חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

גבריאל בן יהודה אסקלס

 

גבריאל בן יהודה אסקלס (1655 – 1718) רב ומנהיג קהילה.
 
נולד בקרקוב, פולין, נפטר בניקולסבורג (כיום מיקולוב, הרפובליקה הצ'כית).
 
תלמידו של שמואל קוידינובר. בשנת 1683 הוצע לו תפקיד הרב של פראג, אולם נראה כי סירב להצעה. שנה אחר כך נתמנה לרב של אולקוש על יד קרקוב, ומ"אולקוש" נוצר, כנראה, שם המשפחה אסקלס.
 
ב- 1695 נתמנה לרב של מץ, צרפת, וב- 1708 – לרב הראשי של מרביה, אז חלק מהאימפריה ההבסבורגית וכיום ברפובליקה הצ'כית. לאחר מכן עמד בראש ישיבת ניקולסבורג, שבה חיו אז כשש-מאות משפחות יהודיות, שהיוו כמחצית מאוכלוסיית העיירה.
 
הוא נידה שבתאים ואנשי קבלה ואסר כניסתם לעיירה. חיבר פירושים על "שבת", "מגילה" ועל "פרקי אבות".
תאריך לידה:
1655
תאריך פטירה:
1718
מקום לידה:
קרקוב
מקום פטירה:
מיקולוב
סוג אישיות:
מנהיגי קהילה
,
רבי
מספר פריט:
238821
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
ESKELES

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. אסקלס הוא גרסה של השם המקראי יחזקאל; יחזקאל המקראי היה נביא בתקופת הבית הראשון ולאחר חורבן הבית בגלות בבל, מחברו של "ספר יחזקאל" מספרי הנביאים בתנ"ך (יחזקאל, א,ג).

אזקליוס הוא מחבר של טרגדיות יווניות בן במאה ה-2. האמורא יחזקאל מן המאה ה-3 היה אביהם של שני אמוראים בשם יהודה ורמא בן יחזקאל.

גרסאות של השם יחזקאל כוללים את חסקל, יחסקל, איחזקאל וקסקל.

במאה ה-20, אסקלס מתועד כשם משפחה יהודיעם יוחנה אסקלס מפרנקפורט אם מיין, גרמניה, אשר נספתה במחנה הריכוז הגרמני בטרזינשטאט בזמן מלחמת העולם השנייה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אסגקלס כוללים את הרב גבריאל בן יהודה לוב אסקלס שחי בפולין בתחילת המאה ה-18; ואת הבנקאי האוסטרי ברנהרד אסקלס (1839-1753). במאה ה-20, אסקלס מתועד כשם משפחה יהודיעם לורה אסקלס מהיילברון, גרמניה, אשר נספתה בעיר ריגה בעת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה.

אולקוש Olkusz

עיר במחוז קראקוב, דרום פולין.


הקהילה היהודית

קהילה יהודית התקיימה באולקוש בימי המלך קאזימייז' הגדול (1370-1333). מסמך מאותה התקופה מעיד שהמלך הפקיע לעצמו את מכרות הכסף המקומיים מידי הבנקאי היהודי שלו. בשנת 1374 ניתנה הפריבילגיה לעיר אולקוש, שלא להתיר ישיבת יהודים בתוכה, והקהילה כולה עקרה לקראקוב. ב- 1658 הוענק זיכיון ליהודי לכרות מתכות בסביבת העיר ולסחור בהן, וב- 1682 הותר ליהודים לחזור ולהתגורר בעיר, בתנאי שיסייעו בפרעון חובותיה.

ב- 1692 השתחררה קהילת אולקוש מאפוטרופסות קהילת קראקוב, ונעשתה קהילה עצמאית באישור ועד ארבע הארצות. מצבה הכלכלי הורע עם התמוטטות מכרות הנחושת באיזור בעת המלחמות עם השוודים.

אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, ותחת השלטון האוסטרי (1796 - 1809) ירד מספר היהודים באולקוש. אחרי סיפוח האזור לרוסיה היתה אולקוש עיר-ספר אסורה לישיבת יהודים, אף על-פי כן היו ב- 1856 יותר מ- 83 אחוזים מכלל התושבים ובשנים הבאות - כמחצית תושבי העיר (3,250 יהודים ב- 1909).

משעברה העיר לפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה ירד מספר היהודים באולקוש, ואחר-כך שב ועלה. בשנת 1921 היו שם ה- 2,700 יהודים וערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) כ- 3,000.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לעיר ב- 5 בספטמבר 1939. הוקם "יודנראט", שהיה אחראי כלפי שלטונות הכיבוש על קיום הגזרות, אך גם סייע לקהילה בארגון חייה בתנאים ההולכים וקשים. ובאוקטובר 1940 התחילו גירושים למחנות-עבודה בגרמניה, יהודי אולקוש שולחו לשם בקבוצות של 300-100 איש. בימים 23-21 במאי 1942 (שבועות תש"ב) יצא משלוח של כ- 1,000 יהודים, רובם חסרי-אמצעים, ופליטים ממקומות אחרים. בגיטו, שהוקם במחצית השנייה של 1941, נותרו כ- 3,000 נפש.

ב- 6 במארס 1942 ניתלו בפומבי שלושה יהודים בגלל הברחת מזון לגיטו. ביוני 1942 שולחו יהודי אולקוש לאושוויץ, פרט לקבוצה קטנה של עובדי-כפייה שהושארו בעיר לשירות הגרמנים, ובתוכם היה גם רב הקהילה. כעבור זמן נרצחו גם הם.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה חזרו יהודים מעטים לעיר ואף הקימו ועד יהודי זמני . אולם רוב היהודים עזבו עד לסוף שנות ה - 40 . בשנת 1966 היו עדיין 4
משפחות יהודיות שניהלו את מפעל " TEZET " לייצור מסכות כנגד אבק.

בשנות ה -50 שלטונות העיר הרסו את שרידי בית הכנסת שחולל בזמן המלחמה ע"י הגרמנים.

יוצאי העיר בישראל פרסמו בשנת 1972 ספר זכרון לזכר אנשי הקהילה שנרצחו בשואה ע"י הגרמנים.

