חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

Rabbinowitz, Shaul Pinhas

Hebrew author

Born in Taurage to a family of rabbis, he was ordained rabbi by Yitshak Salanter but he was also interested in Haskalah and taught himself Russian and German. After working as a tutor in varous Lithuanian towns, he settled in Warsaw in 1875 and wrote for the Hebrew press. At first he was inclined towards socialist cosmopolitanism. After the 1881 pogroms he supported emigration to the United States but then became an ardent advocate of Hibbat Zion, becoming secretary of its Warsaw branch and attending the 1884 Kattowitz Conference. He was a founder of the Warsaw branch of the Bnei Moshe secret Zionist society and attended the first Zionist Congress. He translated Graetz's History of the Jews into Hebrew. His last years were spent in poverty in Frankfurt on Main.
תאריך לידה:
1845
תאריך פטירה:
1910
מקום לידה:
טאווריג
סוג אישיות:
סופרים
מספר פריט:
227783
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
RABBINOWITZ

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתשמישי דת או פעולות בעלות אופן דתי, ומתארים.

רבינוביץ, המכיל את הסופית הסלבית "-וביץ" שפירושה "בנו של", הוא שם משפחה שפירושו "בן הרב".

שמות משפחה דומים המצביעים על ייחוס רבני כוללים את מרביץ תורה, חכם, מורי, דיין, רבי וריבי.

שמות משפחה יהודיים רבים קשורים בתואר רבי. אחד מהם הוא רבינא, שהוא שמם של שני אמוראים.

אבנרבי בתועד בשנת 1206; אלרבי ב-1282; רבי ב-1283 עם שמואל רבי מטורטוסה, ספרד; רבי במאה ה-13 וגם ב-1462, ו-1465; אדרבי במאה ה-16; וריבי ב-1782.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי רבינוביץ כוללים את הסופרת הגרמניה ילידת רוסיה שרה (סוניה) רבינוביץ (1918-1880).

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

פראנקפורט על הנהר מיין

(במקורות היהודיים פד"מ, ראשי תיבות של פרנקפורט דמיין)

עיר במחוז הסן נאסאו, גרמניה.

הקהילה היהודית


פראנקפורט הייתה מרכז מסחרי מראשיתה, וקרוב לוודאי שסוחרים יהודיים היו מבקרים בירידי-הסתיו שלה מדי שנה. ב-1074 מנה הקיסר היינריך ה-4 את פראנקפורט עם הערים הפתוחות לפני יהודי וורמייזא, ללא תשלום דמי-מכס.

במאה ה-12 הייתה פראנקפורט קהילה מאורגנת ומשגשגת, אם כי קטנה בכמות. ב-1241 התפרעו תושבי העיר, הרסו את בתי-היהודים ורצחו יותר מ-150 מתוך 200 היהודים במקום, ביניהם שלושת רבני הקהילה. רבים הוטבלו לנצרות. בקהילות גרמניה נכללה בשעתה בט' באב תפילה מיוחדת לזכר הקדושים. בחקירה שנערכה בפקודת פרידריך השני התברר שהמהומות החלו בגלל שמד מאונס. תושבי העיר זכו בחנינה, שלומם של היהודים הובטח ועל המתפרעים הוטלו קנסות כבדים. כעבור שלושים שנה שוב הייתה פראנקפורט קהילה שוקקת חיים, ולה בית-כנסת מרכזי ("אלטשול"), בית-עלמין, בית-מרחץ, בתי-חולים לאנשי המקום ולעוברי-אורח, "בית-ריקודים" לחתונות ולאירועים חברתיים אחרים ומוסדות חינוך וצדקה.

במחצית הראשונה של המאה ה-14 הוכבד עול המסים לקופת המלך ולעירייה, והתועלת שהפיקו מן היהודים מנעה רדיפות. אולם הפרעות שפרצו בתקופת "המגיפה השחורה" לא פסחו על יהודי פראנקפורט. הקיסר קארל ה-4 ויתר לאנשי העיר, תמורת תשלום נאה, על זכויות היהודים, וכעבור זמן קצר נמחקה הקהילה מעל פני האדמה. יהודים רבים הציתו את בתיהם במו ידיהם כדי שלא ייפלו בידי ההמון המתפרע.

