חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי פולטוסק

פולטוסק Pultusk

עיר במחוז וארשה, צפון מזרח פולין.


אמנם היו כמה יהודים בפולטוסק בשנת 1486, אבל קהילה יהודית לא התפתחה במקום בשל "הפריבילגיה שלא לסבול יהודים", שהוענקה למחוז מאזוביה במאה ה- 16 בידי המלך הפולני. אפילו ישיבה זמנית של יהודים בעיר הותרה רק על-פי רשיונות מיוחדים.

לפרקי זמן קצרים, כמו בימי נסיכות וארשה (1807), הותר ליהודים להתיישב בעיר, אך המצב החוקי השתנה רק באמצע המאה ה- 19. וכך מ- 118 יהודים בפולסלטוק בשנת 1810 עלה מספרם ל- 4,769 בשנת 1856.

בית הכנסת הראשון הוקם בין השנים 1805 - 1815, עלה באש ונבנה מחדש בשנת 1854.

בין הרבנים שכיהנו בפולטוסק היו: ר' יהושע טרנק (TRUNK), שכיהן בשנים 1853 - 1861. ר' חנוך צונדל (ZUNDEL) בן יעקב גרודזינסקי, שהשתייך למתנגדים, נתמנה בשנת 1878. ר' חיים משולח כהן כיהן בשנים 1909 - 1929 ונודע בנטייתו לציונות. הרב האחרון בפולטוסק היה ר' ישראל בר לוונטל (הוא עלה לארץ ישראל עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונפטר בשנת 1942).

בראשית המאה העשרים היו 6,950 יהודי פולטוסק קרוב למחצית תושבי העיר.

יהודי פולטוסק התפרנסו כבעלי מלאכה, רבים היו חייטים. בשל יערות הסביבה היו מנסרות עצים רבות בעיר והתפתחה נגרות ובעיקר תעשיית רהיטים. אך היותה של פולטוסק רחוקה ממסילות הרכבת גרמה בכל זאת לקשיים כלכליים, ויהודים נאלצו להגר. בשנת 1894 עזבו את המקום יהודים עשירים, כאשר פרצה מגפת חולירה בעיר.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) נמלטו יהודים רבים מפולטוסק והתיישבו בוארשה, ובשנת 1921 נימנו בפולטוסק 5,919 יהודים. בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם שוב עלה מספרם בעיר ובשנת 1931 היו שם 8,300 יהודים.

בין מוסדות הקהילה, שהתקיימו כבר במאה ה- 19, היו קופות צדקה וגמילות חסדים ואגודות סעד שתמכו בנזקקים.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפתחה מערכת חינוך במסגרת הקהילה, ורוב ילדי היהודים למדו בבתי ספר יסודיים ותיכוניים של הקהילה. באותה התקופה הייתה שם גם פעילות ציונית.

יהודים היו מיוצגים במועצת העיר, ובשנים 1922 ו- 1927 הם היו יותר ממחצית חברי המועצה.

בשנת 1927 נבחרה מנהיגות הקהילה לראשונה בבחירות דמוקרטיות. נבחרו 12 נציגים, מהם חמישה נציגי בעלי המלאכה, שלושה נציגים ציונים, וארבעה של אגודת ישראל. בשנת 1931 היו ארבעה נציגים ציונים, אחד למזרחי, אחד לפועלי אגודת ישראל, כמה היו נציגים עצמאיים ושניים של חסידי גור.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בפולטוסק כ- 7,000 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 ספטמבר 1939) נכבשה פולטוסק בידי הגרמנים כבר ביום 7 בספטמבר. ב- 14 בספטמבר נורו כמה יהודים בידי הגרמנים בעיר עצמה. כעבור זמן קצר, בחול המועד סוכות ת"ש, היגלו הגרמנים את כל היהודים לצידו האחר של הנהר נארב (NAREV), לאזור השליטה הסובייטי. בדרך היו היהודים נתונים להתעללות, וכמה מצאו את מותם. בתי היהודים בעיר נבזזו.

יהודי פולטוסק מצאו מקלט זמני בעיר ביאליסטוק ובסביבתה. תחת השלטון הסובייטי התקשו במציאת פרנסה ומקומות מגורים. בקיץ 1940 הוגלו רבים לפנים ברית המועצות, ואלו שרדו בסופו של דבר אחרי המלחמה. היהודים שנותרו בביאליסטוק וסביבתה חילקו את גורלם עם יהודי המקום, שהומתו בידי הגרמנים אחרי כיבוש האזור בידי הגרמנים בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ביוני 1941.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
217740
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Cantor and composer

He was born in Pultusk, Poland, during his youth he was regarded as a prodigy in Talmud. He studied violin in Lodz and the age of 19 became cantor in Hethar, Hungary. Birnbaum became chief cantor in Czestochowa, Poland, where he founded a school for hazzanim in 1907. He wrote books of liturgical music, some for choir and organ, and set modern, Hebrew poems to music. Birnbaum also published textbooks on music and was a founder of the Cantorial Association in Poland. His musical library is now in the Hebrew Union College, Cincinnati.
בירנבאום, אברהם בר (1864-1922) , חזן ומלחין. נולד בפולטוסק, פולין, למד כינור אצל חיים ינובסקי בלודז'. בגיל 19 מונה חזן בהתהאר (Hethar) הונגריה, ואחר כך חזר לפולין והיה חזן ראשי בצ'נסטוחובה, שם פתח ב-1907 בית ספר לחזנות.
הוא מחברם של הלל החזנות (פורסם ב-1897), אוסף של נעימות לערב שבת מעובדות למקהלה ולעוגב, והלל וזמרה (שני חלקים – 1908, 1912), מוסיקה ליטורגית לחזן ולמקהלה. הלחין גם רומנסה לכינור ולפסנתר, ומוסיקה לשירים של ביאליק, פרישמן, פרוג ואחרים. נפטר בצ'נסטוחובה, פולין.
בירנבאום, אברהם בר (1864-1922) , חזן ומלחין. נולד בפולטוסק, פולין, למד כינור אצל חיים ינובסקי בלודז'. בגיל 19 מונה חזן בהתהאר (Hethar) הונגריה, ואחר כך חזר לפולין והיה חזן ראשי בצ'נסטוחובה, שם פתח ב-1907 בית ספר לחזנות.
הוא מחברם של הלל החזנות (פורסם ב-1897), אוסף של נעימות לערב שבת מעובדות למקהלה ולעוגב, והלל וזמרה (שני חלקים – 1908, 1912), מוסיקה ליטורגית לחזן ולמקהלה. הלחין גם רומנסה לכינור ולפסנתר, ומוסיקה לשירים של ביאליק, פרישמן, פרוג ואחרים. נפטר בצ'נסטוחובה, פולין.
Cantor and composer

