חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי קאמיונקה סטרומילובה

Kamianka-Buzka

מקאמיונקה סטרומילובה KAMIONKA STRUMILOWA
(באוקראינית KAMENKA BUGSKAYA)


עיר במחוז לבוב, אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה במחוז טרנופול, גליציה המזרחית, פולין.

הקהילה היהודית

קאמיונקה סטרומילובה מתועדת ככפר, שקיבל זכויות של עיר ב-1448. יהודים ישבו שם כבר ב- 1456. ב-1589 הותר להם לבנות בתים ולסחור בעיר ובסביבתה. זכויותיהם הושוו לזכויות תושבי העיר הנוצרים, והנוצרים התחייבו להגן על היהודים.

מראשית המאה ה-17 הייתה במקום קהילה מאורגנת וב-1627 הוחל בבניית בית כנסת. באותה עת כיהן שם הרב מרדכי הלוי, בנו של יהושע רייצס שמת על קידוש השם. הרב שלום הלוי רוזנפלד היה אב"ד בקהילה במחצית הראשונה של המאה ה-19 ובסוף המאה כיהן שם הרב יצחק דב בר לוין.

ב-1910 ישבו בקאמיונקה סטרומילובה 3,549 יהודים שהיו 44 אחוזים מאוכלוסיית העיר, מאז הלך וירד מספרם. ב-1913 כילתה שרפה בתים ורכוש רב. בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נמלטו יהודים רבים מהעיר שנכבשה בידי הרוסים, ולא כולם חזרו כששב האזור לשליטת פולין העצמאית בתום המלחמה.

תחילה התפרנסו יהודי קאמיונקה סטרומילובה כסוחרים, חוכרי אדמה וחוכרי בתי מרזח ומקצתם היו בעלי מלאכה. ירידים התקיימו בעיר שלש פעמים בשנה והיהודים סחרו בבהמות, מלח, תבואה, עצים ודגים. אחרי מלחמת העולם הראשונה עברו היהודים למסחר זעיר והיו ביניהם יותר בעלי מלאכה. נפתחו קרנות לעזרה הדדית, קופת גמילות חסדים וב-1925 סניף בנק עממי. כמו-כן נפתחו קורסים ללימוד מקצוע לבני הנוער.

בתחילת המאה העשרים התחילה בעיר פעילות ציונית, שהתגברה בין שתי מלחמות העולם. ב-1920 נפתח קן "השומר הצעיר", "פועלי ציון" פתחו ספרייה ציבורית. ב-1924 נפתח בית ספר עברי משלים ופעל עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1925 נפתח סניף "עזרה". כן פעלו במקום "התאחדות פועלי ציון", "המזרחי", "השומר הדתי" ו"בנות מזרחי". הציונים הכלליים הקימו את "אחוה" ואת קן הנוער הציוני, גם הציונים הרביזיוניסטים ותנועת הנוער "בית"ר" פעלו במקום. יהודי קאמיונקה סטרומילובה השתתפו בבחירות לקונגרסים הציוניים.

בבחירות למועצת העיר נבחרו 5 נציגים יהודים בין 16 חברי המועצה. מקצת בני נוער יהודים פעלו בתנועה הקומוניסטית במחתרת.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקאמיונקה סטרומילובה 3,283 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין, וקאמיונקה סטרומילובה בתוכם, תחת שליטת ברית המועצות. הקהילה קלטה פליטים יהודים ממערב פולין הכבושה בידי הגרמנים. השלטונות הסובייטים אסרו פעילות לאומית ופוליטית ומוסדות הקהילה פוזרו. מוסדות כלכליים הולאמו והיהודים השתלבו במערכת הכלכלית הסובייטית. פליטים יהודים שסירבו לקבל אזרחות סובייטית גורשו בסוף יוני 1940 לפנים ברית המועצות.

כשבוע אחרי מתקפתם על ברית המועצות (שנפתחה ב-22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את אזור קאמיונקה סטרומילובה. למחרת הכיבוש, ב-29 ביוני, הם רצחו כ-200 יהודים וב-2 ביולי עודדו אוקראינים מקומיים לערוך בהם פרעות שבמהלכן נרצחו עוד כמה מאות יהודים.

ביולי 1941 הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם), מקס פרידהופר, היושב-ראש הראשון שלו נרצח בידי הגסטפו אחרי שסירב לשתף פעולה עם הגרמנים.

