חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

סוסקינד, אלכסנדר בן משה מגרודנה

Susskind, Alexander ben Moses of Grodno, ( ? - 1793 ). Kabbalist and author. The name was later changed to Braudes Alexander Susskind ben Moses.

He lived all his life in Grodno, Poland-Lithuania (now Hrodna, in Belarus). His life was devoted to study and prayer. Many stories are told about his good nature and the help he extended to his fellow Jews. One such story tells of the solace he offered to a fatally wounded victim of a blood libel shortly. Another one is about the money he collected illegally to support the poverty-stricken Jews of Eretz Israel.

Alexander wrote several books. The best known is "Yesod ve-Shoresh ha-Avodah" which describes aspects of Jewish life. He stressed that to be a good Jew one has to love God and love the Jewish people in equal measure. In his eyes it was not enough just to observe Jewish law or to perform a good deed, it was essential to do so with the correct intention. After a person was thoroughly conversant with the Talmud, he should. proceed to study Mussar (ethics) and then the Kabbala, he argued. One of his sayings was "Worship the Lord in Joy". He also said "when a man sits in his dwelling, the Shadow of Faith (the Shechina) spreads out His Wings over him from above. Rabbi Nahman of Braslav said of Susskind that "he was a Hassid before there were Hasssidim".
תאריך פטירה:
1793
מקום לידה:
ליטא
סוג אישיות:
מחבר/ת
,
מקובלים
מספר פריט:
217600
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

גרודנו
(ברוסית הורודנו)
עיר בבלרוס, בין שתי מלחמות העולם במחוז ביאליסטוק, פולין. גרודנו הייתה בממלכת פולין-ליטא עד לחלוקות פולין בסוף המאה ה- 18 ואז עברה לשליטת רוסיה הצארית, עד לכינונה של פולין אחרי מלחמת העולם הראשונה.

כתב-זכויות שקיבלה קהילת גרודנו מידי דוכס ליטא ויטולד בשנת 1389 מלמד כי היהודים החזיקו בנכסי דלא ניידי בעיר ובסביבה, ועסקו במסחר במלאכה ובחקלאות. בשנת 1495 גורשו עם שאר יהודי ליטא ורכושם הוחרם, אך כעבור שמונה שנים הורשו לחזור לתבוע את השבת הגזל.

במאה ה- 16 נודעה קהילת גרודנו כמקום תורה וחכמה עם בתי-מדרש רבים וישיבות. סופרי הדור כינו אותה "הר-אדוני". במחצית השנייה של המאה ה- 16 ישבו בגרודנו כאלף יהודים ועל רבניה נמנה אז מרדכי יפה, בעל "לבוש מלכות".

בתקופת פרעות ת"ח ות"ט בהנהגת חמלניצקי (1648 – 1649) לא נפגעה הקהילה ואף נתנה מקלט לפליטים מיישובי הדרום. לעומת זאת סבלה מפלישת הצבאות הרוסיים והשוודים בשנים 1655 – 1657 ומקנאותם של הישועים שהיו חוטפים ילדים לשמד. הקהילה שקעה בחובות כבדים מחמת הצורך לגייס כספים לפדיון השבויים האלה.

עלילות-דם אירעו בעיר בשנים 1790, 1816. גרודנו היתה אחת משלוש הקהילות הגדולות במדינה, והיה לה ייצוג בוועד ליטא ואף נשאה באחריות להגנה על נאשמים יהודיים בפני בית-הדין הליטאי לערעורים שישב בה.

בגרודנו נדפס הספר העברי הראשון בליטא (1788) וב-1793 נוסד בית-דפוס שני שממנו צמח המפעל
המפורסם של משפחת רום בווילנה. הקהילה מנתה אז כ- 4,000 איש והיתה הגדולה בליטא אחרי וילנה. במאה ה- 17 וה- 18 כיהנו בגרודנו הרבנים יונה בן ישעיה תאומים בעל "קקיון דיונה", משה בן אברהם בעל "תפארת למשה", יהושע בן יוסף בעל "מגיני שלמה", מרדכי זיסקינד מרוטנבורג, שמחה בן נחמן רפופורט מדובנו, ואחרים. כשנפטר הרב בנימין ברוידא (1818) גרמה המחלוקת סביב יורשו למינוי "מורי הוראה" במקום רבנים ראשיים. על חכמי גרודנו נמנו גם המקובל אלכסנדר זיסקינד ונחום בן עוזיאל (הרב נחומ'קה במאה ה- 19) שהתפרסם בדאגתו המופלגת לעניים.

