חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי חרטום הצפונית

ח'רטום הצפונית

Khartoum North - בערבית: الخرطوم بحري

עיר כשלושים קילומטר מצפון לח'רטום, מרכז סודאן.


ראשוני היהודים התיישבו בח'רטום הצפונית אחרי שנפתח בעיר קו הרכבת מקהיר בשנת 1898. כמה יהודים הגיעו באותה שנה עם צבאו של הקצין האנגלי קיצ'נר, כובש סודאן. ביניהם היה מוראד ישראל אל-עיני, שהיה איש צבא, הוא קיבל רשיון לפתוח חנות בח'רטום הצפונית, התיישב בעיר והביא מקהיר את הוריו ואת כלתו. אחיו ובני משפחה נוספים הצטרפו אליו ונעשו סוחרים ויזמים גדולים. ב- 1910 הגיעו משפחות נוספות: אבראהים כהן מקהיר, ששון עזרא מבגדאד ושאול אליהו מבצרה. כולם פתחו חנויות בשוק בח'רטום הצפונית ובנו בתים.

קבוצה נוספת של יהודים שהגיעה לח'רטום הייתה של סוחרי כותנה, טקסטיל ומשי. ביניהם משפחת פרג' שועה; ישאג דאוד; אלי משיח; יעקוב עליאון; בני משפחת ברוך; הרמן בלנשטיין; צ'רלס וינברג; מוסא כהן; אסלאן יתח; סולימאן קודסי; מוסא הררי; מתיו סידיס. ראשי משפחות אחרים כמו אסלאן כהן ואבראהים עדיס וכן אליאס בנו וצאלח ברוך הגיעו באותה התקופה, אך עברו לעיר ואד-מדני, בירת הפרובינציה של הנילוס הכחול, כ- 175 ק"מ מדרום לח'רטום ועסקו שם בגידול כותנה ובמסחר בה.

בעקבות התפתחותה של ח'רטום כבירת המדינה החלו יהודים מח'רטום הצפונית משנת 1918 לעבור ולהתגורר בח'רטום. בשנות הארבעים והחמישים עדיין התגוררו יהודים בח'רטום הצפונית; הם היו אנשי עסקים, בעלי חנויות ופקידים. בין המפעלים הבולטים שהיו בידי יהודים באותה התקופה היו: מפעל אריזה של משפחת מלכא ומפעל לייצור סבון. בשבתות ובחגים נהגו לנסוע לח'רטום כדי להשתתף בתפילות בבית הכנסת הגדול שבעיר.

סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
240479
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
SOKOLOW, SOKOLOFF, SOKOLOWSKY, SOKOL, SOKOLSKY

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. אפשר ששם זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

סוקול היא מילה רוסית / פולנית שפירושה "נשר" / "עיט". הסופית "-וף" היא תעתיק בשפות מערב אירופיות של הסופית הרוסית "-וב" שפירושה "בנו של" או "מ-", "מוצאו מ-". כשמות משפחה יהודיים סוקול ("נשר") והגרסאות שלו קשורים בדמות המקראי יהושע בן נון. שמות המשפחה היהודיים בקבוצה זאת קשורים גם בעיירות בשם סוקולוב בפולין ואוקראינה וגם עם העיירה סוקולקה ליד גרודנו (הרודנה) בבלרוס. סוקול מתועד כשם משפחה יהודי עם משפחת סוקול בוישקוב, עיירה קטנה במחוז וורשה, פולין; היישוב היהודי במקום זה מתועד מסוף המאה ה-18.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי סוקולוב כוללים הסופר העברי יליד פולין נחום סוקולוב (1936-1859), נשיא ההסתדרות הציונית העולמית.

השם סוקולוף מתועד במאה ה-20 עם הפתולוג האמריקאי לאון סוקולוף, והשם סוקולסקי עם העיתונאי ג'ורג' אפרים סוקולסקי. סוקול מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-20 בזמן מלחמת העולם השנייה עם הלן סוקול, ילידת פולין, אשר גורשה מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ באוגוסט 1942.
כתובה מתוך ספר הכתובות של הקהילה היהודית
באומדורמן (חארטום), סודן 1918 בקירוב.
הכתובות נכתבו ונחתמו בידי הרב שלמה מלכה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ריטה תמן, לונדון)

אומדורמאן OMDURMAN

בערבית: אום דורמן -  أم درمان

עיר על הגדה המערבית של הנילוס הלבן, מצפון לבירה ח'רטום, מרכז סודאן.


חרטום, חרטום הצפונית ואמדורמאן הן אגד-ערים ששוכנות במקום החיבור של הנילוס הלבן והנילוס הכחול. אמדורמאן מחוברת לחרטום בגשר על הנילוס הלבן.

בעקבות הכיבוש המצרי של סודאן ב- 1820, הגיעו שמונה משפחות יהודיות לעיר אומדורמאן. שבע משפחות היו ממוצא ספרדי ומשפחה אחת (מנדל) הייתה כנראה ממוצא אשכנזי. היהודים עסקו במסחר וייצאו גומי ערבי, עורות כבשים, שנהב ונוצות של בת יענה. הם ייבאו לסודאן מוצרי טקסטיל וסבון. המסחר התנהל בדרך היבשתית שהייתה ידועה בשם "דרב אל-ארבעין" (דרך ארבעים הימים). בראש הקהילה עמד בן ציון כושתי, בנו של הרב מאיר בכור כושתי מחברון. המשפחות האחרות היו של שלום שמואל חכים; אחיו אסלאן חכים; נסים שלום; ח'דר דאוד; סולימאן מנדיל (מנדל).

