חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי טלוסטה

טלוסטה TOLSTOJE

(בפולנית TLUSTE, במקורות יהודיים: טויסט)

עיר במחוז טרנופול, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בטלוסטה בסוף המאה ה-17. במחצית הראשונה של המאה ה-18 ישב בטלוסטה הבעש"ט (הבעל שם טוב), ר' ישראל בן אליעזר, ומכאן החל להפיץ את תורת החסידות. עד מלחמת העולם השנייה נשתמרה בבית-העלמין המקומי מצבת אמו של הבעש"ט.

תחילה היתה קהילת טלוסטה כפופה לקהילת צ'ורטקוב. מאמצע המאה ה-19 היה לטלוסטה רב משלה. בסוף המאה ה-19 היו רוב יהודי טלוסטה חסידי צ'ורטקוב, ויז'ניץ וקופיצינצה (KOPYCZYNCE), לכל זרם היה קלויז משלו ונאבקו ביניהם על השליטה במוסדות הקהילה.

ב-1900 ישבו בטלוסטה 2,172 יהודים שהיו כ-%60 מכלל תושבי העיר.

בתחילת המאה ה-20 נפתח בטלוסטה בית-ספר מיסודו של הברון הירש. בין שתי מלחמות- העולם הקימה "אגודת-ישראל" בית-ספר לבנות "בית-יעקב", ובחסותה של אגודת "תרבות" נפתח בית-ספר עברי. ב-1936 נפתחה גמנסיה יהודית פרטית למסחר. ב-1937 התחילו בבניית "בית-העם" שנועד לפעולות תרבות של יהודי העיר.

בין בני טלוסטה היו: הנריק ביגלאייזן (יליד 1855, נכדו של ר' נחמן קרוכמל), מוציא לאור של ספרים מדעיים-ספרותיים; ד"ר דב בר (ברנארד) ואכשטיין (1935-1868), חוקר תולדות יהודי אוסטריה; והמשורר שמשון מלצר (יליד 1909), שהנציח את הקהילה ביצירותיו.

תושביה הנוצרים של טלוסטה היו אכרים. היהודים התפרנסו ממסחר בתוצרת חקלאית, בעיקר בתבואה. משפחות אחדות עסקו בייצור יי"ש, ורוב בתי המרזח היו בבעלות יהודים. מוקד הפעילות הכלכלית היה יום השוק השבועי. מסילת הרכבת שנחנכה ב-1899 סייעה להגדלת היצוא החקלאי לגרמניה.

יהודים רבים היו בעלי מלאכה. בראשית המאה ה-20 הקימו יהודי טלוסטה בתי חרושת קטנים לייצור גרביים, אריגים, רשתות לשיער ומתפרות ללבנים. במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נפגעו רוב העסקים בעיר, וקופת גמילת-חסד סייעה ליהודים להשתקם.

בשנות השלושים למאה העשרים ביצעו קבלני בניין יהודים ופועלים יהודים עבודות בנייה בעיר ובסביבה. ב-1931 בנה קבלן יהודי תחנת חשמל מרכזית בטלוסטה. ב-1937 הוקם בבעלות יהודית מפעל לבטון ולסיתות אבן לציפוי אומנותי.

בטלוסטה היו איגודים של סוחרים זעירים ושל חקלאים יהודים. אגודת "יד חרוצים" ריכזה את רוב בעלי המלאכה היהודים. כן היו בעיר ארבעה רופאים יהודים, ששה עורכי-דין ושופט יהודי אחד.

אחרי המשבר הכלכלי של שנות ה-30 גברה המצוקה הכלכלית בקהילה, מוסדות הקהילה וארגוני "ביקור חולים" ו"אגודת-נשים" סייעו לנזקקים. ב-1938 הוקם בטלוסטה ארגון של אלמנות ויתומים. ארגון יוצאי טלוסטה בארצות-הברית סייע בתרומות.

