חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

רוזובסקי, ברוך לייב

רוזובסקי, ברוך לייב נולד בכפר ליד וילנה
תאריך לידה:
1814
תאריך פטירה:
1919
מקום לידה:
ליטא
מקום פטירה:
ריגה
מספר פריט:
218141
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

ריגה RIGA

בירת לטביה. עיר נמל לחוף הים הבאלטי, בחבל וידזמה (VIDZEME, בעבר LIPLAND).


ריגה נוסדה ב-1201, והתפתחה כנמל וכמרכז מסחרי. ב-1581 עברה לשלטון פולין עד לכיבוש האזור בידי שוודיה ב-1621. ב-1710 כבשו הרוסים את המקום, וריגה הייתה בירת ליפלאנד. ובשנים 1940-1918 - בירת לטביה העצמאית.

ישיבת יהודים בריגה הייתה אסורה מעת הווסד העיר. מהמאה ה-16 איפשרו לסוחרים יהודים מעטים שהייה מוגבלת מחוץ לחומות העיר,
וב-1638 הוקמה עבורם אכסניה ("HERBERGE"). בתחילת המאה
ה-18 הותר לכמה סוכני מסחר יהודים מטעם ממשלת הצאר לגור בין חומות העיר, וב-1725 הם הורשו לקדש בית עלמין. כך ישבו בריגה שישים או שבעים יהודים. הם עזבו ב-1743 עם גירוש יהודי רוסיה.

יהודים החלו לשוב לריגה כעבור כ-20 שנה. הראשונים היו כמה סוחרים עשירים, שב-1764 הוענק להם ולבני ביתם (36 איש) מעמד של "יהודי חסות". באכסניה, ה"הרברגה", שבה ישבו "היהודים הזרים" הוקם בית תפילה. ב-1783 מינו השלטונות את "זקן העדה היהודית" ונתנו לו סמכויות שיפוט מוגבלות. חברה קדישא נרשמה בשנת 1765.

ב-1785, כשהותרה התיישבות יהודים באזור חוף הים הבאלטי, באו למקום יהודים נוספים. הם סחרו בריגה אך נרשמו כתושבים בעיירה שלוק (SHCLOCK) 38 ק"מ משם. ב-1813 הותר להם להתגורר בריגה. אז חיו בעיר 736 יהודים בשלשה מעמדות: "יהודי החסות", "היהודים הזרים" ו"אזרחי שלוק". רוב היהודים הגיעו למקום מבילורס, מליטא ומפולין, ושפתם הייתה יידיש. המיעוט שבאו מקורלאנד, הביאו עמם את השפה והתרבות הגרמנית.

רב נתמנה לראשונה בקהילה בתחילת המאה ה-19. בראש ועד הקהילה, בן חמישה חברים, עמד אפוטרופוס יהודי שמונה על-ידי השלטונות (ה"רב מטעם"). הקהילה הוכרה רשמית ב-1842, עם רישום 409 מיהודי המקום כתושבי העיר. הרשות שניתנה להם ב-1858 לרכוש מקרקעין בכל חלקי העיר, איפשרה את גידול הקהילה וב-1864 כבר ישבו בריגה 2,641 יהודים.

בין מוסדות הצדקה היו: ביקור חולים, בית יתומים, מעות חיטים, מטבח עממי, חברה לעזרת ילדים מעוטי יכולת ובית אבות. ב-1893 עברו המוסדות לפיקוח העירייה. בית חולים "לינת צדק" הוקם ב-1912.

בית הכנסת "אלט נוי שול" נפתח ב-1850, בית הכנסת הגדול ה"קר שול" נחנך ב-1871 וב-1873 הוקם בית הכנסת של החיילים. עד שנת 1915 הוקמו בעיר כ-40 בתי כנסת ומניינים.

בשנת 1897 היה מספר היהודים בעיר 22,000 בקירוב.

מראשית המאה ה-19 פעלו בקהילה "חדרים" ובתי ספר "תלמוד תורה". בית ספר עממי יהודי הראשון בשפה הגרמנית, ה"קפלן שולה", נפתח
ב-1840. בית הספר השני ה"שטופל שולה" (STOPEL SCHULE) היה מיועד לבנות. שני המוסדות זכו לתמיכה ממלכתית.

אגודת נשים הקימה בית מלאכה לתפירה לבנות. בית ספר מקצועי לנגרות, למסגרות ולחשמלאות הוקם ב-1906 על-ידי הסניף הריגאי של "חברת מפיצי השכלה" הסניף אירגן גם קורסי ערב והקים ספרייה
רב-לשונית. בפוליטכניקום שבעיר למדו כ-200 סטודנטים יהודים.

עד מלחמת העולם הראשונה נוסדו בריגה בתי ספר נוספים ופעלו 7-6 "חדרים מתוקנים" ומוסדות "תלמוד תורה". שפת ההוראה בבתי הספר הייתה רוסית. בימי הכיבוש הגרמני, של מלחמת העולם הראשונה, חוייבו להורות בגרמנית.

אגודה ספרותית דרמטית "כרמל", אגודה ציונית "עבריה", "האסיפה הציבורית היהודית", מועדון האינטלקטואלים והאמידים ו"בית העם היהודי", כל אלה היו מרכז חיי התרבות.

בשנת 1913 חיו בריגה 33,651 יהודים, %7 מאוכלוסי העיר.

באפריל 1915, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, פקדו את העיר למעלה מארבעים אלף פליטים יהודים מאזור הקרבות בדרכם למרכז רוסיה. קהילת ריגה הקימה "ועד עזרה לנפגעי המלחמה". ב-1916, במהלך המלחמה, התפנו מרצון כשליש מתושבי העיר, וביניהם גם יהודים.

