חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

מויאל, אסתר

Journalist

Born in Beirut, Lebanon, to the family of Lazari (al-Azhari), she taught at the Scottish Church mission. In 1893 she was sent to Chicago to represent Lebanon at the International Women's Conference and was active in various women's organizations. In 1894 she married a medical student, Simon Moyal, in Jaffa and after he qualified, they settled in Cairo. There she founded the journal al-Aila (The Family) and became a regular contributor to the Cairo daily al-Ahram and the literary publication al-Hilal. Moving to Jaffa in 1908, Moyal helped to establish a women's organization in the town the following year. From 1913 she and her husband edited the Jaffa periodical "Sawt al-Uthmaniyya" ('The Voice of the Ottoman'). Her husband died in 1915 and she moved to Marseilles, returning to Jaffa in the mid-1940s. She wrote a life of Emile Zola and translated French books into Arabic.
תאריך לידה:
1873
תאריך פטירה:
1948
מקום לידה:
בירות
סוג אישיות:
עיתונאים
מספר פריט:
240085
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
MOYAL, MUYAL, BEN MUYAL, AMOYAL

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. השם מויאל קשור בשמה של אחת משתי העיירות בשם מויה אשר בספרד.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה מויאל כוללים את אסתר מויאל (1948-1873), עיתונאית ומתורגמנית ילידת לבנון.

בירות

בערבית: بيروت‎ 

בירת לבנון והנמל הראשי.


יהודים התגוררו בבירות מן המאה השנייה לפני-הספירה. בתחילת המאה ה- 6 נודע על בית כנסת בעיר. עם כיבוש הצלבנים (1100) פחת מספר היהודים בבירות, ור' בנימין מטודלה שביקר במקום (1170) מצא 50 משפחות. ב- 1291 נכבשה העיר בידי הממלוכים ויהודים רבים נהרגו. אין ידיעות על הימצאות יהודים בעיר במאה ה15-. לאחר גירוש ספרד (1496) התחדש הישוב היהודי עם בואם של כמה מהמגורשים. בהדרגה הם נטמעו בקרב היהודים המקומיים. ר' משה באסולה שביקר בעיר (1523-1521) מצא שם 12 משפחות יהודיות מסיציליה. אברהם קאסטרו היה ממונה על המכס בבירות. עם הכיבוש העות'מאני (1516) החלה בירות יורדת מגדולתה לעומת צידון וטריפולי. מעמדה התחזק שוב במאה ה- 18 עם התפתחות תנועת ספינות הקיטור, כי היה בה נמל מוגן. יהודים שעסקו במסחר החלו להגיע לעיר. ב- 1812 היו בבירות 12 משפחות יהודיות דוברות ערבית ולהן בית-כנסת. ב- 1824 היו בה כ- 15 משפחות של סוחרים. בואם של נוצרים רבים במשך המאה ה- 19 השפיע על התפתחות העיר ועל הקשרים למערב, וגם יהודים מדמשק, מחלב, מאזמיר, מאסטנבול ומיוון, ולקראת סוף המאה ה- 19 גם מרוסיה, נמשכו למקום כדי לעסוק במסחר. ב- 1849
נימנו בבירות יותר מ- 25 משפחות יהודיות וב- 1856 היו שם כ- 500 יהודים ספרדיים, רובם סוחרים. ב- 1880 היו כ- 1200 נפשב- 1889 - כ- 1500 ובין השנים 1906-1892 היו בבירות כ- 3,000 יהודים.

יהודי בירות היו קרבנות של הסתות ופגיעות בעקבות עלילות דם ב- 1862 וב- 1890. הנוצרים המקומיים התנפלו על הרובע היהודי אך השלטונות הצליחו להחזיר את הסדר על כנו. בין 1910-1907 הגיע מספרם ל5,000 מתוך כ- 150,000 תושבי העיר, וב- 1940 הם מנו כ- 6,000 נפש.

בסיום מלחמת העולם הראשונה הקהילה הייתה בעלת רוב ספרדי ומיעוט אשכנזי. מ- 1925 החלו לבוא פליטים מדמשק שראו בבירות תחנת מעבר. במפקד 1932 נימנו 3,518 יהודים בלבנון. בשנים 1953-1948 היגרו לבירות כ- 4,000 יהודים מסוריה ולאחר 1956 הגיעו נוספים מעיראק ומסוריה, הם היו כ- 500 משפחות ונעשו לרוב בקרב כ- 150,000 יהודי לבנון. בשנת 1964 היו בבירות כ- 6,000 יהודים ואז החלו לעזוב את העיר. לאחר 1967 (מלחמת ששת הימים) גבר זרם היוצאים. עם פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון (1975) עזבו רוב היהודים וכיום (1996) נותרו כ- 150 יהודים בבירות.


