חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי הוסאקוב

הוסאקוב HUSSAKOW


עיירה במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.

הקהילה היהודית


יהודים התיישבו בהוסאקוב ב-1628 בהזמנת בעלי-העיר, כדי שישקמוה אחרי שננטשה בימי פלישות הטאטארים לפולין.

בשליטת אוסטריה (אחרי חלוקת פולין ב-1772) גדל הישוב היהודי בהוסאקוב, ב-1880 ישבו בעיירה 564 יהודים, וב-1900 ישבו שם כ-630 יהודים שהיו למעלה מ-%40 מכלל התושבים.

במחצית הראשונה של המאה ה-18 הייתה בהוסאקוב קהילה יהודית מאורגנת על מוסדותיה, ור' מאיר ב"ר משה מזמושץ' כיהן כרב שנים רבות. (ר' מאיר היה אביו של ר' לוי יצחק מברדיצ'וב, מעמודי התווך של החסידות). בסוף המאה ה-19 קמה במקום גם חצר של אדמו"ר חסידי, ובשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים כיהנו בקהילה שני רבנים זה לצד זה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) עזבו תושבים רבים את העיירה ובפולין העצמאית אחרי המלחמה ישבו שם רק 250 יהודים, כרבע מתושבי המקום.


יהודי הוסאקוב עסקו בחכירה, במסחר, ברוכלות, בפונדקאות ובמלאכה. קופת-גמילות חסדים של הקהילה סייעה בהלואות לנצרכים.


הציונים הראשונים בהוסאקוב התארגנו בתחילת המאה ה-20 ב"אגודת צעירים". אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקמו סניפי התנועות "המזרחי" ו"הציונים הכלליים". ב-1934 הוקם סניף של "התאחדות פועלי ציון".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בהוסאקוב כ-250 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין והוסאקוב בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

הוסאקוב נכבשה בידי הגרמנים כבר ביום הראשון למתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941). באותו היום פרצו פרעות ביהודי המקום ביזמת אוקראינים מקומיים, כמה עשרות יהודים נרצחו ובית הכנסת הועלה באש.

הקהילה היהודית בהוסאקוב חוסלה בנובמבר 1942. יהודי הוסאקוב נצטוו לעקור לגיטו ביאבורוב (JAWOROW), שם רוכזו יהודי הסביבה לשם השמדתם, וגורלם היה כגורל יהודי יאבורוב.

 

הקהילה היהודית אחרי השואה

היהודים לא חזרו להתגורר בעיירה אחרי המלחמה וחיי הקהילה לא חודשו בה.

בית הכנסת נשרף במלחמה ע"י הגרמנים ואחרי השואה לא נשאר ממנו שריד.

 

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
215982
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4

ציוני דרך בתולדות יהודי גרמניה

810 | הפיל האשכנזי הראשון

איגרת קונסטנטינוס הקדוש מלמדת לראשונה על קיומה של התיישבות יהודית זעירה בעיר קלן ובערים שלאורך נהר הריין – מיינץ, וורמס ושפייר.
על-פי האיגרת, במקומות אלו שכונו "ארצות אשכנז" נהנו היהודים מזכויות אזרחיות מסוימות, אולם נאסר עליהם להפיץ את דתם ולעבוד במשרות ממשלתיות.
עד מסעות הצלב, שהחלו בשלהי המאה ה-11, ניהלו היהודים דו-קיום שליו עם התושבים המקומיים והורשו להחזיק ברכוש ולעסוק בכל המקצועות וסוגי המסחר.
אנקדוטה היסטורית מספרת על יהודי בשם יצחק, שהיה חלק ממשלחת דיפלומטית מטעם הקיסר קארל הגדול אל הח'ליף המוסלמי הרון אל-רשיד מבית עבאס. היסטוריונים משערים כי הסיבה לצירופו של יצחק למשלחת הייתה השפעתם הרבה של יהודים בחצר העבאסית. הח'ליף העבאסי, מצדו, שלח לקארל הגדול מתנה יוצאת דופן: פיל ושמו "אבו-עבאס".
שמעה של המפלצת הענקית, האוכלת בשלווה מיד המטפל שלה, נפוץ למרחקים, וכאשר שוטט הפיל ברחובות גרמניה במהלך פסטיבלים וחגיגות, נהרו רבבות איכרים כדי לחזות בפלא הזואולוגי כמוהו לא נראה מעולם במרחב הפרנקי.
על פי המקורות הפיל מת בשנת 810.


1096 | מונוגמיה, גרסת רבנו גרשום

אחת הישיבות הראשונות שנוסדו בארצות אשכנז שכנה בעיר מיינץ והוקמה על-ידי מי שכונה "רבנו גרשום מאור הגולה".
לישיבה של רבינו גרשום נהרו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה מפי העילוי שחיבר פירושים לתלמוד וחוקק תקנות חשובות, ובהן תקנת "חרם ד'רבנו גרשום" המפורסמת, שאסרה על גבר לשאת יותר מאשה אחת.
בשלהי המאה ה-11 החלו מסעי הצלב, שנועדו לשחרר את כנסיית הקבר שבירושלים (מקום קבורתו של ישו על-פי המסורת הנוצרית) מידי הכופרים המוסלמים ועל-ידי כך לזכות בחיי העולם הבא. בד בבד הלכה והתחזקה הקריאה להרוג גם את הכופרים היהודים, וזאת בניגוד לצו של אוגוסטינוס הקדוש (354–430), שקבע כי אין להרוג ביהודים מאחר שמצבם כאזרחים נחותים הוא עדות חיה לעובדה שהאל מאס בהם.
שיאה של שנאת היהודים באותה התקופה היה ב-1096, אז התחוללו "פרעות תתנ"ו".
לפי הערכות שונות, בפרעות אלה נרצחו אלפי יהודים ורבים אחרים נפצעו, נשדדו ונאנסו.
מאותה תקופה נשתמרו כמה קינות שחוברו לזכר הקהילות היהודיות שחרבו, "קהילות שו"ם" – שפירא, ורמייזא ומגנצא (ובגרמנית של ימינו: שפייר, וורמס ומיינץ).
חרף הפרעות וההסלמה ביחס ליהודים, היישוב היהודי בגרמניה התבסס והיה לאחד ממרכזי היצירה הרוחנית באירופה ולמקור שפת היידיש.


1196 | מדינה בתוך מדינה

במרוצת השנים התגבש בריכוזי האוכלוסייה היהודיים בגרמניה מבנה הקהילה שיאפיין לימים קהילות יהודיות ברחבי אירופה כולה. הקהילה שימשה הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, ובית-הכנסת שימש את חבריה כמרכז תרבותי, חברתי ודתי.
במחצית השנייה של המאה ה-12 ידעה הקהילה היהודית הקטנה בגרמניה ימים של פריחה, חרף מסעות הצלב. באותה תקופה צמחה חסידות אשכנז, שהשפיעה השפעה מכרעת על עולמם הרוחני-דתי של היהודים במשך דורות וקבעה מסמרות בתחום התשובה והתפילה וכן בפסקי הלכה וההנהגות מיסטיות.
בראש חסידות אשכנז עמד רבי יהודה חסיד, מחבר "ספר החסידים" ומראשוני המקובלים. חסיד היה בן לשושלת המפוארת של משפחת קלונימוס, שהגיעה לארצות אשכנז בשנת 917ואשר צאצאיה – תלמידי חכמים, פייטנים, רבנים ומקובלים – הטביעו חותם עמוק על עולם היצירה היהודי.
חוג דתי נוסף היה "בעלי התוספות", שהעשירו את כרכי התלמוד בחידושיהם.
"בעלי התוספות", שראו עצמם כממשיכי המסורת התלמודית של אמוראי בבל, ייסדו בתי-מדרש ועברו מישיבה לישיבה כדי להנחיל את חידושיהם. בשנת 1209 יצאו מבתי-המדרש הללו כ-300 תלמידי חכמים, עלו לארץ ישראל והתיישבו בעכו ובירושלים. להערכת החוקרים, עליית תלמידי החכמים אלו הייתה תגובה למסעי הצלב.
עליית "בעלי התוספות" התרחשה במקביל לעלילות דם נגד היהודים, שהואשמו בשימוש בדם של ילדים נוצרים וכן בהתעללות בלחם הקודש בכנסיות.
מצויד בלחם קודש שעבר "התעללות" בידי יהודים, יצא ב-1298 אציל בשם רידנפלייש, למסע השמדה המוני של יהודים. על-פי הערכות שונות, בפרעות הללו הושמדו כ-146 קהילות ונהרגו כ-20 אלף יהודים.


1348 | המוות השחור

ב-1348 התפשטה באירופה מגפת "המוות השחור", שמחקה כשליש מאוכלוסיית אירופה, ובתוכה קהילות יהודיות שלמות. מקור המגפה, נקבע אז, היה בארות המים; מכאן ועד לקביעה שהיהודים הם-הם "מרעילי הבארות" המרחק היה קצר.
ההאשמות הללו הובילו להשמדת 300 קהילות יהודיות בגרמניה. יהודים רבים הוצאו להורג בשריפה ורבים מהשורדים נמלטו לממלכת פולין, שם התפתחה לימים יהדות פולין הגדולה.
במאות ה-15 וה-16 סבלו היהודים שנותרו במרחב הגרמני מאכזריותו ואמונותיו התפלות של ההמון, נפלו קורבן לחמדנותם של הנסיכים ונאלצו להתמודד עם אי-סובלנות הולכת וגוברת מצד הכנסייה. רוב יהודי גרמניה בתקופה זו התפרנסו כסוחרי בדים, משכונאים, חלפני כספים, רוכלים ונוודים. הותר להם להתגורר רק בערים הגדולות, שם הם נדחקו לרבעים מוכי עוני וצפיפות. רבים מהם שוטטו בדרכים כל השבוע, נושאים את מרכולתם מכפר לכפר, סופגים בוז והשפלות מידי המקומיים.
דמות זו של "היהודי הנודד" קיבלה לימים ביטוי בשירה הגרמנית: "יהודי אומלל, לנדוד הוא מצווה, רוכל מורעב בכפר ועיירה, נוקשות עצמותיו, רועד מכפור אימים, לעד יקרא: סדקית למכירה!" (מתוך ספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני", הוצאת דביר, 2004).

1529 | היה טוב, היה יוסל

במאה ה-16 ניכרו באירופה ניצנים של נאורות. תרבות הרנסנס, רעיונות ההומניזם, תנועת הרפורמציה ועוד היו הסימנים המובהקים לכך.
שני אישים גרמנים חשובים שייצגו מגמות אלו היו הפילוסוף יוהנס רויכלין והנזיר והתאולוג מרטין לותר. השניים היו תמימי דעים בנוגע לצדקתה של הרפורמה הדתית בנצרות, אולם ביחס ליהודים הם אחזו בגישות שונות.
רויכלין, שהתמחה בחקר השפה העברית, נטה חיבה לתרבות היהודית. עדות לכך אפשר למצוא בפולמוס שערך בשנת 1509 עם היהודי המומר יוהנס פפרקורן, שפעל להשמדת כתבי התלמוד. רויכלין התפרסם גם בזכות כתב ההגנה שהציג לטובת היהודים, הידוע בשם "אויגנשפיגל" ("מראה עיניים"), שקרא לשוויון וטען כי מוצאם של כל בני המין האנושי אחד.
לעומתו בשנת 1543 פרסם מרטין לותר מאמר בשם "על היהודים ושקריהם", ובו הציע לשרוף בתי-כנסת ולגרש את היהודים מגרמניה.
ארבע מאות שנה מאוחר יותר הוציאו הנאצים מהדורה מחודשת של הספר והוסיפו אותו לקנון שלהם לצד "מיין קמפף" של היטלר ו"היהודי זיס" של גבלס.
בשנת 1529 התמנה היהודי יוסף איש רוסהיים למשרה בעלת התואר הארוך "הממונה על היהודים בקיסרות הרומית הקדושה של האומה הגרמנית".
יוסף היה בין הראשונים שמילאו את תפקיד "השתדלן" – דמות חדשה במרחב היהודי, שתפקידה לשמש מעין לוביסט של היהודים במסדרונות השלטון. בין הישגיו של יוסף היו כתב חסות שקבע כי כל חייל שייגע לרעה ביהודים דינו מוות, וכן הצלתם של 200 יהודים שדינם נגזר להישרף על המוקד.


1669 | קודם ניקח את וינה, אחר-כך את ברלין

בשלהי המאה ה-18 הורכב המרחב הגרמני מפסיפס של יותר מ-100 מדינות עצמאיות תחת שליטים אבסולוטיים גדולים וקטנים: מלכים, דוכסים, רוזנים, בישופים ועוד.
להלכה היו רובם כפופים ל"קיסר הרומי הקדוש של האומה הגרמנית" שישב בווינה, אולם למעשה היו אלו מדינות אוטונומיות עם גבולות, חוקים ומטבעות משלהן. פרוסיה, שבשטחה שכנה העיר ברלין – לימים בירתה ולאחר מכן בירת גרמניה כולה – היתה אחת הדוכסויות הגדולות, ועד המחצית השנייה של המאה ה-18 נעשתה למעצמה החמישית בגודלה באירופה.
עד שנת 1669 נאסר על יהודים להתגורר בברלין או בסביבתה, אך בעקבות מלחמת 30 השנים והגירעון שיצרה בתקציב הדוכסות, השתנה המצב. כדי להתניע את כלכלת פרוסיה החליט המלך פרידריך הראשון לקלוט את 50 העשירים מבין יהודי וינה שגורשו מאוסטריה. היהודים הללו הוכרזו כ"יהודי חסות", והתחייבו בחוזה לשלם למלך 2,000 טאלר (כ-90 אלף דולר בערכים של ימינו), להקים תעשיות מסוימות ולהימנע מלבנות בתי-כנסת.
משגדלה האוכלוסייה היהודית בברלין, כינה אותה המלך "התפשטות ארבה" וקבע כי רק 120 המשפחות "העשירות והמובחרות" ביותר מבין היהודים יוסיפו להתגורר בעיר. השאר גורשו ממנה.
שנאתו של המלך פרידריך לא כללה יהודים "מועילים", כמו לוין גומפרץ, שהשיג אשראי בנקאי עבור הוצאותיו המופרזות, או ירמיה הרץ, שהיה הצורף המלכותי. בניגוד ליהודים האחרים, שניים אלו היו פטורים למשל מהחובה הנתעבת לשלם מס בכל פעם שעברו בשער רוזנטל, אחד משערי הכניסה המפורסמים לברלין.