ב- 1881 השתלט המהדי על סודאן והקים מדינת הלכה מוסלמית. ב- 1885 הקים את מרכז שלטונו באומדורמאן והיהודים נאלצו להתאסלם במצוות השלטונות. הם נאלצו גם לשאת נשים סודאניות על פני נשותיהם. בן ציון כושתי שינה את שם משפחתו לבסיוני והמשיך לייצג את המשפחות בבתי הדין של המהדי ושל יורשו.

היהודים חיו כאנוסים בין השנים 1898-1885. עם כינונו מחדש של השלטון האנגלי-המצרי ב- 1898, חזרו מרביתם ליהדות ונשותיהם המוסלמיות התגיירו. סולימאן מנדיל לא חזר ליהדות.

בין השנים 1905-1900 הגיעו לאומדורמאן יהודים נוספים מקהיר, ביניהם היו אדוארד קסטרו, מנחם צאלח, מאיר אפרים, יוסף ארבאב, עזרא מרכוס, סמואל חזקאיל וויס ויוסף מזרחי. בין השנים 1915-1905 הגיעו משפחות בנו, סרוסי, דוויק, ליאון מפינפקר, בוריס קנצר, אמיל פיינשטיין, סולימאן עאני, אלי תמאם, גברא כהן, גברא פינטו, עבדאללה סלטון, יוסף עבודי ועובדיה צפדי. משפחת בנו התמחתה בסחר בגומי ערבי, משפחת סרוסי - במסחר בעורות עזים וכבשים, משפחת דוויק שהגיעה מחלב - בטקסטיל. השאר היו סוחרים בתחומים שונים.

כמה חברות מסחריות מקהיר, שהיו בבעלות יהודים, פתחו באותן השנים סניפים באומדורמאן ושלחו מנהלים שהתיישבו במקום. ביניהם היו רפאל עדיס, יוסף פורטי ואלברט פורטי, מנהלי חברת הכותנה נתן. לימים כיהנו אותם המנהלים כנשיאי הקהילה היהודית.

אהרן ושבתאי דוויק ואלי תמאם, עמדו בראש סניף חברת ג'וליו פדובה. תמאם שימש אף הוא כנשיא הקהילה ואחריו כיהן בנו יוסף. כל יהודי אומדורמאן התגוררו בשכונת אל-מסאלמה.

הקהילה החלה להתגבש ב- 1906, עם בואו של הרב סלומון מלכא מטבריה. הוא בא על פי בקשתו של החכם באשי (הרב הראשי) של אלכסנדריה ושל מצרים, אליהו חזן. הרב שכר בית בשכונה והקים בו בית כנסת. כמו-כן הפעיל שחיטה כשרה בבית המטבחיים. הרב סלומון שימש גם כמוהל. עם בואו גייר את הנשים הסודאניות של האנוסים לשעבר ואת ילדיהן. באותה התקופה קודש במקום גם בית עלמין יהודי.

ב- 30 בינואר 1908, נבחר וועד הקהילה הראשון. בן ציון בסיוני (כושתי), ראש קבוצת האנוסים לשעבר, נבחר לנשיא הקהילה. הוא שימש בתפקיד בין השנים 1917-1908. סגן הנשיא היה נסים שלום, המזכיר היה אדוארד קסטרו וחברים בוועד היו מנחם צאלח ומאיר אפרים. בית כנסת היה בביתו של מאיר אפרים, והתפללו בו בימי שבת וחג.

משנת 1918 החלו יהודי אומדורמאן לעבור להתגורר בח'רטום, ובמשך הזמן חדלה קהילת אומדורמאן להתקיים.

קהיר

 Cairo
בערבית: القاهرة‎ - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים

בירת מצרים.

קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.

השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.

בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.

במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.

בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.

ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.

ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.

בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.

בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.

בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.

בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".

בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.

בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".

"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.

בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.

כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste  מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.

בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.

יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte  ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.

בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.

בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.

ח'רטום Khartoum

בערבית: خرطوم 

בירת סודאן.


מחמד עלי שליט מצרים, שכבש את סודאן ב- 1820, עשה את ח'רטום לבירת סודאן ב- 1826.

קהילה יהודית התארגנה בח'רטום לראשונה בשנת 1918. היהודי פרג' שועה בא לח'רטום מקהילת אומדורמאן, כ- 50 ק"מ מצפון לח'רטום, והקים בית כנסת קטן בבית שכור. באותה השנה הגיע מאומדורמאן הרב סולומון מלכא והחל בפעילות דתית. יוסף פורטי, מנהל סניף חברת הטקסטיל נתן ושות', נבחר לנשיא הקהילה, והקהילה רכשה מגרש גדול באמצע שדרות ויקטוריה (היום שדרות קצר), ועליו נבנה בית כנסת גדול ומפואר בסגנון ספרדי, ובו מקום לחמש מאות מתפללים. בנייתו הסתיימה ב- 1926. הרב מלכא ניהל את הקריאה בתורה, החזן היה אלברט גבאי. התפילה התנהלה בנוסח ספרד, שהיו בו מנהגים ממרוקו וממצרים. באותה התקופה היו שני שוחטים בקהילה, דוד אוחנה ומח'לוף מלכא.

