חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

דראך, אלברט

Drach, Albert (1902-1995), author, born in Vienna and studied law at the University of Vienna from 1921 to 1925, earning a Ph.D in Jurisprudence in 1926. Drach was a practicing lawyer from 1934 to 1938, and at the same time he embarked on a literary career encouraged by Anton Wildgans and Arnold Zweig.

Following the Anschluss (1938), Drach could not practice as a lawyer anylonger. In the same year he emigrated to Yugoslavia on a visa from the Republic of Liberia, then he emigrated on a transit visa to France, where he made contacts with the French Resistance. He was arrested repeatedly. At the end of WW2, Drach was an interpreter with US Army in Nice, France, from 1944 to 1945.

In 1948, Albert Drach returned to Austria and restarted his activity both as a practicing lawyer and a writer. Drach wrote novels, novellas, and autobiographical works about his exile period.

His works include "Kinder der Traume" (1919); "Das Satansspiel vom Gottlichen Marquis" (1928); "Gesammelte Werke" (vol. 1 Munich, Vienna, 1964; vol. 6, Hamburg, Duesseldorf, 1968), and his great autobiographical trilogy ""Z.Z". Das Ist die Zwischenzeit, Unsentimentale Reise, and Das Beleid".

Drach was a member of Union of German Dramatists (1929-1936); Society for Broadcasting Rights (1937-1938); P.E.N. Club (Publicists, Essayists and Novelists) of Lower Austria (president in 1964); and of German Writers Association (1970). He received the Cultural Prize for Poetry from the City of Vienna (1972), and Cultural Prize for Poetry from the Government of Lower Austria (1975).
During his later years Drach lived in Moedling, near Vienna.
תאריך לידה:
1902
תאריך פטירה:
1995
מקום לידה:
וינה
מקום פטירה:
מודלינג
סוג אישיות:
מחבר/ת
מספר פריט:
216698
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

מודלינג MOEDLING

עור באוסטריה

יהודים התיישבו במדלינג קודם לשנת 1350. בית הכנסת הוקם ב"רחוב היהודים" (כיום רחוב אליזבט מס' 7). היהודים היו מלווים בריבית, ורוב לקוחותיהם – מווינה. יצחק ממדלינג, בנו של מושליין מפרכטולדורף, חי במדלינג קודם לשנת 1350, וגם יהודיה ששמה רדל, אשר מכרה כרם סמוך למדלינג למנזר בווינה. בשנת 1430 סבלו יהודי מדלינג רדיפות וגירוש. נראה כי מספר נשים יהודיות שלחו יד בנפשן. רב אחד עבר לווינר-נוישטאט. ישראל איסרליין מזכיר מחבר ששמו משה מדלינג, שחיבר חוקים בנושא פולחן יהודי.

הקהילה היהודית נוסדה במחצית השנייה של המאה ה- 19, והייתה השלישית בגודלה באזור אוסטריה תחתית. הקהילה הוקמה רשמית בשנת 1892 והשתייכו אליה יהודי המחוזות מדלינג, לייזינג, ברוק על הנהר לייטה, שוואכט והיינבורג. בשנת 1932 חיו במדלינג 1,264 יהודים.
לקהילה היו מוסדות משלה, בית כנסת, בית תפילה בלייזינג ובברוק, מוסדות תרבות, ארגוני נשים, וחברה קדישא.
בין הרבנים שכיהנו בקהילה נציין את הרב ד"ר לאו בארדוביץ' (כיהן עד 1925) והרב ד"ר אלברט שווייגר (כיהן עד 1938).

בית הכנסת במדלינג נבנה בשנת 1912 ברחוב אנצרסדורפר 6, בתיכנונו של האדריכל איגנץ רייזר, שתיכנן גם בית כנסת בווינה. המאפיין העיקר בחזית המערבית של המבנה היה חלון רוזטה ענק בסגנון אקספרסיוניסטי. מאפיין נוסף היה גג עץ כפרי בסגנון בתי הכנסת במזרח אירופה. בית הכנסת הוצת בשנת 1938, והשרידים סולקו סופית בשנת 1987.
בית כנסת נוסף הוקם ב- 1900 באצגרסדורף (קארלגאסה 390, לימים גירמינגאסה 112). בשנת 1938 הוצת ונהרס.

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

ניס, ניצה Nice

עיר לחוף הים התיכון, צרפת.