He was born in Pultusk, Poland, during his youth he was regarded as a prodigy in Talmud. He studied violin in Lodz and the age of 19 became cantor in Hethar, Hungary. Birnbaum became chief cantor in Czestochowa, Poland, where he founded a school for hazzanim in 1907. He wrote books of liturgical music, some for choir and organ, and set modern, Hebrew poems to music. Birnbaum also published textbooks on music and was a founder of the Cantorial Association in Poland. His musical library is now in the Hebrew Union College, Cincinnati.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

ביאליסטוק BIALYSTOK


עיר מחוז בצפון מזרח פולין.

ההתיישבות היהודית

יהודים התיישבו בביאליסטוק, כשהייתה עדיין כפר, בעידודו של הרוזן ברניצקי (BRANICKI) בעל-אדמות המקום. איזכור ראשון של יהודים בעיר הוא משנים 1661 - 1658 ונמצא ברישום " בפנקס טיקוצין " , כלומר הרישום של הקהילה היהודית בטיקוצין הסמוכה .הם היו מסופחים לקהילה היהודית בטיקטין (TIKTIN, TYKOCIN) ותרמו להתפתחות הכפר לישוב עירוני. בשנת 1663 יש רישום לגבי 75 יהודים בוגרים בעיר ובית כנסת ראשון מוקם בה בשנת 1693 , בית כנסת מעץ בשם " נר תמיד " . סביב בית הכנסת קם הרובע היהודי הראשון .

ב-1745 נעשתה ביאליסטוק לקהילה עצמאית, וב-1749 השתתפו ראשיה בבחירות לרשויות המקומיות. ב-1772 כבר ישבו שם 3,400 יהודים.

מצב היהודים בביאליסטוק הורע עם חלוקות פולין בסוף המאה ה-18, כאשר האיזור עבר לזמן קצר לידי פרוסיה ואחר לשליטת רוסיה הצארית. ביאליסטוק חזרה לשטחה של פולין רק ב-1921, כשלש שנים אחרי סיומה של מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) וכינונה מחדש של פולין העצמאית.

פליטים יהודים רבים באו לביאליסטוק בשנים 1825 -1835 וב-1845 (בעקבות "החוקה היהודית" של שנת 1804, שהביאה לגירוש היהודים מהכפרים ולשלילת מקורות פרנסתם). בשנת 1856 כבר חיו בעיר 9,547 יהודים בתוך אוכלוסיה כוללת של 13,787. יהודים רבים מבין הפליטים היו חסרי בית ובלא פרנסה, והקהילה נחלצה לעזרתם במסגרת ארגוני צדקה וגמילות חסדים שהקימה לשם כך.

בימי שלטון רוסיה הצארית נפתח בביאליסטוק ,בנוסף לחדר המסורתי, "חדר מתוקן" (שנלמדו בו גם לימודי חול), כן היה שם בית ספר יסודי יהודי ובית ספר לבנות , אמנם שפת הלימוד היתה רוסית אבל גם השפה העברית נלמדה שם. ב-1910 פתחה הקהילה גם גן ילדים יהודי; ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה נפתחו בביאליסטוק בתי ספר נוספים וביניהם בית הספר והגימנסיה "תחכמוני", בתי ספר מקצועיים, תלמוד תורה, ישיבות, הגימנסיה היידישאית, בית הספר העברי היסודי של רשת "תרבות" וגמנסיה עברית. הגמנסיה העברית נודעה ברמת לימודים גבוהה ובוגריה התקבלו לאוניברסיטה העברית בירושלים ולטכניון בחיפה בלא בחינות כניסה.בין בוגרי הגמנסיה העברית בביאליסטוק היו: יוסף סרלין, שר הבריאות בממשלת ישראל בתקופת הכנסת השנייה; יצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל (בשנים 1984-1983 ובשנים 1992-1986) וחברת הכנסת חייקה גרוסמן.

כמה בתי כנסת היו בביאליסטוק והנודע שבהם, ה"כאר שול", בית הכנסת הקוראלי, שהייתה לו מקהלה משלו והופיעו בו חזנים ידועי-שם.

בין רבני הקהילה היו אריה לייב בן ר' ברוך בנדיט (כיהן שם בשנים 1815 - 1820) בעל "שאגת אריה"; ר' יום-טוב ליפמן הילפרין כיהן בביאליסטוק בשנים 1849 - 1879 ור' שמואל מוהליבר (1824 - 1898) מגדולי רבני רוסיה, מראשי חיבת ציון ומאבות הציונות הדתית, כיהן כרב קהילת ביאליסטוק בשנים 1883 - 1896 ולאחר מותו נטמן בבית העלמין היהודי בעיר. ב-ג' כסלו תשנ"א (10 בנובמבר 1991) הובאו עצמותיו לישראל, לבית העלמין שבמזכרת בתיה.

ב-1833 הגיע מגרמניה אליעזר הלברשטאם, מי שנחשב למחולל תנועת ההשכלה בביאליסטוק.