ב-10 בנובמבר 1941 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ביהודי העיר. הגרמנים הוציאו את היהודים מבתיהם לכיכר, מיינו ושיחררו בעלי מקצועות חיוניים, לקחו כ-500 יהודים ליער סמוך ורצחו אותם שם.

בנובמבר הוקם בעיר מחנה לעבודת כפייה שקלט גם יהודים מישובי הסביבה. היודנראט ארגן מקומות עבודה ליהודים בעיר והקים מטבח ציבורי ומרפאה. ובכל זאת מתו רבים במחלות וברעב בחורף 1942-1941.

בראשית קיץ 1942 חולקו תעודות לעובדים במקומות עבודה מוכרים. ביוני צורפו ליהודי המקום יהודים מכמה ישובים קטנים בסביבה וב-15 בספטמבר החלה אקציה נוספת ביהודי העיר. 1,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (Belzec) ועשרות נרצחו בעיר עצמה. ב-21 בספטמבר רצחו הגרמנים עוד כ-600 מיהודי קאמיונקה סטרומילובה.

אחר האירועים האלה נבנו מחבואים בעיר ו"בונקרים" ביערות הסמוכים. הגרמנים ועוזריהם האוקראינים גילו את רובם ורצחו את המסתתרים. ב-28 באוקטובר 1942 חוסלה הקהילה היהודית. מלבד כמה בעלי מלאכה שעבדו במתקנים צבאיים וכמה יהודים שהושארו לארגון הרכוש היהודי, שולחו כל היהודים הנותרים לבלז'ץ.

עדיין נותרו כמה יהודים במחנה העבודה במקום, אך גם שם החל תהליך ההשמדה, נמשכו הוצאות להורג מדי פעם בפעם עד אשר ביולי 1943 חוסל המחנה כליל. סבורים שבמשך קיומו של המחנה מצאו שם את מותם כ-5,000 יהודים.

קמיונקה סטרומילובה שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. 

הקהילה היהודית אחרי השואה

רק כ - 20 יהודים שרדו את המלחמה ורובם הוחבאו ע"י משפחות פולניות.היהודים לא חזרו לעיר וחיי הקהילה היהודית לא חודשו בה.

בית הכנסת בעיר נבנה מעץ באמצע המאה ה- 18 ( ראה תמונה ) .הוא נשרף ע"י הגרמנים בזמן המלחמה ולא שוקם אחריה.

 

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
231498
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
REITZES

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. רייצס הוא מטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה, במקרה הזה מהשם הפרטי רייצה. פירוש שם המשפחה רייצס הוא "בנו של רייצה".רייצה הוא גרסה של השמות רוזה או רבקה. היהודים השתמשו בפטרונימים ובמטרונימים, כלומר שמות שנגזרו משות הפרטיים של אבות המשפחה, זמן רב לפני שהפכו לשמות משפחה קבועים. הפטרונימים היהודיים מבוססים על השפה העברית ושמות מקראיים. היהודים הספרדים והמזרחים שאלו שמות רבים משכיניהם הערבים, היהודים האשכנזים נהגו לעתים קרובות לתרגם שמות עברים ליידיש או לשפה הוורנקולרית (ע"פ השפה של הרוב האתני באזור בו שכנו בתפוצות), או השתמשו בסיומות שהתקבלו מהשפות המדוברות בסביבתם.

בוסק BUSK

(במקורות יהודיים: ביסק)


עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בבוסק באמצע המאה ה-15. ב-1502 היתה שם קהילה מאורגנת ולה בית כנסת, בית עלמין ובית מרחץ. ב-1564 קיבלו יהודי בוסק כתב זכויות, שלפיו הותר להם לגור בכל חלקי העיר, להקים בנינים חדשים, לנהל מסחר סיטונאי וקמעונאי בכל ערי רייסן ופודוליה וניתנה להם זכות שחיטה ומכירת בשר לנוצרים. בסוף המאה ה-16 חיו בבוסק כ-150 משפחות יהודיות.

בפרעות ת"ח ות"ט (חמלניצקי, 1648) נהרגו בעיר כ-100 יהודים. באותה תקופה היתה קהילת בוסק כפופה לקהילת לבוב וקיימה את כל מוסדות הקהילה ובית חולים.

