חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

דונאטי, אנג'לו

Resistance activist

Born into a leading Modena family, in Italy, he settled in Paris after World War I. During the German occupation in World War II he found refuge in Italian-occupied France where, working with a Catholic priest, he was instrumental in rescuing Jews. Through his negotiations after the fall of Mussolini thousands of Jews were saved. Donati himself escaped to Switzerland from where he continued his rescue work. He died in Paris.
תאריך לידה:
1885
תאריך פטירה:
1960
מקום לידה:
איטליה
מקום פטירה:
מרסיי
סוג אישיות:
מדענים
מספר פריט:
225654
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

DONATI, DONATH

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

שמות אלה היו נפוצים בין יהודי הונגריה ונגזרו מהמילה הלטינית דונטוס שפירושה "(האל) נתן". שמות אלה מקבילים לשם המקראי נתן(אל).

הרב דונטוס מוזכר בעת שלטונו של המלך הפרנקי לואי ה-2 בשנת 825.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דונט (דונת) כוללים את ההיסטוריון הרב ליפוט דונט (1876-1845) אשר נולד בהונגריה וחי בגרמניה; את הפסל ההונגרי גיולה דונט (1909-1850); ואת המשורר וההיסטוריון אדולף דונט (1937-1876) אשר נולד בצ'כיה וחי באוסטריה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דונטי כוללים את אנג'לו דונטי (1960-1885), יליד איטליה אשר לחם בשורות הרזיסטנס הצרפתי בזמן מלחמת העולם השנייה; ואת אנריקו דונטי (1909 - 2008), צייר סוריאליסטי אמריקאי יליד איטליה. .

Switzerland

Country situated in central Europe.

 

21st Century

Jewish life in Switzerland is represented by traditional, ultra-orthodox, sephardic and reform communities.

Their activities include synagogues, Jewish communities, kindergartens, schools, youth movements, kosher shops and cultural events. There are several Jewish cemeteries in various regions. The oldest is situated between Endingen and Lengnau, villages where Jews were allowed to live towards the end of the 18th century.

Jewish communities and organizations are united in the Swiss Federation of Jewish Communities founded in 1904. The Swiss Federation founded the World Jewish Congress in 1936. Jews were represented in the clock, textile, they were also prominent in the establishement of department stores such as Nordmann and in the cattle trade. The country’s first woman president, Ruth Dreifuss (1999-2000) was Jewish.

The First Zionist Congress (1897) held in the Stadt Casino Basel is commemorated with a bronze plaque on the side of the concert hall stage. The long time yearning for a return to the ancestral home became increasingly concrete in the 19th century and the First Zionist Congress with Theodor Herzl at its helm was transformative in this quest of establishing a modern state and make the desert bloom. Besides being home to the 1897 Basel Congress, this city also houses a Jewish museum.

Switzerland had a Jewish population of around 18,000 in the late 2010s with the largest communities in Zurich, Geneva and Basel.

 

Prominent Figures

The most prominent figure to have lived in Switzerland is Albert Einstein. Raised in Switzerland he studied at the Federal Polytechnic Academy in Zurich. He served as examiner at the country’s patent office. Other notables were the violinist Yehudi Menuhin, composer Ernest Bloch, poet Elias Canetti and author Albert Cohen. Also the originally German economist and social revolutionary with Polish roots, Rosa Luxemburg (1871-1919) [ˈʁoːza ˈlʊksəmbʊʁk] lived in Switzerland. She gained her PhD at the University of Zurich.

 

History

First Jews probably arrived in the area nowadays called Switzerland along with the Romans. One location where Jews settled in the 3rd century AD was in the Roman town of Augusta Raurica close to Basel.

The Swiss state was formally established in 1291, the Confoederatio Helevetica. With Ashkenazi settlement on Swiss land in the 12th and 13th centuries, the Jewish population in the area increased though by the mid-14th century the communities were still quite small. Some communities had cemeteries at the time. Jews were subjected to discriminatory laws in the Middle Age.

In the second half of the 16th century there was Jewish settlement in the area of the canton of Basel respectively southern Alsace and possibly in the Bodensee area. Jewish rural communities started to flourish in the 17th century on the Swiss border in the areas of western Alsace, Rhine valley, canton Basel and Hohenems and were occupied in cattle trade and peddling. They were however expelled at the end of the century beginning of the 18th century.

Jews were allowed to live in the villages Lengnau and Endingen in the canton of Aargau in 1776. This rule lasted for nearly 100 years. In the mid-18th century synagogues were consecrated. In the 70s Jews also settled in Neuchatel and in the area of Geneva. France and other countries started to develop an interest in securing the rights of the Jewish population and emancipation of the Jewish population started. With ongoing pressure from outside of Switzerland, Jews were permitted to settle in other locations of the country by 1866. They were gradually given civil rights and duties as per the Swiss federal constitution, however, there remained restrictions on professions. At the time there were around 553 Jews living in Switzerland.

In the late 19th early 20th century, Jews immigrated from Alsace, Germany and East Europe and Jewish life in Switzerland was blooming. The First Zionist Congress was held in the canton of Basel in 1897.

 

The Holocaust Period

Following World War I, antisemitism started to rise in Switzerland. After 1933 Jewish refugees were no longer permitted entry in spite of protest actions by politicians, church and citizens. With the annexation of Austria by Germany in March 1938, there was a wave of Jewish refugees attempting to enter Switzerland. Austrian and German Jews’ passports were marked with a J which enabled barring their entry.

During World War II the country was spared from Nazi occupation. Overall local Jews were protected by the country’s neutrality and 25,000 Jews were given protection by Switzerland.

 

Postwar

The following decades tolerance began to spread and Jews became well integrated into Swiss society. In the early post-war decades, Jews of Sephardi origin from North Africa settled down in the Geneva and Lausanne areas.

Jewish communities took care of Hungarian and Egyptian Jewish refugees fleeing after the Hungarian Uprising and Suez War of 1956, and Czechoslovak Jews fleeing after August 1968.

מרסיי Marseille(s)


ימי הביניים

ממצאים ארכיאולוגים מעידים, שהייתה נוכחות יהודית באזור כבר במאה הראשונה לספירה. אולם התיעוד המוקדם ביותר הוא משלהי המאה הששית. במכתב משנת 591 ששלח האפיפיור גרגוריוס הגדול לתאודור, הבישופ של מארסיי, מוזכר ניסיון לניצורם בכפייה של פליטים יהודים שנמלטו מגזרות שמד דומות מצד הבישופ של קלרמונט, (כיום קלרמונט פראנד במרכז צרפת), עשרים שנים קודם לכן. בימי הביניים נמשכה התיישבותם של יהודים במארסיי. מסמכים רבים מזכירים רכוש בבעלות של יהודים, או רכוש שיהודים קשורים בו באיזה אופן, כמו למשל "בקעה יהודית" (נזכרת בשלהי המאה ה- 10), וכרם בבעלות יהודית (שלהי המאה ה- 11).

הנוסע היהודי בנימין מטודלה (נפטר 1173) ביקר במארסיי בשנת 1165 בקירוב, ודיווח ביומן המסע שלו כי חיו בה כ- 300 משפחות יהודיות. לפי תיאורו, היו בעיר שני אזורי התיישבות יהודים, האחד בחלק העליון, תחת שלטון הבישופ, והשני בעיר התחתית, תחת שלטון האציל, אולם שתי הקהילות היו נתונות לסמכות הבישופ של מארסיי. הוא דיווח גם, שהישיבות והחכמים נמצאו בעיר העילית, ומתאר את מארסיי כ"עיר של חכמים". היהודים שישבו בעיר התחתית, על יד הנמל, פיתחו במשך הזמן רשת של קשרי מסחר עם ערי נמל אחרות בספרד ובצפון אפריקה, ובארצות הלבנט. הם סחרו בעץ, בתבלינים, בבדים, במתכות, במוצרי צביעה, ובעבדים. במאות ה- 13 וה- 14 הרחיבו היהודים את פעילותם הכלכלית, והשתלבו במקצועות חדשים, כגון מתווכים, סוחרי יין, סוחרי בדים, פועלים, סבלים וחייטים. במסמך אחד מוזכר אפילו סתת יהודי (magister lapidis) . בכמה מקצועות, כמו רופאים למשל, עלה מספר היהודים על מספר הנוצרים. אומנות עיבוד האלמוגים, אף שלא הייתה עיסוק רווחי מאד, הייתה מונופול יהודי. היו יהודים בתחום ההלוואות, אולם בעיר נמל השפעתם הייתה קטנה יחסית קטנה, ולא גילגלו רווחים גדולים. את
ייצור הסבון, לימים אחת התעשיות העיקריות במארסיי, הביא כנראה היהודי קרסקאס דוד (שנקרא לעתים גם סבונריוס) בין השנים 1371 - 1401. אחרי מותו המשיך אחריו בנו, סלומון דוד.

בימי הביניים המוקדמים, נהנו יהודי פרובאנס ממעמד חברתי טוב יחסית. תקנות העיר מארסיי משנת 1257 לא הבדילו בין היהודים לנוצרים, וכולם היו "אזרחי מארסי". עם זאת, יש לפרש הגדרה זו כתואר כללי, ולא כאילו נהנו יהודי העיר מזכויות שוות לאלו של הנוצרים. מאז שנת 1262, אחרי הזעזוע שגרם כישלון המרד של מארסיי נגד הרוזן מושל פרובאנס, הורע מעמדם החוקי של היהודים. היהודים נהיו לרכושו של הרוזן, ומאז היו חייבים במסים לרוזני פרובאנס. בתמורה, פרש הרוזן את חסותו עליהם. בשנת 1276, למשל, התערב לטובת יהודים שהאינקוויזיציה סחטה מהם כספים באמתלה שהטלאי שענדו קטן מן המותר, שכן, מאז כינוסה של המועצה הלטראנית בשנת 1215 נאלץ כל יהודי מעל גיל שבע לענוד טלאי זיהוי על הבגד. הגבלות נוספות היו לבישת צעיף מיוחד בשם אוראלס, חובה שהוטלה על נשים יהודיות, איסור להעיד נגד נוצרים, איסור לעבוד בימי ראשון ובחגים נוצריים, ואיסור לרחוץ במרחץ יותר מפעם בשבוע. גם על סוחרי החוץ היהודים הוטלו מגבלות שונות: נאסר עליהם לשוט בקבוצות של יותר מארבעה באותה ספינה, היה עליהם להתנזר מבשר בימי צום נוצריים בעת מסעם, ונאסר עליהם לנסוע למצרים, על
מנת שלא יוכלו להנות מהמסחר הרווחי עם ארץ זו. בסוף המאה ה- 13, כך כתב רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), הואשמו היהודים במארסיי שבעת חגיגות פורים הלעיגו על הנצרות, ונקנסו בקנס כבד.

במאה ה- 14 השתפר מעמדם החוקי של היהודים, והם נהנו הן מחסות רוזני פרובאנס, והן מהגנת רשויות העיר מארסיי. היריבות שבין שני כוחות אלה איפשרה ליהודים לתמרן ביניהם, ולהשיג הגנה מפני הכנסייה. אין כל תיעוד של האשמה נגד קהילת מארסיי, גם לא בשנות המשבר הקשה שאחרי המגיפה השחורה של 1349 - 1351. היהודים אף השיגו כמה פריבילגיות שאיפשרו להם לשמור על מצוות דתם. הותר להם לסחור בקמח למצות באזורים עתירי התיישבות יהודית, ולא רק במקום מוסכם שהעיר קבעה, כמקודם. הם הורשו לטאטא את חזיתות בתיהם בימי שישי במקום בימי שבת כפי שעשו שכניהם הנוצרים (1363), והיו פטורים מנשיאת פנס אחרי כיבוי אורות בערבי חג. גם שליטי פרובאנס הגנו על היהודים. בשנת 1320 התערב המלך רוברט לטובתם והבטיח להם מקלט במצודותיו אם יותקפו במהלך מסעות הצלב "של הרועים". הגנה זו חודשה בשנת 1331, וגם בשנה שלאחר מכן, על ידי פיליפ דה סנגינה, מושל פרובאנס. בהתקפות של שנת 1357 השתתפו היהודים באופן פעיל בהגנה על מארסיי, ותרמו חלק נכבד מעול המסים שנדרשו התושבים לשלם לרוזנים. כך הבטיחו לעצמם הגנה יחסית. מעת לעת חידשו הרוזנים את זכויות הקהילה היהודית, כך
המלכה מארי ב- 1387, ובנה לואי השני ב- 1389. נדיבותם היחסית של רוזני פרובאנס נמשכה עד למאה ה- 15, כך מעידים, למשל, צווים ששלחה יולנדה דוכסית פרובאנס ומלכת נאפולי, אשר אסרה בשנת 1422 על פרעות נגד היהודים. המלך רנה מאנז'ו (1432-1480) הכריז בשנת 1463 כי היהודים זכאים להגנה מיוחדת של השלטונות משום שאינם נהנים מזו של הכנסייה. מדיניות זו נתחזקה עוד יותר, כאשר בעקבות תלונתם של היהודים שלמה בוטרלי וברון דה קסטר, אשר הוכיחו כי אישה נוצריה הטבילה ילדה יהודיה בניגוד לרצונה, באגן הטבילה של כנסיית סט. מרטין, סגר המלך רנה את אגן הטבילה. הדבר אילץ את התושבים הנוצרים להטביל את הילדים בכנסיית סט. ז'אק דה לה קוריז'רי.