עם העברת האזור לשלטון הרוסי הורע מצבם הכלכלי של יהודי ביאליסטוק, אולם עד מהרה גילו את יתרון היותם בגבולה המערבי של רוסיה הצארית, פיתחו מסחר ענף עם שווקיה והיו ליבואני תה ודברי מותרות אחרים. באותה תקופה מצאו היהודים פרנסה גם כספקי הצבא. בראשית המאה ה-19, כשהתיישבו בעיר בעלי מלאכה לטוויה ואריגה, הקימו יהודי המקום בתי מלאכה בעבורם, סיפקו להם חומר גלם ושיווקו את המוצרים.

ב-1804 פתח ר' אהרון הלוי הורוויץ את בית הדפוס הראשון בעיר.

ב-1850 הקימו שני יהודים בית חרושת לטקסטיל והכשירו פועלים יהודים בכל תחומי הטוויה, האריגה, הסריגה וצביעת הבדים. ב-1860 היו 19 מבין 44 בתי חרושת לטקסטיל בביאליסטוק בבעלות יהודים, וב-1898 היו 299 מתוך 372 בידי יהודים, כמעט %60 מעובדי תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק היו יהודים, וכמעט %50 מרווחי תעשיית הטקסטיל בעיר היו של יהודים.

ב-1895 ישבו בביאליסטוק 47,783 יהודים (בתוך אוכלוסיה של 62,993. ב-1897 מבין 3,628 בעלי חנויות בעיר היו 3,186 יהודים. בשנת 1912 היהודים מהווים 75% מתושבי העיר והעיר קרויה "ירושלים של הצפון" .
בשנת 1913 מוקם בה תאטרון יהודי .

בשנת 1921, עת עבר אזור ביאליסטוק לשטחה של פולין העצמאית, היו %93 יהודים בין אנשי העסקים שבעיר ו-%89 מהתעשייה הייתה בבעלות יהודים. אחר כך ירד אחוז היהודים בעסקים ובשנת 1928 עמד על %78.3 בלבד.

ב-1932 ישבו בביאליסטוק 39,165 יהודים בתוך 91,207 תושבי העיר.

בהיותה עיר תעשייתית שרוב עובדיה יהודים, הייתה ביאליסטוק מעוזה של תנועת הפועלים היהודית. ב-1897 הצטרפו פועלים יהודים רבים לתנועת הבונד (BUND) והדפיסו במחתרת את העיתון "דער ביאליסטוקער ארבאיטער" ("הפועל הביאליסטוקי"). יעקב פאט היה מנהיג ה"בונד" בביאליסטוק. פעולות התנועה בימי המהפכה הרוסית של 1905 - 1906 עוררו תגובות עזות של דכוי מצד השלטונות והם גם עודדו את הפורגרום שפרץ ב-1 ביוני 1906 ונמשך שלושה ימים. 70 יהודים נרצחו וכ-90 נפצעו פצעים קשים. רכוש יהודי נהרס ונשדד. ועדת חקירה של ה"דומה" (DUMA, בית הנבחרים הרוסי) הטילה את האחריות למהומות על המשטרה ועל רשויות העיר. ההרס הרב שהשאיר הפוגרום הביא למשבר זמני בכלכלת העיר.

תנועת ההשכלה היהודית נקלטה בביאליסטוק כבר בראשיתה, כשהיו יהודי העיר בקשר עם יהודי גרמניה בתקופה הקצרה שהיו בשליטת פרוסיה. בין חבריה הידועים היו: בני משפחת זמנהוף וביניהם ד"ר אלעזר לודוויג זמנהוף יוצר שפת האספרנטו(יליד 1859), אברהם שפירו מחבר "תולדות ישראל וספרותו" (1892), יחיאל מיכאל זבלודובסקי מחבר "רוח חיים" (1860) והמשורר מנחם מנדל דוליצקי.

תומכים רבים היו לרעיון הציוני בביאליסטוק והם הלכו ורבו עם השנים. קבוצה של "חובבי ציון" נוסדה בביאליסטוק כבר בשנת 1880, בהנהגת ר' שמואל מוהליבר ויוסף חזנוביץ. הראשונים שעלו מביאליסטוק לארץ ישראל היו בין מקימי פתח תקווה, כפר אוריה ועקרון (היא מזכרת בתיה). לימים היו העולים מביאליסטוק לישראל בין מקימי תעשיית הטקסטיל ותעשיית החבלים בישראל, ביניהם משפחת ירושלמי (ירוזולימסקי).

סניפים של התנועה הציונית הוקמו שם כבר בראשית התהוותה של מסגרת התנועה. הרבנים שכיהנו בעיר למן סוף המאה ה-19 תמכו בתנועה הציונית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו בביאליסטוק סניפים פעילים של כל המפלגות הציוניות וכל תנועות הנוער הציוניות היו מיוצגות בה. חיי הציבור היהודי בעיר וחיי החברה התרכזו סביב התנועה הציונית; בבית העם היו חוגים, הרצאות, הצגות, דיונים ספרותיים ושעורי עברית למבוגרים, כן פעלו שם ספריות בכל השפות המדוברות בקרב יהודי ביאליסטוק, כולל עברית, ויצאו לאור עתונים בשפות אלה.נחום צמח, מייסד תיאטרון "הבימה", הוא בן ביאליסטוק.

בין אגודות הספורט הפעילות היו "מכבי" ו"שומריה".

יושב ראש ועד הקהילה האחרון, שכיהן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה עורך הדין צבי קלמנטינובסקי.


בשנת 1939 ישבו בביאליסטוק כ-60,000 יהודים. אוכלוסיית העיר הייתה אז כ-120,000 נפש.


תקופת השואה:

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) כבשו הגרמנים את ביאליסטוק והחזיקו בעיר בימים 15 - 22 בספטמבר. לאחר מכן, על-פי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות (הסכם ריבנטרופ - מולוטוב שנחתם באוגוסט אותה שנה) נמסרה העיר, ככל הרצועה המזרחית של פולין לידי ברית המועצות.

ב-27 ביוני 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ב-22 ביוני) כבשו הגרמנים את העיר. למחרת, ביום שכונה לימים "יום ששי האדום", שרפו הגרמנים את בית הכנסת הגדול על כ-1,000 יהודים שנכלאו בתוכו.