אחרי המלחמה שוקמה הקהילה בעזרת הג'וינט. בכנס יהודי כלל ארצי שהתקיים בריגה ב- 1919, נבחר ה"ועד מרכזי" של הקהילות היהודיות בלטביה ובראשו ד"ר יצחק יפה.

בשנת 1920 חיו בריגה 24,725 יהודים.

במסגרת האוטונומיה התרבותית הלאומית למיעוטים, (דצמבר 1919) הקימה העירייה מוסדות חינוך יהודיים חדשים, שבהם הייתה שפת ההוראה יידיש. הקפלן שולה והשטופל שולה הוותיקים נעשו ביזמת הציונים למוסדות חינוך עבריים, וב-1923 עברו לחסות העירייה. בתי הספר היהודיים, שלימדו בעבר ברוסית ובגרמנית, עברו ליידיש, ולעברית.

לקראת שנת 1934 פעלו בחסות ה"צענטראלע יידישע שול אורגניזציה" (ציש"א - הארגון המרכזי לבתי ספר ביידיש), גני ילדים, ששה בתי ספר עממיים, בית ספר תיכון ומכון "פרובל" (FROEBEL), להכשרת מורים וגננות. הסתדרות המורים הציוניים הפעילה חמישה בתי ספר עממיים ושלשה בתי ספר תיכוניים. לצד בתי הספר העירוניים פעלו גימנסיה עברית ומוסדות הוראה מסורתיים. רב הקהילה, הרב מנחם מנדל זק (ZACK), הקים ישיבה קטנה. "האגודה לקידום המדע והאמנויות בלטביה" הקימה בית ספר למוסיקה.

במסגרת הקהילה היהודית בריגה פעלו גם תיאטרון יהודי, חוג לדרמה, שתי מקהלות, ספרייות ובתי הוצאה לאור.

על האוטונומיה התרבותית לאומית בא הקץ עם הדיקטטורה של קרל אולמאניס (ULMANIS), במאי 1934. מוסדות החינוך הדתיים עברו לחסות אגודת ישראל ובתי הספר העממיים והגימנסיה העברית נעשו לבתי ספר ממלכתיים, ושפת ההוראה בהם הייתה יידיש.

עם העתונים היהודיים הנפוצים בעיר נמנו: "דאס פאלק", "פרימארגן". "דער וועג" ואחר כך "אונזער וועג" מטעם מפלגת צעירי ציון ו"אוונט פאסט" עתון המפלגה הרביזיוניסטית. ה"היינט" (היום) עתון אגודת ישראל הותר להפצה גם בדיקטטורה של אולמניס.

היהודים הראשונים בריגה, סוחרים ורוכלים, נתקלו בהתנגדות הגילדות, שדרשו תכופות את גרושם. שהייתם בעיר אושרה מהמאה ה-16 בזכות המסים הגבוהים ששלמו למועצת העיר, ובגלל תרומתם לפיתוח המסחר במקום. גירוש היהודים ב-1743 פגע בכלכלת העיר.

מ-1822 הורשו "יהודי החסות" להתפרנס גם מהחזקת בתי מחסה ובתי תמחוי עממיים, לעסוק במלאכה, אך לא בצורפות במתכות יקרות, לסחור בירידים ולהחזיק ברשותם חנות. משנת 1858 הותר ליהודים להצטרף לגילדות הסוחרים ולגילדות בעלי המלאכה.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 היו היהודים %8-6 מכלל התושבים וכשליש מהמחזור הכספי של המסחר העירוני היה בידיהם. הם היו בעיקר יצואני תוצרת חקלאית, עורות ועץ. יהודים הקימו מינסרות עץ, טחנות קמח, מפעלים לעיבוד עורות, טכסטיל, נייר, פחם, טבק, שמורי מזון, ממתקים ובתי דפוס, והעסיקו פועלים יהודים רבים. רוב בעלי המלאכה היהודים היו חייטים, סנדלרים, כובענים ותפרים. לקראת סוף המאה ה-19 פעלו בריגה עשרה בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים בבעלות יהודים ובניהולם.

בימי מלחמת העולם הראשונה נהרסה כלכלת העיר, ושוקמה אחרי המלחמה בעזרת סחורות ומטבע זר שהביאו יהודים. היהודים פתחו בעיר כמה בנקים,"נורד בנק", "הבנק הריגאי הבינלאומי", "הבנק המסחרי בריגה", "הבנק הפרטי הלאטווי" וה"בנק של לייפאייה"; והקימו אגודות אשראי לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים. רופאים, מהנדסים עורכי דין ופקידי מסחר יהודים הקימו אגודים מקצועיים נפרדים. יהודים היו הסוכנים של חברות הנפט "של" ו"סטנדרד אויל". בחקלאות, בתחבורה ובשרותים ממלכתיים לא הועסקו יהודים.

רוב היהודים הסוציאליסטים בריגה התלכדו בבונד ובבונד הצעיר, שפעלו במסגרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הלטבית. הבונד הקים ארגון סטודנטים בשם "צוקונפט" (עתיד).

הפעילות הציונית בריגה החלה בסוף המאה ה-19 עם הקמת "האגודה לתומכי המתיישבים בארץ ישראל". חברי האגודה היו החלוצים הראשונים שעלו ב-1891 מריגה לארץ ישראל. אחר כך התארגנו האגודות "ציון", "נס ציונה" ותנועות הנוער "התחיה" ו"קדימה".