1734 | סוקרטס היהודי

בסתיו 1743 עבר נער בן 14 בשערי העיר ברלין. הוא היה קטן לגילו, וסבל מגיבנת קלה ומלקות בדיבור. נאמר עליו כי "אפילו האכזר בלבבות היה נכמר למראהו", ובכל זאת הוא ניחן בתווי פנים נאים ועיניו הביעו עומק, תבונה וברק. ברישומי שער רוזנטל, שדרכו נכנס הנער, נכתב כי באותו היום עברו בו "שישה שוורים, שבעה חזירים ויהודי אחד". כשפנה השומר בשער לנער ושאל אותו מה הוא מוכר, השיב הנער בגמגום אך בביטחון מפתיע: "ת...ת...תבונה".
אפילו סופר עם כוח דמיון יוצא מגדר הרגיל לא היה משער שהגיבן המגמגם, משה מנדלסון, יהפוך לימים לדמות כה מרכזית בהיסטוריה של עידן ההשכלה בכלל והיהדות בפרט.
פחות משני עשורים לאחר שנכנס בשערי ברלין, ומכוחו של לימוד עצמי, נעשה הנער לאחד הפילוסופים החשובים בגרמניה. חשוב עד כדי כך שבמדריך טיולים גרמני משנת 1986 נטען כי "ההיסטוריה של הספרות בברלין מתחילה באותו יום סתווי בשנת 1743, שבו נכנס לעיר תלמיד ישיבה בן 14 בשם משה מנדלסון דרך השער השמור ליהודים ובקר בלבד".
מנדלסון, שכונה "סוקרטס היהודי", היה מופת נערץ ליהודי גרמניה. אידיאולוגיית "שביל הזהב" שלו, המזיגה שכונן בהגותו בין דת לתבונה ואורח החיים הדתי שדבק בו חרף ניסיונותיהם של אנשי דת נוצרים לשכנעו להמיר את דתו תמורת טובות הנאה מפתות – כל אלה הפכו אותו לכוכב הצפון של יהודי גרמניה.
ואולם, מנדלסון – האיש שסימל יותר מכל את מגמת התאזרחותם של היהודים בגרמניה – זיהה את צביעותה של האליטה הגרמנית. למרות המוניטין שיצאו לו כעילוי אינטלקטואלי, הוא מעולם לא קיבל משרה באקדמיה ונאלץ להתפרנס כפועל פשוט במפעל. "חיי כה מוגבלים בסובלנות מכל הצדדים", כתב בסרקזם לאחר מידידיו, "עד שלמען ילדי עלי לכלוא את עצמי במשך היום במפעל למשי" (הציטוטים שאובים מספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני").


1780 | סימנים של נאורות

בשלהי המאה ה-18 נראה כי יהודי גרמניה משתלבים להפליא בחברה הגרמנית. קיסר אוסטריה יוזף השני העניק להם את "כתב הסובלנות", וב-1781 קרא פקיד פרוסי בכיר, כריסטיאן פון-דוהם, לאמנציפציה פוליטית ואזרחית לכל יהודי גרמניה, קריאה שעוררה דיון ציבורי נרחב.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1783, הוצג בתאטרון המרכזי בברלין מחזה של גוטהולד אפרים לסינג, מן החשובים שבמחזאי גרמניה באותה העת.
לסינג העמיד במרכז מחזהו יהודי נאור, חכם, סובלני ומי שמאמין באחווה עולמית – ניגוד גמור לדמות היהודי החמדן, המושחת והנכלולי שהיה נפוץ בתרבות הפופולרית באירופה עד אז.
תגובות היהודים לביטויי הנאורות היו מעורבות. רבים מהם הגיבו בהתלהבות ובאופוריה, שבאו לידי ביטוי גם בספרו של המשורר הגרמני-יהודי נפתלי הרץ וייזל, "דברי שלום ואמת". אחרים, לעומת זאת, הביעו חשש עמוק שמאחורי מסך העשן של הסובלנות מסתתרת שנאה עתיקה ורעילה וכי מטרתה האמיתית של ה"סובלנות" היא למחוק את זהותם הדתית של היהודים.


1790 | הסלונים הספרותיים

אחד הביטויים המרתקים לרוח הפלורליסטית שאפיינה את החברה הגבוהה בברלין בשלהי המאה ה-18 היה הסלונים הספרותיים של הנרייטה הרץ ורחל לוי.
כל משכיל בעיני עצמו ביקש להיות מוזמן לסלונים הללו, שבהם התכנסו אינטלקטואלים ואמנים, סופרים ומוזיקאים, יזמים ואנשי רוח – יהודים ולא יהודים.
מאחר ובאותה עת טרם הוקמה אוניברסיטה בברלין, וחיי החצר של מלך פרוסיה פרידריך השני היו משעממים ומוגבלים, הסלונים הספרותיים הציעו מוצא לצעירים שהשתוקקו למזון אינטלקטואלי. הם שוחחו שם על אמנות, ספרות ושירה, התכבדו במתאבנים ובמשקאות, ובחדרי חדרים החליפו נשיקות גנובות.
בברלין של אותם ימים חיו משפחות יהודיות עשירות רבות (כזכור, היהודים העניים גורשו מן העיר), והעובדה שדווקא יהודים, ובמיוחד נשים יהודיות, גילו עניין כה רב באמנות הייתה יוצאת דופן. העזתן של הנשים הללו הייתה כפולה ומכופלת מאחר והם גם היו נשים וגם היו יהודיות. עבור האורחים היהודים היו הסלונים בבחינת "אוטופיה בזעיר אנפין", כלשונה של הסופרת דבורה הרץ. הסופרת הצרפתייה מאדאם דה-סטאל אמרה בעת ביקורה בברלין כי הסלונים של הנרייטה ורחל הם המקומות היחידים בכל גרמניה שבהם היו אריסטוקרטים ויהודים יכולים להיפגש זה עם זה בחופשיות.
המלחמה בין פרוסיה לצרפת שמה קץ לתופעת הסלונים הספרותיים. "הכול שקע ב-1806", כתבה רחל לוי, המרתקת מבין בעלות הסלונים, "צלל כמו ספינה הנושאת את המתנות היפות ביותר, את תענוגות החיים היפים ביותר".




1806 | רומנטיקה באוויר

בזמן שהפילוסוף הגרמני הידוע פרידריך הגל השקיף ממרפסת ביתו על הכובש נפוליאון נכנס בשערי העיר וחש שהוא עד ל"קץ ההיסטוריה", הביט ילד יהודי בן תשע בשם היינריך היינה על אביו לובש בגאווה את המדים הכחולים-אדומים בתפקידו החדש כאחראי על בטחון רחובותיה של העיר דיסלדורף. בניגוד להגל חש הילד, שעתיד להפוך לאחד המשוררים החשובים בגרמניה, כי הוא עד לתחילתה של היסטוריה חדשה.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שהסתיימה בתבוסת הפרוסים, בישרה עידן חדש ליהודים. בשטחים שסופחו לצרפת, וביניהם דיסלדורף, הוענקו ליהודים זכויות פוליטיות מלאות, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה הורשו יהודים כמו אביו של היינה לכהן במשרות ציבוריות. גם בשטח פרוסיה, שקוצץ ביותר ממחצית לאחר המלחמה, נערכו רפורמות. הפרוסים הליברלים שאחזו בשלטון פיזרו את הגילדות הימי-ביניימיות, ביטלו עונשים גופניים והעניקו ליהודים – אמנם לעשירים בלבד – מעמד מוניציפלי, גם אם לא אזרחי.
אולם, שלא כמו בארה"ב ובצרפת, שם מעשה השחרור היה תולדה של מהפכה עממית, בגרמניה רעיונות השוויון וההשכלה הונחתו מלמעלה, משורות השלטון.
בשנים ההן התפשטה בגרמניה התנועה הרומנטית, שהמירה את רעיונות האוניברסליות של ההשכלה ברעיון הלאומנות ודגלה באיחוד המקודש בין העם, הכנסייה והמדינה.
אחד העיקרים של התנועה הרומנטית היה הגדרת האומות במונחים אורגניים ואת האומה הגרמנית כאומה אידאלית, הומוגנית ובעיקר נטולת יהודים. שנאת יהודים מסוג חדש החלה לצוץ, שנאה ששילבה רגשות דתיים ונימוקים גזעיים עם רתיעה מהרציונליות של תנועת ההשכלה, שזוהתה עם "הראש היהודי". מייצגה העיקרי של תפיסה זו היה הפילוסוף הגרמני יוהאן פיכטה, שאמר: "יש לערוף לילה אחד את ראשי כל היהודים ולהחליפם בחדשים, שאין בהם אף רעיון יהודי אחד".


1819 | הֶפ הֶפ הֶפ

בשנת 1819 פרצו מהומות בעיר וירצבורג, וזאת על רקע עליית התנועה הרומנטית הלאומנית, ביטול צווי האמנציפציה של נפוליאון והתגברות האנטישמיות בקרב האריסטוקרטיה הגרמנית. הפורעים פרצו לחנויות ולבתי היהודים, בזזו אותם וזרעו בהם הרס בעודם זועקים את קריאת ה - "הֶפ הֶפ הֶפ" ("ירושלים אבודה" בלטינית), קריאה שעל-פי המסורת הייתה מיוחסת לגיוס צלבנים במסעות הצלב.
שלוש שנים קודם לכן, ב-1816, התחולל בגרמניה משבר כלכלי חמור, שתוצאותיו היו גם הן בין הסיבות לפרוץ הפרעות. העובדה שכ-90% מיהודי גרמניה באותה עת היו עניים מרודים לא העלתה ולא הורידה בעיני הפורעים, שהדירו רגליהם מהאזורים בהם התגוררו היהודים האמידים (בעיקר בפרוסיה).
היהודים הגיבו למהומות באיפוק. אלה מן המעמד הבינוני-גבוה, שרובם חיו בברלין ולא נחשפו למהומות, לא חשו שותפות גורל עם אחיהם. גל המתנצרים בקרבם גבר, ורבים מהם, וביניהם המשורר היינריך היינה, קיוו כי אם ישילו את השפה והלבוש מבית אבא, תימחק השנאה ההיסטורית כלפיהם. אלא שרובם גילו שדבר לא השתנה גם כאשר "זחלו אל הצלב", כדבריו של היינה.
כמה שבועות לאחר המהומות נפגשו בברלין שלושה צעירים יהודים יוצאי דופן – אדוארד גאנס, ליאופולד צונץ ומשה מוזר – והחליטו לייסד "אגודה לתרבות ומדע" במטרה לקרב את היהודים לחברה הגרמנית ובכך לפורר את חומות השנאה. מייסדי האגודה השיתו את עקרונות המחקר המודרני על חקר היהדות, בתקווה שאם החברה האירופית תכיר את היהדות ואת תרומתה לתרבות העולמית, תחדל האנטישמיות. נישא על גלי האופטימיות שלו ושל חבריו, הגיש גאנס את מועמדותו למשרה באוניברסיטת ברלין.
למותר לציין שהוא נדחה לאלתר.



1848 | מהפכת "אביב העמים"

"הייתי צריך להיות בריא או מת", אמר המשורר היינריך היינה, משותק למחצה ומרותק למיטתו בגלות בפריז, כשקיבל את החדשות על המהפכה בגרמניה. ואכן, הגם שטען כי מהפכת "אביב העמים" היא פרודיה על המהפכה הצרפתית, היינה היה נרגש לנוכח האפשרות שגרמניה תיפטר מסיגי הלאומנות והמלוכנות ותאמץ את ערכי החירות והשוויון.
חרף כישלונה, המהפכה הייתה נקודת מפנה מכרעת בחייהם של יהודי גרמניה. העובדה שליברלים יהודים רבים נטלו בה חלק פעיל בישרה על שינוי תודעתי עמוק. לראשונה בתולדות גרמניה החלה הפסיביות היהודית המסורתית לפנות את מקומה למעורבות פוליטית פעילה. לאחר כמה עשורים שבמהלכן האליטה היהודית כמעט נעלמה מן העולם בגל ההתנצרויות הראשון קם דור חדש: דור של מנהיגים יהודים שהיו גאים ביהדותם.
המהפכן לודוויג במברגר, המזרחן מוריץ שטיינשניידר, הרופא הכריזמטי יוהאן יעקובי והסופר ברתולד אורבך היו רק מקצת היהודים שהיו נחושים להגשים את ערכי המהפכה. זו הייתה הפעם הראשונה, כתב ההיסטוריון עמוס אילון, שנציגי היהודים היו כה בוטים, תקיפים ומודעים לזכויותיהם.
אדם אחר שבלט בזמן המהפכה היה נצר למשפחת רבנים ותיקה – המהפכן קארל מרקס. שבועות אחדים לאחר שפרסם את "המניפסט הקומוניסטי" שלו, מיהר מרקס להצטרף לחבריו המהפכנים בקלן ובדיסלדורף, ושם הפיץ את רעיונותיו. מרקס לא רחש אהדה ליהדות. את האמנציפציה, למשל, לא תפס כשחרור היהודים בגרמניה, אלא כ"שחרור האנושות מהיהדות". סלידתו מהדת והשקפתו המפורסמת כי היא אופיום להמונים התבררה כאירונית כשלימים ייסד דת עולמית חדשה, הקומוניזם, שתוצאותיה היו הרות גורל.


1870 | האומנם?

באמצע המאה ה-19 פרחו ברחבי גרמניה כ-1,000 קהילות יהודיות קטנות בעיירות ובכפרים בבוואריה, בווירטמברג, בהסן, בווסטפליה ובעמק הריין. רוב היהודים היו שומרי מצוות, דיברו יידיש בניב מערבי ועסקו בעיקר בסחר בבקר ובסוסים.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שפרצה ב-1870 והסתיימה בניצחונם המוחץ של הפרוסים, העניקה ליהודים הזדמנות פז להפגין את נאמנותם לגרמניה. בין 7,000 ל-12 אלף לוחמים יהודים השתתפו בקרבות, "כאילו גמרו אומר לשים קץ לתדמיתם הישנה כחיילים כושלים וחסרי התלהבות", כדברי הסופר תיאודור פונטנה.
היהודים פעלו גם בחלונות הגבוהים. היהודי לודוויג במברגר, מוותיקי מהפכת 1848, עקב מגלותו שבפריז אחר הכוחות הפרוסים המתקדמים לפריז. עם כיבוש העיר הצטרף למטה האישי של "קנצלר הברזל" אוטו פון-ביסמרק ושימש לו יועץ בכיר, בשל ניסיונו כמהפכן. במטה המפקדה הגרמנית בפריז פגש יהודי אחר, גֶרסון בלייכרדר, שהיה הבנקאי הכול-יכול של ביסמרק. בלייכרדר, שכמו נוצק בדמות "יהודי החצר", היה אחראי על התקציבים הסודיים שבהם שיחד ביסמרק את המלכים והדוכסים בנסיכויות של דרום גרמניה, במטרה לשכנעם לאחד את המדינות העצמאיות בגרמניה תחת שלטון אחד – משימה שצלחה בסופו של דבר.
ב-1871 אושר חוק האמנציפציה והוחל על גרמניה כולה. כאזרחים שווי זכויות החלו היהודים לקצור הצלחות בכל תחומי החיים. יותר מ-60% מהם השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. הם הפגינו נוכחות ראויה לציון בעולם המו"לות והעיתונות, ויותר ויותר יהודים צעירים, בניהם של חנוונים, פונדקאים, סוחרי בקר ורוכלים, נרשמו לאוניברסיטאות.
אט-אט החלו היהודים להיטמע באוכלוסייה ולאמץ את הזהות הגרמנית. לבתי-הכנסת הוכנסו עוגבים, והתפילה המסורתית נזנחה. הפילוסוף היהודי הרמן כהן הכריז כי שירות גרמניה הוא מעשה קדוש "כמו לשרת את אלוהים" ואילו הסופר הגרמני-יהודי המצליח ברתולד אורבך, שכונה "דיקנס הגרמני", קבע כי תהליך האינטגרציה הושלם בהצלחה.
האומנם?