כעבור ימים אחדים הוצאו אלפי יהודים מחוגי האינטליגנציה אל מחוץ-לעיר ונורו למוות.

ב-26 ביולי הוקם "יודנראט" בראשות הרב רוזנמן, אבל הרוח החיה ואיש-הקשר עם הגרמנים היה המהנדס אפרים ברש.

ב-1 באוגוסט נאסרה היציאה מן הגטו. בשנה הראשונה רתמו הגרמנים את כוח-העבודה בגטו, גברים ונשים בני 65-15, לצורכי המאמץ המלחמתי. הם הועסקו בתנאי ניצול וטרור בין חומות-הגטו ובמפעלים גרמניים מחוצה לו. ה"יודנראט" העסיק 2,000 אנשים למילוי תפקידיו השונים, לרבות 200 אנשי "המשטרה היהודית", אך את עיקר הדגש שם ברש על הייצור התעשייתי, בתקווה שתועלתו הרבה תדחה ואפילו תמנע את שלב ההשמדה, שעליו היתה לו ידיעה מוסמכת. רוב אנשי הגטו היו שותפים לאשליה זו.

בנובמבר 1942 חוסלו כל הקהילות היהודיות במחוז ביאליסטוק, כ-200,000 יהודים. הם רוכזו, רובם ככולם, במחנה הגדוד ה-10 (בעבר של הצבא הפולני), המקום היה ידוע כ"אומשלאגפלאץ" (מקום ריכוז היהודים לפני שילוחם למחנות ההשמדה) אכזרי ביותר, שם הועמסו על רכבות ושולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

בימים 12-5 בפברואר 1943 פתחו הגרמנים ב"אקציה" הראשונה, 1,000 יהודים נרצחו בגטו ו-10,000 הובלו לטרבלינקה. השלטונות הגרמניים במקום היו מעונינים בקיומו של הגטו מטעמים כלכליים, אבל הכריעה דעת הדרגים העליונים בברלין, ונקבע מועד לחיסול הגטו - ב-16 באוגוסט 1943.

תנועת המחתרת בגטו ביאליסטוק התחילה להתגבש בנובמבר 1942, עם בואו של מרדכי טננבוים (תמרוף), שליח הארגון היהודי הלוחם בורשה. אחרי ה"אקציה" הראשונה הוגברה הכוננות הקרבית, נעשו נסיונות ליצור מגע עם הפארטיזנים שבסביבה ושלוש קבוצות קטנות אף הצליחו להסתנן ליערות. ביולי 1943 ניתקה המחתרת את קשריה עם הנהגת הגטו, ופלגיה הרעיוניים השונים התלכדו בארגון שתמך בדעתו של טננבוים, שהמאבק הלאומי בגרמנים חייב להתנהל קודם כל בתחום הגטו ולא ביערות. ב-16 באוגוסט נכנסה המחתרת לקרב עם הגרמנים, שפרצו לגטו בסיוע טאנקים. המרד דוכא: 72 לוחמים התרכזו בבונקר לקראת יציאה ליערות, כולם נתגלו ונהרגו פרט לאחד. חילופי- היריות עם הגרמנים נמשכו מדי לילה בלילה, במשך חודש ימים.

מניחים שמנהיגי המרד, טננבוים ודניאל מושקוביץ, התאבדו בתום הקרבות. מלבדם נמנו עם ראשי המחתרת גם זרח זילברברג, הרשל רוזנטאל, חייקה גרוסמן וישראל מארגוליס. יוזם המרד היה יצחק מלמד
( שרחוב נקרא על שמו במרכז העיר )

יהודי הגטו, 40,000 במספר, נשלחו לטרבלינקה ולמאידאנק, חברי ה"יודנראט" יצאו אחרונים. הלוחמים שהצליחו להצטרף לפרטיזנים התאחדו במרוצת הזמן לקבוצת "קדימה" ונקלטו ביחידות בפיקוד פרטיזנים סובייטיים.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה (1945) נותרו בחיים 260 מתושבי הגטו, ובביאליסטוק עצמה - 1,085 יהודים, 900 מהם היו תושבי העיר לפני המלחמה. בגלל האווירה האנטישמית בפולין בשנים 68 - 1967 , רוב היהודים היגרו מהעיר עד לשנת 1972 . בתחילת שנות ה - 90 נותרו בה 9 יהודים ובשנת 2016 אין בה קהילה יהודית .

בעיר היו 4 בתי קברות . שלשה מהם נהרסו ובשטחם מוקמות רק אנדרטאות . הרביעי שרד ויש בו כמה אלפי קברים . בית קברות זה נוסד בשנת 1890 ונמצא בצפון העיר . במרכז בית הקברות נמצא "אוהל" של הרב חיים הרץ הלפרן שנפטר בשנת 1919 וכן אנדרטה לזכר הנרצחים בפוגרום בשנת 1906 .

יוצאי העיר בעולם

בנוסף לריכוזם בישראל, חיים יוצאי קהילת ביאליסטוק בארצות הברית, בארגנטינה, במקסיקו, באוסטרליה, באורוגואי ובדרום אפריקה. ה-"ביאליסטאקער צענטער" בניו יורק מרכז את פעילות יוצאי ביאליסטוק ברחבי ארצות הברית וסייע בהקמת מפעלי בריאות ורווחה בישראל. כמה בני ביאליסטוק שישבו בברית המועצות עלו בשנות 1991 - 1992 לישראל.


בועידה עולמית של יוצאי ביאליסטוק ב"ביאליסטוק סנטר" בניו יורק ב-1949 הוחלט על הקמתה בישראל של "קרית ביאליסטוק", שתהייה הן אתר הנצחה לעברה המפואר של הקהילה היהודית בביאליסטוק והן מפעל לקליטתם בישראל של שארית הפליטה. הקרייה הוקמה ליד יהוד ובה למעלה מ-200 בתי משפחות, בית כנסת, בית ספר, גני ילדים, מוסדות ציבור, היכל תרבות ואיזור תעשייה.

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי פולטוסק
פולטוסק Pultusk

עיר במחוז וארשה, צפון מזרח פולין.