במאה ה- 15 הורע מצב היהודים במארסיי. בשנת 1423 נכבשה העיר על ידי כוחות אראגוניים של המלך אלפונסו החמישי. היהודים נפגעו יותר מהנוצרים. רבים מהם עזבו את העיר וחיפשו מקלט בקהילות אחרות בפרובאנס. כשפרובאנס סופחה לממלכת צרפת בשנת 1481, הורע מצב היהודים באופן ניכר. ב- 1484, ושוב בתחילת שנת 1485, הואשמו היהודים בלקיחת ריבית קצוצה, והתושבים תקפו את השכונות היהודיות , בזזו והרגו יהודים. רבים ברחו מהעיר, בייחוד אל סרדיניה, בה התיישבו כמאתיים משפחות ממארסיי. המלך קארל השמיני לא צידד בדרישה הרווחת של גירוש יהודים מפרובאנס. הוא הוציא צו, שיש להתיר ליהודים שרוצים לעזוב לעשות כן, ללא פגע, ובתנאי שמילאו את כל חובותיהם והתחייבויותיהם כלפי הנוצרים. שלטונות העיר, לעומת זאת, סירבו לאפשר ליהודים לעזוב עם רכושם ונקטו צעדים רבים לעצירת העזיבה. בין היתר, נערך בשנת 1486 רישום של הרכוש היהודי במארסיי. היהודים מחו, וזכו בהתערבות מלכותית, ובכמה שנים של חסות. גירוש היהודים מספרד ב- 1492 הביא אל מארסיי יהודים חדשים. באותה שנה פדתה הקהילה היהודית 118 יהודים מאראגון שנשבו על ידי הפיראט ברתולומיי ז'אנפרדי, בסכום
נכבד, שאותו לוו מנוצרי. ההתקפות נגד היהודים התחדשו ב- 1493 ובסופו של דבר יצא צו לגירוש כל היהודים ממארסיי. ביצוע הגירוש הסתיים בשנת 1501. מחצית מהיהודים עזבו לאיטליה, לצפון אפריקה, לאימפריה העותמאנית (בעיקר לסאלוניקי), ולמדינות האפיפיור בפרובאנס. היתר התנצרו כדי לחמוק מהגירוש.

רוב היהודים במארסיי גרו ברובע היהודי, שנקרא Carreria Jusatarie, כשמו של הרחוב הראשי. הרחוב והסמטאות השכנות יצרו מעין אי בשם Insula Juzatarie. שלטונות הכנסייה רצו שהיהודים יישארו בתחומם, והתנגדו לכל ניסיון יציאה מהרובע. שני בתי כנסת מוזכרים במארסיי בשלהי ימי הביניים, בית הכנסת הגדול, ובית הכנסת הקטן. ייתכן שהיה גם בית כנסת שלישי. במונז'ויף (או מונז'וסייה, שפירושו "הר היהודים") היה בית עלמין יהודי, אשר נהרס אחרי גירוש 1501 והועבר לבעלותו של נוצרי.


חיי התרבות בימי הביניים

בימי הביניים הייתה מארסיי מרכז יהודי חשוב. מבחינה תרבותית הייתה הקהילה חלק מיהדות פרובאנס, קרובה בתרבותה לספרד, אם כי לא הושפעה ישירות מהחברה הערבית, שהשפיעה בחצי האי האיברי. בנימין מטודלה הזכיר כמה חכמים, ביניהם רבי יצחק בן אבא מארי ממארסיי (1122-1193 בקירוב), פרשן, מחבר תפילות ופוסק, בעל עיטור סופרים. במארסיי חיו רבים מבני משפחת איבן טיבון, מתרגמים, פילוסופים, רופאים ופרשנים, שמילאו תפקיד חשוב בפרסומן של יצירות פילוסופיות יהודיות (שנכתבו במקור עברית), בקרב קוראי עברית בפרובאנס, בצרפת, ובכל צפון אירופה. במארסיי חיו יעקב בן מכיר איבן טיבון (נולד 1286, נפטר 1304 בקירוב, במונפלייה), משה איבן טיבון (פעל בשנים 1240 - 1283), שמואל בן יהודה איבן טיבון (נולד 1150 בקירוב בלונל, נפטר 1230 בקירוב). שלמה נשיא בן יצחק נשיא קאיל ,משורר ליטורגי, חי במארסיי בשנות ה- 80 של המאה ה- 13. אחד ממכתביו של הרמב"ם ממוען ל"חכמי קהילת מארסיי". אישים נוספים שחיו בעיר באותה תקופה: ניסים בן משה (תחילת המאה ה- 14), מחבר ספר הניסים או מעשה ניסים, שיש הרואים בו ביטוי לגישה פרשנית רציונליסטית. שמואל בן יהודה בן
משולם המארסילי, ידוע גם כמילס בונז'ודס או בונגודוס בפרובאנסלית, המכונה ברבאוויירה, נולד במארסיי ב- 1224, ותרגם חיבורים פילוסופים ומדעיים מערבית לעברית. יוסף בן יוחנן (אשר כונה לעתים "הגדול" בשל למדנותו), נולד בצפון צרפת, ונתמנה לרב במארסיי בשנת 1343. יהודה בן דוד, (בונז'ודס, בנדוי או בונדוין) או מאסטרה בונז'ואה, רופא ופרשן תלמוד (סוף המאה ה- 14), כיהן כרב הקהילה בקאליארי. יעקב בן דוד פרובאנסלי, פרשן תלמוד מהמחצית השנייה של המאה ה- 15, חי במארסיי והתפרנס ממסחר ימי, עד שעזב לנאפולי בסוף שנות ה- 80. היו 34 רופאים יהודים במארסיי במאה ה- 15, ביניהם יש לציין אברהם דה מיירארג שחי בתחילת המאה ה- 15, ואת בונל דה לאטה, צאצא למשפחה ידועה, אשר שימש כרופאו האישי של האפיפיור אלכסנדר הששי.


ראשית העת החדשה

אחרי שנת 1669 נוסדה במארסיי קהילה יהודית בשנית. שני יהודים מליבורנו, איטליה, יוסף וייס וילה-ריאל ואברהם אטיאס, התיישבו שם עם משפחותיהם, בהסתמכם על צו של המלך לואי ה - 14, שהבטיח פטור ממס לנמל מארסיי. אליהם הצטרפו יהודים נוספים, אך בלחץ התושבים, בשנת 1682 הוכרז גירוש נגד וילה-ריאל, ואחריו גורשו אחרים, ביניהם לופז מבורדו, שאולץ לעזוב ב- 1711.

הקהילה המודרנית של מארסיי נוסדה בשנת 1760. עד 1768 התפללו היהודים בבית כנסת קטן בבית שכור ברחוב רומא. ב- 1783 נפתח בית עלמין יהודי ברובע רואה, על קרקע שנרכשה מתרומותיהם של 48 מעשירי הקהילה. ב- 1790 נפתח ברחוב דופונט מס' 1 בית כנסת חדש. במשך זמן רב נחשבה הקהילה לפורטוגזית, משום שרוב המשפחות המייסדות השתייכו לקהילות ספרדיות: המשפחות דה סילבה, כהן, דה סניי, אטיאס, פואה, גוזלן, ויטל וקנסינו מליבורנו. המשפחות דרמון , בוקארה, לומברוזו, דנינו ובמברון מטוניס. אליהן הצטרפו משפחות ריגו, דורן, דה מונטו, ראוול, רמוט, גרבר וקרקסון מאוויניון, משפחות קונסטנטיני, עוזיאל, ברודו, כהן-דה-קניאה מארצות מזה"ת שונות, ומשפחות סממה, לחמי וביסמוט, אף הן מטוניס. סבטון (שבתאי) קונסטנטיני, סוחר מקנדיה (כיום ארקליון בכרתים) היה אחד מאישי המפתח בייסוד הקהילה החדשה, ואפילו נפגש בשנת 1782 עם לואי ה- 16 מלך צרפת וקיבל אישור מלכותי להתיישבות יהודית במארסי. מייד עם מתן האישור, קיבלו 13 משפחות יהודיות זכות ישיבה בעיר. הפרלמנט של אקס אן פרובאנס הכיר בזכויות הקהילה ב- 1776, ונתן הכרה רשמית בקהילה - בשנת 1788 . אז גם הוכר
דניאל דה בוקארי מפרובאנס כנציג הקהילה. הקהילה מנתה כ- 200 חברים, וקיבלה אמנציפציה במהפכה הצרפתית כבר בינואר 1790, כמעט שנתיים לפני האמנציפציה של כלל יהודי צרפת. מתיישבים חדשים הגיעו למארסיי מקהילות אחרות בפרובאנס, כמו המשפחות קרמייה ודלפוג'ה מאוויניון, ענף אחר של משפחת דלפוג'ה הגיע מקאוואיון, ובאו גם יהודים מחלב, סוריה: המשפחות מריני, שאמה, ואלטרס. אורחות הקהילה היו בנוסח קהילות ליבורנו, ולשון היומיום הייתה ספרדית. בשנת 1804, עקב מחלוקות, עברה הקהילה, שמנתה כבר כ- 300 חברים, ארגון מחדש. ב- 1808 נוסדה מועצת הקהילה (ה"קונסיסטוריה"), ומעמדה של קהילת מארסיי כמובילה ומנהיגה בקרב קהילות דרום צרפת התחזק.


ייסודה של הקהילה המודרנית

צמיחתה של קהילת מארסיי נמשכה במאה ה- 19, יהודים רבים התבלטו בחיי הכלכלה בעיר. הם היו פעילים בפיתוח כלכלי ותעשייתי של העיר וגם במסחר בינלאומי עם ארצות צפון אפריקה. פתיחתה של תעלת סואץ ב- 1869 והצמיחה הכלכלית הנמשכת גילגלו לפתחם של היהודים הזדמנויות חדשות. המאה ה- 19 הייתה תקופה של שילוב היהודים בחיים החברתיים והפוליטיים של העיר. בדרך כלל תמכה הקהילה במפלגות הרפובליקניות (משום שבאופן מסורתי תמכה בממשלה המכהנת). בייחוד לאון גמבטה זכה לתמיכתו של גוסטב נקה, עורך העיתון הדמוקרטי Peuple ("העם"). מנגד, מנהיגיה של הקבוצה המהפכנית באביב 1871 היו שני יהודים, אדולף קרקסון וגסטון קרמייה. בעקבות נפילת התנועה הרדיקלית, נעצר גסטון קרמייה, שעמד בראש הקומיסיון המהפכני של מחוז בוש דו רון, ונשפט על חלקו במרד. מבין מנהיגי הקבוצה, רק הוא לבדו נעצר. הוא נדון למוות והוצא להורג בנובמבר 1871.

הצלחתם של יהודי מארסיי עוררה התנגדות בקרב החוגים השמרנים, אשר לקראת סוף המאה ה- 19הפכה לאנטישמיות גלויה. אוגוסט שיראק ממארסיי הפיץ תעמולה אנטי יהודית בחיבורים שהתפרסמו כבר ב- 1876, אולם האנטישמיות הגיעה לשיאה בימי פרשת דרייפוס. מארסיי נהייתה מקום מפגש חשוב לתומכיו של דרייפוס ולמשמיציו. ועידה אנטישמית נערכה בעיר בינואר 1898 וגרמה למהומות נגד יהודים מקומיים ולהתקפה המונית על עסקים יהודיים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 גדל מספר היהודים במארסיי בהתמדה והיא נהייתה לקהילה השנייה בגודלה בצרפת, אחרי פריז. למרות השנים הקשות של פרשת דרייפוס, טיפסו יהודים רבים במעלה הסולם החברתי ורכשו עמדות חשובות בכלכלה, בחברה, בתרבות, ובפוליטיקה. נציין במיוחד את ז'ול יצחק מירס (1809-1871), יליד בורדו, כלכלן שמילא תפקיד חשוב בקידום העיתונות המקומית במארסיי וגם בפרוייקטים חשובים של בנייה בנמל וברבעים חדשים; ז'אק יצחק אלטרס (1786-1873), יליד חלב, סוריה, בונה ספינות ונדבן. אלטרס היה נשיא מועצת הקהילה היהודית של מארסיי במשך כשלושה עשורים, וניסה לקדם פרוייקט של יישוב יהודים מרוסיה באלג'יריה שהייתה תחת כיבוש צרפתי, אך ללא הצלחה.

לחיי התרבות של יהודי מארסיי תרמו לואי אסטרוק (1857-1904), סופר ועיתונאי, הצייר אדוארד קרמייה (1856-1944), אדוארד פואה (1862-1901), גאוגרף וחוקר אפריקה, אנדרה סוארס (1868-1948), מחבר קונדוטיירה (Condottiere) בשנת 1910, והמלחין בעל השם העולמי דריוס מיו (1892-1974), יליד מארסיי.

באמצע המאה ה- 19 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין חדש, שנפתח בשכונת סט. פייר בשנת 1855. בית העלמין הישן ברחוב רואה נסגר, ובשנות ה- 70 של המאה העשרים נבנה עליו אזור עירוני חדש. שרידי המצבות הועברו לבית העלמין החדש.

בית הכנסת השני של הקהילה נחנך ב- 1820 ברחוב גריניין, אולם צמיחתה של הקהילה הצריכה במהירה בית כנסת נוסף, מרווח יותר. תרומות מחברי הקהילה איפשרו לרכוש קרקע ברחוב ברטיי, לא רחוק מהנמל הישן. בית הכנסת החדש, שנקרא "ברטיי" נפתח ב- 22 בספטמבר 1864. האדריכל היה נתן סלומון, העיצוב מכיל מוטיבים אוריינטליים שהיו אז באופנה, בייחוד במארסיי שניסתה להציג עצמה כ"שער למזרח". בית הכנסת דומה בעיצובו לכמה כנסיות חשובות בעיר. הסגנון ניסה לבטא את שאיפת היהודים להניח את דעת שכניהם, להציג את יהדותם כמקובלת על השכנים, גישה שאופיינית לעשורים שאחרי האמנציפציה. בבית הכנסת ברטיי נמצאים גם משרדי מועצת הקהילה והנהגתה.


