חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי מקנס

מקנס

Meknes

בערבית: مكناس‎

עיר בצפון מערב מרוקו, בשולי הרי האטלס התיכון

קיימות עדויות על קהילה יהודית במקנס מן המאה השמינית והעשירית.
בשנים 1138 – 1140 החריבו שליטי אל-מוחדון את הקהילה, יהודים רבים התאסלמו.

מגורשי ספרד הגיעו אל מקנס בשנת 1492 וטבעו חותמם על הקהילה. מולאי אסמאעיל (1727-1672) העביר את היהודים מה"מלאח" שבעיר הערבית והקים להם שכונה בקרבת ארמונו, שקיימת עד היום ונקראת "המלאח הישן" של מקנס.

בשנת 1728 נערכו ביהודי מקנס פרעות, שבמהלכן נהרגו 180 יהודים, וכל בתיהם נבזזו. גם בשנת 1790 התחוללו פרעות, בעידודו של הסולטאן יזיד (1790-1792). רכוש רב אבד ובתי הכנסת נהפכו למסגדים. בפרעות של 1811 הציתו הפורעים בתי כנסת, וגם ב- 1894. באותה תקופה חיו בעיר 4,600 יהודים.

בסוף המאה ה- 19 חל שיפור במצב הקהילה היהודית, היהודים צברו נכסים. הכיבוש הצרפתי (1912) הביא שיפור נוסף. ב- 1931 היו במקנס 9,510 יהודים.

בתקופת ממשלת וישי (1943-1940), בימי מלחמת העולם השנייה, סבלו היהודים מפרעות והצקות.

במפקד אוכלוסין של שנת 1947 נמנו בעיר 15,482 יהודים, ומעריכים כי עוד כ- 3,000 לא התפקדו. ב- 1951 היה מספר היהודים במקנס 12,445 ולאחר שמרוקו קיבלה עצמאות (1956) החל מספרם לרדת.
במפקד 1960 נמנו 10,894 יהודים. באותן שנים עלו המוני יהודים ממרוקו לישראל וב- 1968 נותרו במקנס בין 2,000 ל- 3,000.
בשנות השבעים התקיימה במקנס קהילה יהודית קטנה.


חיי הקהילה

גם קהילות יהודיות אחרות במרוקו סבלו מפרעות בכל התקופות, ולא אחת קלטה קהילת מקנס ניצולי פרעות מערים אחרות. המצור של השריף הסעדי מולאי מחמד (1573-1557) הגיעו לעיר 2,500 יהודים מפז, ועוד יהודים מפז הגיעו שוב גם בשנים 1704 – 1705. באו גם יהודים מתטואן, ומקהילות נוספות. כל קהילת אגוראי למשל, יישוב מדרום למקנס, הגיעו ב- 1790, בתקופת השליט העריץ יזיד.

תור הזהב של קהילת מקנס היה בתקופת מולאי אסמאעיל (1727-1672), שעשה את העיר לבירתו והחזיק יועצים יהודים בחצרו. יוסף מימראן סייע לו בתפיסת השלטון. בנו אברהם מימראן היה בעל השפעה בחצר הסולטאן, וניהל משא ומתן עם השגרירים האירופים. משפחות טולידאנו ובן-עטר היו בשירותו. משה בן-עטר היה מזכירו וחתם בשנת 1721 על חוזה שלום עם אנגליה.

ב- 1903 חיו במקנס כ- 4,800 יהודים במלאח. המלאח החדש הוקם ב- 1925 ואליו עברו עשירי הקהילה. במלאח הישן והחדש היו בתחילת שנות ה- 50 של המאה העשרים 36 בתי כנסת, כולם בבתים פרטיים, ביניהם בית כנסת "הלביאה", ובית כנסת על-שם רבי יוסף ברדוגו שנוסד ב- 1923 ונקרא צלאת אל-ערוסה ("בית הכנסת של הכלה"). ב- 1925 נבנו בתי כנסת מפוארים על-שם טולדנו ויוסף מריג'ין. ליהודים היו שני בתי עלמין, הישן בתוך החומה, והחדש מחוצה לה.

מקנס היתה מרכז עירוני לאזור חקלאי עשיר והיהודים האמידים עסקו בשיווק תוצרת חקלאית ובתעשייה חקלאית, והיו ספקים של חיל המצב הצרפתי. הם עסקו גם באומנות זעירה והיו מנפצי צמר, משבצי זהב וכסף, צובעי בגדים, מפיקי שעווה ועוד. בעלי האמנויות היו מאוגדים והמסגרות שימשו גם ללימוד ולתפילה בצוותא, בראש כל איגוד עמד "אמין". היו גם סוחרים קטנים, מלווים בריבית וסוחרי חוץ.

עד לכיבוש הצרפתי נתמנו בקהילה מטעם השלטונות הנגיד, הוועד ("שבעת טובי העיר") והשיח'. הקהילה עצמה בחרה רב, דיינים וכלי-קודש. הצרפתים דרשו לקיים בחירות למועצה ("קומיטי") שהופקדה על המסים, על הקמה וטיפוח של מוסדות צדקה ועל ניהול מוסדות דת. המועצה ייצגה את הקהילה בפני השלטונות.

הקהילה הפעילה ארגונים וולונטריים: "גומלי חסדים", "ביקור חולים", "חברה קדישא", "אם הבנים", "מתן בסתר", "עזרת נישואין" ועוד. וממנה את פעולותיה במסים על השחיטה ועל כל סחורה שנמכרה בשכונת היהודים. הרב הופקד על התחום הדתי, השיח' התמנה בידי הרשות ועל-דעת הקהילה.

בשנת 1902 הוקם בית ספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). היו גם תלמוד תורה וישיבות בתוך בתי כנסת. ב- 1925 נבנה במלאח החדש בית ספר "אם הבנים".

ב- 1713 וב- 1840 היו ניסיונות ראשונים לארגן עלייה לארץ-ישראל. ב- 1844 עלו 70 יהודים, ושוב בשנים 1848, 1853, בעיקר לטבריה. ב- 1855 עלו לישראל 80 יהודים ממקנס. ב- 1899 וב- 1900 הייתה עלייה בגלל מהומות שבטיות באזור מקנס.

בתחילת המאה העשרים החלה במקנס פעילות ציונית. אגודת "חיבת ציון" בפז הקימה סניף גם במקנס. ב- 1910 הצטרפה האגודה ל"מזרחי" לזמן קצר.

ב- 1918 נוסדה חברת "עץ-חיים" להעמקת התודעה הדתית. ב- 1945 התרכזה הפעילות הציונית במסגרת "קבוצות בן-יהודה" שהיו קשורות לפדרציה הציונית של מרוקו. משנת 1947 גבר קצב העלייה ממקנס, בסיוע המוסדות הציוניים ושליחים מארץ-ישראל. בשנות השבעים נותרה קהילה קטנה של בני המעמד הבינוני ולהם שני בתי כנסת. רק כמה עשרות יהודים נותרו במלאח הישן.

סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
213782
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Messas, David (1934-2011), Chief Rabbi of Paris, France, born in Meknes, Morocco, into a large family of rabbis and Talmudic scholars. Rabbi David Messas was the son of Rabbi Chalom Messas, the former Chief Rabbi of Morocco who subsequently became the Sephardi Chief Rabbi of Jerusalem.

Messas studied under Rabbi Isaac Sebbag at the Keter Torah Yeshiva in Casablanca, which had been founded by his father, and then in the Yeshiva of Aix les Bains in France. He was ordained as rabbi by Chief Rabbi Jacob Kaplan. Messas then earned a degree in philosophy and general psychology from the University of Grenoble. In 1958 he was appointed director and teacher of Talmud, Jewish thought and philosophy at the the Jewish school in Tangiers, Morroco. Three years later he became director of the Yeshiva School in Casablanca, Morocco. Moving to Paris he was from 1967 to 1973 director of the Edmond Fleg University Centre which offers courses at the university level in such subjects as Jewish history, thought and sociology, and Hebrew language and literature. As such the centre has become a vital means of engaging Jewish students with their heritage. Between 1968 and 1984 he was principal of the Maimonides Jewish secondary school in a Paris suburb.

Messas was Chief rabbi of Geneva between 1989 and 1995 when he was elected Chief Rabbi, head of the Beth Din and head of the Rabbinical Council of Paris. For his services to Jewish eduction in France he was awarded the Legion d'Honneur, the highest award of the French state.
Messas, Chalom (1909-2003), rabbi and scholar, born in Meknes, Morroco, and regarded as one of the major rabbinical halachic scholars of the Moroccan Jewish community during the 20th century. He was active in Morocco and Israel. From an early age he devoted himself to Talmud and halachic study in the yeshiva founded by Rabbi Yitzhak Asbag in Casabanca, Morroco. In 1931, he was appointed headmaster of its Talmud Torah, which had 36 classes. During this period he compiled two books: "Mizrah Shemesh", containing new explanations relating to the "Shulhan Arukh Yoreh Dei'ah" (Code of Jewish Law) and "Beit Shemesh", containing new explanations relating to the Talmud and the works of Maimonides. In 1938 Rabbi Messas established a company named Dovev Siftei Yeshenim, in order to publish manuscripts of early Moroccan sages. In 1944 he founded the Keter Torah Yeshiva for higher Torah studies and in 1949 was appointed a dayan (religious judge) in Casablanca. He became Chief Rabbi of Casablanca and head of its Jewish religious court in 1960.

In 1976 Rabbi Messas accepted an invitation from Israel's Chief Rabbis Ovadia Yosef and Shlomo Goren to serve as chief rabbi of Jerusalem. Rabbi Messas maintained close ties with King Hassan II of Morroco, continuing to bless him and his kingdom even after he settled in Jerusalem.

He was accorded recognition and esteem from all sectors of Israeli society – Haredi, national religious, traditional and secular. As was his custom in Casablanca, his home in Jerusalem was open to the public at large until late at night. He continued to publish manuscripts by the sages of Morocco; his own halachic opinions, in "Tvu'ot Shemesh", "Shemesh U'Magen"; and his sermons "Ve-Ham Hashemesh".
רפאל א. כהן נולד במקנס, מרוקו, בשנת 1932. מגיל צעיר היה פעיל בתנועות נוער וספורט של הקהילה היהודית. במשך עשר שנים היה מורה בבית הספר של "אליאנס" במקנס, ואז החל ללמוד ב"אקול נורמאל סופריור", מוסד להכשרת מורים ברבאט, מרוקו. הוא המשיך בלימודיו בפריז וקיבל תואר "יועץ בתכנון והכוונה חינוכית ומקצועית" בשנת 1962.
רפאל כהן הצטרף ל"רשות האשלג" (OCP), חברת מכרות ממשלתית מרוקאית, ועבד כמנהל משאבי אנוש במכרות אשר בחוריבגה. בשנת 1967, בשל הסיכונים הבטחוניים שבהם נמצאו יהודי מרוקו אחרי נצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, עבר אל רבאט ושימש יועץ לענייני כח אדם בהנהלת "הרשות לאשלג".

בשנת 1972 התיישב בקנדה עם משפחתו. הוא עבד כיועץ להכשרת כח אדם בחברת HQ (חברה לייצור חשמל בחבל קויבק) ובמקביל למד באוניברסיטת מונטריאל וקיבל תואר שני בחינוך מבוגרים (אנדרגוגיה). בחברת החשמל מילא מגוון תפקידים, ביניהם יועץ לפסיכולוגיה ארגונית, מנהל פרוייקטים מיוחדים ומנהל תיכנון אסטרטגי, עד לפרישתו בשנת 1995. אחרי פרישתו המשיך בפעילות מקצועית עד 2001, והיה שותף בהקמת חברת ייעוץ ליזמים בתעשייה ובמסחר, ושימש מנהל החברה.