במאה ה-18 היתה בוסק אחד ממרכזי הכת הפרנקיסטית. ממנה יצא יעקב פרנק, מייסד הכת, לויכוח הגדול בלבוב ב-1759.

עם חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 עבר האזור לשליטת אוסטריה, ובראשית המאה ה-19 ישבו בבוסק כ-400 יהודים.

במאה ה-19 היו רוב יהודי-בוסק חסידי בלז ואולסק. ובתחילת המאה ה-20 כבר ישבו שם כ- 2,000 יהודים שהיו כשליש מכלל האוכלוסיה, אך בגלל הגירת רבים מיהודי-בוסק לארצות-הברית בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ואחריה, ירד מספרם וב-1931 הם היו רק %23 מאוכלוסיית העיר, כ-1,600 נפש.


במאה ה-16 סחרו יהודי בוסק עם נסיכות ואלאכיה ויבאו תבואות, אריגים, מלח ודגים. הם נחשבו לגדולי הסוחרים במדינת-רייסין ושווקו תוצרת חקלאית לעיר הנמל גדנסק (GDANSK). כן עסקו בחכירת-אחוזות ובהלוואות ברבית.

במאה ה-19 התפרנסו יהודי בוסק ממסחר זעיר וממלאכה. העשירים היו חוכרי מסים.

בתחילת המאה ה-20 היו הסוחרים מאורגנים באיגוד משלהם, ובעלי המלאכה התארגנו באיגוד "יד חרוצים". לשני האיגודים היתה קופת גמילות-חסדים לשם הלואות לנזקקים.


ב-1927 נבחרו למועצת העיר 17 יהודים מתוך 48 נבחרים. בבחירות ב-1933 נבחרו רק ארבעה יהודים מכלל 16 חברי המועצה.

פעילות ציונית בעיר החלה כבר בראשית המאה ה-20 כשהוקם איגוד ציוני "אהבת-ציון" ולידו איגוד-נוער שפתח ספרייה עברית. ב-1908 ניסו הציונים להקים בית ספר עברי, אולם החרדים התנגדו לכך וגרמו לסגירתו. בפולין אחרי מלחמת העולם הראשונה פעלו בעיר סניפי "הציונים הכלליים", "הציונים הרדיקליים", "המזרחי", "התאחדות פועלי-ציון" ו"הציונים הרביזיוניסטים". כן פעלה שם "אגודת-ישראל" הלא-ציונית וכמה יהודים היו חברים במפלגה הקומוניסטית במחתרת. מבין תנועות-הנוער הציוניות פעלו: "השומר הצעיר", "בית"ר", "גורדוניה", "אחווה" ו"השחר".

ב-1921 הוקם בית-ספר עברי משלים "שפה ברורה". כן פעל בבוסק "איגוד ספורט יהודי".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבוסק 1,900 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין, ובוסק בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

עם כניסת הסובייטים לבוסק הופסקה פעילות מוסדות הקהילה ופוזרו המסגרות הפוליטיות. רוב חנויות היהודים נסגרו, בעלי-המלאכה אולצו להתארגן בקואופרטיבים, יהודים אמידים או בעלי עבר ציוני התקשו למצוא עבודה, ואילו יהודים בעלי השקפה קומוניסטית השתלבו במוסדות הממשל.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), נכנסו הגרמנים לעיר ב-1 ביולי 1941. באמצע יולי הם אספו בסיוע המשטרה האוקראינית, 30 יהודים מנכבדי הקהילה ובתוכם רב הקהילה, ר' אברהם באב"ד ורצחו אותם ליד הכפר הסמוך יאבלונקה (JABLONKA). באותו חודש הוקם היודנראט, ולידו משטרה יהודית. בחורף 1942-1941 נשלחו צעירים יהודים למחנות עבודה בקראסנה (KRASNA) ובסביבות-זלוצ'וב (ZLOCROW). למרות הרעב, המחלות והרדיפות, המשיכו יהודי-בוסק לקיים חיים יהודיים. מניינים לתפילה התכנסו בסתר, וילדים למדו עברית. באביב ובקיץ 1942 עבדו רוב-הגברים והנשים במפעלים חיוניים לגרמנים.