פעילות ציונית התחילה בטלוסטה בראשית המאה ה-20. ב-1906 פעלו האגודות "תקוות-ציון" - לגברים ו"רות" - לנשים. ב-1912 נוסדה "אגודה יהודית סוציאליסטית", ב-1923 נתארגן סניף "התאחדות". בין שתי מלחמות העולם היו בעיר סניפים של "הציונים הכלליים", "הציונים הרבזיוניסטים" "המזרחי" ו"ויצ"ו", כן פעלו סניפי "אגודת-ישראל" ו"הבונד". רוב תנועות הנוער הציוניות קיימו את סניפיהן בטלוסטה. בחסותן נפתחו קורסים ללימוד עברית, וליד ההסתדרות הציונית פעלה ספרייה ציבורית.

ב-1931 חיו בטלוסטה כ-1,700 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים שימשה טלוסטה מקום מעבר לפליטים ממערב פולין שניסו להמלט לרומניה. בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנסו הסובייטים לטלוסטה ב-17 בספטמבר.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) גוייסו צעירים יהודים לצבא האדום. קבוצות יהודים התארגנו לבריחה לפנים ברית המועצות עם הצבא האדום הנסוג, אולם רק מעטים הצליחו.

ב-6 ביולי 1941 פינו הסובייטים את טלוסטה, ולמחרת ניסו האוקראינים, שפרעו ביהודי הכפרים הסמוכים ורצחו כ-200 יהודים, לחדור לעיר. הכומר האוקראיני איזבולסקי ועורך הדין האוקראיני סימצ'יק פעלו למנוע את כניסתם. גם הכומר הפולני של טלוסטה הצטרף למאבק למנוע את פגיעת האוכלוסיה הנוצרית ביהודים.

ב-9 ביולי נכנסו לטלוסטה יחידות של צבא הונגריה, בת בריתם של הגרמנים. פרשים הונגרים הכניסו את סוסיהם לבית המדרש, והחלה חטיפת יהודים לעבודות כפייה.

ב-1 באוגוסט הגיעו לטלוסטה כ-2,000 יהודים שההונגרים גירשו מקרפטורוס (KARPATORUS). הקהילה הקימה ועד מיוחד לעזרת הפליטים. כעבור שלושה שבועות הובלו הפליטים לעיר קאמייניץ פודולסק (KAMIENIEC-PODOLSK) שבאוקראינה ושם נרצחו בידי הגרמנים עם עוד אלפי יהודים שגורשו מהונגריה.

ב-1 בספטמבר 1941 עברה העיר לשליטת הגרמנים. יהודים בני 12 ומעלה חוייבו לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן-דוד כחול. נאסר על יהודים להלך ברחוב הראשי או לצאת את העיר. באותו חודש הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט נדרש לספק אנשים לעבודות-כפייה, למסור דברי-ערך לגרמנים ולערוך מפקד של יהודי העיר.

בסתיו 1941 גדלה מצוקת הרעב בעיר והיודנראט פתח מטבח ציבורי. בחורף 1942-1941 נדרש היודנראט לספק יהודים לעבודה בחוות חקלאיות ובמחנות עבודה בסביבת העיר. ביולי 1942 הייתה אקציה (פעולת חיסול) ביהודי טלוסטה, במהלכה שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC(, 200 קשישים וחולים ו-75 צעירות יהודיות. אחרי האקציה הראשונה הכינו יהודי טלוסטה מקומות-מחבוא.

ב-5 באוקטובר 1942 נערכה אקציה שנייה, כ-1,000 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. מאות נוספים נרצחו ברחובות טלוסטה, ביניהם תינוקות רבים, ונקברו בקבר אחים בבית העלמין היהודי בעיר.

בחורף 1942 מתו רבים מטיפוס הבהרות ומרעב. אנשי הגיסטפו נהגו לירות ביהודים שנראו בחצרות, וחטפו יהודים ברחובות לשם צירופם לשילוחי השמדה בעיר צ'ורטקוב (CZORTKOW). לטלוסטה המשיכו להגיע פליטים מישובי הסביבה.