אמנם היו כמה יהודים בפולטוסק בשנת 1486, אבל קהילה יהודית לא התפתחה במקום בשל "הפריבילגיה שלא לסבול יהודים", שהוענקה למחוז מאזוביה במאה ה- 16 בידי המלך הפולני. אפילו ישיבה זמנית של יהודים בעיר הותרה רק על-פי רשיונות מיוחדים.

לפרקי זמן קצרים, כמו בימי נסיכות וארשה (1807), הותר ליהודים להתיישב בעיר, אך המצב החוקי השתנה רק באמצע המאה ה- 19. וכך מ- 118 יהודים בפולסלטוק בשנת 1810 עלה מספרם ל- 4,769 בשנת 1856.

בית הכנסת הראשון הוקם בין השנים 1805 - 1815, עלה באש ונבנה מחדש בשנת 1854.

בין הרבנים שכיהנו בפולטוסק היו: ר' יהושע טרנק (TRUNK), שכיהן בשנים 1853 - 1861. ר' חנוך צונדל (ZUNDEL) בן יעקב גרודזינסקי, שהשתייך למתנגדים, נתמנה בשנת 1878. ר' חיים משולח כהן כיהן בשנים 1909 - 1929 ונודע בנטייתו לציונות. הרב האחרון בפולטוסק היה ר' ישראל בר לוונטל (הוא עלה לארץ ישראל עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונפטר בשנת 1942).

בראשית המאה העשרים היו 6,950 יהודי פולטוסק קרוב למחצית תושבי העיר.

יהודי פולטוסק התפרנסו כבעלי מלאכה, רבים היו חייטים. בשל יערות הסביבה היו מנסרות עצים רבות בעיר והתפתחה נגרות ובעיקר תעשיית רהיטים. אך היותה של פולטוסק רחוקה ממסילות הרכבת גרמה בכל זאת לקשיים כלכליים, ויהודים נאלצו להגר. בשנת 1894 עזבו את המקום יהודים עשירים, כאשר פרצה מגפת חולירה בעיר.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) נמלטו יהודים רבים מפולטוסק והתיישבו בוארשה, ובשנת 1921 נימנו בפולטוסק 5,919 יהודים. בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם שוב עלה מספרם בעיר ובשנת 1931 היו שם 8,300 יהודים.

בין מוסדות הקהילה, שהתקיימו כבר במאה ה- 19, היו קופות צדקה וגמילות חסדים ואגודות סעד שתמכו בנזקקים.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפתחה מערכת חינוך במסגרת הקהילה, ורוב ילדי היהודים למדו בבתי ספר יסודיים ותיכוניים של הקהילה. באותה התקופה הייתה שם גם פעילות ציונית.

יהודים היו מיוצגים במועצת העיר, ובשנים 1922 ו- 1927 הם היו יותר ממחצית חברי המועצה.

בשנת 1927 נבחרה מנהיגות הקהילה לראשונה בבחירות דמוקרטיות. נבחרו 12 נציגים, מהם חמישה נציגי בעלי המלאכה, שלושה נציגים ציונים, וארבעה של אגודת ישראל. בשנת 1931 היו ארבעה נציגים ציונים, אחד למזרחי, אחד לפועלי אגודת ישראל, כמה היו נציגים עצמאיים ושניים של חסידי גור.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בפולטוסק כ- 7,000 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 ספטמבר 1939) נכבשה פולטוסק בידי הגרמנים כבר ביום 7 בספטמבר. ב- 14 בספטמבר נורו כמה יהודים בידי הגרמנים בעיר עצמה. כעבור זמן קצר, בחול המועד סוכות ת"ש, היגלו הגרמנים את כל היהודים לצידו האחר של הנהר נארב (NAREV), לאזור השליטה הסובייטי. בדרך היו היהודים נתונים להתעללות, וכמה מצאו את מותם. בתי היהודים בעיר נבזזו.

יהודי פולטוסק מצאו מקלט זמני בעיר ביאליסטוק ובסביבתה. תחת השלטון הסובייטי התקשו במציאת פרנסה ומקומות מגורים. בקיץ 1940 הוגלו רבים לפנים ברית המועצות, ואלו שרדו בסופו של דבר אחרי המלחמה. היהודים שנותרו בביאליסטוק וסביבתה חילקו את גורלם עם יהודי המקום, שהומתו בידי הגרמנים אחרי כיבוש האזור בידי הגרמנים בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ביוני 1941.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

פולין
ביאליסטוק
ורשה

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

ביאליסטוק BIALYSTOK


עיר מחוז בצפון מזרח פולין.

ההתיישבות היהודית

יהודים התיישבו בביאליסטוק, כשהייתה עדיין כפר, בעידודו של הרוזן ברניצקי (BRANICKI) בעל-אדמות המקום. איזכור ראשון של יהודים בעיר הוא משנים 1661 - 1658 ונמצא ברישום " בפנקס טיקוצין " , כלומר הרישום של הקהילה היהודית בטיקוצין הסמוכה .הם היו מסופחים לקהילה היהודית בטיקטין (TIKTIN, TYKOCIN) ותרמו להתפתחות הכפר לישוב עירוני. בשנת 1663 יש רישום לגבי 75 יהודים בוגרים בעיר ובית כנסת ראשון מוקם בה בשנת 1693 , בית כנסת מעץ בשם " נר תמיד " . סביב בית הכנסת קם הרובע היהודי הראשון .

ב-1745 נעשתה ביאליסטוק לקהילה עצמאית, וב-1749 השתתפו ראשיה בבחירות לרשויות המקומיות. ב-1772 כבר ישבו שם 3,400 יהודים.

מצב היהודים בביאליסטוק הורע עם חלוקות פולין בסוף המאה ה-18, כאשר האיזור עבר לזמן קצר לידי פרוסיה ואחר לשליטת רוסיה הצארית. ביאליסטוק חזרה לשטחה של פולין רק ב-1921, כשלש שנים אחרי סיומה של מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) וכינונה מחדש של פולין העצמאית.