ביום הכיפורים תש"ב, 21 בספטמבר 1942 הייתה האקציה (פעולת חיסול) הראשונה. יהודים רבים הסתתרו, וכ-700 נאספו במקום-הריכוז ונורו ליד בורות שהוכנו מראש ליד הכפר זבוז'ה (ZBOZE) שבקרבת זלוצ'וב. רבים נקברו בעודם בחיים.

אחרי האקציה הועברו היהודים שנותרו לגיטו שנתחם בעיר והוקף בגדר-תיל. לשם הובאו גם שרידי הקהילות היהודיות הקטנות שבסביבה. בצפיפות ובמחסור פרצה מגיפת טיפוס הבהרות ורבים מתו.

במחצית הראשונה של 1943 התארגנה בגיטו מחתרת, חבריה הצליחו לאסוף נשק, אך הגרמנים עלו על עקבותיהם וחיסלו אותם.

ב-19 במאי 1943 הייתה אקציה במחנה העבודה שהוקם ליד בוסק ב-1942. 300 העובדים שולחו למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב ושם מצאו את מותם. ב-21 במאי 1943 חוסל גם הגיטו. הגברים הועברו למחנה יאנובסקה, נשים וילדים נרצחו בשטח הגטו וביער.

בסוף יוני 1943 רצחו הגרמנים 140 יהודים שהסתתרו בבונקרים באזור בוסק. בין היהודים היו כמה חמושים בנשק והם לחמו בגרמנים באותו המעמד. הגרמנים המשיכו במצוד אחר יהודים מסתתרים ואלו שנתגלו נרצחו במקום, עד ששוחררה העיר בידי הצבא הסובייטי.

אחרי שחרור-העיר, ב-18 ביולי 1944, באו לשם כמה יהודים ששרדו. הם עזבו מיד ועלו לארץ-ישראל.

שנות ה-2000

הקהילה היהודית לא חודשה לאחר השואה ונכון לשנת 2014 לא היו במקום יהודים בכלל. בית העלמין היהודי מוקף גדר אבנים ואינו נעול. המקום מוזנח ואינו מטופל. המצב הגיע לידי כך שמצבות נגנבו לצורך בניה ועדרים של מרעה מסתובבים שם חופשי. יש במקום קברות אחים לא מסומנים ולעיתים מגיעים יחידים וקבוצות לביקורים.

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי קאמיונקה סטרומילובה

Kamianka-Buzka

מקאמיונקה סטרומילובה KAMIONKA STRUMILOWA
(באוקראינית KAMENKA BUGSKAYA)


עיר במחוז לבוב, אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה במחוז טרנופול, גליציה המזרחית, פולין.

הקהילה היהודית

קאמיונקה סטרומילובה מתועדת ככפר, שקיבל זכויות של עיר ב-1448. יהודים ישבו שם כבר ב- 1456. ב-1589 הותר להם לבנות בתים ולסחור בעיר ובסביבתה. זכויותיהם הושוו לזכויות תושבי העיר הנוצרים, והנוצרים התחייבו להגן על היהודים.

מראשית המאה ה-17 הייתה במקום קהילה מאורגנת וב-1627 הוחל בבניית בית כנסת. באותה עת כיהן שם הרב מרדכי הלוי, בנו של יהושע רייצס שמת על קידוש השם. הרב שלום הלוי רוזנפלד היה אב"ד בקהילה במחצית הראשונה של המאה ה-19 ובסוף המאה כיהן שם הרב יצחק דב בר לוין.

ב-1910 ישבו בקאמיונקה סטרומילובה 3,549 יהודים שהיו 44 אחוזים מאוכלוסיית העיר, מאז הלך וירד מספרם. ב-1913 כילתה שרפה בתים ורכוש רב. בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נמלטו יהודים רבים מהעיר שנכבשה בידי הרוסים, ולא כולם חזרו כששב האזור לשליטת פולין העצמאית בתום המלחמה.

תחילה התפרנסו יהודי קאמיונקה סטרומילובה כסוחרים, חוכרי אדמה וחוכרי בתי מרזח ומקצתם היו בעלי מלאכה. ירידים התקיימו בעיר שלש פעמים בשנה והיהודים סחרו בבהמות, מלח, תבואה, עצים ודגים. אחרי מלחמת העולם הראשונה עברו היהודים למסחר זעיר והיו ביניהם יותר בעלי מלאכה. נפתחו קרנות לעזרה הדדית, קופת גמילות חסדים וב-1925 סניף בנק עממי. כמו-כן נפתחו קורסים ללימוד מקצוע לבני הנוער.

