חיפוש
הפריט שבחרת:
תמונות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

הנשיא בורגיבה וראשי הקהילה היהודית בתוניס, תוניסיה, 1955

הדפסה
שיתוף
הנשיא חביב בורגיבה וראשי הקהילה היהודית,
תוניס, תוניסיה, 1955.
בורגיבה מחבק את נשיא הקהילה שארל חדאד, הרב הראשי
מואיס כהן עומד מימינו של חדאד.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שארל חדאד, מארסיי)
מספר פריט:
214085
רכישת תמונות: חלק מהתמונות ניתנות לרכישה, לפרטים נוספים- לחצו כאן, אנא וודאו שיש לכם את מספר יחידת תמונה (כפי שמופיע למעלה)
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

תוניס

Tunis

בערבית:  تونس


בירת תוניסיה והגדולה בעריה, שוכנת בצפון מזרח המדינה.

יהודים חיו במקום כבר בימי קרתגו הפונית (שנחרבה ב- 146 לפני הספירה). יהודי הפרובינקיה הרומית באפריקה (במאות הראשונות לספירה) נהנו מיחס סובלני, שאיפשר להם לחיות לפי דתם. במאה הרביעית, כשהוכרזה הנצרות כדת המדינה, הוטלו על היהודים חוקים מפלים, ומצבם הלך והחמיר עד לכיבוש הערבי ב- 698.

מהמאה השביעית ועד למאה ה- 11 היה יישוב יהודי דליל בפרברי תוניס; באותה תקופה היה המרכז ליהודי צפון אפריקה בעיר קאירואן שבצפון מזרח תוניסיה. סמוך לירידת המרכז בקאירואן (1057), נוסד הרובע היהודי של תוניס - תארת אל יהוד, לפי המסורת, בזמנו של השליט סידי מאחרז (Sidi Mahrez, נפטר 1022).

בשנת 1159 כבשה שושלת המוחידון (מוסלמים דתיים קיצוניים, שהשתלטו ממרוקו על כל צפון אפריקה ודרום ספרד) את תוניס. הם טבחו בתושבי העיר היהודים ובנוצרים, אשר סרבו להתאסלם וכפו על כל יהודי המאגרב (צפון אפריקה) לשאת אות מזהה וללבוש תלבושת מסוימת.

בתקופת שלטונה של השושלת החפצית (1228 - 1574), שכוננה את תוניס כעיר בירה, נהנתה הקהילה היהודית מאוטונומיה יחסית בתחומי הדת והסעד. אמנם יהודים עדיין נחשבו כבני חסות ("דמי") ובשלהי המאה ה- 15 עדיין חוייבו ללבוש בגדים בגוון מסוים, אך השליטים החפצים לא פגעו בזכותם לסחור ובדרך כלל גם הגנו על בטחונם.

בתקופה העות'מנית (לאחר נצחון הטורקים על הספרדים ב- 1574 ועד שנת 1881) היתה העיר תוניס למרכז ליהודי תוניסיה בתחומי הכלכלה והתרבות ומרכז חשוב לכל יהודי אפריקה הצפונית.

בתקופה זו מילאו היהודים תפקיד נכבד בסחר החוץ של תוניסיה. הם המשיכו לעסוק באומנות ובמלאכות שונות, היו צורפים ותכשיטנים, חייטים, סנדלרים ונגרים. לעתים קרובות נקראו לשמש בתפקידי ממשל שונים כגון במלאכת הטבעת הכסף.

תקופת השגשוג הכלכלי של יהודי תוניסיה החלה במאה ה- 16 עם בואם לתוניס של יהודי ליוורנו, איטליה (Livorno), שכינויים ה"גראנה" - משיבוש השם "ליבורני" ל"גורני". פעילותם ניכרה עד כי תוארה תוניס כעיר של סוחרים יהודים. יהודי ליוורנו הפכו את "סוק אל גראנה" (שוק הליוורנים) למרכז המסחרי של העיר. רוב הסחורות נשלחו לליבורנו או למרסיי. שליטתם של הסוחרים מתוניסיה בשווקים של איטליה צרפת וספרד, נסתייעה באחיהם באיטליה.