בשנות ה -90 שופץ שטח בית העלמין היהודי הישן ע"י ארגון " Brama" המקומי שהוקם ע"י תושבים בעיר לשימור תושביה לשעבר.למקום הוחזרו כמה מצבות שנלקחו ע"י הגרמנים במלחמה לבניית בריכת מים וצרכים אחרים.
הארגון גם הוציא כמה ספרים על הקהילה ובשנת 2004 עשה פסטיבל של תרבות יהודית,בו הוענקה לו תעודת הוקרה ע"י שגריר ישראל.
בשנים האחרונות הארגון ושלטונות העיר עורכים מדי שנה " מצעד זכרון" בנתיב האחרון של היהודים שהובלו להשמדה ע"י הגרמנים בשנת 1940 .

בשנת 2013 כמה מתושבי העיר קבלו פרס ממלכתי על פועלם לעידוד הקשרים בין הפולנים ליהודים.

קרקוב (קראקוב) Krakow

(במקורות היהודיים קראקא)

עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין.


הטירה העתיקה (Wawel) וסביבה עיר בצורה הוקמו במקום במאות ה-7 וה-8 לספירה. העיר הייתה כבר אז מרכז מסחרי וצומת דרכים. בסוף המאה ה-10 נכבשה בידי מלכי פולין, הוקמה שם בישופות (וקתדרלה גדולה שעדיין עומדת על תילה) ומאמצע המאה ה-11 הייתה קרקוב משכנם של מלכי פולין עד שבסוף המאה ה-16 נקבעה וארשה לבירת פולין. במחצית השנייה של המאה ה-14 הוקמה בקרקוב האוניברסיטה הראשונה בפולין, הורחבה בראשית המאה ה- 15 בידי המלך ולאדיסלאב יאגילו, וידועה מאז בשם "היאגילונית".


הקהילה היהודית

היהודים הראשונים באו לעיר עם מהגרים מגרמניה באמצע המאה ה-13.כבר בשנת 1304 מוזכר במסמכים "רחוב היהודים" בקרקוב שכיום הוא רחוב אננה הקדושה (Sw. Anna). רחוב זה שימש כמרכז הרובע היהודי ויהודים חיו ברובע ביחד עם הנוצרים וכן בהמשך ליד האוניברסיטה היאגלונית הסמוכה. .ברובע היהודי היו גם בית כנסת, מקווה, בית חולים ואולם חתונות. מאחורי החומ שהקיפה בימי הביניים את קרקוב (כיום שדרות פלנטי), היה בית קברות יהודי בכפר קביורי (Kawiory), ששמו כנראה מהמלה העברית קברים. באמצע המאה ה- 14 חיו ברובע כמה מאות יהודים והמספר גדל באופן משמעותי במאה ה- 15 עקב הריבוי הטבעי והגירה מתמדת.
ב-1335 ייסד המלך קאז'ימייז' עיר על שמו קאז'ימייז' (Kazimierz) ליד קרקוב, ויהודים השתקעו גם בה סמוך להיווסדה. כבר אז עורר היישוב היהודי המצליח בקרקוב את חמת העירונים הגרמניים שישבו בקרקוב, ובסוף המאה דרשה מועצת העיר להתיר ליהודים למכור את נכסי המקרקעין שלהם לנוצרים בלבד. במאה שלאחריה גברו החיכוכים עם העירונים, בפרט בימי המלך ולאדיסלאב יאגילו. בשנת 1400 הופקע לצורכי האוניברסיטה בניין ברחוב היהודי, ובכך נפתח פתח להתקפות ולהתנכלויות חוזרות מצד הסטודנטים; לדרישתם אף מונה מקרב היהודים מלווה מיוחד שנאלץ לחלק הלוואות לסטודנטים בריבית של 25% לכל היותר.

התפרעויות בשל עלילת-דם אירעו בשנים 1407 ו-1423, וב-1454 נרצחו יהודים בעיר בעקבות ביקורו של המסית הפראנציסקאני קאפיסטראנו. ב-1469 נאלצו היהודים לעקור מבתיהם ברחוב האוניברסיטה וכעבור 16 שנים הוטלו עליהם הגבלות ששיתקו למעשה את מסחרם. דליקה שפרצה ברחוב היהודי והתפשטה לבתים נוצריים גררה מהומות נגד היהודים. הפעם הם התארגנו להגנה עצמית. ראשי העדה נאסרו, ושוחררו בהתערבות ההומאניסטן פיליפו בואנוקורסי (1494). כעבור שנה גורשו היהודים מקרקוב ועברו לקאז'מייז' (בפי העם קוזמיר), שכבר הייתה אז קהילה מבוססת ולה בית כנסת מפואר בסגנון גותי שהושלם ב-1407. זה היה בית הכנסת הוותיק ביותר "די אלטע שול" והוא עדיין עומד על תילו.

יותר מ-400 שנה ניהלו יהודי קאז'ימייז' מאבק על הזכות לסחור ולעבוד בקרקוב. לרוב מאבקם הוכתר בהצלחה. לקראת סוף המאה ה-15 ייסד ר' יעקב פולאק "ישיבה" בקאז'ימייז', הישיבה התפרסמה בשיטת הפלפול שהנהיגה בלימוד התלמוד.

בתחילת המאה ה-16 השתקעו בקאז'ימייז' יהודים מבוהמיה ומוראביה, וביקשו לשמור על ארגון קהילתי משלהם, למרות התנגדות עזה של תושבי העיר הוותיקים. אחרי מותם שני הרבנים המקבילים הראשונים, בוטלה הכפילות וכהונת הרב של הקהילה כולה עברה לידי ר' משה פישל ה"פולני".

מהגרים חדשים שבאו ממערב אירופה באמצע המאה ה-16 קיבלו זכויות מיוחדות מידי מלכי פולין, לרבות פטור מתשלום מסי הקהילה. ההעדפה בוטלה לאחר פניות חוזרות מצד הנהגת הקהילה. מחמת הצפיפות הגוברת בקאז'ימייז' (היישוב מנה אז יותר מאלפיים נפש) הורחב, במחצית השנייה של המאה, תחום העיר היהודית והותר להקים בית כנסת נוסף. גם הוטל איסור על לא יהודים לרכוש בתי מגורים ובתי עסק בקאז'ימייז'. תמורת זאת התחייבו היהודים לבנות שער בחומת העיר ולפרוע את פיגורי המס לאוצר העירייה. בשטחים החדשים הוקמו במרוצת הזמן בתי עשירים דוגמת משפחות יצחק יקלס, וולף פופר ואחרות.

פעילות כלכלית של יהודים בקרקוב העיר הייתה כרוכה בשיחוד בעלי שררה בממשל ובכנסיה. בעלי הנכסים בעיר היו מעוניינים בהתרת המסחר היהודי ואילו חנוונים ובעלי-מלאכה חששו מן התחרות הצפויה.