פראנקפורט חזרה ופתחה את שעריה בפני יהודים ב-1360. פעילותם הכלכלית הייתה חשובה לעיר המשגשגת. מעתה חוייב כל יהודי להגיש בקשה אישית להיתר-ישיבה מדי שנה בשנה, אגב תשלום מסים והיטלים כבדים. הותקנה מערכת תקנות להסדרת היחסים בין העיר לקהילה.

בין רבני המקום וראשי הקהל במאה ה-14 נמנו זיסקינד וימפפן, שהביא את גופת המהר"ם מרוטנבורג לקבר ישראל, ואלכסנדר זוסלין הכהן.

בשנת 1462 הועברו 110 היהודים שחיו אז בפראנקפורט לרחוב מיוחד, מוקף חומות ושערים, וזאת על-פי דרישות חוזרות ונשנות מצד הקיסר והכנסיה, לרבות האפיפיור. היהודים לא הורשו לחרוג מהגבולות שנקבעו להם, והצפיפות בגיטו גדלה, אבל הארגון הקהילתי התחזק והסתעף. מנהיגים דתיים וחילוניים ("הוכמייסטר" ו"באומייסטר") יצרו מסורת מקומית שנשמרה בקפדנות בחיי הדת, החברה והכלכלה. גדול הרבנים בדורות ההם היה נתן אפשטיין.

מלחמת האיכרים ומלחמות-הדת במאה ה-16 האפילו על חיי הקהילה ואף על-פי כן נוצרו בעיר תנאים נוחים ליוזמה כלכלית, ויהודי פראנקפורט הצליחו לשמור על זכויותיהם. הקהילה (בת 900 נפש) הגיעה לשיא שגשוגה לקראת סוף המאה, וגם נעשתה למקום תורה בזכות הישיבות של ר' אליעזר טרווס ור' עקיבא בן יעקב פראנקפורטר, ופסקי בית-הדין שלה מצאו להם מהלכים בקהילות רבות בגרמניה.

כנסים רבניים נערכו בפראנקפורט בשנים 1562, 1582, 1603. כל אותו זמן נמשך המאבק בעיר בין המשפחות המיוחסות ובין הסוחרים הזעירים ובעלי-המלאכה, שרבים מהם היו בעלי-חוב של היהודים. ב-1614 פרץ לגיטו אספסוף, בהנהגת הצורר וינצנט פטמילך; היהודים גורשו מן העיר. כעבור שנתיים הוצאו להורג ראשי המתפרעים והיהודים הוחזרו ברוב טקס לחומות הגיטו. מאז נחוג בקהילה יום כ' באדר כ"פורים של וינץ" (כלומר וינצנט). ר' ישעיה הורוביץ, בעל "שני לוחות הברית" (השל"ה הקדוש), רבה של פראנקפורט משנת 1606, לא היה בין החוזרים. בין רבני הקהילה האחרים היו בנו שבתאי הורוביץ; חיים כהן, נכדו של המהר"ל מפראג; מאיר בן יעקב הכהן שיף, יליד המקום, אהרן שמואל קאידאנובר ובנו צבי הירש.

יהודי פראנקפורט פיתחו מנהגי תפילה מיוחדים שעליהם הייתה גאוות הקהילה מאות בשנים (הם לוקטו בידי יוסף יוספא האן בספרו "יוסיף אומץ"). בדליקה בשנת 1711 שפרצה בביתו של הרב הראשי נפתלי בן יצחק הכהן עלה באש כמעט כל הרובע היהודי; תושביו נאלצו לחזור אליו לאחר שנבנה מחדש.

בחיי הקהילה שלטו משפחות עתיקות ששמן נגזר מצורת השלטים בפתחי בתיהם, כגון רוטשילד ("שלט אדום"), שווארצשילד ("שלט שחור") קאן ושיף. לישיבות של ר' שמואל שוטן ור' יעקב יהושע פאלק נהרו תלמידים ממקומות יישוב אחרים בגרמניה. התנועה לתיקונים בחינוך היהודי, מחוגו של משה מנדלסון בברלין, מצאה לה מהלכים בקרב המשפחות היהודיות האמידות בפראנקפורט, שראו בתנועה צעד לקראת האמאנציפאציה. 49 מחשובי הקהילה חתמו על ה"ביאור" של מנדלסון (1782), ואילו הרב הראשי פנחס הורוביץ תקף אותו בחריפות, וב-1797 הטיל חרם על תכנית להקים בית-ספר ללימודי-חול.