1880 | האנטישמיות החדשה

ב-22 בנובמבר 1880 ישב הסופר ברתולד אורבך ביציע המבקרים של הפרלמנט הפרוסי. חברי הפרלמנט דנו בהצעה לשלול את זכויות האזרח של היהודים. אורבך שב לביתו מדוכדך ועצוב, פתח את פנקסו וכתב: "חייתי ועמלתי לשווא".
כמו פעילים יהודים רבים אחרים גם אורבך הקדיש את חייו למשימת השתלבותם של היהודים בגרמניה. כמה שנים קודם לדיון בפרלמנט אף הכריז כי עם מתן האמנציפציה ליהודים, הושלם מיזוגם בחברה הגרמנית. עתה היה שבור ומאוכזב.
מפולת הבורסה הגרמנית ב-1873 הייתה, בעיני היסטוריונים רבים, קו פרשת המים. רגשות הזעם והתסכול של ההמון מצאו כתובת: "המתעשר החדש" (כלומר, היהודי) ניצל את תמימותו של הנוצרי הישר וספסר בכספו. לאנטישמיות הוותיקה נוסף הפחד; אם בעבר הואשמו היהודים בשנוררות, העדר מוסר והיגיינה לקויה, כעת יוחסו להם ערמומיות וכוח חסר מצרים. אישים יהודים בכירים, וביניהם איל הרכבות הנרי סטרוסברג והבנקאי גרסון בלייכרדר, הוצגו כמשחיתי הכלכלה הגרמנית וכאשמים המרכזיים במצוקתם של הגרמנים. באקלים הגרמני, שבו הזיקה לפאודליות הייתה עדיין ניכרת, נחשבו היהודים – נושאי דגל הליברליזם, הדמוקרטיה והשוק החופשי – לא רק כאחראים למשבר, אלא גם כמכונני הקפיטליזם עצמו, שזוהה כחומרני, נצלני ומנוון.
אישים גרמנים בולטים, ובכללם הכומר הפרוטסטנטי אדולף שטקר וההיסטוריון היינריך פון-טרייטשקה, העניקו לאנטישמיות החדשה את איצטלת הכנסייה והאקדמיה. ביסמרק וחבריו האצילים, שבעצמם התעשרו על חשבון הציבור, העניקו לה את חותם האריסטוקרטיה.


1914 | קדמה, חילון ודת

את 25 השנים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הגדיר הסופר היהודי-גרמני סטפן צווייג כ"תור הזהב של הביטחון". "שנות החרדה", כפי שכונו מאוחר יותר שנות ה-70 של המאה ה-19, חלפו להן. ביטוייה של אפליית היהודים היו שוליים, וגל האנטישמיות שאפיין את העשור הקודם שכך. הציוני לעתיד ריכרד ליכטהיים אף אמר כי עד 1914 מעולם לא חש באנטישמיות. הפילוסוף היהודי וולטר בנימין ציין כי גדל בהרגשה שהוא "בטוח כליל בעצמו ובעמידותו"; את הלך הרוח שהשרתה עליו החווילה של סבתו, ששכנה בפרבר ברלינאי אמיד, תיאר כ"תחושות בלתי נשכחות של ביטחון בורגני כמעט נצחי".
בתפאורה של שגשוג כלכלי, קִדמה טכנולוגית ושלטון חוק יציב, הלך וגדל ומספרם של יזמים יהודים, והם ייסדו כמה מן התעשיות החדשות בגרמניה. עם הידועים שבהם יש למנות את הבנקאי מקס ורבורג, איל הפחם אדוארד ארנהולד, איל הכותנה ג'ייסון פרנק ו"ביסמארק של תעשיית החשמל הגרמנית", אמיל רנתאו, שבנו, וולטר רנתאו, יכהן לימים כשר החוץ של בממשלת ויימר.
בד בבד גבר ניתוקם של היהודים מן המסורת, שהומרה בתבניות מודרניות – אם בנוסח "היהדות החווייתית" של הפילוסוף מרטין בובר ואם במודל התנועה הרפורמית שנוסדה בגרמניה במהלך המאה ה-19. הבלשן היהודי ויקטור קלמפרד סיפר כי מיד אחרי שזכה אביו למשרת "מטיף המשנה" בקהילה הרפורמית החדשה בברלין, נכנסה אמו לאטליז לא כשר וקנתה "נקניק מעורב, מעט מכל סוג". כשהגיעו הביתה אמרה האם בפנים קורנות: "זה מה שאחרים אוכלים, עכשיו גם לנו מותר לאכול את זה".
יהודים רבים חדלו למול את בניהם ולערוך טקסי בר-מצווה. יותר ויותר יהודים היו לחילונים, ואחרים בחרו להמיר את דתם כדי לשפר את מעמדם החברתי. בשנת 1918, למשל, המירו את דתם כ-21% מהגברים היהודים בגרמניה.






1914 | מלחמת העולם הראשונה- יותר קתולים מהאפיפיור

השתלבותם הניכרת של היהודים בהוויה הגרמנית באה לידי ביטוי באופנים רבים, החל בהערצה לתיאטרון ולמוזיקה הגרמניים וכלה בהצטרפות לגל הפטריוטיות ששטף את גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914
רבים מהיהודים זנחו את השקפתם הקוסמופוליטית ואת תמיכתם המסורתית במפלגות הסוציאליסטיות שדגלו באחוות עמים, והמירו אותן בפסטיבל סנטימנטלי של לאומנות.
בין הקנאים למלחמה בלטו במיוחד האינטלקטואלים היהודים. הרמן כהן, מחבר "דת התבונה ממקורות היהדות", האמין שהאידיאלים הנעלים ביותר התגשמו במלחמה זו. סטפן צווייג, פציפיסט מושבע שטען כי לעולם לא ייגע ברובה, אפילו לא ביריד משחקים, אמר בהתלהבות כי זכה "לחיות ברגע הנפלא הזה". פליקס קלמפרד, מנתח מוח ידוע, הופתע מעוצמת התרגשותו לנוכח "תפארתה של המלחמה", ומרטין בובר העלה על נס את המלחמה וטען שהיא חוויה תרבותית משחררת. ואלה רק מקצת האינטלקטואלים היהודים שנסחפו בלהט הפטריוטיות הגרמנית הלאומנית.
היחיד שירד לעומק האיוולת שבמלחמה היה התעשיין היהודי וולטר רנתאו. כששמע על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, "חיוורון נורא התפשט על פניו". ואולם, חרף התנגדותו למלחמה נרתם רנתאו למאמץ הפטריוטי ולקח על עצמו את ניהולה של כלכלת החירום הלאומית. לימים יציינו היסטוריונים שונים כי אילולא רנתאו והפקידים המוכשרים שעבדו תחתיו, היתה גרמניה מתמוטטת בתוך חודשים אחדים.
12 אלף יהודים נפלו במהלך המלחמה, ויותר מ-7,000 מהם זכו לעיטורי גבורה – הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה.


1933 | אשליית ויימאר

הצלחתה של מהפכת 1918, שהפילה את המשטר המונרכי והמסואב בגרמניה, הפריכה את טענתו של לנין כי מהפכנים גרמנים לעולם לא יכבשו תחנת רכבת בלי לקנות כרטיסים תחילה.
ויימאר של גתה, ניטשה ושילר נבחרה לשמש ביתה של הרפובליקה הגרמנית החדשה, וסיסמאות המלחמה הפטריוטיות הוחלפו בנאומים חוצבי להבות שקראו לכונן חוקה המושתתת על עקרונות זכויות האדם.
ברפובליקה החדשה זכו היהודים סוף-סוף בשוויון מלא לא רק להלכה, אלא גם למעשה. ברגע אחד נפתח הסכר, וגל של אינטלקטואלים יהודים שטף את שדות ההשכלה. תורת היחסות של איינשטיין, הפילוסופיה של הוסרל וארנסט קסירר, התיאטרון של מקס ריינהרדט ועוד הם רק מעט מזעיר מתרומתם העצומה של היהודים באותה תקופה לתרבות האירופית.
ואולם, מתחת לפני השטח רחשו זרמים רוויים בפסולת אנטישמית. האינפלציה הדוהרת, האבטלה הגואה והכבוד הגרמני שנרמס בעקבות הסכמי השלום בתום מלחמת העולם הראשונה בוורסאי היו רבי עוצמה לא פחות ואולי הרבה יותר מאשליית הנאורות של ויימאר.
הקש האחרון היה המשבר הכלכלי החריף שפקד את גרמניה ב-1929, שבעקבותיו הצטרפו רבים מבני המעמד הבינוני למפלגות הימין הקיצוניות. היהודים הואשמו ש"תקעו סכין בגב האומה", וביום בהיר אחד מצאו עצמם משויכים לאחת משתי קבוצות – "הקפיטליסטים החזירים" או "הבולשביקים החזירים".
לימים יטענו היסטוריונים כי זרע הפורענות שממנו נבטה המפלגה הנאצית נטמן עוד בימי המהפכה הכושלת של 1848. תרבות המיליטריזם, הגזענות, התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי החמור דישנו והשקו אותו עד לשיא פריחתו ביום ה-30 בינואר 1933, אז מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה.





1939 | דמדומי הציביליזציה

ב-1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון והאנטישמיות התייצבה במרכז הבמה. לשנאה היה ריבון, והוא היה נחוש ומפלצתי. כדור השלג האנטישמי התגלגל וצבר עוד ועוד תומכים ומאמינים. בכיכר האוניברסיטה שבברלין נשרפו ספרים שנכתבו על-ידי יהודים. בשנת 1935 נחקקו חוקי נירנברג. ב-1938 התחולל ליל הבדולח – פרעות מאורגנות נגד היהודים. השואה עמדה בפתח.
הטכנולוגיה הישנה של הפוגרומים התגלגלה לטכנולוגיה חדשנית: מחנות השמדה. הקריאות לטבח יהודים בכיכר העיר הומרו בוועדות מכובדות שחבריהן ניסחו מסמכים רשמיים לצד הקינוח, עם כוס יין משובח. המיתוסים הישנים הומרו בתעמולה מתוחכמת שזיהתה את היהודים עם חרקים, מכרסמים וטפילים למיניהם.
יהודים רבים האמינו כי מדובר בעוד גל אנטישמיות שיחלוף במהרה, אך רבים אחרים הבינו כי הפעם מדובר במשהו אחר, שיטתי, מאורגן והמוני, והחלו לארוז את חפציהם לקראת הגירה (ראו טבלה עם נתונים על הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1933–1939).
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה כ"יודנריין" (בגרמנית: נקייה מיהודים). עם המעטים שניצלו מן ההשמדה נמנו יהודים שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם.
עליית הנאצים בגרמניה ושואת יהודי אירופה סתמו את הגולל על אחת הקהילות המרתקות והיצירתיות בתולדות העם היהודי. משבט נרדף של חנוונים, סוחרי בקר ורוכלים נודדים הפכו היהודים לקהילה משגשגת של סופרים, יזמים, משוררים, מוזיקאים, מדענים, מו"לים ופעילים פוליטיים, שהיו מבחינות רבות למוביליה של אירופה המודרנית. מלחמת העולם השנייה שמה לכל זה קץ.


הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1939–1933

מדינת היעד מספר המהגרים
63,000 ארצות-הברית
55,000 פלשתינה
40,000 בריטניה הגדולה
30,000 צרפת
25,000 ארגנטינה
13,000 ברזיל
5,500 דרום-אפריקה
5,000 איטליה
25,000 מדינות אחרות באירופה
20,000 מדינות אחרות בדרום אפריקה
15,000 מדינות המזרח הרחוק
8,000 אחרות
304,500 סה"כ



תחילת המאה ה-21
עם תום מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה רק כמה עשרות אלפי יהודים, מהם יהודים עקורים ממקומות אחרים ומהם יהודים ששרדו את המלחמה. רבים מהם התעקשו ששהותם ב"ארץ הארורה" היא זמנית. ואולם, בראשית שנות ה-50 נשמעו קולות שקראו לפיוס עם החברה הגרמנית. הקהילות היהודיות, ובראשן קהילת ברלין, שוקמו, ובשנת 1967 היה מספר היהודים הרשומים בקהילה כ-26 אלף.
עם התפוררות המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, וכ-104,000 יהודים, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות, היגרו אליה. נכון לראשית המאה ה-21, קהילת יהודי גרמניה היא השלישית בגודלה באירופה המערבית: כ-115 אלף יהודים מתגוררים בה, מהם כ-10,000 ישראלים. האוכלוסייה היהודית בגרמניה מורכבת מכ-90 קהילות יהודיות חדשות, הגדולה שבהן בברלין, ולאחריה בפרנקפורט ובמינכן.

יהודי ברית-המועצות על ציר הזמן


1920 | מעצר באישון ליל

ביום רביעי, 14 ביולי 1927, נעצרה מכונית לפני בניין מס' 22 ברחוב מאחוויה בלנינגרד. מהמכונית יצאו שני גברתנים במעילי פרווה כבדים ובמגפי עור. השניים, סוכני המשטרה החשאית הסובייטית ג.פ.או, טיפסו בצעדים מהירים לאחת הקומות הגבוהות בבניין. פקודת המעצר שאחזו בידיהם חתמה תקופה ארוכה של תצפיות יומיומיות על אדם שהיה חשוד בפעילות אנטי-קומוניסטית. שמו היה רבי יוסף יצחק שניאורסון, ראש חסידות חב"ד העולמית.
הרב אמנם הצליח, לאחר תלאות ותפניות מסעירות, לחמוק מהמעצר ולהימלט מברית-המועצות, אולם סיפורו מגלם בצורה מזוקקת את המאבק על הזהות היהודית בברית-המועצות שבה שלטה ביד רמה המפלגה הקומוניסטית.
שבע שנים קודם לכן – בשנת 1920, שלוש שנים לאחר המהפכה הבולשביקית ("מהפכת אוקטובר") – נקבעו גבולותיה של רוסיה הסובייטית. המוני היהודים בתחום שליטתה של אמא רוסיה, כ-2.5 מיליון במספר, חשו רגשות מעורבים. מחד גיסא, רבים ממנהיגי המהפכה הבולשביקית היו יהודים (ובכללם ליאון טרוצקי, ממארגני הצבא האדום), האנטישמיות הרשמית בוטלה ויהודים הורשו להתגורר בכל רחבי ברית-המועצות. מאידך גיסא, השלטון החדש קבע כי כל מי שמשתתף בפעילות דתית או לאומית הוא "אויב הפרולטריון". כך הוצאו אל מחוץ לחוק תנועת הבונד והתנועה הציונית, הדיבור בעברית נאסר ובתי-הכנסת פונו והפכו למרכזי תרבות בשירות התעמולה הסובייטית.
ארגון יבסקציה, המחלקה היהודית של המפלגה הסובייטית, שרוב חבריו היו יהודים ופעילים נאמנים במפלגה הקומוניסטית, נועד למעשה כדי לדכא את הלאומיות היהודית ברוסיה. הארגון הוציא לאור עיתון, "דער עמעס" ("האמת"), שהציג תעמולה סובייטית ביידיש – השפה היחידה שהשלטון הקומוניסטי הכיר בה כשפה לאומית-יהודית. חברי המערכת לא בחלו באמצעים כדי להשיג את מבוקשם: מחיקת הזהות היהודית והשתלבות של העם היהודי בפרולטריון הבינלאומי.