באמצע המאה ה-16 חי בקרקוב ר' משה איסרלש (הרמ"א), והוקם עבורו בית כנסת הידוע כ"בית הכנסת של הרמ"א". ר' משה ייסד ישיבה, כיהן כאב"ד של קרקוב ונודע בעולם היהודי. באמצע המאה ה-17 היו בקאז'ימייז' שבעה בתי כנסת גדולים והעיר התפרסמה בישיבותיה בהנהגת גדולי תורה, כגון ר' יוסף בן גרשון כ"ץ, ר' נתן נטע שפירא, ר' מאיר גדליה מלובלין ור' יואל סירקיס. כרב הקהילה כיהן אז יום טוב ליפמן הלר (1579-1654).

שבתאי צבי ותנועתו שפעלה במחצית השנייה של המאה ה-17 הסעירו את הקהילה. והתסיסה הדתית בעקבות תנועת הרפורמציה הנוצרית השפיעה גם היא.

לפי תקנות שנ"ה (1595) הייתה הנהגת הקהילה נתונה בידי עשירי העיר ומורכבת מארבעה "ראשים", חמישה "טובי העיר" ו-14 חברי ה"קהל" (כלומר מועצת הקהילה), וביחד 23 איש כמספר סנהדרין קטנה. ה"ראשים" התחלפו ביניהם לפי תור בשיטת "פרנס החודש" ונושאי תפקידים אחרים בקהילה, בשכר או שלא בשכר, טיפלו בהערכת המיסים וגבייתם, בעניניי צדקה ובפיקוח על הסדר בשווקים. בתי הדין פעלו בשלושה מישורים, לפי סכום התביעה.

קאז'ימייז' הייתה מן הקהילות החשובות ב"ועד ארבע ארצות", המוסד העליון של האוטונומיה היהודית בפולין בשנים 1580-1764.

בשנות ה-30 של המאה ה-17 נמלטו לקאז'ימייז' רבים מיהודי גרמניה, מפני מלחמת שלושים השנה (1618-1648) ובעקבותיהם הגיעו פליטי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) מאוקראינה ומפודוליה. ב-1655 נפלה קאז'ימייז' בידי השוודים שפלשו לפולין, והפולנים גבו מהיהודים קנסות כבדים בטענה שסייעו לפולש. תכפו ההתנפלויות על בתי יהודים מצד הסטודנטים וההמון העירוני, והיו מקרים של עלילת-דם. הרוקח מתתיהו קאלאהורה מת על קידוש השם אחרי עינויים קשים (1663). כעבור 14 שנה מתו כאלף מיהודי קאז'ימייז' במגיפה והעיר נעזבה מרוב תושביה. לשיקומה הכריז המלך על דחיית פרעון חובות היהודים לעירייה ולאנשים פרטיים, והטיל עונשים כבדים על המתפרעים. ובכל זאת עדיין נאסר על היהודים להיכנס לקרקוב בימי ראשון ובימי חג נוצריים. הנודע בין רבני הקהילה באותם הימים היה ר' אהרן שמואל קאראנובר (מהרש"ק, 1614-1676).

בעזרת האצולה והמלך הצליחו היהודים להגדיל את מעורבותם בחיי הכלכלה בקרקוב. בעיקר עסקו בסחר פרוות ועורות, שעווה, מלח, טבק והלבשה. יהודים סחרו גם במתכות יקרות ועסקו בצורפות, בייבוא וייצוא ובחכירת אחוזות וניהולן. לצד ההתעשרות בחוגי המסחר והכספים ביישוב היהודי חלה התרוששות בקרב ההמונים והוחרפו החיכוכים המעמדיים. ההוצאות שהיו כרוכות במאבק לזכויות מסחר ומגורים בקרקוב הכניסו את הקהילה לחובות כבדים לנוצרים עשירים ולכנסייה, ועם ירידת קרנה של קאז'ימייז' מצאו קהילות סמוכות שעת כושר להשתחרר מהאפוטרופסות שלה, וכך גם הכנסות הקהילה ירדו.

במלחמות פולין ורוסיה בשנים 1768-1772 סבלו היהודים מידי חיילי שני הצדדים. הקהילה מנתה אז 3,500 נפש, מהם 212 בעלי בתים.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) הייתה קאז'ימייז' מסופחת לאוסטריה ואילו קרקוב נמסרה לידיה רק אחרי החלוקה השלישית ב-1795. בשנה זו ערכו האוסטרים מפקד אוכלוסין בקאזימייז' של האוכלוסיה היהודית. את פרטי המפקד ניתן לראות באינטרנט, כולל פירוט האנשים שחיו בכל בית. האוסטרים הטילו הגבלות על מספר המשפחות היהודיות בקרקוב ("חוק המשפחות") והגבילו את המסחר היהודי בעיר עצמה. היהודים ריכזו את עסקיהם באזור מסחרי חדש בקאז'ימייז' שכלל 45 בנקים ומלווים בריבית, 52 סוחרי טכסטיל, 17 סוחרי נרות, 18 פונדאקים וכן חייטים, אופים ופרוונים. עשירים רבים עקרו מקרקוב לווארשה ולערים אחרות. כדי למנוע בריחה כללית של יהודים הציעה עיריית קרקוב הקלות לסוחרים היהודים.

בשנות ה-80 גברה השפעת החסידות, בפרט בקרב עניי הקהילה, למרות החרמות ה"מתנגדים". זכות הבחירה בקהילה הודרגה לפי "היטל הנרות" שהכביד על דלת-העם. הגרעון בקופת הקהילה גדל עם ריבוי הצרכים ועם גידול שיעור הריבית על ההלואות. הקהילה נאלצה להגדיל את המיסים העקיפים על מצרכי יסוד.

בשנים 1809-1815השתייכה קרקוב לדוכסות הגדולה של וארשה, זו ביטלה מקצת ההגבלות האוסטריות אבל הטילה חדשות במקומן.

בשנים 1815-1846 הייתה קרקוב רפובליקה עצמאית, על-פי החלטת קונגרס וינה. מחוץ לקאז'ימייז' הותרו המגורים רק ליהודים "בני תרבות" בלבוש אירופי ובעלי רכוש (מכלל 13,000 התושבים היהודים ענו על דרישות אלה לא יותר מ-196). הארגון הקהילתי המסורתי בוטל ובמקומו מונה ועד לענייני יהודים בראשות לא-יהודי, ולצדו רב שנבחר לשלוש שנים, והיה בקי בלשון הפולנית ובגרמנית ובעל תעודת בגרות. לצד הרב כיהנו שני נציגים מטעם משלמי המסים הגבוהים ביותר. פנקסי הקהילה התנהלו בפולנית. ב-1833 התגוררו בקרקוב רבתי 10,820 יהודים (28% מכלל האוכלוסיה).