בשנת 1956 התחתן עם ז'ורז'ט ק. כהן, בת למשפחה מיוחסת, שנולדה במקנס ב- 1932. לזוג שלושה ילדים: פרופ' אריק א. כהן, מומחה לרטרו-וירוסים מאוניברסיטת מונטריאל וחוקר בעל שם עולמי בתחום נגיף האיידס. נשוי ואב לבת, אן-אסתר, בת זוגתו היא ד"ר ז'ולי ברונו, פרופסור לרפואה במחלקה לרפואה משפחתית של אוניברסיטת מונטריאול וסגן-מנהלת המרכז למחקר CHUM; ד"ר גיטל היישין לבית כהן היא רופאת שיניים עצמאית במרפאה פרטית שהקימה, נשואה לד"ר ריצ'רד היישין, קרדיולוג מנהל מח' קרדיולוגיה בבית החולים המלכותי ע"ש ויקטוריה במונטריאל. שלושת ילדיהם הם מארק-דניאל, מיכאל-רפאל וקייט-לורן; גד ג'. כהן הוא בעל תואר במשפטים מאוניברסיטת מקגיל, שותף לשעבר במשרד "וייט וקייס" בניו יורק, ונשיא חברת האנרגייה האמריקאית "סטלת' אנרג'י". נשוי לאלן כהן לבית ויינברג ואב לשתי בנות, מדליין-לאה וקלייר-יעל.


אוסף רפאל וז'ורז'ט כהן בבית התפוצות

משנת 1993 עוסק רפאל כהן בפרוייקט גניאלוגי והיסטורי נרחב, אשר מוקדש לתיעוד ויזואלי וגניאלוגי של משפחות יהודיות והקהילה היהודית במקנס, מרוקו. עלה בידו לצבור חומר רב ומרשים, אילנות יוחסין וצילומים מהם ניבטים החיים התוססים של יהודי מקנס בשנים שלפני גלי העזיבה לישראל, לצרפת ולמקומות אחרים. בתצלומים ניכרת הפעילות החינוכית הענפה בקהילה, בעיקר המאמץ שנעשה להבטיח שכל ילד יהודי, ולא רק ילדי משפחות עשירות, יזכה לקבל חינוך נאות. אוסף עצי המשפחה מכיל אילנות יוחסין של הרבה משפחות מכובדות במקנס, ביניהן טולדנו, בוסידן, כהן, אלקריף, מסאס, בן-עטר, אבו-חצירה וברדוגו, ועוד מאות שמות משפחה ועשרות אלפי אנשים שרשומים בעשרות אילנות יוחסין.

בשנת 2007 החליטו רפאל וז'ורז'ט כהן לתרום לבית התפוצות את אוסף המסמכים העצום על קהילת מקנס. האוסף צורף אל מאגרי המידע של בית התפוצות.
משורר. נולד במקנס, מרוקו, והיה תלמידו וחתנו של רבי מרדכי בוזגלו. פיוטיו הרבים נפוצים בקרב יהודי מרוקו ויהודי המזרח. אוסף משיריו, תהילה לדוד (אמסטרדם, 1807) כולל – בנוסף לפיוטים – שירי חתונה ושירי ידידות, וכן קינות ותיאורים פואטיים של חוקי השחיטה הכשרה, "מקומם של זבחים". נפטר במקנס, מרוקו.
Rabbi

Born in Meknes, Morocco, Rabbi Yossef Messas was an outstanding and original figure among Moroccan rabbis. His father, the illustrious Rabbi Hayim Messas, died in 1904 and the young orphan provided for his mother and two brothers by working as a scribe, illustrator, bookbinder, watchmaker and notary while keeping up with his studies. In 1924, he was invited by the community of Tlemcen, Algeria, to serve as their rabbi. He was much admired, and referred to as "El Hakham" (“The Wise”). In 1940 he returned to Meknes, and served as rabbi and dayan (judge). He was considered moderate yet scrupulous. Being a handsome, good natured man, in Meknes he was nicknamed "l'Ange Rose" (“The Pink Angel”). Soon after retiring, he immigrated to Israel, in 1964. In 1970, he was appointed Chief Sephardi Rabbi of the City of Haifa, and served in this position until his death in 1974. Rabbi Yosef Messas is the author of many works. After his death the "Otsrot Yossef" (Yossef's Treasures) association was founded in Haifa to ensure the publication of his manuscripts. His first responsa "Mayim Hayim" (Fez, 1934) was reprinted in Jerusalem in 1967. Other works by Yosef Messas include "Ner Mitsva", "Pourim del M'agaz", "Nahalat Avot" (3 volumes) and and "Otsar Hamichtavim" (3 volumes). Throughout his entire life he tried to bring young people closer to religion and tradition. An excellent orator, he meticulously prepared his speeches and sermons.
משורר. נולד במקנס, מרוקו, והיה תלמידו וחתנו של רבי מרדכי בוזגלו. פיוטיו הרבים נפוצים בקרב יהודי מרוקו ויהודי המזרח. אוסף משיריו, תהילה לדוד (אמסטרדם, 1807) כולל – בנוסף לפיוטים – שירי חתונה ושירי ידידות, וכן קינות ותיאורים פואטיים של חוקי השחיטה הכשרה, "מקומם של זבחים". נפטר במקנס, מרוקו.
מראה העיר מקנס, מרוקו.
גלויה, הודפסה בפריז.
(תל-אביב, אוסף משפחת גרוס)
חגיגת יום העצמאות השלישי למדינת ישראל
בבית הספר של תלמוד תורה "אם הבנים",
מקנס, מרוקו 1951.
למרות האיסור הרשמי על פעילות ציונית חגגו בבתי ספר
של תלמוד תורה את יום העצמאות.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יוסף טולדנו, ישראל)
רחוב במלאח (הרובע היהודי),
מימין חומת בית הקברות היהודי,
מקנס, מרוקו 1963.
צילום: פרוספר בן הרוש, מקננס.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יוסף טולדנו, ישראל)
Rabbi

Born in Meknes, Morocco, Rabbi Yossef Messas was an outstanding and original figure among Moroccan rabbis. His father, the illustrious Rabbi Hayim Messas, died in 1904 and the young orphan provided for his mother and two brothers by working as a scribe, illustrator, bookbinder, watchmaker and notary while keeping up with his studies. In 1924, he was invited by the community of Tlemcen, Algeria, to serve as their rabbi. He was much admired, and referred to as "El Hakham" (“The Wise”). In 1940 he returned to Meknes, and served as rabbi and dayan (judge). He was considered moderate yet scrupulous. Being a handsome, good natured man, in Meknes he was nicknamed "l'Ange Rose" (“The Pink Angel”). Soon after retiring, he immigrated to Israel, in 1964. In 1970, he was appointed Chief Sephardi Rabbi of the City of Haifa, and served in this position until his death in 1974. Rabbi Yosef Messas is the author of many works. After his death the "Otsrot Yossef" (Yossef's Treasures) association was founded in Haifa to ensure the publication of his manuscripts. His first responsa "Mayim Hayim" (Fez, 1934) was reprinted in Jerusalem in 1967. Other works by Yosef Messas include "Ner Mitsva", "Pourim del M'agaz", "Nahalat Avot" (3 volumes) and and "Otsar Hamichtavim" (3 volumes). Throughout his entire life he tried to bring young people closer to religion and tradition. An excellent orator, he meticulously prepared his speeches and sermons.
Messas, Chalom (1909-2003), rabbi and scholar, born in Meknes, Morroco, and regarded as one of the major rabbinical halachic scholars of the Moroccan Jewish community during the 20th century. He was active in Morocco and Israel. From an early age he devoted himself to Talmud and halachic study in the yeshiva founded by Rabbi Yitzhak Asbag in Casabanca, Morroco. In 1931, he was appointed headmaster of its Talmud Torah, which had 36 classes. During this period he compiled two books: "Mizrah Shemesh", containing new explanations relating to the "Shulhan Arukh Yoreh Dei'ah" (Code of Jewish Law) and "Beit Shemesh", containing new explanations relating to the Talmud and the works of Maimonides. In 1938 Rabbi Messas established a company named Dovev Siftei Yeshenim, in order to publish manuscripts of early Moroccan sages. In 1944 he founded the Keter Torah Yeshiva for higher Torah studies and in 1949 was appointed a dayan (religious judge) in Casablanca. He became Chief Rabbi of Casablanca and head of its Jewish religious court in 1960.

In 1976 Rabbi Messas accepted an invitation from Israel's Chief Rabbis Ovadia Yosef and Shlomo Goren to serve as chief rabbi of Jerusalem. Rabbi Messas maintained close ties with King Hassan II of Morroco, continuing to bless him and his kingdom even after he settled in Jerusalem.

He was accorded recognition and esteem from all sectors of Israeli society – Haredi, national religious, traditional and secular. As was his custom in Casablanca, his home in Jerusalem was open to the public at large until late at night. He continued to publish manuscripts by the sages of Morocco; his own halachic opinions, in "Tvu'ot Shemesh", "Shemesh U'Magen"; and his sermons "Ve-Ham Hashemesh".
רפאל א. כהן נולד במקנס, מרוקו, בשנת 1932. מגיל צעיר היה פעיל בתנועות נוער וספורט של הקהילה היהודית. במשך עשר שנים היה מורה בבית הספר של "אליאנס" במקנס, ואז החל ללמוד ב"אקול נורמאל סופריור", מוסד להכשרת מורים ברבאט, מרוקו. הוא המשיך בלימודיו בפריז וקיבל תואר "יועץ בתכנון והכוונה חינוכית ומקצועית" בשנת 1962.
רפאל כהן הצטרף ל"רשות האשלג" (OCP), חברת מכרות ממשלתית מרוקאית, ועבד כמנהל משאבי אנוש במכרות אשר בחוריבגה. בשנת 1967, בשל הסיכונים הבטחוניים שבהם נמצאו יהודי מרוקו אחרי נצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, עבר אל רבאט ושימש יועץ לענייני כח אדם בהנהלת "הרשות לאשלג".

בשנת 1972 התיישב בקנדה עם משפחתו. הוא עבד כיועץ להכשרת כח אדם בחברת HQ (חברה לייצור חשמל בחבל קויבק) ובמקביל למד באוניברסיטת מונטריאל וקיבל תואר שני בחינוך מבוגרים (אנדרגוגיה). בחברת החשמל מילא מגוון תפקידים, ביניהם יועץ לפסיכולוגיה ארגונית, מנהל פרוייקטים מיוחדים ומנהל תיכנון אסטרטגי, עד לפרישתו בשנת 1995. אחרי פרישתו המשיך בפעילות מקצועית עד 2001, והיה שותף בהקמת חברת ייעוץ ליזמים בתעשייה ובמסחר, ושימש מנהל החברה.

בשנת 1956 התחתן עם ז'ורז'ט ק. כהן, בת למשפחה מיוחסת, שנולדה במקנס ב- 1932. לזוג שלושה ילדים: פרופ' אריק א. כהן, מומחה לרטרו-וירוסים מאוניברסיטת מונטריאל וחוקר בעל שם עולמי בתחום נגיף האיידס. נשוי ואב לבת, אן-אסתר, בת זוגתו היא ד"ר ז'ולי ברונו, פרופסור לרפואה במחלקה לרפואה משפחתית של אוניברסיטת מונטריאול וסגן-מנהלת המרכז למחקר CHUM; ד"ר גיטל היישין לבית כהן היא רופאת שיניים עצמאית במרפאה פרטית שהקימה, נשואה לד"ר ריצ'רד היישין, קרדיולוג מנהל מח' קרדיולוגיה בבית החולים המלכותי ע"ש ויקטוריה במונטריאל. שלושת ילדיהם הם מארק-דניאל, מיכאל-רפאל וקייט-לורן; גד ג'. כהן הוא בעל תואר במשפטים מאוניברסיטת מקגיל, שותף לשעבר במשרד "וייט וקייס" בניו יורק, ונשיא חברת האנרגייה האמריקאית "סטלת' אנרג'י". נשוי לאלן כהן לבית ויינברג ואב לשתי בנות, מדליין-לאה וקלייר-יעל.