1926 | בני ההרים

הם דיברו בניב יהודי פרסי ובו מלים עבריות וארמיות, הקפידו על המסורת היהודית ועל הטקסים הדתיים ושימרו את מנהג הכנסת האורחים המפורסם שלהם על-פי כל כללי הטקס העתיקים. יהודי ההרים, הלוא הם בני יהדות בוכרה, גיאורגיה, קזחסטן ועוד, שכינו את עצמם "ג'והור" (יהודים), חיו בארצות הקווקז מאות שנים והיו חלק בלתי נפרד מיהדות ברית-המועצות שאחרי המהפכה.
יש שגרסו כי יהודי ההרים הם צאצאיו של שבט יהודה שגלו לבבל בשנת 586 לפנה"ס. אחרים טענו כי הם צאצאי עשרת השבטים שגלו מהארץ כ-140 שנה קודם לכן. כך או כך, ולמרות תקופות ארוכות שבהן חיו בניתוק מהקהילות היהודיות בעולם, הקפידו יהודי ההרים על חופה וקידושין, שחיטה כשרה, ברית מילה, חגים ומועדים.
הציונות במובנה המשיחי היתה מושרשת במורשתם מאז ומעולם, ובמרוצת הדורות עלו רבים מהם לירושלים, מי ברגל ומי ברכב, ואף נטמנו בהר הזיתים. הם תרמו ממון לישיבות בארץ הקודש, ושליחים מארץ-ישראל התקבלו בבתיהם בחמימות רבה.
בתחילה הסתייגו רבים מבני ההרים מן הציונות המודרנית, בעיקר בשל אופיה החילוני, אך עם השנים אימצו את ערכי הציונות בדרכם. הם שלחו נציגים לקונגרסים הציוניים, אספו כספים למטרות ציוניות, והעובדה שעסקו בעיקר בחקלאות עוררה את התפעלותו של בנימין זאב הרצל, שאמר עליהם כי "הם יהיו חלוצי עבודת האדמה בארץ-ישראל". בשנת 1926 הקימו עולים מבני העדה את היישוב כפר-ברוך ליד נהלל, וכעבור 50 שנה הצטרפו רבים מהנותרים בברית-המועצות לעלייה הגדולה של שנות ה-70.


1928 | עונת הציד האנטישמית

בשנות ה-20 של המאה ה-20 הנהיג ולדימיר איליץ' לנין, מנהיג רוסיה הסובייטית דאז, את "המדיניות הכלכלית החדשה" (NEP), שהתירה יזמות חופשית באופן חלקי. היהודים, שעיסוקם המרכזי היה מסחר זעיר-בורגני, נהנו בתחילה ממדיניות זו, אך המסים הגבוהים שגבה המשטר רוששו אותם ורבים מהם נאלצו לסגור את עסקיהם לטובת חקלאות ועבודה במינהל הציבורי.
במהלך השנים הללו הקימו יהודי ברית-המועצות רשת של בתי-ספר ביידיש, שבשיאה למדו בה 160 אלף תלמידים (כשליש מכלל התלמידים היהודים בברית-המועצות). עוד נוסדו תיאטראות שהציגו מחזות של מנדלי מוכר ספרים וי"ל פרץ, וכן "פקולטות לתרבות יהודית פרולטרית" באוניברסיטאות מינסק וקייב, שם לימדו יהדות בנוסח סטלין, כלומר, "לאומית בצורתה וסוציאליסטית בתוכנה".
בשנת 1928 הוצאה לפועל תוכנית החומש הכלכלית של סטלין, וברית-המועצות עוצבה סופית כדיקטטורה קומוניסטית. בתי-הספר היהודיים נסגרו, מעמד הסוחרים היהודים חוסל וספרות היידיש הלכה וגוועה (מבין 124 סופרים יהודים שהשתתפו בכנס הספרות הסובייטי שהתקיים ב-1934, רק 24 כתבו ביידיש). הפתרון הסובייטי ל"בעיה היהודית" היה הקמת "מחוז יהודי אוטונומי" באזור בירוביג'אן, אבל הניסיון לא צלח. לאזור היגרו רק 20 אלף יהודים, ו-11 אלף מהם עזבו בתוך זמן לא רב.
בשנת 1930 פתח המשטר בחיסול שיטתי של מוסדות יהודיים שהוא עצמו הקים. בשנים 1937–1938, בתקופת "הטיהורים הגדולים" של סטלין, נאסרו, הוגלו או הוצאו להורג אלפי יהודים. "עונת הציד האנטישמית", כפי שהיא מכונה במחקר, הסתיימה רק בשנת 1953, עם מותו של הרודן.

התפלגות המקצועות היהודיים בברית-המועצות, 1926
עיסוק %
פקידים 40.6
פועלים 30.6
בעלי מלאכה מאוגדים 16.1
בעלי מלאכה עצמאיים 4.0
איכרים בקולחוז 5.8
אחרים 2.9


1941 | שואת הכדורים

באוגוסט 1939 נחתם בין ברית-המועצות לגרמניה הנאצית הסכם ריבנטוב-מולוטוב. במסגרת ההסכם סיפחה ברית-המועצות את הארצות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה – מחוזות בסרביה וברומניה, וכן חלקים מפולין. בעקבות זאת הצטרפו למניין יהודי ברית-המועצות יותר מ-2 מיליון נפש.
וכך, ב-22 ביוני 1941, ערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות (מבצע ברברוסה), חיו בה כ-5 מיליון יהודים. הגרמנים, שהשמדת היהודים היתה מבחינתם אחד מיעדי המלחמה, הקצו למטרה זו את פלוגות ה"איינזצגרופן" הרצחניות. בניגוד למכונת הרצח השיטתית שהופעלה במחנות ההשמדה, פלוגות אלו נקטו אמצעים "רגילים": הן פשוט רצחו ביריות את רוב יהודי הארצות הבלטיות, בלארוס ואוקראינה. מיד לאחר כיבוש כפר, עיר או עיירה, נהגו הגרמנים למנות יודנראט (מוסד שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי ליהודים המקומיים), וכל יהודי המקום נצטוו להירשם במשרדיו. כעבור כמה ימים קיבלו היהודים הוראה להתכנס בנקודה מסוימת, שם נאמר להם כי הם נוסעים לפלשתינה. עד מהרה התברר להם כי הדרך לפלשתינה עוברת בבורות הירי של באבי-יאר ופונאר. שיטה אחרת היתה הקמת גטאות שתושביהם הועסקו בעבודות כפייה ונרצחו לאחר כמה שבועות או חודשים, גם הם בבורות הירי.
כ-1.5 מיליון איש נרצחו בשואת יהודי ברית-המועצות, שכונתה גם "שואת הכדורים". ניצלו אלה אשר פונו בידי השלטונות או התגוררו באזורים שהגרמנים לא הגיעו אליהם.
יש לציין כי במהלך המלחמה מאות אלפי יהודים התגייסו לשורות הצבא האדום, וכ-161 אלף מהם אף זכו באותות הצטיינות


1953 | משפט הרופאים

בכ"ט בנובמבר 1947 הצביע האו"ם בעד הקמת מדינה יהודית. להצבעה קדמו נאומים חוצבי להבות שנשאו נציגי אומות העולם. אחד מהם, נציג רוסיה הסובייטית, אנדריי גרומיקו, דיבר בפרץ של רגשה על זכותו של העם היהודי המעונה והנרדף לקרן זווית משלו בארץ אבותיו, ארץ ישראל.
ואולם, רק תמימים התייחסו ברצינות לאהבת היהודים שהפגין הנציג הסובייטי. הקול היה אמנם קולו של גרומיקו, אבל הידיים שהניעו את הבובה היו ידיו של "שמש העמים", המנהיג יוסף סטלין.
במהלך מלחמת העולם השנייה ביקש השלטון הסובייטי להטמיע את היהודים במנגנון הקומוניסטי וגילה אפס סובלנות כלפי כל ביטוי של דתיות או של לאומיות יהודית. לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מדיניות זו הוחרפה עד כדי כך שהשנים 1948–1953 מכונות במחקר ההיסטורי "התקופה השחורה של היהדות הסובייטית".
בינואר 1948 נרצח בתאונת דרכים מבוימת הבמאי והפעיל החברתי היהודי שלמה מיכואלס, בהוראתו הסודית של סטלין. לאחר ארבע שנים, באוגוסט 1952, הוצאו להורג 13 חברי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי. ב-1953 התחוללה "עלילת הרופאים", שבמסגרתה הואשמה קבוצת רופאים יהודים מהקרמלין בניסיון להרעיל את מנהיגי המפלגה והצבא; בשנת 1953 מת סטלין, וכחודש לאחר מותו התברר כי ההאשמה שהופנתה כלפי הרופאים היתה מופרכת. היה זה רק פרט אחד בשורה של גילויים על מעשיו הנוראים של המנהיג, ונאומו המפורסם של מחליפו חרושצ'וב על אודות הפשעים שביצע "מורו ורבו" בישר על הקלה מסוימת גם ביחס ליהודים. אחד מביטוייה של ההקלה הזו היה האישור שקיבל בית-הכנסת הגדול במוסקבה להוציא לאור סידור תפילות ולפתוח ישיבה קטנה. הדבר היה בשנת 1957, ובית-הכנסת הפך למוקד לאומי ליהודים דתיים וחילונים כאחד.

1970 | "החתונה" של אסירי ציון

נצחונה של ישראל על צבאות ערב במלחמת ששת הימים ב-1967 עורר את תחושת הגאווה הלאומית של יהודי ברית-המועצות. "האזרחים הסובייטים בני הלאום היהודי", כתב הסופר היהודי אלי ויזל, "הפכו מיהודי דממה ליהודי תקווה".
ואכן, בשנים שלאחר המלחמה החלו קבוצות ציוניות מחתרתיות לפעול במלוא העוז נגד מדיניות הדיכוי הסובייטית, שהגבילה את אישורי העלייה לארץ ישראל. הפעולות היו מגוונות: שיגור אלפי מכתבים אישיים וקבוצתיים לאנשי ציבור משפיעים במערב, הרחבת פעילותה של הסָאמִיזְדָאט (הוצאה לאור מחתרתית שהעתיקה יצירות ספרותיות מערביות ועיתונים אסורים והפיצה אותם בסתר), חוגי בית שבהם נפגשו פעילים ציונים ועוד. הפעילים שנאסרו כונו "אסירי ציון", ומאחר שבחוק הסובייטי לא היה איסור מפורש על פעילות ציונית, הם הואשמו ב"תעמולה אנטי-סובייטית".
ב-15 ביוני 1970 נעצרה קבוצה של פעילים יהודים בשדה התעופה של לנינגרד. חברי הקבוצה נתפסו בעיצומו של מבצע הרפתקני שנשא את שם הקוד "החתונה". מטרת המבצע היתה להשתלט על מטוס נוסעים בלנינגרד, להטיס אותו לשבדיה ומשם לארץ ישראל. מתכנני המבצע נידונו למוות בירייה, אך בעקבות לחץ בינלאומי הומתק עונשם למאסר של 13–15 שנה.
מבצע "חתונה" אמנם נכשל, אבל הקרב על התודעה הבינלאומית עלה בהצלחה. ברית-המועצות נכנעה ללחץ העולמי, ורבים מהפונים קיבלו אשרות עלייה לישראל. לא כולם: אסירת ציון אידה נודל, מסורבת עלייה ידועה, תלתה על מרפסת דירתה את הכרזה "קג"ב – החזר את הוויזה לישראל", וכתוצאה מכך נידונה לארבע שנות גלות בסיביר.

שנה מספר אשרות עלייה לישראל
1970 3,000
1971 12,900
1972 31,900


1980 | קפקא במשרדי האוביר

בראשית שנות ה-1980, בשיאה של המלחמה הקרה ובעיצומה של הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, תמה תקופת ה"ריכוך" ביחסים בין מזרח ומערב. כל מי שפנה למשרדי האוביר, שהיו אחראים על הנפקת היתרי יציאה מברית-המועצות, למד על בשרו את משמעותה הקפקאית של הדיקטטורה הביורוקרטית הסובייטית. הפקידים סירבו להעניק היתרי יציאה באמתלות שונות ומשונות, החל ב"פגיעה באינטרסים של המדינה" וכלה בסירוב שרירותי, ללא כל מידע על מועד פקיעתו.
רוב הסירובניקים של שנות ה-1980 המתינו עד תשע שנים להיתר עלייה. העריצות הפקידותית הביאה לשורה של תופעות חברתיות קשות. רבים ממסורבי העלייה מצאו את עצמם חסרי עבודה, סולקו מהאוניברסיטאות ואולצו להתגייס לצבא. משהשתחררו גילו שאינם רשאים לעזוב את ברית-המועצות. הפעם נתלה הסירוב בתירוץ שלפיו התוודעו לסודות צבאיים. רבים מהם חשו מבודדים חברתית; ידידיהם ומכריהם התרחקו מהם מחשש שיאבדו גם הם את מקומות עבודתם. משפחות רבות התפרקו כשאחד מבני הזוג האשים את האחר שנסיונו לעלות לישראל מביא חורבן על הבית. במקרים מעטים אף הלשינו מסורבים לשלטונות על מכריהם בניסיון לזכות בהיתר המיוחל.
במקביל המשיכו לפעול בחשאי סמינרים ביתיים שעסקו בהיסטוריה יהודית, תערוכות של אמנים יהודים הוצגו בסתר, הוקמו ספריות מחתרתיות והוראת השפה העברית הלכה והתפשטה. בתחילת שנות ה-1980 פעלו במוסקבה כ-100 מורים לעברית.
אחד הביטויים המרשימים לפעילות מחתרתית זו היה אירוע שהתקיים בקרחת יער גדולה, כשלושה ק"מ מתחנת אובראז'קי המוסקבאית. שם, הרחק מעיני "האח הגדול", נערכו שיעורים ביהדות ובהיסטוריה יהודית, תחרויות של שירים יהודיים, ציוני חגים יהודיים, משחקים ופיקניקים. שיאו של הנוהג היה במאי 1980, אז הגיעו לאובראז'קי יותר מ-1,000 איש, אולם אז הטיל הקג"ב מצור על המקום ולא איפשר את גישת היהודים אליו.

1989 | קומוניזם רות סוף

במרץ 1987 הפגינו שבעה מסורבי עלייה ליד ארמון סמולני בלנינגרד. להפתעת המפגינים, במקום לספוג מכות והשפלות, הם הוזמנו לדיון במרכז המפלגה. יתר על כן, תצלום של ההפגנה פורסם בעיתון ערב בלנינגרד, דבר שמעולם לא קרה קודם לכן. מה חולל את השינוי ביחסו של המשטר הקומוניסטי ליהודים?
בשנת 1985 עלה לשלטון בברית-המועצות מיכאיל גורבצ'וב והגה את מדיניות הפרסטרויקה ("בנייה מחדש") – רפורמה כלכלית-פוליטית המושתתת על ערכים מערביים ליברליים. השינוי לא היה מיידי. בראשית שלטונו של גורבצ'וב אמנם נמשכו מעצרים של פעילים ציונים, אך כעבור שנתיים החלו רוחות חדשות לנשב גם ברחוב היהודי.
בשנים 1987–1989 שוחררו רוב אסירי ציון ממאסרם, ובשלהי 1989 תמה ההמתנה מורטת העצבים של אחרוני מסורבי העלייה. השלטונות חדלו לרדוף את האולפנים להוראת העברית, בעיר טאלין יצא לאור עיתון יהודי עצמאי ראשון, "שחר", המדינה התירה רישום של קהילות וארגוני תרבות יהודיים, ובדצמבר 1989 התקיימה במוסקבה האסיפה המייסדת של "הוועד" – הארגון הראשי של כל הארגונים והקהילות היהודיות בברית-המועצות.
התפוררות המשטר הקומוניסטי ונפילת ברית-המועצות ב-1991 הובילו לעלייה המונית של עולים לישראל. העולה המיליון הגיע לארץ בשנת 2000 וסימל את סיום שנות "העלייה הגדולה".
רבים מעולי חבר-העמים חוו וחווים עדיין חבלי עלייה קשים, אולם רובם נקלטו בישראל בהצלחה רבה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי הוסאקוב

הוסאקוב HUSSAKOW


עיירה במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.