"פועלי ציון" התארגנו בעיר בתחילת המאה ה-20. סניף מפלגת "צעירי ציון" (צ"צ) נפתח ב- 1912. עם מקימיו נמנו הפרופסור מאקס לזרסון (LAZERSON) וד"ר יעקב הלמן (HELLMAN). חברי צעירי ציון הקימו את אגודת הסטודנטים "השחר". המפלגה ה"ציונית סוציאליסטית" (צ"ס) נוסדה ב-1922. מצירוף צ"צ וצ"ס קמה ב-1931 המפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת. לצידה פעלו תנועות הנוער "השומר הצעיר-נצ"ח" (נוער צופי חלוצי, "נוער בורוכוב" ו"גורדוניה". חבריהן הצטרפו להכשרות של "החלוץ" לקראת עלייתם לארץ ישראל.

ליד "הציונים הכלליים", בראשות אליעזר אטינגן (ETTINGEN) ז'נו טרון (TRON) וד"ר יצחק יפה, פעל ארגון הסטודנטים הפרוגרסיבים ה"חבר" ותנועת הנוער החלוצית "הרצליה".

"התנועה הציונית הרביזיוניסטית" נוסדה בריגה אחרי ביקור ז'בוטינסקי בעיר בשנת 1923, ביוזמת ד"ר יעקב הופמן (HOFFMAN) וחברי קורפורציית הסטודנטים ה"חשמונאי". ברית הנוער העברי ע"ש יוסף תרומפלדור "בית"ר" הפעילה הכשרה חקלאית וימית.

הציבור הדתי התרכז בסניפי "אגודת ישראל", ובראשה מרדכי דובין (DUBIN) ו"המזרחי" בהנהגת הרב מרדכי נורוק (NUROCK). עם תנועות הנוער הדתיות נמנו: אגודת ישראל הצעירה, בראשות שמעון ויטנברג (WITTENBERG), "השומר הדתי" בחסות המזרחי ו"צעירי אמונים".

בראש המפלגה "הנציונאל דמוקראטית", ארגון האקדמאים ואנשי עסקים, עמדו הפרופסור מינץ ופרופסור בנימין זיו. איגוד הסטודנטים "ויטוליה" היה מסונף להם.

הקומוניסטים היהודים פעלו משנת 1929 במחתרת, במסווה פעולות תרבות במועדונים ובארגון הסטודנטים "אקאדעמישער פאראיין".

בשנות השלושים כיהן פרופסור פ. מינץ כמבקר המדינה ואת תפקיד היועץ לעניני יהודים במשרד החינוך מילא יעקב לנדאו (LANDAU).
מ' דובין, הרב מ' נורוק והפרופסור מ' לזרסון ואחרים כיהנו באספה המכוננת של לטביה, ןאחר כך בסיים (בית הנבחרים).

בעיר פעלו אגודות הספורט: "מכבי", "חברת הספורט של פרץ", "הכוח" ו"הפועל".

בדיקטטורה של 1934 פורקו התנועות הציוניות והסוציאליסטיות.

ב-1935 חיו בריגה 43,672 יהודים בתוך אוכלוסיה של 385,063 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללטביה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. רבים מיהודי ריגה השתלבו במשטר הסובייטי, בתעסוקה ובלימודים. צעירים יהודים עברו מערי השדה לריגה ותוך זמן קצר עלה מספר היהודים בעיר ל-50,000 בקירוב.

עם הזמן הולאמו בתי עסק פרטיים ופורקו התנועות הציוניות ומוסדות הקהילה. ב-14 ביוני 1941 היגלו השלטונות הסובייטים לסיביר כ-6,000 יהודים.

חמישה ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, ב-27 ביוני1941, פתחו הסובייטים בנסיגה, כ-5,000 יהודים הצטרפו אליהם לברית המועצות, בעיקר לרוסיה, ושם רוכזו במחנות, בקולחוזים ובכפרים. מעטים נעזרו בקרוביהם הרוסים, רבים מתו בתנאי המחייה הקשים.

היו יהודים מריגה שהצטרפו לצבא האדום במלחמתו בגרמנים.

ב-1 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את ריגה. הגרמנים הקימו משטרת עזר של לטבים מבין חברי הארגונים הלאומניים. השוטרים הלטבים עצרו יהודים, שדדו את רכושם ועד סוף יולי רצחו כ-5,000 יהודים, רובם גברים, ביער ביקרניקי (BIKERNIEKI) ליד העיר. יהודים נשלחו לעבודות כפייה, ושם התעללו בהם היכום והמיתו אותם. בתי כנסת הוצתו, לעתים על יושביהם.

ב-23 ביולי הורו ליהודים להרשם בתחנות המשטרה, הם חוייבו לענוד את הטלאי הצהוב, הוגבלה תנועתם בעיר, ואת רכושם וחפצי הערך שלהם נדרשו למסור לגרמנים. כמו-כן חוייבו היהודים לצאת לעבודות כפייה, ומלבד רופאים ובעלי מלאכה חיוניים לשלטונות לא יכלו היהודים לעסוק במקצועם.

הגיטו הוקם ברובע "המוסקבאי" של ריגה. העברת היהודים לתחומו (לפי גירסה אחת 29,602 נפש ולפי אחרת 32,000) הייתה חייבת להסתיים ב-25 באוקטובר1941.

בגיטו מונתה "מועצת זקנים" ובראשה מיכאל אליישיב, ולצידה משטרה יהודית. יהודים יכלו לצאת מהגיטו רק לעבודה, כשהם מצויידים בתעודות. כניסת לא יהודים לגיטו הייתה אסורה.

ב-26 בנובמבר 1941 פונה צפון-מזרח הגיטו מתושביו וגודר; כונה אחר כך "הגיטו הקטן", ואליו הועברו ב-29 בחודש גברים יהודים כשירים לעבודה. באותו הלילה פרצו גרמנים ושוטרים לאטווים למערב הגיטו והוציאו את היהודים לרחובות. חולים, זקנים וילדים נורו במקום, ונטמנו בבית העלמין שבתחום הגיטו. בבקרו של 30 בנובמבר הובלו היהודים בטורים של כאלף איש לעמק ביער רומבולה (RUMBULA) במרחק שמונה ק"מ מהגיטו, והומתו במכונות יריה לתוך בורות שהוכנו מראש. זאת הייתה האקציה הראשונה.