ב-1806 נכללה פראנקפורט בקונפדראציה של הריין מיסודו של נאפוליון וכעבור חמש שנים בוטל הגיטו ופורסמה הצהרה על שוויון-זכויות, שכללה במפורש גם את היהודים. אחרי תבוסת נאפוליון ביקש הסנאט של פראנקפורט לבטל את זכויות היהודים, וסיכל את מאמציה של משלחת הקהילה בקונגרס הווינאי (1815).

אחרי משא-ומתן ממושך, שבמהלכו אירעו בשנת 1819 "מהומות הפ-הפ", הוענקו ליהודים זכויות שוות בחיים האזרחיים (1824) אבל חוקי-אפליה מסויימים הוחזרו על כנם והרכבו של ועד הקהילה ופעולותיו נשארו בפיקוח הסנאט.

בינתיים הלך והתרחב הקרע בין דתיים ורפורמיים בתוך הקהילה. הרב צבי הירש הורוביץ אמנם חידש את הסכמת אביו לסידור-התפילה שהוציא שמשון היידנהיים, שכלל תרגום לגרמנית ופירוש למדני, אולם לא היה בכך כדי לספק את חסידי הרפורמה וההתבוללות. עוד ב-1804 הם הקימו בית-ספר כללי בשם "פילאנטרופין", ובו הייתה תכנית לימודים חילונית. בית הספר נעשה במרוצת הזמן למעוז הרפורמה ביהדות. כעבור שלוש שנים נוסדה לשכת "הבונים החופשיים", וחבריה פעלו בתוקף לקידום תנועת החילון בקהילה. בשנים 1832-1817 הורכב ועד הקהילה על טהרת חברי הלשכה. ב-1819 נסגרו כל ה"חדרים" בפקודת המשטרה, וועד הקהילה מצדו מנע הקמת בית-ספר דתי-כללי. מספר בחורי הישיבות פחת והלך. ב-1842 נאמד שיעור המשפחות החרדיות בקהילה בפחות מ-%10 מכלל יהודי פראנקפורט. באותה השנה העלו הרפורמים את התביעה לבטל את המצוות שמקורן בתלמוד, את ברית-המילה ואת האמונה בביאת המשיח. הרב הישיש שלמה אברהם טרייר, אחד משני נציגי פראנקפורט לסנהדרין של פאריס ב-1807, פירסם קובץ של תשובות רבנים וחוקרים בני-דורו, בגרמנית, על משמעות המילה ביהדות. ב-1845 נערכה בפראנקפורט ועידת רבנים חסידי
הרפורמה, וביניהם בן המקום ר' אברהם גייגר (רב בפראנקפורט בשנים 1870-1863). התנועה המהפכנית ב-1848 החישה את מהלך האמאנציפאציה שהושגה סופית ב-1864.

עם התרופפות המשטר האוטוקראטי בקהילה הקימה קבוצת חרדים אגודה משלהם, בהנהגת הרב שמשון רפאל הירש (1851). משפחת רוטשילד תרמה להקמת בית-כנסת אורתודוכסי חדש. ב-1876 יצאה האגודה מרשות הקהילה והקימה עדה נפרדת, שצורת החיים ומוסדות החינוך שבה שימשו אות ומופת ליהדות המסורתית בגרמניה כולה. מ-3,300 יהודים בערך ב-1817 גדלה הקהילה בפראנקפורט לכדי 10,000 ב-1871 וקרוב ל-22,000 בסוף המאה (%7,5 מכלל האוכלוסיה).

יהודים רבים מן האזורים הכפריים השתקעו בעיר המשגשגת, במידה רבה בזכות יוזמתם של סוחרים ואנשי-ממון יהודיים. רבים ממוסדות העיר - בתי- חולים, ספריות ומוזיאונים - הוקמו בתרומות של יהודים, במיוחד של משפחת רוטשילד. ליאופולד זונמאן ייסד את העתון הליבראלי "פראנקפורטר צייטונג" ואוניברסיטת פראנקפורט הוקמה ב-1912 בעיקר בכספי יהודים. בין מוסדות הקהילה היו שלושה בתי-ספר ("פילאנטרופין", בית-ספר יסודי ותיכון), "ישיבה", שני בתי-חולים, בית-יתומים, מושב-זקנים, אגודות צדקה ושני בתי-עלמין (העתיק נסגר ב-1828). יהודי פראנקפורט הירבו לסייע למהגרים יהודים נזקקים ותרמו ביד נדיבה ל"כוללים" בארץ ישראל (דרך פראנקפורט היו נשלחות התרומות מכל מערב-אירופה מאז המאה ה-16).

