חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קסוון, אבנר

Kasvan, Avner (1837-1898), rabbi and author, born in the east Galicia town of Sniatyn, Austrian Empire (now in Ukraine). Kasvan served for many years as the rabbi of Panciu, in Moldavia, Romania, and then he was rabbi at the Choral Temple in Braila, Romania, from 1860 to 1873, and later in Craiova, Romania, and then in Ramnicu-Sarat, Romania.

An early Zionist activist, he was member of Hovevei Zion movement during 1880-1883 and maintained contacts with important contemporary Jewish leaders like Adolphe Cremieux, Sir Moses Montefiore, Benjamin F. Peixotto. Kasvan was among the first to actively oppose the discriminatory "more judaico" oath that Romania forcved on the local Jewish population before granting full equal civil rights in 1923. Kasvan was also a prolific writer contributing to numerous periodicals with articles on the Talmud and other topics.
תאריך לידה:
1837
תאריך פטירה:
1898
מקום לידה:
שניאטין
סוג אישיות:
מחבר/ת
,
רבי
מספר פריט:
237429
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

בראילה Braila
עיר על הדנובה, בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מזרח רומניה.

בשנים 1544 - 1828 היתה בראילה בקיסרות העותמאנית.

עם התפתחות העיר לנמל מסחרי גדל מספר היהודים והגיע ל- 10,000 בקירוב בסוף המאה ה- 19, שהיו 13.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה; רבע מכלל הסוחרים ובעלי-המלאכה בעיר היו יהודים.

בית הכנסת הרפורמי הראשון ברומניה הישנה הוקם בבראילה בשנת 1862. עם מוסדות הקהילה עד לשואה נמנו גן-ילדים, שני בתי-ספר (לבנים ולבנות), תיכון לבנים, מרפאה ו"לינת-צדק".

בתקופת שלטונו של "משמר הברזל" (ספטמבר 1940 - ינואר 1941) הפקיעה המשטרה רכוש יהודי ואסרה צעירים ברחוב (האוכלוסייה היהודית מנתה אז 9,115 נפש). סוחרים נאלצו להעסיק קומיסרים מטעם ה"משמר" ולהעביר את חנויותיהם לידי אנשיו. הקהילה הושיטה עזרה רבה לפליטי פולין בעיר ולקבוצת יהודים מיאסי. המרפאה היהודית טיפלה באלפי חולים.

אחרי המלחמה התרכזו בעיר כ-6,000 יהודים, ביניהם אלה שחזרו מטרנסניסטריה. ב-1950 ירד מספרם ל- 3,500.

בשנת 1969 התגוררו בעיר מאות יהודים, לאחר שמרבית החוזרים אחרי מלחמת-העולם השנייה עלו לישראל.

פאנצ'יו PANCIU

עיירה בדרום חבל מולדובה, מרחק 25 ק"מ מעיר המחוז פוקשאן, מזרח רומניה.

ההתישבות היהודית בעיירה החלה במחצית הראשונה של המאה ה- 19. ב-1831 התגוררו בה 64 יהודים, כעבור שבע שנים עלה מספרם ל-112, כמעט הוכפל. ב-1859 כבר מנו 204 נפשות והוו 17,7% מכלל התושבים, ובסוף המאה ה-19,ב-1899 הגיעו ל- 1,410 נפשות. היישוב היהודי גדל וב-1910 הגיע ל-1,509 יהודים שהם היו 52.3% מכלל התושבים במקום. בכפר הסמוך, קרוצ'יה דה ז'וס, (CRUCEA DE JOS) נמצא בית קברות יהודי עתיק ובו מצבות מ- 1850.

כבר בסוף המאה ה- 19, עוד לפני שהתארגנה קהילה, דאגו היהודים להקמת מוסדותיהם. בדיווח משנת 1898 של ראש העיר בפנצ'יו אל מנהלת מחוז פוטנה, מוזכרים שלושה בתי ספר פרטיים של היהודים במקום: בית הספר של מנדל בנו של הונה עם 10 תלמידים ו-6 תלמידות; בית הספר של פוול יצחק דוד עם 13 תלמידים ו-2 תלמידות; ובית הספר של יצחק הרשקו גינזברג ובו למדו 10 תלמידים.
ב- 1893 נוסד בית ספר עממי לבנים, שוכן בבניין שהוקם למטרה זאת, נסגר כעבור זמן עקב סיכסוכים פנימיים ונפתח מחדש ב-1900, השנה שבה התארגנה הקהילה. ב-1902 נוסד גם בית ספר לבנות, אבל לאחר שהבניין נהרס בימי מלחמת העולם הראשונה, לא חודשה יותר המסגרת הלימודית. היהודים החרדים הקימו לעצמם בית מדרש בסוף המאה ה- 19, וב-1902, שנתיים לאחר שקמה קהילה מאורגנת, נבנה בית הכנסת הגדול. ב-1910 פתחו להם בעלי המלאכה בית תפילה של עצמם. בין הרבנים הידועים של הקהילה נמנה הרב קופלר, שהיה ציוני וראש סניף מקומי של "התחיה". הרב נפטר ב- 1914, בעודו מכהן כרב הקהילה.