ב-27 במאי 1943, באקציה השלישית, נרצחו בבית-העלמין כ-3,000 יהודים ונקברו בשני קברי- אחים. אחר-כך הרגו הגרמנים גם את 70 הצעירים היהודים שעסקו בכריית הבורות ובמיון בגדי-הנרצחים. עוד כ-800 יהודים נרצחו ברחובות העיר כשניסו להימלט. אלה שהצליחו להימלט מידי הגרמנים נרצחו בידי הכנופיות של אוקראינים. אחרי האקציה רוכזו כ-3,000 יהודים בגיטו, שהכיל רק כמה עשרות בתים.

ב-5 ביוני 1943 (ג' סיון תש"ג) חוסל הגיטו. כ-1,000 יהודים הובלו לבית-העלמין ונרצחו. ב-9 ביוני הועברו שרידי יהודי טלוסטה לצ'ורטקוב, והעיר הוכרזה "יודנריין" ("נקיה מיהודים").

יהודים ספורים שהצליחו בעזרת מכרים אוקראינים לצאת לעבר רומניה, הוסגרו לידי הגרמנים ונרצחו. יהודים שהסתתרו ביערות הסביבה נרצחו בידי לאומנים אוקראינים.

ב-1 בינואר 1944, עם התקרב החזית הרוסית, חוסל גם מחנה העבודה שליד טלוסטה, שכלל יהודים מהעיר והסביבה.

ב-23 במרס פינה הצבא הגרמני את העיר ובו ביום נכנסו יחידות הצבא הסובייטי. כ-100 יהודים, משרידי יהודי העיר ומחנה העבודה שיצאו לקראת הסובייטים, ניספו בהפצצת מטוסים גרמנים.

עם סיום המלחמה באזור חזרו לטלוסטה כ-100 יהודים. רובם עזבו את העיר ועלו לארץ-ישראל, אחדים היגרו לארצות אחרות.

שנות ה- 2000

לאחר השואה לא חודשה הקהילה היהודית במקום. בית העלמין היהודי השייך לעירייה פתוח ומגודר, אולם הוא אינו נעול וכל אחד יכול להיכנס. נכון לשנת 2006 היו במקום כ- 400 מצבות, שחלקן הגדול שבור ובחלקן הכתב על המצבה נמחק. כמו כן, ישנה במקום אנדרטה לזכר נרצחי השואה, אותה פוקדים לעיתים מבקרים בקבוצות או לבד.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
230617
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

צ'ורטקוב CHORTKOV

(בפולנית CZORTKOW, באוקראינית CHORTKIV)

עיר במחוז טרנופול, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים התיישבו בעיר עם היווסדה במאה ה-16. בגזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) נהרסה הקהילה וכמעט כל יהודי המקום, 50 משפחות, נרצחו. ההנהגה היהודית הטילה איסור על חידוש הקהילה בצ'ורטקוב. ורק בראשית המאה ה-18 שוב התיישבו שם יהודים. ב- 1765 נימנו בעיר 746 יהודים ומספרם הלך ועלה. בסוף המאה ה-18 כבר ישבו בצ'ורטקוב כ- 2,000 יהודים ובסוף המאה ה-19 למעלה מ-3,000.

צ'ורטקוב נעשתה מרכז חסידי כאשר השתקע בה (1860) ר' דוד משה פרידמן, בנו של ר' ישראל מרוז'ין. בן העיר קארל אמיל פראנצוז (1904-1848) מתאר בספרו "יהודי בארנוב" את הווי הקהילה ואנשיה.

ערב מלחמת-העולם השנייה התגוררו בצ'ורטקוב כ-8,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, ובאמצע ספטמבר נכנסו הסובייטים לצ'ורטקוב. פעילות קהילתית ופוליטית הופסקה, רכוש פרטי הוחרם ויהודים רבים השתלבו בקואפרטיבים המקצועיים ובפקידות הממשל. בית-הכנסת נעשה למוקד החיים היהודית, ובו התארגן הסיוע לפליטים מפולין הכבושה בידי הנאצים, שבאו לעיר.