באקציה השנייה בין 7 ל- 9 בדצמבר 1941 הומתו יושבי מזרח הגיטו, ביניהם ההסטוריון שמעון דובנוב ורב הקהילה ר' מנדל זק.

עד סוף שנת 1941 נרצחו כ-27,000 מיהודי ריגה. הנותרים, כ-4,500 גברים וכ-300 נשים וילדים, הוכנסו ל"גיטו הקטן". באותה תקופה הובאו לריגה כ-25,000 יהודים מגרמניה ומצ'כוסלובקיה. רבים נרצחו מיד עם הגיעם וכ-15,000 מהם הובאו אל ה"גיטו הגדול", שהתרוקן מתושביו ומויינו על פי מוצאם. עבורם הוקמו מועצת זקנים ומשטרה נפרדות. הם זכו ליחס מועדף מצד הגרמנים , קיימו בית כנסת ופעולות תרבות. קשר בין יושבי שני הגיטאות היה אסור. מיהודי ה"גיטו הגדול", שכונה גם "הגיטו הגרמני" הושמדו אלפי יהודים ביערות ביקרניקי.

בגיטו הקטן נמשכו חיים יהודיים בשנים 1943-1942 תוך הטרדות ורציחות. ביוני 1942 הוצאו להורג 15 יהודים שנתפסו בהברחות לגיטו, של מזון, חומרי הסקה או תרופות. באותה שנה הובאו למקום כמה מאות יהודים מגיטו קובנו, ותרמו לחיי הקהילה.

קבוצות מחתרת החלו להתארגן ב"גיטו הקטן" סמוך להקמתו. המקור העיקרי לנשק ולחומרי חבלה היה ה-"PULVER TURM" (מגדל אבק שריפה), שבו עבדו יהודים במיון וניקוי נשק שלל. חברי המחתרת התאמנו בנשק ותכננו בריחה והצטרפות אל יחידות פרטיזנים. נסיון הבריחה הראשון ב-28 באוקטובר 1942 נודע לגרמנים והקבוצה נלכדה במארב. כולם נרצחו, פרט לאחד שהצליח לחזור לגיטו. כתגמול הוציאו הגרמנים 108 יהודים להורג וחיסלו את המשטרה היהודית, 42 שוטרים נורו. על ניהול הגיטו הקטן מונו זקני הקהילה ושוטרי ה"גיטו הגרמני".

ב-11 ביוני 1943 נתגלה מצבור נשק של המחתרת ובמהלך החיפושים נעצרו והוצאו להורג רבים מפעיליה. בתקופה זו נשלחו ילדים, נשים וזקנים למחנות השמדה בפולין.

מהגיטו החלו להעביר יהודים למחנות "קזרנירונג" (KASERNIERUNG), שהוקמו ליד מקומות עבודה שונים. אחרים הובאו למחנה הרכוז קייזרואלד, שהוקם ליד ריגה במארס 1943.

ב-2 בנובמבר 1943 נערכה האקציה לחיסול גיטו ריגה. במהלכה נרצחו כ-2,000 יהודים במקום. האחרים הובאו למחנה קייזרואלד ולמחנות סמוכים, וגם שם מויינו. היו שהוצאו להורג במקום, והיו ששולחו למחנות השמדה בפולין, לטרבלינקה ולאושוויץ. לקראת סוף שנת 1943 פורקו גם המחנות הקטנים.

באוגוסט 1944, לפני נסיגתם, העבירו הגרמנים את שארית אסירי המחנות לגרמניה, למחנות לשטוטהוף , בוכנואלד, דכאו, זקסנהאוזן ואחרים.

עם התקרב הצבא האדום לריגה ניסו מאות יהודים לברוח מהמחנות. למעלה ממאה הצליחו להסתתר ולשרוד עד סוף המלחמה.


ב-13 באוקטובר 1944 שוחררה ריגה בידי הצבא האדום. בעיר עצמה התפקדו ימים ספורים לאחר מכן כ-150 יהודים. יהודים מברית המועצות וניצולי מחנות הרכוז החלו לשוב לעיר. אל קהילת ריגה הצטרפו במרוצת הזמן יהודים מאזורים שונים של לאטוויה וברית המועצות.

בשנת 1947 הגיע מספר היהודים בריגה ל-10,000 בקירוב.

שוב החלו חיי קהילה יהודיים. הפעילות הדתית התרכזה סביב בית הכנסת היחיד ששרד. במקום פעלו מניין של חסידים ומניין של מתנגדים. נפתח מקווה והוקמה משחטת עופות.

בית העלמין הישן נעשה לגן ציבורי.

בשנות הששים איתרו היהודים את קברי האחים ברומבולה ואחרי מאבק עם השלטונות הוצבה במקום אבן לזכר הקורבנות ועליה כתובת ברוסית, בלטבית וביידיש. יהודי ריגה פוקדים את המצבה כמה פעמים בשנה.

בשנת 1970 נמנו בריגה 30,581 יהודים. כשליש עלו בשנות השבעים לישראל. בקהילה נמשכה הפעילות התרבותית והציונית גם לאחר מכן.

ב-1 ביולי 1988 נוסדה בעיר אגודה לתרבות יהודית. בין פעולותיה הייתה הוראת השפה העברית והקמת ספרייה יהודית.