יהודים ישבו בניצה בשנת 1342, השנה של גזירות "הטלאי הצהוב". ב-1430 הגן עליהם הדוכס של סאבויה מפני שמד מאונס, אך צירף לכך הגבלות שונות על עסקי כספים וחופש המגורים.

ב-1499 קלטה הקהילה מגורשים מרודוס. מ-1551 הותר ליהודים להלוות כספים ולעסוק ברפואה.

באמצע המאה ה-17 הגיעו לניצה צאצאי אנוסים מאיטליה ומהולנד, ואחריהם באו מהגרים מאוראן שבצפון-אפריקה על עבדיהם ושפחותיהם. היהודים החדשים התיישבו מחוץ לגיטו והיו בעלי-זכויות בקהילה מבלי שתרמו לקופת הקהילה. תהליך ההתמזגות של העדות היה איטי, אבל השלטונות לא הבחינו ביניהן כאשר גזרו על כולן להתרכז ברובע היהודי ב- 1732.

את הקהילה הנהיגו פרנסים, חברי הוועד וגזבר. השפה המדוברת היתה ניב מקומי בתוספת ביטויים עבריים.

בשנות השלטון הצרפתי (1792- 1814) נהנו יהודים מזכויות מלאות, ושוב משנת 1848 ואילך. בשנת 1860 סופחה ניצה לצרפת. ב-1909 ישבו בה 500 יהודים ומספרם לא נשתנה הרבה עד שפרצה מלחמת-העולם השנייה (ספטמבר 1939).


ביוני 1940 כבשו את ניצה הכוחות האיטלקיים, ובזכות יחסם הליבראליליהודים קלטה העיר אלפי פליטים יהודים, לרבות מוסדות יהודיים, מארצות הכיבוש הגרמני; בפרט לאחר נחיתת בעלות-הברית בצפון-אפריקה בנובמבר 1942.

בספטמבר 1943 נכנסו לאיזור הגרמנים ותוך 5 חודשים נתפשו ונשלחו למחנות 5,000 יהודים, ורבים עונו ונרצחו בעיר עצמה. אלפים ניצלו בזכות המחתרת ובזכות תנועות הנוער היהודיות.


ב-1969 התגוררו בניצה 20,000 יהודים, רובם היו יוצאי צפון-אפריקה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
דראך, אלברט
Drach, Albert (1902-1995), author, born in Vienna and studied law at the University of Vienna from 1921 to 1925, earning a Ph.D in Jurisprudence in 1926. Drach was a practicing lawyer from 1934 to 1938, and at the same time he embarked on a literary career encouraged by Anton Wildgans and Arnold Zweig.

Following the Anschluss (1938), Drach could not practice as a lawyer anylonger. In the same year he emigrated to Yugoslavia on a visa from the Republic of Liberia, then he emigrated on a transit visa to France, where he made contacts with the French Resistance. He was arrested repeatedly. At the end of WW2, Drach was an interpreter with US Army in Nice, France, from 1944 to 1945.

In 1948, Albert Drach returned to Austria and restarted his activity both as a practicing lawyer and a writer. Drach wrote novels, novellas, and autobiographical works about his exile period.

His works include "Kinder der Traume" (1919); "Das Satansspiel vom Gottlichen Marquis" (1928); "Gesammelte Werke" (vol. 1 Munich, Vienna, 1964; vol. 6, Hamburg, Duesseldorf, 1968), and his great autobiographical trilogy ""Z.Z". Das Ist die Zwischenzeit, Unsentimentale Reise, and Das Beleid".

Drach was a member of Union of German Dramatists (1929-1936); Society for Broadcasting Rights (1937-1938); P.E.N. Club (Publicists, Essayists and Novelists) of Lower Austria (president in 1964); and of German Writers Association (1970). He received the Cultural Prize for Poetry from the City of Vienna (1972), and Cultural Prize for Poetry from the Government of Lower Austria (1975).
During his later years Drach lived in Moedling, near Vienna.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ניצה
צרפת
וינה
מודלינג
ניס, ניצה Nice

עיר לחוף הים התיכון, צרפת.


יהודים ישבו בניצה בשנת 1342, השנה של גזירות "הטלאי הצהוב". ב-1430 הגן עליהם הדוכס של סאבויה מפני שמד מאונס, אך צירף לכך הגבלות שונות על עסקי כספים וחופש המגורים.