הקהילה היהודית


יהודים התיישבו בהוסאקוב ב-1628 בהזמנת בעלי-העיר, כדי שישקמוה אחרי שננטשה בימי פלישות הטאטארים לפולין.

בשליטת אוסטריה (אחרי חלוקת פולין ב-1772) גדל הישוב היהודי בהוסאקוב, ב-1880 ישבו בעיירה 564 יהודים, וב-1900 ישבו שם כ-630 יהודים שהיו למעלה מ-%40 מכלל התושבים.

במחצית הראשונה של המאה ה-18 הייתה בהוסאקוב קהילה יהודית מאורגנת על מוסדותיה, ור' מאיר ב"ר משה מזמושץ' כיהן כרב שנים רבות. (ר' מאיר היה אביו של ר' לוי יצחק מברדיצ'וב, מעמודי התווך של החסידות). בסוף המאה ה-19 קמה במקום גם חצר של אדמו"ר חסידי, ובשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים כיהנו בקהילה שני רבנים זה לצד זה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) עזבו תושבים רבים את העיירה ובפולין העצמאית אחרי המלחמה ישבו שם רק 250 יהודים, כרבע מתושבי המקום.


יהודי הוסאקוב עסקו בחכירה, במסחר, ברוכלות, בפונדקאות ובמלאכה. קופת-גמילות חסדים של הקהילה סייעה בהלואות לנצרכים.


הציונים הראשונים בהוסאקוב התארגנו בתחילת המאה ה-20 ב"אגודת צעירים". אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקמו סניפי התנועות "המזרחי" ו"הציונים הכלליים". ב-1934 הוקם סניף של "התאחדות פועלי ציון".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בהוסאקוב כ-250 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין והוסאקוב בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

הוסאקוב נכבשה בידי הגרמנים כבר ביום הראשון למתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941). באותו היום פרצו פרעות ביהודי המקום ביזמת אוקראינים מקומיים, כמה עשרות יהודים נרצחו ובית הכנסת הועלה באש.

הקהילה היהודית בהוסאקוב חוסלה בנובמבר 1942. יהודי הוסאקוב נצטוו לעקור לגיטו ביאבורוב (JAWOROW), שם רוכזו יהודי הסביבה לשם השמדתם, וגורלם היה כגורל יהודי יאבורוב.

 

הקהילה היהודית אחרי השואה

היהודים לא חזרו להתגורר בעיירה אחרי המלחמה וחיי הקהילה לא חודשו בה.

בית הכנסת נשרף במלחמה ע"י הגרמנים ואחרי השואה לא נשאר ממנו שריד.

 

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ברית המועצות
גרמניה
לבוב
יהודי ברית-המועצות על ציר הזמן


1920 | מעצר באישון ליל

ביום רביעי, 14 ביולי 1927, נעצרה מכונית לפני בניין מס' 22 ברחוב מאחוויה בלנינגרד. מהמכונית יצאו שני גברתנים במעילי פרווה כבדים ובמגפי עור. השניים, סוכני המשטרה החשאית הסובייטית ג.פ.או, טיפסו בצעדים מהירים לאחת הקומות הגבוהות בבניין. פקודת המעצר שאחזו בידיהם חתמה תקופה ארוכה של תצפיות יומיומיות על אדם שהיה חשוד בפעילות אנטי-קומוניסטית. שמו היה רבי יוסף יצחק שניאורסון, ראש חסידות חב"ד העולמית.
הרב אמנם הצליח, לאחר תלאות ותפניות מסעירות, לחמוק מהמעצר ולהימלט מברית-המועצות, אולם סיפורו מגלם בצורה מזוקקת את המאבק על הזהות היהודית בברית-המועצות שבה שלטה ביד רמה המפלגה הקומוניסטית.
שבע שנים קודם לכן – בשנת 1920, שלוש שנים לאחר המהפכה הבולשביקית ("מהפכת אוקטובר") – נקבעו גבולותיה של רוסיה הסובייטית. המוני היהודים בתחום שליטתה של אמא רוסיה, כ-2.5 מיליון במספר, חשו רגשות מעורבים. מחד גיסא, רבים ממנהיגי המהפכה הבולשביקית היו יהודים (ובכללם ליאון טרוצקי, ממארגני הצבא האדום), האנטישמיות הרשמית בוטלה ויהודים הורשו להתגורר בכל רחבי ברית-המועצות. מאידך גיסא, השלטון החדש קבע כי כל מי שמשתתף בפעילות דתית או לאומית הוא "אויב הפרולטריון". כך הוצאו אל מחוץ לחוק תנועת הבונד והתנועה הציונית, הדיבור בעברית נאסר ובתי-הכנסת פונו והפכו למרכזי תרבות בשירות התעמולה הסובייטית.
ארגון יבסקציה, המחלקה היהודית של המפלגה הסובייטית, שרוב חבריו היו יהודים ופעילים נאמנים במפלגה הקומוניסטית, נועד למעשה כדי לדכא את הלאומיות היהודית ברוסיה. הארגון הוציא לאור עיתון, "דער עמעס" ("האמת"), שהציג תעמולה סובייטית ביידיש – השפה היחידה שהשלטון הקומוניסטי הכיר בה כשפה לאומית-יהודית. חברי המערכת לא בחלו באמצעים כדי להשיג את מבוקשם: מחיקת הזהות היהודית והשתלבות של העם היהודי בפרולטריון הבינלאומי.



1926 | בני ההרים

הם דיברו בניב יהודי פרסי ובו מלים עבריות וארמיות, הקפידו על המסורת היהודית ועל הטקסים הדתיים ושימרו את מנהג הכנסת האורחים המפורסם שלהם על-פי כל כללי הטקס העתיקים. יהודי ההרים, הלוא הם בני יהדות בוכרה, גיאורגיה, קזחסטן ועוד, שכינו את עצמם "ג'והור" (יהודים), חיו בארצות הקווקז מאות שנים והיו חלק בלתי נפרד מיהדות ברית-המועצות שאחרי המהפכה.
יש שגרסו כי יהודי ההרים הם צאצאיו של שבט יהודה שגלו לבבל בשנת 586 לפנה"ס. אחרים טענו כי הם צאצאי עשרת השבטים שגלו מהארץ כ-140 שנה קודם לכן. כך או כך, ולמרות תקופות ארוכות שבהן חיו בניתוק מהקהילות היהודיות בעולם, הקפידו יהודי ההרים על חופה וקידושין, שחיטה כשרה, ברית מילה, חגים ומועדים.
הציונות במובנה המשיחי היתה מושרשת במורשתם מאז ומעולם, ובמרוצת הדורות עלו רבים מהם לירושלים, מי ברגל ומי ברכב, ואף נטמנו בהר הזיתים. הם תרמו ממון לישיבות בארץ הקודש, ושליחים מארץ-ישראל התקבלו בבתיהם בחמימות רבה.
בתחילה הסתייגו רבים מבני ההרים מן הציונות המודרנית, בעיקר בשל אופיה החילוני, אך עם השנים אימצו את ערכי הציונות בדרכם. הם שלחו נציגים לקונגרסים הציוניים, אספו כספים למטרות ציוניות, והעובדה שעסקו בעיקר בחקלאות עוררה את התפעלותו של בנימין זאב הרצל, שאמר עליהם כי "הם יהיו חלוצי עבודת האדמה בארץ-ישראל". בשנת 1926 הקימו עולים מבני העדה את היישוב כפר-ברוך ליד נהלל, וכעבור 50 שנה הצטרפו רבים מהנותרים בברית-המועצות לעלייה הגדולה של שנות ה-70.


1928 | עונת הציד האנטישמית

בשנות ה-20 של המאה ה-20 הנהיג ולדימיר איליץ' לנין, מנהיג רוסיה הסובייטית דאז, את "המדיניות הכלכלית החדשה" (NEP), שהתירה יזמות חופשית באופן חלקי. היהודים, שעיסוקם המרכזי היה מסחר זעיר-בורגני, נהנו בתחילה ממדיניות זו, אך המסים הגבוהים שגבה המשטר רוששו אותם ורבים מהם נאלצו לסגור את עסקיהם לטובת חקלאות ועבודה במינהל הציבורי.
במהלך השנים הללו הקימו יהודי ברית-המועצות רשת של בתי-ספר ביידיש, שבשיאה למדו בה 160 אלף תלמידים (כשליש מכלל התלמידים היהודים בברית-המועצות). עוד נוסדו תיאטראות שהציגו מחזות של מנדלי מוכר ספרים וי"ל פרץ, וכן "פקולטות לתרבות יהודית פרולטרית" באוניברסיטאות מינסק וקייב, שם לימדו יהדות בנוסח סטלין, כלומר, "לאומית בצורתה וסוציאליסטית בתוכנה".
בשנת 1928 הוצאה לפועל תוכנית החומש הכלכלית של סטלין, וברית-המועצות עוצבה סופית כדיקטטורה קומוניסטית. בתי-הספר היהודיים נסגרו, מעמד הסוחרים היהודים חוסל וספרות היידיש הלכה וגוועה (מבין 124 סופרים יהודים שהשתתפו בכנס הספרות הסובייטי שהתקיים ב-1934, רק 24 כתבו ביידיש). הפתרון הסובייטי ל"בעיה היהודית" היה הקמת "מחוז יהודי אוטונומי" באזור בירוביג'אן, אבל הניסיון לא צלח. לאזור היגרו רק 20 אלף יהודים, ו-11 אלף מהם עזבו בתוך זמן לא רב.
בשנת 1930 פתח המשטר בחיסול שיטתי של מוסדות יהודיים שהוא עצמו הקים. בשנים 1937–1938, בתקופת "הטיהורים הגדולים" של סטלין, נאסרו, הוגלו או הוצאו להורג אלפי יהודים. "עונת הציד האנטישמית", כפי שהיא מכונה במחקר, הסתיימה רק בשנת 1953, עם מותו של הרודן.

התפלגות המקצועות היהודיים בברית-המועצות, 1926
עיסוק %
פקידים 40.6
פועלים 30.6
בעלי מלאכה מאוגדים 16.1
בעלי מלאכה עצמאיים 4.0
איכרים בקולחוז 5.8
אחרים 2.9


1941 | שואת הכדורים

באוגוסט 1939 נחתם בין ברית-המועצות לגרמניה הנאצית הסכם ריבנטוב-מולוטוב. במסגרת ההסכם סיפחה ברית-המועצות את הארצות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה – מחוזות בסרביה וברומניה, וכן חלקים מפולין. בעקבות זאת הצטרפו למניין יהודי ברית-המועצות יותר מ-2 מיליון נפש.
וכך, ב-22 ביוני 1941, ערב פלישת הגרמנים לברית-המועצות (מבצע ברברוסה), חיו בה כ-5 מיליון יהודים. הגרמנים, שהשמדת היהודים היתה מבחינתם אחד מיעדי המלחמה, הקצו למטרה זו את פלוגות ה"איינזצגרופן" הרצחניות. בניגוד למכונת הרצח השיטתית שהופעלה במחנות ההשמדה, פלוגות אלו נקטו אמצעים "רגילים": הן פשוט רצחו ביריות את רוב יהודי הארצות הבלטיות, בלארוס ואוקראינה. מיד לאחר כיבוש כפר, עיר או עיירה, נהגו הגרמנים למנות יודנראט (מוסד שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי ליהודים המקומיים), וכל יהודי המקום נצטוו להירשם במשרדיו. כעבור כמה ימים קיבלו היהודים הוראה להתכנס בנקודה מסוימת, שם נאמר להם כי הם נוסעים לפלשתינה. עד מהרה התברר להם כי הדרך לפלשתינה עוברת בבורות הירי של באבי-יאר ופונאר. שיטה אחרת היתה הקמת גטאות שתושביהם הועסקו בעבודות כפייה ונרצחו לאחר כמה שבועות או חודשים, גם הם בבורות הירי.
כ-1.5 מיליון איש נרצחו בשואת יהודי ברית-המועצות, שכונתה גם "שואת הכדורים". ניצלו אלה אשר פונו בידי השלטונות או התגוררו באזורים שהגרמנים לא הגיעו אליהם.
יש לציין כי במהלך המלחמה מאות אלפי יהודים התגייסו לשורות הצבא האדום, וכ-161 אלף מהם אף זכו באותות הצטיינות


1953 | משפט הרופאים

בכ"ט בנובמבר 1947 הצביע האו"ם בעד הקמת מדינה יהודית. להצבעה קדמו נאומים חוצבי להבות שנשאו נציגי אומות העולם. אחד מהם, נציג רוסיה הסובייטית, אנדריי גרומיקו, דיבר בפרץ של רגשה על זכותו של העם היהודי המעונה והנרדף לקרן זווית משלו בארץ אבותיו, ארץ ישראל.
ואולם, רק תמימים התייחסו ברצינות לאהבת היהודים שהפגין הנציג הסובייטי. הקול היה אמנם קולו של גרומיקו, אבל הידיים שהניעו את הבובה היו ידיו של "שמש העמים", המנהיג יוסף סטלין.
במהלך מלחמת העולם השנייה ביקש השלטון הסובייטי להטמיע את היהודים במנגנון הקומוניסטי וגילה אפס סובלנות כלפי כל ביטוי של דתיות או של לאומיות יהודית. לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מדיניות זו הוחרפה עד כדי כך שהשנים 1948–1953 מכונות במחקר ההיסטורי "התקופה השחורה של היהדות הסובייטית".
בינואר 1948 נרצח בתאונת דרכים מבוימת הבמאי והפעיל החברתי היהודי שלמה מיכואלס, בהוראתו הסודית של סטלין. לאחר ארבע שנים, באוגוסט 1952, הוצאו להורג 13 חברי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי. ב-1953 התחוללה "עלילת הרופאים", שבמסגרתה הואשמה קבוצת רופאים יהודים מהקרמלין בניסיון להרעיל את מנהיגי המפלגה והצבא; בשנת 1953 מת סטלין, וכחודש לאחר מותו התברר כי ההאשמה שהופנתה כלפי הרופאים היתה מופרכת. היה זה רק פרט אחד בשורה של גילויים על מעשיו הנוראים של המנהיג, ונאומו המפורסם של מחליפו חרושצ'וב על אודות הפשעים שביצע "מורו ורבו" בישר על הקלה מסוימת גם ביחס ליהודים. אחד מביטוייה של ההקלה הזו היה האישור שקיבל בית-הכנסת הגדול במוסקבה להוציא לאור סידור תפילות ולפתוח ישיבה קטנה. הדבר היה בשנת 1957, ובית-הכנסת הפך למוקד לאומי ליהודים דתיים וחילונים כאחד.