משנת 1989 עלו למעלה מעשרת אלפים מיהודי לטביה לישראל. בשנת 1997 חיו בלטביה כולה 15,000 יהודים; 11,000 מהם בריגה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
רוזובסקי, ברוך לייב
רוזובסקי, ברוך לייב נולד בכפר ליד וילנה
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ריגה
ליטא
ריגה RIGA

בירת לטביה. עיר נמל לחוף הים הבאלטי, בחבל וידזמה (VIDZEME, בעבר LIPLAND).


ריגה נוסדה ב-1201, והתפתחה כנמל וכמרכז מסחרי. ב-1581 עברה לשלטון פולין עד לכיבוש האזור בידי שוודיה ב-1621. ב-1710 כבשו הרוסים את המקום, וריגה הייתה בירת ליפלאנד. ובשנים 1940-1918 - בירת לטביה העצמאית.

ישיבת יהודים בריגה הייתה אסורה מעת הווסד העיר. מהמאה ה-16 איפשרו לסוחרים יהודים מעטים שהייה מוגבלת מחוץ לחומות העיר,
וב-1638 הוקמה עבורם אכסניה ("HERBERGE"). בתחילת המאה
ה-18 הותר לכמה סוכני מסחר יהודים מטעם ממשלת הצאר לגור בין חומות העיר, וב-1725 הם הורשו לקדש בית עלמין. כך ישבו בריגה שישים או שבעים יהודים. הם עזבו ב-1743 עם גירוש יהודי רוסיה.

יהודים החלו לשוב לריגה כעבור כ-20 שנה. הראשונים היו כמה סוחרים עשירים, שב-1764 הוענק להם ולבני ביתם (36 איש) מעמד של "יהודי חסות". באכסניה, ה"הרברגה", שבה ישבו "היהודים הזרים" הוקם בית תפילה. ב-1783 מינו השלטונות את "זקן העדה היהודית" ונתנו לו סמכויות שיפוט מוגבלות. חברה קדישא נרשמה בשנת 1765.

ב-1785, כשהותרה התיישבות יהודים באזור חוף הים הבאלטי, באו למקום יהודים נוספים. הם סחרו בריגה אך נרשמו כתושבים בעיירה שלוק (SHCLOCK) 38 ק"מ משם. ב-1813 הותר להם להתגורר בריגה. אז חיו בעיר 736 יהודים בשלשה מעמדות: "יהודי החסות", "היהודים הזרים" ו"אזרחי שלוק". רוב היהודים הגיעו למקום מבילורס, מליטא ומפולין, ושפתם הייתה יידיש. המיעוט שבאו מקורלאנד, הביאו עמם את השפה והתרבות הגרמנית.

רב נתמנה לראשונה בקהילה בתחילת המאה ה-19. בראש ועד הקהילה, בן חמישה חברים, עמד אפוטרופוס יהודי שמונה על-ידי השלטונות (ה"רב מטעם"). הקהילה הוכרה רשמית ב-1842, עם רישום 409 מיהודי המקום כתושבי העיר. הרשות שניתנה להם ב-1858 לרכוש מקרקעין בכל חלקי העיר, איפשרה את גידול הקהילה וב-1864 כבר ישבו בריגה 2,641 יהודים.

בין מוסדות הצדקה היו: ביקור חולים, בית יתומים, מעות חיטים, מטבח עממי, חברה לעזרת ילדים מעוטי יכולת ובית אבות. ב-1893 עברו המוסדות לפיקוח העירייה. בית חולים "לינת צדק" הוקם ב-1912.

בית הכנסת "אלט נוי שול" נפתח ב-1850, בית הכנסת הגדול ה"קר שול" נחנך ב-1871 וב-1873 הוקם בית הכנסת של החיילים. עד שנת 1915 הוקמו בעיר כ-40 בתי כנסת ומניינים.

בשנת 1897 היה מספר היהודים בעיר 22,000 בקירוב.

מראשית המאה ה-19 פעלו בקהילה "חדרים" ובתי ספר "תלמוד תורה". בית ספר עממי יהודי הראשון בשפה הגרמנית, ה"קפלן שולה", נפתח
ב-1840. בית הספר השני ה"שטופל שולה" (STOPEL SCHULE) היה מיועד לבנות. שני המוסדות זכו לתמיכה ממלכתית.

אגודת נשים הקימה בית מלאכה לתפירה לבנות. בית ספר מקצועי לנגרות, למסגרות ולחשמלאות הוקם ב-1906 על-ידי הסניף הריגאי של "חברת מפיצי השכלה" הסניף אירגן גם קורסי ערב והקים ספרייה
רב-לשונית. בפוליטכניקום שבעיר למדו כ-200 סטודנטים יהודים.

עד מלחמת העולם הראשונה נוסדו בריגה בתי ספר נוספים ופעלו 7-6 "חדרים מתוקנים" ומוסדות "תלמוד תורה". שפת ההוראה בבתי הספר הייתה רוסית. בימי הכיבוש הגרמני, של מלחמת העולם הראשונה, חוייבו להורות בגרמנית.

אגודה ספרותית דרמטית "כרמל", אגודה ציונית "עבריה", "האסיפה הציבורית היהודית", מועדון האינטלקטואלים והאמידים ו"בית העם היהודי", כל אלה היו מרכז חיי התרבות.

בשנת 1913 חיו בריגה 33,651 יהודים, %7 מאוכלוסי העיר.

באפריל 1915, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, פקדו את העיר למעלה מארבעים אלף פליטים יהודים מאזור הקרבות בדרכם למרכז רוסיה. קהילת ריגה הקימה "ועד עזרה לנפגעי המלחמה". ב-1916, במהלך המלחמה, התפנו מרצון כשליש מתושבי העיר, וביניהם גם יהודים.

אחרי המלחמה שוקמה הקהילה בעזרת הג'וינט. בכנס יהודי כלל ארצי שהתקיים בריגה ב- 1919, נבחר ה"ועד מרכזי" של הקהילות היהודיות בלטביה ובראשו ד"ר יצחק יפה.