במאה ה- 17 ניהל יעקב לומברוזו 4 מפעלים לשאשיות (מצנפות תוניסאיות) והיה היבואן העיקרי של הצמר מספרד.

גם במאה ה- 19 המשיכו היהודים לעסוק בצמר ובמשי, אך היו כאלה שנתמנו על ידי הביי (Bey, שליט תוניסיה) לפקידים גבוהים, לרופאי החצר ואף לחוכרי מסים.

החל מהמאה ה- 18 עמד בראש הקהילה בתוניס הקאיד (Caid), בדרך-כלל בן למשפחה מכובדת ועשירה המקורבת לחצר הביי. סמכותו הקיפה את כל בני הקהילה. הוא גבה מסים מינה רבנים ודיינים והטיל עונשים אדמיניסטרטיביים, למשל מאסר, ענשי גוף ואף גירוש. במאה ה- 18 נודע הקאיד ר' יהושע כהן טנוג'י שנהג בגינוני מלכות ובמאה ה- 19 בלטו בני משפחת שמאמה, האחרון בהם הר' בורג'ל, ששימש כרב וכקאיד.

מלבד מוסדות הקהילה המסורתיים היו גם חברות בעלי מלאכה, בראשם עמדו "אמינים" ("נאמנים" ערבים) שתווכו בין בעלי המלאכה לנציג השלטונות.

בראשית המאה ה- 18 חל פירוד בין קהילת ה"גראנה" לבין ה"תואנסה", בני המקום התוניסאים, הוותיקים יותר. יוצאי ליוורנו הקימו להם הנהגה ומוסדות חברה משלהם. הפיצול לשתי קהילות התקיים עד 1944. ב1876 הוציא הביי פקודה שצמצמה את סמכויות ועד הקהילה שנקרא מכאן ואילך "קופת העזרה והצדקה" של תוניס. ועד זה פעל גם כאירגון סעד; הוא ניזון ממענק ממשלתי וממסים שניגבו ממכירת בשר,מצות ויין וממתן רשיונות קבורה. בתקופה ההיא היו כ- 40 אחוזים מיהודי תוניס רשומים כנזקקים.

ב- 1921 נערכו בחירות למועצת הקהילה, נבחרו 60 צירים, ביניהם 14 ציונים. המועצה בחרה בועד מנהל בן 12 חברים ובו ייצוג יחסי ל"גראנה" ולתואנסים. בשאר הקהילות פעלו בתקופה זו ועדים שמונו על ידי השלטונות.

תוניס נודעה כ"עיר גדולה של סופרים וחכמים". ב- 1773 ביקר בה השד"ר (שליח דרבנן) מארץ ישראל, הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) שתאר ביומן מסעותיו את ידענותם הרבה של חכמי תוניס.

בשלהי המאה ה- 17 פעל שם הרב צמח צרפתי ואחריו תלמידו וחברו הרב אברהם טייב ("באבא סידי"). ב- 1768 נוסד בית דפוס בתוניס, אך נדפס בו ספר אחד בלבד, ספרו של ר' יצחק לומברוזו "זרע יצחק".

בסוף המאה ה- 18 פעל בתוניס ר' עוזיאל אל חאייק מחבר הספר "משכנות הרועים", הערוך כאנציקלופדיה הלכתית. תלמידו יצחק טייב, שבישיבתו למדו (על פי החיד"א) כששים תלמידי חכמים, חיבר את הספר "ערך השולחן", הכולל דינים ביאורים ושו"ת ערוכים על פי חלקי שולחן ערוך. לפי פתגם יהודי תוניסאי, לולא נאמר "כי מציון תצא תורה" היינו אומרים "מתוניס תצא תורה".