1970 | "החתונה" של אסירי ציון

נצחונה של ישראל על צבאות ערב במלחמת ששת הימים ב-1967 עורר את תחושת הגאווה הלאומית של יהודי ברית-המועצות. "האזרחים הסובייטים בני הלאום היהודי", כתב הסופר היהודי אלי ויזל, "הפכו מיהודי דממה ליהודי תקווה".
ואכן, בשנים שלאחר המלחמה החלו קבוצות ציוניות מחתרתיות לפעול במלוא העוז נגד מדיניות הדיכוי הסובייטית, שהגבילה את אישורי העלייה לארץ ישראל. הפעולות היו מגוונות: שיגור אלפי מכתבים אישיים וקבוצתיים לאנשי ציבור משפיעים במערב, הרחבת פעילותה של הסָאמִיזְדָאט (הוצאה לאור מחתרתית שהעתיקה יצירות ספרותיות מערביות ועיתונים אסורים והפיצה אותם בסתר), חוגי בית שבהם נפגשו פעילים ציונים ועוד. הפעילים שנאסרו כונו "אסירי ציון", ומאחר שבחוק הסובייטי לא היה איסור מפורש על פעילות ציונית, הם הואשמו ב"תעמולה אנטי-סובייטית".
ב-15 ביוני 1970 נעצרה קבוצה של פעילים יהודים בשדה התעופה של לנינגרד. חברי הקבוצה נתפסו בעיצומו של מבצע הרפתקני שנשא את שם הקוד "החתונה". מטרת המבצע היתה להשתלט על מטוס נוסעים בלנינגרד, להטיס אותו לשבדיה ומשם לארץ ישראל. מתכנני המבצע נידונו למוות בירייה, אך בעקבות לחץ בינלאומי הומתק עונשם למאסר של 13–15 שנה.
מבצע "חתונה" אמנם נכשל, אבל הקרב על התודעה הבינלאומית עלה בהצלחה. ברית-המועצות נכנעה ללחץ העולמי, ורבים מהפונים קיבלו אשרות עלייה לישראל. לא כולם: אסירת ציון אידה נודל, מסורבת עלייה ידועה, תלתה על מרפסת דירתה את הכרזה "קג"ב – החזר את הוויזה לישראל", וכתוצאה מכך נידונה לארבע שנות גלות בסיביר.

שנה מספר אשרות עלייה לישראל
1970 3,000
1971 12,900
1972 31,900


1980 | קפקא במשרדי האוביר

בראשית שנות ה-1980, בשיאה של המלחמה הקרה ובעיצומה של הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, תמה תקופת ה"ריכוך" ביחסים בין מזרח ומערב. כל מי שפנה למשרדי האוביר, שהיו אחראים על הנפקת היתרי יציאה מברית-המועצות, למד על בשרו את משמעותה הקפקאית של הדיקטטורה הביורוקרטית הסובייטית. הפקידים סירבו להעניק היתרי יציאה באמתלות שונות ומשונות, החל ב"פגיעה באינטרסים של המדינה" וכלה בסירוב שרירותי, ללא כל מידע על מועד פקיעתו.
רוב הסירובניקים של שנות ה-1980 המתינו עד תשע שנים להיתר עלייה. העריצות הפקידותית הביאה לשורה של תופעות חברתיות קשות. רבים ממסורבי העלייה מצאו את עצמם חסרי עבודה, סולקו מהאוניברסיטאות ואולצו להתגייס לצבא. משהשתחררו גילו שאינם רשאים לעזוב את ברית-המועצות. הפעם נתלה הסירוב בתירוץ שלפיו התוודעו לסודות צבאיים. רבים מהם חשו מבודדים חברתית; ידידיהם ומכריהם התרחקו מהם מחשש שיאבדו גם הם את מקומות עבודתם. משפחות רבות התפרקו כשאחד מבני הזוג האשים את האחר שנסיונו לעלות לישראל מביא חורבן על הבית. במקרים מעטים אף הלשינו מסורבים לשלטונות על מכריהם בניסיון לזכות בהיתר המיוחל.
במקביל המשיכו לפעול בחשאי סמינרים ביתיים שעסקו בהיסטוריה יהודית, תערוכות של אמנים יהודים הוצגו בסתר, הוקמו ספריות מחתרתיות והוראת השפה העברית הלכה והתפשטה. בתחילת שנות ה-1980 פעלו במוסקבה כ-100 מורים לעברית.
אחד הביטויים המרשימים לפעילות מחתרתית זו היה אירוע שהתקיים בקרחת יער גדולה, כשלושה ק"מ מתחנת אובראז'קי המוסקבאית. שם, הרחק מעיני "האח הגדול", נערכו שיעורים ביהדות ובהיסטוריה יהודית, תחרויות של שירים יהודיים, ציוני חגים יהודיים, משחקים ופיקניקים. שיאו של הנוהג היה במאי 1980, אז הגיעו לאובראז'קי יותר מ-1,000 איש, אולם אז הטיל הקג"ב מצור על המקום ולא איפשר את גישת היהודים אליו.

1989 | קומוניזם רות סוף

במרץ 1987 הפגינו שבעה מסורבי עלייה ליד ארמון סמולני בלנינגרד. להפתעת המפגינים, במקום לספוג מכות והשפלות, הם הוזמנו לדיון במרכז המפלגה. יתר על כן, תצלום של ההפגנה פורסם בעיתון ערב בלנינגרד, דבר שמעולם לא קרה קודם לכן. מה חולל את השינוי ביחסו של המשטר הקומוניסטי ליהודים?
בשנת 1985 עלה לשלטון בברית-המועצות מיכאיל גורבצ'וב והגה את מדיניות הפרסטרויקה ("בנייה מחדש") – רפורמה כלכלית-פוליטית המושתתת על ערכים מערביים ליברליים. השינוי לא היה מיידי. בראשית שלטונו של גורבצ'וב אמנם נמשכו מעצרים של פעילים ציונים, אך כעבור שנתיים החלו רוחות חדשות לנשב גם ברחוב היהודי.
בשנים 1987–1989 שוחררו רוב אסירי ציון ממאסרם, ובשלהי 1989 תמה ההמתנה מורטת העצבים של אחרוני מסורבי העלייה. השלטונות חדלו לרדוף את האולפנים להוראת העברית, בעיר טאלין יצא לאור עיתון יהודי עצמאי ראשון, "שחר", המדינה התירה רישום של קהילות וארגוני תרבות יהודיים, ובדצמבר 1989 התקיימה במוסקבה האסיפה המייסדת של "הוועד" – הארגון הראשי של כל הארגונים והקהילות היהודיות בברית-המועצות.
התפוררות המשטר הקומוניסטי ונפילת ברית-המועצות ב-1991 הובילו לעלייה המונית של עולים לישראל. העולה המיליון הגיע לארץ בשנת 2000 וסימל את סיום שנות "העלייה הגדולה".
רבים מעולי חבר-העמים חוו וחווים עדיין חבלי עלייה קשים, אולם רובם נקלטו בישראל בהצלחה רבה.

ציוני דרך בתולדות יהודי גרמניה

810 | הפיל האשכנזי הראשון

איגרת קונסטנטינוס הקדוש מלמדת לראשונה על קיומה של התיישבות יהודית זעירה בעיר קלן ובערים שלאורך נהר הריין – מיינץ, וורמס ושפייר.
על-פי האיגרת, במקומות אלו שכונו "ארצות אשכנז" נהנו היהודים מזכויות אזרחיות מסוימות, אולם נאסר עליהם להפיץ את דתם ולעבוד במשרות ממשלתיות.
עד מסעות הצלב, שהחלו בשלהי המאה ה-11, ניהלו היהודים דו-קיום שליו עם התושבים המקומיים והורשו להחזיק ברכוש ולעסוק בכל המקצועות וסוגי המסחר.
אנקדוטה היסטורית מספרת על יהודי בשם יצחק, שהיה חלק ממשלחת דיפלומטית מטעם הקיסר קארל הגדול אל הח'ליף המוסלמי הרון אל-רשיד מבית עבאס. היסטוריונים משערים כי הסיבה לצירופו של יצחק למשלחת הייתה השפעתם הרבה של יהודים בחצר העבאסית. הח'ליף העבאסי, מצדו, שלח לקארל הגדול מתנה יוצאת דופן: פיל ושמו "אבו-עבאס".
שמעה של המפלצת הענקית, האוכלת בשלווה מיד המטפל שלה, נפוץ למרחקים, וכאשר שוטט הפיל ברחובות גרמניה במהלך פסטיבלים וחגיגות, נהרו רבבות איכרים כדי לחזות בפלא הזואולוגי כמוהו לא נראה מעולם במרחב הפרנקי.
על פי המקורות הפיל מת בשנת 810.


1096 | מונוגמיה, גרסת רבנו גרשום

אחת הישיבות הראשונות שנוסדו בארצות אשכנז שכנה בעיר מיינץ והוקמה על-ידי מי שכונה "רבנו גרשום מאור הגולה".
לישיבה של רבינו גרשום נהרו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה מפי העילוי שחיבר פירושים לתלמוד וחוקק תקנות חשובות, ובהן תקנת "חרם ד'רבנו גרשום" המפורסמת, שאסרה על גבר לשאת יותר מאשה אחת.
בשלהי המאה ה-11 החלו מסעי הצלב, שנועדו לשחרר את כנסיית הקבר שבירושלים (מקום קבורתו של ישו על-פי המסורת הנוצרית) מידי הכופרים המוסלמים ועל-ידי כך לזכות בחיי העולם הבא. בד בבד הלכה והתחזקה הקריאה להרוג גם את הכופרים היהודים, וזאת בניגוד לצו של אוגוסטינוס הקדוש (354–430), שקבע כי אין להרוג ביהודים מאחר שמצבם כאזרחים נחותים הוא עדות חיה לעובדה שהאל מאס בהם.
שיאה של שנאת היהודים באותה התקופה היה ב-1096, אז התחוללו "פרעות תתנ"ו".
לפי הערכות שונות, בפרעות אלה נרצחו אלפי יהודים ורבים אחרים נפצעו, נשדדו ונאנסו.
מאותה תקופה נשתמרו כמה קינות שחוברו לזכר הקהילות היהודיות שחרבו, "קהילות שו"ם" – שפירא, ורמייזא ומגנצא (ובגרמנית של ימינו: שפייר, וורמס ומיינץ).
חרף הפרעות וההסלמה ביחס ליהודים, היישוב היהודי בגרמניה התבסס והיה לאחד ממרכזי היצירה הרוחנית באירופה ולמקור שפת היידיש.


1196 | מדינה בתוך מדינה

במרוצת השנים התגבש בריכוזי האוכלוסייה היהודיים בגרמניה מבנה הקהילה שיאפיין לימים קהילות יהודיות ברחבי אירופה כולה. הקהילה שימשה הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, ובית-הכנסת שימש את חבריה כמרכז תרבותי, חברתי ודתי.
במחצית השנייה של המאה ה-12 ידעה הקהילה היהודית הקטנה בגרמניה ימים של פריחה, חרף מסעות הצלב. באותה תקופה צמחה חסידות אשכנז, שהשפיעה השפעה מכרעת על עולמם הרוחני-דתי של היהודים במשך דורות וקבעה מסמרות בתחום התשובה והתפילה וכן בפסקי הלכה וההנהגות מיסטיות.
בראש חסידות אשכנז עמד רבי יהודה חסיד, מחבר "ספר החסידים" ומראשוני המקובלים. חסיד היה בן לשושלת המפוארת של משפחת קלונימוס, שהגיעה לארצות אשכנז בשנת 917ואשר צאצאיה – תלמידי חכמים, פייטנים, רבנים ומקובלים – הטביעו חותם עמוק על עולם היצירה היהודי.
חוג דתי נוסף היה "בעלי התוספות", שהעשירו את כרכי התלמוד בחידושיהם.
"בעלי התוספות", שראו עצמם כממשיכי המסורת התלמודית של אמוראי בבל, ייסדו בתי-מדרש ועברו מישיבה לישיבה כדי להנחיל את חידושיהם. בשנת 1209 יצאו מבתי-המדרש הללו כ-300 תלמידי חכמים, עלו לארץ ישראל והתיישבו בעכו ובירושלים. להערכת החוקרים, עליית תלמידי החכמים אלו הייתה תגובה למסעי הצלב.
עליית "בעלי התוספות" התרחשה במקביל לעלילות דם נגד היהודים, שהואשמו בשימוש בדם של ילדים נוצרים וכן בהתעללות בלחם הקודש בכנסיות.
מצויד בלחם קודש שעבר "התעללות" בידי יהודים, יצא ב-1298 אציל בשם רידנפלייש, למסע השמדה המוני של יהודים. על-פי הערכות שונות, בפרעות הללו הושמדו כ-146 קהילות ונהרגו כ-20 אלף יהודים.


1348 | המוות השחור

ב-1348 התפשטה באירופה מגפת "המוות השחור", שמחקה כשליש מאוכלוסיית אירופה, ובתוכה קהילות יהודיות שלמות. מקור המגפה, נקבע אז, היה בארות המים; מכאן ועד לקביעה שהיהודים הם-הם "מרעילי הבארות" המרחק היה קצר.
ההאשמות הללו הובילו להשמדת 300 קהילות יהודיות בגרמניה. יהודים רבים הוצאו להורג בשריפה ורבים מהשורדים נמלטו לממלכת פולין, שם התפתחה לימים יהדות פולין הגדולה.
במאות ה-15 וה-16 סבלו היהודים שנותרו במרחב הגרמני מאכזריותו ואמונותיו התפלות של ההמון, נפלו קורבן לחמדנותם של הנסיכים ונאלצו להתמודד עם אי-סובלנות הולכת וגוברת מצד הכנסייה. רוב יהודי גרמניה בתקופה זו התפרנסו כסוחרי בדים, משכונאים, חלפני כספים, רוכלים ונוודים. הותר להם להתגורר רק בערים הגדולות, שם הם נדחקו לרבעים מוכי עוני וצפיפות. רבים מהם שוטטו בדרכים כל השבוע, נושאים את מרכולתם מכפר לכפר, סופגים בוז והשפלות מידי המקומיים.
דמות זו של "היהודי הנודד" קיבלה לימים ביטוי בשירה הגרמנית: "יהודי אומלל, לנדוד הוא מצווה, רוכל מורעב בכפר ועיירה, נוקשות עצמותיו, רועד מכפור אימים, לעד יקרא: סדקית למכירה!" (מתוך ספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני", הוצאת דביר, 2004).

1529 | היה טוב, היה יוסל

במאה ה-16 ניכרו באירופה ניצנים של נאורות. תרבות הרנסנס, רעיונות ההומניזם, תנועת הרפורמציה ועוד היו הסימנים המובהקים לכך.
שני אישים גרמנים חשובים שייצגו מגמות אלו היו הפילוסוף יוהנס רויכלין והנזיר והתאולוג מרטין לותר. השניים היו תמימי דעים בנוגע לצדקתה של הרפורמה הדתית בנצרות, אולם ביחס ליהודים הם אחזו בגישות שונות.
רויכלין, שהתמחה בחקר השפה העברית, נטה חיבה לתרבות היהודית. עדות לכך אפשר למצוא בפולמוס שערך בשנת 1509 עם היהודי המומר יוהנס פפרקורן, שפעל להשמדת כתבי התלמוד. רויכלין התפרסם גם בזכות כתב ההגנה שהציג לטובת היהודים, הידוע בשם "אויגנשפיגל" ("מראה עיניים"), שקרא לשוויון וטען כי מוצאם של כל בני המין האנושי אחד.
לעומתו בשנת 1543 פרסם מרטין לותר מאמר בשם "על היהודים ושקריהם", ובו הציע לשרוף בתי-כנסת ולגרש את היהודים מגרמניה.
ארבע מאות שנה מאוחר יותר הוציאו הנאצים מהדורה מחודשת של הספר והוסיפו אותו לקנון שלהם לצד "מיין קמפף" של היטלר ו"היהודי זיס" של גבלס.
בשנת 1529 התמנה היהודי יוסף איש רוסהיים למשרה בעלת התואר הארוך "הממונה על היהודים בקיסרות הרומית הקדושה של האומה הגרמנית".
יוסף היה בין הראשונים שמילאו את תפקיד "השתדלן" – דמות חדשה במרחב היהודי, שתפקידה לשמש מעין לוביסט של היהודים במסדרונות השלטון. בין הישגיו של יוסף היו כתב חסות שקבע כי כל חייל שייגע לרעה ביהודים דינו מוות, וכן הצלתם של 200 יהודים שדינם נגזר להישרף על המוקד.