בשנות השלושים נפתחו מוסדות חינוך יהודיים לבנים ולבנות, וב-1844 נחנך בעיר בית הכנסת הרפורמי הראשון. משנת 1832 שימשו ברבנות דב בריש פייזלס, ובמקביל לו ר' שאול רפאל לאנדו, שהנהיג את עדת החסידים בעיר.

עם החזרת העיר לשלטון אוסטריה (1846) שלחה קהילת וינה סיוע למשפחות הנזקקות בקאז'ימייז'. במהפיכת 1848 נבחרו 12 יהודים למועצה העירונית של קרקוב רבתי ובבחירות לפרלמנט האוסטרי אותה השנה נמנה הרב מייזלס עם קבוצת הצירים מקרקוב. הדי המהפכה ברחוב היהודי התבטאו בדרישה לבטל את המס על בשר כשר ולהטילו על בשר עוף, מאכל השכבות המבוססות, לצמצם את שכר עובדי הקהילה ולקצץ בזכויות העשירים. חלק פעיל בחיי הציבור מילאה בימים ההם ה"אגודה לשחרור רוחני וגשמי" של היהודים, שנטתה להתבוללות בתרבות הפולנית.

כאשר עבר הרב מייזלס לווארשה, עלה על כס הרבנות בעיר ר' שמעון שרייבר סופר, בנו של חת"ם סופר, וניהל מאבק חריף נגד קבוצת המתבוללים, שבראשם עמדו יוסף אטינגר והרב הרפורמי שמעון דאנקוביץ.

בעקבות האמנציפציה בשנים 1867-1868 וביטול הגבלת המגורים בקרקוב, הוקמה מועצה דתית בהנהגת המשכילים. באוניברסיטת קרקוב כבר למדו אז 25 יהודים בפקולטה למשפטים, 14 בפקולטה לרפואה ו-10 במדרשה הטכנית. 200 צעירים למדו בבתי-ספר תיכוניים ובבתי-מדרש למורים בעיר. בית הספר העברי הראשון, בהנהלת אב בית הדין חיים אריה הורוביץ, הוקם בקרקוב ב-1874. לקראת סוף המאה פעלו בעיר מוסדות "כל ישראל חברים", ובתי-ספר מקצועיים, "חדרים", ישיבות ומוסדות חינוך יסודיים ותיכוניים ששפת ההוראה בהם הייתה פולנית וגרמנית.

בצד ההשפעה החסידית החזקה בקרב המוני העם, התבלטו יהודים בחיי התרבות והציבור הכלליים בקרקוב, דוגמת הבלשן ליאון שטרנבאך, הצייר מאוריצי גוטליב, המשפטן יוסף רוזנבלט והרופאים פיליפ אייזנברג ואיזידור יורוביץ, מנהל בית החולים היהודי במקום. היהודי מאוריצי דאטנר נעשה נשיא לשכת המסחר והתעשייה בקרקוב.

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר 25,670 נפש 28% מכלל תושבי העיר). יהודים רבים היו בעלי חנויות מכולת והלבשה, כמה היו סוחרי זיפים ושיער סוסים לתעשייה. לסוחרים העשירים היו מחסני יינות וטכסטיל ועסקי עצים, נוצות וביצים. רבים מבעלי המלאכה היו חייטים, זגגים ונגרים. ובין השאר פעלו אז בקרקוב 52 רופאים יהודים (מתוך 248) ו-47 עורכי דין יהודים (מתוך 110).

בשנות ה-80 נוסדה בקרקוב האגודה הראשונה של "חובבי ציון" בהנהגת שמעון סופר ואהרון מארקוס ולציונות המדינית קמו מנהיגים מקומיים כמו יהושע טהון ויוליוס שיינווטר. "החברה העברית לתרבות" ואגודת "שפת אמת" פעלו לתחיית הלשון העברית. נוסדה אגודת סטודנטים לאומית "השחר" והופיע כתב עת בשם "המגיד החדש". בשנים 1905-1914 יצא לאור בקרקוב בטאון "פועלי ציון" בשם "דער יידישער ארבעטער". ב-1900 הוקמה תנועה לשוויון אזרחי בראשות איגנאץ לאנדאו ואדולף גרוס, וב-1905 נוסד בעיר ועד הצירים של ציוני מערב גאליציה בראשות יוסף מרגליות. בחיי התרבות התבלטו ההיסטוריונים חיים נתן דמביצר ופייבל הירש וטשטיין, הסופר והעיתונאי וילהלם פלדמן , החוקר שלמה רובין, הסופר דוד רוטבלום והמשורר היידי מרדכי גבירטיג.

המצוקה הכלכלית בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) תרמה להגברת האנטישמיות בקרקוב. התנועה האנטישמית שצמחה על רקע ההתחרות הפולנית הגרמנית בעיר בסוף המאה ה-19, ומפלגת הדמוקרטיים הלאומיים בפולין ("אנדקים"), עשו לליבוי יצרים נגד היהודים. מספר יהודי קרקוב בשנת 1921 הגיע ל-45,229. הנוער היהודי התארגן להגנה עצמית, בהנהגת יעקב ביליק וי' אלסטר, והתנגש עם קבוצות פורעים. פעולות התגוננות ארעו בעיקר לאחר כניסתם לעיר של חיילי הגנרל האלר, שונא היהודים מושבע.

ב-1931 התפקדו בעיר 56,800 יהודים (רבע מכלל התושבים), 31% מהם בתעשיייה ובמלאכה, 46% במסחר ובביטוח 7% בתחבורה, 2.5%בחינוך ותרבות, כ-1% בשרתות ו-13% בעלי פרנסות שונות. דלת-העם הוסיפו להתרכז בקאז'ימייז'.

בתקופה שבין שתי המלחמות נעשתה קרקוב מרכז יהודי חשוב. בעיר הייתה תנועה ציונית פעילה, שהונהגה בידי יהושע טהון ויצחק שווארצבארט (לימים חבר המועצה הלאומית הפולנית הגולה בלונדון). הופיע יומון ציוני רב השפעה ("נובי דזיינניק"), פעלו מוסדות חינוך רבים וביניהם בית ספר תיכון עברי, בית-ספר למסחר ובית-מדרש למורות "בית יעקב". כראש הקהילה שימש באותה העת רפאל לנדאו.