במאה ה- 18 רבתה הצפיפות ברובע היהודי ולחץ מחירי הבתים המאמירים הביא ליציאת יהודים אל מחוץ לעיר. קהילת תוניס היתה הראשונה שהשתלבה בתהליכי המודרניזציה, במיוחד עם כיבוש הארץ בידי צרפת ב- 1881. באותה שנה נוסד בעיר הראשון מבתי הספר של חברת "כל ישראל חברים". בבתי הספר אלו למדו בצד לימודי קודש, שעורים בעברית, בצרפתיחת ומקצועות כלליים. אך מוסדות "תלמוד תורה" והישיבות המסורתיות המשיכו לפעול נגד חשיפת הנוער להשפעת התרבות הצרפתית. ב- 1908 כבר נרשמו לבית הספר של כל ישראל חברים כ- 4000 ילדים בעוד שב"כתאב" (החדר המסורתי שבו למדו בשפה עברית - ערבית) למדו רק 800.

בקונגרס הציוני העשירי בבאזל (1911) השתתף בפעם הראשונה נציג תוניסאי. אגודות ציוניות פעלו בכל אחת מן הערים הגדולות בתוניסיה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה. אגודת ציון של תוניס שנוסדה ב-1910, דאגה ללימוד השפה העברית ועסקה לא רק בפעילות ציונית אלא גם בענייני הקהילה.

בתוניס הופיעו העיתונים הציוניים "אל בוסתאן" (הגן) ו"קול ציון" (ב-1931) ב- 1910 התאחדו כל האגודות במסגרת הפדרציה הציונית שהוכרה על ידי השלטונות ומאז השתתפו יהודי תוניסיה בפעילות התנועה הציונית העולמית. בד בבד הוקמו תנועות נוער יהודיות; תחילה הצופים היהודים .E.I.F ואחר כך .U.U.J.J (התאחדות בני נוער יהודים) . בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה העשרים פעלו בתוניס כל תנועות הנוער, מבני עקיבא ועד השומר הצעיר; הגדולה ביניהן היתה תנועת בית"ר.

בראשית המאה העשרים חיו בתוניס כ- 24,000 יהודים. ב- 1925 גדל מספרם ל- 27,000.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בתוניס כ- 30,000 יהודים, כעשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר.


תקופת השואה
בימי ממשלת וישי בצרפת (החל מיוני 1940) הוחלו על יהודי תוניסיה חוקי האפליה שחלו על יהודי צרפת. סילקו את היהודים ממשרות ציבוריות, אסרו עליהם לעסוק במקצועות חפשיים כמו עריכת דין ורפואה ורבים נושלו מעסקיהם.

ב- 8 בנובמבר 1942 פלשו הגרמנים לתוניסיה ועד מאי 1943 היתה הארץ תחת כיבוש גרמני ואיטלקי. בתוניס מינו הגרמנים יודנראט בראשות פאול גז. הם שלחו 4,000 יהודים למחנות עבודה סמוך לקו החזית.

בתקופת הכיבוש סבלו היהודים מהפקעות רכוש ומקנסות קיבוציים. פעילי מפלגות ידועים ומפירי הוראות הוצאו להורג ללא משפט, או הוגלו למחנות ריכוז באירופה. הגרמנים הפקיעו את בית הכנסת הגדול מרשות הקהילה והשתמשו בבניין כמחסן אספקה של הצבא.


לאחר המלחמה
אחרי שחרור תוניסיה על ידי צבאות בנות הברית ב-7 במאי 1943 התחדשה הפעילות החברתית, הכלכלית והתרבותית של היהודים. ב-1946 מנתה הקהילה היהודית בעיר תוניס 34,200 נפש.

יהודים שובצו במשרות ציבוריות ומספר ניכר של צעירים יהודים למד באוניברסיטאות אלג'יר וצרפת, לא רק במקצועות המקובלים על משכילים יהודים, כמו רפואה, משפטים ורוקחות, אלא גם אדריכלות, הנדסה ומקצועות טכניים. בעולם הספרות זכו מספר סופרים יהודים מתוניס לתהילה, ביניהם אלברט ממי (Memmi). באותה עת גדל גם מספר הסוחרים והאומנים היהודים והתפתח מעמד פועלים יהודי.