גרמניה תקפה את ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 והצבא הגרמני נכנס לצ'ורטקוב ב-6 ביולי 1941. תוך זמן קצר נרצחו מאות יהודים בעיר וביער הסמוך בידי הגרמנים ועוזריהם האוקראינים. 330 יהודים נרצחו באותו החודש בחצר בית-הסוהר המקומי. ראש ה"יודנראט" (מועצת יהודים מטעם) שמואל קרוה נאסר והוצא להורג באוקטובר על התנגדותו לצווי הגרמנים. זה היה גם גורלם של 200 משכילים יהודים בני המקום ושל מאות פליטים יהודים מהונגריה שהובאו לעיר.

בחורף 1942-1941 נחטפו מאות יהודים לעבודת כפייה במחנות. באוגוסט 1942 הועברו 2,000 מיהודי צ'ורטקוב למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC) וכ-500 ילדים, חולים וזקנים נורו בעיר עצמה. באוגוסט 1943 נערכה ה"אקציה" (פעולת חיסול) האחרונה. וכאשר נכנסו הכוחות הסובייטיים לצ'ורטקוב במרס 1944 מצאו בעיר ובמחנה העבודה הסמוך לא יותר מ- 100 יהודים.

עם ראשי המחתרת הלוחמת בגיטו וביערות נמנו ראובן רוזנברג, מאיר ואסרמן והאחים הנייק ומונדק נוסבוים.

הקהילה היהודית בעיר בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנות 2014 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-50 נפש. בעיר יש קהילה ומרכז חסד. ראש הקהילה היה מר יעקב ברנוב. כמו כן, יש בעיר שלושה בתי עלמין יהודיים- אחד מטופל על ידי השלטונות ושני האחרים מוזנחים וללא טיפול.

כתובת הקהילה: רחוב סיצינסקי 3-8

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי טלוסטה
טלוסטה TOLSTOJE

(בפולנית TLUSTE, במקורות יהודיים: טויסט)

עיר במחוז טרנופול, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בטלוסטה בסוף המאה ה-17. במחצית הראשונה של המאה ה-18 ישב בטלוסטה הבעש"ט (הבעל שם טוב), ר' ישראל בן אליעזר, ומכאן החל להפיץ את תורת החסידות. עד מלחמת העולם השנייה נשתמרה בבית-העלמין המקומי מצבת אמו של הבעש"ט.

תחילה היתה קהילת טלוסטה כפופה לקהילת צ'ורטקוב. מאמצע המאה ה-19 היה לטלוסטה רב משלה. בסוף המאה ה-19 היו רוב יהודי טלוסטה חסידי צ'ורטקוב, ויז'ניץ וקופיצינצה (KOPYCZYNCE), לכל זרם היה קלויז משלו ונאבקו ביניהם על השליטה במוסדות הקהילה.

ב-1900 ישבו בטלוסטה 2,172 יהודים שהיו כ-%60 מכלל תושבי העיר.

בתחילת המאה ה-20 נפתח בטלוסטה בית-ספר מיסודו של הברון הירש. בין שתי מלחמות- העולם הקימה "אגודת-ישראל" בית-ספר לבנות "בית-יעקב", ובחסותה של אגודת "תרבות" נפתח בית-ספר עברי. ב-1936 נפתחה גמנסיה יהודית פרטית למסחר. ב-1937 התחילו בבניית "בית-העם" שנועד לפעולות תרבות של יהודי העיר.

בין בני טלוסטה היו: הנריק ביגלאייזן (יליד 1855, נכדו של ר' נחמן קרוכמל), מוציא לאור של ספרים מדעיים-ספרותיים; ד"ר דב בר (ברנארד) ואכשטיין (1935-1868), חוקר תולדות יהודי אוסטריה; והמשורר שמשון מלצר (יליד 1909), שהנציח את הקהילה ביצירותיו.