חיי הקהילה

קהילת יהודי בירות השתייכה ברובה למעמד הבינוני, סוחרים ובעלי מקצועות חפשיים, והייתה בעלת אופי דתי מתון עד חילוני. רבים נטו להשתלב באורח החיים התרבותי הצרפתי. הקהילה הייתה מורכבת מצאצאי גולי ספרד, מיהודים ספרדים שהגיעו מאירופה ומיהודים בני המקום שדיברו ערבית. ב- 1878 פתחה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בית ספר לבנות וב- 1879 בית ספר לבנים. ב- 1897 פתחה "אליאנס" בית מלאכה לנערות עובדות. במקביל פעל "תלמוד תורה" שבו למדו לשון קודש, תפילות ותורה.

חיי הדת התרכזו סביב בית הכנסת "מגן אברהם" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל שבמערב בירות. בית הכנסת נבנה בידי משה אברהם ששון מכלכותא, הודו. כן היו 12 "מדרשים" (בתי מדרש). בשנות הארבעים פעל בית כנסת נוסף "קהל ראובן עדי" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל בקומה השנייה של בית מגורים. בשנות השבעים היו שמונה בתי כנסת פתוחים בשבתות, מהם ארבעה שקיימו מניינים לתפילה גם בימי חול. בשבתות היו באים כ- 300 מתפללים ובימי חול כ- 100.

פעילות ציונית החלה בראשית המאה העשרים. בשנת 1901 נוסדה אגודת "נס הלבנון", ב1906 נפתח "בית העם" וב- 1907 נוסדה האגודה הציונית "קדימה" ונפתח גן ילדים עברי. בעקבות הצהרת בלפור (1917) גברה הפעילות הציונית בבירות והתרכזה בעיקר בתחום התרבותי. ב- 1919 נפתחו גן ילדים עברי ובית ספר עברי, ובהם מורים ארץ-ישראלים. כן נוסדו סניפי אגודות "התקווה", "התחייה", "הצופים העבריים" ותנועת "מכבי", שסניפה הוקם במהלך מלחמת העולם השנייה בידי אריה גלבלום.

ב- 1021 החל להופיע אחת לשבועיים עתון פרו-ציוני בערבית בשם "אלעאלם אלאסראאילי" (העולם הישראלי). עד מלחמת העולם השנייה זה היה העתון היהודי היחיד ב"סוריה הגדולה". תנועת נוער יהודית פעלה בקהילה ובשנת 1925 הצטרפה ל UUJJ - - Union Universelle de la Jeunesse Juive ארגון עולמי של הנוער היהודי. ב- 1929 עבר לביירות "המועדון הלאומי הישראלי" שהיה שייך ל"אגודה הציונית הסורית" ופעל בדמשק מאז 1924. מקימיו היו הרב הראשי של דמשק ותופיק מזרחי, שהיה עתונאי ופרסומאי. ב- 1933 נפתח סניף של תנועת "החלוץ" וב- 1938 התגבש גרעין של 25 בני נוער בתנועה, לשם לימוד עברית ולשם עבודה חלוצית. כן הוקם "ועד ברית עברית עולמית."

ב- 1939 נחשבה הקהילה למאורגנת ביותר מבין קהילות סוריה ולבנון. היא נוהלה בידי ועד שהיה נבחר אחת לשנתיים בבחירות חשאיות. הפעילות הציבורית הקהילתית התרכזה סביב בית הכנסת "מגן אברהם”, והיו פעילויות בבית הספר לבנים ובארגון "בני ברית". מוסדות הקהילה שפעלו היו: אגודת "ביקור חולים" שנוסדה בשנת תר"ן (1890) בידי עזרא יעקב ענזרות, "מתן בסתר", "כתר תורה", "צדקה לעניים", "לומדי תהילים", "מוהר הבתולות", "עזרה לילדים", "עזרת היולדות", "טיפת חלב". כן הפעילה הקהילה בית ספר "תלמוד תורה", בית ספר "אוצר התורה" ובית ספר של שם מנדב סלים טראב.

מאז פרוץ המרד הערבי בארץ ישראל (1939-1936) החלה הקהילה לסבול מהתנכלויות. סניף תנועת "החלוץ" נסגר. ב- 1948 התנפלו מוסלמים על יהודים ויהודי אחד נרצח. העתון היהודי נאלץ לשנות את שמו ל"אלסלאם" (השלום). ב- 1950 נהרס בית הספר "אליאנס" על ידי פצצה. ב- 1953 פוזרו ארגוני הנוער היהודי שעדיין פעלו.