בתחילת המאה העשרים התחילה בעיר פעילות ציונית, שהתגברה בין שתי מלחמות העולם. ב-1920 נפתח קן "השומר הצעיר", "פועלי ציון" פתחו ספרייה ציבורית. ב-1924 נפתח בית ספר עברי משלים ופעל עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1925 נפתח סניף "עזרה". כן פעלו במקום "התאחדות פועלי ציון", "המזרחי", "השומר הדתי" ו"בנות מזרחי". הציונים הכלליים הקימו את "אחוה" ואת קן הנוער הציוני, גם הציונים הרביזיוניסטים ותנועת הנוער "בית"ר" פעלו במקום. יהודי קאמיונקה סטרומילובה השתתפו בבחירות לקונגרסים הציוניים.

בבחירות למועצת העיר נבחרו 5 נציגים יהודים בין 16 חברי המועצה. מקצת בני נוער יהודים פעלו בתנועה הקומוניסטית במחתרת.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקאמיונקה סטרומילובה 3,283 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין, וקאמיונקה סטרומילובה בתוכם, תחת שליטת ברית המועצות. הקהילה קלטה פליטים יהודים ממערב פולין הכבושה בידי הגרמנים. השלטונות הסובייטים אסרו פעילות לאומית ופוליטית ומוסדות הקהילה פוזרו. מוסדות כלכליים הולאמו והיהודים השתלבו במערכת הכלכלית הסובייטית. פליטים יהודים שסירבו לקבל אזרחות סובייטית גורשו בסוף יוני 1940 לפנים ברית המועצות.

כשבוע אחרי מתקפתם על ברית המועצות (שנפתחה ב-22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את אזור קאמיונקה סטרומילובה. למחרת הכיבוש, ב-29 ביוני, הם רצחו כ-200 יהודים וב-2 ביולי עודדו אוקראינים מקומיים לערוך בהם פרעות שבמהלכן נרצחו עוד כמה מאות יהודים.

ביולי 1941 הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם), מקס פרידהופר, היושב-ראש הראשון שלו נרצח בידי הגסטפו אחרי שסירב לשתף פעולה עם הגרמנים.

ב-10 בנובמבר 1941 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ביהודי העיר. הגרמנים הוציאו את היהודים מבתיהם לכיכר, מיינו ושיחררו בעלי מקצועות חיוניים, לקחו כ-500 יהודים ליער סמוך ורצחו אותם שם.

בנובמבר הוקם בעיר מחנה לעבודת כפייה שקלט גם יהודים מישובי הסביבה. היודנראט ארגן מקומות עבודה ליהודים בעיר והקים מטבח ציבורי ומרפאה. ובכל זאת מתו רבים במחלות וברעב בחורף 1942-1941.

בראשית קיץ 1942 חולקו תעודות לעובדים במקומות עבודה מוכרים. ביוני צורפו ליהודי המקום יהודים מכמה ישובים קטנים בסביבה וב-15 בספטמבר החלה אקציה נוספת ביהודי העיר. 1,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (Belzec) ועשרות נרצחו בעיר עצמה. ב-21 בספטמבר רצחו הגרמנים עוד כ-600 מיהודי קאמיונקה סטרומילובה.

אחר האירועים האלה נבנו מחבואים בעיר ו"בונקרים" ביערות הסמוכים. הגרמנים ועוזריהם האוקראינים גילו את רובם ורצחו את המסתתרים. ב-28 באוקטובר 1942 חוסלה הקהילה היהודית. מלבד כמה בעלי מלאכה שעבדו במתקנים צבאיים וכמה יהודים שהושארו לארגון הרכוש היהודי, שולחו כל היהודים הנותרים לבלז'ץ.

עדיין נותרו כמה יהודים במחנה העבודה במקום, אך גם שם החל תהליך ההשמדה, נמשכו הוצאות להורג מדי פעם בפעם עד אשר ביולי 1943 חוסל המחנה כליל. סבורים שבמשך קיומו של המחנה מצאו שם את מותם כ-5,000 יהודים.

קמיונקה סטרומילובה שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. 

הקהילה היהודית אחרי השואה

רק כ - 20 יהודים שרדו את המלחמה ורובם הוחבאו ע"י משפחות פולניות.היהודים לא חזרו לעיר וחיי הקהילה היהודית לא חודשו בה.