בשנות השלושים והארבעים הגיעו יהודים רבים ממצרים כדי לשמש בתפקידים שונים במינהל הבריטי, בבנקים ובחברות מסחריות מצריות, זרות וחברות בבעלות יהודית. הם השתקעו במקום והקימו משפחות. באותה התקופה באו גם יהודים מאנגליה, מארץ ישראל ופליטים מגרמניה.

הרב סלומון מלכא נפטר ב- 1949. דרשותיו קובצו לספר בשם אל-מח'תאר פי תפסיר אל-תוראת ("תקציר פרשנות התורה"). בראשית שנות החמישים נקרא בית הכנסת הגדול על שמו "אוהל שלמה". בשנות הארבעים והחמישים הייתה קהילת ח'רטום בשיא פריחתה. לאחר מות הרב מלכא, כיהנו הרבנים מצליח וחיים סימוני לתקופות קצרות והרב מסעוד אל-אז מקהיר כיהן אחריהם עד ראשית שנות השבעים של המאה העשרים.

נשיאי הקהילה היו: בן ציון כושתי (בסיוני), 1917-1908 (באומדורמאן); רפאל עדיס 1920- 1917; יוסף פורטי 1926-1921; אלברט פורטי 1930-1927; אבראהים סרוסי 1936-1931; אברהם דויכ 1939-1936; אלי תמאם 1941-1939; מוסא ישראל אל-עיני, בראשית שנות הארבעים. כל אלה היו בני הדור הראשון של יהודי סודאן. בני הדור השני היו: יוסף בן אלי תמאם 1947- 1945; נסים גאון בנו של דוד גאון מפורט סודאן סגן נשיא 1957-1947; אליהו מלכא 1950-1948 ו- 1955-1954; חביב כהן, באמצע שנות החמישים וראשית שנות השישים עד 1964; דאוד ישאג 1959-1956. הנשיא האחרון היה ישאג מוסא ישראל אל-עיני שנבחר ב- 1965 לאחר שמרבית בני הקהילה עזבו. הוא כיהן עד הגירתו לבריטניה ב- 1970.

בשנות הארבעים והחמישים יהודי ח'רטום עשו חייל במסחר, והיו ביניהם שהגיעו לעמדות בכירות במערכת בתי המשפט, במערכת הבריאות ובמשרדי ממשלה אחרים.

ב- 1928 הוקם מועדון הספורט היהודי של "מכבי" בשדרות ויקטוריה. בראשית שנות הארבעים הוקם מועדון הספורט והנופש הקהילתי היהודי על מגרש מאחורי בית הכנסת, שנקנה לשם כך. במקום פעלה קבוצת כדורגל, והשתתפה בליגה המקומית, כמו-כן היו אולם ריקודים ומסעדה כשרה. חיי הקהילה התנהלו ברובם במועדון. נערכו בו טקסים, חגיגות ונשפים. בני הדור השני תפסו את תפקידי הניהול והנשיא הראשון של המועדון היה שלום סרוסי. אחריו מלאו את התפקיד אלברט גאון, מוריס סרוסי, דוד מלכא וליאון טמאן.

דחיפה לפעילות ציונית ממוסדת ניתנה עם ביקורו בח'רטום של נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ב- 1934. באותה השנה הוקם בח'רטום סניף של ארגון בני ברית בעקבות ביקורו של נשיא הארגון במצרים עזרא רודריגז. לנשיא נבחר אבראהים סרוסי שהיה נשיא הקהילה. לסגנו התמנה ד"ר סולימאן בסיוני, בנו של בן ציון כושתי.

בשנים האחרונות של השלטון הבריטי בסודאן התגוררו בח'רטום כ- 2,000 יהודים.

ערב מתן העצמאות לסודאן ב- 1956, עזבו יהודים רבים את סודאן, בעיקר לבריטניה. ב- 1957 יצא גל שני של מהגרים. ב- 1965 היגרו רבים מבני הקהילה בעיקר לארצות הברית ולבריטניה. לאחר עלייתו של נומיירי לשלטון ב- 1969, הופקע רכוש היהודים שעזבו את סודאן. בשנות השבעים יצאו רוב הנותרים. חלק קטן מיהודי סודאן הגיעו במהלך השנים לישראל.

בעקבות השחתה של קברים בבית הקברות היהודי בח'רטום, הועברו ב- 1975 עצמות המתים לירושלים, במבצע אווירי שאורגן בידי משפחות גאון, מלכא ותמאם בג'נבה ובלונדון.

ב- 1986 חיו עדיין ששה יהודים בח'רטום תחת הנהגתו של הנרי אל-עיני. ביניהם משפחת שאול אליהו ודאוד בסיוני. באותה השנה הסכימה הקהילה למכור את בניין בית הכנסת, הבניין נהרס ותחתיו הוקם בניין משרדים.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי חרטום הצפונית

ח'רטום הצפונית

Khartoum North - בערבית: الخرطوم بحري

עיר כשלושים קילומטר מצפון לח'רטום, מרכז סודאן.