השואה

במחצית הראשונה של המאה העשרים נמשכה צמיחת הקהילה. בשנת 1939 חיו במארסיי כ- 39,000 יהודים. מארסיי וליון היו הערים בעלות האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בדרום צרפת, ובמארסי היה מספר הארגונים והמוסדות היהודיים הגדול ביותר. בשלהי שנות ה- 30 מצאו מקלט במארסיי פליטים יהודים רבים מגרמניה, רבים מהם ללא מסמכים חוקיים. אחרי שנת 1940 הגיעו גם יהודים מאזורים אחרים בצרפת. מארסיי נשארה אזור חופשי משנת 1940 עד 1942, ואז, בעקבות נחיתת בנות הברית בצפון אפריקה, כבשו הגרמנים את העיר. הכיבוש הגרמני החמיר את מצבם של היהודים. רבים ירדו למחתרת, רבים אחרים נעצרו במצודי ענק שביצעו במשותף הגרמנים והמשטרה הצרפתית. כ- 6,000 יהודים נעצרו בליל ה- 23 בינואר 1943. כ- 4,000 מתוכם גורשו למחנות ריכוז והשמדה. רכוש יהודי הוחרם והועבר לבעלים "אריים". בסוף מלחמת העולם השנייה נותרו במארסיי רק 10,000 יהודים.

חסיד אומות העולם חירם (הארי) בינגהם הרביעי (1903-1988), שירת בסגן קונסול אמריקאי במארסיי. בזמן שירותו, בשנים 1939-1941, הנפיק יותר מ- 2,500 אשרות כניסה אמריקניות ליהודים ולפליטים אחרים, בין היתר לצייר מרק שאגאל ולפסל ז'אק ליפשיץ. בינגהם שיתף פעולה עם המחתרת הצרפתית בהברחת יהודים לספרד ולצפון אפריקה, ושילם לעתים את ההוצאות מכספו. כמה יהודים הצטרפו גם הם למחתרת, אולם לא פעלו למניעת גירוש היהודים.


קהילת מארסיי בזמננו

במשך תקופה ארוכה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה מארסיי נמל מעבר לניצולי השואה, ואחר כך גם ליהודים מצפון אפריקה, בדרכם לארץ ישראל. קבלת העצמאות של טוניסיה בשנת 1956 ומלחמת סואץ במצרים הביאו לעיר גל של מהגרים יהודים. אליהם הצטרפו בתחילת שנות ה- 60 מהגרים ממרוקו ומאלג'יר.

בשנת 1969, הקהילה מנתה כ- 65,000 יהודים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, והשלישית בכל מערב אירופה. בתחילת שנות ה- 70 היו מעל לתריסר בתי כנסת שפעלו בעיר ובפרבריה, שלושה מרכזים קהילתיים, בית ספר יסודי, בית ספר מקצועי של "אורט", ורשת מסועפת של איגודים ומוסדות, כולל תנועות נוער.

בתחילת שנות האלפיים חיים במארסיי כ- 80,000 יהודים, והיא הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, ואחת הגדולות בתפוצות. למעשה, מארסיי הנה ריכוז האוכלוסייה היהודית הגדול ביותר לחופי הים התיכון מחוץ לישראל. חיי הדת והקהילה מאורגנים על ידי מועצת הקהילה. בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גוף חיוני זה סיפק אמצעים לחיזוק צרכיה הרוחניים והחומריים של הקהילה. במארסיי פועלים 44 בתי כנסת, בהם מתפללים מדי יום יותר מ- 5,000 איש, ובהם מכהנים כחמישים רבנים. בנוסף, יש 20 מרכזי לימוד, ובית דין. בית הכנסת המרכזי נמצא ברחוב ברטיי, ובו נערכים רוב החתונות וטקסי בר מצווה ובת מצווה. יש בעיר יותר מ- 35 חנויות למזון כשר, ומעל לעשרים מסעדות כשרות. הקהילה מפעילה 17 בתי ספר יהודים, ארבעה מהם בתי ספר ממלכתיים. יש 11 תלמודי תורה, בהם לומדים יותר מ- 500 ילדים. הקהילה נותנת עדיפות גבוהה לעזרה לנזקקים, ויש לה רשת מפותחת של ארגוני צדקה. בתחילת שנות ה- 2000 היה גידול משמעותי בתופעת האנטישמיות בצרפת, שלא פסחה על גם יהודי מארסיי. הצתת בית הכנסת "אור אביב" ב- 1 באפריל 2002 גרמה לזעזוע קשה בקהילה, כמו גם בצרפת ובעולם כולו.
הקהילה שומרת על קשרים חמים והדוקים עם ישראל ולרבים מחבריה יש קרובים בישראל.

איטליה ITALY

ציוני דרך בתולדות יהודי איטליה

59 לפנה"ס | הרבנית פופיאה

האגדה מספרת כי בשנת 59 לפנה"ס הכריז המדינאי, הסופר והנואם הרומאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו שהוא חושש לדבר בקול רם, וזאת, מאימת תושביה היהודים של רומא. קיקרו אמנם נודע בחיבתו לגוזמאות, אך גם אם הפריז בדבריו, אין ספק שהיהודים באימפריה הרומית הגדולה היו באותה תקופה גורם שכדאי להתחשב בו.
רוב היהודים שהגיעו לאיטליה זרמו לרומא. רבים מהם היו עבדים משוחררים מיהודה, שבויי מלחמות טיטוס ופומפיוס, וכן סוחרים ובעלי מלאכה שנמשכו אל הווי החיים התוסס בבירה הרומאית. לפי מקורות היסטוריים שונים, מליץ היושר של היהודים באותה תקופה היה יוליוס קיסר, שהעניק להם זכויות מיוחדות שאיפשרו להם, בין השאר, לקיים מצוות, להתדיין בבתי-דין יהודיים וכן לשלוח ביכורים לבית-המקדש בירושלים.
אחת המגמות המרתקות באותה תקופה, המתועדת גם בספרות ההיסטורית, היתה אימוץ מנהגים יהודיים בקרב תושבי רומא הנוכרים. אחת הדמויות הידועות בקבוצה זו, שכונתה "יראי ה'", היתה פופיאה, אשתו של הקיסר נירון, שהקפידה על שמירת השבת ונמנעה ממאכל בהמות אסורות.

70 לספירה | עבדות לא מודרנית

לפי מקורות היסטוריים שונים, מספר השבויים העברים שהגיעו מיהודה לרומא בשנת 70 לספירה, אחרי דיכוי "המרד הגדול" וחורבן בית-המקדש בירושלים, עמד על כ-100 אלף איש. הרומאים ניתבו את כוח האדם החדש לבניית היכלי ציבור מפוארים. לפי המסופר, כ-20 אלף עבדים יהודים בנו את הקולוסיאום, זירת הגלדיאטורים הידועה ברומא, שסיפקה בזמנו את הסיפא לאמירתו המפורסמת של נירון, "תנו להם לחם ושעשועים".
במחווה של סולידריות, הקהילה היהודית פדתה את רוב השבויים שהגיעו מיהודה. כך גדלה הקהילה ושיגשגה, והקימה כ-12 בתי-כנסת ולצדם שורה של ישיבות שקיימו קשר תורני רציף עם חכמי ארץ ישראל. היסטוריונים מתארים את הקהילה היהודית באותה תקופה כמי שעברה "הלניזציה"; התפילה בבתי-הכנסת והקריאה בתורה נעשו בשפה היוונית, וגם נישואים לנשים נוכריות נפוצו אז. יחד עם זאת, חברי הקהילה הקפידו על קיום המצוות ועל נאמנות למסורת. בין החוקרים שוררת הסכמה כי הקהילה היהודית באימפריה הרומית בעת העתיקה היתה הגרעין שממנו בקעה לימים יהדות אירופה.

314 | הברבור השחור והופעת הנצרות

בספרו "הברבור השחור" מתאר נאסים טאלב את ההיסטוריה כרצופה ברבורים שחורים, כלומר, אירועים שלא היה ניתן לצפות מראש ושהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה האנושית. בין האירועים מסוג זה מונה טאלב את עליית הנצרות – דת קטנה ואזוטרית, בראשיתה, שצמחה במזרח הקרוב.
ברבור שחור או לא, השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית בשנת 314 לספירה הביאה עמה הרעה ניכרת במצבם של היהודים ברומא ומחוצה לה. בלחץ הכנסייה פירסמו השלטונות חוקים שהפלו יהודים בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. בין השאר נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות ולהקים בתי-כנסת חדשים.
כ-200 שנה לפני עליית הנצרות התרחש מאורע חשוב אחר: בסביבות 132 לספירה החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס, חסיד הדת ההלניסטית וחובב פסלים ידוע, להפוך את ירושלים לעיר אלילית, "איליה קפיטולינה" שמה. החלטה זו, יחד עם איסור על מצוות המילה ושמירת השבת, היתה העילה לפרוץ "מרד בר-כוכבא" בארץ ישראל. המרד דוכא באכזריות בידי הרומאים. אחרי המרד הוגלו עשרות אלפי שבויים יהודים לרומא ונמכרו כעבדים.

476 | אימפריות נופלות

האימפריה הרומית הגדולה ניצבה בחזית התרבות האנושית במשך כ-800 שנה. חותמה ניכר בתרבות העולם עד ימינו, ומופיע כמעט בכל תחום: האמנות, האדריכלות, חוכמת המשפט והמדינה, האסטרטגיה הצבאית ועוד ועוד. גם התככים והמזימות בחצר הקיסרות הרומית היו לשם דבר, ובמרוצת 2,000 השנים האחרונות הם סיפקו השראה לאינספור ספרים ויצירות אמנות פלסטית – ובעשורים האחרונים גם סרטים וסדרות טלוויזיה.
בשלהי המאה החמישית, עם נפילתה של האימפריה הרומית, התיישבו יהודים בכל השטחים שהיו בשליטתה. שרידים מחיי היהודים דאז נמצאו ביישובים רבים באיטליה, ביניהם בסיציליה, סרדיניה, מילאנו, ברשיה, בולוניה ופירנצה.
דווקא תחת שלטון האפיפיור היה מצב היהודים טוב יותר, בעיקר במדינת האפיפיור: חבל ארץ שהיה בריבונות הכנסייה אחרי נפילת האימפריה, וכלל את רומא וחלקים אחרים של איטליה. הסיבות ליחסה הטוב של הכנסייה ליהודים בשטחים הללו היו פוליטיות, כלכליות ותיאולוגיות גם יחד: על-פי פרשנות נוצרית לפסוק ב"תהילים" "אל תהרגם פן ישכחוני עמי", אין להרוג את היהודים, פן תישכח מלב הנוצרים ראשית דתם, שצאצאי היהודים, בני דורו של ישו, הם עדות חיה לקיומה. ועדיין, במאה החמישית חלה ירידה במספר היהודים באיטליה, ממאות אלפים לעשרות אלפים בלבד.

1035 | נתן החכם

"מן הענווים", "מן התפוחים", "מן הזקנים" ו"מן האדומים" אמנם נשמעים כמו זנים של פירות הדר, אך למעשה אלו הם שמות המשפחה של ארבע משפחות אצולה יהודיות שהגיעו לרומא, על-פי המסורת, אחרי חורבן בית שני, וצאצאיהן נחשבו במשך דורות למנהיגי וחכמי הציבור היהודי באיטליה. נתמקד באחד החשובים והמשפיעים שבהם: נתן הרומי, נצר למשפחת מן-הענווים, שנולד ברומא בשנת 1035.
מפעלו המרכזי של נתן הרומי היה יצירת המופת הלקסיקוגרפית "הערוך" – אוצר המלים העבריות מימי הספרות היהודית הבתר-מקראית ועד ימיו של המחבר, כמו גם תרגומיהן לאיטלקית, ערבית, פרסית ויוונית. לספר זה נודעה חשיבות רבה בהפצתה של היהדות באירופה הרב-לשונית והוא שימש חוליה חיונית בשרשרת החוכמה היהודית לדורותיה.
ברם, המידע על יהדות איטליה בתקופת ימי הביניים דל ביותר. מן המעט הידוע עולה כי בדרום איטליה הוקמו מרכזי תלמוד שמהם העבירו בני משפחת קלונימוס את התורה למגנצה (מיינץ שבעמק הריין בגרמניה), וכן כי באותה תקופה נוסדו קהילות יהודיות בוונציה, בפירנצה, בפרארה ובמנטובה.

1224 | משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאבן-סינא שמסרה לחכם יעקב בן-אבא

אחד המאפיינים העיקריים של תקופת הרנסנס האיטלקי היה גילוי הקלאסיקה היוונית בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והמדע. אלא שרבים מהחיבורים המקוריים נעלמו; שוחרי הקלאסיקה נדרשו להסתפק בתרגומי הכתבים לערבית בידי הפילוסופים אבן-סינא ואבן-רושד, שנחשבו לגדולי המפרשים והמתרגמים של אריסטו ופילוסופים אחרים מן התקופה.
כאן נכנסים לתמונה היהודים, שהחזיקו בידם את מפתח התרגום: "עם שקיעתה של תרבות הערבים בספרד, נטלו היהודים את אבוקת החוכמה מן הידיים שרפו, ומסרוה בהצלחה מופלאה ליד העולם הנוצרי, שהיה צמא להשכלה חדשה זו" כתב ססיל רות בספרו "הרנסנס הלטיני והמתרגמים היהודים".
היסטוריונים של ימי הביניים הדגישו את חשיבות תפקידם של היהודים כנשאי התרבות היוונית. תרגום הקלאסיקות הגדולות מערבית ללטינית – שתי שפות שהיהודים שלטו בהן, הן בגלל הנדודים שנכפו עליהם והן בגלל קשרי המסחר הענפים בין הקהילות היהודיות במקומות מושבן השונים – תרמו תרומה מכרעת לתרבות הרנסנס.
ברומא התרכזה חבורה גדולה של מלומדים יהודים, רופאים-פילוסופים, שעסקו בתרגום ובפרשנות הכתבים היווניים העתיקים וכתבי המלומדים המוסלמים. שלושה מהם היו הלל בן-שמואל מוורונה, יצחק בן-מרדכי, רופאם של האפיפיורים בימיו, והחכם יעקב בן-אבא, שהוזמן ב-1224 לנאפולי לשמש מתורגמן בחצרו של הקיסר פרידריך השני.