בית הכנסת בעיר נבנה מעץ באמצע המאה ה- 18 ( ראה תמונה ) .הוא נשרף ע"י הגרמנים בזמן המלחמה ולא שוקם אחריה.

 

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

לבוב
בוסק
לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4
בוסק BUSK

(במקורות יהודיים: ביסק)


עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בבוסק באמצע המאה ה-15. ב-1502 היתה שם קהילה מאורגנת ולה בית כנסת, בית עלמין ובית מרחץ. ב-1564 קיבלו יהודי בוסק כתב זכויות, שלפיו הותר להם לגור בכל חלקי העיר, להקים בנינים חדשים, לנהל מסחר סיטונאי וקמעונאי בכל ערי רייסן ופודוליה וניתנה להם זכות שחיטה ומכירת בשר לנוצרים. בסוף המאה ה-16 חיו בבוסק כ-150 משפחות יהודיות.

בפרעות ת"ח ות"ט (חמלניצקי, 1648) נהרגו בעיר כ-100 יהודים. באותה תקופה היתה קהילת בוסק כפופה לקהילת לבוב וקיימה את כל מוסדות הקהילה ובית חולים.

במאה ה-18 היתה בוסק אחד ממרכזי הכת הפרנקיסטית. ממנה יצא יעקב פרנק, מייסד הכת, לויכוח הגדול בלבוב ב-1759.

עם חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 עבר האזור לשליטת אוסטריה, ובראשית המאה ה-19 ישבו בבוסק כ-400 יהודים.

במאה ה-19 היו רוב יהודי-בוסק חסידי בלז ואולסק. ובתחילת המאה ה-20 כבר ישבו שם כ- 2,000 יהודים שהיו כשליש מכלל האוכלוסיה, אך בגלל הגירת רבים מיהודי-בוסק לארצות-הברית בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ואחריה, ירד מספרם וב-1931 הם היו רק %23 מאוכלוסיית העיר, כ-1,600 נפש.


במאה ה-16 סחרו יהודי בוסק עם נסיכות ואלאכיה ויבאו תבואות, אריגים, מלח ודגים. הם נחשבו לגדולי הסוחרים במדינת-רייסין ושווקו תוצרת חקלאית לעיר הנמל גדנסק (GDANSK). כן עסקו בחכירת-אחוזות ובהלוואות ברבית.

במאה ה-19 התפרנסו יהודי בוסק ממסחר זעיר וממלאכה. העשירים היו חוכרי מסים.

בתחילת המאה ה-20 היו הסוחרים מאורגנים באיגוד משלהם, ובעלי המלאכה התארגנו באיגוד "יד חרוצים". לשני האיגודים היתה קופת גמילות-חסדים לשם הלואות לנזקקים.


ב-1927 נבחרו למועצת העיר 17 יהודים מתוך 48 נבחרים. בבחירות ב-1933 נבחרו רק ארבעה יהודים מכלל 16 חברי המועצה.

פעילות ציונית בעיר החלה כבר בראשית המאה ה-20 כשהוקם איגוד ציוני "אהבת-ציון" ולידו איגוד-נוער שפתח ספרייה עברית. ב-1908 ניסו הציונים להקים בית ספר עברי, אולם החרדים התנגדו לכך וגרמו לסגירתו. בפולין אחרי מלחמת העולם הראשונה פעלו בעיר סניפי "הציונים הכלליים", "הציונים הרדיקליים", "המזרחי", "התאחדות פועלי-ציון" ו"הציונים הרביזיוניסטים". כן פעלה שם "אגודת-ישראל" הלא-ציונית וכמה יהודים היו חברים במפלגה הקומוניסטית במחתרת. מבין תנועות-הנוער הציוניות פעלו: "השומר הצעיר", "בית"ר", "גורדוניה", "אחווה" ו"השחר".

