה יהודית קמה שוב בעיר רק כעבור ארבע מאות שנים, כשהשתקעו בבאזל יהודים פליטי אלזאס, ובתקופת נאפוליון הצטרפו אליהם יהודים אזרחי צרפת. היהודים גורשו שוב ב- 1845, כשצרפת ניתקה את יחסיה עם קאנטון באזל. מעטים חזרו, ושוב נאלצו לעזוב כעבור שנים אחדות.

היתר-ישיבה בבאזל הוענק ליהודים רק עם מתן זכויות-האזרח ליהודי שווייץ, ב-1866; כעבור שנתיים נחנך בבאזל בית-הכנסת הגדול.

בימי מלחמת-העולם השנייה מצאו מקלט זמני בבאזל פליטים יהודיים רבים.

בין חשובי היהודים בעיר היו הכימאי מארקוס גוגנהיים וחתן פרס נובל לרפואה (1950) טאדיאוס רייכשטיין.

עם הפעילים הציוניים נמנו ז' דרייפוס-ברודסקי, נציג יהדות שווייץ בסוכנות היהודית, ועו"ד מארקוס מרדכי קוהן, לימים יועץ למשפט יהודי במשרד המשפטים בירושלים.

בבאזל נערכו עשרה קונגרסים ציוניים - הראשון (1897), השני (1898), השלישי (1899), החמישי (1901), השישי (1903), השביעי (1905), ה-10 (1911), ה-15 (1927), ה-17 (1931) וה-22 (1946).

בשנת 1976 היה מספר תושביה של באזל 260,400. והקהילה היהודית הייתה השנייה בגודלה בשווייץ - בת 2,300 נפשות. מספר זה כלל את העדה החרדית שנוסדה ב-1927 ומנתה באותה השנה 70 משפחות. בעיר שכנו מרכז האיחוד של נשים יהודיות בשווייץ, סניפים של ויצ"ו וארגונים ציוניים אחרים. הקהילה קיימה בית-ספר יומי מצטיין, מוזיאון יהודי ומושב-זקנים. השבועון "יידישה רונדשאו מכבי" יוצא לאור בבאזל משנת 1940.

בשנת 1997 התגוררו בבאזל 2,600 יהודים.

פשמישל PRZEMYSL

(במקורות היהודיים פרמסלא)

עיר במזרח גליציה המזרחית, פולין.


הקהילה היהודית

איזכור ראשון של יהודים בעיר הינו משנות ה - 30 של המאה ה - 11,העתיק ביותר לגבי שהות יהודים בפולין .אזכורים נוספים הם משנת 1367 ומשנים 1452 - 1402 בהן מוזכרים משפטים של 305 יהודים שחיו בעיר .

רחוב יהודי מוזכר כבר בעיר בשנת 1419,בית כנסת בשנת 1518 ומקווה בשנת 1538.

יהודים התיישבו בפשמישל במחצית השנייה של המאה ה-14, באמצע המאה ה-16 ישבו בעיר כ-18 משפחות יהודיות. בעלילת דם ב-1630 נידון למוות בפשמישל היהודי משה שמולר באשמת חילול "לחם-הקודש". כעבור שמונה שנים נצטוו יישובי הסביבה לשלם את מסיהם באמצעות קהילת פשמישל וכעבור עשרות שנים נעשתה פשמישל מן הקהילות החשובות במדינת רייסן במסגרת ועד ארבע הארצות. במאה ה-18 נידלדלה הקהילה ושקעה בחובות.

עם החלוקה הראשונה של פולין ב-1772 עברה פשמישל תחת שלטון הקיסרות האוסטרית. באותה תקופה גברה תנועת ה"השכלה" בעיר, ומחצית מחברי המועצה העירונית היו יהודית. משה שיינבאך, חבר המועצה והקהילה גם יחד, שלט בחיי הציבור במקום בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914).

ב-1910 הייתה האוכלוסיה היהודית בפשמישל יותר מ-16,000 (%29.6 מהאוכלוסיה הכללית), 18,360 יהודים (כ-%38) ישבו שם ב-1921 ו-17,300 (%34) ב-1931.

בעבר עסקו היהודים במסחר סיטוני, בחיטה ובעצים, באספקה לחיל המצב האוסטרי, בבנקאות, במלאכה ותעשייה ובחקלאות. והיו ביניהם עניים רבים, שנעזרו במוסדות הצדקה של הקהילה.