ראשוני היהודים התיישבו בח'רטום הצפונית אחרי שנפתח בעיר קו הרכבת מקהיר בשנת 1898. כמה יהודים הגיעו באותה שנה עם צבאו של הקצין האנגלי קיצ'נר, כובש סודאן. ביניהם היה מוראד ישראל אל-עיני, שהיה איש צבא, הוא קיבל רשיון לפתוח חנות בח'רטום הצפונית, התיישב בעיר והביא מקהיר את הוריו ואת כלתו. אחיו ובני משפחה נוספים הצטרפו אליו ונעשו סוחרים ויזמים גדולים. ב- 1910 הגיעו משפחות נוספות: אבראהים כהן מקהיר, ששון עזרא מבגדאד ושאול אליהו מבצרה. כולם פתחו חנויות בשוק בח'רטום הצפונית ובנו בתים.

קבוצה נוספת של יהודים שהגיעה לח'רטום הייתה של סוחרי כותנה, טקסטיל ומשי. ביניהם משפחת פרג' שועה; ישאג דאוד; אלי משיח; יעקוב עליאון; בני משפחת ברוך; הרמן בלנשטיין; צ'רלס וינברג; מוסא כהן; אסלאן יתח; סולימאן קודסי; מוסא הררי; מתיו סידיס. ראשי משפחות אחרים כמו אסלאן כהן ואבראהים עדיס וכן אליאס בנו וצאלח ברוך הגיעו באותה התקופה, אך עברו לעיר ואד-מדני, בירת הפרובינציה של הנילוס הכחול, כ- 175 ק"מ מדרום לח'רטום ועסקו שם בגידול כותנה ובמסחר בה.

בעקבות התפתחותה של ח'רטום כבירת המדינה החלו יהודים מח'רטום הצפונית משנת 1918 לעבור ולהתגורר בח'רטום. בשנות הארבעים והחמישים עדיין התגוררו יהודים בח'רטום הצפונית; הם היו אנשי עסקים, בעלי חנויות ופקידים. בין המפעלים הבולטים שהיו בידי יהודים באותה התקופה היו: מפעל אריזה של משפחת מלכא ומפעל לייצור סבון. בשבתות ובחגים נהגו לנסוע לח'רטום כדי להשתתף בתפילות בבית הכנסת הגדול שבעיר.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

חרטום
קהיר
אומדורמאן

ח'רטום Khartoum

בערבית: خرطوم 

בירת סודאן.


מחמד עלי שליט מצרים, שכבש את סודאן ב- 1820, עשה את ח'רטום לבירת סודאן ב- 1826.

קהילה יהודית התארגנה בח'רטום לראשונה בשנת 1918. היהודי פרג' שועה בא לח'רטום מקהילת אומדורמאן, כ- 50 ק"מ מצפון לח'רטום, והקים בית כנסת קטן בבית שכור. באותה השנה הגיע מאומדורמאן הרב סולומון מלכא והחל בפעילות דתית. יוסף פורטי, מנהל סניף חברת הטקסטיל נתן ושות', נבחר לנשיא הקהילה, והקהילה רכשה מגרש גדול באמצע שדרות ויקטוריה (היום שדרות קצר), ועליו נבנה בית כנסת גדול ומפואר בסגנון ספרדי, ובו מקום לחמש מאות מתפללים. בנייתו הסתיימה ב- 1926. הרב מלכא ניהל את הקריאה בתורה, החזן היה אלברט גבאי. התפילה התנהלה בנוסח ספרד, שהיו בו מנהגים ממרוקו וממצרים. באותה התקופה היו שני שוחטים בקהילה, דוד אוחנה ומח'לוף מלכא.

בשנות השלושים והארבעים הגיעו יהודים רבים ממצרים כדי לשמש בתפקידים שונים במינהל הבריטי, בבנקים ובחברות מסחריות מצריות, זרות וחברות בבעלות יהודית. הם השתקעו במקום והקימו משפחות. באותה התקופה באו גם יהודים מאנגליה, מארץ ישראל ופליטים מגרמניה.

הרב סלומון מלכא נפטר ב- 1949. דרשותיו קובצו לספר בשם אל-מח'תאר פי תפסיר אל-תוראת ("תקציר פרשנות התורה"). בראשית שנות החמישים נקרא בית הכנסת הגדול על שמו "אוהל שלמה". בשנות הארבעים והחמישים הייתה קהילת ח'רטום בשיא פריחתה. לאחר מות הרב מלכא, כיהנו הרבנים מצליח וחיים סימוני לתקופות קצרות והרב מסעוד אל-אז מקהיר כיהן אחריהם עד ראשית שנות השבעים של המאה העשרים.