בעיירה המוקפת כרמים, היו הכרמים ושיווק יינות גם מקור פרנסה יהודי עיקרי. היו גם יהודים בעלי משרפות יין ובוודאי בעלי מלאכה אחרים. ההתפרעויות האנטישמיות הראשונות אירעו ב-1907, בימי מרד האיכרים. המרד פרץ על רקע תביעות האיכרים לאדמה, אבל התעמולה האנטישמית ניצלה את זעם האיכרים למטרותיה היא. האיכרים שפרצו לעיירה הרסו 72 חנויות ובתי מגורים יהודיים. ב-1913 משרתת נוצרית בבית יהודי גרמה לעלילת דם. ב-1919 יצא נלאור במקום עתון בעל עמדות אנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה הפכה העיירה לחזית וכל תושביה, יהודים ונוצרים, פונו. אחרי המלחמה מצאו השבים אליה, הריסות. מצבות בית העלמין העתיק, שגם הוא נהרס, שימשו את הנוצרים בשיקום בנייניהם. במקביל שיקמו גם היהודים את בתיהם ואת מצבם הכלכלי. ב-1928 קנתה הקהילה בכפר סמוך שטח להקמת בית עלמין.
בין שתי מלחמות העולם השתלבו היהודים בפעילות המקומית הכללית. הוקם סניף של "התאחדות היהודים ילידי הארץ". יהודים נבחרו למועצת העיירה וב-1921 נבחר ראש הקהילה כחבר הנהלת העיירה. בעקבות סיכסוך בינו לבין ראש העיירה, התפטר ראש הקהילה מהנהלת העיירה. על רקע זה ניסה ראש העיירה לפגוע בקהילה. היהודים הצליחו להביא את קובלנותיהם למשרד הפנים בבוקרשט, נערכה חקירה והנהלת הקהילה לא נפגעה.

ניצני הציונות בעיירה הופיעו בשלהי המאה ה- 19. ב-1898 הוקמה אגודת "בנות ציון", ב-1899 אגודת "למען ציון". סניף "התחייה" (המוזכר לעיל) פעל לפני מלחמת העולם הראשונה. בין שתי מלחמות העולם הוקמו קיבוצי הכשרה על אחוזות הכורמים היהודים בסביבה. ב- 1930 חיו בעיירה 677 יהודים, 9.9% מכלל התושבים.


תקופת השואה.

בספטמבר 1940 עלה לשלטון ברומניה הגנרל יון אנטונסקו, שהכליל בממשלתו את חברי "משמר הברזל" (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה), ורומניה הצטרפה למחנה הגרמני. בנובמבר אותה שנה היה האזור מרכז לרעידת אדמה קשה, בה נהרסה הקהילה ושמונה יהודים מצאו בה את מותם. כל התושבים חוייבו לפנות את העיירה, החל ביהודים. ביציאה מן העיירה, גזלו מהם אנשי "משמר הברזל" את המעט שהצילו מן הרעש ויכלו לקחת איתם. המפונים היהודים התחלקו בין הערים פוקשאן, אודובשט, בוקרסט. העיירה שוקמה והיהודים חוייבו להשתתף בהוצאות. אבל חוק מיוחד שהגדיר את העיירה כעיר רומנית נוצרית מנע את שיבת היהודים אליה.

אחרי המלחמה לא הצליחו היהודים ששבו אליה לחדש את חיי הקהילה. ב-1947 היו בה 180 יהודים.

בעיר פנצ'יו קיימים שני בתי קברות יהודיים: הראשון, אשר נוסד במחצית השנייה של המאה ה-19 והיה בשימוש עד תחילתה של המאה ה-20, נמצא בדאלול נייקולוי, בצמוד לכרמים. בית הקברות השני, שהיה בשימוש בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ועד השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ממוקם בשכונת דומברבה, בצמוד לפסי הרכבת.