יהודי בירות היו מעורבים בחיים הפוליטיים העדתיים של העיר. ב- 1913 הוקמה "ג'מעית בירות אלאסלאחיה" (Beirut Reform Society) והיה בה חבר יהודי, מטרתה הייתה קידום אינטרסים בין-עדתיים משותפים, בשאיפה ליתר אוטונומיה באימפריה העות'מאנית. יהודים שירתו בתפקידים ממשלתיים וציבוריים ועסקו בנוסף למסחר גם בבנקאות וכספים. נציג העדה הפרוטסטנטית בפרלמנט שימש גם כנציג היהודים. כן היו בשנות ה- 70 יהודים פעילים בארגון ה"כתאאב" (הפלאנגות).

בעתות חירום זכתה הקהילה להגנת גופים מקומיים; בשנות ה- 40 לקחה על עצמה מפלגת הפלאנגות להגן על היהודים. במלחמת האזרחים (1976-1975) הגנה "החזית העממית לשחרור פלסטין" ( PELP) על בית הכנסת שהיה באזור הנתון לשליטתה בבירות. הנהגת ה"מראבטון" (התנועה הנאצריסטית העצמאית) ניסתה להגן על יהודים באזורי שליטתה.

דמויות בולטות בקהילה היו הרב תגר, רב ראשי בשנות העשרים; הרב שאול שרים, יליד חלב ורב ראשי משנת 1945; ד"ר יוסף עטיה, רופא אורולוג, ראש הקהילה בשנות השבעים.

בשנת 1997 נימנו כעשרים יהודים בלבנון כולה, רובם ישבו בבירות.


מצ"ב מפה של הרובע היהודי העיקרי של בירות עם ציון שמות המשפחות היהודיות אשר התגררו בו לפני 1948

צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.
מתח תרבותי עז רחש מתחת לפני השטח. הספרדים בזו ל"שלעכטעס" האשכנזים, שאפילו המבטא הצרפתי בפיהם לא היה תקין, ואילו האשכנזים זילזלו בספרדים "הממוזרחים" וראו בהם אנשים לא-מתורבתים, חומרניים ועצלנים. ועל כך נאמר: לא רק שסטריאוטיפים אינם מתים, הם גם אינם מתחלפים.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
מויאל, אסתר
Journalist

Born in Beirut, Lebanon, to the family of Lazari (al-Azhari), she taught at the Scottish Church mission. In 1893 she was sent to Chicago to represent Lebanon at the International Women's Conference and was active in various women's organizations. In 1894 she married a medical student, Simon Moyal, in Jaffa and after he qualified, they settled in Cairo. There she founded the journal al-Aila (The Family) and became a regular contributor to the Cairo daily al-Ahram and the literary publication al-Hilal. Moving to Jaffa in 1908, Moyal helped to establish a women's organization in the town the following year. From 1913 she and her husband edited the Jaffa periodical "Sawt al-Uthmaniyya" ('The Voice of the Ottoman'). Her husband died in 1915 and she moved to Marseilles, returning to Jaffa in the mid-1940s. She wrote a life of Emile Zola and translated French books into Arabic.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מצרים
בירות
צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.
מתח תרבותי עז רחש מתחת לפני השטח. הספרדים בזו ל"שלעכטעס" האשכנזים, שאפילו המבטא הצרפתי בפיהם לא היה תקין, ואילו האשכנזים זילזלו בספרדים "הממוזרחים" וראו בהם אנשים לא-מתורבתים, חומרניים ועצלנים. ועל כך נאמר: לא רק שסטריאוטיפים אינם מתים, הם גם אינם מתחלפים.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.

בירות

בערבית: بيروت‎ 

בירת לבנון והנמל הראשי.