פליטים יהודים רבים באו לביאליסטוק בשנים 1825 -1835 וב-1845 (בעקבות "החוקה היהודית" של שנת 1804, שהביאה לגירוש היהודים מהכפרים ולשלילת מקורות פרנסתם). בשנת 1856 כבר חיו בעיר 9,547 יהודים בתוך אוכלוסיה כוללת של 13,787. יהודים רבים מבין הפליטים היו חסרי בית ובלא פרנסה, והקהילה נחלצה לעזרתם במסגרת ארגוני צדקה וגמילות חסדים שהקימה לשם כך.

בימי שלטון רוסיה הצארית נפתח בביאליסטוק ,בנוסף לחדר המסורתי, "חדר מתוקן" (שנלמדו בו גם לימודי חול), כן היה שם בית ספר יסודי יהודי ובית ספר לבנות , אמנם שפת הלימוד היתה רוסית אבל גם השפה העברית נלמדה שם. ב-1910 פתחה הקהילה גם גן ילדים יהודי; ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה נפתחו בביאליסטוק בתי ספר נוספים וביניהם בית הספר והגימנסיה "תחכמוני", בתי ספר מקצועיים, תלמוד תורה, ישיבות, הגימנסיה היידישאית, בית הספר העברי היסודי של רשת "תרבות" וגמנסיה עברית. הגמנסיה העברית נודעה ברמת לימודים גבוהה ובוגריה התקבלו לאוניברסיטה העברית בירושלים ולטכניון בחיפה בלא בחינות כניסה.בין בוגרי הגמנסיה העברית בביאליסטוק היו: יוסף סרלין, שר הבריאות בממשלת ישראל בתקופת הכנסת השנייה; יצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל (בשנים 1984-1983 ובשנים 1992-1986) וחברת הכנסת חייקה גרוסמן.

כמה בתי כנסת היו בביאליסטוק והנודע שבהם, ה"כאר שול", בית הכנסת הקוראלי, שהייתה לו מקהלה משלו והופיעו בו חזנים ידועי-שם.

בין רבני הקהילה היו אריה לייב בן ר' ברוך בנדיט (כיהן שם בשנים 1815 - 1820) בעל "שאגת אריה"; ר' יום-טוב ליפמן הילפרין כיהן בביאליסטוק בשנים 1849 - 1879 ור' שמואל מוהליבר (1824 - 1898) מגדולי רבני רוסיה, מראשי חיבת ציון ומאבות הציונות הדתית, כיהן כרב קהילת ביאליסטוק בשנים 1883 - 1896 ולאחר מותו נטמן בבית העלמין היהודי בעיר. ב-ג' כסלו תשנ"א (10 בנובמבר 1991) הובאו עצמותיו לישראל, לבית העלמין שבמזכרת בתיה.

ב-1833 הגיע מגרמניה אליעזר הלברשטאם, מי שנחשב למחולל תנועת ההשכלה בביאליסטוק.


עם העברת האזור לשלטון הרוסי הורע מצבם הכלכלי של יהודי ביאליסטוק, אולם עד מהרה גילו את יתרון היותם בגבולה המערבי של רוסיה הצארית, פיתחו מסחר ענף עם שווקיה והיו ליבואני תה ודברי מותרות אחרים. באותה תקופה מצאו היהודים פרנסה גם כספקי הצבא. בראשית המאה ה-19, כשהתיישבו בעיר בעלי מלאכה לטוויה ואריגה, הקימו יהודי המקום בתי מלאכה בעבורם, סיפקו להם חומר גלם ושיווקו את המוצרים.

ב-1804 פתח ר' אהרון הלוי הורוויץ את בית הדפוס הראשון בעיר.

ב-1850 הקימו שני יהודים בית חרושת לטקסטיל והכשירו פועלים יהודים בכל תחומי הטוויה, האריגה, הסריגה וצביעת הבדים. ב-1860 היו 19 מבין 44 בתי חרושת לטקסטיל בביאליסטוק בבעלות יהודים, וב-1898 היו 299 מתוך 372 בידי יהודים, כמעט %60 מעובדי תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק היו יהודים, וכמעט %50 מרווחי תעשיית הטקסטיל בעיר היו של יהודים.

ב-1895 ישבו בביאליסטוק 47,783 יהודים (בתוך אוכלוסיה של 62,993. ב-1897 מבין 3,628 בעלי חנויות בעיר היו 3,186 יהודים. בשנת 1912 היהודים מהווים 75% מתושבי העיר והעיר קרויה "ירושלים של הצפון" .
בשנת 1913 מוקם בה תאטרון יהודי .

בשנת 1921, עת עבר אזור ביאליסטוק לשטחה של פולין העצמאית, היו %93 יהודים בין אנשי העסקים שבעיר ו-%89 מהתעשייה הייתה בבעלות יהודים. אחר כך ירד אחוז היהודים בעסקים ובשנת 1928 עמד על %78.3 בלבד.

ב-1932 ישבו בביאליסטוק 39,165 יהודים בתוך 91,207 תושבי העיר.

בהיותה עיר תעשייתית שרוב עובדיה יהודים, הייתה ביאליסטוק מעוזה של תנועת הפועלים היהודית. ב-1897 הצטרפו פועלים יהודים רבים לתנועת הבונד (BUND) והדפיסו במחתרת את העיתון "דער ביאליסטוקער ארבאיטער" ("הפועל הביאליסטוקי"). יעקב פאט היה מנהיג ה"בונד" בביאליסטוק. פעולות התנועה בימי המהפכה הרוסית של 1905 - 1906 עוררו תגובות עזות של דכוי מצד השלטונות והם גם עודדו את הפורגרום שפרץ ב-1 ביוני 1906 ונמשך שלושה ימים. 70 יהודים נרצחו וכ-90 נפצעו פצעים קשים. רכוש יהודי נהרס ונשדד. ועדת חקירה של ה"דומה" (DUMA, בית הנבחרים הרוסי) הטילה את האחריות למהומות על המשטרה ועל רשויות העיר. ההרס הרב שהשאיר הפוגרום הביא למשבר זמני בכלכלת העיר.