שניאטין SNYATYN

(בפולנית SNIATYN)

עיר במחוז איוואנו-פראנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, שמה הקודם סטניסלבוב), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


כבר במאה ה-14 הייתה שניאטין מרכז מסחרי בזכות הירידים הגדולים שהתקיימו בה. משנת 1411 המקום מתועד כעיר. יהודים ישבו בשניאטין מ-1563. בשנת 1578 הוענק ליהודי שניאטין כתב זכויות שהתיר להם להתיישב בכל חלקי העיר, לרכוש בתים ולעסוק במסחר. ב-1628 קמה ליד העיר הישנה שניאטין החדשה, ויהודי העיר קיבלו רשות להתיישב שם. ב-1660 אישר מלך פולין את זכויות היהודים במסחר ובייצור ומכירה של משקאות חריפים. ב-1765 חיו בשניאטין 1,111 יהודים. ב-1890 עלה מספרם ל-3,916 - כ-%36 מכלל תושבי העיר.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נכבשה העיר בידי הרוסים, היהודים גורשו ונאסר עליהם לקחת דבר מרכושם.

במאות ה-18 וה-19 כיהנו בשניאטין רבנים ידועי שם, ביניהם ר' אהרון משה טויבש בעל "קרני ראם" ו"תועפות ראם" ור' דוד מאיר שעלה ב-1888 לצפת וכיהן שם כרב עד פטירתו ב- 1894. ב-1905 התיישב בשניאטין ר' נפתלי-משולם פייביש הלוי גוטסמאן, האדמו"ר מלאשקוביץ, וניהל בה את חצרו "חצר לאשקוביץ" עד פטירתו ב-1913. אחריו כיהן בנו, ר' שמשון-אפרים, עד שנספה בשואה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 הייתה שניאטין מפורסמת במסחר מפותח ובירידים גדולים. לירידים באו סוחרים מהונגריה, מיוון ומרומניה. כעיר ספר שימשה שניאטין מעבר לסחורות מגרמניה לאימפריה העותמנית, ותחנת המכס של שניאטין הייתה חכורה בידי יהודים.

ב-1911 הוקמו בעיר קואופרטיבים וחנויות של אוקראינים שהתחרו ביהודים ופגעו בעסקיהם. בימיה הקצרים של הרפובליקה האוקראינית המערבית (1919-1918), נפגעו הסוחרים היהודים, ועם חידוש השלטון הפולני באזור חל שיפור מה במצבם, עד להרעה נוספת עם המשבר הכלכלי של שנות ה-30 שהיה מלווה בתעמולה אנטישמית.

ב-1923 הוקמה בשניאטין קופת גמילות חסדים וב-1928 קם איגוד שיתופי לאשראי והוקמו ארגוני צדקה, ביניהם איגוד נשים יהודיות "לב טוב" שטיפל בעיקר בילדי עניים.

ב-1894 החלה בשניאטין פעילות ציונית. בעיר נוסדו חוג "בני ציון", איגוד "אהבת ציון" (1897) ואגודת "עזרה" (1906) שעיקר מטרתה הייתה הפצת השפה העברית וספרותה. ב- 1908 נפתח סניף ה"מזרחי" וב-1909 פעל במקום "איגוד סוציאליסטי יהודי". ב-1912 התארגנה אגודת נשים לאומית "רחל" וב-1913 - איגוד "דגל יהודה" שארגן בשורותיו ציונים אקדמאים.

ב-1918 הוקם קן "השומר הצעיר" ולידו ספרייה וב-1924 פעלו במקום סניפי "עזרה", "החלוץ" ו"פועלי ציון" והוקמו סניפי התנועות הציוניות. ב-1927 נוסד קן "בית"ר" וב-1933 הוקם סניף "אחווה". בשנות ה-30 הוקמו קני "הנוער הציוני", "גורדוניה" ו"עקיבא".