בשנת 1945 החל גל העליה לארץ ישראל, תחילה כעליה בלתי לגאלית ואחרי הקמת מדינת ישראל, במסגרת הסוכנות ועלית הנוער. עד שנת 1953 עלו מתוניסיה כולה כ- 15,000 יהודים, חלקם מטעמי דת וחלקם פעילים ציונים. באותה תקופה עלתה תפוצת העתונים הציוניים: L'Echo D'Israel (הד ישראל), LA VOIX JUIVE, (הקול היהודי) ובעיקר עתונו של אנדרי שמאמה (La Gazette D'Israel (Shemama.

מלחמת העצמאות של תוניסיה 1956 -1952 לא בישרה טובות. אמנם לנשיאות תוניסיה נבחר חביב בורגיבה, שנתמך על ידי היהודים, אשר קיוו לתפוש את מקום הפקידות הצרפתית העוזבת ובממשלה הראשונה כיהן שר יהודי, עורך הדין אלבר בסיס (Bessis); אולם באותו זמן החל תהליך ה"ערביזציה" של תוניסיה שפגיעתו הרעה ביהודים ניכרה עד מהרה.

לאחר הנהגת החוקה החדשה בתוניסיה בשנת 1959 נסגרה תחנת הרדיו היהודית בתוניס. ב- 1957 בוטל בית הדין הרבני בעיר ובאמצע 1958 פורקה מועצת הקהילה ובית העלמין היהודי העתיק הפך לגן ציבורי.

בשנות ה- 60 של המאה העשרים חלה הרעה נוספת בעקבות משבר כלכלי חמור שגרם להגירת יהודים מתוניס.

ב- 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נבזזו חנויות של יהודים ובית הכנסת הגדול הוצת. ב- 1971 נרצח הרב מצליח מזוז ברחוב מרכזי בעיר.

האוכלוסיה היהודית בתוניס קטנה משנה לשנה. ב- 1979 מנתה הקהילה כ- -3,000 איש, רובם זקנים שעברו לעיר מקהילות אחרות אשר התרוקנו מיהודים, ומיעוטם משפחות עשירות בעלות נכסי דלא ניידי.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
תמונות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
הנשיא בורגיבה וראשי הקהילה היהודית בתוניס, תוניסיה, 1955
הנשיא חביב בורגיבה וראשי הקהילה היהודית,
תוניס, תוניסיה, 1955.
בורגיבה מחבק את נשיא הקהילה שארל חדאד, הרב הראשי
מואיס כהן עומד מימינו של חדאד.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שארל חדאד, מארסיי)
רכישת תמונות: חלק מהתמונות ניתנות לרכישה, לפרטים נוספים- לחצו כאן, אנא וודאו שיש לכם את מספר יחידת תמונה (כפי שמופיע למעלה)

תוניס

תוניס

Tunis

בערבית:  تونس


בירת תוניסיה והגדולה בעריה, שוכנת בצפון מזרח המדינה.

יהודים חיו במקום כבר בימי קרתגו הפונית (שנחרבה ב- 146 לפני הספירה). יהודי הפרובינקיה הרומית באפריקה (במאות הראשונות לספירה) נהנו מיחס סובלני, שאיפשר להם לחיות לפי דתם. במאה הרביעית, כשהוכרזה הנצרות כדת המדינה, הוטלו על היהודים חוקים מפלים, ומצבם הלך והחמיר עד לכיבוש הערבי ב- 698.

מהמאה השביעית ועד למאה ה- 11 היה יישוב יהודי דליל בפרברי תוניס; באותה תקופה היה המרכז ליהודי צפון אפריקה בעיר קאירואן שבצפון מזרח תוניסיה. סמוך לירידת המרכז בקאירואן (1057), נוסד הרובע היהודי של תוניס - תארת אל יהוד, לפי המסורת, בזמנו של השליט סידי מאחרז (Sidi Mahrez, נפטר 1022).

בשנת 1159 כבשה שושלת המוחידון (מוסלמים דתיים קיצוניים, שהשתלטו ממרוקו על כל צפון אפריקה ודרום ספרד) את תוניס. הם טבחו בתושבי העיר היהודים ובנוצרים, אשר סרבו להתאסלם וכפו על כל יהודי המאגרב (צפון אפריקה) לשאת אות מזהה וללבוש תלבושת מסוימת.