אוסף רפאל וז'ורז'ט כהן בבית התפוצות

משנת 1993 עוסק רפאל כהן בפרוייקט גניאלוגי והיסטורי נרחב, אשר מוקדש לתיעוד ויזואלי וגניאלוגי של משפחות יהודיות והקהילה היהודית במקנס, מרוקו. עלה בידו לצבור חומר רב ומרשים, אילנות יוחסין וצילומים מהם ניבטים החיים התוססים של יהודי מקנס בשנים שלפני גלי העזיבה לישראל, לצרפת ולמקומות אחרים. בתצלומים ניכרת הפעילות החינוכית הענפה בקהילה, בעיקר המאמץ שנעשה להבטיח שכל ילד יהודי, ולא רק ילדי משפחות עשירות, יזכה לקבל חינוך נאות. אוסף עצי המשפחה מכיל אילנות יוחסין של הרבה משפחות מכובדות במקנס, ביניהן טולדנו, בוסידן, כהן, אלקריף, מסאס, בן-עטר, אבו-חצירה וברדוגו, ועוד מאות שמות משפחה ועשרות אלפי אנשים שרשומים בעשרות אילנות יוחסין.

בשנת 2007 החליטו רפאל וז'ורז'ט כהן לתרום לבית התפוצות את אוסף המסמכים העצום על קהילת מקנס. האוסף צורף אל מאגרי המידע של בית התפוצות.
Ben Diwan, Amram (?1730-1782), rabbi born in Jerusalem, Israel (then part of the Ottoman Empire) into a family of rabbis. His family moved to Hebron and then to Morocco when he was a young man.

In Morocco he collected donations to support the Jews of the Land of Israel. He taught the Talmud to many students in Ouazzane, Morocco. In about 1750 he returned to Hebron and it is said that he went to the Cave of the Patriarchs disguised as a Muslim, since Jews were at that time forbidden to enter the place. He was however discovered, arrested and then obliged to return to Morocco. This time he was received by the Jewish community of Meknes where he spent many years in the home of Rabbi Zechary Messas.

Ben Diwan died in Ouazzane and his burial site became a place of pilgrimage especially for the sick who hoped that their visit would cure their diseases.
משורר. נולד במקנס, מרוקו, והיה תלמידו וחתנו של רבי מרדכי בוזגלו. פיוטיו הרבים נפוצים בקרב יהודי מרוקו ויהודי המזרח. אוסף משיריו, תהילה לדוד (אמסטרדם, 1807) כולל – בנוסף לפיוטים – שירי חתונה ושירי ידידות, וכן קינות ותיאורים פואטיים של חוקי השחיטה הכשרה, "מקומם של זבחים". נפטר במקנס, מרוקו.
Messas, David (1934-2011), Chief Rabbi of Paris, France, born in Meknes, Morocco, into a large family of rabbis and Talmudic scholars. Rabbi David Messas was the son of Rabbi Chalom Messas, the former Chief Rabbi of Morocco who subsequently became the Sephardi Chief Rabbi of Jerusalem.

Messas studied under Rabbi Isaac Sebbag at the Keter Torah Yeshiva in Casablanca, which had been founded by his father, and then in the Yeshiva of Aix les Bains in France. He was ordained as rabbi by Chief Rabbi Jacob Kaplan. Messas then earned a degree in philosophy and general psychology from the University of Grenoble. In 1958 he was appointed director and teacher of Talmud, Jewish thought and philosophy at the the Jewish school in Tangiers, Morroco. Three years later he became director of the Yeshiva School in Casablanca, Morocco. Moving to Paris he was from 1967 to 1973 director of the Edmond Fleg University Centre which offers courses at the university level in such subjects as Jewish history, thought and sociology, and Hebrew language and literature. As such the centre has become a vital means of engaging Jewish students with their heritage. Between 1968 and 1984 he was principal of the Maimonides Jewish secondary school in a Paris suburb.

Messas was Chief rabbi of Geneva between 1989 and 1995 when he was elected Chief Rabbi, head of the Beth Din and head of the Rabbinical Council of Paris. For his services to Jewish eduction in France he was awarded the Legion d'Honneur, the highest award of the French state.

ציוני דרך בתולדות יהודי מרוקו


687 | חאליסי היהודייה

על-פי "יוסיפון" – לא, לא ההוא מהסרט "גבעת חלפון", אלא הספר שחובר בראשית ימי הביניים ומתאר את תולדות העם היהודי בעת העתיקה – אחרי חורבן בית שני ברחו כ-30 אלף יהודים לאזור המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה), שם חיו באותה תקופה שבטים בֶּרבֶּרים.
האגדה מספרת כי היהודים הללו ייסדו ממלכות יהודיות באזור מרוקו ואף גרמו לרבים מהבֶרברים להתגייר. מקורות ספק-היסטוריים וספק-אגדתיים מזכירים מלכה ממוצא יהודי ושמה דהיה אל-כהינה, שעמדה בראש ההתנגדות לכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית. אל-כהינה, המתוארת כ"מלכת מדבר אמיתית, יפה כסוס וחזקה כמתגושש", הקסימה היסטוריונים רבים. הם ציירו אותה כמנהיגה כריזמטית ויפהפייה, שהיתה קשוחה ואמיצה, ובו בזמן נהגה בחיילים שנפלו בשבי במידת הרחמים ואפילו אימצה שניים מהם.


800 | פז דה-תלמוד

בראשית המאה התשיעית העבירו הישיבות הגדולות של בבל את השרביט בין השאר גם למרכז היהודי בעיר פֶז, השוכנת בצפון-מזרח מרוקו.
הכובש הערבי במרוקו אמנם העניק ליהודי פז מעמד נחות של בני-חסות ("ד'ימי"), אך ככל הידוע היה מצבם טוב יחסית. ההיסטוריון המוסלמי אל-בכרי ציין כי "בפז חיו יהודים רבים יותר מאשר בכל עיר אחרת במגרב".
ואכן, בפז התקבצו מלומדים יהודים רבים שתרמו לצמיחתה כמרכז רוחני תוסס. המוכרים שבהם היו הבלשן והפייטן רבי יהודה בן-קוריש ורבי יצחק אלפסי, שייסד בעיר ישיבה גדולה וחיבר את "ספר ההלכות", שזיקק את תמצית ההלכות מהמשנה ומהתלמוד וזיכה את מחברו בתהילת עולם.


1146 | דוקטור מוחמד ומר משה

כדי שלא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל-מוואחידון, שהשתלטה על מרוקו בשנת 1146, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות: למות או להתאסלם. היו שבחרו באופציה שלישית: להיות אנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים מחוצה לו. מצב זה עורר את הרמב"ם, שהתגורר באותה עת בפז, לכתוב את "אגרת הנחמה" המפורסמת שלו, שהעניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם.
על-פי המסורת, הבית שבו התגוררה משפחת הרמב"ם שוכן עד ימינו אנו בעיר העתיקה של פז


1492 | חסיד אומות העולם המרוקאי

גירוש ספרד נצרב בזיכרון הקולקטיבי היהודי כאסון לאומי שייזכר לדיראון עולם. כמו באירועים אחרים בהיסטוריה היהודית שבהם נעקרו היהודים מביתם גם בגירוש ספרד לא נרשמה התלהבות בקרב אומות העולם לקלוט את הפליטים היהודים.
יוצא מן הכלל היה המלך מוחמד אל-שיח', מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, "חסיד אומות עולם" של תקופתו, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.
המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה בטבעיות. הם התיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו בפז, במקנס, בסאלי ובמרקש, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית שם ואף יצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה.


1631 | הזוהר הקדוש

כמו באירופה הנוצרית, גם בארצות האסלאם משחק הכיסאות הפוליטי לא פסק לרגע. יהודי מרוקו היטלטלו משלטון לשלטון – כל שלטון וגחמותיו ביחס ליהודים. החילופים התכופים הסתיימו בשנת 1631, כאשר תפסה את השלטון שושלת העלאווים. ראשי השושלת גילו יחס חם כלפי היהודים, שהתברגו בעמדות מפתח כפקידים בכירים, טובעי מטבעות, גזברי מלכים ועוד.
ואולם, הגיבור הראשי במרוקו של אותן שנים לא היה פקיד או אישיות תורנית, אלא ספר: "הזוהר הקדוש", שנחשב לספר היסוד של המיסטיקה היהודית. "הזוהר" השפיע במיוחד על יהודי דרום מרוקו, שם פרחה ספרות הקבלה; עם חכמיה המוכרים נוכל למנות את ר' שמעון לביא, משה בן-מימון אלבז ויעקב בן-יצחק איפרגן, וכן את ר' אברהם אזולאי, אבי סבו של החיד"א, הלוא הוא הגאון חיים יוסף דוד אזולאי.


1739 | דפוס של גאון

הדפוס אמנם הומצא בגרמניה כבר במאה ה-15, אך שמעו טרם הגיע למרוקו גם 300 שנה לאחר מכן. כך אירע שהפריחה היצירתית חסרת התקדים שידעו יהודי מרוקו בזמן שלטונו של המלך מולאי אסמעאיל במאה ה-18 לא זכתה לחשיפה הראויה לה. מבין גדולי הדור הנשכח ההוא היו בני משפחת טולדנו וברדוגו והחכמים אבן-צור, אזולאי ובן-חמו.
אלא שאישיות אחת זכתה בכל זאת לתהילת עולם: רבי חיים בן-עטר, בעל "אור החיים".
יד הגורל היא שהובילה את בן-עטר לעלות לישראל בשנת 1739, אחרי קרבות ירושה מרים שהתגלעו במשפחתו. בדרך לארץ ישראל עבר בן-עטר בליבורנו, איטליה, שם הדפיס את ספריו. והשאר היסטוריה.
גדולתו של בן-עטר חצתה מגזרים. לפי האגדה, כששמע מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב, שבן-עטר עולה ארצה, הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מן השמים מנעו זאת ממנו, בתואנה שאילו היו שני הצדיקים נפגשים, היה המשיח בא, ועם ישראל עדיין אינו בשל לכך.


1838 | נווה-צדק היסטורי

בשנת 1838 הפליגה ספינת מפרשים מחופי מרוקו לכיוון ארץ ישראל. על הספינה היו יהודים ילידי מרוקו שלבם נמלא כיסופים עזים לארץ הקודש. אלא שהים הבוגדני שם קץ לתקוותיהם והטביע את הספינה. בין מתי המעט שהצליחו לשרוד את הסערה היה אברהם שלוש.
אף שרוב הדיונים בעלייתם ארצה של יהודי מרוקו עוסקים בעיקר בראשית ימיה של מדינת ישראל, משפחת שלוש המפוארת – שייסדה בין השאר את שכונת נווה-צדק בתל-אביב – היא אחת ההוכחות לכך שעלייה זו החלה זמן רב לפני הקמתה של מדינת ישראל, ונמשכה טיפין-טיפין עד הקמתה.
עולה מפורסם אחר שראוי לציינו הוא חיים אמזלג, שנטל חלק ברכישת אדמות ראשון-לציון והיה מעורב ברכישת אדמות "אם המושבות", הלוא היא פתח-תקווה.


1860 | הקשר שחודש

במשך שנים שרר נתק יחסי בין יהדות מרוקו לקהילות היהודיות באירופה. מצב זה השתנה מעט בזכות "תג'אר אל-סולטאן" ("סוחרי המלך") - מעמד יהודי חדש שצמח במרוקו בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19.
קבוצה זו של סוחרים יהודים ניהלה קשרי מסחר עם מעצמות אירופה וכוננה בו בזמן קשרים עם אחיה מארצות אירופה.
באותן שנים החלה גם הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמריקה הדרומית, בעקבות תעשיית הגומי שצברה אז תנופה, בעיקר בברזיל. אחד הסוחרים היהודים הבינלאומיים הבולטים מתקופה זו הוא משה אליהו לוי ממוגדור, שהיגר בבגרותו דווקא לפלורידה, ובאקט של סולידריות עם בני עמו רכש שם מאות אלפי דונמים בכוונה לקלוט במקום פליטים יהודים ממזרח אירופה.