תושביה הנוצרים של טלוסטה היו אכרים. היהודים התפרנסו ממסחר בתוצרת חקלאית, בעיקר בתבואה. משפחות אחדות עסקו בייצור יי"ש, ורוב בתי המרזח היו בבעלות יהודים. מוקד הפעילות הכלכלית היה יום השוק השבועי. מסילת הרכבת שנחנכה ב-1899 סייעה להגדלת היצוא החקלאי לגרמניה.

יהודים רבים היו בעלי מלאכה. בראשית המאה ה-20 הקימו יהודי טלוסטה בתי חרושת קטנים לייצור גרביים, אריגים, רשתות לשיער ומתפרות ללבנים. במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נפגעו רוב העסקים בעיר, וקופת גמילת-חסד סייעה ליהודים להשתקם.

בשנות השלושים למאה העשרים ביצעו קבלני בניין יהודים ופועלים יהודים עבודות בנייה בעיר ובסביבה. ב-1931 בנה קבלן יהודי תחנת חשמל מרכזית בטלוסטה. ב-1937 הוקם בבעלות יהודית מפעל לבטון ולסיתות אבן לציפוי אומנותי.

בטלוסטה היו איגודים של סוחרים זעירים ושל חקלאים יהודים. אגודת "יד חרוצים" ריכזה את רוב בעלי המלאכה היהודים. כן היו בעיר ארבעה רופאים יהודים, ששה עורכי-דין ושופט יהודי אחד.

אחרי המשבר הכלכלי של שנות ה-30 גברה המצוקה הכלכלית בקהילה, מוסדות הקהילה וארגוני "ביקור חולים" ו"אגודת-נשים" סייעו לנזקקים. ב-1938 הוקם בטלוסטה ארגון של אלמנות ויתומים. ארגון יוצאי טלוסטה בארצות-הברית סייע בתרומות.

פעילות ציונית התחילה בטלוסטה בראשית המאה ה-20. ב-1906 פעלו האגודות "תקוות-ציון" - לגברים ו"רות" - לנשים. ב-1912 נוסדה "אגודה יהודית סוציאליסטית", ב-1923 נתארגן סניף "התאחדות". בין שתי מלחמות העולם היו בעיר סניפים של "הציונים הכלליים", "הציונים הרבזיוניסטים" "המזרחי" ו"ויצ"ו", כן פעלו סניפי "אגודת-ישראל" ו"הבונד". רוב תנועות הנוער הציוניות קיימו את סניפיהן בטלוסטה. בחסותן נפתחו קורסים ללימוד עברית, וליד ההסתדרות הציונית פעלה ספרייה ציבורית.

ב-1931 חיו בטלוסטה כ-1,700 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים שימשה טלוסטה מקום מעבר לפליטים ממערב פולין שניסו להמלט לרומניה. בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנסו הסובייטים לטלוסטה ב-17 בספטמבר.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) גוייסו צעירים יהודים לצבא האדום. קבוצות יהודים התארגנו לבריחה לפנים ברית המועצות עם הצבא האדום הנסוג, אולם רק מעטים הצליחו.

ב-6 ביולי 1941 פינו הסובייטים את טלוסטה, ולמחרת ניסו האוקראינים, שפרעו ביהודי הכפרים הסמוכים ורצחו כ-200 יהודים, לחדור לעיר. הכומר האוקראיני איזבולסקי ועורך הדין האוקראיני סימצ'יק פעלו למנוע את כניסתם. גם הכומר הפולני של טלוסטה הצטרף למאבק למנוע את פגיעת האוכלוסיה הנוצרית ביהודים.

ב-9 ביולי נכנסו לטלוסטה יחידות של צבא הונגריה, בת בריתם של הגרמנים. פרשים הונגרים הכניסו את סוסיהם לבית המדרש, והחלה חטיפת יהודים לעבודות כפייה.