בתקופת שלטונה של השושלת החפצית (1228 - 1574), שכוננה את תוניס כעיר בירה, נהנתה הקהילה היהודית מאוטונומיה יחסית בתחומי הדת והסעד. אמנם יהודים עדיין נחשבו כבני חסות ("דמי") ובשלהי המאה ה- 15 עדיין חוייבו ללבוש בגדים בגוון מסוים, אך השליטים החפצים לא פגעו בזכותם לסחור ובדרך כלל גם הגנו על בטחונם.

בתקופה העות'מנית (לאחר נצחון הטורקים על הספרדים ב- 1574 ועד שנת 1881) היתה העיר תוניס למרכז ליהודי תוניסיה בתחומי הכלכלה והתרבות ומרכז חשוב לכל יהודי אפריקה הצפונית.

בתקופה זו מילאו היהודים תפקיד נכבד בסחר החוץ של תוניסיה. הם המשיכו לעסוק באומנות ובמלאכות שונות, היו צורפים ותכשיטנים, חייטים, סנדלרים ונגרים. לעתים קרובות נקראו לשמש בתפקידי ממשל שונים כגון במלאכת הטבעת הכסף.

תקופת השגשוג הכלכלי של יהודי תוניסיה החלה במאה ה- 16 עם בואם לתוניס של יהודי ליוורנו, איטליה (Livorno), שכינויים ה"גראנה" - משיבוש השם "ליבורני" ל"גורני". פעילותם ניכרה עד כי תוארה תוניס כעיר של סוחרים יהודים. יהודי ליוורנו הפכו את "סוק אל גראנה" (שוק הליוורנים) למרכז המסחרי של העיר. רוב הסחורות נשלחו לליבורנו או למרסיי. שליטתם של הסוחרים מתוניסיה בשווקים של איטליה צרפת וספרד, נסתייעה באחיהם באיטליה.

במאה ה- 17 ניהל יעקב לומברוזו 4 מפעלים לשאשיות (מצנפות תוניסאיות) והיה היבואן העיקרי של הצמר מספרד.

גם במאה ה- 19 המשיכו היהודים לעסוק בצמר ובמשי, אך היו כאלה שנתמנו על ידי הביי (Bey, שליט תוניסיה) לפקידים גבוהים, לרופאי החצר ואף לחוכרי מסים.

החל מהמאה ה- 18 עמד בראש הקהילה בתוניס הקאיד (Caid), בדרך-כלל בן למשפחה מכובדת ועשירה המקורבת לחצר הביי. סמכותו הקיפה את כל בני הקהילה. הוא גבה מסים מינה רבנים ודיינים והטיל עונשים אדמיניסטרטיביים, למשל מאסר, ענשי גוף ואף גירוש. במאה ה- 18 נודע הקאיד ר' יהושע כהן טנוג'י שנהג בגינוני מלכות ובמאה ה- 19 בלטו בני משפחת שמאמה, האחרון בהם הר' בורג'ל, ששימש כרב וכקאיד.

מלבד מוסדות הקהילה המסורתיים היו גם חברות בעלי מלאכה, בראשם עמדו "אמינים" ("נאמנים" ערבים) שתווכו בין בעלי המלאכה לנציג השלטונות.

בראשית המאה ה- 18 חל פירוד בין קהילת ה"גראנה" לבין ה"תואנסה", בני המקום התוניסאים, הוותיקים יותר. יוצאי ליוורנו הקימו להם הנהגה ומוסדות חברה משלהם. הפיצול לשתי קהילות התקיים עד 1944. ב1876 הוציא הביי פקודה שצמצמה את סמכויות ועד הקהילה שנקרא מכאן ואילך "קופת העזרה והצדקה" של תוניס. ועד זה פעל גם כאירגון סעד; הוא ניזון ממענק ממשלתי וממסים שניגבו ממכירת בשר,מצות ויין וממתן רשיונות קבורה. בתקופה ההיא היו כ- 40 אחוזים מיהודי תוניס רשומים כנזקקים.