בשנת 1816 חיו בגרודנו 8,420 יהודים בערך (85 אחוזים מכלל האוכלוסייה), בשנת 1887 עלה מספרם ל- 27,350 בקירוב (67 אחוזים), ובשנת 1912 ל- 34,500. הפינוי לפנים רוסיה (1915) הביא לירידת המספר ל- 15,500 ב-1916.

יהודי גרודנו התפרנסו בעיקר ממסחר (בעיקר בתוצרת חקלאית ועצי בניין) וממלאכה, ובמרוצת הזמן גם מתעשיות שונות. ב- 1887 היו בבעלות יהודית 88 אחוזים מכל המסחר בעיר, 76 אחוזים מבתי החרושת והמלאכה, 65.2 אחוזים מנכסי דלא ניידי. המצב נשאר בעינו עד מלחמת העולם הראשונה, אבל בפולין העצמאית נדחקו היהודים בשיטתיות מעמדותיהם הכלכליות; לעומת 1,273 מפעלים היהודיים ב- 1921 נותרו בבעלותם בשנת 1937 65 בלבד. בין המפעלים שהולאמו בשנות העשרים היה גם בית-חרושת לטבק של י. שרשבסקי שהעסיק לפני המלחמה 1,800 פועלים וסיפק פרנסה למאות משפחות יהודיות. המפעל שבת בשבתות ובמועדי ישראל וקיים בית-ספר לילדי העובדים.

בשנות ה- 30 של המאה העשרים שימשו מפעלים רבים כנקודות הכשרה לעולים לארץ ישראל.

נגידים תרמו ביד רחבה להקמת מוסדות צדקה ואגודות לעזרה הדדית; אגודה שיתופית להלוואה וחסכון, מן הראשונות ברוסיה, נוסדה בגרודנו ב- 1900. היו בה בתי-יתומים, בתי- חולים, מושבי- זקנים ובית-ספר מעולה למלאכה. בשנים 1939 - 1920 עמד בראש הישיבה הגדולה של גרודנו "שערי התורה" הגאון ר' שמעון שקופ ובשדה הספרות פעלו אברהם שלום פרידברג, בעל "זכרונות לבית דוד", והמשורר האידי לייב נאידוס; בגרודנו נולד המשורר העברי אבא אשר בן אליהו שפירא (קונסטאנטין).

חוג סוציאליסטי יהודי היה קיים בגרודנו עוד בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 ולקראת סוף המאה התחזקו תנועות הפועלים, בפרט של ה"בונד". אלה עסקו, בין השאר, גם בארגון הגנה עצמית בשנים 1903 ו- 1907, והיו מהם שנקמו דם יהודי שנשפך בפרעות ביאליסטוק. בין שתי מלחמות-העולם נאבקו הפועלים היהודיים על זכותם לעבודה ונגד האפליה שנקטה ממשלת פולין כלפי היהודים.

בין העולים הראשונים מגרודנו היה ר' פישל לאפין שהשתקע בירושלים ב- 1863. ב- 1872 נוסדה בגרודנו אגודה ליישוב בארץ ישראל וכעבור שנים אחדות רכשה אגודה שנייה קרקעות בפתח תקוה; אחד ממתיישביה הראשונים היה מרדכי דיסקין איש גרודנו.

"חובבי-ציון" בגרודנו תרמו כסף לבניין בית-הספר לבנות ביפו ב- 1890. האחים בצלאל ולייב יפה בלטו בעבודתם הציונית בעיר ואגודת "חובבי-ציון" המקומית היתה מן המצויינות והפעילות ביותר ברוסיה. בגרודנו היו מדפיסים במחתרת את השקל הציוני. גם בפולין העצמאית הוסיפה גרודנו להיות מרכז ציוני חשוב ובשנים 1939 - 1941 , תחת שליטת ברית המועצות, פעלה בה מחתרת להעלאת מעפילים דרך וילנה. ב- 1900 נוסד בגרודנו "חדר מתוקן", אחד הראשונים ברוסיה, וכעבור שנה נפתחו חוגים להכשרת מורים עבריים שהתפתחו ל"קורסים הפדאגוגיים" המפורסמים. אחרי מלחמת-העולם הראשונה נוסד בעיר בית-ספר "תרבות" בהנהלת נח באס. סניף "החלוץ" בגרודנו היה בין הראשונים בליטא והעלייה השלישית (מפולין) התחילה למעשה בעיר זאת.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), ובעוד פולין נכבשת בידי הגרמנים, ערכו התושבים המקומיים פוגרום ביהודים בימים 18 עד 20 בספטמבר 1939, ערב כניסת הצבא האדום לאזור בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות.