1669 | קודם ניקח את וינה, אחר-כך את ברלין

בשלהי המאה ה-18 הורכב המרחב הגרמני מפסיפס של יותר מ-100 מדינות עצמאיות תחת שליטים אבסולוטיים גדולים וקטנים: מלכים, דוכסים, רוזנים, בישופים ועוד.
להלכה היו רובם כפופים ל"קיסר הרומי הקדוש של האומה הגרמנית" שישב בווינה, אולם למעשה היו אלו מדינות אוטונומיות עם גבולות, חוקים ומטבעות משלהן. פרוסיה, שבשטחה שכנה העיר ברלין – לימים בירתה ולאחר מכן בירת גרמניה כולה – היתה אחת הדוכסויות הגדולות, ועד המחצית השנייה של המאה ה-18 נעשתה למעצמה החמישית בגודלה באירופה.
עד שנת 1669 נאסר על יהודים להתגורר בברלין או בסביבתה, אך בעקבות מלחמת 30 השנים והגירעון שיצרה בתקציב הדוכסות, השתנה המצב. כדי להתניע את כלכלת פרוסיה החליט המלך פרידריך הראשון לקלוט את 50 העשירים מבין יהודי וינה שגורשו מאוסטריה. היהודים הללו הוכרזו כ"יהודי חסות", והתחייבו בחוזה לשלם למלך 2,000 טאלר (כ-90 אלף דולר בערכים של ימינו), להקים תעשיות מסוימות ולהימנע מלבנות בתי-כנסת.
משגדלה האוכלוסייה היהודית בברלין, כינה אותה המלך "התפשטות ארבה" וקבע כי רק 120 המשפחות "העשירות והמובחרות" ביותר מבין היהודים יוסיפו להתגורר בעיר. השאר גורשו ממנה.
שנאתו של המלך פרידריך לא כללה יהודים "מועילים", כמו לוין גומפרץ, שהשיג אשראי בנקאי עבור הוצאותיו המופרזות, או ירמיה הרץ, שהיה הצורף המלכותי. בניגוד ליהודים האחרים, שניים אלו היו פטורים למשל מהחובה הנתעבת לשלם מס בכל פעם שעברו בשער רוזנטל, אחד משערי הכניסה המפורסמים לברלין.


1734 | סוקרטס היהודי

בסתיו 1743 עבר נער בן 14 בשערי העיר ברלין. הוא היה קטן לגילו, וסבל מגיבנת קלה ומלקות בדיבור. נאמר עליו כי "אפילו האכזר בלבבות היה נכמר למראהו", ובכל זאת הוא ניחן בתווי פנים נאים ועיניו הביעו עומק, תבונה וברק. ברישומי שער רוזנטל, שדרכו נכנס הנער, נכתב כי באותו היום עברו בו "שישה שוורים, שבעה חזירים ויהודי אחד". כשפנה השומר בשער לנער ושאל אותו מה הוא מוכר, השיב הנער בגמגום אך בביטחון מפתיע: "ת...ת...תבונה".
אפילו סופר עם כוח דמיון יוצא מגדר הרגיל לא היה משער שהגיבן המגמגם, משה מנדלסון, יהפוך לימים לדמות כה מרכזית בהיסטוריה של עידן ההשכלה בכלל והיהדות בפרט.
פחות משני עשורים לאחר שנכנס בשערי ברלין, ומכוחו של לימוד עצמי, נעשה הנער לאחד הפילוסופים החשובים בגרמניה. חשוב עד כדי כך שבמדריך טיולים גרמני משנת 1986 נטען כי "ההיסטוריה של הספרות בברלין מתחילה באותו יום סתווי בשנת 1743, שבו נכנס לעיר תלמיד ישיבה בן 14 בשם משה מנדלסון דרך השער השמור ליהודים ובקר בלבד".
מנדלסון, שכונה "סוקרטס היהודי", היה מופת נערץ ליהודי גרמניה. אידיאולוגיית "שביל הזהב" שלו, המזיגה שכונן בהגותו בין דת לתבונה ואורח החיים הדתי שדבק בו חרף ניסיונותיהם של אנשי דת נוצרים לשכנעו להמיר את דתו תמורת טובות הנאה מפתות – כל אלה הפכו אותו לכוכב הצפון של יהודי גרמניה.
ואולם, מנדלסון – האיש שסימל יותר מכל את מגמת התאזרחותם של היהודים בגרמניה – זיהה את צביעותה של האליטה הגרמנית. למרות המוניטין שיצאו לו כעילוי אינטלקטואלי, הוא מעולם לא קיבל משרה באקדמיה ונאלץ להתפרנס כפועל פשוט במפעל. "חיי כה מוגבלים בסובלנות מכל הצדדים", כתב בסרקזם לאחר מידידיו, "עד שלמען ילדי עלי לכלוא את עצמי במשך היום במפעל למשי" (הציטוטים שאובים מספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני").


1780 | סימנים של נאורות

בשלהי המאה ה-18 נראה כי יהודי גרמניה משתלבים להפליא בחברה הגרמנית. קיסר אוסטריה יוזף השני העניק להם את "כתב הסובלנות", וב-1781 קרא פקיד פרוסי בכיר, כריסטיאן פון-דוהם, לאמנציפציה פוליטית ואזרחית לכל יהודי גרמניה, קריאה שעוררה דיון ציבורי נרחב.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1783, הוצג בתאטרון המרכזי בברלין מחזה של גוטהולד אפרים לסינג, מן החשובים שבמחזאי גרמניה באותה העת.
לסינג העמיד במרכז מחזהו יהודי נאור, חכם, סובלני ומי שמאמין באחווה עולמית – ניגוד גמור לדמות היהודי החמדן, המושחת והנכלולי שהיה נפוץ בתרבות הפופולרית באירופה עד אז.
תגובות היהודים לביטויי הנאורות היו מעורבות. רבים מהם הגיבו בהתלהבות ובאופוריה, שבאו לידי ביטוי גם בספרו של המשורר הגרמני-יהודי נפתלי הרץ וייזל, "דברי שלום ואמת". אחרים, לעומת זאת, הביעו חשש עמוק שמאחורי מסך העשן של הסובלנות מסתתרת שנאה עתיקה ורעילה וכי מטרתה האמיתית של ה"סובלנות" היא למחוק את זהותם הדתית של היהודים.


1790 | הסלונים הספרותיים

אחד הביטויים המרתקים לרוח הפלורליסטית שאפיינה את החברה הגבוהה בברלין בשלהי המאה ה-18 היה הסלונים הספרותיים של הנרייטה הרץ ורחל לוי.
כל משכיל בעיני עצמו ביקש להיות מוזמן לסלונים הללו, שבהם התכנסו אינטלקטואלים ואמנים, סופרים ומוזיקאים, יזמים ואנשי רוח – יהודים ולא יהודים.
מאחר ובאותה עת טרם הוקמה אוניברסיטה בברלין, וחיי החצר של מלך פרוסיה פרידריך השני היו משעממים ומוגבלים, הסלונים הספרותיים הציעו מוצא לצעירים שהשתוקקו למזון אינטלקטואלי. הם שוחחו שם על אמנות, ספרות ושירה, התכבדו במתאבנים ובמשקאות, ובחדרי חדרים החליפו נשיקות גנובות.
בברלין של אותם ימים חיו משפחות יהודיות עשירות רבות (כזכור, היהודים העניים גורשו מן העיר), והעובדה שדווקא יהודים, ובמיוחד נשים יהודיות, גילו עניין כה רב באמנות הייתה יוצאת דופן. העזתן של הנשים הללו הייתה כפולה ומכופלת מאחר והם גם היו נשים וגם היו יהודיות. עבור האורחים היהודים היו הסלונים בבחינת "אוטופיה בזעיר אנפין", כלשונה של הסופרת דבורה הרץ. הסופרת הצרפתייה מאדאם דה-סטאל אמרה בעת ביקורה בברלין כי הסלונים של הנרייטה ורחל הם המקומות היחידים בכל גרמניה שבהם היו אריסטוקרטים ויהודים יכולים להיפגש זה עם זה בחופשיות.
המלחמה בין פרוסיה לצרפת שמה קץ לתופעת הסלונים הספרותיים. "הכול שקע ב-1806", כתבה רחל לוי, המרתקת מבין בעלות הסלונים, "צלל כמו ספינה הנושאת את המתנות היפות ביותר, את תענוגות החיים היפים ביותר".




1806 | רומנטיקה באוויר

בזמן שהפילוסוף הגרמני הידוע פרידריך הגל השקיף ממרפסת ביתו על הכובש נפוליאון נכנס בשערי העיר וחש שהוא עד ל"קץ ההיסטוריה", הביט ילד יהודי בן תשע בשם היינריך היינה על אביו לובש בגאווה את המדים הכחולים-אדומים בתפקידו החדש כאחראי על בטחון רחובותיה של העיר דיסלדורף. בניגוד להגל חש הילד, שעתיד להפוך לאחד המשוררים החשובים בגרמניה, כי הוא עד לתחילתה של היסטוריה חדשה.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שהסתיימה בתבוסת הפרוסים, בישרה עידן חדש ליהודים. בשטחים שסופחו לצרפת, וביניהם דיסלדורף, הוענקו ליהודים זכויות פוליטיות מלאות, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה הורשו יהודים כמו אביו של היינה לכהן במשרות ציבוריות. גם בשטח פרוסיה, שקוצץ ביותר ממחצית לאחר המלחמה, נערכו רפורמות. הפרוסים הליברלים שאחזו בשלטון פיזרו את הגילדות הימי-ביניימיות, ביטלו עונשים גופניים והעניקו ליהודים – אמנם לעשירים בלבד – מעמד מוניציפלי, גם אם לא אזרחי.
אולם, שלא כמו בארה"ב ובצרפת, שם מעשה השחרור היה תולדה של מהפכה עממית, בגרמניה רעיונות השוויון וההשכלה הונחתו מלמעלה, משורות השלטון.
בשנים ההן התפשטה בגרמניה התנועה הרומנטית, שהמירה את רעיונות האוניברסליות של ההשכלה ברעיון הלאומנות ודגלה באיחוד המקודש בין העם, הכנסייה והמדינה.
אחד העיקרים של התנועה הרומנטית היה הגדרת האומות במונחים אורגניים ואת האומה הגרמנית כאומה אידאלית, הומוגנית ובעיקר נטולת יהודים. שנאת יהודים מסוג חדש החלה לצוץ, שנאה ששילבה רגשות דתיים ונימוקים גזעיים עם רתיעה מהרציונליות של תנועת ההשכלה, שזוהתה עם "הראש היהודי". מייצגה העיקרי של תפיסה זו היה הפילוסוף הגרמני יוהאן פיכטה, שאמר: "יש לערוף לילה אחד את ראשי כל היהודים ולהחליפם בחדשים, שאין בהם אף רעיון יהודי אחד".


1819 | הֶפ הֶפ הֶפ

בשנת 1819 פרצו מהומות בעיר וירצבורג, וזאת על רקע עליית התנועה הרומנטית הלאומנית, ביטול צווי האמנציפציה של נפוליאון והתגברות האנטישמיות בקרב האריסטוקרטיה הגרמנית. הפורעים פרצו לחנויות ולבתי היהודים, בזזו אותם וזרעו בהם הרס בעודם זועקים את קריאת ה - "הֶפ הֶפ הֶפ" ("ירושלים אבודה" בלטינית), קריאה שעל-פי המסורת הייתה מיוחסת לגיוס צלבנים במסעות הצלב.
שלוש שנים קודם לכן, ב-1816, התחולל בגרמניה משבר כלכלי חמור, שתוצאותיו היו גם הן בין הסיבות לפרוץ הפרעות. העובדה שכ-90% מיהודי גרמניה באותה עת היו עניים מרודים לא העלתה ולא הורידה בעיני הפורעים, שהדירו רגליהם מהאזורים בהם התגוררו היהודים האמידים (בעיקר בפרוסיה).
היהודים הגיבו למהומות באיפוק. אלה מן המעמד הבינוני-גבוה, שרובם חיו בברלין ולא נחשפו למהומות, לא חשו שותפות גורל עם אחיהם. גל המתנצרים בקרבם גבר, ורבים מהם, וביניהם המשורר היינריך היינה, קיוו כי אם ישילו את השפה והלבוש מבית אבא, תימחק השנאה ההיסטורית כלפיהם. אלא שרובם גילו שדבר לא השתנה גם כאשר "זחלו אל הצלב", כדבריו של היינה.
כמה שבועות לאחר המהומות נפגשו בברלין שלושה צעירים יהודים יוצאי דופן – אדוארד גאנס, ליאופולד צונץ ומשה מוזר – והחליטו לייסד "אגודה לתרבות ומדע" במטרה לקרב את היהודים לחברה הגרמנית ובכך לפורר את חומות השנאה. מייסדי האגודה השיתו את עקרונות המחקר המודרני על חקר היהדות, בתקווה שאם החברה האירופית תכיר את היהדות ואת תרומתה לתרבות העולמית, תחדל האנטישמיות. נישא על גלי האופטימיות שלו ושל חבריו, הגיש גאנס את מועמדותו למשרה באוניברסיטת ברלין.
למותר לציין שהוא נדחה לאלתר.



1848 | מהפכת "אביב העמים"

"הייתי צריך להיות בריא או מת", אמר המשורר היינריך היינה, משותק למחצה ומרותק למיטתו בגלות בפריז, כשקיבל את החדשות על המהפכה בגרמניה. ואכן, הגם שטען כי מהפכת "אביב העמים" היא פרודיה על המהפכה הצרפתית, היינה היה נרגש לנוכח האפשרות שגרמניה תיפטר מסיגי הלאומנות והמלוכנות ותאמץ את ערכי החירות והשוויון.
חרף כישלונה, המהפכה הייתה נקודת מפנה מכרעת בחייהם של יהודי גרמניה. העובדה שליברלים יהודים רבים נטלו בה חלק פעיל בישרה על שינוי תודעתי עמוק. לראשונה בתולדות גרמניה החלה הפסיביות היהודית המסורתית לפנות את מקומה למעורבות פוליטית פעילה. לאחר כמה עשורים שבמהלכן האליטה היהודית כמעט נעלמה מן העולם בגל ההתנצרויות הראשון קם דור חדש: דור של מנהיגים יהודים שהיו גאים ביהדותם.
המהפכן לודוויג במברגר, המזרחן מוריץ שטיינשניידר, הרופא הכריזמטי יוהאן יעקובי והסופר ברתולד אורבך היו רק מקצת היהודים שהיו נחושים להגשים את ערכי המהפכה. זו הייתה הפעם הראשונה, כתב ההיסטוריון עמוס אילון, שנציגי היהודים היו כה בוטים, תקיפים ומודעים לזכויותיהם.
אדם אחר שבלט בזמן המהפכה היה נצר למשפחת רבנים ותיקה – המהפכן קארל מרקס. שבועות אחדים לאחר שפרסם את "המניפסט הקומוניסטי" שלו, מיהר מרקס להצטרף לחבריו המהפכנים בקלן ובדיסלדורף, ושם הפיץ את רעיונותיו. מרקס לא רחש אהדה ליהדות. את האמנציפציה, למשל, לא תפס כשחרור היהודים בגרמניה, אלא כ"שחרור האנושות מהיהדות". סלידתו מהדת והשקפתו המפורסמת כי היא אופיום להמונים התבררה כאירונית כשלימים ייסד דת עולמית חדשה, הקומוניזם, שתוצאותיה היו הרות גורל.