נשיאי הקהילה היו: בן ציון כושתי (בסיוני), 1917-1908 (באומדורמאן); רפאל עדיס 1920- 1917; יוסף פורטי 1926-1921; אלברט פורטי 1930-1927; אבראהים סרוסי 1936-1931; אברהם דויכ 1939-1936; אלי תמאם 1941-1939; מוסא ישראל אל-עיני, בראשית שנות הארבעים. כל אלה היו בני הדור הראשון של יהודי סודאן. בני הדור השני היו: יוסף בן אלי תמאם 1947- 1945; נסים גאון בנו של דוד גאון מפורט סודאן סגן נשיא 1957-1947; אליהו מלכא 1950-1948 ו- 1955-1954; חביב כהן, באמצע שנות החמישים וראשית שנות השישים עד 1964; דאוד ישאג 1959-1956. הנשיא האחרון היה ישאג מוסא ישראל אל-עיני שנבחר ב- 1965 לאחר שמרבית בני הקהילה עזבו. הוא כיהן עד הגירתו לבריטניה ב- 1970.

בשנות הארבעים והחמישים יהודי ח'רטום עשו חייל במסחר, והיו ביניהם שהגיעו לעמדות בכירות במערכת בתי המשפט, במערכת הבריאות ובמשרדי ממשלה אחרים.

ב- 1928 הוקם מועדון הספורט היהודי של "מכבי" בשדרות ויקטוריה. בראשית שנות הארבעים הוקם מועדון הספורט והנופש הקהילתי היהודי על מגרש מאחורי בית הכנסת, שנקנה לשם כך. במקום פעלה קבוצת כדורגל, והשתתפה בליגה המקומית, כמו-כן היו אולם ריקודים ומסעדה כשרה. חיי הקהילה התנהלו ברובם במועדון. נערכו בו טקסים, חגיגות ונשפים. בני הדור השני תפסו את תפקידי הניהול והנשיא הראשון של המועדון היה שלום סרוסי. אחריו מלאו את התפקיד אלברט גאון, מוריס סרוסי, דוד מלכא וליאון טמאן.

דחיפה לפעילות ציונית ממוסדת ניתנה עם ביקורו בח'רטום של נחום סוקולוב, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ב- 1934. באותה השנה הוקם בח'רטום סניף של ארגון בני ברית בעקבות ביקורו של נשיא הארגון במצרים עזרא רודריגז. לנשיא נבחר אבראהים סרוסי שהיה נשיא הקהילה. לסגנו התמנה ד"ר סולימאן בסיוני, בנו של בן ציון כושתי.

בשנים האחרונות של השלטון הבריטי בסודאן התגוררו בח'רטום כ- 2,000 יהודים.

ערב מתן העצמאות לסודאן ב- 1956, עזבו יהודים רבים את סודאן, בעיקר לבריטניה. ב- 1957 יצא גל שני של מהגרים. ב- 1965 היגרו רבים מבני הקהילה בעיקר לארצות הברית ולבריטניה. לאחר עלייתו של נומיירי לשלטון ב- 1969, הופקע רכוש היהודים שעזבו את סודאן. בשנות השבעים יצאו רוב הנותרים. חלק קטן מיהודי סודאן הגיעו במהלך השנים לישראל.

בעקבות השחתה של קברים בבית הקברות היהודי בח'רטום, הועברו ב- 1975 עצמות המתים לירושלים, במבצע אווירי שאורגן בידי משפחות גאון, מלכא ותמאם בג'נבה ובלונדון.

ב- 1986 חיו עדיין ששה יהודים בח'רטום תחת הנהגתו של הנרי אל-עיני. ביניהם משפחת שאול אליהו ודאוד בסיוני. באותה השנה הסכימה הקהילה למכור את בניין בית הכנסת, הבניין נהרס ותחתיו הוקם בניין משרדים.

קהיר

 Cairo
בערבית: القاهرة‎ - אל-קאהרה, מצר; במקורות היהודיים: מצרים

בירת מצרים.

קהילה יהודית החלה להתקבץ בתקופת הכיבוש הערבי בפסטאט (היום האזור העתיק של קהיר) שהוקמה בשנת 641. במאה ה-12 היו בה 3,300 יהודים. בשנת 1165 התיישב הרמב"ם בעיר והביא לפריחה בחיי הרוח. בבית הכנסת "עזרא" בפסטאט התגלתה ב- 1864 "הגניזה", כתבים המאירים את חיי היהודים במאות ה-9 עד ה-11.

השליטים הפאטימים (לאחר השנה 969) בנו את בירתם, קהיר, מצפון לפסטאט והיהודים השתכנו בה. פסטאט ננטשה בעקבות שריפה ב-1265, בית הכנסת עזרא המשיך לפעול. במאה ה-16 התיישבו היהודים בפרבר בולאק על גדות הנילוס, משום עיסוקם במסחר ובכספים. במאה ה-18 הם סחרו עם ארצות אירופה ושימשו מתורגמנים ואנשי כספים.

בשנת 1735 נהרגו מאות יהודים ב"חארת אל-יהוד" (שכונת היהודים), במהומות שסיבתן הייתה כלכלית, והקהילה נכחדה למעשה. ב-1778 נותרו בעיר כ- 3,000 יהודים בלבד. ב-1817 ישבו שם 5,379 יהודים רבניים וקראים, עסקו במלאכות, בחלפנות, בסחר בינלאומי והשתלבו במינהל. ביניהם בלטו: יעקב ביי דה-מנשה שהיה ה"צראף" (גובה מסים) של מחוז גיזה, יוסף קטאוי פאשא שנתמנה לשר ומשפחת מוצירי שעסקה בבנקאות ופיננסים.