משנת 1906 הופיע בפראנקפורט השבועון החרדי "דער איזראעליט". בספרייה העירונית הייתה מחלקה יהודית ובה אוסף נדיר של ספרים וכתבי-עת יהודיים. בעשור הראשון של המאה העשרים נבנו בפראנקפורט עוד כמה בתי-כנסת מפוארים. ב-1920 הקים פראנץ רוזנצווייג מכון ללימודי היהדות, ומארטין בובר, אז פרופסור באוניברסיטת פראנקפורט, היה מרצה בו לפני קהל רב. נוסדו עוד שתי "ישיבות", האחת על-ידי הרב יעקב הופמאן, שנעשה רב הקהילה החרדית ב-1922.

בין גדולי הקהילה היו הסופר לודביג ברנה, ההיסטוריון י"מ יוסט, האמנים בנו אלקאן ומוריץ אופנהיים, הביוכימאי פאול אהרליך והסוציולוג פראנץ אופנהיימר. בציבור החרדי בלטו יעקב רוזנהיים ויצחק ברויאר.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בפראקפורט למעלה מ- 25,000 יהודים.


תקופת השואה

באפריל 1933, חודש אחרי עלותם לשלטון בגרמניה, הכריזו הנאצים חרם על בתי- עסק של יהודים ועל בעלי המקצועות חופשיים בציבור היהודי. פוטרו פקידים, אקאדמאים, שחקנים ומוסיקאים. בלחץ השלטון והמפלגה נסגרו או הועברו לידיים "אריות" רוב החברות היהודיות, בעוד יחידות הס"א וסטודנטים נאציים מטילים אימה על היהודים. הקהילה הגיבה בהרחבת השירותים הקיימים, בפתיחת מוסדות חדשים לסיוע כלכלי, ביצירת אפשרויות תעסוקה והכשרה מקצועית, בהקמת מוסדות חינוך לנוער ולמבוגרים ובסיוע להגירה, הכל בפיקוחו הקפדני של הגסטאפו.

ב"ליל הבדולח" בנובמבר 1938 הועלו באש בתי-הכנסת הגדולים של שתי העדות; בנייני הקהילה, בתים פרטיים וחנויות נפרצו ונשדדו. מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות-הריכוז בוכנוואלד ודאכאו. אחר-כך התמזגה העדה החרדית עם הקהילה הכללית, בפקודת השלטונות. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, השתלבה הקהילה המאוחדת ב"איחוד הקהילות של הרייך". נכסי הקהילה הועברו לבעלות עירונית. מוסדות-הצדקה הועמדו תחת פיקוח ישיר של הגסטאפו במאי 1940.

איש הגסטאפו הולאנד, שהיה פקיד העיריה, טיפל גם בענייני ההגירה של היהודים וכעבור זמן היה ממונה על גיוס יהודים לעבודות-כפייה ועל "נוהלים סדירים" לפני הגירוש.

מ-26,158 נפש ב-1933 ירד מספר היהודים בפראנקפורט, כתוצאה מהגירה, ל-10,803 ביוני 1941, וזאת למרות זרם הפליטים מערי-השדה.

ב-19 באוקטובר 1941 החלו שילוחים לגיטו לודז' שעל אדמת פולין הכבושה. אחר-כך נשלחו יהודים מפרנקפורט על המיין גם לגיטאות ולמחנות בערים למינסק (בילורוסיה), ריגה (לאטוויה), טרזיינשטאדט (צ'כוסלובקיה) ולמחנות אחרים. בתום הגירושים ההמוניים, בספטמבר 1943, נותרו בעיר רק 602 יהודים, ביניהם בני זוגות מעורבים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התארגנה בפראנקפורט קהילה חדשה שמנתה קצת יותר מ-1,100 נפש בשנת 1952. עליהם נתוספו מקבלי קיצבאות ויורדים מישראל, וכעבור שבע שנים הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,560 בערך.

ניגוני התפילה והחזנות בקהילת פראנקפורט דמיין היו התגלמות המסורת האשכנזית המערבית. כל מאורע חשוב בלוח-השנה היהודית זכה לניגון משלו, לפי טיב החג או המעשה. אך למרות הדבקות הקפדנית במסורת, מרמזים רבים מלחנים אלה על השפעה משירי-עם גרמניים.