בשנת 1920 חיו בריגה 24,725 יהודים.

במסגרת האוטונומיה התרבותית הלאומית למיעוטים, (דצמבר 1919) הקימה העירייה מוסדות חינוך יהודיים חדשים, שבהם הייתה שפת ההוראה יידיש. הקפלן שולה והשטופל שולה הוותיקים נעשו ביזמת הציונים למוסדות חינוך עבריים, וב-1923 עברו לחסות העירייה. בתי הספר היהודיים, שלימדו בעבר ברוסית ובגרמנית, עברו ליידיש, ולעברית.

לקראת שנת 1934 פעלו בחסות ה"צענטראלע יידישע שול אורגניזציה" (ציש"א - הארגון המרכזי לבתי ספר ביידיש), גני ילדים, ששה בתי ספר עממיים, בית ספר תיכון ומכון "פרובל" (FROEBEL), להכשרת מורים וגננות. הסתדרות המורים הציוניים הפעילה חמישה בתי ספר עממיים ושלשה בתי ספר תיכוניים. לצד בתי הספר העירוניים פעלו גימנסיה עברית ומוסדות הוראה מסורתיים. רב הקהילה, הרב מנחם מנדל זק (ZACK), הקים ישיבה קטנה. "האגודה לקידום המדע והאמנויות בלטביה" הקימה בית ספר למוסיקה.

במסגרת הקהילה היהודית בריגה פעלו גם תיאטרון יהודי, חוג לדרמה, שתי מקהלות, ספרייות ובתי הוצאה לאור.

על האוטונומיה התרבותית לאומית בא הקץ עם הדיקטטורה של קרל אולמאניס (ULMANIS), במאי 1934. מוסדות החינוך הדתיים עברו לחסות אגודת ישראל ובתי הספר העממיים והגימנסיה העברית נעשו לבתי ספר ממלכתיים, ושפת ההוראה בהם הייתה יידיש.

עם העתונים היהודיים הנפוצים בעיר נמנו: "דאס פאלק", "פרימארגן". "דער וועג" ואחר כך "אונזער וועג" מטעם מפלגת צעירי ציון ו"אוונט פאסט" עתון המפלגה הרביזיוניסטית. ה"היינט" (היום) עתון אגודת ישראל הותר להפצה גם בדיקטטורה של אולמניס.

היהודים הראשונים בריגה, סוחרים ורוכלים, נתקלו בהתנגדות הגילדות, שדרשו תכופות את גרושם. שהייתם בעיר אושרה מהמאה ה-16 בזכות המסים הגבוהים ששלמו למועצת העיר, ובגלל תרומתם לפיתוח המסחר במקום. גירוש היהודים ב-1743 פגע בכלכלת העיר.

מ-1822 הורשו "יהודי החסות" להתפרנס גם מהחזקת בתי מחסה ובתי תמחוי עממיים, לעסוק במלאכה, אך לא בצורפות במתכות יקרות, לסחור בירידים ולהחזיק ברשותם חנות. משנת 1858 הותר ליהודים להצטרף לגילדות הסוחרים ולגילדות בעלי המלאכה.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 היו היהודים %8-6 מכלל התושבים וכשליש מהמחזור הכספי של המסחר העירוני היה בידיהם. הם היו בעיקר יצואני תוצרת חקלאית, עורות ועץ. יהודים הקימו מינסרות עץ, טחנות קמח, מפעלים לעיבוד עורות, טכסטיל, נייר, פחם, טבק, שמורי מזון, ממתקים ובתי דפוס, והעסיקו פועלים יהודים רבים. רוב בעלי המלאכה היהודים היו חייטים, סנדלרים, כובענים ותפרים. לקראת סוף המאה ה-19 פעלו בריגה עשרה בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים בבעלות יהודים ובניהולם.

בימי מלחמת העולם הראשונה נהרסה כלכלת העיר, ושוקמה אחרי המלחמה בעזרת סחורות ומטבע זר שהביאו יהודים. היהודים פתחו בעיר כמה בנקים,"נורד בנק", "הבנק הריגאי הבינלאומי", "הבנק המסחרי בריגה", "הבנק הפרטי הלאטווי" וה"בנק של לייפאייה"; והקימו אגודות אשראי לסוחרים ולבעלי מלאכה יהודים. רופאים, מהנדסים עורכי דין ופקידי מסחר יהודים הקימו אגודים מקצועיים נפרדים. יהודים היו הסוכנים של חברות הנפט "של" ו"סטנדרד אויל". בחקלאות, בתחבורה ובשרותים ממלכתיים לא הועסקו יהודים.

רוב היהודים הסוציאליסטים בריגה התלכדו בבונד ובבונד הצעיר, שפעלו במסגרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הלטבית. הבונד הקים ארגון סטודנטים בשם "צוקונפט" (עתיד).

הפעילות הציונית בריגה החלה בסוף המאה ה-19 עם הקמת "האגודה לתומכי המתיישבים בארץ ישראל". חברי האגודה היו החלוצים הראשונים שעלו ב-1891 מריגה לארץ ישראל. אחר כך התארגנו האגודות "ציון", "נס ציונה" ותנועות הנוער "התחיה" ו"קדימה".

