חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי בוריסלאב

בוריסלאב BORISLAV

(בפולנית BORYSLAW)


עיר במחוז דרוהוביץ, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


בתחילת המאה ה-19 היתה בבוריסלאב קהילה יהודית קטנה. (האזור היה בשליטת אוסטריה מאז חלוקת פולין בסוף המאה ה-18). בשנות ה-60 של המאה היו במקום בית- כנסת מרכזי ובתי-מדרש אחדים, והקהילה היתה קשורה לקהילת דרוהוביץ. ב-1890 חיו בבוריסלאב 7,752 יהודים שהיו כ-%70 מכלל-האוכלוסיה. במקום הוקמו בית ספר עממי יהודי ובית-מרחץ. בקהילה פעלו אגודות צדקה וגמילות חסדים וביניהם ביקור-חולים, הכנסת-כלה ולינת-צדק. פעלה חברה קדישא וקודש בית עלמין.

עוד ב-1893 הוקם בית-ספר עברי משלים לילדים שלמדו בבתי-ספר כלליים, וב-1910 נחנך בעיר בית-ספר עברי מודרני. כן שכן בבוריסלאב "מרכז המורים העבריים בגליציה".


בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נודעה בוריסלאב כ"קליפורניה של גליציה" וסיפקה כ- %75 מתצרוכת הנפט של המדינה. יהודי-העיר היו מחלוצי תעשיית הנפט. עוד בשנות ה-20 של המאה ה-19 עשו יהודים נסיונות ראשונים להפקת נפט באזור.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 היו הפקת הנפט, זיקוקו ועיבוד "דונג האדמה" בעיקר בידי היהודים. יהודים עסקו בקידוחים, בהובלות ובפיקוח באתרי הקידוח.

עד 1880 הועסקו בתעשיית הנפט כ-2,500 גברים יהודים, וכ-500 נשים יהודיות, בהם רבים מישובי הסביבה. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, עם כניסת החברות הגדולות לאזור ועקב פיתוח שיטות הייצור, נושלו יהודים מעבודתם, מקצתם עזבו את בוריסלאב ו-500 פועלים מקצועיים היגרו לארצות הברית. ב-1900 נימנו בבוריסלאב 5,950 יהודים, כ-%60 מאוכלוסיית העיר.

יהודי בוריסלאב עסקו גם בהפקת גאז-אדמה ובהנחת הצנרת לשימושו. מהנדסים יהודים שכללו שיטות למדידת הגאז ולהפקת גזולין.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נזקקו כ%40 מיהודי העיר לתמיכת מוסדות הקהילה. בפולין העצמאית אחרי המלחמה עבדו כ-1,200 יהודים בתעשיית-הנפט. כן התפרנסו יהודי בוריסלאב ממסחר, והיו ביניהם בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים וטכניים. ב-1921 נימנו בעיר ובפרבריה 10,149 יהודים.

ציבור הסוחרים היהודיים היה מאורגן ב-3 אגודות: "אגודת סוחרים ותעשיינים", "אגודת סוחרים יהודיים" ו"אגודת סוחרים זעירים". בעלי-המלאכה התארגנו מ-1926 בארגון "יד חרוצים" ולידו פעלו קופת-חולים וקופת גמילות-חסדים.


ב-1887 נוסדה בבוריסלאב אגודת "חובבי-ציון", ופורקה בלחץ החרדים. ב-1892 נוסד ארגון "בני-ציון" ולידו הוקמו ספרייה ואולם קריאה. ב-1894 נפתח סניף "אחדות", וב- 1897 פעל בבוריסלאב ארגון "אהבת ציון" ולידו מועדון ללימוד עברית.

בתחילת המאה ה-20 נוסדו סניפי ההסתדרות הציונית, "המזרחי", "פועלי-ציון" וסניף ה- ז'פ"ס (המפלגה היהודית הסוציאליסטית). הפעילות הציונית נפסקה בימי מלחמת העולם הראשונה וחודשה אחריה. בשנות ה-30 נפתחו בבוריסלאב סניפי התנועה הציונית הרביזיוניסטית, ויצ"ו ואחרות. כן היו בעיר יהודים שפעלו במפלגה הקומוניסטית הפולנית שבמחתרת.

גם סניפי רוב תנועות הנוער הציוניות פעלו בעיר וקיימו חוגים ללימוד עברית, חוגים לדרמה, ספריות וחדרי קריאה.

בין ילידי העיר היה הסופר העברי מיכל ברקוביץ (1865-1935), ממנהיגי האגודה הציונית "ציון" בגליציה, מתרגם כתביו הציוניים של הרצל ומזכירו. הוא עסק בבלשנות שמית, כתב פירוש לתרגום אונקלוס והוציא לאור את כתבי הסוציאליסט היהודי אהרון ליברמן.


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבוריסלאב כ-13,000 יהודים.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה (1 בספטמבר 1939), ב-12 בספטמבר 1939, כבש הצבא הגרמני את בוריסלאב. חיילים גרמנים חטפו יהודים לעבודה, התעללו בהם ושדדו את רכושם, ולאומנים אוקראינים אירגנו פרעות ביהודים ורצחו כ-200. ב-22 בספטמבר (מוצאי יום הכיפורים), בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא הסובייטי לבוריסלאב. בארות-נפט, בתי-זיקוק ומפעלים אחרים בבעלות יהודית הולאמו, בעלי מלאכה אורגנו בקואופרטיבים, מוסדות הקהילה חדלו לפעול והמפלגות היהודיות פוזרו.

באביב 1940 נאסרו והוגלו לרוסיה עסקני ציבור יהודים ופעילי המפלגות הציוניות וה"בונד". קומוניסטים יהודים השתלבו בפקידות המינהל העירוני, בתעשייה ובמערכת החינוך. ב-1941, עם הפליטים היהודים מפולין הכבושה בידי הנאצים ועם יהודים שבאו לבוריסלאב מישובים קטנים בסביבה, נימנו בעיר 14,000 יהודים.

ב-22 ביוני 1941, עם המתקפה הגרמנית על ברית-המועצות, שוב נכבשה בוריסלאב בידי הגרמנים, כ-300 יהודים נרצחו בפוגרום שערכו אוקראינים ורכושם נשדד.לאחר הפוגרום הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם), שהיה ממונה על ביצוע הוראות הגרמנים ובעיקר על אספקת אנשים לעבודות כפייה וחלוקת מנות מזון מוקצבות. היודנראט טיפל גם בעזרה לנזקקים. באוגוסט 1941 הוקמה המשטרה היהודית.

ב-29 בנובמבר 1941 ערכו הגרמנים אקציה (פעולת חיסול) בעיר. במהלכה נרצחו 1,500 יהודים ביערות שבסביבה. בחורף אותה השנה מתו רבים מרעב וממחלות, יהודים נשלחו למחנות עבודה. ב-4 באוגוסט 1942 הייתה אקציה נוספת. כ-5,000 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). אחר-כך הוקמו שני גיטאות בעיר.

באקציה שלישית, באוקטובר 1942, שולחו כ-1,500 יהודים לבלז'ץ, הגיטאות נסגרו, ונאסרה היציאה מתחומיהם. עובדים יהודים שהועסקו בתעשיית הנפט רוכזו במחנה עבודה בעיר.

באקציה בנובמבר 1942 נרצחו כ-2,000 יהודים.

בימים 16 ו-17 בפברואר 1943 נרצחו ביריות כ-600 יהודים. בעלי-מלאכה ובעלי מקצועות חיוניים למשק הגרמני רוכזו בכמה בתים ובין אפריל ליוני 1943 חוסל הגטו.

יהודים שהצליחו להימלט והסתתרו ביערות נרצחו בראשית 1944 על-ידי כנופיות הלאומנים האוקראינים של באנדרה (BANDERA).

ב-13 באפריל 1944 החלו הגרמנים בחיסול מחנה-העבודה שבעיר וכ-600 יהודים הועברו למחנה פלאשוב (PLASZOW). יהודים נוספים הועברו לשם במאי וביוני. מקצת מיהודי בוריסלאב שולחו למחנה מאטהאוזן (MATHAUSEN). והאחרונים שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ ב-21 ביולי 1944.

במחנות העבודה, שהוסיפו להתקיים עד יולי 1944, פעלו כמה קבוצות מחתרת. מפקדה של אחת מהן נהרג בעת נסיון להתנקש במשגיח הגרמני.

ב-7 באוגוסט 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום. כ-200 יהודים יצאו ממחבואיהם ביערות, ועוד כ-200 יהודים שבו מברית-המועצות וממחנות בגרמניה. ב-1946 עזבו רובם את העיר, יצאו לפולין ומשם לארץ-ישראל ולמדינות אחרות.

מצבת זכרון, שהוקמה ליהודים חללי השואה, לא זכתה לטיפול; בית-העלמין היהודי נסגר ב-1959.

שנות ה-2000

נכון לשנת 1996 היו בעיר עדיין מעט יהודים, אולם נכון לשנת 2012 לא הייתה במקום קהילה יהודית ושום פעילות ממוסדת. בית העלמין שייך לעירייה. המקום לא מתוחזק ויש בו קבר אחים לא מסומן.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
215418
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

Adolph Held (1885-1969) US Yiddish journalist and labor leader.

He was born in Boryslav, Poland, and taken to the United States in 1892. There he worked for the Jewish Daily Forward serving as news editor and business manager. From 1917 to 1919 he was a Socialist member of New York City’s Board of Aldermen. Held was in Europe from 1920 to 1924 as European director of HIAS in which capacity he helped hundreds of thousands of Jewish immigrants to the US. From 1924 he was president of the Forward Association. In 1938 Held was elected national chairman of the Jewish Labor Committee. In 1945 he became welfare director of the International Ladies Garment Workers Union and from 1962, was general manager of the Jewish Daily Forward.

Mikhael Ringel (b. 1880) Zionist.

Born in Boryslaw, he was already an active Zionist while in high school. A lawyer by profession, he settled in Lvov in 1908. He worked on behalf of the Zionist Organization and was a founder of the Polish-language Zionist daily Nowy Dziennik and the Yiddish Zionist daily, Der Morgen. After World War I he was a Polish delegate to the Committee of Jewish Delegations at the Paris peace conference. A General Zionist, he attended several Zionist Congresses. From 1922-27 Ringel was a member of the Polish senate. During the Soviet occupation of Lvov in 1939-41 he was deported to the Soviet interior and no further word was received as to his fate.