1450 | בעזרת הדפוס

בפקולטות למדעי החיים מקובל להתייחס לחיים כאל תהליך של זרימת מידע. בהשאלה נוכל לומר כי משמעות החיים, לפי השקפה זו, מתגלמת במידע שאנו אוספים ומעבירים הלאה – ולא רק במידע הגנטי שאנו נושאים, אלא גם בחוויות שתיעדנו, ביומנים שכתבנו, בטכנולוגיות שפיתחנו וביצירות שחיברנו. מהפכת הדפוס שהתחוללה באמצע המאה ה-15 היתה מעין "מעמד הר סיני" בעיני המחזיקים בתפיסת עולם זו. מרגע המצאת הדפוס, כל סופר או מדען שחיבר את האופוס-ויטה שלו היה יכול להפיץ את כתביו בהיקפים שלא נודעו עד אז.
מן הרבע האחרון של המאה ה-15 החלו בתי-הדפוס העבריים באיטליה לבנות את הספרייה היהודית המשרתת אותנו עד עצם היום הזה. כדי להבין את היקף תרומתה של יהדות איטליה בתחום זה נזכיר שני בתי-דפוס מרכזיים. הראשון הוא בית-הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, שפעל בשנות ה-20 של המאה ה-16 וקבע את צורתם של ספרי התנ"ך וספרי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם היום. השני הוא בית-הדפוס המפורסם של משפחת שונצינו, ששימר את ספרות הפרשנות וההלכה שנכתבה בימי הביניים בצרפת ובספרד.

1500 | הנדידה צפונה

עד המאה ה-15 חיו רוב היהודים באיטליה בדרומה של הארץ, כולל האי סיציליה. רק עם כיבוש דרום איטליה בשלהי המאה ה-15 בידי הספרדים הקתולים, שהיו עוינים ליהודים, נדד היישוב היהודי אל חלקה הצפוני. יש לציין שכמעט עד סוף המאה ה-19 היתה איטליה מורכבת מעשרות מדינות וערים עצמאיות או עצמאיות למחצה, שכל אחת מהן ניהלה ריבונות עצמאית עם חוקים ומינהל ציבורי משל עצמה. היחס אל היהודים השתנה ממקום למקום וממדינה למדינה. בוונציה, למשל, התקבלו היהודים כתושבים עם מגבלות מסוימות – ואילו ג'נובה, יריבתה של ונציה, לא קלטה יהודים כלל. גירוש יהודים היה באותן שנים מציאות יומיומית, כך שבכמה מן הערים הם התקבלו בזרועות פתוחות, ואילו מאחרות גורשו בבושת פנים.

1516 | הסוחרים מוונציה

מקור המונח "גטו" הוא ברובע היהודי בוונציה, כנראה רובע המגורים היהודי העתיק ביותר בעולם, שקיים עד היום. ההנחה הרווחת היא שמקור המלה "גטו" הוא בבית-יציקה (ג'טו באיטלקית) ששכן סמוך לרובע היהודי. מאוחר יותר השתמש האפיפיור פיוס הרביעי במלה "גטו" לתיאור מקום מגוריהם של היהודים, ומאז השתרש השם והוטען במשמעויות תרבותיות וחברתיות שונות.
יהודים התגוררו בוונציה כבר במאה הרביעית והחמישית, אך נוכחותם בעיר זכתה לתגבור משמעות מאין כמוהו במאה ה-14, אחרי מלחמות ורונה וג'נובה, אז הגיע לוונציה זרם גדול של יהודים סוחרים ומלווים בריבית, בעידוד שליטי העיר, שביקשו לחזק את כלכלתה. במרץ 1516 הוגבל תחום מגורי היהודים בעיר לרובע מיוחד. חופש התנועה שלהם הוגבל, והם אולצו לענוד טלאי צהוב ובהמשך גם לחבוש כובע צהוב.
חרף ההגבלות, החיים היהודיים בוונציה שיגשגו. תושבי העיר היהודים הקימו בתי-מדרש ובתי-כנסת שבהם פעלו רבנים חשובים, ביניהם רבי לאון יהודה אריה ממודינה ורבי שמואל קצנלבוגן. לצד זאת פעלו בגטו מוסדות תרבות רבים, ביניהם תיאטרון, חנויות ספרים וכמובן בית-הדפוס העברי הראשון.
הגטו בוונציה אמנם הוקם מסיבות כלכליות, אך 49 שנה מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1555, הוקם הגטו הראשון ברומא – והפעם היו הסיבות לכך דתיות. האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא מכתב פומבי שאסר על יהודים לגור בשכנות לנוצרים.
הקמתו של הגטו ברומא בישרה על הקמת גטאות נוספים בכל רחבי איטליה, בין היתר בפירנצה ובפדובה. בגטאות הללו הלכו והתפתחו הווי חיים ופולקלור ייחודיים. הגטאות אורגנו על-ידי חברי הקהילה, שהקימו מוסדות לעזרה הדדית ובתי-דין פנימיים.

1707 | שד"ל ורמח"ל

חרף ההסתגרות בגטאות, יהודי איטליה העמידו למדנים ותלמידי חכמים לרוב. שניים מהגדולים שבהם ידועים בשמותיהם המקוצרים: רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ושד"ל (שמואל דוד לוצאטו).
רמח"ל נולד בפדובה בשנת 1707, ומסופר עליו כי כבר בגיל 14 ידע את התלמוד והמשנה על-פה. הגאון הצעיר שלח ידו גם בספרות כללית, חיבר מחזות וכתב שירה. הוא נמשך גם לקבלה ולמיסטיקה, ואיגד סביבו חבורה של תלמידי חכמים שעסקו בתורת הנסתר ובכתבי האר"י.
במקביל ללימודיו בבית-המדרש חווה רמח"ל מפגש שבועי עם מלאך בשם "המגיד", שנהג לבקרו בקביעות ולשתפו בסודות הקבלה ובצירופי האותיות. ברגע של חולשה גילה רמח"ל את סודו לאחד מחבריו, שלא התאפק והפיץ את הסיפור. הגילוי עורר סערה גדולה. רמח"ל הואשם בעיסוק במאגיה ובכישוף, כתביו נלקחו ממנו וכמה מהם נשרפו. בעקבות הפרשה היגר רמח"ל מאיטליה לאמסטרדם, שם כתב את ספרו "מסילת ישרים", חיבור שנמצא בכל ספרייה תורנית עד היום.
100 שנה לאחר הולדתו של רמח"ל נולד בטריאסטה שד"ל, איש אשכולות שעסק בפילוסופיה, שירה ופרשנות המקרא ונחשב לאחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הגותו של שד"ל שילבה בין רציונליות וחתירה לאמת לבין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות. בניגוד לרמח"ל, הוא סלד מעיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ספריו זכו לתפוצה אדירה, ויש אומרים כי הוא סימן את הדרך למבשרי דור התחייה.

1870 | חירות, שוויון, אחווה

72 שנה חלפו מאז כבש נפוליאון את צפון איטליה והכריז כי היהודים הם אזרחים מן המניין ועד שתהליך האמנסיפציה הושלם במלואו והיהודים יצאו מהגטאות והחלו לתפוס את מקומם כאזרחים איטלקים לכל דבר ועניין.
אלא שחסידי דת האמנסיפציה, שהעמידו "אלוהים" משלהם – רעיון אחדות האומה – חששו כי היהודים הבדלנים ייצרו "אומה בתוך אומה". אשר על כן נהגו כלפי היהודים באותו זמן לפי העיקרון שהתקבל כבר בימיה של המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18: "יש למנוע כל זכות מן היהודים כאומה, ולהעניק להם את כל הזכויות כיחידים".
האמנסיפציה האיטלקית הצליחה מעל ומעבר למשוער. יהודי איטליה השתלבו במדינה החדשה באופן חסר תקדים. במסגרת זו נפתחה בפניהם גם הדרך לקריירות בשירות הדיפלומטי, במנגנון שירות המדינה ובצבא – דרך שהיתה סגורה בפני רוב היהודים בכל מקום אחר במערב. איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שמינתה שר מלחמה יהודי, ג'וזפה אוטולנגי, וראש ממשלה יהודי, לואיג'י לוצאטי. בשנים ההן נפוצו נישואי תערובת וההתבוללות גברה, עד כי התעורר החשש שהמיעוט היהודי באיטליה – כעשירית האחוז מכלל האוכלוסייה – פשוט ייעלם.


1922 | עליית הפשיזם

לא פעם במהלך ההיסטוריה, דווקא כשהיהודים ביקשו להשתלב בחברה הכללית, הגיע מישהו שהזכיר להם את מוצאם. במקרה של יהודי איטליה היה זה הרודן בניטו מוסוליני, "איל דוצ'ה", שעמד בראש המפלגה הפשיסטית שעלתה לשלטון באיטליה בשנת 1922.
מבחינת יחסו ליהודים, עידן מוסוליני מתחלק לשלוש תקופות.
התקופה הראשונה כונתה "תקופת ירח הדבש" ונמשכה כעשר שנים, עד 1932. בתקופה זו כובדו הזכויות האזרחיות והדתיות של המיעוט היהודי, ומוסוליני אף גינה בפומבי גזענות ואנטישמיות. מוסוליני אף קיים יחסים טובים עם מנהיגים ציונים ועודד את פעילות הפדרציה הציונית, הגם שהתנגד לבדלנות היהודית.
התקופה השנייה, "תקופת הזיקית", החלה ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והסתיימה בשנת 1938. בתקופה זו החל מוסוליני לפסוח על שתי הסעיפים: מחד גיסא פיזר הצהרות וחוקים לטובת היהודים, ומאידך גיסא נקט צעדים אנטישמיים לא-רשמיים והשמיע גילויי אהדה לאנטישמיות בגרמניה, שאליה הצטרף בהמשך כבעל-ברית.
התקופה השלישית, "תקופת הפרצוף האמיתי", החלה ב-1938, אז פורסמו חוקי הגזע נגד היהודים. מוסוליני שרף את הגשרים עם המערב, התחייב לציר רומא-ברלין ופתח במתקפה עיתונאית אנטישמית חסרת תקדים, שהופנתה בגלוי נגד יהדות איטליה כולה.

1943 | דם, גזע ודמעות

"אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש, הייתי מאושר" (הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי מתאר יום עבודה שגרתי בקור המקפיא של אושוויץ)

אם היו שואלים יהודי באירופה בשנת 1938, עת נקבעו חוקי הגזע באיטליה, באיזו מדינה הוא מעדיף לחיות, סביר להניח שארץ המגף היתה בתחתית הרשימה. אלא שבדומה למשפט הידוע של קארל מרקס, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה – היה זה דווקא השלטון הפשיסטי ש"שמר" על יהודי איטליה.
הסיבה לכך היתה פוליטית. מוסוליני ביקש להצטייר בעיני אזרחי איטליה כמנהיג עצמאי, ועל כן מנע מהנאצים להשית את "הפתרון הסופי" על האזרחים שחיו תחת שלטונו – גם אם מדובר ב"אזרחים סוג ב'".
בשנת 1943 הודח מוסוליני מראשות הממשלה ובמקומו מונה המרשל פייטרו באדוליו, שחתם מיד על הסכם שביתת נשק עם בנות-הברית. לכאורה, רווח והצלה ליהודים, אלא שכידוע, גורל הוא לא פעם עניין של גיאוגרפיה: רוב אזרחי איטליה היהודים התגוררו בצפון המדינה, באזור שהיה בשליטה נאצית. מבין 44,500 יהודים שחיו באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה, לפחות 7,682 נספו בשואה.
יהדות איטליה הוכתה מכה קשה: אלפים איבדו את קהילתם, סדר החיים היהודיים שובש ורבים מאלו שנותרו במדינה היו שבורים בגופם וברוחם. אחד מהם, הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, שמצוטט לעיל, חיבר את הספר "הזהו אדם", שנחשב לאחד התיאורים המצמררים והריאליסטיים ביותר של השואה. לוי נפל אל מותו ממרפסת ביתו בשנת 1987. הסברה הרווחת היא שהתאבד.