ערב מלחמת העולם השנייה גרו בקרקוב כ-60,000 יהודים, מספר תושבי העיר הגיע לכרבע מיליון.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ב-6 בספטמבר 1939, נכנסו הגרמנים לקרקוב, ורדיפת היהודים התחילה מייד. באוקטובר הוכרזה קרקוב לבירת שטח הכיבוש הפולני (גנרלגוברנמן) וכל הצווים האנטי-יהודיים שפירסמו שלטונות הכיבוש הונהגו שם לראשונה. הוועד היהודי שהתארגן בראשית ימי הכיבוש, הוכרז ב-28 בנובמבר ליודנראט, היושב שלו היה ד"ר מרק ביברשטיין, סגנו היה ד"ר וילהלם גולדבלאט. בקיץ 1940 נאסרו שניהם בידי הגסטפו וליושב ראש מונה ד"ר ארטור רוזנצווייג.

בראשית דצמבר 1939 ניהלו הגרמנים מבצע טרור בשכונות היהודיות, גזלו רכוש רב והעלו באש כמה בתי כנסת. במאי 1940 נאסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות העיר, ובאותו החודש החל גירוש היהודים מקרקוב לעיירות הסביבה. עד מרס 1941 גורשו כ-40,000 יהודים ובעת הגירוש נשדד רכושם. כ-15,000 קיבלו היתרים מיוחדים להישאר.

במרס 1941 הוקם גיטו, הוקף חומה ונסגר ב-20 במרס. נוסף ליהודי קרקוב שוכנו בו מגורשים מקהילות סמוכות, ובעיקר מקהילות סקאווינה (Skawina) , וייליצ'קה (Wieliczka) , ו-ראבקה (Rabka). בגיטו היו רוב הזמן כ- 18,000 תושבים, הצפיפות הייתה רבה ותנאים סניטריים ירודים. מוסדות לעזרה הדדית פעלו בגיטו בניסיון להקל על המצוקה. מפעלים גרמניים העסיקו יהודים בתוך הגיטו, ויהודים אחרים הוצאו תחת משמר לעבוד במפעלים גרמניים בעיר.

ב- 19 במרס 1942 הייתה בגיטו "האקציה נגד אנשי הרוח" שבמהלכה הוציאו הגרמנים למחנה ההשמדה אושוויץ 50 יהודים ידועי-שם, ושם רצחו אותם.

ב- 28 במאי 1942 נסגר הגיטו והחלה אקציה שנמשכה על 8 ביוני, בסיומה שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ כ-6,000 יהודים וכ-300 נורו במקום. בין הקרבנות היו המשורר מרדכי גבירטיג ויושב ראש היודנראט ארטור רוזנצווייג. אחרי האקציה צומצם שטח הגיטו.

ב-27 וב-28 באוקטובר 1942 נערכה אקציה נוספת. כ-7,000 יהודים הוצאו מהגיטו וכ-600 נורו במקום. רוב המוצאים מהגיטו הובאו למחנה ההשמדה בלז'ץ ומיעוטם לאושוויץ. במהלך האקציה חוסלו בית החולים, בית הזקנים ובית היתומים. אחרי האקציה שוב צומצם שטח הגיטו וחולק לשניים, והעובדים שוכנו בנפרד.

ב-13 במרס 1943 הועברו העובדים, כ-2,000 יהודים, מן הגיטו למחנה פלאשוב Plaszow הסמוך, ולמחרת חוסל הגיטו. כ-2,300 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם, וכ-700 נורו במקום במהלך הפעולה. מבין יוצאי גיטו קרקוב שנשלחו לפלאשוב שרדו אחרי המלחמה כמה מאות בלבד.

התארגנות המחתרת היהודית התחילה בסוף שנת 1940, באוקטובר 1942 התגבש "הארגון היהודי הלוחם"; בראש הארגון עמדו השק (צבי) באומינגר, אהרון ליבסקינד, גולה מירה, שמשון דרנגר, טובה (גוסטה) דרנגר-דוידזון ואברהם לייבוביץ-לאבאן. הארגון היה בקשר עם פרטיזנים יהודים במחוז ובגיטו וארשה. זמן-מה פעל בקרקוב יצחק (אנטק) צוקרמן, מראשי הארגון בווארשה. כ-10 פעולות קרב נעשו מחוץ לגיטו, המפורסמת ביותר הייתה ההתקפה ב-22 בדצמבר 1942 על בית הקפה "ציגנריה" במרכז קרקוב, ששימש מקום מפגש לקצינים גרמנים. כן היו מעשי חבלה ברכבות. אחרי השמדת גיטו קרקוב פעלו אנשי הארגון גם במחנה העבודה פלאשוב.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה יצאו ממחבואם יהודים מעטים. אלפים אחדים חזרו מגלות רוסיה, אך לא השתקעו בעיר מחשש פוגרומים. אחרון היהודים בקאז'ימייז' עזב ב-1968. אחרי גל ההגירה בשנים 1967-1968 נותרו בקרקוב כ-700 יהודים, רובם זקנים. בית-הכנסת "הישן" נעשה למוזיאון יהודי ובית העלמין הישן שופץ בכספי תורמים מארצות הברית ומקנדה.

בשנת 1993 הוקמה הקהילה היהודית החדשה בקרקוב על בסיס הקהילה הישנה שהייתה בשנים 1946-1993. מאז 1997 עמד בראש הקהילה תדאוש יעקובוביץ ומשנת 2013 הרב הראשי הוא אליעזר גור אריה שהגיע מישראל . משרדי הקהילה הועברו בשנת 2016 מרחוב סקבינסקה 2 לרחוב מיודובה ( בבית הכנסת "קופה") שבמרכז הרובע היהודי . כיום חברים בקהילה 160 חברים .

לקהילה 4 בתי כנסת פעילים - הרמ"א (שופץ ונפתח מחדש בפסח 2016), הטמפל הרפורמי , יזאק וקופה. כמו כן הקהילה הינה בעלת עוד כמה בתי כנסת ובראשם הישן (העתיק ביותר בפולין מהמאה ה-14שמשמש כמוזיאון ). והיא גם בעלת בתי הקברות בקרקוב ובכל המחוז, מאז הוחזר הרכוש הקהילתי ל-8 הקהילות הקיימות כיום בפולין. לקהילה יש גם מקווה ומסעדה כשרה.