HERZ, HERTZ

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. הרץ הוא גרסה של השם הירש, שפירושו בגרמנית "צבי". בגרמנית. בתור שם יהודי, הרץ הוא תרגום לגרמנית של המונח העברי "לב". מילים מקבילות בשפות אחרות כוללות את לוב בערבית, ליופ בספרדית ובוז'ו בפורטוגלית. הרץ / הירש,שפירושו בגרמנית "צבי", הוא הכינוי המסורתי של השם המקראי נפתלי. נפתלי היה בנו השני של יעקוב ושל בלהה שפחת רחל (בראשית, ל,ח; מ"ט,כ"א). בברכת יעקוב, נפתלי מתואר כאיל. התרגום הגרמני הוא הירש וביידיש הרש, מילים שפירושן "צבי" וקרובות מבחינה פונטית למילה הרץ.

לב קשור לפעמים, בגלל צלילו הדומה, לשם המקראי לוי (בראשית, כ"ט,ל"ד).

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודיהרץ כוללים את המשורר, המחזאי והסופר הדני הנריק (היימן) הרץ (1870-1798); את הר ד"ר יוסף הרצן הרץ (1946-1872), יליד סלובקיה, אשר כיהן כרב ראשי של "הקהילות היהודיות המאוחדות" של בריטניה ושל חבר העמים הבריטי בין השנים 1946-1913, מחבר של סידור תפילות ושל פירושים לתורה, תומך נלהב בציונות אשר תרם להצלחת המו"ם בין התנועה הציונית לממשלת בריטניה שבסופו התקבלה "הצהרת בלפור" (1917); ואת הפיזיקאי הגרמני גוסטב הרץ (1950-1887), חתן פרס נובל בשנת 1925.

הרץ מתועד כשם משפחה יהודי עם עץ המשפחה של אנשל הרץ, המתעד את תולדות המשפחה על פני חמש מאות שנים בין 1930-1430. הרץ מתועד כשם משפחה יהודי עם הרופא והפילוסוף הגרמני מרקוס הרץ (1803-1747) ועם רעייתו, הנרייטה הרץ (1847-1764), אשת חברה בברלין, גרמניה. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הרץ כוללים את הרופא והפילוסוף הגרמני מרקוס הרץ (1803-1747); ובמאה ה-20 את הסופר והעורך האמריקאי יליד גרמניה אמיל הרץ.
HOFMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

הוף היא מילה גרמנית שפירושה "חווה" או "חצר", כולל במובן של "חצר מלכותי". פירוש השם הופמן יכול להיות "חוואי" או "איש החצר". במזרח אירופה החל מהמאה ה-14 אורח החיים ופרנסתם של היהודים שהתגוררו מחוץ לערים ועיירות היו קשורים עם חיי תושבי הכפרים ופעילותם הכלכלית. "יהודי החצר" (הופיודן, בגרמנית) היו פעילים במסחר, בנקאות ודיפלומטיה ושימשו כמנהיגים של הקהילות היהודיות מסוף המאה ה-16 ועד המאה ה-18, בעיקר בארצות מרכז אירופה, אבל גם בפולין, בארצות צפון אירופה ובאנגליה. על פי סברה אחת שם זה יכול להיות קשור בשם המקראי יעקוב. על פי סברה אחרת שם זה הוא קיצור של המילה הופנוג שפירושה בגרמנית תקווה, והיא תרגום של השם העברי תקווה. על פי הסבר זה פירוש השם הופמן הוא "בעל תקווה".

הופמן מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1808 במזרח צרפת ובשנת 1813 במקלנבורג, גרמניה.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי הופמן כוללים את ג'ון ה. הופמן, פסיכולוג ישראלי יליד גרמניה, מייסד החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה; והמוסיקולוג הישראלי יליד פולין, שלומה הופמן, נשיא החברה המוסיקולוגית הישראלית.

תיאודור בנימין זאב הרצל (1860-1904), עיתונאי, מייסד הציונות המדינית וההסתדרות הציונית העולמית, נולד ב-2 במאי 1860, בבודפשט, הונגריה (אז באימפריה האוסטרית) למשפחה יהודית מהמעמד בינוני. הרצל למד בבית ספר מדעי בעל אוריינטציה גרמנית, אבל בגלל האנטישמיות המקומית עבר בשנת 1875 לבית ספר בעל צביון יהודי, שתלמידיו היו בעיקר יהודים. המשפחה עברה לווינה, אוסטריה, שהייתה אז עיר הבירה של האימפריה האוסטרו הונגריה, שם הרצל למד באוניברסיטה לקראת דוקטורט במשפטים, אותו סיים ב-1884.
הרצל עבד לפרקי זמן קצרים בווינה ובזלצבורג. בשלב מסוים נטש את קריירת עריכת הדין והתמסר לכתיבה, בעיקר מחזות, שכמה מהם אף נחלו הצלחה רבה. ב-1889 נשא הרצל לאישה את ג'ולי, בתו של איש עסקים יהודי וינאי אמיד ולזוג נולדו שלושה ילדים.
אחרי שמונה לכתב בפריז של ה-"נויה פרייה פרסה", עיתון ווינאי ליברלי מוביל, הגיע הרצל לפריז, יחד עם אשתו בסתיו 1891, רק כדי לגלות שצרפת הייתה רדופה על ידי אותה האנטישמיות בה נתקל באוסטריה.
בזמן שהותו בפריז הרצל נהיה פוליטי יותר ויותר. פרשת דרייפוס שכנעה אותו שיש רק פתרון אחד לבעיה היהודית: הגירה המונית של יהודים מאירופה והקמתה של מולדת יהודית, רצוי בארץ ישראל.
המחשבות והרעיונות שלו התגבשו למאמר שבמקור התכוון לשלוח למשפחת רוטשילד, ולבסוף פורסם בשנת 1896 תחת השם "מדינת יהודים". החיבור הפך לספר, ששינה את מהלך ההיסטוריה היהודית. רעיונותיו של הרצל התקבלו בחום בעיקר במדינות מזרח אירופה שם המוני היהודים הנרדפים היו להוטים למצוא דרך להיחלץ ממצבם. דבר שבא לידי ביטוי בכך שתנועת "חובבי ציון" קראה להרצל ליטול על עצמו את הנהגת התנועה.
ב-1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוויץ והתנועה הציונית הוקמה. הרצל נבחר כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, והקים גם את השבועון "די ולט".
אלטנוילנד ("ארץ ישנה חדשה"), ספרו השני של הרצל, שהיה רומן אוטופי-חזוני המתאר את החיים במדינה היהודית העתידית שתוקם בארץ ישראל, יצא לאור בשנת 1902. במהלך השנים הבאות נסע הרצל ברחבי אירופה והמזרח התיכון וערך סדרה ארוכה של פגישות פוליטיות עם מנהיגים אירופאים בולטים בניסיון לגייסם לעניין הציוני. הוא ביקש את תמיכתו של הקיסר הגרמני, מלך איטליה והאפיפיור ובנוסף ניסה לשכנע את הסולטן התורכי להעניק אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. כמו כן, הוא פגש את שר החוץ הרוסי במטרה לשכנעו להפסיק את האלימות נגד יהודי רוסיה.
ההצעה האטרקטיבית ביותר של הבעת תמיכה הגיעה לבסוף מבריטניה. עם זאת הקונגרס הציוני הרביעי ב- 1903 דחה הצעה זו הקוראת להקמת אוטונומיה יהודית במזרח אפריקה, וזאת בניגוד לדעתו של הרצל שראה בהצעה פתרון למקלט זמני עבור האוכלוסייה היהודית של מזרח אירופה.
שנה לאחר מכן, מצב ליבו של הרצל החמיר וזמן קצר לאחר מכן הוא נפטר מדלקת ריאות בבית הבראה באדלאך, אוסטריה, ב-3 ביולי 1904 (כ' בתמוז). הרצל נקבר בווינה, להלווייתו הגיעו יהודים מכל רחבי אירופה, שהרגישו יתומים מאביהם הרוחני. באוגוסט 1949 מולאה בקשתו להיטמן במדינת ישראל שזה עתה הוקמה ועצמותיו נקברו בהר הרצל בירושלים, הנקרא על שמו.
יום כ' בתמוז הוכרז מאז בישראל כיום זיכרון לאומי לאבי האומה היהודית-בנימין זאב הרצל.

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

סטרי Stryj

עיר במחוז דרוהוביץ (DROGOBYCH, בעבר DROHOBYCZ), גליל לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה במחוז סטאניסלאבוב, מזרח פולין.


סטרי נוסדה כעיר מלכותית בסוף המאה ה-14. ב-1431 זכתה למעמד של עיר. עם התפתחות המסחר עם הונגריה בתחילת המאה ה-16 הזמין המושל הפולני יהודים להתיישב בעיר. המלך סטפאן באטורי אף העניק ליהודים זכויות שוות לשאר העירונים, למורת רוחם של אנשי המקום. היהודים עסקו במסחר סיטוני וקמעוני, בחכירת מכס, בישול בירה וייצור יינות. במאה ה-18 ייבאו יינות וסוסים מהונגריה, עסקו בגידול בקר, חכרו אחוזות, סחרו בתבואה, במלח ובבדים. היו ביניהם גם צורפים וחייטים.

ב-1662 נרשמו בעיר 70 תושבים יהודיים ומלך פולין יאן סובייסקי ציווה לקיים יום שוק שני, שיחול ביום חול. עוד בהיותו מושל העיר הורה סובייסקי לשתף שני נציגים של הקהל בדיון על מסי העיריה. כעשר שנים נמשך משפטם של יהודים שהואשמו בגניבת כלי- פולחן מכנסייה, עד שבוטל ב-1708.

אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 הייתה סטרי בשליטת אוסטריה (ככל שטחי דרום פולין, שנקראו גליציה). בסוף המאה היו בקהילה 453 משפחות יהודיות, והתחילה להסתמן בה השפעה חסידית חזקה. בין רבני התקופה היואריה לייב בן יוסף הכהן הלר ויעקב לורברבוים.

עם הגבלת המסחר במשקאות ובעסקי החכירה בשנות ה-20 של המאה ה-19 גדל מספר המשפחות היהודיות שהתפרנסו מחייטות, נגרות, אפייה, פחחות וממסחר הפרוות. בשנות ה-70 הקימו יהודים בית-יציקה ובתי חרושת לעיבוד עץ, לעשיית סבון ולגפרורים. באותה העת נוסד בית חולים יהודי.

בשנות ה-80 נתן הסופר יצחק אהרן ברנפלד שיעורי דת בבתי הספר התיכוניים הממשלתיים בעיר, וב-1910 נפתחה פנימייה לתלמידים יהודיים מהאיזור.

עם עליית התודעה הלאומית היהודית נוסדה ב-1891 אגודה לטיפוח יישוב ארץ-ישראל, בשם "אדמת ישראל", ושנתיים לאחר-מכן התארגנה הסתדרות הפועלים הראשונה בקהילה.

בתחילת מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) סבלו היהודים מפלישת הרוסים. בתום המלחמה ארגנו הגנה עצמית ובימיה הקצרים של הרפובליקה האוקראינית המערבית (1918, 1919) פעל ועד יהודי, הוקמה מיליציה יהודית ויצא לאור שבועון יהודי.