2014 | בתחילת המאה ה-21

איטליה זוכרת את יהודיה. ב-2008, למשל, נערכו כחמישה כנסים אקדמיים שעסקו בחוקי הגזע באיטליה, במלאות 70 שנה להכרזתם. במדינה אף הוקמו אתרים להנצחת השואה, ומתקיימות בה עצרות לזכר שואת יהודי איטליה. סוגיית היהודים כלולה בתוכניות הלימודים של בתי-הספר הממלכתיים.
נכון ל-2014 מתקיימות באיטליה 21 קהילות יהודיות המונות 35 אלף נפש. בתי-הכנסת העתיקים נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ. היהודים חברים ב"איגוד הקהילות היהודיות של איטליה", המייצג אותם מול הממשל. רוב היהודים באיטליה הם מהגרים ובני מהגרים, ורובם חיים בשתי קהילות עיקריות, ברומא ובמילאנו. ברחבי איטליה ניתן למצוא אתרים רבים למורשת יהודית, וביניהם מוזיאונים, בתי-כנסת, שכונות יהודיות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים ועוד.
בישראל חיים כ-10,000 יהודים יוצאי איטליה. כ-3,000 מהם מאורגנים במסגרת "ארגון יוצאי איטליה", המוציא לאור ביטאון בשפה האיטלקית. חברי הארגון נפגשים באירועים מרכזיים בבית-הכנסת האיטלקי היפהפה שבירושלים, שם נערכות התפילות בנוסח הייחודי של הקהילה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
דונאטי, אנג'לו
Resistance activist

Born into a leading Modena family, in Italy, he settled in Paris after World War I. During the German occupation in World War II he found refuge in Italian-occupied France where, working with a Catholic priest, he was instrumental in rescuing Jews. Through his negotiations after the fall of Mussolini thousands of Jews were saved. Donati himself escaped to Switzerland from where he continued his rescue work. He died in Paris.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

איטליה
מרסיי
שוויץ
איטליה ITALY

ציוני דרך בתולדות יהודי איטליה

59 לפנה"ס | הרבנית פופיאה

האגדה מספרת כי בשנת 59 לפנה"ס הכריז המדינאי, הסופר והנואם הרומאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו שהוא חושש לדבר בקול רם, וזאת, מאימת תושביה היהודים של רומא. קיקרו אמנם נודע בחיבתו לגוזמאות, אך גם אם הפריז בדבריו, אין ספק שהיהודים באימפריה הרומית הגדולה היו באותה תקופה גורם שכדאי להתחשב בו.
רוב היהודים שהגיעו לאיטליה זרמו לרומא. רבים מהם היו עבדים משוחררים מיהודה, שבויי מלחמות טיטוס ופומפיוס, וכן סוחרים ובעלי מלאכה שנמשכו אל הווי החיים התוסס בבירה הרומאית. לפי מקורות היסטוריים שונים, מליץ היושר של היהודים באותה תקופה היה יוליוס קיסר, שהעניק להם זכויות מיוחדות שאיפשרו להם, בין השאר, לקיים מצוות, להתדיין בבתי-דין יהודיים וכן לשלוח ביכורים לבית-המקדש בירושלים.
אחת המגמות המרתקות באותה תקופה, המתועדת גם בספרות ההיסטורית, היתה אימוץ מנהגים יהודיים בקרב תושבי רומא הנוכרים. אחת הדמויות הידועות בקבוצה זו, שכונתה "יראי ה'", היתה פופיאה, אשתו של הקיסר נירון, שהקפידה על שמירת השבת ונמנעה ממאכל בהמות אסורות.

70 לספירה | עבדות לא מודרנית

לפי מקורות היסטוריים שונים, מספר השבויים העברים שהגיעו מיהודה לרומא בשנת 70 לספירה, אחרי דיכוי "המרד הגדול" וחורבן בית-המקדש בירושלים, עמד על כ-100 אלף איש. הרומאים ניתבו את כוח האדם החדש לבניית היכלי ציבור מפוארים. לפי המסופר, כ-20 אלף עבדים יהודים בנו את הקולוסיאום, זירת הגלדיאטורים הידועה ברומא, שסיפקה בזמנו את הסיפא לאמירתו המפורסמת של נירון, "תנו להם לחם ושעשועים".
במחווה של סולידריות, הקהילה היהודית פדתה את רוב השבויים שהגיעו מיהודה. כך גדלה הקהילה ושיגשגה, והקימה כ-12 בתי-כנסת ולצדם שורה של ישיבות שקיימו קשר תורני רציף עם חכמי ארץ ישראל. היסטוריונים מתארים את הקהילה היהודית באותה תקופה כמי שעברה "הלניזציה"; התפילה בבתי-הכנסת והקריאה בתורה נעשו בשפה היוונית, וגם נישואים לנשים נוכריות נפוצו אז. יחד עם זאת, חברי הקהילה הקפידו על קיום המצוות ועל נאמנות למסורת. בין החוקרים שוררת הסכמה כי הקהילה היהודית באימפריה הרומית בעת העתיקה היתה הגרעין שממנו בקעה לימים יהדות אירופה.

314 | הברבור השחור והופעת הנצרות

בספרו "הברבור השחור" מתאר נאסים טאלב את ההיסטוריה כרצופה ברבורים שחורים, כלומר, אירועים שלא היה ניתן לצפות מראש ושהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה האנושית. בין האירועים מסוג זה מונה טאלב את עליית הנצרות – דת קטנה ואזוטרית, בראשיתה, שצמחה במזרח הקרוב.
ברבור שחור או לא, השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית בשנת 314 לספירה הביאה עמה הרעה ניכרת במצבם של היהודים ברומא ומחוצה לה. בלחץ הכנסייה פירסמו השלטונות חוקים שהפלו יהודים בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. בין השאר נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות ולהקים בתי-כנסת חדשים.
כ-200 שנה לפני עליית הנצרות התרחש מאורע חשוב אחר: בסביבות 132 לספירה החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס, חסיד הדת ההלניסטית וחובב פסלים ידוע, להפוך את ירושלים לעיר אלילית, "איליה קפיטולינה" שמה. החלטה זו, יחד עם איסור על מצוות המילה ושמירת השבת, היתה העילה לפרוץ "מרד בר-כוכבא" בארץ ישראל. המרד דוכא באכזריות בידי הרומאים. אחרי המרד הוגלו עשרות אלפי שבויים יהודים לרומא ונמכרו כעבדים.

476 | אימפריות נופלות

האימפריה הרומית הגדולה ניצבה בחזית התרבות האנושית במשך כ-800 שנה. חותמה ניכר בתרבות העולם עד ימינו, ומופיע כמעט בכל תחום: האמנות, האדריכלות, חוכמת המשפט והמדינה, האסטרטגיה הצבאית ועוד ועוד. גם התככים והמזימות בחצר הקיסרות הרומית היו לשם דבר, ובמרוצת 2,000 השנים האחרונות הם סיפקו השראה לאינספור ספרים ויצירות אמנות פלסטית – ובעשורים האחרונים גם סרטים וסדרות טלוויזיה.
בשלהי המאה החמישית, עם נפילתה של האימפריה הרומית, התיישבו יהודים בכל השטחים שהיו בשליטתה. שרידים מחיי היהודים דאז נמצאו ביישובים רבים באיטליה, ביניהם בסיציליה, סרדיניה, מילאנו, ברשיה, בולוניה ופירנצה.
דווקא תחת שלטון האפיפיור היה מצב היהודים טוב יותר, בעיקר במדינת האפיפיור: חבל ארץ שהיה בריבונות הכנסייה אחרי נפילת האימפריה, וכלל את רומא וחלקים אחרים של איטליה. הסיבות ליחסה הטוב של הכנסייה ליהודים בשטחים הללו היו פוליטיות, כלכליות ותיאולוגיות גם יחד: על-פי פרשנות נוצרית לפסוק ב"תהילים" "אל תהרגם פן ישכחוני עמי", אין להרוג את היהודים, פן תישכח מלב הנוצרים ראשית דתם, שצאצאי היהודים, בני דורו של ישו, הם עדות חיה לקיומה. ועדיין, במאה החמישית חלה ירידה במספר היהודים באיטליה, ממאות אלפים לעשרות אלפים בלבד.

1035 | נתן החכם

"מן הענווים", "מן התפוחים", "מן הזקנים" ו"מן האדומים" אמנם נשמעים כמו זנים של פירות הדר, אך למעשה אלו הם שמות המשפחה של ארבע משפחות אצולה יהודיות שהגיעו לרומא, על-פי המסורת, אחרי חורבן בית שני, וצאצאיהן נחשבו במשך דורות למנהיגי וחכמי הציבור היהודי באיטליה. נתמקד באחד החשובים והמשפיעים שבהם: נתן הרומי, נצר למשפחת מן-הענווים, שנולד ברומא בשנת 1035.
מפעלו המרכזי של נתן הרומי היה יצירת המופת הלקסיקוגרפית "הערוך" – אוצר המלים העבריות מימי הספרות היהודית הבתר-מקראית ועד ימיו של המחבר, כמו גם תרגומיהן לאיטלקית, ערבית, פרסית ויוונית. לספר זה נודעה חשיבות רבה בהפצתה של היהדות באירופה הרב-לשונית והוא שימש חוליה חיונית בשרשרת החוכמה היהודית לדורותיה.
ברם, המידע על יהדות איטליה בתקופת ימי הביניים דל ביותר. מן המעט הידוע עולה כי בדרום איטליה הוקמו מרכזי תלמוד שמהם העבירו בני משפחת קלונימוס את התורה למגנצה (מיינץ שבעמק הריין בגרמניה), וכן כי באותה תקופה נוסדו קהילות יהודיות בוונציה, בפירנצה, בפרארה ובמנטובה.

1224 | משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאבן-סינא שמסרה לחכם יעקב בן-אבא

אחד המאפיינים העיקריים של תקופת הרנסנס האיטלקי היה גילוי הקלאסיקה היוונית בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והמדע. אלא שרבים מהחיבורים המקוריים נעלמו; שוחרי הקלאסיקה נדרשו להסתפק בתרגומי הכתבים לערבית בידי הפילוסופים אבן-סינא ואבן-רושד, שנחשבו לגדולי המפרשים והמתרגמים של אריסטו ופילוסופים אחרים מן התקופה.
כאן נכנסים לתמונה היהודים, שהחזיקו בידם את מפתח התרגום: "עם שקיעתה של תרבות הערבים בספרד, נטלו היהודים את אבוקת החוכמה מן הידיים שרפו, ומסרוה בהצלחה מופלאה ליד העולם הנוצרי, שהיה צמא להשכלה חדשה זו" כתב ססיל רות בספרו "הרנסנס הלטיני והמתרגמים היהודים".
היסטוריונים של ימי הביניים הדגישו את חשיבות תפקידם של היהודים כנשאי התרבות היוונית. תרגום הקלאסיקות הגדולות מערבית ללטינית – שתי שפות שהיהודים שלטו בהן, הן בגלל הנדודים שנכפו עליהם והן בגלל קשרי המסחר הענפים בין הקהילות היהודיות במקומות מושבן השונים – תרמו תרומה מכרעת לתרבות הרנסנס.
ברומא התרכזה חבורה גדולה של מלומדים יהודים, רופאים-פילוסופים, שעסקו בתרגום ובפרשנות הכתבים היווניים העתיקים וכתבי המלומדים המוסלמים. שלושה מהם היו הלל בן-שמואל מוורונה, יצחק בן-מרדכי, רופאם של האפיפיורים בימיו, והחכם יעקב בן-אבא, שהוזמן ב-1224 לנאפולי לשמש מתורגמן בחצרו של הקיסר פרידריך השני.

1450 | בעזרת הדפוס

בפקולטות למדעי החיים מקובל להתייחס לחיים כאל תהליך של זרימת מידע. בהשאלה נוכל לומר כי משמעות החיים, לפי השקפה זו, מתגלמת במידע שאנו אוספים ומעבירים הלאה – ולא רק במידע הגנטי שאנו נושאים, אלא גם בחוויות שתיעדנו, ביומנים שכתבנו, בטכנולוגיות שפיתחנו וביצירות שחיברנו. מהפכת הדפוס שהתחוללה באמצע המאה ה-15 היתה מעין "מעמד הר סיני" בעיני המחזיקים בתפיסת עולם זו. מרגע המצאת הדפוס, כל סופר או מדען שחיבר את האופוס-ויטה שלו היה יכול להפיץ את כתביו בהיקפים שלא נודעו עד אז.
מן הרבע האחרון של המאה ה-15 החלו בתי-הדפוס העבריים באיטליה לבנות את הספרייה היהודית המשרתת אותנו עד עצם היום הזה. כדי להבין את היקף תרומתה של יהדות איטליה בתחום זה נזכיר שני בתי-דפוס מרכזיים. הראשון הוא בית-הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, שפעל בשנות ה-20 של המאה ה-16 וקבע את צורתם של ספרי התנ"ך וספרי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם היום. השני הוא בית-הדפוס המפורסם של משפחת שונצינו, ששימר את ספרות הפרשנות וההלכה שנכתבה בימי הביניים בצרפת ובספרד.

1500 | הנדידה צפונה

עד המאה ה-15 חיו רוב היהודים באיטליה בדרומה של הארץ, כולל האי סיציליה. רק עם כיבוש דרום איטליה בשלהי המאה ה-15 בידי הספרדים הקתולים, שהיו עוינים ליהודים, נדד היישוב היהודי אל חלקה הצפוני. יש לציין שכמעט עד סוף המאה ה-19 היתה איטליה מורכבת מעשרות מדינות וערים עצמאיות או עצמאיות למחצה, שכל אחת מהן ניהלה ריבונות עצמאית עם חוקים ומינהל ציבורי משל עצמה. היחס אל היהודים השתנה ממקום למקום וממדינה למדינה. בוונציה, למשל, התקבלו היהודים כתושבים עם מגבלות מסוימות – ואילו ג'נובה, יריבתה של ונציה, לא קלטה יהודים כלל. גירוש יהודים היה באותן שנים מציאות יומיומית, כך שבכמה מן הערים הם התקבלו בזרועות פתוחות, ואילו מאחרות גורשו בבושת פנים.