"פועלי ציון" התארגנו בעיר בתחילת המאה ה-20. סניף מפלגת "צעירי ציון" (צ"צ) נפתח ב- 1912. עם מקימיו נמנו הפרופסור מאקס לזרסון (LAZERSON) וד"ר יעקב הלמן (HELLMAN). חברי צעירי ציון הקימו את אגודת הסטודנטים "השחר". המפלגה ה"ציונית סוציאליסטית" (צ"ס) נוסדה ב-1922. מצירוף צ"צ וצ"ס קמה ב-1931 המפלגה הציונית הסוציאליסטית המאוחדת. לצידה פעלו תנועות הנוער "השומר הצעיר-נצ"ח" (נוער צופי חלוצי, "נוער בורוכוב" ו"גורדוניה". חבריהן הצטרפו להכשרות של "החלוץ" לקראת עלייתם לארץ ישראל.

ליד "הציונים הכלליים", בראשות אליעזר אטינגן (ETTINGEN) ז'נו טרון (TRON) וד"ר יצחק יפה, פעל ארגון הסטודנטים הפרוגרסיבים ה"חבר" ותנועת הנוער החלוצית "הרצליה".

"התנועה הציונית הרביזיוניסטית" נוסדה בריגה אחרי ביקור ז'בוטינסקי בעיר בשנת 1923, ביוזמת ד"ר יעקב הופמן (HOFFMAN) וחברי קורפורציית הסטודנטים ה"חשמונאי". ברית הנוער העברי ע"ש יוסף תרומפלדור "בית"ר" הפעילה הכשרה חקלאית וימית.

הציבור הדתי התרכז בסניפי "אגודת ישראל", ובראשה מרדכי דובין (DUBIN) ו"המזרחי" בהנהגת הרב מרדכי נורוק (NUROCK). עם תנועות הנוער הדתיות נמנו: אגודת ישראל הצעירה, בראשות שמעון ויטנברג (WITTENBERG), "השומר הדתי" בחסות המזרחי ו"צעירי אמונים".

בראש המפלגה "הנציונאל דמוקראטית", ארגון האקדמאים ואנשי עסקים, עמדו הפרופסור מינץ ופרופסור בנימין זיו. איגוד הסטודנטים "ויטוליה" היה מסונף להם.

הקומוניסטים היהודים פעלו משנת 1929 במחתרת, במסווה פעולות תרבות במועדונים ובארגון הסטודנטים "אקאדעמישער פאראיין".

בשנות השלושים כיהן פרופסור פ. מינץ כמבקר המדינה ואת תפקיד היועץ לעניני יהודים במשרד החינוך מילא יעקב לנדאו (LANDAU).
מ' דובין, הרב מ' נורוק והפרופסור מ' לזרסון ואחרים כיהנו באספה המכוננת של לטביה, ןאחר כך בסיים (בית הנבחרים).

בעיר פעלו אגודות הספורט: "מכבי", "חברת הספורט של פרץ", "הכוח" ו"הפועל".

בדיקטטורה של 1934 פורקו התנועות הציוניות והסוציאליסטיות.

ב-1935 חיו בריגה 43,672 יהודים בתוך אוכלוסיה של 385,063 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללטביה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. רבים מיהודי ריגה השתלבו במשטר הסובייטי, בתעסוקה ובלימודים. צעירים יהודים עברו מערי השדה לריגה ותוך זמן קצר עלה מספר היהודים בעיר ל-50,000 בקירוב.

עם הזמן הולאמו בתי עסק פרטיים ופורקו התנועות הציוניות ומוסדות הקהילה. ב-14 ביוני 1941 היגלו השלטונות הסובייטים לסיביר כ-6,000 יהודים.

חמישה ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, ב-27 ביוני1941, פתחו הסובייטים בנסיגה, כ-5,000 יהודים הצטרפו אליהם לברית המועצות, בעיקר לרוסיה, ושם רוכזו במחנות, בקולחוזים ובכפרים. מעטים נעזרו בקרוביהם הרוסים, רבים מתו בתנאי המחייה הקשים.

היו יהודים מריגה שהצטרפו לצבא האדום במלחמתו בגרמנים.

ב-1 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את ריגה. הגרמנים הקימו משטרת עזר של לטבים מבין חברי הארגונים הלאומניים. השוטרים הלטבים עצרו יהודים, שדדו את רכושם ועד סוף יולי רצחו כ-5,000 יהודים, רובם גברים, ביער ביקרניקי (BIKERNIEKI) ליד העיר. יהודים נשלחו לעבודות כפייה, ושם התעללו בהם היכום והמיתו אותם. בתי כנסת הוצתו, לעתים על יושביהם.

ב-23 ביולי הורו ליהודים להרשם בתחנות המשטרה, הם חוייבו לענוד את הטלאי הצהוב, הוגבלה תנועתם בעיר, ואת רכושם וחפצי הערך שלהם נדרשו למסור לגרמנים. כמו-כן חוייבו היהודים לצאת לעבודות כפייה, ומלבד רופאים ובעלי מלאכה חיוניים לשלטונות לא יכלו היהודים לעסוק במקצועם.

הגיטו הוקם ברובע "המוסקבאי" של ריגה. העברת היהודים לתחומו (לפי גירסה אחת 29,602 נפש ולפי אחרת 32,000) הייתה חייבת להסתיים ב-25 באוקטובר1941.

בגיטו מונתה "מועצת זקנים" ובראשה מיכאל אליישיב, ולצידה משטרה יהודית. יהודים יכלו לצאת מהגיטו רק לעבודה, כשהם מצויידים בתעודות. כניסת לא יהודים לגיטו הייתה אסורה.

ב-26 בנובמבר 1941 פונה צפון-מזרח הגיטו מתושביו וגודר; כונה אחר כך "הגיטו הקטן", ואליו הועברו ב-29 בחודש גברים יהודים כשירים לעבודה. באותו הלילה פרצו גרמנים ושוטרים לאטווים למערב הגיטו והוציאו את היהודים לרחובות. חולים, זקנים וילדים נורו במקום, ונטמנו בבית העלמין שבתחום הגיטו. בבקרו של 30 בנובמבר הובלו היהודים בטורים של כאלף איש לעמק ביער רומבולה (RUMBULA) במרחק שמונה ק"מ מהגיטו, והומתו במכונות יריה לתוך בורות שהוכנו מראש. זאת הייתה האקציה הראשונה.