1912 | כל ישראל חברים

ב-1912 נחתם בין סולטאן מרוקו לממשלת צרפת "הסכם פז", שהפך את מרוקו למדינת חסות צרפתית. מבחינתם של יהודי מרוקו בישר ההסכם על סיומה של תקופת שפל רצופת פרעות ואת ראשיתו של עידן חדש, שבו נהנו היהודים מרנסנס תרבותי, חברתי ופוליטי.
באותם שנים החינוך ללימודי עברית, בשילוב רעיונות ההשכלה, נשא כנפיו למרוקו בעזרת רשת בתי-הספר היהודית העולמית כל-ישראל-חברים (כי"ח), שפרשה את חסותה על ילדי מרוקו היהודים. באותה תקופה אף החלו יהודי מרוקו לצאת מן המלאח (הרובע היהודי) אל שכונות בסגנון אירופי שהוקמו בערים המרכזיות.


1940 | השואה נעצרת במרוקו

בשנת 1940 כבשו הנאצים את צרפת וכוננו בה את משטר וישי – זאב גרמני בעור של כבש צרפתי.
היסטוריונים חלוקים בשאלה על מידת כניעותו של המלך המרוקאי מוחמד החמישי לצוויו של משטר וישי. כך או כך, עד מהרה סולקו היהודים ממשרות ממשלתיות והושלכו בחזרה לאזורי המלאח (הרובע היהודי). הוסף לכך ידוע סיפורם הטרגי של 153 יהודים מרוקאים, שנקלעו במקרה לפריז ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
בשנת 1942 כבשו בעלות-הברית את מרוקו ועצרו את תוכניות מכונת ההשמדה הנאצית בצפון אפריקה.



1948 | עלייה אל כור ההיתוך

הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 עוררה התרגשות רבה בקרב יהודי מרוקו. אולם לא רק אהבת ישראל עמדה מאחורי סערת הרגשות, אלא גם קשיי ההתמודדות במרוקו.
באותן שנים המאבק הלאומי במרוקו הסלים והעיתונות הלאומית הרבתה להסית נגד היהודים. המתיחות העזה הובילה למאורעות קשים, ובכלל זה פרעות אוג'דה וג'ראדה, שבמהלכן נהרגו 42 יהודים – גברים, נשים וילדים.
בשנים 1948–1956 עלו ממרוקו, שהיתה עדיין תחת שלטון צרפת, כ-85 אלף יהודים. העולים נאלצו להתיישר עם מדיניות "כור ההיתוך" הממלכתית שהנהיג ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון, ורבים מהם חשו כי תרבותם העשירה נדרסת על-ידי המכבש הציוני. אלפים מהם הובלו באישון לילה ליישובי ספר כדי ליישב את הגבולות; לימים יכונו יישובים אלה "עיירות פיתוח". טראומה זו ליוותה את העולים במשך שנים רבות, ובאה לידי ביטוי במוזיקה, בספרות ובקולנוע הישראליים.






1948 | עצמאות וקוץ בה

בשנת 1956 זכתה מרוקו בעצמאות לאומית, ואסרה על היהודים שחיו בה לעלות לישראל. אחת הסיבות לכך הייתה, ככל הנראה, תפקידם החשוב של היהודים בכלכלה המרוקאית. בשנת 1960 יצא המוסד הישראלי במבצע נועז להברחת יהודי מרוקו אל ישראל באמצעות ספינת הדיג אגוז. במהלך אחת מגיחותיה טבעה הספינה סמוך למצרי גיברלטר, וכמעט כל נוסעיה, ובכללם כ-44 עולים, נספו. האסון עורר תהודה עולמית ניכרת, ובעקבותיו החל לחץ בינלאומי על מרוקו, עד שאפשרה ליהודים לצאת משעריה בתנאים מגבילים שונים.
בשנים 1961–1967 עלו ממרוקו כ-120 אלף יהודים.
בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים והאיומים הגוברים על הקהילה היהודית במרוקו, החל גל העלייה האחרון מהמדינה. במסגרת זו עלו לישראל כ-10,000 איש.
ב-2014 מנתה הקהילה היהודית במרוקו כ-2,500 אנשים. זאת, לעומת 204 אלף יהודים שחיו במדינה בשנת 1947. רבים מיהודי מרוקו היגרו גם למדינות אחרות, ובכללן צרפת, קנדה וארה"ב.

רבאט Rabat

בערבית: الرباط سلا

בירת מרוקו, על שפת האוקיינוס האטלנטי ועל שפך הנהר בו-רגרג.


קהילה יהודית התקיימה במקום במאה השנייה לספירה, עוד לפני ייסוד העיר רבאט. על כך מעידה מצבה עתיקה שנתגלתה שם.

שליטי שושלת אל-מוחדון בנו את רבאט במאה ה- 12 כעיר מוסלמית, שבה התמזגו אמנות ספרד ומסורת הברברים. משמעות השם - מגדל שמירה שהוצב במצודה שנבנתה. רבאט החלה לשמש מקום מושב השלטונות המרכזיים של מרוקו לאחר תקופת שלטונו של מולאי אסמאעיל (1727- 1672). בתקופת שלטון יזיד (1792-1790) סבלה הקהילה ממעשי דיכוי, הרג ושוד.

התמורות הכלכליות במאה ה- 19 והתפתחות המסחר והקשרים עם אירופה הביאו לכך שיהודים מילאו תפקידים דיפלומטיים וייצגו חברות מסחריות. בלטו בכך משפחות סרויה ולסרי.

בשנת 1911 ישבו ברבאט 2,000 יהודים. ב- 1912 בחרו הצרפתים בעיר כמרכז שלטונם. ב- 1921 היו בה 3,000 יהודים וב- 1931 עלה מספרם ל- 4,218. בשנת 1933 היו התנגשויות דמים עם המוסלמים. ב- 1936 היו ברבאט 6,698 יהודים מהם 5,542 התגוררו במלאח. ב- 1938 סגרו בתי הספר האיטלקיים את שעריהם בפני יהודים. בתקופת שלטון וישי (1943-1940) נעשו מעשי הרג ביהודים, והם אולצו לחזור ולהתגורר בתוך גבולות המלאח. בנובמבר 1942, אף-על-פי שהאמריקאים כבר נחתו במרוקו, כיתרה המשטרה המקומית את הרובע היהודי, ויהודים רבים נעצרו.

במפקד 1947 נימנו ברבאט 12,350 יהודים. ב- 1951 ירד מספרם ל- 10,239 וב- 1953 שוב הגיע ל- 16,000.


חיי הקהילה

מרבית יהודי רבאט התגוררו במלאח שהוקם בין השנים 1808-1805. החינוך התנהל בתלמודי תורה במתכונת חדר (צלא) בבתי הכנסת. לאחר מלחמת העולם השנייה החלה לפעול "אוצר התורה", רשת החינוך היהודית-הספרדית מארצות-הברית, והקימה בית ספר. הרשת ביקשה להתחרות במוסדות "אליאנס" שפעלו ברבאט. בשנת 1950 נפתח ביזמת מועצת רבני מרוקו בית מדרש גבוה ללימודים עבריים, שנועד להכשיר דיינים.

ברבאט היו מרוכזים המוסדות הרשמיים העליונים של יהודי מרוקו: מושב בית הדין הגבוה, שעמד בראש המערכת השיפוטית היהודית, המזכירות המרכזית של מועצת הקהילות ולשכת המדור לעניינים יהודיים במינהלה השריפית.

פעילות ציונית החלה לפני שנות העשרים. בתחילת שנות העשרים נוסדה אגודה ציונית חדשה. בשנות מלחמת העולם השנייה לחצו השלטונות הצרפתיים להפסקת הפעילות והמועדון הציוני "פתח תקוה" נסגר. אך פעילות ציונית מחתרתית התקיימה; שליחי המוסדות הציוניים בארץ ישראל וארגון "קדימה" פעלו לארגון עליית היהודים. עד 1957 פעלו גם סניפים של קק"ל וויצ"ו ברבאט.

בשנת 1955 עמד בראש הרבנות הראשית הרב שארל בן-דנאן שהיה גם אב בית הדין. משפחתו מתייחסת לרמב"ם. בראש מועצת הקהילות עמד ז'אן-יצחק דהאן. הארגון הוציא ירחון בשם "קול הקהילות".

ארגון הקהילות פוזר עם עלייתה לשלטון במרוקו של מפלגת האסתקלאל הלאומנית. תומכי המפלגה נבחרו לתפקידי הנהגה ותמכו בקו אנטי-ציוני במאבק מרוקו לעצמאות. ב- 1947 הוחלט שחבר הקהילה יהיה חבר בסקציה המרוקנית של מועצת הממשל.

אחרי 1750 נקלטה מרבית יהודי קהילת סאלה הסמוכה ברבאט, שהיו בה אז 6,000 יהודים. לאחר 1850 החלה תנועת הגירה של יהודים, שרצו לשפר את תנאי חייהם, מכפרי פנים הארץ לרבאט. קהילת רבאט קלטה יהודים מפאס, ממראכש, ממכנאס, ומהבלאד של האטלס, סאלה, תטואן ובוג'אד.

ב- 1970 נותרו כ0 4,000 יהודים ברבאט, לאחר שרובם היגרו לצרפת, לקנדה ולארצות הברית. רוב בתי הספר נסגרו, כולל "אוצר התורה", "אליאנס" והסמינר הרבני.

צאפרו

Safro, Sefrou

בערבית: صفرو

עיר על מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני, ממזרח למכנס, צפון מרוקו.


היישוב היהודי בצאפרו נחשב לקדום, והעיר מכונה "ירושלים הקטנה של מרוקו", בשל חיי הדת העשירים שהיו בקהילה היהודית ובשל רבניה הרבים. בראשית הכיבוש הערבי במאה השמינית, היו מתייהדים רבים בקרב תושבי המקום.

במאה השלוש-עשרה התיישבו בצאפרו יהודים מדרום מרוקו, מאלג'יריה ומן הצפון. הקהילה גדלה, אולם חיה במשך שנים ארוכות בצלה של קהילת פאס הגדולה. ב- 1596 התיישבו בעיר יהודים רבים ממגורשי ספרד.

היהודים התגוררו במלאח בתוך חומות העיר הערבית העתיקה. המלאח השתרע על פני עשרה דונמים, והצפיפות בו הייתה רבה ביותר.

במבואות הצפוניים של צאפרו נמצאה המערה המקודשת "כיף אל-יהודי". על פי מסורת, קבור בה הנביא דניאל. ליד המערה היה בית העלמין היהודי הקדום ובו היו קברי צדיקים רבים. במשך השנים נחרב בית העלמין.

ההיסטוריה המודרנית של קהילת צאפרו קשורה לאירועים שעברו על כל יהודי מרוקו. ערב מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) סבלו יהודי צאפרו מן האנדרלמוסיה הכללית שבאה בעקבות חלוקת מרוקו לשני שטחי חסות, של ספרד ושל צרפת. צאפרו הייתה בשטחי החסות של צרפת. באותה התקופה התנפלו המוסלמים על בתי היהודים ופגעו בהם.

במפקד 1936 נמנו 4,364 יהודים בקהילה. בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945), בתקופת שלטון וישי בצרפת (1943-1940) סבלו יהודי צאפרו מהתנכלויות האוכלוסייה המקומית ומאפליה מצד השלטונות.

אחרי המלחמה המשיכה הקהילה היהודית להתנהל כבעבר, ונוהלה על ידי ועד שהפעיל את מוסדותיה. בראשית שנות החמישים פעלו בצאפרו כמה מוסדות קהילתיים, אגודת "הכנסת אורחים" וכן מפעלים לעזרה הדדית ולצדקה. כמו כן פעלו חברה קדישא וחברת "ביקור חולים". הרב והדיין היה ר' דוד עובדיה, שאביו היה רב הקהילה עד לפטירתו בסוף שנות הארבעים, וכמובן היה גם בית-דין. שני "מדרשים" (ישיבות למבוגרים) פעלו בקהילה, ובהם היו אוספים של ספרים עתיקים וחשובים שנכתבו בידי חכמי צאפרו. אחד מהם הוא כתב היד של "כסא מלכים" - הכרוניקה הכללית של מרוקו ויהודיה.