תחת שלטון פולין בין שתי מלחמות העולם פעלו בסטרי כל המפלגות הציוניות ו"אגודת- ישראל". הוקמו בית-ספר מקצועי מטעם הג'וינט ומוסדות "תרבות" ו"שפה ברורה". עם בני המקום נמנו הגיאוגרף אברהם יעקב בראוור והמחנך אייזיק זילברשלאג. את החיים היהודיים בעיר בין שתי מלחמות העולם תיאר בהרחבה הסופר י' סטריקובסקי, שכתב בפולנית.

ב-1931 ישבו בסטרי כ-10,870 יהודים ומספרם גדל במעט ערב מלחמת העולם השנייה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברה סטרי ככל מזרח פולין לשליטת ברית המועצות. המוסדות היהודים נסגרו, פעילות קהילתית ופוליטית נפסקה ועסקני ציבור הוגלו לפנים רוסיה.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נאסרו יהודים שהיו פעילים במשטר הסובייטי ואחדים מהם הוצאו להורג. משכבשו הגרמנים את סטרי, רצחו אוקראינים לאומניים מאות יהודים בעיר. הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) בראשות אוסקאר הוטרר. בנובמבר 1941 רצחו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים 1,200 יהודים ביער סמוך לעיר, ובחורף 1942-1941 נחטפו צעירים יהודים לעבודות כפייה. במאי 1942 נערכה אקציה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו יהודים רבים. באקציות נוספות בספטמבר ובאוקטובר נשלחו אלפים למחנה ההשמדה בלז'ץ.

לפני הקמת הגיטו ב-1 בדצמבר 1942, הצליחו מעטים להמלט להונגריה דרך הרי הקרפטים. בסוף פברואר, ראשית מרס 1943 נרצחו באקציה נוספת עוד כ-1,000 יהודים. ביוני 1943 חוסל הגיטו. יהודים נכלאו בבית הכנסת, נרצחו בבית העלמין והגיטו הועלה באש.

עד אוגוסט 1943 נרצחו גם עובדי הכפייה ולאחר מכן עסקו הגרמנים בחיפושים אחר יהודים מסתתרים. רק מעטים נשארו בחיים עם כניסת הצבא האדום ב-8 באוגוסט 1944.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

יהודים בודדים שרדו אחרי השואה. אליהם הצטרפו כמה עשרות יהודים שאינם ילידי המקום. הקבוצה נפגשת בבתים פרטים היות ואין מרכז קהילתי קבוע. בית הכנסת בעיר נהרס. על בית העלמין הישן נבנו בתים ובית העלמין החדש נהרס ברובו.

בעיר ישנה אנדרטה לזכר חללי המלחמה הסובייטים. ביער שמחוץ לעיר ישנו קבר אחים גדול ולידו אנדרטה שהוקמה ביוזמת פרופסור אדם זלינסקי, שגם פרסם ספר על תולדות השואה בעיר.

בשנת 2002 נפטר היהודי האחרון שנולד וחי בסטרי.

סקולה Skole

(במקורות היהודים: סקאליע, סקאליא)

עיר במחוז איוואנו פרנקובסק (Ivano Frankoesk, בעבר סטניסלבוב Stanislawow), אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.

סקולה נוסדה במאה ה- 11 על צומת דרכים מרכזי בנסיכות האליץ (Halicz). אחרי חלוקת פולין, בסוף המאה ה- 18, היה האזור בשליטת אוסטריה. בסוף המאה ה- 19 קיבלה סקולה מעמד של עיר ושימשה כעיר נפה בראשית המאה ה- 20.

יהודים התיישבו בסקולה בראשית המאה ה- 18 וסחרו בבקר. ברבע האחרון של המאה ה- 19 חיו בסקולהכ- 1,300 יהודים, שהיו יותר מ- 50 אחוזים מאוכלוסיית העיר. בשנות ה- 40 של המאה ה- 19 הוקמו במקום מנסרה גדולה, שהתמחתה בייצור לוחות לכינורות ולכלי נגינה אחרים, בית חרושת לאתי חפירה ובית חרושת לגפרורים. בבתי החרושת הועסקו עשרות עובדים יהודים.

בסוף המאה ה- 19 נהייתה סקולה למקום קיט ויהודים רבים התפרנסו מענף זה, חלקם כעצמאים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפרנסו היהודים בסקולה בעיקר מענף הקיט. היו גם יהודים חייטים ובעלי מלאכה אחרים, עגלונים וסוחרים זעירים. בעלי המלאכה היהודיים היו מאורגנים ב"יד חרוצים", ב- 1928 הקימו עם הסוחרים קופת גמילות חסדים וב- 1935 הוקם בנק קואופרטיבי לאשראי, בתמיכת ה"ג'וינט".

קהילה עצמאית התארגנה בסקולה במחצית השנייה של המאה ה- 18. אחד החסידים הראשונים במקום, ר' יהודה סקולר, עלה באותה תקופה לארץ ישראל והתיישב בצפת.

בין רבני סקולה היו יהודה לייב ב"ר משה בעל "שבט מיהודה", שכיהן משנת 1780 ובנו משה בעל "פני משה", שכיהן מ- 1800.

בסוף המאה ה- 19 השתתפו יהודי הקהילה בבחירות הראשונות לעירייה וזכו ברוב. בראש הקהילה עמדו אז, לצד החוגים הדתיים המסורתיים, אנשים שצידדו בשיתוף פעולה עם הפולנים.

בראשית המאה ה- 19 עמד בראש הקהילה ד"ר ברנארד ררס (Raress). באותה תקופה לא היה לקהילה רב וכיהנו בה שני דיינים.

בנין הקהילה שימש כ"בית עם" ובו היה גם בית המרחץ היחיד בעיר. הקהילה קיימה מוסדות צדקה וגמילות חסדים. ביניהם מטבח ציבורי וארגון שטיפל בבריאות הילדים ובתברואה ציבורית.

בית ספר עברי של רשת "תרבות" פעל בעיר ובמשך זמן קצר הייתה שם גם גימנסיה יהודית.

ב- 1897 התארגן בקהילה ועד ציוני שהקים את ארגון "אהבת ציון". בנימין קלוגר (Kluger) מסקולה השתתף בקונגרס הציוני הראשון. לסניף אגודת ישראל במקום היתה השפעה ניכרת בקרב החוגים החרדיים בסקולה. סניפי המפלגות הציוניות: הציונים הכלליים, מזרחי ופועלי ציון שהוקמו בסקולה בראשית המאה ה- 20.

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918) התארגנו גם הציונים הרדיקליים שהתפלגו מן הציונים הכלליים באמצע שנות ה- 20, והתנועה הרביזיוניסטית התגבשה בסוף שנות ה- 20.

תנועת הנוער הראשונה בסקולה היתה "השומר הצעיר". בשנות ה- 30 של המאה העשרים הוקמו "הנוער הציוני" ו"בית"ר", שהיתה לתנועה גדולה בעיר, ואחר כך תנועת "הנוער השחר של הציונים הרדיקאליים". כל תנועות הנוער שיתפו פעולה במסגרת ארגון הגג "עזרה", שהפעיל מרכז הכשרה לעלייה לארץ ישראל. בני נוער יהודיים השתייכו גם לסניף המפלגה הקומוניסטית הבלתי-ליגלית.

חיי התרבות והחברה במקום התרכזו, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, סביב סניפי התנועות הציוניות ובהם השתלבו גם הקייטנים והנופשים. ברוב הסניפים היו ספריות עשירות. בסוף שנות ה- 20 הוקמה ליד מועדון הספורט "בר-כוכבא" ספרייה גדולה, באכסנייתה התקיים גם חוג לדרמה.

התנכלויות מאורגנות ליהודים בסקולה, כמו תקיפות סוחרים ופריצות לבתי יהודים, אירעו בשנות ה- 30 עם גל האנטישמיות שהתפשט בפולין בעקבות המשבר הכלכלי.

ב- 1939 ישבו בסקולה קרוב ל- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסיה כללית של כ- 8,000 נפש.


תקופת השואה
ב- 20 בספטמבר 1939, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא הסובייטי לסקולה. עסקי היהודים הוחרמו. מסחר פרטי צומצם בהדרגה, מוסדות הקהילה וכל האירגונים הציבוריים פורקו. יהודים השתדלו להשתלב בעבודה במוסדות הממשלה ובמפעליה ולזכות במעמד "פרודוקטיבי".

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) יצאו כמה יהודים מסקולה בעקבות הסובייטים הנסוגים. מקצתם גוייסו אחר כך לצבא האדום.

בתחילת יולי 1941 נכנס לסקולה צבא הונגריה (שהייתה בת ברית של גרמניה הנאצית). האוקראינים המקומיים פרעו ביהודים בעיר ובכפרי הסביבה. ההונגרים פעלו לצמצום ממדי הפרעות.

באוגוסט 1941 עברה השליטה באיזור הכבוש לידי הגרמנים. הם הקימו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו הציבו את יושב ראש ועד הקהילה האחרון, ד"ר ברנרד ררס, וכעבור זמן קצר רצחו אותו. הגרמנים לקחו גברים יהודים מגיל 14 עד 60 (פרט למועסקים במפעלים) לעבודות כפייה. השומרים התעללו בעובדים, הכו ואף רצחו בהם. בדצמבר 1941 ערכו הגרמנים מפקד באחד המפעלים, והוציאו להורג בירייה עשרים יהודים שנמצאו בלתי כשירים.

ב- 2 בספטמבר 1942 נערכה "אקציה" (פעולת חיסול) בסקולה. שוטרים גרמנים ואוקראינים פרצו לבתי היהודים וריכזום בחדר בבניין בית המשפט, במשך יומיים, ללא מזון ומים. הם הביאו לשם גם יהודים מכפרי הסביבה. הגרמנים והאוקראינים ירו במקום במאה אנשים חולים ותשושים, ואת השאר העבירו לסטרי (Stry) ויחד עם יהודי המקום – אל מחנה ההשמדה בלז'ץ (Belzec). בדרך קפצו רבים מן הקרונות, מעטים הצליחו לחזור לסקולה. בסקולה נותרו רק כ- 900 יהודים, שהועסקו במקומות עבודה חיוניים לגרמנים. בסוף שנת 1942 שוכנו כמה מאות יהודים בשני מחנות עבודה והשאר שולחו לגיטו בסטרי. כמה עשרות יהודים ברחו ליערות. ביוני 1943 חיסלו הגרמנים מחנה עבודה אחד ורצחו את שוכניו. באוגוסט חוסל מחנה העבודה השני. היהודים שלא נורו במקום נשלחו למחנה העבודה בבולחוב (Bolechow).

ב- 9 לאוגוסט 1944 שיחרר הצבא האדום את סקולה. כ- 20 יהודים חזרו לעיר, אבל נאלצו לעזוב מאימת האוקראינים הלאומניים שהמשיכו לרצוח יהודים. יהודי אחד, שהתיישב בסקולה לאחר המלחמה, נרצח.