תנועת ההשכלה היהודית נקלטה בביאליסטוק כבר בראשיתה, כשהיו יהודי העיר בקשר עם יהודי גרמניה בתקופה הקצרה שהיו בשליטת פרוסיה. בין חבריה הידועים היו: בני משפחת זמנהוף וביניהם ד"ר אלעזר לודוויג זמנהוף יוצר שפת האספרנטו(יליד 1859), אברהם שפירו מחבר "תולדות ישראל וספרותו" (1892), יחיאל מיכאל זבלודובסקי מחבר "רוח חיים" (1860) והמשורר מנחם מנדל דוליצקי.

תומכים רבים היו לרעיון הציוני בביאליסטוק והם הלכו ורבו עם השנים. קבוצה של "חובבי ציון" נוסדה בביאליסטוק כבר בשנת 1880, בהנהגת ר' שמואל מוהליבר ויוסף חזנוביץ. הראשונים שעלו מביאליסטוק לארץ ישראל היו בין מקימי פתח תקווה, כפר אוריה ועקרון (היא מזכרת בתיה). לימים היו העולים מביאליסטוק לישראל בין מקימי תעשיית הטקסטיל ותעשיית החבלים בישראל, ביניהם משפחת ירושלמי (ירוזולימסקי).

סניפים של התנועה הציונית הוקמו שם כבר בראשית התהוותה של מסגרת התנועה. הרבנים שכיהנו בעיר למן סוף המאה ה-19 תמכו בתנועה הציונית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו בביאליסטוק סניפים פעילים של כל המפלגות הציוניות וכל תנועות הנוער הציוניות היו מיוצגות בה. חיי הציבור היהודי בעיר וחיי החברה התרכזו סביב התנועה הציונית; בבית העם היו חוגים, הרצאות, הצגות, דיונים ספרותיים ושעורי עברית למבוגרים, כן פעלו שם ספריות בכל השפות המדוברות בקרב יהודי ביאליסטוק, כולל עברית, ויצאו לאור עתונים בשפות אלה.נחום צמח, מייסד תיאטרון "הבימה", הוא בן ביאליסטוק.

בין אגודות הספורט הפעילות היו "מכבי" ו"שומריה".

יושב ראש ועד הקהילה האחרון, שכיהן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה עורך הדין צבי קלמנטינובסקי.


בשנת 1939 ישבו בביאליסטוק כ-60,000 יהודים. אוכלוסיית העיר הייתה אז כ-120,000 נפש.


תקופת השואה:

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) כבשו הגרמנים את ביאליסטוק והחזיקו בעיר בימים 15 - 22 בספטמבר. לאחר מכן, על-פי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות (הסכם ריבנטרופ - מולוטוב שנחתם באוגוסט אותה שנה) נמסרה העיר, ככל הרצועה המזרחית של פולין לידי ברית המועצות.

ב-27 ביוני 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ב-22 ביוני) כבשו הגרמנים את העיר. למחרת, ביום שכונה לימים "יום ששי האדום", שרפו הגרמנים את בית הכנסת הגדול על כ-1,000 יהודים שנכלאו בתוכו.

כעבור ימים אחדים הוצאו אלפי יהודים מחוגי האינטליגנציה אל מחוץ-לעיר ונורו למוות.

ב-26 ביולי הוקם "יודנראט" בראשות הרב רוזנמן, אבל הרוח החיה ואיש-הקשר עם הגרמנים היה המהנדס אפרים ברש.

ב-1 באוגוסט נאסרה היציאה מן הגטו. בשנה הראשונה רתמו הגרמנים את כוח-העבודה בגטו, גברים ונשים בני 65-15, לצורכי המאמץ המלחמתי. הם הועסקו בתנאי ניצול וטרור בין חומות-הגטו ובמפעלים גרמניים מחוצה לו. ה"יודנראט" העסיק 2,000 אנשים למילוי תפקידיו השונים, לרבות 200 אנשי "המשטרה היהודית", אך את עיקר הדגש שם ברש על הייצור התעשייתי, בתקווה שתועלתו הרבה תדחה ואפילו תמנע את שלב ההשמדה, שעליו היתה לו ידיעה מוסמכת. רוב אנשי הגטו היו שותפים לאשליה זו.

בנובמבר 1942 חוסלו כל הקהילות היהודיות במחוז ביאליסטוק, כ-200,000 יהודים. הם רוכזו, רובם ככולם, במחנה הגדוד ה-10 (בעבר של הצבא הפולני), המקום היה ידוע כ"אומשלאגפלאץ" (מקום ריכוז היהודים לפני שילוחם למחנות ההשמדה) אכזרי ביותר, שם הועמסו על רכבות ושולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

בימים 12-5 בפברואר 1943 פתחו הגרמנים ב"אקציה" הראשונה, 1,000 יהודים נרצחו בגטו ו-10,000 הובלו לטרבלינקה. השלטונות הגרמניים במקום היו מעונינים בקיומו של הגטו מטעמים כלכליים, אבל הכריעה דעת הדרגים העליונים בברלין, ונקבע מועד לחיסול הגטו - ב-16 באוגוסט 1943.

תנועת המחתרת בגטו ביאליסטוק התחילה להתגבש בנובמבר 1942, עם בואו של מרדכי טננבוים (תמרוף), שליח הארגון היהודי הלוחם בורשה. אחרי ה"אקציה" הראשונה הוגברה הכוננות הקרבית, נעשו נסיונות ליצור מגע עם הפארטיזנים שבסביבה ושלוש קבוצות קטנות אף הצליחו להסתנן ליערות. ביולי 1943 ניתקה המחתרת את קשריה עם הנהגת הגטו, ופלגיה הרעיוניים השונים התלכדו בארגון שתמך בדעתו של טננבוים, שהמאבק הלאומי בגרמנים חייב להתנהל קודם כל בתחום הגטו ולא ביערות. ב-16 באוגוסט נכנסה המחתרת לקרב עם הגרמנים, שפרצו לגטו בסיוע טאנקים. המרד דוכא: 72 לוחמים התרכזו בבונקר לקראת יציאה ליערות, כולם נתגלו ונהרגו פרט לאחד. חילופי- היריות עם הגרמנים נמשכו מדי לילה בלילה, במשך חודש ימים.