ב-1970 התגוררו בעיר 4,350 יהודים, שני-שלישים מהם בני 40 ומעלה; הקהילה הייתה השנייה בגודלה במדינה אחרי ברלין. בצד בית-כנסת גדול ששוקם היו פתוחים בעיר עוד חמישה בתי-תפילה קטנים.

ב-1965 נפתח בפראנקפורט בית-ספר יהודי ראשון בגרמניה שלאחר המלחמה, וממרס 1968 יצא- לאור בטאון הקהילה. באותה השנה נחנך גם מושב-זקנים ל-200 איש. בספרייה העירונית מצוי האוסף הגדול ביותר בגרמניה של ספרים וכתבי-יד ביהדות. ה"ממורבוך" העתיק של הקהילה הועבר לבית-הספרים הלאומי בירושלים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה בשנת 2005 כ -  7200 נפש , כמחציתם יוצאי ברית המועצות לשעבר . העיר יחד עם ברלין , מינכן ודיסלדורף הן 4 הקהילות הגדולות בגרמניה . יש בעיר מספר בתי כנסת , מסעדות כשרות , חנויות ליודאיקה ומספר מרכזים קהילתיים . הקהילה המרכזית כוללת בית כנסת , מרכז קהילתי שבו גני ילדים, בית ספר , כית אבות והיא מפעילה ארגונים התנדבותיים אחדים כמו חברה קדישא, טיפול בקשישים ועוד .

הקהילה מקיימת פעילות חברתית - תרבותית ודתית נרחבת וכן פסטיבל של תרבות יהודית ויש מוזיאון יהודי . בשנת 1992 נפתח מוזיאון ברחוב היהודים במרתף בניין הקהילה . בית העלמין הישן מתוחזק , חלקו נהרס וקבורים בו אישיים חשובים כמו מאיר רוטשילד מייסד השושלת . הונחו מספר לוחות זיכרון לנרצחי השואה וכן נפתח בית עלמין חדש  .

יש בעיר בית חב"ד בהנהלת הרב זלמן גורביץ ושליחים נוספים לתפקידים שונים . כן יש בית כנסת, מקווה , שיעורים לנוער ומבוגרים , פרויקט בני ובנות מצווה, אירוח בשבתות וחגים , מחנות קיץ , פעילות לנוער היהודי בחופשות , תלמוד תורה  , בית ספר , חנות יודאיקה , ספרייה , שיעורים לסטודנטים ושרותי דת שונים . במרכז הקהילה ישנם אולמות לקונצרטים ושאר פעילויות ומרכז מידע על שירותים יהודיים בעיר . כן מתקיימים בעיר סיורים באתרים יהודיים .

 

טאווריג TAURAGE

עיר מחוז במערב ליטא.

בשנים 1940-1918 בליטא העצמאית ומאז עד 1991 בברית המועצות.


טאווריג שוכנת לחוף הנהר יורה (JURA), מרחק 8 ק"מ מהגבול שהיה בעבר גבולה עם פרוסיה המזרחית (חלק מגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה). העיר נוסדה בראשית המאה ה-16, הייתה שייכת בעבר למשפחות אצולה מקומיות וזמן מה לפרוסיה המזרחית, שתרמה לפיתוחה. כביש ראשי ומסילת רכבת מרכזית עוברים דרך העיר ובמאה ה-19 הייתה שם תחנת מכס פעילה.

כלכלת טאווריג הייתה קשורה בסחר עם פרוסיה המזרחית, לפני מלחמת העולם הראשונה נחשבה כאחת הערים העשירות בליטא וישבו בה כ-3,000 יהודים. בתקופת המלחמה, ב- 1915, היה שדה הקרב בטאווריג וסביבתה, האזור נשרף ונחרב והיהודים גורשו לפנים רוסיה. רבים לא שבו אחרי המלחמה וב-1923 ישבו שם כ-2,000 יהודים.

ניתוק ליטא העצמאית מהשוק הרוסי צמצם את עסקי המסחר של העיר והיהודים החלו לפתח תעשיה. הוקמו ארבע תחנות קמח גדולות, בית חרושת לסוכריות ומנסרה. ובכל זאת היו בין היהודים סוחרים שייבאו מוצרי תעשייה וייצאו עצים ותוצרת חקלאית; כן היו ביניהם בעלי מלאכה. בבנק העממי היהודי היו 345 חברים והבנק למסחר בעיר נוהל בידי יהודי.