ב- 1921 נערכו בחירות למועצת הקהילה, נבחרו 60 צירים, ביניהם 14 ציונים. המועצה בחרה בועד מנהל בן 12 חברים ובו ייצוג יחסי ל"גראנה" ולתואנסים. בשאר הקהילות פעלו בתקופה זו ועדים שמונו על ידי השלטונות.

תוניס נודעה כ"עיר גדולה של סופרים וחכמים". ב- 1773 ביקר בה השד"ר (שליח דרבנן) מארץ ישראל, הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) שתאר ביומן מסעותיו את ידענותם הרבה של חכמי תוניס.

בשלהי המאה ה- 17 פעל שם הרב צמח צרפתי ואחריו תלמידו וחברו הרב אברהם טייב ("באבא סידי"). ב- 1768 נוסד בית דפוס בתוניס, אך נדפס בו ספר אחד בלבד, ספרו של ר' יצחק לומברוזו "זרע יצחק".

בסוף המאה ה- 18 פעל בתוניס ר' עוזיאל אל חאייק מחבר הספר "משכנות הרועים", הערוך כאנציקלופדיה הלכתית. תלמידו יצחק טייב, שבישיבתו למדו (על פי החיד"א) כששים תלמידי חכמים, חיבר את הספר "ערך השולחן", הכולל דינים ביאורים ושו"ת ערוכים על פי חלקי שולחן ערוך. לפי פתגם יהודי תוניסאי, לולא נאמר "כי מציון תצא תורה" היינו אומרים "מתוניס תצא תורה".

במאה ה- 18 רבתה הצפיפות ברובע היהודי ולחץ מחירי הבתים המאמירים הביא ליציאת יהודים אל מחוץ לעיר. קהילת תוניס היתה הראשונה שהשתלבה בתהליכי המודרניזציה, במיוחד עם כיבוש הארץ בידי צרפת ב- 1881. באותה שנה נוסד בעיר הראשון מבתי הספר של חברת "כל ישראל חברים". בבתי הספר אלו למדו בצד לימודי קודש, שעורים בעברית, בצרפתיחת ומקצועות כלליים. אך מוסדות "תלמוד תורה" והישיבות המסורתיות המשיכו לפעול נגד חשיפת הנוער להשפעת התרבות הצרפתית. ב- 1908 כבר נרשמו לבית הספר של כל ישראל חברים כ- 4000 ילדים בעוד שב"כתאב" (החדר המסורתי שבו למדו בשפה עברית - ערבית) למדו רק 800.

בקונגרס הציוני העשירי בבאזל (1911) השתתף בפעם הראשונה נציג תוניסאי. אגודות ציוניות פעלו בכל אחת מן הערים הגדולות בתוניסיה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה. אגודת ציון של תוניס שנוסדה ב-1910, דאגה ללימוד השפה העברית ועסקה לא רק בפעילות ציונית אלא גם בענייני הקהילה.

בתוניס הופיעו העיתונים הציוניים "אל בוסתאן" (הגן) ו"קול ציון" (ב-1931) ב- 1910 התאחדו כל האגודות במסגרת הפדרציה הציונית שהוכרה על ידי השלטונות ומאז השתתפו יהודי תוניסיה בפעילות התנועה הציונית העולמית. בד בבד הוקמו תנועות נוער יהודיות; תחילה הצופים היהודים .E.I.F ואחר כך .U.U.J.J (התאחדות בני נוער יהודים) . בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה העשרים פעלו בתוניס כל תנועות הנוער, מבני עקיבא ועד השומר הצעיר; הגדולה ביניהן היתה תנועת בית"ר.

בראשית המאה העשרים חיו בתוניס כ- 24,000 יהודים. ב- 1925 גדל מספרם ל- 27,000.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בתוניס כ- 30,000 יהודים, כעשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר.