הרובע היהודי (קאזימייז), שצורף כרובע בקרקוב, בסוף המאה ה-19, שופץ וחודש בראשית המאה ה-21 והפך למרכז בילוי פופולרי לתושבי קרקוב ולתיירים הרבים שמגיעים מרחבי העולם . בסוף כל חודש יוני נערך ברובע "הפסטיבל היהודי" בהשתתפות אלפי אנשים מכול העולם .

משנת 2016 עומד בראש הקהילה היהודית מר תדאוש יעקובוביץ' .


מקורות ביבליוגרפים:

1. פרופ' מאיר בלאבן - תולדות היהודים בקרקוב ובקז'מייז' 1304-1868.
פורסם בקרקוב בשנת 1931 (פורסם בפולנית ותורגם לעברית בישראל בתחילת המאה ה-21).

2. Zydzi Krakowscy i ich Gmina w latach 1869-1919 .
יהודי קרקוב וקהילתם בשנים 1869-1919
פורסם ע"י Andrzej Zbikowski בווארשה בשנת 1994 כספר המשך
לזה של פרופ' בלאבן. פורסם רק בפולנית.

3. Eugeniusz Duda - Krakowski judaica
אוגינוש דודה - יהדות קרקוב
פורסם רק בפולנית בווארשה בשנת 1991

מץ Metz

עיר בצפון-מזרח צרפת

מספרים על הבישוף סימון, בישוף מץ בשנת 350, שהיה ממוצא יהודי, אולם אין הדבר מלמד על מציאות יהודים בעיר בתקופה מוקדמת כל כך.

אישור ממשי לישיבת יהודים במץ מוצאים רק בסוף המאה ה- 9, במסמך האוסר על נוצרים לסעוד בחברת יהודים.

בתקופת מסעות הצלב היו פרעות גם במץ, ובשנת 1096 רצחו שם 22 יהודים.

בין ילידי המקום היו: רבנו גרשום בן יהודה; מאור הגולה (שהתגורר רוב ימיו בעיר הגרמנית מיינץ, מגנצא במקורותינו), תלמידו אליעזר בן-שמואל וכן ר' דוד בעל התוספות.

מתחילת המאה ה- 13 ועד לכיבוש הצרפתי ב- 1552 לא ניתן ליהודים לשבת דרך קבע בעיר. בסוף המאה ה- 16 כבר הייתה במקום קהילה יהודית של 120 נפש, שחיה בחסות המלך אנרי הרביעי ובחסות יורשיו. עם בואם של יהודים מחבל הריין גדלה הקהילה, ובשנת 1748 מנתה 3,000 נפש בערך.

הקהילה התבססה כלכלית, אך כרעה תחת נטל המסים. יהודים מעטים צברו עושר רב, ואילו המון-העם היה שרוי בדחקות. בעלילת-דם ב- 1670 הוצא להורג הסוחר רפאל לוי.

הרבנים הראשיים היו מתמנים בהסכמת המלך מבין אנשי-חוץ, דוגמת הרב יונה תאומים פרנקל מפראג, הרב גבריאל בן יהודה לייב אסקלס מקראקוב והרב יהונתן אייבשיץ מפראג. הרב הראשי היה גם פוסק בהתדיינות אזרחית בין יהודים, אך במאה ה- 18 תבע הפרלמנט את זכות השיפוט לעצמו, ולשם ערכו במץ, לבקשת הפרלמנט ולשימושו, לקט של מנהגי ישראל (1743).

ב- 1689 הונהג בקהילה חינוך חובה חינם וב- 1764 הוקם דפוס עברי לספרי קודש וחול.

ערב המהפכה הצרפתית פעלו המשפטנים פיירלואי לאקרטל ופייר לואי רדרר להשגת שוויון- זכויות ליהודים. רדרר אף יזם בשנת 1785 תחרות חיבורים מפורסמים באקדמיה של מץ בשאלת היהודים. ב- 1792 העניק לאפאייאט, מפקד צבא המהפכה במץ, חופש דתי ליהודים, אך החופש בוטל בימי הטרור.

הקונסיסטוריה שהוקמה בסופו של דבר במץ ב- 1808 הקיפה יותר מ- 6,500 יהודים בקהילות האיזור. ישיבת מץ קיבלה מעמד של בית-מדרש ארצי לרבנים ב- 1829, וכעבור 30 שנה הועתקה לפאריס. בית-הכנסת הגדול שוקם מיסודו ב- 1850. עם סיפוח האזור לגרמניה בשנת 1871 עברו כ- 600 מיהודי מץ לצרפת, ובמקומם הגיעו מתיישבים חדשים מגרמניה.

בסיום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, חזרה העיר לצרפת והקהילה קלטה המוני מהגרים ממזרח-אירופה ומחבל הסאר.

בשנת 1931 מנתה הקהילה היהודית במץ 4,150 נפש.


תקופת השואה
תחת הכיבוש הגרמני בימי מלחמת-העולם השנייה (1939-1945) הייתה מץ "נקייה מיהודים"; רבים נמלטו בעוד מועד ורבים אחרים, ובתוכם הרבנים בלוך וקאהלנברג, שולחו למחנות.

בית-הכנסת הגדול שימש את הגרמנים כאפסנאות.

אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות במץ. ב- 1970 התגוררו בה 3,500 יהודים, מהם כ- 40 משפחות מצפון-אפריקה. יחד עם יישובי הסביבה הקיפה הקונסיסטוריה האזורית 5,500 יהודים. הגדולים שבהם היו: תיוזוויל (450), שארגמין (270), סארבורג (180) ופורבאך (300 יהודים). במץ חמישה בתי-כנסת (מהם אחד לספרדים), תלמוד-תורה, גן-ילדים ואכסנייה לעניים.

מיקולוב (Mikulov)
(בגרמנית: Nikolsburg)
עיר בדרום מורביה, חבל הסודטים, צ'כיה.

מיקולוב שוכנת באזור כרמים בקרבת גבול אוסטריה, על קו רכבת כ- 30 קילומטרים מדרום לעיר המחוז ברנו (Brno). במיקולוב נחתם ב- 1866 הסכם השלום בין פרוסיה לאוסטריה (העיר נודעה אז בשמה הגרמני ניקולסבורג). תחילה השתייכה מיקולוב למורביה הגדולה, 1526 ל- 1918 לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

מייסדי הקהילה היהודית במיקולוב (אז ניקולסבורג) היו כנראה פליטים שגורשו מאוסטריה התיכונה ב- 1420 ויהודים שגורשו מברנו ומזנוימו (Znojmo) באמצע המאה ה- 15. בשנת 1509 העניק להם הדוכס לבית דיטריכשטיין (Dietrichstein) חסות.