דרוהוביץ' DROHOBYCZ


עיר מחוז במערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה במחוז לבוב, גליציה המזרחית, פולין.

 

הקהילה היהודית

אמנם כבר בראשית המאה ה-15 מתועדים קבלנים יהודים במכרות המלח בדרוהוביץ', אבל ב- 1578 הוטל איסור על מגורי יהודים בעיר, ורק בסוף המאה ה-17 שוב התיישבו שם יהודים, ומאז הם ריכזו בידיהם את המסחר והמלאכה וקהילה יהודית משגשגת התארגנה במקום. אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 עבר האזור לשליטת אוסטריה. התערבות השלטונות בחיי הקהילה והגדלת המסים הכבידו על יהודי העיר. מצבם השתפר עם התפתחות השימוש באוצרות הטבע שבסביבה, המלח והנפט.

היהודי הקר ביצע חיפושי נפט ראשונים ב-1810; באמצע המאה ה-19 הקים היהודי שריינר בית זיקוק בבוריסלאב הסמוכה. משפחות יהודיות התעשרו מתעשיית הנפט ומיצוא תוצריו, עד שחברות גדולות השתלטו על הנפט בהדרגה. בתחילת המאה ה-20 היו בדרוהוביץ' 159 מפעלים בבעלות יהודים, שפירנסו כ1,500 משפחות, שליש מהן יהודיות. יהודים התפרנסו גם כסוחרים ובעלי מלאכה ורבים היו פקידים ובעלי מקצועות חפשיים.

עם שובה של דרוהוביץ' לשליטת פולין העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה (1918- 1914) ובעקבות המשברים הכלכליים של סוף שנות העשרים, התרוששה הקהילה היהודית הגדולה במקום. בעיר נימנו אז כ-12,000 יהודים, שהיו %44 מכלל האוכלוסיה.


תחילה הייתה הקהילה היהודית בדרוהוביץ' כפופה לקהילת פשמישל (PRZEMYSL), ובשנות ה-60 של המאה ה-17 נהייתה לקהילה עצמאית.

בראשית המאה ה-17 נבנה בדרוהוביץ בית-כנסת. בשנות ה-20 של המאה ה-17 עלה בית-הכנסת באש, וב-1726, ברשות הבישוף, הוקם בית-כנסת חדש. ב-1733 קודש בדרוהוביץ בית-עלמין.

בראשית המאה ה-18 היו מוסדות הקהילת מגובשים ומאורגנים, ולדרוהוביץ' היו מסונפים יהודים שחיו בכפרי הסביבה. במחצית השנייה של המאה ה-18 התפשטו בעיר החסידות ותנועת ההשכלה.

ב-1788 נוסד בדרוהוביץ בית ספר יהודי מיסודו של הרץ הומברג.

בשנות ה-60 של המאה ה-19 תועדו בדרוהוביץ שני בתי-כנסת ו-24 בתי-מדרש. כ-8,000 יהודים ישבו אז בעיר.

בסוף המאה ה-19 נוסדה בדרוהוביץ אגודת "עושה חסד", שהפעילה קרן לעזרה רפואית לעניים ומטבחים ציבוריים. כן הוקמו "אגודה לחיסכון והלוואה" ו"בנק איגוד לאשראי".

בפולין בין שתי מלחמות העולם הוקמו בדרוהוביץ כמה מוסדות לתמיכה כספית ולעזרה הדדית וביניהם "הבנק העממי", "הבנק המסחרי" ושורה של קופות לגמילות חסדים. ועד הקהילה הקים מושב זקנים ובית יתומים, ותמך בבית החולים היהודי, בגני ילדים ובבית הספר תלמוד תורה. ב-1925 קודש בית עלמין חדש.

באותה העת היו בעיר בתי תפילה רבים, בית כנסת גדול ולידו בית מדרש. כן היו קלויזים (בתי תפילה ולימוד) של חסידי ז'ידיצ'וב (ZYDACZOW), סאדיגורה (SADIGURA) וקומרנו (KOMARNO). בדרוהוביץ היתה חצר אדמו"רות משושלת רי'זין סאדיגורה. ר' חיים יחיאל שפירא, היה מקורב לחוגים הציוניים, וב-1921 עלה לארץ-ישראל. ב-1927 נוסד בעיר בית- ספר "בית יעקב" לבנות. באחדים מגני-הילדים קיבלו הילדים חינוך עברי, ואורגנו קורסים לעברית למבוגרים. מראשית שנות ה-20 פעל במקום תיאטרון יהודי. ליד ה"טמפל" (בית הכנסת של "הנאורים") הייתה ספרייה עשירה למדעי היהדות.

בין סופרי ההשכלה שפעלו בדרוהוביץ' היה אהרון הירש זופניק, שפתח בית-דפוס עברי בעיר, ערך והוציא לאור את השבועון "דראהוביטשער צייטונג", שאליו צורף מדי פעם מוסף עברי "ציון".

הצייר מאוריצי גוטליב (1879-1856) והסופר הצייר ברונו שולץ, שנרצח בידי הנאצים ב-1942, היו בני דרוהוביץ'.


ב-1873 היו 16 יהודים בין 36 חברי מועצת העיר, וסגן ראש העיר היה יהודי. בסוף המאה ה-19 החלה פעילות ציונית. החוג הציוני הראשון "קדימה" קם ב-1883. אחרי הקונגרס הציוני הראשון (1987) נוסד בדרוהוביץ סניף ההסתדרות הציונית, חוג נשים ציוניות, החברה ליישוב ארץ-ישראל, "אהבת ציון" ואגודת-סטודנטים "מכביה". ובתחילת המאה ה-20 נוסדו חוגים ציוניים נוספים.

ב-1912 הוקם ארגון הנוער "יוגנד", שהיה מקורב למפלגה הסוציאליסטית היהודית (J.P.S.) ויצא לאור שבועון ציוני "דאס יידישע ווארט".

בשנים 1939-1919 היו בעיר סניפים של "הציונים הכלליים" "הציוני הראדיקאליים", "הציונים הרביזיוניסטים", "התאחדות" ו"מזרחי".

גם תנועות-הנוער "גורדוניה", "בוסליה", "השומר הצעיר", "בני עקיבא", "הנוער הציוני", "בית"ר", ואחרות פעלו בעיר. כן היו מועדוני ספורט של "בית"ר" ושל "הפועל". בשנות ה-30 הוקמה בעיר נקודת הכשרה לעלייה לארץ ישראל. ב-1938 - מסגרת גג משותפת לכל תנועות הנוער בשם "מרכז נוער", ובמסגרתה היו קורסים לעברית ומקהלה משותפת.

בבחירות לועד-הקהילה ב-1927 זכו הציונים ברוב קולות.

בדצמבר 1938 נופצו שמשות בבתי-הכנסת ובבתים פרטיים בידי האנדקים (.N.D, תנועה פולנית לאומנית ואנטישמית).

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בדרוהוביץ כ-17,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) באו לדרוהוביץ מאות פליטים יהודים מהאזורים שנכבשו בידי הגרמנים. באמצע ספטמבר כבשו הגרמנים גם את דרוהוביץ והחלו בחטיפת יהודים לעבודות-כפייה ובבזיזת רכושם.

ב-22 בספטמבר 1939, בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות פינו הגרמנים את העיר, ודרוהוביץ', ככל שטחי מזרח פולין, עברה לשליטת ברית המועצות. המנהיגים הציונים נאסרו, בתי הספר העבריים נסגרו ופליטים ממערב פולין נשלחו לפנים רוסיה.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) שוב כבשו הגרמנים את האזור ונכנסו לעיר ב-3 ביולי 1941. בסיוע אוקראינים מקומיים נרצחו ברחובות דרוהוביץ' 400 יהודים.

במארס ובאוגוסט 1942 נשלחו אלפי יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC) ו-600 נרצחו בעיר עצמה. ב-1 באוקטובר הוקם גיטו ל-9,000 היהודים שנותרו, לרבות פליטים מכפרי הסביבה. בסוף אוקטובר נשלחו לבלז'ץ עוד 2,300 יהודים ו-180 זקנים וחולים נרצחו ברחוב. יער ברוניצה (BRUNICA) שבקירבת העיר נעשה לקבר-המונים.

בדרוהוביץ' נותרו רק היהודים "הנחוצים" ומשפחותיהם, אלו שעבדו למען הגרמנים בבתי המלאכה שבעיר. ביולי 1943 נרצחו גם הם.

 

הקהילה היהודית אחרי השואה ובשנות ה - 2000

400 יהודים נותרו בחיים עם כניסת הצבא האדום לדרוהוביץ' באוגוסט 1944. עם הזמן עברו רובם לפולין, בדרכם לארץ ישראל או לארצות שמעבר לים.אולם יהודים המשיכו לגור בה גם בהמשך,אחרי שהגיעו אליה ממקומות אחרים.

בית הכנסת הגדול נבנה בשנים 65 - 1842 במקום בית הכנסת הקודם מעץ שנשרף בתחילת המאה.בית הכנסת היה הגדול ביותר באזור.עם הכיבוש הרוסי בשנת 1939 הוא נסגר ועם הכיבוש הגרמני בשנת 1941 הוא נפגע קשה.הגרמנים הפכו אותו לאורווה לסוסים ובהמשך למחסן מלח.אחרי המלחמה נפתחה במבנה חנות לרהיטים. בסוף המבנה ננטש ומצבו הורע.בשנת 1993 הוא הוחזר לקהילה היהודית שהחלה בשיפוצו.אולם השיפוץ הופסק בגלל מחסור בתקציב.בשנת 2008 המבנה הופעל חלקית וגם נחגג בו חג פורים.במבנה גם מוצגות תערוכות ציורים.

בית העלמין היהודי הישן נוסד במאה ה-17,קרוב לבניין בית הכנסת.הוא נהרס לגמרי ע"י הגרמנים בזמן השואה ולא נותרו בו מצבות.אחרי המלחמה נבנתה על שטחו שכונת מגורים.

בית העלמין היהודי החדש נפתח בתחילת המאה ה - 20 בצפון העיר,כאשר לא היה יותר מקום קבורה בבית העלמין הישן. הוא שימש לצרכי קבורה עד לשנות ה - 70 של המאה ה -20.בית העלמין נפגע בשנות השואה ואחריה, אולם נותרו בו כמה מצבות.הוא מוזנח ומלא צמחיה והקבר האחרון בו הוא משנת 1972.בבית העלמין יש אנדרטה לזכר 205 יהודים שנרצחו בשנת 1942 ע"י הגרמנים. בית העלמין מוקף בחומת לבנים ויש בו שער מברזל.