תקופת השואה
בימי ממשלת וישי בצרפת (החל מיוני 1940) הוחלו על יהודי תוניסיה חוקי האפליה שחלו על יהודי צרפת. סילקו את היהודים ממשרות ציבוריות, אסרו עליהם לעסוק במקצועות חפשיים כמו עריכת דין ורפואה ורבים נושלו מעסקיהם.

ב- 8 בנובמבר 1942 פלשו הגרמנים לתוניסיה ועד מאי 1943 היתה הארץ תחת כיבוש גרמני ואיטלקי. בתוניס מינו הגרמנים יודנראט בראשות פאול גז. הם שלחו 4,000 יהודים למחנות עבודה סמוך לקו החזית.

בתקופת הכיבוש סבלו היהודים מהפקעות רכוש ומקנסות קיבוציים. פעילי מפלגות ידועים ומפירי הוראות הוצאו להורג ללא משפט, או הוגלו למחנות ריכוז באירופה. הגרמנים הפקיעו את בית הכנסת הגדול מרשות הקהילה והשתמשו בבניין כמחסן אספקה של הצבא.


לאחר המלחמה
אחרי שחרור תוניסיה על ידי צבאות בנות הברית ב-7 במאי 1943 התחדשה הפעילות החברתית, הכלכלית והתרבותית של היהודים. ב-1946 מנתה הקהילה היהודית בעיר תוניס 34,200 נפש.

יהודים שובצו במשרות ציבוריות ומספר ניכר של צעירים יהודים למד באוניברסיטאות אלג'יר וצרפת, לא רק במקצועות המקובלים על משכילים יהודים, כמו רפואה, משפטים ורוקחות, אלא גם אדריכלות, הנדסה ומקצועות טכניים. בעולם הספרות זכו מספר סופרים יהודים מתוניס לתהילה, ביניהם אלברט ממי (Memmi). באותה עת גדל גם מספר הסוחרים והאומנים היהודים והתפתח מעמד פועלים יהודי.

בשנת 1945 החל גל העליה לארץ ישראל, תחילה כעליה בלתי לגאלית ואחרי הקמת מדינת ישראל, במסגרת הסוכנות ועלית הנוער. עד שנת 1953 עלו מתוניסיה כולה כ- 15,000 יהודים, חלקם מטעמי דת וחלקם פעילים ציונים. באותה תקופה עלתה תפוצת העתונים הציוניים: L'Echo D'Israel (הד ישראל), LA VOIX JUIVE, (הקול היהודי) ובעיקר עתונו של אנדרי שמאמה (La Gazette D'Israel (Shemama.

מלחמת העצמאות של תוניסיה 1956 -1952 לא בישרה טובות. אמנם לנשיאות תוניסיה נבחר חביב בורגיבה, שנתמך על ידי היהודים, אשר קיוו לתפוש את מקום הפקידות הצרפתית העוזבת ובממשלה הראשונה כיהן שר יהודי, עורך הדין אלבר בסיס (Bessis); אולם באותו זמן החל תהליך ה"ערביזציה" של תוניסיה שפגיעתו הרעה ביהודים ניכרה עד מהרה.

לאחר הנהגת החוקה החדשה בתוניסיה בשנת 1959 נסגרה תחנת הרדיו היהודית בתוניס. ב- 1957 בוטל בית הדין הרבני בעיר ובאמצע 1958 פורקה מועצת הקהילה ובית העלמין היהודי העתיק הפך לגן ציבורי.

בשנות ה- 60 של המאה העשרים חלה הרעה נוספת בעקבות משבר כלכלי חמור שגרם להגירת יהודים מתוניס.

ב- 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נבזזו חנויות של יהודים ובית הכנסת הגדול הוצת. ב- 1971 נרצח הרב מצליח מזוז ברחוב מרכזי בעיר.

האוכלוסיה היהודית בתוניס קטנה משנה לשנה. ב- 1979 מנתה הקהילה כ- -3,000 איש, רובם זקנים שעברו לעיר מקהילות אחרות אשר התרוקנו מיהודים, ומיעוטם משפחות עשירות בעלות נכסי דלא ניידי.