הגרמנים נכנסו לגרודנו ביום מתקפתם על ברית המועצות , 22 ביוני 1941, וב-7 ביולי הוציאו להורג 80 יהודים בעלי מקצועות חופשיים. ב- 1 בנובמבר הם ריכזו את יהודי גרודנו בשני גטאות, גטו ל"פועלים כשירים" בשכונת בית-הכנסת ובשוק הדגים, וגטו ל"בלתי-פרודוקטיביים", בפרבר סלובודקה. כעבור שנה החלו לחסל את יהודי העיר, בשלבים. באמצע נובמבר 1942 לקחו את אנשי סלובודקה ל"מקומות-עבודה", ולמעשה אל מחנה ההשמדה באושוויץ. באותו חודש העבירו 4,000 בני אדם מן הגטו השני אל מחנה מעבר בקלוואסין הסמוכה, ומשם, יחד עם יהודי עיירות סמוכות, אל אושוויץ וטרבלינקה. בימים 17 – 22 בינואר 1943 נשלחו לטרבלינקה 10,000 יהודים, את האחרונים העבירו לביאליסטוק ב- 12 במארס. לפי מקורות נאציים נשלחו למחנות ההשמדה 44,049 יהודים - מגרודנו עצמה 20,577 ומן הסביבה 23,472. כ- 180 מיהודי גרודנו והסביבה היו בחיים עם שחרור העיר ביולי 1944.
בתחילת שנת 1942 התארגנה בגרודנו מחתרת יהודית. חברי תנועות הנוער הציוניות, בעיקר נערות, הקימו לשכת קשר עם גטאות וילנה, ורשה וביאליסטוק. חברי המחתרת הדפיסו תעודות "אריות" מזויפות ורשיונות נסיעה לפעילים. לפני ה"אקציה" הגדולה ניסו להתנקש בסטרבלוב ובקורט ויזה, מראשי התליינים במקום, ולארגן בריחה המונית מבית-הכנסת הגדול. קבוצות פרטיזנים מגרודנו פעלו ביערות הסביבה.

שנים אחדות אחרי השואה ישבו בעיר כ- 20,000 יהודים. בשנות ה- 50 של המאה העשרים נחרש בית-העלמין היהודי ונעקרו מציבות, ובמקומן הוקמה אנדרטה ללנין. בקירבת העיר מצויים ארבעה קברות-אחים ועליהם מצבות-זיכרון.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
סוסקינד, אלכסנדר בן משה מגרודנה
Susskind, Alexander ben Moses of Grodno, ( ? - 1793 ). Kabbalist and author. The name was later changed to Braudes Alexander Susskind ben Moses.

He lived all his life in Grodno, Poland-Lithuania (now Hrodna, in Belarus). His life was devoted to study and prayer. Many stories are told about his good nature and the help he extended to his fellow Jews. One such story tells of the solace he offered to a fatally wounded victim of a blood libel shortly. Another one is about the money he collected illegally to support the poverty-stricken Jews of Eretz Israel.

Alexander wrote several books. The best known is "Yesod ve-Shoresh ha-Avodah" which describes aspects of Jewish life. He stressed that to be a good Jew one has to love God and love the Jewish people in equal measure. In his eyes it was not enough just to observe Jewish law or to perform a good deed, it was essential to do so with the correct intention. After a person was thoroughly conversant with the Talmud, he should. proceed to study Mussar (ethics) and then the Kabbala, he argued. One of his sayings was "Worship the Lord in Joy". He also said "when a man sits in his dwelling, the Shadow of Faith (the Shechina) spreads out His Wings over him from above. Rabbi Nahman of Braslav said of Susskind that "he was a Hassid before there were Hasssidim".
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ליטא
גרודנו
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
גרודנו
(ברוסית הורודנו)
עיר בבלרוס, בין שתי מלחמות העולם במחוז ביאליסטוק, פולין. גרודנו הייתה בממלכת פולין-ליטא עד לחלוקות פולין בסוף המאה ה- 18 ואז עברה לשליטת רוסיה הצארית, עד לכינונה של פולין אחרי מלחמת העולם הראשונה.

כתב-זכויות שקיבלה קהילת גרודנו מידי דוכס ליטא ויטולד בשנת 1389 מלמד כי היהודים החזיקו בנכסי דלא ניידי בעיר ובסביבה, ועסקו במסחר במלאכה ובחקלאות. בשנת 1495 גורשו עם שאר יהודי ליטא ורכושם הוחרם, אך כעבור שמונה שנים הורשו לחזור לתבוע את השבת הגזל.