1516 | הסוחרים מוונציה

מקור המונח "גטו" הוא ברובע היהודי בוונציה, כנראה רובע המגורים היהודי העתיק ביותר בעולם, שקיים עד היום. ההנחה הרווחת היא שמקור המלה "גטו" הוא בבית-יציקה (ג'טו באיטלקית) ששכן סמוך לרובע היהודי. מאוחר יותר השתמש האפיפיור פיוס הרביעי במלה "גטו" לתיאור מקום מגוריהם של היהודים, ומאז השתרש השם והוטען במשמעויות תרבותיות וחברתיות שונות.
יהודים התגוררו בוונציה כבר במאה הרביעית והחמישית, אך נוכחותם בעיר זכתה לתגבור משמעות מאין כמוהו במאה ה-14, אחרי מלחמות ורונה וג'נובה, אז הגיע לוונציה זרם גדול של יהודים סוחרים ומלווים בריבית, בעידוד שליטי העיר, שביקשו לחזק את כלכלתה. במרץ 1516 הוגבל תחום מגורי היהודים בעיר לרובע מיוחד. חופש התנועה שלהם הוגבל, והם אולצו לענוד טלאי צהוב ובהמשך גם לחבוש כובע צהוב.
חרף ההגבלות, החיים היהודיים בוונציה שיגשגו. תושבי העיר היהודים הקימו בתי-מדרש ובתי-כנסת שבהם פעלו רבנים חשובים, ביניהם רבי לאון יהודה אריה ממודינה ורבי שמואל קצנלבוגן. לצד זאת פעלו בגטו מוסדות תרבות רבים, ביניהם תיאטרון, חנויות ספרים וכמובן בית-הדפוס העברי הראשון.
הגטו בוונציה אמנם הוקם מסיבות כלכליות, אך 49 שנה מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1555, הוקם הגטו הראשון ברומא – והפעם היו הסיבות לכך דתיות. האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא מכתב פומבי שאסר על יהודים לגור בשכנות לנוצרים.
הקמתו של הגטו ברומא בישרה על הקמת גטאות נוספים בכל רחבי איטליה, בין היתר בפירנצה ובפדובה. בגטאות הללו הלכו והתפתחו הווי חיים ופולקלור ייחודיים. הגטאות אורגנו על-ידי חברי הקהילה, שהקימו מוסדות לעזרה הדדית ובתי-דין פנימיים.

1707 | שד"ל ורמח"ל

חרף ההסתגרות בגטאות, יהודי איטליה העמידו למדנים ותלמידי חכמים לרוב. שניים מהגדולים שבהם ידועים בשמותיהם המקוצרים: רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ושד"ל (שמואל דוד לוצאטו).
רמח"ל נולד בפדובה בשנת 1707, ומסופר עליו כי כבר בגיל 14 ידע את התלמוד והמשנה על-פה. הגאון הצעיר שלח ידו גם בספרות כללית, חיבר מחזות וכתב שירה. הוא נמשך גם לקבלה ולמיסטיקה, ואיגד סביבו חבורה של תלמידי חכמים שעסקו בתורת הנסתר ובכתבי האר"י.
במקביל ללימודיו בבית-המדרש חווה רמח"ל מפגש שבועי עם מלאך בשם "המגיד", שנהג לבקרו בקביעות ולשתפו בסודות הקבלה ובצירופי האותיות. ברגע של חולשה גילה רמח"ל את סודו לאחד מחבריו, שלא התאפק והפיץ את הסיפור. הגילוי עורר סערה גדולה. רמח"ל הואשם בעיסוק במאגיה ובכישוף, כתביו נלקחו ממנו וכמה מהם נשרפו. בעקבות הפרשה היגר רמח"ל מאיטליה לאמסטרדם, שם כתב את ספרו "מסילת ישרים", חיבור שנמצא בכל ספרייה תורנית עד היום.
100 שנה לאחר הולדתו של רמח"ל נולד בטריאסטה שד"ל, איש אשכולות שעסק בפילוסופיה, שירה ופרשנות המקרא ונחשב לאחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הגותו של שד"ל שילבה בין רציונליות וחתירה לאמת לבין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות. בניגוד לרמח"ל, הוא סלד מעיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ספריו זכו לתפוצה אדירה, ויש אומרים כי הוא סימן את הדרך למבשרי דור התחייה.

1870 | חירות, שוויון, אחווה

72 שנה חלפו מאז כבש נפוליאון את צפון איטליה והכריז כי היהודים הם אזרחים מן המניין ועד שתהליך האמנסיפציה הושלם במלואו והיהודים יצאו מהגטאות והחלו לתפוס את מקומם כאזרחים איטלקים לכל דבר ועניין.
אלא שחסידי דת האמנסיפציה, שהעמידו "אלוהים" משלהם – רעיון אחדות האומה – חששו כי היהודים הבדלנים ייצרו "אומה בתוך אומה". אשר על כן נהגו כלפי היהודים באותו זמן לפי העיקרון שהתקבל כבר בימיה של המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18: "יש למנוע כל זכות מן היהודים כאומה, ולהעניק להם את כל הזכויות כיחידים".
האמנסיפציה האיטלקית הצליחה מעל ומעבר למשוער. יהודי איטליה השתלבו במדינה החדשה באופן חסר תקדים. במסגרת זו נפתחה בפניהם גם הדרך לקריירות בשירות הדיפלומטי, במנגנון שירות המדינה ובצבא – דרך שהיתה סגורה בפני רוב היהודים בכל מקום אחר במערב. איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שמינתה שר מלחמה יהודי, ג'וזפה אוטולנגי, וראש ממשלה יהודי, לואיג'י לוצאטי. בשנים ההן נפוצו נישואי תערובת וההתבוללות גברה, עד כי התעורר החשש שהמיעוט היהודי באיטליה – כעשירית האחוז מכלל האוכלוסייה – פשוט ייעלם.


1922 | עליית הפשיזם

לא פעם במהלך ההיסטוריה, דווקא כשהיהודים ביקשו להשתלב בחברה הכללית, הגיע מישהו שהזכיר להם את מוצאם. במקרה של יהודי איטליה היה זה הרודן בניטו מוסוליני, "איל דוצ'ה", שעמד בראש המפלגה הפשיסטית שעלתה לשלטון באיטליה בשנת 1922.
מבחינת יחסו ליהודים, עידן מוסוליני מתחלק לשלוש תקופות.
התקופה הראשונה כונתה "תקופת ירח הדבש" ונמשכה כעשר שנים, עד 1932. בתקופה זו כובדו הזכויות האזרחיות והדתיות של המיעוט היהודי, ומוסוליני אף גינה בפומבי גזענות ואנטישמיות. מוסוליני אף קיים יחסים טובים עם מנהיגים ציונים ועודד את פעילות הפדרציה הציונית, הגם שהתנגד לבדלנות היהודית.
התקופה השנייה, "תקופת הזיקית", החלה ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והסתיימה בשנת 1938. בתקופה זו החל מוסוליני לפסוח על שתי הסעיפים: מחד גיסא פיזר הצהרות וחוקים לטובת היהודים, ומאידך גיסא נקט צעדים אנטישמיים לא-רשמיים והשמיע גילויי אהדה לאנטישמיות בגרמניה, שאליה הצטרף בהמשך כבעל-ברית.
התקופה השלישית, "תקופת הפרצוף האמיתי", החלה ב-1938, אז פורסמו חוקי הגזע נגד היהודים. מוסוליני שרף את הגשרים עם המערב, התחייב לציר רומא-ברלין ופתח במתקפה עיתונאית אנטישמית חסרת תקדים, שהופנתה בגלוי נגד יהדות איטליה כולה.

1943 | דם, גזע ודמעות

"אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש, הייתי מאושר" (הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי מתאר יום עבודה שגרתי בקור המקפיא של אושוויץ)

אם היו שואלים יהודי באירופה בשנת 1938, עת נקבעו חוקי הגזע באיטליה, באיזו מדינה הוא מעדיף לחיות, סביר להניח שארץ המגף היתה בתחתית הרשימה. אלא שבדומה למשפט הידוע של קארל מרקס, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה – היה זה דווקא השלטון הפשיסטי ש"שמר" על יהודי איטליה.
הסיבה לכך היתה פוליטית. מוסוליני ביקש להצטייר בעיני אזרחי איטליה כמנהיג עצמאי, ועל כן מנע מהנאצים להשית את "הפתרון הסופי" על האזרחים שחיו תחת שלטונו – גם אם מדובר ב"אזרחים סוג ב'".
בשנת 1943 הודח מוסוליני מראשות הממשלה ובמקומו מונה המרשל פייטרו באדוליו, שחתם מיד על הסכם שביתת נשק עם בנות-הברית. לכאורה, רווח והצלה ליהודים, אלא שכידוע, גורל הוא לא פעם עניין של גיאוגרפיה: רוב אזרחי איטליה היהודים התגוררו בצפון המדינה, באזור שהיה בשליטה נאצית. מבין 44,500 יהודים שחיו באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה, לפחות 7,682 נספו בשואה.
יהדות איטליה הוכתה מכה קשה: אלפים איבדו את קהילתם, סדר החיים היהודיים שובש ורבים מאלו שנותרו במדינה היו שבורים בגופם וברוחם. אחד מהם, הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, שמצוטט לעיל, חיבר את הספר "הזהו אדם", שנחשב לאחד התיאורים המצמררים והריאליסטיים ביותר של השואה. לוי נפל אל מותו ממרפסת ביתו בשנת 1987. הסברה הרווחת היא שהתאבד.

2014 | בתחילת המאה ה-21

איטליה זוכרת את יהודיה. ב-2008, למשל, נערכו כחמישה כנסים אקדמיים שעסקו בחוקי הגזע באיטליה, במלאות 70 שנה להכרזתם. במדינה אף הוקמו אתרים להנצחת השואה, ומתקיימות בה עצרות לזכר שואת יהודי איטליה. סוגיית היהודים כלולה בתוכניות הלימודים של בתי-הספר הממלכתיים.
נכון ל-2014 מתקיימות באיטליה 21 קהילות יהודיות המונות 35 אלף נפש. בתי-הכנסת העתיקים נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ. היהודים חברים ב"איגוד הקהילות היהודיות של איטליה", המייצג אותם מול הממשל. רוב היהודים באיטליה הם מהגרים ובני מהגרים, ורובם חיים בשתי קהילות עיקריות, ברומא ובמילאנו. ברחבי איטליה ניתן למצוא אתרים רבים למורשת יהודית, וביניהם מוזיאונים, בתי-כנסת, שכונות יהודיות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים ועוד.
בישראל חיים כ-10,000 יהודים יוצאי איטליה. כ-3,000 מהם מאורגנים במסגרת "ארגון יוצאי איטליה", המוציא לאור ביטאון בשפה האיטלקית. חברי הארגון נפגשים באירועים מרכזיים בבית-הכנסת האיטלקי היפהפה שבירושלים, שם נערכות התפילות בנוסח הייחודי של הקהילה.
מרסיי Marseille(s)


ימי הביניים

ממצאים ארכיאולוגים מעידים, שהייתה נוכחות יהודית באזור כבר במאה הראשונה לספירה. אולם התיעוד המוקדם ביותר הוא משלהי המאה הששית. במכתב משנת 591 ששלח האפיפיור גרגוריוס הגדול לתאודור, הבישופ של מארסיי, מוזכר ניסיון לניצורם בכפייה של פליטים יהודים שנמלטו מגזרות שמד דומות מצד הבישופ של קלרמונט, (כיום קלרמונט פראנד במרכז צרפת), עשרים שנים קודם לכן. בימי הביניים נמשכה התיישבותם של יהודים במארסיי. מסמכים רבים מזכירים רכוש בבעלות של יהודים, או רכוש שיהודים קשורים בו באיזה אופן, כמו למשל "בקעה יהודית" (נזכרת בשלהי המאה ה- 10), וכרם בבעלות יהודית (שלהי המאה ה- 11).

הנוסע היהודי בנימין מטודלה (נפטר 1173) ביקר במארסיי בשנת 1165 בקירוב, ודיווח ביומן המסע שלו כי חיו בה כ- 300 משפחות יהודיות. לפי תיאורו, היו בעיר שני אזורי התיישבות יהודים, האחד בחלק העליון, תחת שלטון הבישופ, והשני בעיר התחתית, תחת שלטון האציל, אולם שתי הקהילות היו נתונות לסמכות הבישופ של מארסיי. הוא דיווח גם, שהישיבות והחכמים נמצאו בעיר העילית, ומתאר את מארסיי כ"עיר של חכמים". היהודים שישבו בעיר התחתית, על יד הנמל, פיתחו במשך הזמן רשת של קשרי מסחר עם ערי נמל אחרות בספרד ובצפון אפריקה, ובארצות הלבנט. הם סחרו בעץ, בתבלינים, בבדים, במתכות, במוצרי צביעה, ובעבדים. במאות ה- 13 וה- 14 הרחיבו היהודים את פעילותם הכלכלית, והשתלבו במקצועות חדשים, כגון מתווכים, סוחרי יין, סוחרי בדים, פועלים, סבלים וחייטים. במסמך אחד מוזכר אפילו סתת יהודי (magister lapidis) . בכמה מקצועות, כמו רופאים למשל, עלה מספר היהודים על מספר הנוצרים. אומנות עיבוד האלמוגים, אף שלא הייתה עיסוק רווחי מאד, הייתה מונופול יהודי. היו יהודים בתחום ההלוואות, אולם בעיר נמל השפעתם הייתה קטנה יחסית קטנה, ולא גילגלו רווחים גדולים. את
ייצור הסבון, לימים אחת התעשיות העיקריות במארסיי, הביא כנראה היהודי קרסקאס דוד (שנקרא לעתים גם סבונריוס) בין השנים 1371 - 1401. אחרי מותו המשיך אחריו בנו, סלומון דוד.