תחום החינוך בקהילה היה מפותח גם לילדים וגם למבוגרים. בנוסף לישיבה של בוגרים פעלו חברות של לומדי תורה כגון חברת "אליהו הנביא" וחברת "ר' שמעון בר-יוחאי". לימודים לקטנים התנהלו ב"חדר", בית ספר תלמוד תורה בשם "אם הבנים" נוסד בשנת 1917 מתרומות של אמהות. ב- 1956 היו בו 12 כתות ובהן 650 תלמידים ו- 14 מורים. תוכנית הלימודים כללה עברית, תפילות, דינים, תנ"ך ותלמוד. בישיבת "בית דוד" למדו בוגרי תלמוד תורה. חסידי לובאוויץ' מניו-יורק הקימו לבנות בית-ספר "בית-רבקה". בצאפרו פעל גם בית-ספר של חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח, אליאנס) ובו למדו 482 בנות ו- 231 בנים. ב- 1956 הוחלט להקים בית ספר מקצועי לבנות של רשת אורט במימון הג'וינט, אך הדבר לא יצא אל הפועל בשל עזיבת מרבית היהודים לישראל. בשנת 1956 התגוררו בצאפרו כ- 4,000.

באותה השנה עלו לישראל כ- 2,000 מיהודי צאפרו והנותרים עלו בשנים שלאחר עצמאות מרוקו.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי מקנס

מקנס

Meknes

בערבית: مكناس‎

עיר בצפון מערב מרוקו, בשולי הרי האטלס התיכון

קיימות עדויות על קהילה יהודית במקנס מן המאה השמינית והעשירית.
בשנים 1138 – 1140 החריבו שליטי אל-מוחדון את הקהילה, יהודים רבים התאסלמו.

מגורשי ספרד הגיעו אל מקנס בשנת 1492 וטבעו חותמם על הקהילה. מולאי אסמאעיל (1727-1672) העביר את היהודים מה"מלאח" שבעיר הערבית והקים להם שכונה בקרבת ארמונו, שקיימת עד היום ונקראת "המלאח הישן" של מקנס.

בשנת 1728 נערכו ביהודי מקנס פרעות, שבמהלכן נהרגו 180 יהודים, וכל בתיהם נבזזו. גם בשנת 1790 התחוללו פרעות, בעידודו של הסולטאן יזיד (1790-1792). רכוש רב אבד ובתי הכנסת נהפכו למסגדים. בפרעות של 1811 הציתו הפורעים בתי כנסת, וגם ב- 1894. באותה תקופה חיו בעיר 4,600 יהודים.

בסוף המאה ה- 19 חל שיפור במצב הקהילה היהודית, היהודים צברו נכסים. הכיבוש הצרפתי (1912) הביא שיפור נוסף. ב- 1931 היו במקנס 9,510 יהודים.

בתקופת ממשלת וישי (1943-1940), בימי מלחמת העולם השנייה, סבלו היהודים מפרעות והצקות.

במפקד אוכלוסין של שנת 1947 נמנו בעיר 15,482 יהודים, ומעריכים כי עוד כ- 3,000 לא התפקדו. ב- 1951 היה מספר היהודים במקנס 12,445 ולאחר שמרוקו קיבלה עצמאות (1956) החל מספרם לרדת.
במפקד 1960 נמנו 10,894 יהודים. באותן שנים עלו המוני יהודים ממרוקו לישראל וב- 1968 נותרו במקנס בין 2,000 ל- 3,000.
בשנות השבעים התקיימה במקנס קהילה יהודית קטנה.


חיי הקהילה

גם קהילות יהודיות אחרות במרוקו סבלו מפרעות בכל התקופות, ולא אחת קלטה קהילת מקנס ניצולי פרעות מערים אחרות. המצור של השריף הסעדי מולאי מחמד (1573-1557) הגיעו לעיר 2,500 יהודים מפז, ועוד יהודים מפז הגיעו שוב גם בשנים 1704 – 1705. באו גם יהודים מתטואן, ומקהילות נוספות. כל קהילת אגוראי למשל, יישוב מדרום למקנס, הגיעו ב- 1790, בתקופת השליט העריץ יזיד.

תור הזהב של קהילת מקנס היה בתקופת מולאי אסמאעיל (1727-1672), שעשה את העיר לבירתו והחזיק יועצים יהודים בחצרו. יוסף מימראן סייע לו בתפיסת השלטון. בנו אברהם מימראן היה בעל השפעה בחצר הסולטאן, וניהל משא ומתן עם השגרירים האירופים. משפחות טולידאנו ובן-עטר היו בשירותו. משה בן-עטר היה מזכירו וחתם בשנת 1721 על חוזה שלום עם אנגליה.

ב- 1903 חיו במקנס כ- 4,800 יהודים במלאח. המלאח החדש הוקם ב- 1925 ואליו עברו עשירי הקהילה. במלאח הישן והחדש היו בתחילת שנות ה- 50 של המאה העשרים 36 בתי כנסת, כולם בבתים פרטיים, ביניהם בית כנסת "הלביאה", ובית כנסת על-שם רבי יוסף ברדוגו שנוסד ב- 1923 ונקרא צלאת אל-ערוסה ("בית הכנסת של הכלה"). ב- 1925 נבנו בתי כנסת מפוארים על-שם טולדנו ויוסף מריג'ין. ליהודים היו שני בתי עלמין, הישן בתוך החומה, והחדש מחוצה לה.

מקנס היתה מרכז עירוני לאזור חקלאי עשיר והיהודים האמידים עסקו בשיווק תוצרת חקלאית ובתעשייה חקלאית, והיו ספקים של חיל המצב הצרפתי. הם עסקו גם באומנות זעירה והיו מנפצי צמר, משבצי זהב וכסף, צובעי בגדים, מפיקי שעווה ועוד. בעלי האמנויות היו מאוגדים והמסגרות שימשו גם ללימוד ולתפילה בצוותא, בראש כל איגוד עמד "אמין". היו גם סוחרים קטנים, מלווים בריבית וסוחרי חוץ.

עד לכיבוש הצרפתי נתמנו בקהילה מטעם השלטונות הנגיד, הוועד ("שבעת טובי העיר") והשיח'. הקהילה עצמה בחרה רב, דיינים וכלי-קודש. הצרפתים דרשו לקיים בחירות למועצה ("קומיטי") שהופקדה על המסים, על הקמה וטיפוח של מוסדות צדקה ועל ניהול מוסדות דת. המועצה ייצגה את הקהילה בפני השלטונות.

הקהילה הפעילה ארגונים וולונטריים: "גומלי חסדים", "ביקור חולים", "חברה קדישא", "אם הבנים", "מתן בסתר", "עזרת נישואין" ועוד. וממנה את פעולותיה במסים על השחיטה ועל כל סחורה שנמכרה בשכונת היהודים. הרב הופקד על התחום הדתי, השיח' התמנה בידי הרשות ועל-דעת הקהילה.

בשנת 1902 הוקם בית ספר של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). היו גם תלמוד תורה וישיבות בתוך בתי כנסת. ב- 1925 נבנה במלאח החדש בית ספר "אם הבנים".

ב- 1713 וב- 1840 היו ניסיונות ראשונים לארגן עלייה לארץ-ישראל. ב- 1844 עלו 70 יהודים, ושוב בשנים 1848, 1853, בעיקר לטבריה. ב- 1855 עלו לישראל 80 יהודים ממקנס. ב- 1899 וב- 1900 הייתה עלייה בגלל מהומות שבטיות באזור מקנס.

בתחילת המאה העשרים החלה במקנס פעילות ציונית. אגודת "חיבת ציון" בפז הקימה סניף גם במקנס. ב- 1910 הצטרפה האגודה ל"מזרחי" לזמן קצר.

ב- 1918 נוסדה חברת "עץ-חיים" להעמקת התודעה הדתית. ב- 1945 התרכזה הפעילות הציונית במסגרת "קבוצות בן-יהודה" שהיו קשורות לפדרציה הציונית של מרוקו. משנת 1947 גבר קצב העלייה ממקנס, בסיוע המוסדות הציוניים ושליחים מארץ-ישראל. בשנות השבעים נותרה קהילה קטנה של בני המעמד הבינוני ולהם שני בתי כנסת. רק כמה עשרות יהודים נותרו במלאח הישן.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

צאפרו
רבט סאלה
מרוקו

צאפרו

Safro, Sefrou

בערבית: صفرو

עיר על מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני, ממזרח למכנס, צפון מרוקו.


היישוב היהודי בצאפרו נחשב לקדום, והעיר מכונה "ירושלים הקטנה של מרוקו", בשל חיי הדת העשירים שהיו בקהילה היהודית ובשל רבניה הרבים. בראשית הכיבוש הערבי במאה השמינית, היו מתייהדים רבים בקרב תושבי המקום.

במאה השלוש-עשרה התיישבו בצאפרו יהודים מדרום מרוקו, מאלג'יריה ומן הצפון. הקהילה גדלה, אולם חיה במשך שנים ארוכות בצלה של קהילת פאס הגדולה. ב- 1596 התיישבו בעיר יהודים רבים ממגורשי ספרד.

היהודים התגוררו במלאח בתוך חומות העיר הערבית העתיקה. המלאח השתרע על פני עשרה דונמים, והצפיפות בו הייתה רבה ביותר.

במבואות הצפוניים של צאפרו נמצאה המערה המקודשת "כיף אל-יהודי". על פי מסורת, קבור בה הנביא דניאל. ליד המערה היה בית העלמין היהודי הקדום ובו היו קברי צדיקים רבים. במשך השנים נחרב בית העלמין.

ההיסטוריה המודרנית של קהילת צאפרו קשורה לאירועים שעברו על כל יהודי מרוקו. ערב מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) סבלו יהודי צאפרו מן האנדרלמוסיה הכללית שבאה בעקבות חלוקת מרוקו לשני שטחי חסות, של ספרד ושל צרפת. צאפרו הייתה בשטחי החסות של צרפת. באותה התקופה התנפלו המוסלמים על בתי היהודים ופגעו בהם.

במפקד 1936 נמנו 4,364 יהודים בקהילה. בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945), בתקופת שלטון וישי בצרפת (1943-1940) סבלו יהודי צאפרו מהתנכלויות האוכלוסייה המקומית ומאפליה מצד השלטונות.

אחרי המלחמה המשיכה הקהילה היהודית להתנהל כבעבר, ונוהלה על ידי ועד שהפעיל את מוסדותיה. בראשית שנות החמישים פעלו בצאפרו כמה מוסדות קהילתיים, אגודת "הכנסת אורחים" וכן מפעלים לעזרה הדדית ולצדקה. כמו כן פעלו חברה קדישא וחברת "ביקור חולים". הרב והדיין היה ר' דוד עובדיה, שאביו היה רב הקהילה עד לפטירתו בסוף שנות הארבעים, וכמובן היה גם בית-דין. שני "מדרשים" (ישיבות למבוגרים) פעלו בקהילה, ובהם היו אוספים של ספרים עתיקים וחשובים שנכתבו בידי חכמי צאפרו. אחד מהם הוא כתב היד של "כסא מלכים" - הכרוניקה הכללית של מרוקו ויהודיה.

תחום החינוך בקהילה היה מפותח גם לילדים וגם למבוגרים. בנוסף לישיבה של בוגרים פעלו חברות של לומדי תורה כגון חברת "אליהו הנביא" וחברת "ר' שמעון בר-יוחאי". לימודים לקטנים התנהלו ב"חדר", בית ספר תלמוד תורה בשם "אם הבנים" נוסד בשנת 1917 מתרומות של אמהות. ב- 1956 היו בו 12 כתות ובהן 650 תלמידים ו- 14 מורים. תוכנית הלימודים כללה עברית, תפילות, דינים, תנ"ך ותלמוד. בישיבת "בית דוד" למדו בוגרי תלמוד תורה. חסידי לובאוויץ' מניו-יורק הקימו לבנות בית-ספר "בית-רבקה". בצאפרו פעל גם בית-ספר של חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח, אליאנס) ובו למדו 482 בנות ו- 231 בנים. ב- 1956 הוחלט להקים בית ספר מקצועי לבנות של רשת אורט במימון הג'וינט, אך הדבר לא יצא אל הפועל בשל עזיבת מרבית היהודים לישראל. בשנת 1956 התגוררו בצאפרו כ- 4,000.