ב- 1591 ניתן לקהילת מיקולוב מינהל עצמי, וראש הקהילה נשא את התואר "שופט היהודים". הקהילה התפתחה ונהייתה לגדולה ולחשובה בקהילות מורביה.

ביוני 1625 ביקר הקיסר פרדיננד השני בעיר. מסופר שבעברו ברובע היהודי נפגע אציל מפמלייתו מאבן ומת, והקיסר איים בגירוש כל היהודים אם זורק האבן לא יתייצב בפניו בתוך שלושה ימים. בתום המועד, כשאיש לא הודה במעשה, לקח עליו הרב אליקום את האשמה, וכעונש עקרו את שתי עיניו.

במגיפת דבר במיקולוב בשנים 1645 - 1646 מתו 964 יהודים. ב- 1648 קלטה הקהילה יהודים מפליטי גזירות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי). ב-1657 חיו במיקולוב 146 משפחות יהודיות, ואליהן הצטרפו 80 משפחות שגורשו מווינה ב-1670. בימי המלכה מריה-טרזיה (1740 - 1780) היו במיקולוב 620 משפחות היהודיות, כמחצית מאוכלוסיית העיר.

מ- 1754 הייתה מיקולוב מקום מושבו של הרב הארצי (Landsrabbiner) של מורביה. הרב הראשון שכיהן בתפקיד זה במיקולוב היה משה בן אהרן לבוב (למברגר) שכיהן עד 1758, אחריו כיהנו: הרב גרשון פוליץ (1758 - 1772); הרב שמלקה הורוויץ, חוקר בקבלה ובתורת הנסתר (1772 - 1778); הרב גרשון חייס (1778 - 1789); הרב מרדכי בנט, בפי העם: "רב מודקה" (1789 - 1842). הרב בנט היה משכיל במדעים, הקים ישיבה במיקולוב, וב-1791 היה במשלחת היהודים שקיבלו מהמלך ליאופולד השני הבטחה לשחרור היהודים משרות צבאי. אחריו הייתה כהונת הרב הארצי בלתי מאויישת במשך ארבע שנים, עד לכהונתו של הרב שמשון רפאל הירש (1846 - 1851), שבימיו הייתה מיקולוב עדיין מרכז החיים היהודיים במורביה. ב- 1851, כשעזב הרב הירש לפרנקפורט, הועבר מקום מושב הרב הארצי לברנו. מאז כיהנו במיקולוב רבנים מקומיים, ואלה הם: הרב הירש טלטשר, הרב יצחק ויינברגר, הרב שלמה קטש, הרב ד"ר מאיר פויכטוואנג, הרב ד"ר דוד פויכטוואנג, הרב ד"ר מוריץ לוין והרב ד"ר אלפרד וילמן.

ב- 1789, אחרי שהשלטונות הכירו רשמית ב- 52 קהילות ברחבי מורביה, מנתה קהילת מיקולוב 600 משפחות יהודיות. ב- 1793 חיו במקום 3,020 יהודים וב- 1829 נרשם המספר הגדול ביותר - 3,237 נפש.

ב- 1836 הוסרו השערים שהפרידו בין הרובע היהודי לעיר עצמה. עם האמנציפציה של יהודי הקיסרות בשנת 1848 בוטלו מגבלות ההתיישבות. באותה השנה נעשתה קהילת מיקולוב ליישות אדמיניסטרטיבית נפרדת ובראשה הועמד "ראש עיר" יהודי. בתפקיד זה כיהנו: ד"ר איגנאץ בכרך (1848 - 1859); זיגמונד בלאו (1859 - 1896), היהודי הראשון שקיבל תואר "יקיר העיר"; אדולף פרנקפורטר ומוריץ אבלס כיהנו עד 1912, אדולף כהן (1912 - 1915), ואחרון ראשי העיר היהודים היה פרנץ דויטש (1915 - 1918). בתום מלחמת העולם הראשונה, עם כינון הרפובליקה הצ'כוסלובקית בוטל המעמד המוניציפאלי העצמאי של הקהילה.

ראשי הקהל היו: זיגמונד בלאו (1859 - 1896) פיליפ כהן (1896 - 1913), גוסטב פיסק (1913 - 1920), אויגן טלטשר (1920 - 1925) וויקטור שפיצר.

בית הכנסת העתיק ה"אלט-שול" נבנה כנראה ב- 1550, ומקורו בבית תפילה שקודש כמאה שנה קודם לכן. הבימה, שהוצבה במרכז בין ארבעה עמודים, הועברה לקידמת ארון הקודש. בית הכנסת שימש את הגברים בלבד ורק ב- 1689 נבנה בסמוך בית תפילה לנשים. ה"אלט שול" נשרף ב- 1719, שופץ ונפתח מחדש ב- 1723. עד 1868 פעלו במיקולוב 12 בתי כנסת, ביניהם בית הכנסת של המהגרים מווינה ובתי תפילה של האגודות המקצועיות (חייטים, קצבים וסנדלרים) ואחד של החסידים. אחר כך הצטמצם מספרם ונותרו רק ה"אלט-נוי-שול" וה"נוי-שול".

מראשית התארגנות הקהילה למדו ילדי היהודים ב"חדרים". ב-1764 דחו השלטונות את בקשת הקהילה לפתוח בית ספר פרטי. בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוסף השני נפתח בית ספר יסודי יהודי במיקולוב בתחילת המאה ה-19. באותה עת היו שם גם בתי ספר פרטיים, ובהם הייתה רמת הלימודים גבוהה יותר. בית ספר "גרמני-עברי" לבנים, שהקימה הקהילה ב- 1839, ובו למדו גם תלמוד ופירוש רש"י, הוכרז ב-1843 כבית ספר ציבורי ובתי הספר הפרטיים החלו להסגר. מ-1896 לימדו גם מורים קתולים בבית הספר והוא איבד את אופיו היהודי. כן פעל במקום בית ספר יהודי לבנות. ב-1844 נפתח במיקולוב בית ספר יהודי לחרשים-אלמים בתרומתו של הירש קוליש (KOLLISCH). בישיבה של העיר למדו כ-400-300 תלמידים. "מוסדות הקהילה היו: "חברה קדישא" (נוסדה ב-1653), בית חולים יהודי (נפתח ב-1680), "אגודת נשים", "אגודת מלבישים" ו"אחוות רעים" (NACHSTENLIEBE).