במאה ה-19 גדל מספר היהודים מ-5,000 ב-1882 ל-8,819 ב-1879. בשנת 1907 עלה מספרם ל- 20,281 ובשנת 1917, אחרי שהתורכים גירשו למצרים אלפי יהודים מארץ-ישראל, היו בקהיר 29,207 יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עקרו היהודים בעלי אמצעים לשכונות כמו זמאלכ וגארדן סיטי. קהילת עבאסיה הייתה מערבית באוכלוסייתה, והייתה בה פעילות ציונית ערה.

בשנת 1920 התגוררו עדיין 3,000 יהודים בחארת אל-יהוד. ברובע עבאסיה התגבשה קהילה יהודית רבנית ומרבית העדה הקראית, בשנת 1937 היו בה 12,964 נפש.

ברבע השני של המאה העשרים השתכנו משפחות אמידות בסביבות מידאן אל-תחריר וניהלו אורח חיים מערבי. וכך בפרבר היוקרתי מעאדי, שבשנת 1945 היו בו 555 משפחות.

ב-1945 היו בקהיר למעלה מ- 50,000 יהודים. 60 אחוזים מהם עסקו במסחר, כ- 18 אחוזים בתעשייה והשאר בפקידות ממלכתית ובענפי שירותים.

בעקבות התחזקות הלאומיות המצרית היו התפרעויות נגד היהודים בנובמבר 1945. בשנת 1947 פוטרו רוב היהודים ממשרותיהם. ב-1948 נעצרו יהודים, ביניהם חברי ההנהגה הציונית. לאחר עליית גמל עבדאל נאצר לשלטון (1952), עלו כ- 8,000 יהודים לישראל.

בשנת 1954 נתגלו תאי מחתרת יהודיים בקהיר, והוחרפה העויינות, ובעקבות מלחמת סיני (1956) הוחרם רכוש יהודי ונסגרו מוסדות הקהילה. רבים יצאו לישראל. ב- 1960 נותרו במצרים כולה כ- 8,500 יהודים.

בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נאסרו יהודים ובהדרגה יצאו רובם את מצרים. בשנת 1995 נותרו 55 בלבד, רובם אלמנות וקשישים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית נוהלה בידי נכבדיה. כמאה שנים ניהלה את הקהילה משפחת קטאוי. ב-1908 נוסדה אגודת "התחיה היהודית" ודרשה תיקונים בתחום החינוך ובניהול הקהילה. בעקבות זאת הוקם ב-1912 ועד של 18 חברים, שנבחרו לשלוש שנים, וסמכות הרב הראשי הוגבלה לענייני דת.

בשנת 1938 היו בקהיר 29 בתי כנסת, והחשובים היו: בית הכנסת "עזרא" בפסטאט, "אלתרכיה" "רדב"ז" ובית הכנסת של הפורטוגלים; "אל-מצריון" (אלאסתאד'), שנבנה במאה ה-16 ונהרס בשנת 1975; בית הכנסת רמב"ם; כפוסי, מסוף המאה ה- 17; חנאן (עץ חיים) בעבאסיה מסוף המאה ה- 19; בית הכנסת הקראי "משה דבעי" בעבאסיה מ-1900; "האשכנזי" שברחוב אלג'יש במרכז קהיר; "שער השמים" ברחוב עדלי מ-1905 ובית הכנסת "מאיר עיניים" במעאדי, שהוקם בשנת 1904. בשנת 1912 הקים מוסא אשכנזי, סוחר סוכר יליד מחלא אל כברא, את בית הכנסת "מידאן טור סינא" בשכונת סכאכיני. ב-1995 פעלו רק בתי הכנסת "שער שמים" ו"מאיר עיניים".

בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נקלטו מקצת פליטי ארץ-ישראל בקהיר. בין מוסדות הקהילה היו האגודות "החמלה" לטיפול בפליטים, "מוהר הבתולות", "צדקה בסתר" וכן בית מחסה לזקנים, בית יתומים וטיפת חלב, שהוקמו לפני המלחמה.

בשנת 1884 פעל בקהיר בית-חולים יהודי קטן. בשנת 1917 הוקם בית-חולים גדול בידי אברמינו מנשה. חברת "ביקור-חולים" הוקמה ב-1909, ב-1920 - חברת "עוזר חולים" וב- 1922 - האגודה לטיפול רפואי של הספרדים. ב- 1924 התאחדו שלושת המוסדות תחת השם Les Societes de Bienfaisance )"אגודות צדקה(".

"הנוער" חברה אשכנזית לעזרה הדדית פתחה בשנת 1908 ספרייה צרפתית. לשכת "בני ברית" אשכנזית על-שם הרמב"ם הוקמה כבר ב-1886 וב-1911 - לשכה נוספת לספרדים. בקהיר פעלו אגודת "מכבי", כדורסל, אגרוף ושחייה, וברובע הליופוליס אגודת "הכוח" ו"מכבי" לכדורסל.