"בית העם" נחנך ב-1931 ומועדון ספורט של "הפועל" ב-1934.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בשניאטין 3,248 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) עברו בשניאטין מאות פליטים יהודים מפולין שנכבשה בידי הגרמנים, בדרכם לרומניה. מקצתם נותרו במקום ונקלטו על ידי הקהילה. בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה שניאטין, ככל שטחי מזרח פולין, לשליטת ברית המועצות.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נכבשה שניאטין בידי יחידות צבא רומניה (אז בת בריתה של גרמניה הנאצית). הרומנים שדדו את בתי היהודים וחטפו יהודים לעבודות כפייה. כעבור כשבוע פרעו הרומנים ואוקראינים מקומיים ביהודי העיר, וכ-20 יהודים נרצחו. אחר כך עברה שניאטין לשליטת צבא הונגריה (בת בריתה של גרמניה הנאצית), המושל ההונגרי עצר את פרעות האוקראינים באוכלוסיה היהודית, אך המשיך להוציא יהודים לעבודות כפייה. בספטמבר 1941 עברה העיר לשליטת הגרמנים. רכוש, כלי רכב, סוסים ופרות הוחרמו, כל היהודים בני 60-15 התפקדו כחייבים בעבודות כפייה והוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם). על היודנראט הוטל לספק יהודים לעבודות כפייה כפי שיידרש ולקלוט את יהודי הסביבה שהועברו לשניאטין.

בסוף ספטמבר רצחו הגרמנים 30 יהודים ביער סמוך לעיר. בין אוקטובר לדצמבר 1941 נרצחו שם כ-500 יהודים. בתחילת שנת 1942 נתחם גיטו ברובע של שמונה סימטאות ואליו נדחסו גם יהודי הסביבה. בצפיפות ובתנאי התברואה הקשים מתו רבים ברעב ובמחלות. באביב 1942, סמוך לחג הפסח, רוכזו יהודי העיר בידי הגרמנים ועוזריהם השוטרים האוקראינים ב"בית הספורט" העירוני, כ-5,000 הוחזקו שם כשבוע ימים ורבים מתו בתנאים הקשים ומכדורי האוקראינים שירו בהם בלי הבחנה. בסופו של דבר הוצאו מתוכם כמה בעלי מקצועות חיוניים לגרמנים וכל השאר שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). יהודים נוספים מהאזור (בין השאר מזאבלוטוב, ZABLOTOW) הובאו לגיטו. נסיונות להמלט או להסתתר לא הצליחו, וביום 7 בספטמבר 1942 החלה אקציה בגיטו. בארבעת ימי האקציה הובלו היהודים ברגל לתחנת הרכבת מהלך ארבעה קילומטרים מהעיר. רבים נורו בדרך וגופותיהם הושלכו לנהר. 1,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. שניאטין הוכרזה "יודנריין" ("פנוייה מיהודים").

המעטים ששרדו מקהילת שניאטין אחרי המלחמה עלו לארץ ישראל.

הקהילה היהודית בשנות ה -2000

הקהילה לא חודשה אחרי השואה ונכון לשנת 2014 אין יהודים במקום.
בית הכנסת משמש כבית מלאכה ולעיתים נדירות מגיעים מבקרים למקום.
בית העלמין היהודי פרוץ ומוזנח, ללא גדר וללא שער. במקום אין כמעט מצבות גלויות. בשנת 2009 נערך בבית העלמין פרויקט שימור במסגרתו ניקו המתנדבים את במקום וחשפו מצבות ששימשו לסלילה.

קראיובה Craiova

עיר מחוז, בירת מחוז דולז' (DOLJ) באuלאכיה, הרגאט, דרום רומניה.


בקראיובה היה יישוב יהודי ספרדי מן המחצית הראשונה של המאה ה-17. יהודים אשכנזים השתקעו בעיר באמצע המאה ה-19, אך רשמית נוסדה קהילתם רק ב-1913. היו להם שני בתי- כנסת, וב-1865 הקימו בית-ספר לבנים, שקלט במרוצת הזמן את בית-הספר של הספרדים.

בסוף המאה ה- 19 מנה היישוב היהודי במקום 2,891 נפש וב-1930 - 2,274, %3.6 מכלל תושבי העיר.


בימי מלחמת העולם השנייה, בינואר 1941, כונסו הסוחרים היהודיים ובמעמד מפקד המשטרה נאלצו לחתום שהם מוותרים על חנויותיהם לטובת אנשי "משמר הברזל".

1,800 מיהודי הסביבה גורשו מבתיהם ורוכזו בקראיובה; יהודים נשלחו לעבודות כפייה, למחנה קאלאפאט.

בקאריובה, שהיתה רחוקה מן החזית וגרמנים לא עברו בה, לא היו אבידות בנפש, ובתום המלחמה הגיעו לעיר גם פליטים מצפון בוקובינה, שסירבו לחזור למקומותיהם לאחר הסיפוח לרוסיה. תוך שנים אחדות עלו מרביתם לישראל.

בשנת 1969 התגוררו בקראיובה 75 משפחות יהודיות, והיה להן בית כנסת.