 

 

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי בוריסלאב
בוריסלאב BORISLAV

(בפולנית BORYSLAW)


עיר במחוז דרוהוביץ, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


בתחילת המאה ה-19 היתה בבוריסלאב קהילה יהודית קטנה. (האזור היה בשליטת אוסטריה מאז חלוקת פולין בסוף המאה ה-18). בשנות ה-60 של המאה היו במקום בית- כנסת מרכזי ובתי-מדרש אחדים, והקהילה היתה קשורה לקהילת דרוהוביץ. ב-1890 חיו בבוריסלאב 7,752 יהודים שהיו כ-%70 מכלל-האוכלוסיה. במקום הוקמו בית ספר עממי יהודי ובית-מרחץ. בקהילה פעלו אגודות צדקה וגמילות חסדים וביניהם ביקור-חולים, הכנסת-כלה ולינת-צדק. פעלה חברה קדישא וקודש בית עלמין.

עוד ב-1893 הוקם בית-ספר עברי משלים לילדים שלמדו בבתי-ספר כלליים, וב-1910 נחנך בעיר בית-ספר עברי מודרני. כן שכן בבוריסלאב "מרכז המורים העבריים בגליציה".


בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נודעה בוריסלאב כ"קליפורניה של גליציה" וסיפקה כ- %75 מתצרוכת הנפט של המדינה. יהודי-העיר היו מחלוצי תעשיית הנפט. עוד בשנות ה-20 של המאה ה-19 עשו יהודים נסיונות ראשונים להפקת נפט באזור.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 היו הפקת הנפט, זיקוקו ועיבוד "דונג האדמה" בעיקר בידי היהודים. יהודים עסקו בקידוחים, בהובלות ובפיקוח באתרי הקידוח.

עד 1880 הועסקו בתעשיית הנפט כ-2,500 גברים יהודים, וכ-500 נשים יהודיות, בהם רבים מישובי הסביבה. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, עם כניסת החברות הגדולות לאזור ועקב פיתוח שיטות הייצור, נושלו יהודים מעבודתם, מקצתם עזבו את בוריסלאב ו-500 פועלים מקצועיים היגרו לארצות הברית. ב-1900 נימנו בבוריסלאב 5,950 יהודים, כ-%60 מאוכלוסיית העיר.

יהודי בוריסלאב עסקו גם בהפקת גאז-אדמה ובהנחת הצנרת לשימושו. מהנדסים יהודים שכללו שיטות למדידת הגאז ולהפקת גזולין.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נזקקו כ%40 מיהודי העיר לתמיכת מוסדות הקהילה. בפולין העצמאית אחרי המלחמה עבדו כ-1,200 יהודים בתעשיית-הנפט. כן התפרנסו יהודי בוריסלאב ממסחר, והיו ביניהם בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים וטכניים. ב-1921 נימנו בעיר ובפרבריה 10,149 יהודים.

ציבור הסוחרים היהודיים היה מאורגן ב-3 אגודות: "אגודת סוחרים ותעשיינים", "אגודת סוחרים יהודיים" ו"אגודת סוחרים זעירים". בעלי-המלאכה התארגנו מ-1926 בארגון "יד חרוצים" ולידו פעלו קופת-חולים וקופת גמילות-חסדים.


ב-1887 נוסדה בבוריסלאב אגודת "חובבי-ציון", ופורקה בלחץ החרדים. ב-1892 נוסד ארגון "בני-ציון" ולידו הוקמו ספרייה ואולם קריאה. ב-1894 נפתח סניף "אחדות", וב- 1897 פעל בבוריסלאב ארגון "אהבת ציון" ולידו מועדון ללימוד עברית.

בתחילת המאה ה-20 נוסדו סניפי ההסתדרות הציונית, "המזרחי", "פועלי-ציון" וסניף ה- ז'פ"ס (המפלגה היהודית הסוציאליסטית). הפעילות הציונית נפסקה בימי מלחמת העולם הראשונה וחודשה אחריה. בשנות ה-30 נפתחו בבוריסלאב סניפי התנועה הציונית הרביזיוניסטית, ויצ"ו ואחרות. כן היו בעיר יהודים שפעלו במפלגה הקומוניסטית הפולנית שבמחתרת.

גם סניפי רוב תנועות הנוער הציוניות פעלו בעיר וקיימו חוגים ללימוד עברית, חוגים לדרמה, ספריות וחדרי קריאה.

בין ילידי העיר היה הסופר העברי מיכל ברקוביץ (1865-1935), ממנהיגי האגודה הציונית "ציון" בגליציה, מתרגם כתביו הציוניים של הרצל ומזכירו. הוא עסק בבלשנות שמית, כתב פירוש לתרגום אונקלוס והוציא לאור את כתבי הסוציאליסט היהודי אהרון ליברמן.


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבוריסלאב כ-13,000 יהודים.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה (1 בספטמבר 1939), ב-12 בספטמבר 1939, כבש הצבא הגרמני את בוריסלאב. חיילים גרמנים חטפו יהודים לעבודה, התעללו בהם ושדדו את רכושם, ולאומנים אוקראינים אירגנו פרעות ביהודים ורצחו כ-200. ב-22 בספטמבר (מוצאי יום הכיפורים), בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא הסובייטי לבוריסלאב. בארות-נפט, בתי-זיקוק ומפעלים אחרים בבעלות יהודית הולאמו, בעלי מלאכה אורגנו בקואופרטיבים, מוסדות הקהילה חדלו לפעול והמפלגות היהודיות פוזרו.

באביב 1940 נאסרו והוגלו לרוסיה עסקני ציבור יהודים ופעילי המפלגות הציוניות וה"בונד". קומוניסטים יהודים השתלבו בפקידות המינהל העירוני, בתעשייה ובמערכת החינוך. ב-1941, עם הפליטים היהודים מפולין הכבושה בידי הנאצים ועם יהודים שבאו לבוריסלאב מישובים קטנים בסביבה, נימנו בעיר 14,000 יהודים.

ב-22 ביוני 1941, עם המתקפה הגרמנית על ברית-המועצות, שוב נכבשה בוריסלאב בידי הגרמנים, כ-300 יהודים נרצחו בפוגרום שערכו אוקראינים ורכושם נשדד.לאחר הפוגרום הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם), שהיה ממונה על ביצוע הוראות הגרמנים ובעיקר על אספקת אנשים לעבודות כפייה וחלוקת מנות מזון מוקצבות. היודנראט טיפל גם בעזרה לנזקקים. באוגוסט 1941 הוקמה המשטרה היהודית.

ב-29 בנובמבר 1941 ערכו הגרמנים אקציה (פעולת חיסול) בעיר. במהלכה נרצחו 1,500 יהודים ביערות שבסביבה. בחורף אותה השנה מתו רבים מרעב וממחלות, יהודים נשלחו למחנות עבודה. ב-4 באוגוסט 1942 הייתה אקציה נוספת. כ-5,000 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). אחר-כך הוקמו שני גיטאות בעיר.

באקציה שלישית, באוקטובר 1942, שולחו כ-1,500 יהודים לבלז'ץ, הגיטאות נסגרו, ונאסרה היציאה מתחומיהם. עובדים יהודים שהועסקו בתעשיית הנפט רוכזו במחנה עבודה בעיר.

באקציה בנובמבר 1942 נרצחו כ-2,000 יהודים.

בימים 16 ו-17 בפברואר 1943 נרצחו ביריות כ-600 יהודים. בעלי-מלאכה ובעלי מקצועות חיוניים למשק הגרמני רוכזו בכמה בתים ובין אפריל ליוני 1943 חוסל הגטו.

יהודים שהצליחו להימלט והסתתרו ביערות נרצחו בראשית 1944 על-ידי כנופיות הלאומנים האוקראינים של באנדרה (BANDERA).

ב-13 באפריל 1944 החלו הגרמנים בחיסול מחנה-העבודה שבעיר וכ-600 יהודים הועברו למחנה פלאשוב (PLASZOW). יהודים נוספים הועברו לשם במאי וביוני. מקצת מיהודי בוריסלאב שולחו למחנה מאטהאוזן (MATHAUSEN). והאחרונים שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ ב-21 ביולי 1944.

במחנות העבודה, שהוסיפו להתקיים עד יולי 1944, פעלו כמה קבוצות מחתרת. מפקדה של אחת מהן נהרג בעת נסיון להתנקש במשגיח הגרמני.

ב-7 באוגוסט 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום. כ-200 יהודים יצאו ממחבואיהם ביערות, ועוד כ-200 יהודים שבו מברית-המועצות וממחנות בגרמניה. ב-1946 עזבו רובם את העיר, יצאו לפולין ומשם לארץ-ישראל ולמדינות אחרות.

מצבת זכרון, שהוקמה ליהודים חללי השואה, לא זכתה לטיפול; בית-העלמין היהודי נסגר ב-1959.

שנות ה-2000

נכון לשנת 1996 היו בעיר עדיין מעט יהודים, אולם נכון לשנת 2012 לא הייתה במקום קהילה יהודית ושום פעילות ממוסדת. בית העלמין שייך לעירייה. המקום לא מתוחזק ויש בו קבר אחים לא מסומן.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
Adolph Held

Adolph Held (1885-1969) US Yiddish journalist and labor leader.

He was born in Boryslav, Poland, and taken to the United States in 1892. There he worked for the Jewish Daily Forward serving as news editor and business manager. From 1917 to 1919 he was a Socialist member of New York City’s Board of Aldermen. Held was in Europe from 1920 to 1924 as European director of HIAS in which capacity he helped hundreds of thousands of Jewish immigrants to the US. From 1924 he was president of the Forward Association. In 1938 Held was elected national chairman of the Jewish Labor Committee. In 1945 he became welfare director of the International Ladies Garment Workers Union and from 1962, was general manager of the Jewish Daily Forward.

Mikhael Ringel

Mikhael Ringel (b. 1880) Zionist.

Born in Boryslaw, he was already an active Zionist while in high school. A lawyer by profession, he settled in Lvov in 1908. He worked on behalf of the Zionist Organization and was a founder of the Polish-language Zionist daily Nowy Dziennik and the Yiddish Zionist daily, Der Morgen. After World War I he was a Polish delegate to the Committee of Jewish Delegations at the Paris peace conference. A General Zionist, he attended several Zionist Congresses. From 1922-27 Ringel was a member of the Polish senate. During the Soviet occupation of Lvov in 1939-41 he was deported to the Soviet interior and no further word was received as to his fate.

הרץ
HERZ, HERTZ

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. הרץ הוא גרסה של השם הירש, שפירושו בגרמנית "צבי". בגרמנית. בתור שם יהודי, הרץ הוא תרגום לגרמנית של המונח העברי "לב". מילים מקבילות בשפות אחרות כוללות את לוב בערבית, ליופ בספרדית ובוז'ו בפורטוגלית. הרץ / הירש,שפירושו בגרמנית "צבי", הוא הכינוי המסורתי של השם המקראי נפתלי. נפתלי היה בנו השני של יעקוב ושל בלהה שפחת רחל (בראשית, ל,ח; מ"ט,כ"א). בברכת יעקוב, נפתלי מתואר כאיל. התרגום הגרמני הוא הירש וביידיש הרש, מילים שפירושן "צבי" וקרובות מבחינה פונטית למילה הרץ.