ב-1921 הוקם בית-ספר עברי משלים "שפה ברורה". כן פעל בבוסק "איגוד ספורט יהודי".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבוסק 1,900 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין, ובוסק בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

עם כניסת הסובייטים לבוסק הופסקה פעילות מוסדות הקהילה ופוזרו המסגרות הפוליטיות. רוב חנויות היהודים נסגרו, בעלי-המלאכה אולצו להתארגן בקואופרטיבים, יהודים אמידים או בעלי עבר ציוני התקשו למצוא עבודה, ואילו יהודים בעלי השקפה קומוניסטית השתלבו במוסדות הממשל.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941), נכנסו הגרמנים לעיר ב-1 ביולי 1941. באמצע יולי הם אספו בסיוע המשטרה האוקראינית, 30 יהודים מנכבדי הקהילה ובתוכם רב הקהילה, ר' אברהם באב"ד ורצחו אותם ליד הכפר הסמוך יאבלונקה (JABLONKA). באותו חודש הוקם היודנראט, ולידו משטרה יהודית. בחורף 1942-1941 נשלחו צעירים יהודים למחנות עבודה בקראסנה (KRASNA) ובסביבות-זלוצ'וב (ZLOCROW). למרות הרעב, המחלות והרדיפות, המשיכו יהודי-בוסק לקיים חיים יהודיים. מניינים לתפילה התכנסו בסתר, וילדים למדו עברית. באביב ובקיץ 1942 עבדו רוב-הגברים והנשים במפעלים חיוניים לגרמנים.

ביום הכיפורים תש"ב, 21 בספטמבר 1942 הייתה האקציה (פעולת חיסול) הראשונה. יהודים רבים הסתתרו, וכ-700 נאספו במקום-הריכוז ונורו ליד בורות שהוכנו מראש ליד הכפר זבוז'ה (ZBOZE) שבקרבת זלוצ'וב. רבים נקברו בעודם בחיים.

אחרי האקציה הועברו היהודים שנותרו לגיטו שנתחם בעיר והוקף בגדר-תיל. לשם הובאו גם שרידי הקהילות היהודיות הקטנות שבסביבה. בצפיפות ובמחסור פרצה מגיפת טיפוס הבהרות ורבים מתו.

במחצית הראשונה של 1943 התארגנה בגיטו מחתרת, חבריה הצליחו לאסוף נשק, אך הגרמנים עלו על עקבותיהם וחיסלו אותם.

ב-19 במאי 1943 הייתה אקציה במחנה העבודה שהוקם ליד בוסק ב-1942. 300 העובדים שולחו למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב ושם מצאו את מותם. ב-21 במאי 1943 חוסל גם הגיטו. הגברים הועברו למחנה יאנובסקה, נשים וילדים נרצחו בשטח הגטו וביער.

בסוף יוני 1943 רצחו הגרמנים 140 יהודים שהסתתרו בבונקרים באזור בוסק. בין היהודים היו כמה חמושים בנשק והם לחמו בגרמנים באותו המעמד. הגרמנים המשיכו במצוד אחר יהודים מסתתרים ואלו שנתגלו נרצחו במקום, עד ששוחררה העיר בידי הצבא הסובייטי.

אחרי שחרור-העיר, ב-18 ביולי 1944, באו לשם כמה יהודים ששרדו. הם עזבו מיד ועלו לארץ-ישראל.

שנות ה-2000

הקהילה היהודית לא חודשה לאחר השואה ונכון לשנת 2014 לא היו במקום יהודים בכלל. בית העלמין היהודי מוקף גדר אבנים ואינו נעול. המקום מוזנח ואינו מטופל. המצב הגיע לידי כך שמצבות נגנבו לצורך בניה ועדרים של מרעה מסתובבים שם חופשי. יש במקום קברות אחים לא מסומנים ולעיתים מגיעים יחידים וקבוצות לביקורים.
רייצס
REITZES

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. רייצס הוא מטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה, במקרה הזה מהשם הפרטי רייצה. פירוש שם המשפחה רייצס הוא "בנו של רייצה".רייצה הוא גרסה של השמות רוזה או רבקה. היהודים השתמשו בפטרונימים ובמטרונימים, כלומר שמות שנגזרו משות הפרטיים של אבות המשפחה, זמן רב לפני שהפכו לשמות משפחה קבועים. הפטרונימים היהודיים מבוססים על השפה העברית ושמות מקראיים. היהודים הספרדים והמזרחים שאלו שמות רבים משכיניהם הערבים, היהודים האשכנזים נהגו לעתים קרובות לתרגם שמות עברים ליידיש או לשפה הוורנקולרית (ע"פ השפה של הרוב האתני באזור בו שכנו בתפוצות), או השתמשו בסיומות שהתקבלו מהשפות המדוברות בסביבתם.