במאה ה- 16 נודעה קהילת גרודנו כמקום תורה וחכמה עם בתי-מדרש רבים וישיבות. סופרי הדור כינו אותה "הר-אדוני". במחצית השנייה של המאה ה- 16 ישבו בגרודנו כאלף יהודים ועל רבניה נמנה אז מרדכי יפה, בעל "לבוש מלכות".

בתקופת פרעות ת"ח ות"ט בהנהגת חמלניצקי (1648 – 1649) לא נפגעה הקהילה ואף נתנה מקלט לפליטים מיישובי הדרום. לעומת זאת סבלה מפלישת הצבאות הרוסיים והשוודים בשנים 1655 – 1657 ומקנאותם של הישועים שהיו חוטפים ילדים לשמד. הקהילה שקעה בחובות כבדים מחמת הצורך לגייס כספים לפדיון השבויים האלה.

עלילות-דם אירעו בעיר בשנים 1790, 1816. גרודנו היתה אחת משלוש הקהילות הגדולות במדינה, והיה לה ייצוג בוועד ליטא ואף נשאה באחריות להגנה על נאשמים יהודיים בפני בית-הדין הליטאי לערעורים שישב בה.

בגרודנו נדפס הספר העברי הראשון בליטא (1788) וב-1793 נוסד בית-דפוס שני שממנו צמח המפעל
המפורסם של משפחת רום בווילנה. הקהילה מנתה אז כ- 4,000 איש והיתה הגדולה בליטא אחרי וילנה. במאה ה- 17 וה- 18 כיהנו בגרודנו הרבנים יונה בן ישעיה תאומים בעל "קקיון דיונה", משה בן אברהם בעל "תפארת למשה", יהושע בן יוסף בעל "מגיני שלמה", מרדכי זיסקינד מרוטנבורג, שמחה בן נחמן רפופורט מדובנו, ואחרים. כשנפטר הרב בנימין ברוידא (1818) גרמה המחלוקת סביב יורשו למינוי "מורי הוראה" במקום רבנים ראשיים. על חכמי גרודנו נמנו גם המקובל אלכסנדר זיסקינד ונחום בן עוזיאל (הרב נחומ'קה במאה ה- 19) שהתפרסם בדאגתו המופלגת לעניים.

בשנת 1816 חיו בגרודנו 8,420 יהודים בערך (85 אחוזים מכלל האוכלוסייה), בשנת 1887 עלה מספרם ל- 27,350 בקירוב (67 אחוזים), ובשנת 1912 ל- 34,500. הפינוי לפנים רוסיה (1915) הביא לירידת המספר ל- 15,500 ב-1916.

יהודי גרודנו התפרנסו בעיקר ממסחר (בעיקר בתוצרת חקלאית ועצי בניין) וממלאכה, ובמרוצת הזמן גם מתעשיות שונות. ב- 1887 היו בבעלות יהודית 88 אחוזים מכל המסחר בעיר, 76 אחוזים מבתי החרושת והמלאכה, 65.2 אחוזים מנכסי דלא ניידי. המצב נשאר בעינו עד מלחמת העולם הראשונה, אבל בפולין העצמאית נדחקו היהודים בשיטתיות מעמדותיהם הכלכליות; לעומת 1,273 מפעלים היהודיים ב- 1921 נותרו בבעלותם בשנת 1937 65 בלבד. בין המפעלים שהולאמו בשנות העשרים היה גם בית-חרושת לטבק של י. שרשבסקי שהעסיק לפני המלחמה 1,800 פועלים וסיפק פרנסה למאות משפחות יהודיות. המפעל שבת בשבתות ובמועדי ישראל וקיים בית-ספר לילדי העובדים.

בשנות ה- 30 של המאה העשרים שימשו מפעלים רבים כנקודות הכשרה לעולים לארץ ישראל.

נגידים תרמו ביד רחבה להקמת מוסדות צדקה ואגודות לעזרה הדדית; אגודה שיתופית להלוואה וחסכון, מן הראשונות ברוסיה, נוסדה בגרודנו ב- 1900. היו בה בתי-יתומים, בתי- חולים, מושבי- זקנים ובית-ספר מעולה למלאכה. בשנים 1939 - 1920 עמד בראש הישיבה הגדולה של גרודנו "שערי התורה" הגאון ר' שמעון שקופ ובשדה הספרות פעלו אברהם שלום פרידברג, בעל "זכרונות לבית דוד", והמשורר האידי לייב נאידוס; בגרודנו נולד המשורר העברי אבא אשר בן אליהו שפירא (קונסטאנטין).