בשנת 1840 הוקם ביזמת המדינאי היהודי-הצרפתי, אדולף כרמיה, בית-ספר יהודי מודרני. ב-1872 פעלו ארבעה בתי ספר יהודיים. ב- 1875 נפתחו כיתות לנערות יהודיות, ותלמודי תורה בתרומותיהם של רבני קהיר ומשפחות קטאוי, אגיון ומוצירי. בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") נוסד ב-1896. ב-1924 הוקמו "מארי סוארץ" ו"גרין" בתמיכת משפחות קטאוי וסקיורל. ב-1936 נפתחו בית הספר התיכון "סכאכיני" ובית ספר "בטש" בהליופוליס.

כבר במאה ה-16 פעל בקהיר דפוס עברי. עיתונים יהודיים הופיעו בתחילת המאה העשרים, ביניהם Le Messager Sioniste  מ-1902 ו"מצרים" מ-1904. ב-1906 הופיעו שני עיתונים בלדינו "לה טריבונה" (הבמה) ו"לה לוז" (האור). בשנים 1920-1917 הופיע הירחון La Renaissance Juive ואחריו, עד 1925, La Revue Sioniste. ועיתונים בצרפתית: Israel ב-1920, L’aurore (השחר) ב-1921. כמו-כן הודפסו ספרים עבריים רבים.

בתחום הכלכלי בלטו משפחות סקיורל, קטאוי, מוצירי, אדה, סוארץ, יוסף, פליקס ורפאל. יעקב קטאוי מונה בידי עבאס הראשון לממונה על המטבע. יוסף אסלאן קטאוי היה ממייסדי בנק מצר, אדולף קטאוי ביי היה מקורבו של המלך פואד וממייסדי האוניברסיטה המצרית. נסים מוצירי ייסד בנק פרטי. יוסף דה פיצ'יוטו מליבורנו מונה סנטור בידי המלך פואד. ויקטור הררי פאשא היה מנכ"ל האוצר והמסים.

יהודי קהיר השתתפו בפעולות התנועה הלאומית המצרית מראשיתה. בלטו ביניהם: ויקטור זראדל צנוע המכונה "אבו נדארה", שיסד כתב-עת בשם אבו נדארה (1890). עו"ד דאוד חזאן (1904) היה מקורב למנהיג מצטפא כמאל, עו"ד ליאון קסטרו שימש יועץ פוליטי לסעד זגלול ויסד עיתון פרטי בשם La Liberte  ("החירות"). יוסף אסלאן קטאוי פאשא היה נשיא הקהילה, ציר בפרלמנט וסנטור. עו"ד פליקס בן-זקן היה חבר במפלגת ה"ופד" בשנות השלושים.

בשנת 1897 הוקם בידי מרקו ברוך סניף אגודת "בר כוכבא" בקהיר. בשנת 1900 הוקם בית ספר ציוני ונפתחו סניפים של אגודות ציוניות נוספות, "בני ציון" ב-1900, "אגודה ספרותית עברית" ב-1905, "מוריה" ו"אהבת ציון" ב- 1906. עם בוא הפליטים מארץ-ישראל ב-1915 גדלה הפעילות הציונית.

בשנת 1943 הגיעו מארץ-ישראל חיילים, ששרתו בצבא הבריטי, ושליחים ראשונים של הסוכנות ושל המוסד לעלייה ב'. פעלו תנועות הנוער: "החלוץ הצעיר" (בשנת 1947 התפלג ל-"הבונים" ו"דרור"); "העברי הצעיר" שנוסד ב-1932, והיה מקורב ל"השומר הצעיר; "בני עקיבא" ותנועת "ביתר" (חדלה לפעול אחרי רצח הלורד מוין בשנת 1944). בשנת 1945 שוב קמה הפדרציה הציונית בראשות לואי קסטרו.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בקהיר 41,860 יהודים. עד 1956 עלו רובם בעזרת שליחי התנועה הציונית , וייתרם עלו אחרי מלחמת 1967.

אומדורמאן OMDURMAN

בערבית: אום דורמן -  أم درمان

עיר על הגדה המערבית של הנילוס הלבן, מצפון לבירה ח'רטום, מרכז סודאן.


חרטום, חרטום הצפונית ואמדורמאן הן אגד-ערים ששוכנות במקום החיבור של הנילוס הלבן והנילוס הכחול. אמדורמאן מחוברת לחרטום בגשר על הנילוס הלבן.

בעקבות הכיבוש המצרי של סודאן ב- 1820, הגיעו שמונה משפחות יהודיות לעיר אומדורמאן. שבע משפחות היו ממוצא ספרדי ומשפחה אחת (מנדל) הייתה כנראה ממוצא אשכנזי. היהודים עסקו במסחר וייצאו גומי ערבי, עורות כבשים, שנהב ונוצות של בת יענה. הם ייבאו לסודאן מוצרי טקסטיל וסבון. המסחר התנהל בדרך היבשתית שהייתה ידועה בשם "דרב אל-ארבעין" (דרך ארבעים הימים). בראש הקהילה עמד בן ציון כושתי, בנו של הרב מאיר בכור כושתי מחברון. המשפחות האחרות היו של שלום שמואל חכים; אחיו אסלאן חכים; נסים שלום; ח'דר דאוד; סולימאן מנדיל (מנדל).