1870 | האומנם?

באמצע המאה ה-19 פרחו ברחבי גרמניה כ-1,000 קהילות יהודיות קטנות בעיירות ובכפרים בבוואריה, בווירטמברג, בהסן, בווסטפליה ובעמק הריין. רוב היהודים היו שומרי מצוות, דיברו יידיש בניב מערבי ועסקו בעיקר בסחר בבקר ובסוסים.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שפרצה ב-1870 והסתיימה בניצחונם המוחץ של הפרוסים, העניקה ליהודים הזדמנות פז להפגין את נאמנותם לגרמניה. בין 7,000 ל-12 אלף לוחמים יהודים השתתפו בקרבות, "כאילו גמרו אומר לשים קץ לתדמיתם הישנה כחיילים כושלים וחסרי התלהבות", כדברי הסופר תיאודור פונטנה.
היהודים פעלו גם בחלונות הגבוהים. היהודי לודוויג במברגר, מוותיקי מהפכת 1848, עקב מגלותו שבפריז אחר הכוחות הפרוסים המתקדמים לפריז. עם כיבוש העיר הצטרף למטה האישי של "קנצלר הברזל" אוטו פון-ביסמרק ושימש לו יועץ בכיר, בשל ניסיונו כמהפכן. במטה המפקדה הגרמנית בפריז פגש יהודי אחר, גֶרסון בלייכרדר, שהיה הבנקאי הכול-יכול של ביסמרק. בלייכרדר, שכמו נוצק בדמות "יהודי החצר", היה אחראי על התקציבים הסודיים שבהם שיחד ביסמרק את המלכים והדוכסים בנסיכויות של דרום גרמניה, במטרה לשכנעם לאחד את המדינות העצמאיות בגרמניה תחת שלטון אחד – משימה שצלחה בסופו של דבר.
ב-1871 אושר חוק האמנציפציה והוחל על גרמניה כולה. כאזרחים שווי זכויות החלו היהודים לקצור הצלחות בכל תחומי החיים. יותר מ-60% מהם השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. הם הפגינו נוכחות ראויה לציון בעולם המו"לות והעיתונות, ויותר ויותר יהודים צעירים, בניהם של חנוונים, פונדקאים, סוחרי בקר ורוכלים, נרשמו לאוניברסיטאות.
אט-אט החלו היהודים להיטמע באוכלוסייה ולאמץ את הזהות הגרמנית. לבתי-הכנסת הוכנסו עוגבים, והתפילה המסורתית נזנחה. הפילוסוף היהודי הרמן כהן הכריז כי שירות גרמניה הוא מעשה קדוש "כמו לשרת את אלוהים" ואילו הסופר הגרמני-יהודי המצליח ברתולד אורבך, שכונה "דיקנס הגרמני", קבע כי תהליך האינטגרציה הושלם בהצלחה.
האומנם?



1880 | האנטישמיות החדשה

ב-22 בנובמבר 1880 ישב הסופר ברתולד אורבך ביציע המבקרים של הפרלמנט הפרוסי. חברי הפרלמנט דנו בהצעה לשלול את זכויות האזרח של היהודים. אורבך שב לביתו מדוכדך ועצוב, פתח את פנקסו וכתב: "חייתי ועמלתי לשווא".
כמו פעילים יהודים רבים אחרים גם אורבך הקדיש את חייו למשימת השתלבותם של היהודים בגרמניה. כמה שנים קודם לדיון בפרלמנט אף הכריז כי עם מתן האמנציפציה ליהודים, הושלם מיזוגם בחברה הגרמנית. עתה היה שבור ומאוכזב.
מפולת הבורסה הגרמנית ב-1873 הייתה, בעיני היסטוריונים רבים, קו פרשת המים. רגשות הזעם והתסכול של ההמון מצאו כתובת: "המתעשר החדש" (כלומר, היהודי) ניצל את תמימותו של הנוצרי הישר וספסר בכספו. לאנטישמיות הוותיקה נוסף הפחד; אם בעבר הואשמו היהודים בשנוררות, העדר מוסר והיגיינה לקויה, כעת יוחסו להם ערמומיות וכוח חסר מצרים. אישים יהודים בכירים, וביניהם איל הרכבות הנרי סטרוסברג והבנקאי גרסון בלייכרדר, הוצגו כמשחיתי הכלכלה הגרמנית וכאשמים המרכזיים במצוקתם של הגרמנים. באקלים הגרמני, שבו הזיקה לפאודליות הייתה עדיין ניכרת, נחשבו היהודים – נושאי דגל הליברליזם, הדמוקרטיה והשוק החופשי – לא רק כאחראים למשבר, אלא גם כמכונני הקפיטליזם עצמו, שזוהה כחומרני, נצלני ומנוון.
אישים גרמנים בולטים, ובכללם הכומר הפרוטסטנטי אדולף שטקר וההיסטוריון היינריך פון-טרייטשקה, העניקו לאנטישמיות החדשה את איצטלת הכנסייה והאקדמיה. ביסמרק וחבריו האצילים, שבעצמם התעשרו על חשבון הציבור, העניקו לה את חותם האריסטוקרטיה.


1914 | קדמה, חילון ודת

את 25 השנים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הגדיר הסופר היהודי-גרמני סטפן צווייג כ"תור הזהב של הביטחון". "שנות החרדה", כפי שכונו מאוחר יותר שנות ה-70 של המאה ה-19, חלפו להן. ביטוייה של אפליית היהודים היו שוליים, וגל האנטישמיות שאפיין את העשור הקודם שכך. הציוני לעתיד ריכרד ליכטהיים אף אמר כי עד 1914 מעולם לא חש באנטישמיות. הפילוסוף היהודי וולטר בנימין ציין כי גדל בהרגשה שהוא "בטוח כליל בעצמו ובעמידותו"; את הלך הרוח שהשרתה עליו החווילה של סבתו, ששכנה בפרבר ברלינאי אמיד, תיאר כ"תחושות בלתי נשכחות של ביטחון בורגני כמעט נצחי".
בתפאורה של שגשוג כלכלי, קִדמה טכנולוגית ושלטון חוק יציב, הלך וגדל ומספרם של יזמים יהודים, והם ייסדו כמה מן התעשיות החדשות בגרמניה. עם הידועים שבהם יש למנות את הבנקאי מקס ורבורג, איל הפחם אדוארד ארנהולד, איל הכותנה ג'ייסון פרנק ו"ביסמארק של תעשיית החשמל הגרמנית", אמיל רנתאו, שבנו, וולטר רנתאו, יכהן לימים כשר החוץ של בממשלת ויימר.
בד בבד גבר ניתוקם של היהודים מן המסורת, שהומרה בתבניות מודרניות – אם בנוסח "היהדות החווייתית" של הפילוסוף מרטין בובר ואם במודל התנועה הרפורמית שנוסדה בגרמניה במהלך המאה ה-19. הבלשן היהודי ויקטור קלמפרד סיפר כי מיד אחרי שזכה אביו למשרת "מטיף המשנה" בקהילה הרפורמית החדשה בברלין, נכנסה אמו לאטליז לא כשר וקנתה "נקניק מעורב, מעט מכל סוג". כשהגיעו הביתה אמרה האם בפנים קורנות: "זה מה שאחרים אוכלים, עכשיו גם לנו מותר לאכול את זה".
יהודים רבים חדלו למול את בניהם ולערוך טקסי בר-מצווה. יותר ויותר יהודים היו לחילונים, ואחרים בחרו להמיר את דתם כדי לשפר את מעמדם החברתי. בשנת 1918, למשל, המירו את דתם כ-21% מהגברים היהודים בגרמניה.






1914 | מלחמת העולם הראשונה- יותר קתולים מהאפיפיור

השתלבותם הניכרת של היהודים בהוויה הגרמנית באה לידי ביטוי באופנים רבים, החל בהערצה לתיאטרון ולמוזיקה הגרמניים וכלה בהצטרפות לגל הפטריוטיות ששטף את גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914
רבים מהיהודים זנחו את השקפתם הקוסמופוליטית ואת תמיכתם המסורתית במפלגות הסוציאליסטיות שדגלו באחוות עמים, והמירו אותן בפסטיבל סנטימנטלי של לאומנות.
בין הקנאים למלחמה בלטו במיוחד האינטלקטואלים היהודים. הרמן כהן, מחבר "דת התבונה ממקורות היהדות", האמין שהאידיאלים הנעלים ביותר התגשמו במלחמה זו. סטפן צווייג, פציפיסט מושבע שטען כי לעולם לא ייגע ברובה, אפילו לא ביריד משחקים, אמר בהתלהבות כי זכה "לחיות ברגע הנפלא הזה". פליקס קלמפרד, מנתח מוח ידוע, הופתע מעוצמת התרגשותו לנוכח "תפארתה של המלחמה", ומרטין בובר העלה על נס את המלחמה וטען שהיא חוויה תרבותית משחררת. ואלה רק מקצת האינטלקטואלים היהודים שנסחפו בלהט הפטריוטיות הגרמנית הלאומנית.
היחיד שירד לעומק האיוולת שבמלחמה היה התעשיין היהודי וולטר רנתאו. כששמע על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, "חיוורון נורא התפשט על פניו". ואולם, חרף התנגדותו למלחמה נרתם רנתאו למאמץ הפטריוטי ולקח על עצמו את ניהולה של כלכלת החירום הלאומית. לימים יציינו היסטוריונים שונים כי אילולא רנתאו והפקידים המוכשרים שעבדו תחתיו, היתה גרמניה מתמוטטת בתוך חודשים אחדים.
12 אלף יהודים נפלו במהלך המלחמה, ויותר מ-7,000 מהם זכו לעיטורי גבורה – הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה.


1933 | אשליית ויימאר

הצלחתה של מהפכת 1918, שהפילה את המשטר המונרכי והמסואב בגרמניה, הפריכה את טענתו של לנין כי מהפכנים גרמנים לעולם לא יכבשו תחנת רכבת בלי לקנות כרטיסים תחילה.
ויימאר של גתה, ניטשה ושילר נבחרה לשמש ביתה של הרפובליקה הגרמנית החדשה, וסיסמאות המלחמה הפטריוטיות הוחלפו בנאומים חוצבי להבות שקראו לכונן חוקה המושתתת על עקרונות זכויות האדם.
ברפובליקה החדשה זכו היהודים סוף-סוף בשוויון מלא לא רק להלכה, אלא גם למעשה. ברגע אחד נפתח הסכר, וגל של אינטלקטואלים יהודים שטף את שדות ההשכלה. תורת היחסות של איינשטיין, הפילוסופיה של הוסרל וארנסט קסירר, התיאטרון של מקס ריינהרדט ועוד הם רק מעט מזעיר מתרומתם העצומה של היהודים באותה תקופה לתרבות האירופית.
ואולם, מתחת לפני השטח רחשו זרמים רוויים בפסולת אנטישמית. האינפלציה הדוהרת, האבטלה הגואה והכבוד הגרמני שנרמס בעקבות הסכמי השלום בתום מלחמת העולם הראשונה בוורסאי היו רבי עוצמה לא פחות ואולי הרבה יותר מאשליית הנאורות של ויימאר.
הקש האחרון היה המשבר הכלכלי החריף שפקד את גרמניה ב-1929, שבעקבותיו הצטרפו רבים מבני המעמד הבינוני למפלגות הימין הקיצוניות. היהודים הואשמו ש"תקעו סכין בגב האומה", וביום בהיר אחד מצאו עצמם משויכים לאחת משתי קבוצות – "הקפיטליסטים החזירים" או "הבולשביקים החזירים".
לימים יטענו היסטוריונים כי זרע הפורענות שממנו נבטה המפלגה הנאצית נטמן עוד בימי המהפכה הכושלת של 1848. תרבות המיליטריזם, הגזענות, התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי החמור דישנו והשקו אותו עד לשיא פריחתו ביום ה-30 בינואר 1933, אז מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה.





1939 | דמדומי הציביליזציה

ב-1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון והאנטישמיות התייצבה במרכז הבמה. לשנאה היה ריבון, והוא היה נחוש ומפלצתי. כדור השלג האנטישמי התגלגל וצבר עוד ועוד תומכים ומאמינים. בכיכר האוניברסיטה שבברלין נשרפו ספרים שנכתבו על-ידי יהודים. בשנת 1935 נחקקו חוקי נירנברג. ב-1938 התחולל ליל הבדולח – פרעות מאורגנות נגד היהודים. השואה עמדה בפתח.
הטכנולוגיה הישנה של הפוגרומים התגלגלה לטכנולוגיה חדשנית: מחנות השמדה. הקריאות לטבח יהודים בכיכר העיר הומרו בוועדות מכובדות שחבריהן ניסחו מסמכים רשמיים לצד הקינוח, עם כוס יין משובח. המיתוסים הישנים הומרו בתעמולה מתוחכמת שזיהתה את היהודים עם חרקים, מכרסמים וטפילים למיניהם.
יהודים רבים האמינו כי מדובר בעוד גל אנטישמיות שיחלוף במהרה, אך רבים אחרים הבינו כי הפעם מדובר במשהו אחר, שיטתי, מאורגן והמוני, והחלו לארוז את חפציהם לקראת הגירה (ראו טבלה עם נתונים על הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1933–1939).
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה כ"יודנריין" (בגרמנית: נקייה מיהודים). עם המעטים שניצלו מן ההשמדה נמנו יהודים שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם.
עליית הנאצים בגרמניה ושואת יהודי אירופה סתמו את הגולל על אחת הקהילות המרתקות והיצירתיות בתולדות העם היהודי. משבט נרדף של חנוונים, סוחרי בקר ורוכלים נודדים הפכו היהודים לקהילה משגשגת של סופרים, יזמים, משוררים, מוזיקאים, מדענים, מו"לים ופעילים פוליטיים, שהיו מבחינות רבות למוביליה של אירופה המודרנית. מלחמת העולם השנייה שמה לכל זה קץ.


הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1939–1933

מדינת היעד מספר המהגרים
63,000 ארצות-הברית
55,000 פלשתינה
40,000 בריטניה הגדולה
30,000 צרפת
25,000 ארגנטינה
13,000 ברזיל
5,500 דרום-אפריקה
5,000 איטליה
25,000 מדינות אחרות באירופה
20,000 מדינות אחרות בדרום אפריקה
15,000 מדינות המזרח הרחוק
8,000 אחרות
304,500 סה"כ



תחילת המאה ה-21
עם תום מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה רק כמה עשרות אלפי יהודים, מהם יהודים עקורים ממקומות אחרים ומהם יהודים ששרדו את המלחמה. רבים מהם התעקשו ששהותם ב"ארץ הארורה" היא זמנית. ואולם, בראשית שנות ה-50 נשמעו קולות שקראו לפיוס עם החברה הגרמנית. הקהילות היהודיות, ובראשן קהילת ברלין, שוקמו, ובשנת 1967 היה מספר היהודים הרשומים בקהילה כ-26 אלף.
עם התפוררות המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, וכ-104,000 יהודים, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות, היגרו אליה. נכון לראשית המאה ה-21, קהילת יהודי גרמניה היא השלישית בגודלה באירופה המערבית: כ-115 אלף יהודים מתגוררים בה, מהם כ-10,000 ישראלים. האוכלוסייה היהודית בגרמניה מורכבת מכ-90 קהילות יהודיות חדשות, הגדולה שבהן בברלין, ולאחריה בפרנקפורט ובמינכן.

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4