לב קשור לפעמים, בגלל צלילו הדומה, לשם המקראי לוי (בראשית, כ"ט,ל"ד).

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודיהרץ כוללים את המשורר, המחזאי והסופר הדני הנריק (היימן) הרץ (1870-1798); את הר ד"ר יוסף הרצן הרץ (1946-1872), יליד סלובקיה, אשר כיהן כרב ראשי של "הקהילות היהודיות המאוחדות" של בריטניה ושל חבר העמים הבריטי בין השנים 1946-1913, מחבר של סידור תפילות ושל פירושים לתורה, תומך נלהב בציונות אשר תרם להצלחת המו"ם בין התנועה הציונית לממשלת בריטניה שבסופו התקבלה "הצהרת בלפור" (1917); ואת הפיזיקאי הגרמני גוסטב הרץ (1950-1887), חתן פרס נובל בשנת 1925.

הרץ מתועד כשם משפחה יהודי עם עץ המשפחה של אנשל הרץ, המתעד את תולדות המשפחה על פני חמש מאות שנים בין 1930-1430. הרץ מתועד כשם משפחה יהודי עם הרופא והפילוסוף הגרמני מרקוס הרץ (1803-1747) ועם רעייתו, הנרייטה הרץ (1847-1764), אשת חברה בברלין, גרמניה. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הרץ כוללים את הרופא והפילוסוף הגרמני מרקוס הרץ (1803-1747); ובמאה ה-20 את הסופר והעורך האמריקאי יליד גרמניה אמיל הרץ.
הופמן
HOFMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

הוף היא מילה גרמנית שפירושה "חווה" או "חצר", כולל במובן של "חצר מלכותי". פירוש השם הופמן יכול להיות "חוואי" או "איש החצר". במזרח אירופה החל מהמאה ה-14 אורח החיים ופרנסתם של היהודים שהתגוררו מחוץ לערים ועיירות היו קשורים עם חיי תושבי הכפרים ופעילותם הכלכלית. "יהודי החצר" (הופיודן, בגרמנית) היו פעילים במסחר, בנקאות ודיפלומטיה ושימשו כמנהיגים של הקהילות היהודיות מסוף המאה ה-16 ועד המאה ה-18, בעיקר בארצות מרכז אירופה, אבל גם בפולין, בארצות צפון אירופה ובאנגליה. על פי סברה אחת שם זה יכול להיות קשור בשם המקראי יעקוב. על פי סברה אחרת שם זה הוא קיצור של המילה הופנוג שפירושה בגרמנית תקווה, והיא תרגום של השם העברי תקווה. על פי הסבר זה פירוש השם הופמן הוא "בעל תקווה".

הופמן מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1808 במזרח צרפת ובשנת 1813 במקלנבורג, גרמניה.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי הופמן כוללים את ג'ון ה. הופמן, פסיכולוג ישראלי יליד גרמניה, מייסד החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה; והמוסיקולוג הישראלי יליד פולין, שלומה הופמן, נשיא החברה המוסיקולוגית הישראלית.
תיאודור בנימין זאב הרצל

תיאודור בנימין זאב הרצל (1860-1904), עיתונאי, מייסד הציונות המדינית וההסתדרות הציונית העולמית, נולד ב-2 במאי 1860, בבודפשט, הונגריה (אז באימפריה האוסטרית) למשפחה יהודית מהמעמד בינוני. הרצל למד בבית ספר מדעי בעל אוריינטציה גרמנית, אבל בגלל האנטישמיות המקומית עבר בשנת 1875 לבית ספר בעל צביון יהודי, שתלמידיו היו בעיקר יהודים. המשפחה עברה לווינה, אוסטריה, שהייתה אז עיר הבירה של האימפריה האוסטרו הונגריה, שם הרצל למד באוניברסיטה לקראת דוקטורט במשפטים, אותו סיים ב-1884.
הרצל עבד לפרקי זמן קצרים בווינה ובזלצבורג. בשלב מסוים נטש את קריירת עריכת הדין והתמסר לכתיבה, בעיקר מחזות, שכמה מהם אף נחלו הצלחה רבה. ב-1889 נשא הרצל לאישה את ג'ולי, בתו של איש עסקים יהודי וינאי אמיד ולזוג נולדו שלושה ילדים.
אחרי שמונה לכתב בפריז של ה-"נויה פרייה פרסה", עיתון ווינאי ליברלי מוביל, הגיע הרצל לפריז, יחד עם אשתו בסתיו 1891, רק כדי לגלות שצרפת הייתה רדופה על ידי אותה האנטישמיות בה נתקל באוסטריה.
בזמן שהותו בפריז הרצל נהיה פוליטי יותר ויותר. פרשת דרייפוס שכנעה אותו שיש רק פתרון אחד לבעיה היהודית: הגירה המונית של יהודים מאירופה והקמתה של מולדת יהודית, רצוי בארץ ישראל.
המחשבות והרעיונות שלו התגבשו למאמר שבמקור התכוון לשלוח למשפחת רוטשילד, ולבסוף פורסם בשנת 1896 תחת השם "מדינת יהודים". החיבור הפך לספר, ששינה את מהלך ההיסטוריה היהודית. רעיונותיו של הרצל התקבלו בחום בעיקר במדינות מזרח אירופה שם המוני היהודים הנרדפים היו להוטים למצוא דרך להיחלץ ממצבם. דבר שבא לידי ביטוי בכך שתנועת "חובבי ציון" קראה להרצל ליטול על עצמו את הנהגת התנועה.
ב-1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוויץ והתנועה הציונית הוקמה. הרצל נבחר כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, והקים גם את השבועון "די ולט".
אלטנוילנד ("ארץ ישנה חדשה"), ספרו השני של הרצל, שהיה רומן אוטופי-חזוני המתאר את החיים במדינה היהודית העתידית שתוקם בארץ ישראל, יצא לאור בשנת 1902. במהלך השנים הבאות נסע הרצל ברחבי אירופה והמזרח התיכון וערך סדרה ארוכה של פגישות פוליטיות עם מנהיגים אירופאים בולטים בניסיון לגייסם לעניין הציוני. הוא ביקש את תמיכתו של הקיסר הגרמני, מלך איטליה והאפיפיור ובנוסף ניסה לשכנע את הסולטן התורכי להעניק אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. כמו כן, הוא פגש את שר החוץ הרוסי במטרה לשכנעו להפסיק את האלימות נגד יהודי רוסיה.
ההצעה האטרקטיבית ביותר של הבעת תמיכה הגיעה לבסוף מבריטניה. עם זאת הקונגרס הציוני הרביעי ב- 1903 דחה הצעה זו הקוראת להקמת אוטונומיה יהודית במזרח אפריקה, וזאת בניגוד לדעתו של הרצל שראה בהצעה פתרון למקלט זמני עבור האוכלוסייה היהודית של מזרח אירופה.
שנה לאחר מכן, מצב ליבו של הרצל החמיר וזמן קצר לאחר מכן הוא נפטר מדלקת ריאות בבית הבראה באדלאך, אוסטריה, ב-3 ביולי 1904 (כ' בתמוז). הרצל נקבר בווינה, להלווייתו הגיעו יהודים מכל רחבי אירופה, שהרגישו יתומים מאביהם הרוחני. באוגוסט 1949 מולאה בקשתו להיטמן במדינת ישראל שזה עתה הוקמה ועצמותיו נקברו בהר הרצל בירושלים, הנקרא על שמו.
יום כ' בתמוז הוכרז מאז בישראל כיום זיכרון לאומי לאבי האומה היהודית-בנימין זאב הרצל.

פולין

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

סטרי
סטרי Stryj

עיר במחוז דרוהוביץ (DROGOBYCH, בעבר DROHOBYCZ), גליל לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה במחוז סטאניסלאבוב, מזרח פולין.


סטרי נוסדה כעיר מלכותית בסוף המאה ה-14. ב-1431 זכתה למעמד של עיר. עם התפתחות המסחר עם הונגריה בתחילת המאה ה-16 הזמין המושל הפולני יהודים להתיישב בעיר. המלך סטפאן באטורי אף העניק ליהודים זכויות שוות לשאר העירונים, למורת רוחם של אנשי המקום. היהודים עסקו במסחר סיטוני וקמעוני, בחכירת מכס, בישול בירה וייצור יינות. במאה ה-18 ייבאו יינות וסוסים מהונגריה, עסקו בגידול בקר, חכרו אחוזות, סחרו בתבואה, במלח ובבדים. היו ביניהם גם צורפים וחייטים.

ב-1662 נרשמו בעיר 70 תושבים יהודיים ומלך פולין יאן סובייסקי ציווה לקיים יום שוק שני, שיחול ביום חול. עוד בהיותו מושל העיר הורה סובייסקי לשתף שני נציגים של הקהל בדיון על מסי העיריה. כעשר שנים נמשך משפטם של יהודים שהואשמו בגניבת כלי- פולחן מכנסייה, עד שבוטל ב-1708.

אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 הייתה סטרי בשליטת אוסטריה (ככל שטחי דרום פולין, שנקראו גליציה). בסוף המאה היו בקהילה 453 משפחות יהודיות, והתחילה להסתמן בה השפעה חסידית חזקה. בין רבני התקופה היואריה לייב בן יוסף הכהן הלר ויעקב לורברבוים.

עם הגבלת המסחר במשקאות ובעסקי החכירה בשנות ה-20 של המאה ה-19 גדל מספר המשפחות היהודיות שהתפרנסו מחייטות, נגרות, אפייה, פחחות וממסחר הפרוות. בשנות ה-70 הקימו יהודים בית-יציקה ובתי חרושת לעיבוד עץ, לעשיית סבון ולגפרורים. באותה העת נוסד בית חולים יהודי.

בשנות ה-80 נתן הסופר יצחק אהרן ברנפלד שיעורי דת בבתי הספר התיכוניים הממשלתיים בעיר, וב-1910 נפתחה פנימייה לתלמידים יהודיים מהאיזור.

עם עליית התודעה הלאומית היהודית נוסדה ב-1891 אגודה לטיפוח יישוב ארץ-ישראל, בשם "אדמת ישראל", ושנתיים לאחר-מכן התארגנה הסתדרות הפועלים הראשונה בקהילה.

בתחילת מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) סבלו היהודים מפלישת הרוסים. בתום המלחמה ארגנו הגנה עצמית ובימיה הקצרים של הרפובליקה האוקראינית המערבית (1918, 1919) פעל ועד יהודי, הוקמה מיליציה יהודית ויצא לאור שבועון יהודי.