ב- 1881 השתלט המהדי על סודאן והקים מדינת הלכה מוסלמית. ב- 1885 הקים את מרכז שלטונו באומדורמאן והיהודים נאלצו להתאסלם במצוות השלטונות. הם נאלצו גם לשאת נשים סודאניות על פני נשותיהם. בן ציון כושתי שינה את שם משפחתו לבסיוני והמשיך לייצג את המשפחות בבתי הדין של המהדי ושל יורשו.

היהודים חיו כאנוסים בין השנים 1898-1885. עם כינונו מחדש של השלטון האנגלי-המצרי ב- 1898, חזרו מרביתם ליהדות ונשותיהם המוסלמיות התגיירו. סולימאן מנדיל לא חזר ליהדות.

בין השנים 1905-1900 הגיעו לאומדורמאן יהודים נוספים מקהיר, ביניהם היו אדוארד קסטרו, מנחם צאלח, מאיר אפרים, יוסף ארבאב, עזרא מרכוס, סמואל חזקאיל וויס ויוסף מזרחי. בין השנים 1915-1905 הגיעו משפחות בנו, סרוסי, דוויק, ליאון מפינפקר, בוריס קנצר, אמיל פיינשטיין, סולימאן עאני, אלי תמאם, גברא כהן, גברא פינטו, עבדאללה סלטון, יוסף עבודי ועובדיה צפדי. משפחת בנו התמחתה בסחר בגומי ערבי, משפחת סרוסי - במסחר בעורות עזים וכבשים, משפחת דוויק שהגיעה מחלב - בטקסטיל. השאר היו סוחרים בתחומים שונים.

כמה חברות מסחריות מקהיר, שהיו בבעלות יהודים, פתחו באותן השנים סניפים באומדורמאן ושלחו מנהלים שהתיישבו במקום. ביניהם היו רפאל עדיס, יוסף פורטי ואלברט פורטי, מנהלי חברת הכותנה נתן. לימים כיהנו אותם המנהלים כנשיאי הקהילה היהודית.

אהרן ושבתאי דוויק ואלי תמאם, עמדו בראש סניף חברת ג'וליו פדובה. תמאם שימש אף הוא כנשיא הקהילה ואחריו כיהן בנו יוסף. כל יהודי אומדורמאן התגוררו בשכונת אל-מסאלמה.

הקהילה החלה להתגבש ב- 1906, עם בואו של הרב סלומון מלכא מטבריה. הוא בא על פי בקשתו של החכם באשי (הרב הראשי) של אלכסנדריה ושל מצרים, אליהו חזן. הרב שכר בית בשכונה והקים בו בית כנסת. כמו-כן הפעיל שחיטה כשרה בבית המטבחיים. הרב סלומון שימש גם כמוהל. עם בואו גייר את הנשים הסודאניות של האנוסים לשעבר ואת ילדיהן. באותה התקופה קודש במקום גם בית עלמין יהודי.

ב- 30 בינואר 1908, נבחר וועד הקהילה הראשון. בן ציון בסיוני (כושתי), ראש קבוצת האנוסים לשעבר, נבחר לנשיא הקהילה. הוא שימש בתפקיד בין השנים 1917-1908. סגן הנשיא היה נסים שלום, המזכיר היה אדוארד קסטרו וחברים בוועד היו מנחם צאלח ומאיר אפרים. בית כנסת היה בביתו של מאיר אפרים, והתפללו בו בימי שבת וחג.

משנת 1918 החלו יהודי אומדורמאן לעבור להתגורר בח'רטום, ובמשך הזמן חדלה קהילת אומדורמאן להתקיים.

כתובה מתוך ספר הכתובות של קהילת חארטום, סודן 1918 בקירוב
כתובה מתוך ספר הכתובות של הקהילה היהודית
באומדורמן (חארטום), סודן 1918 בקירוב.
הכתובות נכתבו ונחתמו בידי הרב שלמה מלכה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ריטה תמן, לונדון)
סוקולוב
SOKOLOW, SOKOLOFF, SOKOLOWSKY, SOKOL, SOKOLSKY

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. אפשר ששם זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

סוקול היא מילה רוסית / פולנית שפירושה "נשר" / "עיט". הסופית "-וף" היא תעתיק בשפות מערב אירופיות של הסופית הרוסית "-וב" שפירושה "בנו של" או "מ-", "מוצאו מ-". כשמות משפחה יהודיים סוקול ("נשר") והגרסאות שלו קשורים בדמות המקראי יהושע בן נון. שמות המשפחה היהודיים בקבוצה זאת קשורים גם בעיירות בשם סוקולוב בפולין ואוקראינה וגם עם העיירה סוקולקה ליד גרודנו (הרודנה) בבלרוס. סוקול מתועד כשם משפחה יהודי עם משפחת סוקול בוישקוב, עיירה קטנה במחוז וורשה, פולין; היישוב היהודי במקום זה מתועד מסוף המאה ה-18.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי סוקולוב כוללים הסופר העברי יליד פולין נחום סוקולוב (1936-1859), נשיא ההסתדרות הציונית העולמית.

השם סוקולוף מתועד במאה ה-20 עם הפתולוג האמריקאי לאון סוקולוף, והשם סוקולסקי עם העיתונאי ג'ורג' אפרים סוקולסקי. סוקול מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-20 בזמן מלחמת העולם השנייה עם הלן סוקול, ילידת פולין, אשר גורשה מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ באוגוסט 1942.