באותה השנה עלו לישראל כ- 2,000 מיהודי צאפרו והנותרים עלו בשנים שלאחר עצמאות מרוקו.

רבאט Rabat

בערבית: الرباط سلا

בירת מרוקו, על שפת האוקיינוס האטלנטי ועל שפך הנהר בו-רגרג.


קהילה יהודית התקיימה במקום במאה השנייה לספירה, עוד לפני ייסוד העיר רבאט. על כך מעידה מצבה עתיקה שנתגלתה שם.

שליטי שושלת אל-מוחדון בנו את רבאט במאה ה- 12 כעיר מוסלמית, שבה התמזגו אמנות ספרד ומסורת הברברים. משמעות השם - מגדל שמירה שהוצב במצודה שנבנתה. רבאט החלה לשמש מקום מושב השלטונות המרכזיים של מרוקו לאחר תקופת שלטונו של מולאי אסמאעיל (1727- 1672). בתקופת שלטון יזיד (1792-1790) סבלה הקהילה ממעשי דיכוי, הרג ושוד.

התמורות הכלכליות במאה ה- 19 והתפתחות המסחר והקשרים עם אירופה הביאו לכך שיהודים מילאו תפקידים דיפלומטיים וייצגו חברות מסחריות. בלטו בכך משפחות סרויה ולסרי.

בשנת 1911 ישבו ברבאט 2,000 יהודים. ב- 1912 בחרו הצרפתים בעיר כמרכז שלטונם. ב- 1921 היו בה 3,000 יהודים וב- 1931 עלה מספרם ל- 4,218. בשנת 1933 היו התנגשויות דמים עם המוסלמים. ב- 1936 היו ברבאט 6,698 יהודים מהם 5,542 התגוררו במלאח. ב- 1938 סגרו בתי הספר האיטלקיים את שעריהם בפני יהודים. בתקופת שלטון וישי (1943-1940) נעשו מעשי הרג ביהודים, והם אולצו לחזור ולהתגורר בתוך גבולות המלאח. בנובמבר 1942, אף-על-פי שהאמריקאים כבר נחתו במרוקו, כיתרה המשטרה המקומית את הרובע היהודי, ויהודים רבים נעצרו.

במפקד 1947 נימנו ברבאט 12,350 יהודים. ב- 1951 ירד מספרם ל- 10,239 וב- 1953 שוב הגיע ל- 16,000.


חיי הקהילה

מרבית יהודי רבאט התגוררו במלאח שהוקם בין השנים 1808-1805. החינוך התנהל בתלמודי תורה במתכונת חדר (צלא) בבתי הכנסת. לאחר מלחמת העולם השנייה החלה לפעול "אוצר התורה", רשת החינוך היהודית-הספרדית מארצות-הברית, והקימה בית ספר. הרשת ביקשה להתחרות במוסדות "אליאנס" שפעלו ברבאט. בשנת 1950 נפתח ביזמת מועצת רבני מרוקו בית מדרש גבוה ללימודים עבריים, שנועד להכשיר דיינים.

ברבאט היו מרוכזים המוסדות הרשמיים העליונים של יהודי מרוקו: מושב בית הדין הגבוה, שעמד בראש המערכת השיפוטית היהודית, המזכירות המרכזית של מועצת הקהילות ולשכת המדור לעניינים יהודיים במינהלה השריפית.

פעילות ציונית החלה לפני שנות העשרים. בתחילת שנות העשרים נוסדה אגודה ציונית חדשה. בשנות מלחמת העולם השנייה לחצו השלטונות הצרפתיים להפסקת הפעילות והמועדון הציוני "פתח תקוה" נסגר. אך פעילות ציונית מחתרתית התקיימה; שליחי המוסדות הציוניים בארץ ישראל וארגון "קדימה" פעלו לארגון עליית היהודים. עד 1957 פעלו גם סניפים של קק"ל וויצ"ו ברבאט.

בשנת 1955 עמד בראש הרבנות הראשית הרב שארל בן-דנאן שהיה גם אב בית הדין. משפחתו מתייחסת לרמב"ם. בראש מועצת הקהילות עמד ז'אן-יצחק דהאן. הארגון הוציא ירחון בשם "קול הקהילות".

ארגון הקהילות פוזר עם עלייתה לשלטון במרוקו של מפלגת האסתקלאל הלאומנית. תומכי המפלגה נבחרו לתפקידי הנהגה ותמכו בקו אנטי-ציוני במאבק מרוקו לעצמאות. ב- 1947 הוחלט שחבר הקהילה יהיה חבר בסקציה המרוקנית של מועצת הממשל.

אחרי 1750 נקלטה מרבית יהודי קהילת סאלה הסמוכה ברבאט, שהיו בה אז 6,000 יהודים. לאחר 1850 החלה תנועת הגירה של יהודים, שרצו לשפר את תנאי חייהם, מכפרי פנים הארץ לרבאט. קהילת רבאט קלטה יהודים מפאס, ממראכש, ממכנאס, ומהבלאד של האטלס, סאלה, תטואן ובוג'אד.

ב- 1970 נותרו כ0 4,000 יהודים ברבאט, לאחר שרובם היגרו לצרפת, לקנדה ולארצות הברית. רוב בתי הספר נסגרו, כולל "אוצר התורה", "אליאנס" והסמינר הרבני.

ציוני דרך בתולדות יהודי מרוקו


687 | חאליסי היהודייה

על-פי "יוסיפון" – לא, לא ההוא מהסרט "גבעת חלפון", אלא הספר שחובר בראשית ימי הביניים ומתאר את תולדות העם היהודי בעת העתיקה – אחרי חורבן בית שני ברחו כ-30 אלף יהודים לאזור המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה), שם חיו באותה תקופה שבטים בֶּרבֶּרים.
האגדה מספרת כי היהודים הללו ייסדו ממלכות יהודיות באזור מרוקו ואף גרמו לרבים מהבֶרברים להתגייר. מקורות ספק-היסטוריים וספק-אגדתיים מזכירים מלכה ממוצא יהודי ושמה דהיה אל-כהינה, שעמדה בראש ההתנגדות לכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית. אל-כהינה, המתוארת כ"מלכת מדבר אמיתית, יפה כסוס וחזקה כמתגושש", הקסימה היסטוריונים רבים. הם ציירו אותה כמנהיגה כריזמטית ויפהפייה, שהיתה קשוחה ואמיצה, ובו בזמן נהגה בחיילים שנפלו בשבי במידת הרחמים ואפילו אימצה שניים מהם.


800 | פז דה-תלמוד

בראשית המאה התשיעית העבירו הישיבות הגדולות של בבל את השרביט בין השאר גם למרכז היהודי בעיר פֶז, השוכנת בצפון-מזרח מרוקו.
הכובש הערבי במרוקו אמנם העניק ליהודי פז מעמד נחות של בני-חסות ("ד'ימי"), אך ככל הידוע היה מצבם טוב יחסית. ההיסטוריון המוסלמי אל-בכרי ציין כי "בפז חיו יהודים רבים יותר מאשר בכל עיר אחרת במגרב".
ואכן, בפז התקבצו מלומדים יהודים רבים שתרמו לצמיחתה כמרכז רוחני תוסס. המוכרים שבהם היו הבלשן והפייטן רבי יהודה בן-קוריש ורבי יצחק אלפסי, שייסד בעיר ישיבה גדולה וחיבר את "ספר ההלכות", שזיקק את תמצית ההלכות מהמשנה ומהתלמוד וזיכה את מחברו בתהילת עולם.


1146 | דוקטור מוחמד ומר משה

כדי שלא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל-מוואחידון, שהשתלטה על מרוקו בשנת 1146, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות: למות או להתאסלם. היו שבחרו באופציה שלישית: להיות אנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים מחוצה לו. מצב זה עורר את הרמב"ם, שהתגורר באותה עת בפז, לכתוב את "אגרת הנחמה" המפורסמת שלו, שהעניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם.
על-פי המסורת, הבית שבו התגוררה משפחת הרמב"ם שוכן עד ימינו אנו בעיר העתיקה של פז


1492 | חסיד אומות העולם המרוקאי

גירוש ספרד נצרב בזיכרון הקולקטיבי היהודי כאסון לאומי שייזכר לדיראון עולם. כמו באירועים אחרים בהיסטוריה היהודית שבהם נעקרו היהודים מביתם גם בגירוש ספרד לא נרשמה התלהבות בקרב אומות העולם לקלוט את הפליטים היהודים.
יוצא מן הכלל היה המלך מוחמד אל-שיח', מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, "חסיד אומות עולם" של תקופתו, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.
המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה בטבעיות. הם התיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו בפז, במקנס, בסאלי ובמרקש, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית שם ואף יצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה.


1631 | הזוהר הקדוש

כמו באירופה הנוצרית, גם בארצות האסלאם משחק הכיסאות הפוליטי לא פסק לרגע. יהודי מרוקו היטלטלו משלטון לשלטון – כל שלטון וגחמותיו ביחס ליהודים. החילופים התכופים הסתיימו בשנת 1631, כאשר תפסה את השלטון שושלת העלאווים. ראשי השושלת גילו יחס חם כלפי היהודים, שהתברגו בעמדות מפתח כפקידים בכירים, טובעי מטבעות, גזברי מלכים ועוד.
ואולם, הגיבור הראשי במרוקו של אותן שנים לא היה פקיד או אישיות תורנית, אלא ספר: "הזוהר הקדוש", שנחשב לספר היסוד של המיסטיקה היהודית. "הזוהר" השפיע במיוחד על יהודי דרום מרוקו, שם פרחה ספרות הקבלה; עם חכמיה המוכרים נוכל למנות את ר' שמעון לביא, משה בן-מימון אלבז ויעקב בן-יצחק איפרגן, וכן את ר' אברהם אזולאי, אבי סבו של החיד"א, הלוא הוא הגאון חיים יוסף דוד אזולאי.


1739 | דפוס של גאון

הדפוס אמנם הומצא בגרמניה כבר במאה ה-15, אך שמעו טרם הגיע למרוקו גם 300 שנה לאחר מכן. כך אירע שהפריחה היצירתית חסרת התקדים שידעו יהודי מרוקו בזמן שלטונו של המלך מולאי אסמעאיל במאה ה-18 לא זכתה לחשיפה הראויה לה. מבין גדולי הדור הנשכח ההוא היו בני משפחת טולדנו וברדוגו והחכמים אבן-צור, אזולאי ובן-חמו.
אלא שאישיות אחת זכתה בכל זאת לתהילת עולם: רבי חיים בן-עטר, בעל "אור החיים".
יד הגורל היא שהובילה את בן-עטר לעלות לישראל בשנת 1739, אחרי קרבות ירושה מרים שהתגלעו במשפחתו. בדרך לארץ ישראל עבר בן-עטר בליבורנו, איטליה, שם הדפיס את ספריו. והשאר היסטוריה.
גדולתו של בן-עטר חצתה מגזרים. לפי האגדה, כששמע מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב, שבן-עטר עולה ארצה, הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מן השמים מנעו זאת ממנו, בתואנה שאילו היו שני הצדיקים נפגשים, היה המשיח בא, ועם ישראל עדיין אינו בשל לכך.