תחת שלטון פולין בין שתי מלחמות העולם פעלו בסטרי כל המפלגות הציוניות ו"אגודת- ישראל". הוקמו בית-ספר מקצועי מטעם הג'וינט ומוסדות "תרבות" ו"שפה ברורה". עם בני המקום נמנו הגיאוגרף אברהם יעקב בראוור והמחנך אייזיק זילברשלאג. את החיים היהודיים בעיר בין שתי מלחמות העולם תיאר בהרחבה הסופר י' סטריקובסקי, שכתב בפולנית.

ב-1931 ישבו בסטרי כ-10,870 יהודים ומספרם גדל במעט ערב מלחמת העולם השנייה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברה סטרי ככל מזרח פולין לשליטת ברית המועצות. המוסדות היהודים נסגרו, פעילות קהילתית ופוליטית נפסקה ועסקני ציבור הוגלו לפנים רוסיה.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נאסרו יהודים שהיו פעילים במשטר הסובייטי ואחדים מהם הוצאו להורג. משכבשו הגרמנים את סטרי, רצחו אוקראינים לאומניים מאות יהודים בעיר. הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) בראשות אוסקאר הוטרר. בנובמבר 1941 רצחו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים 1,200 יהודים ביער סמוך לעיר, ובחורף 1942-1941 נחטפו צעירים יהודים לעבודות כפייה. במאי 1942 נערכה אקציה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו יהודים רבים. באקציות נוספות בספטמבר ובאוקטובר נשלחו אלפים למחנה ההשמדה בלז'ץ.

לפני הקמת הגיטו ב-1 בדצמבר 1942, הצליחו מעטים להמלט להונגריה דרך הרי הקרפטים. בסוף פברואר, ראשית מרס 1943 נרצחו באקציה נוספת עוד כ-1,000 יהודים. ביוני 1943 חוסל הגיטו. יהודים נכלאו בבית הכנסת, נרצחו בבית העלמין והגיטו הועלה באש.

עד אוגוסט 1943 נרצחו גם עובדי הכפייה ולאחר מכן עסקו הגרמנים בחיפושים אחר יהודים מסתתרים. רק מעטים נשארו בחיים עם כניסת הצבא האדום ב-8 באוגוסט 1944.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

יהודים בודדים שרדו אחרי השואה. אליהם הצטרפו כמה עשרות יהודים שאינם ילידי המקום. הקבוצה נפגשת בבתים פרטים היות ואין מרכז קהילתי קבוע. בית הכנסת בעיר נהרס. על בית העלמין הישן נבנו בתים ובית העלמין החדש נהרס ברובו.

בעיר ישנה אנדרטה לזכר חללי המלחמה הסובייטים. ביער שמחוץ לעיר ישנו קבר אחים גדול ולידו אנדרטה שהוקמה ביוזמת פרופסור אדם זלינסקי, שגם פרסם ספר על תולדות השואה בעיר.

בשנת 2002 נפטר היהודי האחרון שנולד וחי בסטרי.

סקולה
סקולה Skole

(במקורות היהודים: סקאליע, סקאליא)

עיר במחוז איוואנו פרנקובסק (Ivano Frankoesk, בעבר סטניסלבוב Stanislawow), אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.

סקולה נוסדה במאה ה- 11 על צומת דרכים מרכזי בנסיכות האליץ (Halicz). אחרי חלוקת פולין, בסוף המאה ה- 18, היה האזור בשליטת אוסטריה. בסוף המאה ה- 19 קיבלה סקולה מעמד של עיר ושימשה כעיר נפה בראשית המאה ה- 20.

יהודים התיישבו בסקולה בראשית המאה ה- 18 וסחרו בבקר. ברבע האחרון של המאה ה- 19 חיו בסקולהכ- 1,300 יהודים, שהיו יותר מ- 50 אחוזים מאוכלוסיית העיר. בשנות ה- 40 של המאה ה- 19 הוקמו במקום מנסרה גדולה, שהתמחתה בייצור לוחות לכינורות ולכלי נגינה אחרים, בית חרושת לאתי חפירה ובית חרושת לגפרורים. בבתי החרושת הועסקו עשרות עובדים יהודים.

בסוף המאה ה- 19 נהייתה סקולה למקום קיט ויהודים רבים התפרנסו מענף זה, חלקם כעצמאים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפרנסו היהודים בסקולה בעיקר מענף הקיט. היו גם יהודים חייטים ובעלי מלאכה אחרים, עגלונים וסוחרים זעירים. בעלי המלאכה היהודיים היו מאורגנים ב"יד חרוצים", ב- 1928 הקימו עם הסוחרים קופת גמילות חסדים וב- 1935 הוקם בנק קואופרטיבי לאשראי, בתמיכת ה"ג'וינט".

קהילה עצמאית התארגנה בסקולה במחצית השנייה של המאה ה- 18. אחד החסידים הראשונים במקום, ר' יהודה סקולר, עלה באותה תקופה לארץ ישראל והתיישב בצפת.

בין רבני סקולה היו יהודה לייב ב"ר משה בעל "שבט מיהודה", שכיהן משנת 1780 ובנו משה בעל "פני משה", שכיהן מ- 1800.

בסוף המאה ה- 19 השתתפו יהודי הקהילה בבחירות הראשונות לעירייה וזכו ברוב. בראש הקהילה עמדו אז, לצד החוגים הדתיים המסורתיים, אנשים שצידדו בשיתוף פעולה עם הפולנים.

בראשית המאה ה- 19 עמד בראש הקהילה ד"ר ברנארד ררס (Raress). באותה תקופה לא היה לקהילה רב וכיהנו בה שני דיינים.

בנין הקהילה שימש כ"בית עם" ובו היה גם בית המרחץ היחיד בעיר. הקהילה קיימה מוסדות צדקה וגמילות חסדים. ביניהם מטבח ציבורי וארגון שטיפל בבריאות הילדים ובתברואה ציבורית.

בית ספר עברי של רשת "תרבות" פעל בעיר ובמשך זמן קצר הייתה שם גם גימנסיה יהודית.

ב- 1897 התארגן בקהילה ועד ציוני שהקים את ארגון "אהבת ציון". בנימין קלוגר (Kluger) מסקולה השתתף בקונגרס הציוני הראשון. לסניף אגודת ישראל במקום היתה השפעה ניכרת בקרב החוגים החרדיים בסקולה. סניפי המפלגות הציוניות: הציונים הכלליים, מזרחי ופועלי ציון שהוקמו בסקולה בראשית המאה ה- 20.

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918) התארגנו גם הציונים הרדיקליים שהתפלגו מן הציונים הכלליים באמצע שנות ה- 20, והתנועה הרביזיוניסטית התגבשה בסוף שנות ה- 20.

תנועת הנוער הראשונה בסקולה היתה "השומר הצעיר". בשנות ה- 30 של המאה העשרים הוקמו "הנוער הציוני" ו"בית"ר", שהיתה לתנועה גדולה בעיר, ואחר כך תנועת "הנוער השחר של הציונים הרדיקאליים". כל תנועות הנוער שיתפו פעולה במסגרת ארגון הגג "עזרה", שהפעיל מרכז הכשרה לעלייה לארץ ישראל. בני נוער יהודיים השתייכו גם לסניף המפלגה הקומוניסטית הבלתי-ליגלית.

חיי התרבות והחברה במקום התרכזו, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, סביב סניפי התנועות הציוניות ובהם השתלבו גם הקייטנים והנופשים. ברוב הסניפים היו ספריות עשירות. בסוף שנות ה- 20 הוקמה ליד מועדון הספורט "בר-כוכבא" ספרייה גדולה, באכסנייתה התקיים גם חוג לדרמה.

התנכלויות מאורגנות ליהודים בסקולה, כמו תקיפות סוחרים ופריצות לבתי יהודים, אירעו בשנות ה- 30 עם גל האנטישמיות שהתפשט בפולין בעקבות המשבר הכלכלי.

ב- 1939 ישבו בסקולה קרוב ל- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסיה כללית של כ- 8,000 נפש.


תקופת השואה
ב- 20 בספטמבר 1939, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא הסובייטי לסקולה. עסקי היהודים הוחרמו. מסחר פרטי צומצם בהדרגה, מוסדות הקהילה וכל האירגונים הציבוריים פורקו. יהודים השתדלו להשתלב בעבודה במוסדות הממשלה ובמפעליה ולזכות במעמד "פרודוקטיבי".

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) יצאו כמה יהודים מסקולה בעקבות הסובייטים הנסוגים. מקצתם גוייסו אחר כך לצבא האדום.

בתחילת יולי 1941 נכנס לסקולה צבא הונגריה (שהייתה בת ברית של גרמניה הנאצית). האוקראינים המקומיים פרעו ביהודים בעיר ובכפרי הסביבה. ההונגרים פעלו לצמצום ממדי הפרעות.

באוגוסט 1941 עברה השליטה באיזור הכבוש לידי הגרמנים. הם הקימו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו הציבו את יושב ראש ועד הקהילה האחרון, ד"ר ברנרד ררס, וכעבור זמן קצר רצחו אותו. הגרמנים לקחו גברים יהודים מגיל 14 עד 60 (פרט למועסקים במפעלים) לעבודות כפייה. השומרים התעללו בעובדים, הכו ואף רצחו בהם. בדצמבר 1941 ערכו הגרמנים מפקד באחד המפעלים, והוציאו להורג בירייה עשרים יהודים שנמצאו בלתי כשירים.

ב- 2 בספטמבר 1942 נערכה "אקציה" (פעולת חיסול) בסקולה. שוטרים גרמנים ואוקראינים פרצו לבתי היהודים וריכזום בחדר בבניין בית המשפט, במשך יומיים, ללא מזון ומים. הם הביאו לשם גם יהודים מכפרי הסביבה. הגרמנים והאוקראינים ירו במקום במאה אנשים חולים ותשושים, ואת השאר העבירו לסטרי (Stry) ויחד עם יהודי המקום – אל מחנה ההשמדה בלז'ץ (Belzec). בדרך קפצו רבים מן הקרונות, מעטים הצליחו לחזור לסקולה. בסקולה נותרו רק כ- 900 יהודים, שהועסקו במקומות עבודה חיוניים לגרמנים. בסוף שנת 1942 שוכנו כמה מאות יהודים בשני מחנות עבודה והשאר שולחו לגיטו בסטרי. כמה עשרות יהודים ברחו ליערות. ביוני 1943 חיסלו הגרמנים מחנה עבודה אחד ורצחו את שוכניו. באוגוסט חוסל מחנה העבודה השני. היהודים שלא נורו במקום נשלחו למחנה העבודה בבולחוב (Bolechow).