ב-1 באוגוסט הגיעו לטלוסטה כ-2,000 יהודים שההונגרים גירשו מקרפטורוס (KARPATORUS). הקהילה הקימה ועד מיוחד לעזרת הפליטים. כעבור שלושה שבועות הובלו הפליטים לעיר קאמייניץ פודולסק (KAMIENIEC-PODOLSK) שבאוקראינה ושם נרצחו בידי הגרמנים עם עוד אלפי יהודים שגורשו מהונגריה.

ב-1 בספטמבר 1941 עברה העיר לשליטת הגרמנים. יהודים בני 12 ומעלה חוייבו לשאת סרט שרוול לבן ועליו מגן-דוד כחול. נאסר על יהודים להלך ברחוב הראשי או לצאת את העיר. באותו חודש הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט נדרש לספק אנשים לעבודות-כפייה, למסור דברי-ערך לגרמנים ולערוך מפקד של יהודי העיר.

בסתיו 1941 גדלה מצוקת הרעב בעיר והיודנראט פתח מטבח ציבורי. בחורף 1942-1941 נדרש היודנראט לספק יהודים לעבודה בחוות חקלאיות ובמחנות עבודה בסביבת העיר. ביולי 1942 הייתה אקציה (פעולת חיסול) ביהודי טלוסטה, במהלכה שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC(, 200 קשישים וחולים ו-75 צעירות יהודיות. אחרי האקציה הראשונה הכינו יהודי טלוסטה מקומות-מחבוא.

ב-5 באוקטובר 1942 נערכה אקציה שנייה, כ-1,000 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. מאות נוספים נרצחו ברחובות טלוסטה, ביניהם תינוקות רבים, ונקברו בקבר אחים בבית העלמין היהודי בעיר.

בחורף 1942 מתו רבים מטיפוס הבהרות ומרעב. אנשי הגיסטפו נהגו לירות ביהודים שנראו בחצרות, וחטפו יהודים ברחובות לשם צירופם לשילוחי השמדה בעיר צ'ורטקוב (CZORTKOW). לטלוסטה המשיכו להגיע פליטים מישובי הסביבה.

ב-27 במאי 1943, באקציה השלישית, נרצחו בבית-העלמין כ-3,000 יהודים ונקברו בשני קברי- אחים. אחר-כך הרגו הגרמנים גם את 70 הצעירים היהודים שעסקו בכריית הבורות ובמיון בגדי-הנרצחים. עוד כ-800 יהודים נרצחו ברחובות העיר כשניסו להימלט. אלה שהצליחו להימלט מידי הגרמנים נרצחו בידי הכנופיות של אוקראינים. אחרי האקציה רוכזו כ-3,000 יהודים בגיטו, שהכיל רק כמה עשרות בתים.

ב-5 ביוני 1943 (ג' סיון תש"ג) חוסל הגיטו. כ-1,000 יהודים הובלו לבית-העלמין ונרצחו. ב-9 ביוני הועברו שרידי יהודי טלוסטה לצ'ורטקוב, והעיר הוכרזה "יודנריין" ("נקיה מיהודים").

יהודים ספורים שהצליחו בעזרת מכרים אוקראינים לצאת לעבר רומניה, הוסגרו לידי הגרמנים ונרצחו. יהודים שהסתתרו ביערות הסביבה נרצחו בידי לאומנים אוקראינים.

ב-1 בינואר 1944, עם התקרב החזית הרוסית, חוסל גם מחנה העבודה שליד טלוסטה, שכלל יהודים מהעיר והסביבה.

ב-23 במרס פינה הצבא הגרמני את העיר ובו ביום נכנסו יחידות הצבא הסובייטי. כ-100 יהודים, משרידי יהודי העיר ומחנה העבודה שיצאו לקראת הסובייטים, ניספו בהפצצת מטוסים גרמנים.

עם סיום המלחמה באזור חזרו לטלוסטה כ-100 יהודים. רובם עזבו את העיר ועלו לארץ-ישראל, אחדים היגרו לארצות אחרות.