טאווריג נודעה כמקום תורה וכאחת הערים הנאורות בליטא. הישיבה של טאווריג הוחזקה בתקציב הקהילה ולמדו בה גם לימודי חול. בנוסף היו שלושה בתי מדרש וקלויז אחד. בימי ליטא העצמאית היה שם בית ספר עברי מרשת "תרבות", פרוגימנסיה וגמנסיה עברית, בית ספר תלמוד-תורה וספריה גדולה. כן היו חברת "תפארת בחורים", "לינת צדק", אגודת נשים וחברה לגמילות חסדים.

על כס הרבנות בטאווריג ישבו גדולי תורה, ובין מנהיגי הקהילה היו עסקני ציבור ידועים בליטא כולה. הרב האחרון שם היה ר' לוי שפיץ.

בין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית ערה בעיר. היו שם סניפים של כל המפלגות הציוניות, אגודות נוער ציוניות וארגוני ספורט.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בטאווריג כ-3,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

כבר ביום הראשון למתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את אזור טאווריג. רק מעטים הספיקו לברוח לברית המועצות. הפצצת העיר גרמה לשריפות שכילו את רוב בתיה והתושבים נמלטו לכפרי הסביבה. כששבו היהודים לעיר, עם שוך הקרבות, מצאו שרכושם נשדד בידי שכניהם הליטאים. קבוצות מקומיות של ליטאים לאומנים חמושים השתלטו על האוכלוסיה, הם התעללו ביהודים, פגעו בנשים צעירות, פצעו את הרב לוי שפיץ ורצחו באכזריות רופא יהודי ישיש.

טאווריג נכללה ברצועת 25 ק"מ לאורך הגבול עם גרמניה ,שלגביה החליטו הגרמנים על חיסול כל הקומוניסטים והיהודים. איש גיסטאפו, בעזרת הליטאים, עצר 300 גברים יהודים ו25 קומניסטים לא יהודים, ומפקד הגיסטאפו, הנס בהמה (BEHME), קבע את יום ביצוע הרצח, 2 ביולי, כ"מבצע לדוגמה", שהוא עצמו ישתתף בו. ב-2 ביולי הובאו כל העצורים לכפר סמוך לעיר, נצטוו להעמיק את התעלות נגד-טנקים שהיו שם ונורו לתוך התעלות בידי אנשי גיסטאפו גרמנים ובידי עוזריהם הליטאים.

בין 3 ל-10 ביולי נרצחו עוד 122 גברים יהודים, שהוצאו מן העיר בדרך לעיירה שילל (SILALE), ומדי יום ביומו נרצחו יהודים נוספים בידי הליטאים הלאומנים. הנשים והילדים ומעט הגברים המבוגרים ששרדו חיו במחסור ובפחד בבתים הספורים שנותרו שלמים.

ב-6 בספטמבר 1941 פורסמו הוראות הגרמנים לראשי הערים ולראשי המשטרה באזור לגבי היהודים. היה עליהם לרכז את היהודים במקום אחד, לבחור להם מועצה שרק באמצעותה יוכלו להתקשר לשלטונות, הוטלה עליהם חובת ענידת מגן דוד, נאסרה עליהם ההליכה על המדרכות, נאסרה החזקת רכוש פרטי ועוד גזרות ברוח זאת.

יהודי טאווריג רוכזו בצריפי עץ ששימשו בעבר את הצבא הסובייטי כסככות לרכב. השטח הוכרז כגיטו, גודר בחוטי תיל והוצב עליו משמר של שוטרים ליטאים. נשים וילדים בוגרים נשלחו מן הגיטו לעבודות כפייה, אך לא הותר להם להביא לשם מזון. בתנאים הקשים פרצו מחלות וילדים רבים מתו.

ב-13 בספטמבר הודיעו ליהודי הגיטו, שהם מועברים למקום טוב יותר. הם הובלו במשאיות לאתר הרצח ביער מרחק 6 ק"מ מצפון מערב לעיר, ושם נרצחו כולם באכזריות רבה בידי הליטאים עוזרי הגרמנים. הליטאים לקחו לעצמם את כל דברי הערך שהיו בידי קרבנותיהם. 513 יהודים נרצחו באותו מעמד ובעיירה נותרו רק כמה יהודים שעבדו בשביל הגרמנים. כעבור כמה שבועות נרצחו גם הם.