1838 | נווה-צדק היסטורי

בשנת 1838 הפליגה ספינת מפרשים מחופי מרוקו לכיוון ארץ ישראל. על הספינה היו יהודים ילידי מרוקו שלבם נמלא כיסופים עזים לארץ הקודש. אלא שהים הבוגדני שם קץ לתקוותיהם והטביע את הספינה. בין מתי המעט שהצליחו לשרוד את הסערה היה אברהם שלוש.
אף שרוב הדיונים בעלייתם ארצה של יהודי מרוקו עוסקים בעיקר בראשית ימיה של מדינת ישראל, משפחת שלוש המפוארת – שייסדה בין השאר את שכונת נווה-צדק בתל-אביב – היא אחת ההוכחות לכך שעלייה זו החלה זמן רב לפני הקמתה של מדינת ישראל, ונמשכה טיפין-טיפין עד הקמתה.
עולה מפורסם אחר שראוי לציינו הוא חיים אמזלג, שנטל חלק ברכישת אדמות ראשון-לציון והיה מעורב ברכישת אדמות "אם המושבות", הלוא היא פתח-תקווה.


1860 | הקשר שחודש

במשך שנים שרר נתק יחסי בין יהדות מרוקו לקהילות היהודיות באירופה. מצב זה השתנה מעט בזכות "תג'אר אל-סולטאן" ("סוחרי המלך") - מעמד יהודי חדש שצמח במרוקו בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19.
קבוצה זו של סוחרים יהודים ניהלה קשרי מסחר עם מעצמות אירופה וכוננה בו בזמן קשרים עם אחיה מארצות אירופה.
באותן שנים החלה גם הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמריקה הדרומית, בעקבות תעשיית הגומי שצברה אז תנופה, בעיקר בברזיל. אחד הסוחרים היהודים הבינלאומיים הבולטים מתקופה זו הוא משה אליהו לוי ממוגדור, שהיגר בבגרותו דווקא לפלורידה, ובאקט של סולידריות עם בני עמו רכש שם מאות אלפי דונמים בכוונה לקלוט במקום פליטים יהודים ממזרח אירופה.


1912 | כל ישראל חברים

ב-1912 נחתם בין סולטאן מרוקו לממשלת צרפת "הסכם פז", שהפך את מרוקו למדינת חסות צרפתית. מבחינתם של יהודי מרוקו בישר ההסכם על סיומה של תקופת שפל רצופת פרעות ואת ראשיתו של עידן חדש, שבו נהנו היהודים מרנסנס תרבותי, חברתי ופוליטי.
באותם שנים החינוך ללימודי עברית, בשילוב רעיונות ההשכלה, נשא כנפיו למרוקו בעזרת רשת בתי-הספר היהודית העולמית כל-ישראל-חברים (כי"ח), שפרשה את חסותה על ילדי מרוקו היהודים. באותה תקופה אף החלו יהודי מרוקו לצאת מן המלאח (הרובע היהודי) אל שכונות בסגנון אירופי שהוקמו בערים המרכזיות.


1940 | השואה נעצרת במרוקו

בשנת 1940 כבשו הנאצים את צרפת וכוננו בה את משטר וישי – זאב גרמני בעור של כבש צרפתי.
היסטוריונים חלוקים בשאלה על מידת כניעותו של המלך המרוקאי מוחמד החמישי לצוויו של משטר וישי. כך או כך, עד מהרה סולקו היהודים ממשרות ממשלתיות והושלכו בחזרה לאזורי המלאח (הרובע היהודי). הוסף לכך ידוע סיפורם הטרגי של 153 יהודים מרוקאים, שנקלעו במקרה לפריז ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
בשנת 1942 כבשו בעלות-הברית את מרוקו ועצרו את תוכניות מכונת ההשמדה הנאצית בצפון אפריקה.



1948 | עלייה אל כור ההיתוך

הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 עוררה התרגשות רבה בקרב יהודי מרוקו. אולם לא רק אהבת ישראל עמדה מאחורי סערת הרגשות, אלא גם קשיי ההתמודדות במרוקו.
באותן שנים המאבק הלאומי במרוקו הסלים והעיתונות הלאומית הרבתה להסית נגד היהודים. המתיחות העזה הובילה למאורעות קשים, ובכלל זה פרעות אוג'דה וג'ראדה, שבמהלכן נהרגו 42 יהודים – גברים, נשים וילדים.
בשנים 1948–1956 עלו ממרוקו, שהיתה עדיין תחת שלטון צרפת, כ-85 אלף יהודים. העולים נאלצו להתיישר עם מדיניות "כור ההיתוך" הממלכתית שהנהיג ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון, ורבים מהם חשו כי תרבותם העשירה נדרסת על-ידי המכבש הציוני. אלפים מהם הובלו באישון לילה ליישובי ספר כדי ליישב את הגבולות; לימים יכונו יישובים אלה "עיירות פיתוח". טראומה זו ליוותה את העולים במשך שנים רבות, ובאה לידי ביטוי במוזיקה, בספרות ובקולנוע הישראליים.






1948 | עצמאות וקוץ בה

בשנת 1956 זכתה מרוקו בעצמאות לאומית, ואסרה על היהודים שחיו בה לעלות לישראל. אחת הסיבות לכך הייתה, ככל הנראה, תפקידם החשוב של היהודים בכלכלה המרוקאית. בשנת 1960 יצא המוסד הישראלי במבצע נועז להברחת יהודי מרוקו אל ישראל באמצעות ספינת הדיג אגוז. במהלך אחת מגיחותיה טבעה הספינה סמוך למצרי גיברלטר, וכמעט כל נוסעיה, ובכללם כ-44 עולים, נספו. האסון עורר תהודה עולמית ניכרת, ובעקבותיו החל לחץ בינלאומי על מרוקו, עד שאפשרה ליהודים לצאת משעריה בתנאים מגבילים שונים.
בשנים 1961–1967 עלו ממרוקו כ-120 אלף יהודים.
בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים והאיומים הגוברים על הקהילה היהודית במרוקו, החל גל העלייה האחרון מהמדינה. במסגרת זו עלו לישראל כ-10,000 איש.
ב-2014 מנתה הקהילה היהודית במרוקו כ-2,500 אנשים. זאת, לעומת 204 אלף יהודים שחיו במדינה בשנת 1947. רבים מיהודי מרוקו היגרו גם למדינות אחרות, ובכללן צרפת, קנדה וארה"ב.
בן דיוואן, עמרם
Messas, Yosef
דוד בן אהרן אבן חסין
כהן, רפאל א.
משאש, שלום
משאש, דויד
Ben Diwan, Amram (?1730-1782), rabbi born in Jerusalem, Israel (then part of the Ottoman Empire) into a family of rabbis. His family moved to Hebron and then to Morocco when he was a young man.

In Morocco he collected donations to support the Jews of the Land of Israel. He taught the Talmud to many students in Ouazzane, Morocco. In about 1750 he returned to Hebron and it is said that he went to the Cave of the Patriarchs disguised as a Muslim, since Jews were at that time forbidden to enter the place. He was however discovered, arrested and then obliged to return to Morocco. This time he was received by the Jewish community of Meknes where he spent many years in the home of Rabbi Zechary Messas.

Ben Diwan died in Ouazzane and his burial site became a place of pilgrimage especially for the sick who hoped that their visit would cure their diseases.
Rabbi

Born in Meknes, Morocco, Rabbi Yossef Messas was an outstanding and original figure among Moroccan rabbis. His father, the illustrious Rabbi Hayim Messas, died in 1904 and the young orphan provided for his mother and two brothers by working as a scribe, illustrator, bookbinder, watchmaker and notary while keeping up with his studies. In 1924, he was invited by the community of Tlemcen, Algeria, to serve as their rabbi. He was much admired, and referred to as "El Hakham" (“The Wise”). In 1940 he returned to Meknes, and served as rabbi and dayan (judge). He was considered moderate yet scrupulous. Being a handsome, good natured man, in Meknes he was nicknamed "l'Ange Rose" (“The Pink Angel”). Soon after retiring, he immigrated to Israel, in 1964. In 1970, he was appointed Chief Sephardi Rabbi of the City of Haifa, and served in this position until his death in 1974. Rabbi Yosef Messas is the author of many works. After his death the "Otsrot Yossef" (Yossef's Treasures) association was founded in Haifa to ensure the publication of his manuscripts. His first responsa "Mayim Hayim" (Fez, 1934) was reprinted in Jerusalem in 1967. Other works by Yosef Messas include "Ner Mitsva", "Pourim del M'agaz", "Nahalat Avot" (3 volumes) and and "Otsar Hamichtavim" (3 volumes). Throughout his entire life he tried to bring young people closer to religion and tradition. An excellent orator, he meticulously prepared his speeches and sermons.
משורר. נולד במקנס, מרוקו, והיה תלמידו וחתנו של רבי מרדכי בוזגלו. פיוטיו הרבים נפוצים בקרב יהודי מרוקו ויהודי המזרח. אוסף משיריו, תהילה לדוד (אמסטרדם, 1807) כולל – בנוסף לפיוטים – שירי חתונה ושירי ידידות, וכן קינות ותיאורים פואטיים של חוקי השחיטה הכשרה, "מקומם של זבחים". נפטר במקנס, מרוקו.
רפאל א. כהן נולד במקנס, מרוקו, בשנת 1932. מגיל צעיר היה פעיל בתנועות נוער וספורט של הקהילה היהודית. במשך עשר שנים היה מורה בבית הספר של "אליאנס" במקנס, ואז החל ללמוד ב"אקול נורמאל סופריור", מוסד להכשרת מורים ברבאט, מרוקו. הוא המשיך בלימודיו בפריז וקיבל תואר "יועץ בתכנון והכוונה חינוכית ומקצועית" בשנת 1962.
רפאל כהן הצטרף ל"רשות האשלג" (OCP), חברת מכרות ממשלתית מרוקאית, ועבד כמנהל משאבי אנוש במכרות אשר בחוריבגה. בשנת 1967, בשל הסיכונים הבטחוניים שבהם נמצאו יהודי מרוקו אחרי נצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, עבר אל רבאט ושימש יועץ לענייני כח אדם בהנהלת "הרשות לאשלג".

בשנת 1972 התיישב בקנדה עם משפחתו. הוא עבד כיועץ להכשרת כח אדם בחברת HQ (חברה לייצור חשמל בחבל קויבק) ובמקביל למד באוניברסיטת מונטריאל וקיבל תואר שני בחינוך מבוגרים (אנדרגוגיה). בחברת החשמל מילא מגוון תפקידים, ביניהם יועץ לפסיכולוגיה ארגונית, מנהל פרוייקטים מיוחדים ומנהל תיכנון אסטרטגי, עד לפרישתו בשנת 1995. אחרי פרישתו המשיך בפעילות מקצועית עד 2001, והיה שותף בהקמת חברת ייעוץ ליזמים בתעשייה ובמסחר, ושימש מנהל החברה.

בשנת 1956 התחתן עם ז'ורז'ט ק. כהן, בת למשפחה מיוחסת, שנולדה במקנס ב- 1932. לזוג שלושה ילדים: פרופ' אריק א. כהן, מומחה לרטרו-וירוסים מאוניברסיטת מונטריאל וחוקר בעל שם עולמי בתחום נגיף האיידס. נשוי ואב לבת, אן-אסתר, בת זוגתו היא ד"ר ז'ולי ברונו, פרופסור לרפואה במחלקה לרפואה משפחתית של אוניברסיטת מונטריאול וסגן-מנהלת המרכז למחקר CHUM; ד"ר גיטל היישין לבית כהן היא רופאת שיניים עצמאית במרפאה פרטית שהקימה, נשואה לד"ר ריצ'רד היישין, קרדיולוג מנהל מח' קרדיולוגיה בבית החולים המלכותי ע"ש ויקטוריה במונטריאל. שלושת ילדיהם הם מארק-דניאל, מיכאל-רפאל וקייט-לורן; גד ג'. כהן הוא בעל תואר במשפטים מאוניברסיטת מקגיל, שותף לשעבר במשרד "וייט וקייס" בניו יורק, ונשיא חברת האנרגייה האמריקאית "סטלת' אנרג'י". נשוי לאלן כהן לבית ויינברג ואב לשתי בנות, מדליין-לאה וקלייר-יעל.