חוג סוציאליסטי יהודי היה קיים בגרודנו עוד בשנות ה- 80 של המאה ה- 19 ולקראת סוף המאה התחזקו תנועות הפועלים, בפרט של ה"בונד". אלה עסקו, בין השאר, גם בארגון הגנה עצמית בשנים 1903 ו- 1907, והיו מהם שנקמו דם יהודי שנשפך בפרעות ביאליסטוק. בין שתי מלחמות-העולם נאבקו הפועלים היהודיים על זכותם לעבודה ונגד האפליה שנקטה ממשלת פולין כלפי היהודים.

בין העולים הראשונים מגרודנו היה ר' פישל לאפין שהשתקע בירושלים ב- 1863. ב- 1872 נוסדה בגרודנו אגודה ליישוב בארץ ישראל וכעבור שנים אחדות רכשה אגודה שנייה קרקעות בפתח תקוה; אחד ממתיישביה הראשונים היה מרדכי דיסקין איש גרודנו.

"חובבי-ציון" בגרודנו תרמו כסף לבניין בית-הספר לבנות ביפו ב- 1890. האחים בצלאל ולייב יפה בלטו בעבודתם הציונית בעיר ואגודת "חובבי-ציון" המקומית היתה מן המצויינות והפעילות ביותר ברוסיה. בגרודנו היו מדפיסים במחתרת את השקל הציוני. גם בפולין העצמאית הוסיפה גרודנו להיות מרכז ציוני חשוב ובשנים 1939 - 1941 , תחת שליטת ברית המועצות, פעלה בה מחתרת להעלאת מעפילים דרך וילנה. ב- 1900 נוסד בגרודנו "חדר מתוקן", אחד הראשונים ברוסיה, וכעבור שנה נפתחו חוגים להכשרת מורים עבריים שהתפתחו ל"קורסים הפדאגוגיים" המפורסמים. אחרי מלחמת-העולם הראשונה נוסד בעיר בית-ספר "תרבות" בהנהלת נח באס. סניף "החלוץ" בגרודנו היה בין הראשונים בליטא והעלייה השלישית (מפולין) התחילה למעשה בעיר זאת.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), ובעוד פולין נכבשת בידי הגרמנים, ערכו התושבים המקומיים פוגרום ביהודים בימים 18 עד 20 בספטמבר 1939, ערב כניסת הצבא האדום לאזור בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות.

הגרמנים נכנסו לגרודנו ביום מתקפתם על ברית המועצות , 22 ביוני 1941, וב-7 ביולי הוציאו להורג 80 יהודים בעלי מקצועות חופשיים. ב- 1 בנובמבר הם ריכזו את יהודי גרודנו בשני גטאות, גטו ל"פועלים כשירים" בשכונת בית-הכנסת ובשוק הדגים, וגטו ל"בלתי-פרודוקטיביים", בפרבר סלובודקה. כעבור שנה החלו לחסל את יהודי העיר, בשלבים. באמצע נובמבר 1942 לקחו את אנשי סלובודקה ל"מקומות-עבודה", ולמעשה אל מחנה ההשמדה באושוויץ. באותו חודש העבירו 4,000 בני אדם מן הגטו השני אל מחנה מעבר בקלוואסין הסמוכה, ומשם, יחד עם יהודי עיירות סמוכות, אל אושוויץ וטרבלינקה. בימים 17 – 22 בינואר 1943 נשלחו לטרבלינקה 10,000 יהודים, את האחרונים העבירו לביאליסטוק ב- 12 במארס. לפי מקורות נאציים נשלחו למחנות ההשמדה 44,049 יהודים - מגרודנו עצמה 20,577 ומן הסביבה 23,472. כ- 180 מיהודי גרודנו והסביבה היו בחיים עם שחרור העיר ביולי 1944.
בתחילת שנת 1942 התארגנה בגרודנו מחתרת יהודית. חברי תנועות הנוער הציוניות, בעיקר נערות, הקימו לשכת קשר עם גטאות וילנה, ורשה וביאליסטוק. חברי המחתרת הדפיסו תעודות "אריות" מזויפות ורשיונות נסיעה לפעילים. לפני ה"אקציה" הגדולה ניסו להתנקש בסטרבלוב ובקורט ויזה, מראשי התליינים במקום, ולארגן בריחה המונית מבית-הכנסת הגדול. קבוצות פרטיזנים מגרודנו פעלו ביערות הסביבה.

שנים אחדות אחרי השואה ישבו בעיר כ- 20,000 יהודים. בשנות ה- 50 של המאה העשרים נחרש בית-העלמין היהודי ונעקרו מציבות, ובמקומן הוקמה אנדרטה ללנין. בקירבת העיר מצויים ארבעה קברות-אחים ועליהם מצבות-זיכרון.