באקציה השנייה בין 7 ל- 9 בדצמבר 1941 הומתו יושבי מזרח הגיטו, ביניהם ההסטוריון שמעון דובנוב ורב הקהילה ר' מנדל זק.

עד סוף שנת 1941 נרצחו כ-27,000 מיהודי ריגה. הנותרים, כ-4,500 גברים וכ-300 נשים וילדים, הוכנסו ל"גיטו הקטן". באותה תקופה הובאו לריגה כ-25,000 יהודים מגרמניה ומצ'כוסלובקיה. רבים נרצחו מיד עם הגיעם וכ-15,000 מהם הובאו אל ה"גיטו הגדול", שהתרוקן מתושביו ומויינו על פי מוצאם. עבורם הוקמו מועצת זקנים ומשטרה נפרדות. הם זכו ליחס מועדף מצד הגרמנים , קיימו בית כנסת ופעולות תרבות. קשר בין יושבי שני הגיטאות היה אסור. מיהודי ה"גיטו הגדול", שכונה גם "הגיטו הגרמני" הושמדו אלפי יהודים ביערות ביקרניקי.

בגיטו הקטן נמשכו חיים יהודיים בשנים 1943-1942 תוך הטרדות ורציחות. ביוני 1942 הוצאו להורג 15 יהודים שנתפסו בהברחות לגיטו, של מזון, חומרי הסקה או תרופות. באותה שנה הובאו למקום כמה מאות יהודים מגיטו קובנו, ותרמו לחיי הקהילה.

קבוצות מחתרת החלו להתארגן ב"גיטו הקטן" סמוך להקמתו. המקור העיקרי לנשק ולחומרי חבלה היה ה-"PULVER TURM" (מגדל אבק שריפה), שבו עבדו יהודים במיון וניקוי נשק שלל. חברי המחתרת התאמנו בנשק ותכננו בריחה והצטרפות אל יחידות פרטיזנים. נסיון הבריחה הראשון ב-28 באוקטובר 1942 נודע לגרמנים והקבוצה נלכדה במארב. כולם נרצחו, פרט לאחד שהצליח לחזור לגיטו. כתגמול הוציאו הגרמנים 108 יהודים להורג וחיסלו את המשטרה היהודית, 42 שוטרים נורו. על ניהול הגיטו הקטן מונו זקני הקהילה ושוטרי ה"גיטו הגרמני".

ב-11 ביוני 1943 נתגלה מצבור נשק של המחתרת ובמהלך החיפושים נעצרו והוצאו להורג רבים מפעיליה. בתקופה זו נשלחו ילדים, נשים וזקנים למחנות השמדה בפולין.

מהגיטו החלו להעביר יהודים למחנות "קזרנירונג" (KASERNIERUNG), שהוקמו ליד מקומות עבודה שונים. אחרים הובאו למחנה הרכוז קייזרואלד, שהוקם ליד ריגה במארס 1943.

ב-2 בנובמבר 1943 נערכה האקציה לחיסול גיטו ריגה. במהלכה נרצחו כ-2,000 יהודים במקום. האחרים הובאו למחנה קייזרואלד ולמחנות סמוכים, וגם שם מויינו. היו שהוצאו להורג במקום, והיו ששולחו למחנות השמדה בפולין, לטרבלינקה ולאושוויץ. לקראת סוף שנת 1943 פורקו גם המחנות הקטנים.

באוגוסט 1944, לפני נסיגתם, העבירו הגרמנים את שארית אסירי המחנות לגרמניה, למחנות לשטוטהוף , בוכנואלד, דכאו, זקסנהאוזן ואחרים.

עם התקרב הצבא האדום לריגה ניסו מאות יהודים לברוח מהמחנות. למעלה ממאה הצליחו להסתתר ולשרוד עד סוף המלחמה.


ב-13 באוקטובר 1944 שוחררה ריגה בידי הצבא האדום. בעיר עצמה התפקדו ימים ספורים לאחר מכן כ-150 יהודים. יהודים מברית המועצות וניצולי מחנות הרכוז החלו לשוב לעיר. אל קהילת ריגה הצטרפו במרוצת הזמן יהודים מאזורים שונים של לאטוויה וברית המועצות.

בשנת 1947 הגיע מספר היהודים בריגה ל-10,000 בקירוב.

שוב החלו חיי קהילה יהודיים. הפעילות הדתית התרכזה סביב בית הכנסת היחיד ששרד. במקום פעלו מניין של חסידים ומניין של מתנגדים. נפתח מקווה והוקמה משחטת עופות.

בית העלמין הישן נעשה לגן ציבורי.

בשנות הששים איתרו היהודים את קברי האחים ברומבולה ואחרי מאבק עם השלטונות הוצבה במקום אבן לזכר הקורבנות ועליה כתובת ברוסית, בלטבית וביידיש. יהודי ריגה פוקדים את המצבה כמה פעמים בשנה.

בשנת 1970 נמנו בריגה 30,581 יהודים. כשליש עלו בשנות השבעים לישראל. בקהילה נמשכה הפעילות התרבותית והציונית גם לאחר מכן.

ב-1 ביולי 1988 נוסדה בעיר אגודה לתרבות יהודית. בין פעולותיה הייתה הוראת השפה העברית והקמת ספרייה יהודית.

משנת 1989 עלו למעלה מעשרת אלפים מיהודי לטביה לישראל. בשנת 1997 חיו בלטביה כולה 15,000 יהודים; 11,000 מהם בריגה.
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.