מניחים שמנהיגי המרד, טננבוים ודניאל מושקוביץ, התאבדו בתום הקרבות. מלבדם נמנו עם ראשי המחתרת גם זרח זילברברג, הרשל רוזנטאל, חייקה גרוסמן וישראל מארגוליס. יוזם המרד היה יצחק מלמד
( שרחוב נקרא על שמו במרכז העיר )

יהודי הגטו, 40,000 במספר, נשלחו לטרבלינקה ולמאידאנק, חברי ה"יודנראט" יצאו אחרונים. הלוחמים שהצליחו להצטרף לפרטיזנים התאחדו במרוצת הזמן לקבוצת "קדימה" ונקלטו ביחידות בפיקוד פרטיזנים סובייטיים.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה (1945) נותרו בחיים 260 מתושבי הגטו, ובביאליסטוק עצמה - 1,085 יהודים, 900 מהם היו תושבי העיר לפני המלחמה. בגלל האווירה האנטישמית בפולין בשנים 68 - 1967 , רוב היהודים היגרו מהעיר עד לשנת 1972 . בתחילת שנות ה - 90 נותרו בה 9 יהודים ובשנת 2016 אין בה קהילה יהודית .

בעיר היו 4 בתי קברות . שלשה מהם נהרסו ובשטחם מוקמות רק אנדרטאות . הרביעי שרד ויש בו כמה אלפי קברים . בית קברות זה נוסד בשנת 1890 ונמצא בצפון העיר . במרכז בית הקברות נמצא "אוהל" של הרב חיים הרץ הלפרן שנפטר בשנת 1919 וכן אנדרטה לזכר הנרצחים בפוגרום בשנת 1906 .

יוצאי העיר בעולם

בנוסף לריכוזם בישראל, חיים יוצאי קהילת ביאליסטוק בארצות הברית, בארגנטינה, במקסיקו, באוסטרליה, באורוגואי ובדרום אפריקה. ה-"ביאליסטאקער צענטער" בניו יורק מרכז את פעילות יוצאי ביאליסטוק ברחבי ארצות הברית וסייע בהקמת מפעלי בריאות ורווחה בישראל. כמה בני ביאליסטוק שישבו בברית המועצות עלו בשנות 1991 - 1992 לישראל.


בועידה עולמית של יוצאי ביאליסטוק ב"ביאליסטוק סנטר" בניו יורק ב-1949 הוחלט על הקמתה בישראל של "קרית ביאליסטוק", שתהייה הן אתר הנצחה לעברה המפואר של הקהילה היהודית בביאליסטוק והן מפעל לקליטתם בישראל של שארית הפליטה. הקרייה הוקמה ליד יהוד ובה למעלה מ-200 בתי משפחות, בית כנסת, בית ספר, גני ילדים, מוסדות ציבור, היכל תרבות ואיזור תעשייה.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

בירנבאום, אברהם בר
בירנבאום, אברהם
בירנבאום, אברהם בר (1864-1922) , חזן ומלחין. נולד בפולטוסק, פולין, למד כינור אצל חיים ינובסקי בלודז'. בגיל 19 מונה חזן בהתהאר (Hethar) הונגריה, ואחר כך חזר לפולין והיה חזן ראשי בצ'נסטוחובה, שם פתח ב-1907 בית ספר לחזנות.
הוא מחברם של הלל החזנות (פורסם ב-1897), אוסף של נעימות לערב שבת מעובדות למקהלה ולעוגב, והלל וזמרה (שני חלקים – 1908, 1912), מוסיקה ליטורגית לחזן ולמקהלה. הלחין גם רומנסה לכינור ולפסנתר, ומוסיקה לשירים של ביאליק, פרישמן, פרוג ואחרים. נפטר בצ'נסטוחובה, פולין.
Cantor and composer

He was born in Pultusk, Poland, during his youth he was regarded as a prodigy in Talmud. He studied violin in Lodz and the age of 19 became cantor in Hethar, Hungary. Birnbaum became chief cantor in Czestochowa, Poland, where he founded a school for hazzanim in 1907. He wrote books of liturgical music, some for choir and organ, and set modern, Hebrew poems to music. Birnbaum also published textbooks on music and was a founder of the Cantorial Association in Poland. His musical library is now in the Hebrew Union College, Cincinnati.
בירנבאום, אברהם בר
בירנבאום, אברהם
בירנבאום, אברהם בר (1864-1922) , חזן ומלחין. נולד בפולטוסק, פולין, למד כינור אצל חיים ינובסקי בלודז'. בגיל 19 מונה חזן בהתהאר (Hethar) הונגריה, ואחר כך חזר לפולין והיה חזן ראשי בצ'נסטוחובה, שם פתח ב-1907 בית ספר לחזנות.
הוא מחברם של הלל החזנות (פורסם ב-1897), אוסף של נעימות לערב שבת מעובדות למקהלה ולעוגב, והלל וזמרה (שני חלקים – 1908, 1912), מוסיקה ליטורגית לחזן ולמקהלה. הלחין גם רומנסה לכינור ולפסנתר, ומוסיקה לשירים של ביאליק, פרישמן, פרוג ואחרים. נפטר בצ'נסטוחובה, פולין.
Cantor and composer

He was born in Pultusk, Poland, during his youth he was regarded as a prodigy in Talmud. He studied violin in Lodz and the age of 19 became cantor in Hethar, Hungary. Birnbaum became chief cantor in Czestochowa, Poland, where he founded a school for hazzanim in 1907. He wrote books of liturgical music, some for choir and organ, and set modern, Hebrew poems to music. Birnbaum also published textbooks on music and was a founder of the Cantorial Association in Poland. His musical library is now in the Hebrew Union College, Cincinnati.