ב- 9 לאוגוסט 1944 שיחרר הצבא האדום את סקולה. כ- 20 יהודים חזרו לעיר, אבל נאלצו לעזוב מאימת האוקראינים הלאומניים שהמשיכו לרצוח יהודים. יהודי אחד, שהתיישב בסקולה לאחר המלחמה, נרצח.

דרוהוביץ'

דרוהוביץ' DROHOBYCZ


עיר מחוז במערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה במחוז לבוב, גליציה המזרחית, פולין.

 

הקהילה היהודית

אמנם כבר בראשית המאה ה-15 מתועדים קבלנים יהודים במכרות המלח בדרוהוביץ', אבל ב- 1578 הוטל איסור על מגורי יהודים בעיר, ורק בסוף המאה ה-17 שוב התיישבו שם יהודים, ומאז הם ריכזו בידיהם את המסחר והמלאכה וקהילה יהודית משגשגת התארגנה במקום. אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 עבר האזור לשליטת אוסטריה. התערבות השלטונות בחיי הקהילה והגדלת המסים הכבידו על יהודי העיר. מצבם השתפר עם התפתחות השימוש באוצרות הטבע שבסביבה, המלח והנפט.

היהודי הקר ביצע חיפושי נפט ראשונים ב-1810; באמצע המאה ה-19 הקים היהודי שריינר בית זיקוק בבוריסלאב הסמוכה. משפחות יהודיות התעשרו מתעשיית הנפט ומיצוא תוצריו, עד שחברות גדולות השתלטו על הנפט בהדרגה. בתחילת המאה ה-20 היו בדרוהוביץ' 159 מפעלים בבעלות יהודים, שפירנסו כ1,500 משפחות, שליש מהן יהודיות. יהודים התפרנסו גם כסוחרים ובעלי מלאכה ורבים היו פקידים ובעלי מקצועות חפשיים.

עם שובה של דרוהוביץ' לשליטת פולין העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה (1918- 1914) ובעקבות המשברים הכלכליים של סוף שנות העשרים, התרוששה הקהילה היהודית הגדולה במקום. בעיר נימנו אז כ-12,000 יהודים, שהיו %44 מכלל האוכלוסיה.


תחילה הייתה הקהילה היהודית בדרוהוביץ' כפופה לקהילת פשמישל (PRZEMYSL), ובשנות ה-60 של המאה ה-17 נהייתה לקהילה עצמאית.

בראשית המאה ה-17 נבנה בדרוהוביץ בית-כנסת. בשנות ה-20 של המאה ה-17 עלה בית-הכנסת באש, וב-1726, ברשות הבישוף, הוקם בית-כנסת חדש. ב-1733 קודש בדרוהוביץ בית-עלמין.

בראשית המאה ה-18 היו מוסדות הקהילת מגובשים ומאורגנים, ולדרוהוביץ' היו מסונפים יהודים שחיו בכפרי הסביבה. במחצית השנייה של המאה ה-18 התפשטו בעיר החסידות ותנועת ההשכלה.

ב-1788 נוסד בדרוהוביץ בית ספר יהודי מיסודו של הרץ הומברג.

בשנות ה-60 של המאה ה-19 תועדו בדרוהוביץ שני בתי-כנסת ו-24 בתי-מדרש. כ-8,000 יהודים ישבו אז בעיר.

בסוף המאה ה-19 נוסדה בדרוהוביץ אגודת "עושה חסד", שהפעילה קרן לעזרה רפואית לעניים ומטבחים ציבוריים. כן הוקמו "אגודה לחיסכון והלוואה" ו"בנק איגוד לאשראי".

בפולין בין שתי מלחמות העולם הוקמו בדרוהוביץ כמה מוסדות לתמיכה כספית ולעזרה הדדית וביניהם "הבנק העממי", "הבנק המסחרי" ושורה של קופות לגמילות חסדים. ועד הקהילה הקים מושב זקנים ובית יתומים, ותמך בבית החולים היהודי, בגני ילדים ובבית הספר תלמוד תורה. ב-1925 קודש בית עלמין חדש.

באותה העת היו בעיר בתי תפילה רבים, בית כנסת גדול ולידו בית מדרש. כן היו קלויזים (בתי תפילה ולימוד) של חסידי ז'ידיצ'וב (ZYDACZOW), סאדיגורה (SADIGURA) וקומרנו (KOMARNO). בדרוהוביץ היתה חצר אדמו"רות משושלת רי'זין סאדיגורה. ר' חיים יחיאל שפירא, היה מקורב לחוגים הציוניים, וב-1921 עלה לארץ-ישראל. ב-1927 נוסד בעיר בית- ספר "בית יעקב" לבנות. באחדים מגני-הילדים קיבלו הילדים חינוך עברי, ואורגנו קורסים לעברית למבוגרים. מראשית שנות ה-20 פעל במקום תיאטרון יהודי. ליד ה"טמפל" (בית הכנסת של "הנאורים") הייתה ספרייה עשירה למדעי היהדות.

בין סופרי ההשכלה שפעלו בדרוהוביץ' היה אהרון הירש זופניק, שפתח בית-דפוס עברי בעיר, ערך והוציא לאור את השבועון "דראהוביטשער צייטונג", שאליו צורף מדי פעם מוסף עברי "ציון".

הצייר מאוריצי גוטליב (1879-1856) והסופר הצייר ברונו שולץ, שנרצח בידי הנאצים ב-1942, היו בני דרוהוביץ'.


ב-1873 היו 16 יהודים בין 36 חברי מועצת העיר, וסגן ראש העיר היה יהודי. בסוף המאה ה-19 החלה פעילות ציונית. החוג הציוני הראשון "קדימה" קם ב-1883. אחרי הקונגרס הציוני הראשון (1987) נוסד בדרוהוביץ סניף ההסתדרות הציונית, חוג נשים ציוניות, החברה ליישוב ארץ-ישראל, "אהבת ציון" ואגודת-סטודנטים "מכביה". ובתחילת המאה ה-20 נוסדו חוגים ציוניים נוספים.

ב-1912 הוקם ארגון הנוער "יוגנד", שהיה מקורב למפלגה הסוציאליסטית היהודית (J.P.S.) ויצא לאור שבועון ציוני "דאס יידישע ווארט".

בשנים 1939-1919 היו בעיר סניפים של "הציונים הכלליים" "הציוני הראדיקאליים", "הציונים הרביזיוניסטים", "התאחדות" ו"מזרחי".

גם תנועות-הנוער "גורדוניה", "בוסליה", "השומר הצעיר", "בני עקיבא", "הנוער הציוני", "בית"ר", ואחרות פעלו בעיר. כן היו מועדוני ספורט של "בית"ר" ושל "הפועל". בשנות ה-30 הוקמה בעיר נקודת הכשרה לעלייה לארץ ישראל. ב-1938 - מסגרת גג משותפת לכל תנועות הנוער בשם "מרכז נוער", ובמסגרתה היו קורסים לעברית ומקהלה משותפת.

בבחירות לועד-הקהילה ב-1927 זכו הציונים ברוב קולות.

בדצמבר 1938 נופצו שמשות בבתי-הכנסת ובבתים פרטיים בידי האנדקים (.N.D, תנועה פולנית לאומנית ואנטישמית).

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בדרוהוביץ כ-17,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) באו לדרוהוביץ מאות פליטים יהודים מהאזורים שנכבשו בידי הגרמנים. באמצע ספטמבר כבשו הגרמנים גם את דרוהוביץ והחלו בחטיפת יהודים לעבודות-כפייה ובבזיזת רכושם.

ב-22 בספטמבר 1939, בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות פינו הגרמנים את העיר, ודרוהוביץ', ככל שטחי מזרח פולין, עברה לשליטת ברית המועצות. המנהיגים הציונים נאסרו, בתי הספר העבריים נסגרו ופליטים ממערב פולין נשלחו לפנים רוסיה.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) שוב כבשו הגרמנים את האזור ונכנסו לעיר ב-3 ביולי 1941. בסיוע אוקראינים מקומיים נרצחו ברחובות דרוהוביץ' 400 יהודים.

במארס ובאוגוסט 1942 נשלחו אלפי יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC) ו-600 נרצחו בעיר עצמה. ב-1 באוקטובר הוקם גיטו ל-9,000 היהודים שנותרו, לרבות פליטים מכפרי הסביבה. בסוף אוקטובר נשלחו לבלז'ץ עוד 2,300 יהודים ו-180 זקנים וחולים נרצחו ברחוב. יער ברוניצה (BRUNICA) שבקירבת העיר נעשה לקבר-המונים.

בדרוהוביץ' נותרו רק היהודים "הנחוצים" ומשפחותיהם, אלו שעבדו למען הגרמנים בבתי המלאכה שבעיר. ביולי 1943 נרצחו גם הם.

 

הקהילה היהודית אחרי השואה ובשנות ה - 2000

400 יהודים נותרו בחיים עם כניסת הצבא האדום לדרוהוביץ' באוגוסט 1944. עם הזמן עברו רובם לפולין, בדרכם לארץ ישראל או לארצות שמעבר לים.אולם יהודים המשיכו לגור בה גם בהמשך,אחרי שהגיעו אליה ממקומות אחרים.

בית הכנסת הגדול נבנה בשנים 65 - 1842 במקום בית הכנסת הקודם מעץ שנשרף בתחילת המאה.בית הכנסת היה הגדול ביותר באזור.עם הכיבוש הרוסי בשנת 1939 הוא נסגר ועם הכיבוש הגרמני בשנת 1941 הוא נפגע קשה.הגרמנים הפכו אותו לאורווה לסוסים ובהמשך למחסן מלח.אחרי המלחמה נפתחה במבנה חנות לרהיטים. בסוף המבנה ננטש ומצבו הורע.בשנת 1993 הוא הוחזר לקהילה היהודית שהחלה בשיפוצו.אולם השיפוץ הופסק בגלל מחסור בתקציב.בשנת 2008 המבנה הופעל חלקית וגם נחגג בו חג פורים.במבנה גם מוצגות תערוכות ציורים.

בית העלמין היהודי הישן נוסד במאה ה-17,קרוב לבניין בית הכנסת.הוא נהרס לגמרי ע"י הגרמנים בזמן השואה ולא נותרו בו מצבות.אחרי המלחמה נבנתה על שטחו שכונת מגורים.

בית העלמין היהודי החדש נפתח בתחילת המאה ה - 20 בצפון העיר,כאשר לא היה יותר מקום קבורה בבית העלמין הישן. הוא שימש לצרכי קבורה עד לשנות ה - 70 של המאה ה -20.בית העלמין נפגע בשנות השואה ואחריה, אולם נותרו בו כמה מצבות.הוא מוזנח ומלא צמחיה והקבר האחרון בו הוא משנת 1972.בבית העלמין יש אנדרטה לזכר 205 יהודים שנרצחו בשנת 1942 ע"י הגרמנים. בית העלמין מוקף בחומת לבנים ויש בו שער מברזל.