ב-1913, לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), היה מספר היהודים בעיר 778 בלבד. כבר בספטמבר 1914, עם תחילת המלחמה, הוקם מחנה במרחק כ-5 ק"מ ממיקולוב, שבו שוכנו עשרות אלפי פליטים מגליציה ומבוקובינה. בין הפליטים היו כ-8,000 יהודים, והקהילה סייעה להם ואף פתחה עבור ילדיהם בתי ספר וישיבה. רוב הפליטים שבו למולדתם לפני סיום המלחמה. אחרי המלחמה הוסב ה"נוי שול" למועדון ספורט.

ב-1936 הוקם במיקולוב מוזיאון יהודי של מורביה ושלזיה והיו בו דפי קלף של כתבי-יד עתיקים, פרוכות, כלי קודש, פנקס "חברה קדישא" משנת 1653, מסמכים וציורים.

המתיישבים היהודים הראשונים במיקולוב, נתיני הדוכס, היו חייבים לעמוד לשרותו ולבצע כל עבודה בכל עת שנדרשו, כן נדרשו לספק בשר לחצרו. במרוצת הזמן, תמורת דמי חסות, שוחררו ממקצת העבודות, ורובם פנו למסחר. יהודי מיקולוב סחרו בשוקי ברנו ובשוקים אחרים בממלכת אוסטריה, וב-1682 שונה בעבורם יום השוק כדי שלא יתקיים בראש השנה היהודי. יהודים רבים התפרנסו מבישול יין ומייצור ושיווק של ריבת-שזיפים מיוחדת למקום (פובידל). במאה ה-17 סיפקו היהודים נרות לכל תושבי העיר ובמאה ה-18 סיפקו כסף וזהב למטבעה הקיסרית. רק מקצת היהודים עסקו בחקלאות, בעיקר בכרמים.

מאמצע המאה ה-17 היה לחייטים, לסנדלרים ולקצבים היהודים ארגון משלהם, אף-על-פי שמספר בעלי המלאכה ומספר עובדיהם הוגבל. יהודים פתחו חנויות רק ברובע היהודי, ולסחור בתוצרתם הורשו רק בשווקים. יהודים התפרנסו גם כעגלונים וכרוכלים בכפרים.

ב-1560 היו ברובע היהודי ב-32 בתים ועד שנת 1630 עלה מספרם ל-138. ב-1719 נשרף כמעט כל הרובע היהודי. יהודים רבים נמלטו ורכושם נשדד. "שופט היהודים", שביקש את עזרת הצבא, נעצר ונכבל. הדוכס מנע מהכפריים לתת מחסה ליהודים והם נאלצו לחיות תחת כיפת השמיים. מספר הבתים שהורשו לבנות מחדש הוגבל. גם בשנים 1750-1740, בעת מלחמת פרוסיה-אוסטריה, נבזזו יהודי העיר, והיו נתונים בסכנת גירוש. השריפה של שנת 1754 הותירה בידי היהודים 107 בתים. נוסף על הנזקים הכבידו על הקהילה באותה העת גם "מס גולגולת" של המלכה מריה טרזיה, מסים לשלטון המקומי, מסי קניה ומתנות לבעלי השררה. תקנות הקיסר יוזף השני מסוף המאה ה-18 הקלו במידת מה, אך התבססותם הכלכלית של יהודי הממלכה והשתלבותם בפיתוח התעשייה והמסחר התאפשרו רק אחרי האמנציפציה (1848) במחצית השנייה של המאה ה-19. יהודי הקים אז את הבנק להלוואה וחסכון במיקולוב.

בעקבות הנחת מסילות הרכבת וינה-ברנו, שעקפה את מיקולוב, ירדה חשיבותה של העיר, יהודים החלו לעקור לערים הגדולות, והקהילה הצטמצמה בהדרגה.

עם האמנציפציה השתלבו היהודים גם בחיי החברה ובפוליטיקה. בין יהודי מיקולוב היו הסופר ההוגה-דעות הירונימוס לורם (LORM) הסופר העתונאי אדוארד קולקה (KULKE) והמשורר הדרמטורג ליאו גריינר(GREINER) הם כתבו בשפה הגרמנית.

רבים מבני הקהילה התגייסו לצבא במלחמת העולם הראשונה, ובבית העלמין קבורים 25 חיילים יהודים. הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שנוסדה ב-1918 הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. ב-1920 התארגנה אגודה ציונית. מועדון יהודי לספורט, שהוקם ב-1910, נעשה בשנות העשרים לסניף של "מכבי". ב-1933 נערך במיקולוב מופע של "מכבי". כמו-כן פעלה במקום תנועת הנוער הציונית "מכבי". ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 28 יהודים מקהילת מיקולוב

בשנת 1930 חיו במיקולוב 437 יהודים, %5.6 באוכלוסייה הכללית.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן (מספטמבר 1938), שנחתם כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וכפה את סיפוח חבל הסודטים לגרמניה, התפרקה הרפובליקה צ'כוסלובקית. במארס 1939 נעשתה צ'כיה (בוהמיה ומורביה) פרוטקטוראט של גרמניה הנאצית. בעזרת חקיקה גזענית הורחקו היהודים מחיי החברה ומהכלכלה.

בשנת 1942 גורשו רוב יהודי מיקולוב דרך ברנו לגיטו טרזין (THERESIENSTADT). מקצתם מתו שם ברעב ובמחלות, אך רובם שולחו בידי הגרמנים למחנות השמדה.

אוצרות המוזיאון היהודי המקומי ורכוש הקהילה (1580 מסמכים, 210 ספרים ו-1233 תשמישי קדושה) הועברו לפני הגירוש למוזיאון היהודי המרכזי בפראג.


בשנת 1948 חיו במיקולוב 36 יהודים, רובם שרידי הקהילה, אך הם לא חידשו את החיים היהודיים. בשנות התשעים למאה ה-20 כבר לא חיו יהודים בעיר, אך בית הכנסת "אלט-נוי- שול" עדיין עמד על תילו ושופץ. בית העלמין היה מגודר ונעול ומפתחות שערו היו בידי תושב העיר שטיפח את קברו של הרב בנט.

תקנות הקהילה מהמאה ה-18 שמורות בבית-הספרים הלאומי בירושלים.