יהודים התגוררו בבירות מן המאה השנייה לפני-הספירה. בתחילת המאה ה- 6 נודע על בית כנסת בעיר. עם כיבוש הצלבנים (1100) פחת מספר היהודים בבירות, ור' בנימין מטודלה שביקר במקום (1170) מצא 50 משפחות. ב- 1291 נכבשה העיר בידי הממלוכים ויהודים רבים נהרגו. אין ידיעות על הימצאות יהודים בעיר במאה ה15-. לאחר גירוש ספרד (1496) התחדש הישוב היהודי עם בואם של כמה מהמגורשים. בהדרגה הם נטמעו בקרב היהודים המקומיים. ר' משה באסולה שביקר בעיר (1523-1521) מצא שם 12 משפחות יהודיות מסיציליה. אברהם קאסטרו היה ממונה על המכס בבירות. עם הכיבוש העות'מאני (1516) החלה בירות יורדת מגדולתה לעומת צידון וטריפולי. מעמדה התחזק שוב במאה ה- 18 עם התפתחות תנועת ספינות הקיטור, כי היה בה נמל מוגן. יהודים שעסקו במסחר החלו להגיע לעיר. ב- 1812 היו בבירות 12 משפחות יהודיות דוברות ערבית ולהן בית-כנסת. ב- 1824 היו בה כ- 15 משפחות של סוחרים. בואם של נוצרים רבים במשך המאה ה- 19 השפיע על התפתחות העיר ועל הקשרים למערב, וגם יהודים מדמשק, מחלב, מאזמיר, מאסטנבול ומיוון, ולקראת סוף המאה ה- 19 גם מרוסיה, נמשכו למקום כדי לעסוק במסחר. ב- 1849
נימנו בבירות יותר מ- 25 משפחות יהודיות וב- 1856 היו שם כ- 500 יהודים ספרדיים, רובם סוחרים. ב- 1880 היו כ- 1200 נפשב- 1889 - כ- 1500 ובין השנים 1906-1892 היו בבירות כ- 3,000 יהודים.

יהודי בירות היו קרבנות של הסתות ופגיעות בעקבות עלילות דם ב- 1862 וב- 1890. הנוצרים המקומיים התנפלו על הרובע היהודי אך השלטונות הצליחו להחזיר את הסדר על כנו. בין 1910-1907 הגיע מספרם ל5,000 מתוך כ- 150,000 תושבי העיר, וב- 1940 הם מנו כ- 6,000 נפש.

בסיום מלחמת העולם הראשונה הקהילה הייתה בעלת רוב ספרדי ומיעוט אשכנזי. מ- 1925 החלו לבוא פליטים מדמשק שראו בבירות תחנת מעבר. במפקד 1932 נימנו 3,518 יהודים בלבנון. בשנים 1953-1948 היגרו לבירות כ- 4,000 יהודים מסוריה ולאחר 1956 הגיעו נוספים מעיראק ומסוריה, הם היו כ- 500 משפחות ונעשו לרוב בקרב כ- 150,000 יהודי לבנון. בשנת 1964 היו בבירות כ- 6,000 יהודים ואז החלו לעזוב את העיר. לאחר 1967 (מלחמת ששת הימים) גבר זרם היוצאים. עם פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון (1975) עזבו רוב היהודים וכיום (1996) נותרו כ- 150 יהודים בבירות.


חיי הקהילה

קהילת יהודי בירות השתייכה ברובה למעמד הבינוני, סוחרים ובעלי מקצועות חפשיים, והייתה בעלת אופי דתי מתון עד חילוני. רבים נטו להשתלב באורח החיים התרבותי הצרפתי. הקהילה הייתה מורכבת מצאצאי גולי ספרד, מיהודים ספרדים שהגיעו מאירופה ומיהודים בני המקום שדיברו ערבית. ב- 1878 פתחה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בית ספר לבנות וב- 1879 בית ספר לבנים. ב- 1897 פתחה "אליאנס" בית מלאכה לנערות עובדות. במקביל פעל "תלמוד תורה" שבו למדו לשון קודש, תפילות ותורה.

חיי הדת התרכזו סביב בית הכנסת "מגן אברהם" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל שבמערב בירות. בית הכנסת נבנה בידי משה אברהם ששון מכלכותא, הודו. כן היו 12 "מדרשים" (בתי מדרש). בשנות הארבעים פעל בית כנסת נוסף "קהל ראובן עדי" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל בקומה השנייה של בית מגורים. בשנות השבעים היו שמונה בתי כנסת פתוחים בשבתות, מהם ארבעה שקיימו מניינים לתפילה גם בימי חול. בשבתות היו באים כ- 300 מתפללים ובימי חול כ- 100.

פעילות ציונית החלה בראשית המאה העשרים. בשנת 1901 נוסדה אגודת "נס הלבנון", ב1906 נפתח "בית העם" וב- 1907 נוסדה האגודה הציונית "קדימה" ונפתח גן ילדים עברי. בעקבות הצהרת בלפור (1917) גברה הפעילות הציונית בבירות והתרכזה בעיקר בתחום התרבותי. ב- 1919 נפתחו גן ילדים עברי ובית ספר עברי, ובהם מורים ארץ-ישראלים. כן נוסדו סניפי אגודות "התקווה", "התחייה", "הצופים העבריים" ותנועת "מכבי", שסניפה הוקם במהלך מלחמת העולם השנייה בידי אריה גלבלום.