בימי הביניים המוקדמים, נהנו יהודי פרובאנס ממעמד חברתי טוב יחסית. תקנות העיר מארסיי משנת 1257 לא הבדילו בין היהודים לנוצרים, וכולם היו "אזרחי מארסי". עם זאת, יש לפרש הגדרה זו כתואר כללי, ולא כאילו נהנו יהודי העיר מזכויות שוות לאלו של הנוצרים. מאז שנת 1262, אחרי הזעזוע שגרם כישלון המרד של מארסיי נגד הרוזן מושל פרובאנס, הורע מעמדם החוקי של היהודים. היהודים נהיו לרכושו של הרוזן, ומאז היו חייבים במסים לרוזני פרובאנס. בתמורה, פרש הרוזן את חסותו עליהם. בשנת 1276, למשל, התערב לטובת יהודים שהאינקוויזיציה סחטה מהם כספים באמתלה שהטלאי שענדו קטן מן המותר, שכן, מאז כינוסה של המועצה הלטראנית בשנת 1215 נאלץ כל יהודי מעל גיל שבע לענוד טלאי זיהוי על הבגד. הגבלות נוספות היו לבישת צעיף מיוחד בשם אוראלס, חובה שהוטלה על נשים יהודיות, איסור להעיד נגד נוצרים, איסור לעבוד בימי ראשון ובחגים נוצריים, ואיסור לרחוץ במרחץ יותר מפעם בשבוע. גם על סוחרי החוץ היהודים הוטלו מגבלות שונות: נאסר עליהם לשוט בקבוצות של יותר מארבעה באותה ספינה, היה עליהם להתנזר מבשר בימי צום נוצריים בעת מסעם, ונאסר עליהם לנסוע למצרים, על
מנת שלא יוכלו להנות מהמסחר הרווחי עם ארץ זו. בסוף המאה ה- 13, כך כתב רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), הואשמו היהודים במארסיי שבעת חגיגות פורים הלעיגו על הנצרות, ונקנסו בקנס כבד.

במאה ה- 14 השתפר מעמדם החוקי של היהודים, והם נהנו הן מחסות רוזני פרובאנס, והן מהגנת רשויות העיר מארסיי. היריבות שבין שני כוחות אלה איפשרה ליהודים לתמרן ביניהם, ולהשיג הגנה מפני הכנסייה. אין כל תיעוד של האשמה נגד קהילת מארסיי, גם לא בשנות המשבר הקשה שאחרי המגיפה השחורה של 1349 - 1351. היהודים אף השיגו כמה פריבילגיות שאיפשרו להם לשמור על מצוות דתם. הותר להם לסחור בקמח למצות באזורים עתירי התיישבות יהודית, ולא רק במקום מוסכם שהעיר קבעה, כמקודם. הם הורשו לטאטא את חזיתות בתיהם בימי שישי במקום בימי שבת כפי שעשו שכניהם הנוצרים (1363), והיו פטורים מנשיאת פנס אחרי כיבוי אורות בערבי חג. גם שליטי פרובאנס הגנו על היהודים. בשנת 1320 התערב המלך רוברט לטובתם והבטיח להם מקלט במצודותיו אם יותקפו במהלך מסעות הצלב "של הרועים". הגנה זו חודשה בשנת 1331, וגם בשנה שלאחר מכן, על ידי פיליפ דה סנגינה, מושל פרובאנס. בהתקפות של שנת 1357 השתתפו היהודים באופן פעיל בהגנה על מארסיי, ותרמו חלק נכבד מעול המסים שנדרשו התושבים לשלם לרוזנים. כך הבטיחו לעצמם הגנה יחסית. מעת לעת חידשו הרוזנים את זכויות הקהילה היהודית, כך
המלכה מארי ב- 1387, ובנה לואי השני ב- 1389. נדיבותם היחסית של רוזני פרובאנס נמשכה עד למאה ה- 15, כך מעידים, למשל, צווים ששלחה יולנדה דוכסית פרובאנס ומלכת נאפולי, אשר אסרה בשנת 1422 על פרעות נגד היהודים. המלך רנה מאנז'ו (1432-1480) הכריז בשנת 1463 כי היהודים זכאים להגנה מיוחדת של השלטונות משום שאינם נהנים מזו של הכנסייה. מדיניות זו נתחזקה עוד יותר, כאשר בעקבות תלונתם של היהודים שלמה בוטרלי וברון דה קסטר, אשר הוכיחו כי אישה נוצריה הטבילה ילדה יהודיה בניגוד לרצונה, באגן הטבילה של כנסיית סט. מרטין, סגר המלך רנה את אגן הטבילה. הדבר אילץ את התושבים הנוצרים להטביל את הילדים בכנסיית סט. ז'אק דה לה קוריז'רי.

במאה ה- 15 הורע מצב היהודים במארסיי. בשנת 1423 נכבשה העיר על ידי כוחות אראגוניים של המלך אלפונסו החמישי. היהודים נפגעו יותר מהנוצרים. רבים מהם עזבו את העיר וחיפשו מקלט בקהילות אחרות בפרובאנס. כשפרובאנס סופחה לממלכת צרפת בשנת 1481, הורע מצב היהודים באופן ניכר. ב- 1484, ושוב בתחילת שנת 1485, הואשמו היהודים בלקיחת ריבית קצוצה, והתושבים תקפו את השכונות היהודיות , בזזו והרגו יהודים. רבים ברחו מהעיר, בייחוד אל סרדיניה, בה התיישבו כמאתיים משפחות ממארסיי. המלך קארל השמיני לא צידד בדרישה הרווחת של גירוש יהודים מפרובאנס. הוא הוציא צו, שיש להתיר ליהודים שרוצים לעזוב לעשות כן, ללא פגע, ובתנאי שמילאו את כל חובותיהם והתחייבויותיהם כלפי הנוצרים. שלטונות העיר, לעומת זאת, סירבו לאפשר ליהודים לעזוב עם רכושם ונקטו צעדים רבים לעצירת העזיבה. בין היתר, נערך בשנת 1486 רישום של הרכוש היהודי במארסיי. היהודים מחו, וזכו בהתערבות מלכותית, ובכמה שנים של חסות. גירוש היהודים מספרד ב- 1492 הביא אל מארסיי יהודים חדשים. באותה שנה פדתה הקהילה היהודית 118 יהודים מאראגון שנשבו על ידי הפיראט ברתולומיי ז'אנפרדי, בסכום
נכבד, שאותו לוו מנוצרי. ההתקפות נגד היהודים התחדשו ב- 1493 ובסופו של דבר יצא צו לגירוש כל היהודים ממארסיי. ביצוע הגירוש הסתיים בשנת 1501. מחצית מהיהודים עזבו לאיטליה, לצפון אפריקה, לאימפריה העותמאנית (בעיקר לסאלוניקי), ולמדינות האפיפיור בפרובאנס. היתר התנצרו כדי לחמוק מהגירוש.

רוב היהודים במארסיי גרו ברובע היהודי, שנקרא Carreria Jusatarie, כשמו של הרחוב הראשי. הרחוב והסמטאות השכנות יצרו מעין אי בשם Insula Juzatarie. שלטונות הכנסייה רצו שהיהודים יישארו בתחומם, והתנגדו לכל ניסיון יציאה מהרובע. שני בתי כנסת מוזכרים במארסיי בשלהי ימי הביניים, בית הכנסת הגדול, ובית הכנסת הקטן. ייתכן שהיה גם בית כנסת שלישי. במונז'ויף (או מונז'וסייה, שפירושו "הר היהודים") היה בית עלמין יהודי, אשר נהרס אחרי גירוש 1501 והועבר לבעלותו של נוצרי.


חיי התרבות בימי הביניים

בימי הביניים הייתה מארסיי מרכז יהודי חשוב. מבחינה תרבותית הייתה הקהילה חלק מיהדות פרובאנס, קרובה בתרבותה לספרד, אם כי לא הושפעה ישירות מהחברה הערבית, שהשפיעה בחצי האי האיברי. בנימין מטודלה הזכיר כמה חכמים, ביניהם רבי יצחק בן אבא מארי ממארסיי (1122-1193 בקירוב), פרשן, מחבר תפילות ופוסק, בעל עיטור סופרים. במארסיי חיו רבים מבני משפחת איבן טיבון, מתרגמים, פילוסופים, רופאים ופרשנים, שמילאו תפקיד חשוב בפרסומן של יצירות פילוסופיות יהודיות (שנכתבו במקור עברית), בקרב קוראי עברית בפרובאנס, בצרפת, ובכל צפון אירופה. במארסיי חיו יעקב בן מכיר איבן טיבון (נולד 1286, נפטר 1304 בקירוב, במונפלייה), משה איבן טיבון (פעל בשנים 1240 - 1283), שמואל בן יהודה איבן טיבון (נולד 1150 בקירוב בלונל, נפטר 1230 בקירוב). שלמה נשיא בן יצחק נשיא קאיל ,משורר ליטורגי, חי במארסיי בשנות ה- 80 של המאה ה- 13. אחד ממכתביו של הרמב"ם ממוען ל"חכמי קהילת מארסיי". אישים נוספים שחיו בעיר באותה תקופה: ניסים בן משה (תחילת המאה ה- 14), מחבר ספר הניסים או מעשה ניסים, שיש הרואים בו ביטוי לגישה פרשנית רציונליסטית. שמואל בן יהודה בן
משולם המארסילי, ידוע גם כמילס בונז'ודס או בונגודוס בפרובאנסלית, המכונה ברבאוויירה, נולד במארסיי ב- 1224, ותרגם חיבורים פילוסופים ומדעיים מערבית לעברית. יוסף בן יוחנן (אשר כונה לעתים "הגדול" בשל למדנותו), נולד בצפון צרפת, ונתמנה לרב במארסיי בשנת 1343. יהודה בן דוד, (בונז'ודס, בנדוי או בונדוין) או מאסטרה בונז'ואה, רופא ופרשן תלמוד (סוף המאה ה- 14), כיהן כרב הקהילה בקאליארי. יעקב בן דוד פרובאנסלי, פרשן תלמוד מהמחצית השנייה של המאה ה- 15, חי במארסיי והתפרנס ממסחר ימי, עד שעזב לנאפולי בסוף שנות ה- 80. היו 34 רופאים יהודים במארסיי במאה ה- 15, ביניהם יש לציין אברהם דה מיירארג שחי בתחילת המאה ה- 15, ואת בונל דה לאטה, צאצא למשפחה ידועה, אשר שימש כרופאו האישי של האפיפיור אלכסנדר הששי.


ראשית העת החדשה

אחרי שנת 1669 נוסדה במארסיי קהילה יהודית בשנית. שני יהודים מליבורנו, איטליה, יוסף וייס וילה-ריאל ואברהם אטיאס, התיישבו שם עם משפחותיהם, בהסתמכם על צו של המלך לואי ה - 14, שהבטיח פטור ממס לנמל מארסיי. אליהם הצטרפו יהודים נוספים, אך בלחץ התושבים, בשנת 1682 הוכרז גירוש נגד וילה-ריאל, ואחריו גורשו אחרים, ביניהם לופז מבורדו, שאולץ לעזוב ב- 1711.

הקהילה המודרנית של מארסיי נוסדה בשנת 1760. עד 1768 התפללו היהודים בבית כנסת קטן בבית שכור ברחוב רומא. ב- 1783 נפתח בית עלמין יהודי ברובע רואה, על קרקע שנרכשה מתרומותיהם של 48 מעשירי הקהילה. ב- 1790 נפתח ברחוב דופונט מס' 1 בית כנסת חדש. במשך זמן רב נחשבה הקהילה לפורטוגזית, משום שרוב המשפחות המייסדות השתייכו לקהילות ספרדיות: המשפחות דה סילבה, כהן, דה סניי, אטיאס, פואה, גוזלן, ויטל וקנסינו מליבורנו. המשפחות דרמון , בוקארה, לומברוזו, דנינו ובמברון מטוניס. אליהן הצטרפו משפחות ריגו, דורן, דה מונטו, ראוול, רמוט, גרבר וקרקסון מאוויניון, משפחות קונסטנטיני, עוזיאל, ברודו, כהן-דה-קניאה מארצות מזה"ת שונות, ומשפחות סממה, לחמי וביסמוט, אף הן מטוניס. סבטון (שבתאי) קונסטנטיני, סוחר מקנדיה (כיום ארקליון בכרתים) היה אחד מאישי המפתח בייסוד הקהילה החדשה, ואפילו נפגש בשנת 1782 עם לואי ה- 16 מלך צרפת וקיבל אישור מלכותי להתיישבות יהודית במארסי. מייד עם מתן האישור, קיבלו 13 משפחות יהודיות זכות ישיבה בעיר. הפרלמנט של אקס אן פרובאנס הכיר בזכויות הקהילה ב- 1776, ונתן הכרה רשמית בקהילה - בשנת 1788 . אז גם הוכר
דניאל דה בוקארי מפרובאנס כנציג הקהילה. הקהילה מנתה כ- 200 חברים, וקיבלה אמנציפציה במהפכה הצרפתית כבר בינואר 1790, כמעט שנתיים לפני האמנציפציה של כלל יהודי צרפת. מתיישבים חדשים הגיעו למארסיי מקהילות אחרות בפרובאנס, כמו המשפחות קרמייה ודלפוג'ה מאוויניון, ענף אחר של משפחת דלפוג'ה הגיע מקאוואיון, ובאו גם יהודים מחלב, סוריה: המשפחות מריני, שאמה, ואלטרס. אורחות הקהילה היו בנוסח קהילות ליבורנו, ולשון היומיום הייתה ספרדית. בשנת 1804, עקב מחלוקות, עברה הקהילה, שמנתה כבר כ- 300 חברים, ארגון מחדש. ב- 1808 נוסדה מועצת הקהילה (ה"קונסיסטוריה"), ומעמדה של קהילת מארסיי כמובילה ומנהיגה בקרב קהילות דרום צרפת התחזק.


ייסודה של הקהילה המודרנית

צמיחתה של קהילת מארסיי נמשכה במאה ה- 19, יהודים רבים התבלטו בחיי הכלכלה בעיר. הם היו פעילים בפיתוח כלכלי ותעשייתי של העיר וגם במסחר בינלאומי עם ארצות צפון אפריקה. פתיחתה של תעלת סואץ ב- 1869 והצמיחה הכלכלית הנמשכת גילגלו לפתחם של היהודים הזדמנויות חדשות. המאה ה- 19 הייתה תקופה של שילוב היהודים בחיים החברתיים והפוליטיים של העיר. בדרך כלל תמכה הקהילה במפלגות הרפובליקניות (משום שבאופן מסורתי תמכה בממשלה המכהנת). בייחוד לאון גמבטה זכה לתמיכתו של גוסטב נקה, עורך העיתון הדמוקרטי Peuple ("העם"). מנגד, מנהיגיה של הקבוצה המהפכנית באביב 1871 היו שני יהודים, אדולף קרקסון וגסטון קרמייה. בעקבות נפילת התנועה הרדיקלית, נעצר גסטון קרמייה, שעמד בראש הקומיסיון המהפכני של מחוז בוש דו רון, ונשפט על חלקו במרד. מבין מנהיגי הקבוצה, רק הוא לבדו נעצר. הוא נדון למוות והוצא להורג בנובמבר 1871.