ב-1499 קלטה הקהילה מגורשים מרודוס. מ-1551 הותר ליהודים להלוות כספים ולעסוק ברפואה.

באמצע המאה ה-17 הגיעו לניצה צאצאי אנוסים מאיטליה ומהולנד, ואחריהם באו מהגרים מאוראן שבצפון-אפריקה על עבדיהם ושפחותיהם. היהודים החדשים התיישבו מחוץ לגיטו והיו בעלי-זכויות בקהילה מבלי שתרמו לקופת הקהילה. תהליך ההתמזגות של העדות היה איטי, אבל השלטונות לא הבחינו ביניהן כאשר גזרו על כולן להתרכז ברובע היהודי ב- 1732.

את הקהילה הנהיגו פרנסים, חברי הוועד וגזבר. השפה המדוברת היתה ניב מקומי בתוספת ביטויים עבריים.

בשנות השלטון הצרפתי (1792- 1814) נהנו יהודים מזכויות מלאות, ושוב משנת 1848 ואילך. בשנת 1860 סופחה ניצה לצרפת. ב-1909 ישבו בה 500 יהודים ומספרם לא נשתנה הרבה עד שפרצה מלחמת-העולם השנייה (ספטמבר 1939).


ביוני 1940 כבשו את ניצה הכוחות האיטלקיים, ובזכות יחסם הליבראליליהודים קלטה העיר אלפי פליטים יהודים, לרבות מוסדות יהודיים, מארצות הכיבוש הגרמני; בפרט לאחר נחיתת בעלות-הברית בצפון-אפריקה בנובמבר 1942.

בספטמבר 1943 נכנסו לאיזור הגרמנים ותוך 5 חודשים נתפשו ונשלחו למחנות 5,000 יהודים, ורבים עונו ונרצחו בעיר עצמה. אלפים ניצלו בזכות המחתרת ובזכות תנועות הנוער היהודיות.


ב-1969 התגוררו בניצה 20,000 יהודים, רובם היו יוצאי צפון-אפריקה.
ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.
וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
מודלינג MOEDLING

עור באוסטריה

יהודים התיישבו במדלינג קודם לשנת 1350. בית הכנסת הוקם ב"רחוב היהודים" (כיום רחוב אליזבט מס' 7). היהודים היו מלווים בריבית, ורוב לקוחותיהם – מווינה. יצחק ממדלינג, בנו של מושליין מפרכטולדורף, חי במדלינג קודם לשנת 1350, וגם יהודיה ששמה רדל, אשר מכרה כרם סמוך למדלינג למנזר בווינה. בשנת 1430 סבלו יהודי מדלינג רדיפות וגירוש. נראה כי מספר נשים יהודיות שלחו יד בנפשן. רב אחד עבר לווינר-נוישטאט. ישראל איסרליין מזכיר מחבר ששמו משה מדלינג, שחיבר חוקים בנושא פולחן יהודי.

הקהילה היהודית נוסדה במחצית השנייה של המאה ה- 19, והייתה השלישית בגודלה באזור אוסטריה תחתית. הקהילה הוקמה רשמית בשנת 1892 והשתייכו אליה יהודי המחוזות מדלינג, לייזינג, ברוק על הנהר לייטה, שוואכט והיינבורג. בשנת 1932 חיו במדלינג 1,264 יהודים.
לקהילה היו מוסדות משלה, בית כנסת, בית תפילה בלייזינג ובברוק, מוסדות תרבות, ארגוני נשים, וחברה קדישא.
בין הרבנים שכיהנו בקהילה נציין את הרב ד"ר לאו בארדוביץ' (כיהן עד 1925) והרב ד"ר אלברט שווייגר (כיהן עד 1938).

בית הכנסת במדלינג נבנה בשנת 1912 ברחוב אנצרסדורפר 6, בתיכנונו של האדריכל איגנץ רייזר, שתיכנן גם בית כנסת בווינה. המאפיין העיקר בחזית המערבית של המבנה היה חלון רוזטה ענק בסגנון אקספרסיוניסטי. מאפיין נוסף היה גג עץ כפרי בסגנון בתי הכנסת במזרח אירופה. בית הכנסת הוצת בשנת 1938, והשרידים סולקו סופית בשנת 1987.
בית כנסת נוסף הוקם ב- 1900 באצגרסדורף (קארלגאסה 390, לימים גירמינגאסה 112). בשנת 1938 הוצת ונהרס.