ב- 1021 החל להופיע אחת לשבועיים עתון פרו-ציוני בערבית בשם "אלעאלם אלאסראאילי" (העולם הישראלי). עד מלחמת העולם השנייה זה היה העתון היהודי היחיד ב"סוריה הגדולה". תנועת נוער יהודית פעלה בקהילה ובשנת 1925 הצטרפה ל UUJJ - - Union Universelle de la Jeunesse Juive ארגון עולמי של הנוער היהודי. ב- 1929 עבר לביירות "המועדון הלאומי הישראלי" שהיה שייך ל"אגודה הציונית הסורית" ופעל בדמשק מאז 1924. מקימיו היו הרב הראשי של דמשק ותופיק מזרחי, שהיה עתונאי ופרסומאי. ב- 1933 נפתח סניף של תנועת "החלוץ" וב- 1938 התגבש גרעין של 25 בני נוער בתנועה, לשם לימוד עברית ולשם עבודה חלוצית. כן הוקם "ועד ברית עברית עולמית."

ב- 1939 נחשבה הקהילה למאורגנת ביותר מבין קהילות סוריה ולבנון. היא נוהלה בידי ועד שהיה נבחר אחת לשנתיים בבחירות חשאיות. הפעילות הציבורית הקהילתית התרכזה סביב בית הכנסת "מגן אברהם”, והיו פעילויות בבית הספר לבנים ובארגון "בני ברית". מוסדות הקהילה שפעלו היו: אגודת "ביקור חולים" שנוסדה בשנת תר"ן (1890) בידי עזרא יעקב ענזרות, "מתן בסתר", "כתר תורה", "צדקה לעניים", "לומדי תהילים", "מוהר הבתולות", "עזרה לילדים", "עזרת היולדות", "טיפת חלב". כן הפעילה הקהילה בית ספר "תלמוד תורה", בית ספר "אוצר התורה" ובית ספר של שם מנדב סלים טראב.

מאז פרוץ המרד הערבי בארץ ישראל (1939-1936) החלה הקהילה לסבול מהתנכלויות. סניף תנועת "החלוץ" נסגר. ב- 1948 התנפלו מוסלמים על יהודים ויהודי אחד נרצח. העתון היהודי נאלץ לשנות את שמו ל"אלסלאם" (השלום). ב- 1950 נהרס בית הספר "אליאנס" על ידי פצצה. ב- 1953 פוזרו ארגוני הנוער היהודי שעדיין פעלו.

יהודי בירות היו מעורבים בחיים הפוליטיים העדתיים של העיר. ב- 1913 הוקמה "ג'מעית בירות אלאסלאחיה" (Beirut Reform Society) והיה בה חבר יהודי, מטרתה הייתה קידום אינטרסים בין-עדתיים משותפים, בשאיפה ליתר אוטונומיה באימפריה העות'מאנית. יהודים שירתו בתפקידים ממשלתיים וציבוריים ועסקו בנוסף למסחר גם בבנקאות וכספים. נציג העדה הפרוטסטנטית בפרלמנט שימש גם כנציג היהודים. כן היו בשנות ה- 70 יהודים פעילים בארגון ה"כתאאב" (הפלאנגות).

בעתות חירום זכתה הקהילה להגנת גופים מקומיים; בשנות ה- 40 לקחה על עצמה מפלגת הפלאנגות להגן על היהודים. במלחמת האזרחים (1976-1975) הגנה "החזית העממית לשחרור פלסטין" ( PELP) על בית הכנסת שהיה באזור הנתון לשליטתה בבירות. הנהגת ה"מראבטון" (התנועה הנאצריסטית העצמאית) ניסתה להגן על יהודים באזורי שליטתה.

דמויות בולטות בקהילה היו הרב תגר, רב ראשי בשנות העשרים; הרב שאול שרים, יליד חלב ורב ראשי משנת 1945; ד"ר יוסף עטיה, רופא אורולוג, ראש הקהילה בשנות השבעים.

בשנת 1997 נימנו כעשרים יהודים בלבנון כולה, רובם ישבו בבירות.


מצ"ב מפה של הרובע היהודי העיקרי של בירות עם ציון שמות המשפחות היהודיות אשר התגררו בו לפני 1948

מויאל
MOYAL, MUYAL, BEN MUYAL, AMOYAL

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. השם מויאל קשור בשמה של אחת משתי העיירות בשם מויה אשר בספרד.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה מויאל כוללים את אסתר מויאל (1948-1873), עיתונאית ומתורגמנית ילידת לבנון.