ב-1875 נוסדה בעיר אגודת ישוב ארץ-ישראל ובמרוצת הזמן פעלו בפשמישל סניפים של ארגונים ציוניים, של ה"בונד", "אגודת-ישראל" ואחרים. בן המקום הרמאן ליברמאן היה ממייסדי המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פפ"ס). ב-1915 נפלה העיר לידי הרוסים ובתקופת הכיבוש הקצרה ברחו רבים מתושביה היהודים. ב-1928, בשלטון פולין, זכתה קואליציה של הגוש הלאומי היהודי ומפלגת הסנאציה הפולנית ב-18 מכלל 40 המושבים במועצת העיר; בבחירות לוועד הקהילה זכתה "אגודת-ישראל". בבחירות 1936 ניצחו המפלגות הציוניות ויעקב רבהאן נבחר לראש הקהילה.

ב-1939 ישבו בפשמישל כ-20,000 יהודים.


תקופת השואה

כשפרצה מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) באו לעיר אלפי פליטים יהודים ממערב פולין. ב-14 בספטמבר 1939 נפלה העיר לידי הגרמנים ותוך ימים ספורים הוצאו להורג כ-500 יהודים, מחציתם פליטים, באשמת-שווא של התקפה על קבוצת גרמנים.

במרחק כ-5 ק"מ מפשמישל, בכפר קונקובצה (KONKOWCE) מקום שבו הייתה קהילה יהודית קטנה, נרצחו מעל 500 יהודים מפשמישל והסביבה ונטמנו בקבר אחים. מצבה לזיכרם הוקמה בידי הפולנים ב-7 במאי 1975.

ב-18 בספטמבר 1939 נמסרה פשמישל לידי ברית המועצות, ודרכה עבר קו התיחום כפי שהוסכם בין גרמניה לברית המועצות (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). יומיים קודם לכן גירשו הגרמנים לצד המזרחי של העיר את היהודים שהתגוררו באיזור שלהם. תחת השלטון הסובייטי פסקו חיי הקהילה, בעלי-המלאכה אורגנו בקואופראטיבים ואנשי המקצועות החופשיים (פרט לרופאים) התקשו במציאת תעסוקה.

בחודשים אפריל-מאי 1940 גורשו לפנים רוסיה 7,000 יהודים, רובם פליטים מאזורי המערב. אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כבשו הגרמנים את פשמישל ב-28 ביוני. הוקם "יודנראט" (מועצת יהודים מטעם). ביוני 1942 רצחו הגרמנים 45 יהודים, העבירו 1,000 יהודים ללבוב, למחנה יאנובסקה (JANOWSKA), ובתחילת אוגוסט שילחו 12,500 למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). בנובמבר הובילו לבלז'ץ עוד 3,500 יהודים. כאלפיים הנותרים בעיר, כמחציתם במחבואים, נרצחו תוך חודשים אחדים.

באפריל 1943 ניסתה קבוצת צעירים להתחמק ולהצטרף לפרטיזנים, כולם נתפסו והוצאו להורג. בספטמבר 1943 נרצחו 1,540 יהודים בחצר בית הספר "קופרניקה" ונטמנו שם בקבר אחים. אחרי המלחמה הוצבה במקום אנדרטה לזיכרם.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

הצבא האדום שחרר את פשמישל בסוף יולי 1944 ותוך ימים אחדים התרכזו בעיר 250 מניצולי השואה. הוקם וועד סיוע בהנהגת מרדכי שאטנר ואחריו צבי רובינפלד. ב-1947 הוגבלו תפקידי הוועד לענייני דת בלבד. באותן השנים הוקם בית יתומים ל 60 ילדים והאוכלוסיה היהודית גדלה ל 593 יהודים,אשר בהמשך רובם עזבו.

אחרי המלחמה ראש שרותי הביטחון האזורי היה יהודי בשם ברנרד שילדהאוס.

ב-1975 חיו בפשמישל 10 יהודים וב-1986 נותר יהודי אחד בעיר.

בית בעלמין היהודי הישן שהוזכר לראשונה בשנת 1568 נהרס במשך השנים.שרד ממנו רק שער אבן והשטח משמש למרעה.

בית העלמין החדש נפתח באמצע המאה ה- 19 אחרי שהישן התמלא.שרדו בו 300 מצבות.אחרי המלחמה נבנתה בו אנדרטה לזכר 4000 היהודים שנרצחו בעיר ויש בו גם כמה קברי אחים.בשנת 2002 שוחזרה רשימת הקברים שהיו במקום.

בית הכנסת הישן ששרד את השואה פורק אחרי המלחמה ע"י השלטונות.

בית הכנסת החדש היה בשימוש רק 12 שנים לפני המלחמה.אחרי המלחמה היה במשך 46 שנים ספריה עירונית ובתחילת שנות ה-90 של המאה ה -20 הוחזר לקהילה היהודית האזורית,לפי החוק החדש של החזרת רכוש קהילתי שהולאם.