הצלחתם של יהודי מארסיי עוררה התנגדות בקרב החוגים השמרנים, אשר לקראת סוף המאה ה- 19הפכה לאנטישמיות גלויה. אוגוסט שיראק ממארסיי הפיץ תעמולה אנטי יהודית בחיבורים שהתפרסמו כבר ב- 1876, אולם האנטישמיות הגיעה לשיאה בימי פרשת דרייפוס. מארסיי נהייתה מקום מפגש חשוב לתומכיו של דרייפוס ולמשמיציו. ועידה אנטישמית נערכה בעיר בינואר 1898 וגרמה למהומות נגד יהודים מקומיים ולהתקפה המונית על עסקים יהודיים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 גדל מספר היהודים במארסיי בהתמדה והיא נהייתה לקהילה השנייה בגודלה בצרפת, אחרי פריז. למרות השנים הקשות של פרשת דרייפוס, טיפסו יהודים רבים במעלה הסולם החברתי ורכשו עמדות חשובות בכלכלה, בחברה, בתרבות, ובפוליטיקה. נציין במיוחד את ז'ול יצחק מירס (1809-1871), יליד בורדו, כלכלן שמילא תפקיד חשוב בקידום העיתונות המקומית במארסיי וגם בפרוייקטים חשובים של בנייה בנמל וברבעים חדשים; ז'אק יצחק אלטרס (1786-1873), יליד חלב, סוריה, בונה ספינות ונדבן. אלטרס היה נשיא מועצת הקהילה היהודית של מארסיי במשך כשלושה עשורים, וניסה לקדם פרוייקט של יישוב יהודים מרוסיה באלג'יריה שהייתה תחת כיבוש צרפתי, אך ללא הצלחה.

לחיי התרבות של יהודי מארסיי תרמו לואי אסטרוק (1857-1904), סופר ועיתונאי, הצייר אדוארד קרמייה (1856-1944), אדוארד פואה (1862-1901), גאוגרף וחוקר אפריקה, אנדרה סוארס (1868-1948), מחבר קונדוטיירה (Condottiere) בשנת 1910, והמלחין בעל השם העולמי דריוס מיו (1892-1974), יליד מארסיי.

באמצע המאה ה- 19 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין חדש, שנפתח בשכונת סט. פייר בשנת 1855. בית העלמין הישן ברחוב רואה נסגר, ובשנות ה- 70 של המאה העשרים נבנה עליו אזור עירוני חדש. שרידי המצבות הועברו לבית העלמין החדש.

בית הכנסת השני של הקהילה נחנך ב- 1820 ברחוב גריניין, אולם צמיחתה של הקהילה הצריכה במהירה בית כנסת נוסף, מרווח יותר. תרומות מחברי הקהילה איפשרו לרכוש קרקע ברחוב ברטיי, לא רחוק מהנמל הישן. בית הכנסת החדש, שנקרא "ברטיי" נפתח ב- 22 בספטמבר 1864. האדריכל היה נתן סלומון, העיצוב מכיל מוטיבים אוריינטליים שהיו אז באופנה, בייחוד במארסיי שניסתה להציג עצמה כ"שער למזרח". בית הכנסת דומה בעיצובו לכמה כנסיות חשובות בעיר. הסגנון ניסה לבטא את שאיפת היהודים להניח את דעת שכניהם, להציג את יהדותם כמקובלת על השכנים, גישה שאופיינית לעשורים שאחרי האמנציפציה. בבית הכנסת ברטיי נמצאים גם משרדי מועצת הקהילה והנהגתה.


השואה

במחצית הראשונה של המאה העשרים נמשכה צמיחת הקהילה. בשנת 1939 חיו במארסיי כ- 39,000 יהודים. מארסיי וליון היו הערים בעלות האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בדרום צרפת, ובמארסי היה מספר הארגונים והמוסדות היהודיים הגדול ביותר. בשלהי שנות ה- 30 מצאו מקלט במארסיי פליטים יהודים רבים מגרמניה, רבים מהם ללא מסמכים חוקיים. אחרי שנת 1940 הגיעו גם יהודים מאזורים אחרים בצרפת. מארסיי נשארה אזור חופשי משנת 1940 עד 1942, ואז, בעקבות נחיתת בנות הברית בצפון אפריקה, כבשו הגרמנים את העיר. הכיבוש הגרמני החמיר את מצבם של היהודים. רבים ירדו למחתרת, רבים אחרים נעצרו במצודי ענק שביצעו במשותף הגרמנים והמשטרה הצרפתית. כ- 6,000 יהודים נעצרו בליל ה- 23 בינואר 1943. כ- 4,000 מתוכם גורשו למחנות ריכוז והשמדה. רכוש יהודי הוחרם והועבר לבעלים "אריים". בסוף מלחמת העולם השנייה נותרו במארסיי רק 10,000 יהודים.

חסיד אומות העולם חירם (הארי) בינגהם הרביעי (1903-1988), שירת בסגן קונסול אמריקאי במארסיי. בזמן שירותו, בשנים 1939-1941, הנפיק יותר מ- 2,500 אשרות כניסה אמריקניות ליהודים ולפליטים אחרים, בין היתר לצייר מרק שאגאל ולפסל ז'אק ליפשיץ. בינגהם שיתף פעולה עם המחתרת הצרפתית בהברחת יהודים לספרד ולצפון אפריקה, ושילם לעתים את ההוצאות מכספו. כמה יהודים הצטרפו גם הם למחתרת, אולם לא פעלו למניעת גירוש היהודים.


קהילת מארסיי בזמננו

במשך תקופה ארוכה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה מארסיי נמל מעבר לניצולי השואה, ואחר כך גם ליהודים מצפון אפריקה, בדרכם לארץ ישראל. קבלת העצמאות של טוניסיה בשנת 1956 ומלחמת סואץ במצרים הביאו לעיר גל של מהגרים יהודים. אליהם הצטרפו בתחילת שנות ה- 60 מהגרים ממרוקו ומאלג'יר.

בשנת 1969, הקהילה מנתה כ- 65,000 יהודים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, והשלישית בכל מערב אירופה. בתחילת שנות ה- 70 היו מעל לתריסר בתי כנסת שפעלו בעיר ובפרבריה, שלושה מרכזים קהילתיים, בית ספר יסודי, בית ספר מקצועי של "אורט", ורשת מסועפת של איגודים ומוסדות, כולל תנועות נוער.

בתחילת שנות האלפיים חיים במארסיי כ- 80,000 יהודים, והיא הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, ואחת הגדולות בתפוצות. למעשה, מארסיי הנה ריכוז האוכלוסייה היהודית הגדול ביותר לחופי הים התיכון מחוץ לישראל. חיי הדת והקהילה מאורגנים על ידי מועצת הקהילה. בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גוף חיוני זה סיפק אמצעים לחיזוק צרכיה הרוחניים והחומריים של הקהילה. במארסיי פועלים 44 בתי כנסת, בהם מתפללים מדי יום יותר מ- 5,000 איש, ובהם מכהנים כחמישים רבנים. בנוסף, יש 20 מרכזי לימוד, ובית דין. בית הכנסת המרכזי נמצא ברחוב ברטיי, ובו נערכים רוב החתונות וטקסי בר מצווה ובת מצווה. יש בעיר יותר מ- 35 חנויות למזון כשר, ומעל לעשרים מסעדות כשרות. הקהילה מפעילה 17 בתי ספר יהודים, ארבעה מהם בתי ספר ממלכתיים. יש 11 תלמודי תורה, בהם לומדים יותר מ- 500 ילדים. הקהילה נותנת עדיפות גבוהה לעזרה לנזקקים, ויש לה רשת מפותחת של ארגוני צדקה. בתחילת שנות ה- 2000 היה גידול משמעותי בתופעת האנטישמיות בצרפת, שלא פסחה על גם יהודי מארסיי. הצתת בית הכנסת "אור אביב" ב- 1 באפריל 2002 גרמה לזעזוע קשה בקהילה, כמו גם בצרפת ובעולם כולו.
הקהילה שומרת על קשרים חמים והדוקים עם ישראל ולרבים מחבריה יש קרובים בישראל.

Switzerland

Country situated in central Europe.

 

21st Century

Jewish life in Switzerland is represented by traditional, ultra-orthodox, sephardic and reform communities.

Their activities include synagogues, Jewish communities, kindergartens, schools, youth movements, kosher shops and cultural events. There are several Jewish cemeteries in various regions. The oldest is situated between Endingen and Lengnau, villages where Jews were allowed to live towards the end of the 18th century.

Jewish communities and organizations are united in the Swiss Federation of Jewish Communities founded in 1904. The Swiss Federation founded the World Jewish Congress in 1936. Jews were represented in the clock, textile, they were also prominent in the establishement of department stores such as Nordmann and in the cattle trade. The country’s first woman president, Ruth Dreifuss (1999-2000) was Jewish.

The First Zionist Congress (1897) held in the Stadt Casino Basel is commemorated with a bronze plaque on the side of the concert hall stage. The long time yearning for a return to the ancestral home became increasingly concrete in the 19th century and the First Zionist Congress with Theodor Herzl at its helm was transformative in this quest of establishing a modern state and make the desert bloom. Besides being home to the 1897 Basel Congress, this city also houses a Jewish museum.

Switzerland had a Jewish population of around 18,000 in the late 2010s with the largest communities in Zurich, Geneva and Basel.

 

Prominent Figures

The most prominent figure to have lived in Switzerland is Albert Einstein. Raised in Switzerland he studied at the Federal Polytechnic Academy in Zurich. He served as examiner at the country’s patent office. Other notables were the violinist Yehudi Menuhin, composer Ernest Bloch, poet Elias Canetti and author Albert Cohen. Also the originally German economist and social revolutionary with Polish roots, Rosa Luxemburg (1871-1919) [ˈʁoːza ˈlʊksəmbʊʁk] lived in Switzerland. She gained her PhD at the University of Zurich.

 

History

First Jews probably arrived in the area nowadays called Switzerland along with the Romans. One location where Jews settled in the 3rd century AD was in the Roman town of Augusta Raurica close to Basel.

The Swiss state was formally established in 1291, the Confoederatio Helevetica. With Ashkenazi settlement on Swiss land in the 12th and 13th centuries, the Jewish population in the area increased though by the mid-14th century the communities were still quite small. Some communities had cemeteries at the time. Jews were subjected to discriminatory laws in the Middle Age.

In the second half of the 16th century there was Jewish settlement in the area of the canton of Basel respectively southern Alsace and possibly in the Bodensee area. Jewish rural communities started to flourish in the 17th century on the Swiss border in the areas of western Alsace, Rhine valley, canton Basel and Hohenems and were occupied in cattle trade and peddling. They were however expelled at the end of the century beginning of the 18th century.

Jews were allowed to live in the villages Lengnau and Endingen in the canton of Aargau in 1776. This rule lasted for nearly 100 years. In the mid-18th century synagogues were consecrated. In the 70s Jews also settled in Neuchatel and in the area of Geneva. France and other countries started to develop an interest in securing the rights of the Jewish population and emancipation of the Jewish population started. With ongoing pressure from outside of Switzerland, Jews were permitted to settle in other locations of the country by 1866. They were gradually given civil rights and duties as per the Swiss federal constitution, however, there remained restrictions on professions. At the time there were around 553 Jews living in Switzerland.

In the late 19th early 20th century, Jews immigrated from Alsace, Germany and East Europe and Jewish life in Switzerland was blooming. The First Zionist Congress was held in the canton of Basel in 1897.

 

The Holocaust Period

Following World War I, antisemitism started to rise in Switzerland. After 1933 Jewish refugees were no longer permitted entry in spite of protest actions by politicians, church and citizens. With the annexation of Austria by Germany in March 1938, there was a wave of Jewish refugees attempting to enter Switzerland. Austrian and German Jews’ passports were marked with a J which enabled barring their entry.

During World War II the country was spared from Nazi occupation. Overall local Jews were protected by the country’s neutrality and 25,000 Jews were given protection by Switzerland.

 

Postwar

The following decades tolerance began to spread and Jews became well integrated into Swiss society. In the early post-war decades, Jews of Sephardi origin from North Africa settled down in the Geneva and Lausanne areas.

Jewish communities took care of Hungarian and Egyptian Jewish refugees fleeing after the Hungarian Uprising and Suez War of 1956, and Czechoslovak Jews fleeing after August 1968.

דונטי

DONATI, DONATH

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

שמות אלה היו נפוצים בין יהודי הונגריה ונגזרו מהמילה הלטינית דונטוס שפירושה "(האל) נתן". שמות אלה מקבילים לשם המקראי נתן(אל).

הרב דונטוס מוזכר בעת שלטונו של המלך הפרנקי לואי ה-2 בשנת 825.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דונט (דונת) כוללים את ההיסטוריון הרב ליפוט דונט (1876-1845) אשר נולד בהונגריה וחי בגרמניה; את הפסל ההונגרי גיולה דונט (1909-1850); ואת המשורר וההיסטוריון אדולף דונט (1937-1876) אשר נולד בצ'כיה וחי באוסטריה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי דונטי כוללים את אנג'לו דונטי (1960-1885), יליד איטליה אשר לחם בשורות הרזיסטנס הצרפתי בזמן מלחמת העולם השנייה; ואת אנריקו דונטי (1909 - 2008), צייר סוריאליסטי אמריקאי יליד איטליה. .