שנות ה- 2000

לאחר השואה לא חודשה הקהילה היהודית במקום. בית העלמין היהודי השייך לעירייה פתוח ומגודר, אולם הוא אינו נעול וכל אחד יכול להיכנס. נכון לשנת 2006 היו במקום כ- 400 מצבות, שחלקן הגדול שבור ובחלקן הכתב על המצבה נמחק. כמו כן, ישנה במקום אנדרטה לזכר נרצחי השואה, אותה פוקדים לעיתים מבקרים בקבוצות או לבד.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
קופיצ'נצה
רוסיה
צ'ורטקוב

רוסיה
ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.
צ'ורטקוב CHORTKOV

(בפולנית CZORTKOW, באוקראינית CHORTKIV)

עיר במחוז טרנופול, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים התיישבו בעיר עם היווסדה במאה ה-16. בגזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) נהרסה הקהילה וכמעט כל יהודי המקום, 50 משפחות, נרצחו. ההנהגה היהודית הטילה איסור על חידוש הקהילה בצ'ורטקוב. ורק בראשית המאה ה-18 שוב התיישבו שם יהודים. ב- 1765 נימנו בעיר 746 יהודים ומספרם הלך ועלה. בסוף המאה ה-18 כבר ישבו בצ'ורטקוב כ- 2,000 יהודים ובסוף המאה ה-19 למעלה מ-3,000.

צ'ורטקוב נעשתה מרכז חסידי כאשר השתקע בה (1860) ר' דוד משה פרידמן, בנו של ר' ישראל מרוז'ין. בן העיר קארל אמיל פראנצוז (1904-1848) מתאר בספרו "יהודי בארנוב" את הווי הקהילה ואנשיה.

ערב מלחמת-העולם השנייה התגוררו בצ'ורטקוב כ-8,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, ובאמצע ספטמבר נכנסו הסובייטים לצ'ורטקוב. פעילות קהילתית ופוליטית הופסקה, רכוש פרטי הוחרם ויהודים רבים השתלבו בקואפרטיבים המקצועיים ובפקידות הממשל. בית-הכנסת נעשה למוקד החיים היהודית, ובו התארגן הסיוע לפליטים מפולין הכבושה בידי הנאצים, שבאו לעיר.

גרמניה תקפה את ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 והצבא הגרמני נכנס לצ'ורטקוב ב-6 ביולי 1941. תוך זמן קצר נרצחו מאות יהודים בעיר וביער הסמוך בידי הגרמנים ועוזריהם האוקראינים. 330 יהודים נרצחו באותו החודש בחצר בית-הסוהר המקומי. ראש ה"יודנראט" (מועצת יהודים מטעם) שמואל קרוה נאסר והוצא להורג באוקטובר על התנגדותו לצווי הגרמנים. זה היה גם גורלם של 200 משכילים יהודים בני המקום ושל מאות פליטים יהודים מהונגריה שהובאו לעיר.

בחורף 1942-1941 נחטפו מאות יהודים לעבודת כפייה במחנות. באוגוסט 1942 הועברו 2,000 מיהודי צ'ורטקוב למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC) וכ-500 ילדים, חולים וזקנים נורו בעיר עצמה. באוגוסט 1943 נערכה ה"אקציה" (פעולת חיסול) האחרונה. וכאשר נכנסו הכוחות הסובייטיים לצ'ורטקוב במרס 1944 מצאו בעיר ובמחנה העבודה הסמוך לא יותר מ- 100 יהודים.

עם ראשי המחתרת הלוחמת בגיטו וביערות נמנו ראובן רוזנברג, מאיר ואסרמן והאחים הנייק ומונדק נוסבוים.

הקהילה היהודית בעיר בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנות 2014 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-50 נפש. בעיר יש קהילה ומרכז חסד. ראש הקהילה היה מר יעקב ברנוב. כמו כן, יש בעיר שלושה בתי עלמין יהודיים- אחד מטופל על ידי השלטונות ושני האחרים מוזנחים וללא טיפול.

כתובת הקהילה: רחוב סיצינסקי 3-8
צ'ורטקוב
ISRAEL BA'AL HASHEM TOV, "THE BESHT"