אוסף רפאל וז'ורז'ט כהן בבית התפוצות

משנת 1993 עוסק רפאל כהן בפרוייקט גניאלוגי והיסטורי נרחב, אשר מוקדש לתיעוד ויזואלי וגניאלוגי של משפחות יהודיות והקהילה היהודית במקנס, מרוקו. עלה בידו לצבור חומר רב ומרשים, אילנות יוחסין וצילומים מהם ניבטים החיים התוססים של יהודי מקנס בשנים שלפני גלי העזיבה לישראל, לצרפת ולמקומות אחרים. בתצלומים ניכרת הפעילות החינוכית הענפה בקהילה, בעיקר המאמץ שנעשה להבטיח שכל ילד יהודי, ולא רק ילדי משפחות עשירות, יזכה לקבל חינוך נאות. אוסף עצי המשפחה מכיל אילנות יוחסין של הרבה משפחות מכובדות במקנס, ביניהן טולדנו, בוסידן, כהן, אלקריף, מסאס, בן-עטר, אבו-חצירה וברדוגו, ועוד מאות שמות משפחה ועשרות אלפי אנשים שרשומים בעשרות אילנות יוחסין.

בשנת 2007 החליטו רפאל וז'ורז'ט כהן לתרום לבית התפוצות את אוסף המסמכים העצום על קהילת מקנס. האוסף צורף אל מאגרי המידע של בית התפוצות.
Messas, Chalom (1909-2003), rabbi and scholar, born in Meknes, Morroco, and regarded as one of the major rabbinical halachic scholars of the Moroccan Jewish community during the 20th century. He was active in Morocco and Israel. From an early age he devoted himself to Talmud and halachic study in the yeshiva founded by Rabbi Yitzhak Asbag in Casabanca, Morroco. In 1931, he was appointed headmaster of its Talmud Torah, which had 36 classes. During this period he compiled two books: "Mizrah Shemesh", containing new explanations relating to the "Shulhan Arukh Yoreh Dei'ah" (Code of Jewish Law) and "Beit Shemesh", containing new explanations relating to the Talmud and the works of Maimonides. In 1938 Rabbi Messas established a company named Dovev Siftei Yeshenim, in order to publish manuscripts of early Moroccan sages. In 1944 he founded the Keter Torah Yeshiva for higher Torah studies and in 1949 was appointed a dayan (religious judge) in Casablanca. He became Chief Rabbi of Casablanca and head of its Jewish religious court in 1960.

In 1976 Rabbi Messas accepted an invitation from Israel's Chief Rabbis Ovadia Yosef and Shlomo Goren to serve as chief rabbi of Jerusalem. Rabbi Messas maintained close ties with King Hassan II of Morroco, continuing to bless him and his kingdom even after he settled in Jerusalem.

He was accorded recognition and esteem from all sectors of Israeli society – Haredi, national religious, traditional and secular. As was his custom in Casablanca, his home in Jerusalem was open to the public at large until late at night. He continued to publish manuscripts by the sages of Morocco; his own halachic opinions, in "Tvu'ot Shemesh", "Shemesh U'Magen"; and his sermons "Ve-Ham Hashemesh".
Messas, David (1934-2011), Chief Rabbi of Paris, France, born in Meknes, Morocco, into a large family of rabbis and Talmudic scholars. Rabbi David Messas was the son of Rabbi Chalom Messas, the former Chief Rabbi of Morocco who subsequently became the Sephardi Chief Rabbi of Jerusalem.

Messas studied under Rabbi Isaac Sebbag at the Keter Torah Yeshiva in Casablanca, which had been founded by his father, and then in the Yeshiva of Aix les Bains in France. He was ordained as rabbi by Chief Rabbi Jacob Kaplan. Messas then earned a degree in philosophy and general psychology from the University of Grenoble. In 1958 he was appointed director and teacher of Talmud, Jewish thought and philosophy at the the Jewish school in Tangiers, Morroco. Three years later he became director of the Yeshiva School in Casablanca, Morocco. Moving to Paris he was from 1967 to 1973 director of the Edmond Fleg University Centre which offers courses at the university level in such subjects as Jewish history, thought and sociology, and Hebrew language and literature. As such the centre has become a vital means of engaging Jewish students with their heritage. Between 1968 and 1984 he was principal of the Maimonides Jewish secondary school in a Paris suburb.

Messas was Chief rabbi of Geneva between 1989 and 1995 when he was elected Chief Rabbi, head of the Beth Din and head of the Rabbinical Council of Paris. For his services to Jewish eduction in France he was awarded the Legion d'Honneur, the highest award of the French state.
מראה רחוב במלאח (הרובע היהודי), מקנס, מרוקו 1963
חגיגת יום העצמאות לישראל בבית ספר תלמוד תורה, מקנס, מרוקו 1951
מראה העיר. גלויה. מקנס, מרוקו
רחוב במלאח (הרובע היהודי),
מימין חומת בית הקברות היהודי,
מקנס, מרוקו 1963.
צילום: פרוספר בן הרוש, מקננס.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יוסף טולדנו, ישראל)
חגיגת יום העצמאות השלישי למדינת ישראל
בבית הספר של תלמוד תורה "אם הבנים",
מקנס, מרוקו 1951.
למרות האיסור הרשמי על פעילות ציונית חגגו בבתי ספר
של תלמוד תורה את יום העצמאות.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יוסף טולדנו, ישראל)
מראה העיר מקנס, מרוקו.
גלויה, הודפסה בפריז.
(תל-אביב, אוסף משפחת גרוס)
Messas, Yosef
דוד בן אהרן אבן חסין
כהן, רפאל א.
משאש, שלום
משאש, דויד
Rabbi

Born in Meknes, Morocco, Rabbi Yossef Messas was an outstanding and original figure among Moroccan rabbis. His father, the illustrious Rabbi Hayim Messas, died in 1904 and the young orphan provided for his mother and two brothers by working as a scribe, illustrator, bookbinder, watchmaker and notary while keeping up with his studies. In 1924, he was invited by the community of Tlemcen, Algeria, to serve as their rabbi. He was much admired, and referred to as "El Hakham" (“The Wise”). In 1940 he returned to Meknes, and served as rabbi and dayan (judge). He was considered moderate yet scrupulous. Being a handsome, good natured man, in Meknes he was nicknamed "l'Ange Rose" (“The Pink Angel”). Soon after retiring, he immigrated to Israel, in 1964. In 1970, he was appointed Chief Sephardi Rabbi of the City of Haifa, and served in this position until his death in 1974. Rabbi Yosef Messas is the author of many works. After his death the "Otsrot Yossef" (Yossef's Treasures) association was founded in Haifa to ensure the publication of his manuscripts. His first responsa "Mayim Hayim" (Fez, 1934) was reprinted in Jerusalem in 1967. Other works by Yosef Messas include "Ner Mitsva", "Pourim del M'agaz", "Nahalat Avot" (3 volumes) and and "Otsar Hamichtavim" (3 volumes). Throughout his entire life he tried to bring young people closer to religion and tradition. An excellent orator, he meticulously prepared his speeches and sermons.
משורר. נולד במקנס, מרוקו, והיה תלמידו וחתנו של רבי מרדכי בוזגלו. פיוטיו הרבים נפוצים בקרב יהודי מרוקו ויהודי המזרח. אוסף משיריו, תהילה לדוד (אמסטרדם, 1807) כולל – בנוסף לפיוטים – שירי חתונה ושירי ידידות, וכן קינות ותיאורים פואטיים של חוקי השחיטה הכשרה, "מקומם של זבחים". נפטר במקנס, מרוקו.
רפאל א. כהן נולד במקנס, מרוקו, בשנת 1932. מגיל צעיר היה פעיל בתנועות נוער וספורט של הקהילה היהודית. במשך עשר שנים היה מורה בבית הספר של "אליאנס" במקנס, ואז החל ללמוד ב"אקול נורמאל סופריור", מוסד להכשרת מורים ברבאט, מרוקו. הוא המשיך בלימודיו בפריז וקיבל תואר "יועץ בתכנון והכוונה חינוכית ומקצועית" בשנת 1962.
רפאל כהן הצטרף ל"רשות האשלג" (OCP), חברת מכרות ממשלתית מרוקאית, ועבד כמנהל משאבי אנוש במכרות אשר בחוריבגה. בשנת 1967, בשל הסיכונים הבטחוניים שבהם נמצאו יהודי מרוקו אחרי נצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, עבר אל רבאט ושימש יועץ לענייני כח אדם בהנהלת "הרשות לאשלג".

בשנת 1972 התיישב בקנדה עם משפחתו. הוא עבד כיועץ להכשרת כח אדם בחברת HQ (חברה לייצור חשמל בחבל קויבק) ובמקביל למד באוניברסיטת מונטריאל וקיבל תואר שני בחינוך מבוגרים (אנדרגוגיה). בחברת החשמל מילא מגוון תפקידים, ביניהם יועץ לפסיכולוגיה ארגונית, מנהל פרוייקטים מיוחדים ומנהל תיכנון אסטרטגי, עד לפרישתו בשנת 1995. אחרי פרישתו המשיך בפעילות מקצועית עד 2001, והיה שותף בהקמת חברת ייעוץ ליזמים בתעשייה ובמסחר, ושימש מנהל החברה.

בשנת 1956 התחתן עם ז'ורז'ט ק. כהן, בת למשפחה מיוחסת, שנולדה במקנס ב- 1932. לזוג שלושה ילדים: פרופ' אריק א. כהן, מומחה לרטרו-וירוסים מאוניברסיטת מונטריאל וחוקר בעל שם עולמי בתחום נגיף האיידס. נשוי ואב לבת, אן-אסתר, בת זוגתו היא ד"ר ז'ולי ברונו, פרופסור לרפואה במחלקה לרפואה משפחתית של אוניברסיטת מונטריאול וסגן-מנהלת המרכז למחקר CHUM; ד"ר גיטל היישין לבית כהן היא רופאת שיניים עצמאית במרפאה פרטית שהקימה, נשואה לד"ר ריצ'רד היישין, קרדיולוג מנהל מח' קרדיולוגיה בבית החולים המלכותי ע"ש ויקטוריה במונטריאל. שלושת ילדיהם הם מארק-דניאל, מיכאל-רפאל וקייט-לורן; גד ג'. כהן הוא בעל תואר במשפטים מאוניברסיטת מקגיל, שותף לשעבר במשרד "וייט וקייס" בניו יורק, ונשיא חברת האנרגייה האמריקאית "סטלת' אנרג'י". נשוי לאלן כהן לבית ויינברג ואב לשתי בנות, מדליין-לאה וקלייר-יעל.


אוסף רפאל וז'ורז'ט כהן בבית התפוצות

משנת 1993 עוסק רפאל כהן בפרוייקט גניאלוגי והיסטורי נרחב, אשר מוקדש לתיעוד ויזואלי וגניאלוגי של משפחות יהודיות והקהילה היהודית במקנס, מרוקו. עלה בידו לצבור חומר רב ומרשים, אילנות יוחסין וצילומים מהם ניבטים החיים התוססים של יהודי מקנס בשנים שלפני גלי העזיבה לישראל, לצרפת ולמקומות אחרים. בתצלומים ניכרת הפעילות החינוכית הענפה בקהילה, בעיקר המאמץ שנעשה להבטיח שכל ילד יהודי, ולא רק ילדי משפחות עשירות, יזכה לקבל חינוך נאות. אוסף עצי המשפחה מכיל אילנות יוחסין של הרבה משפחות מכובדות במקנס, ביניהן טולדנו, בוסידן, כהן, אלקריף, מסאס, בן-עטר, אבו-חצירה וברדוגו, ועוד מאות שמות משפחה ועשרות אלפי אנשים שרשומים בעשרות אילנות יוחסין.

בשנת 2007 החליטו רפאל וז'ורז'ט כהן לתרום לבית התפוצות את אוסף המסמכים העצום על קהילת מקנס. האוסף צורף אל מאגרי המידע של בית התפוצות.
Messas, Chalom (1909-2003), rabbi and scholar, born in Meknes, Morroco, and regarded as one of the major rabbinical halachic scholars of the Moroccan Jewish community during the 20th century. He was active in Morocco and Israel. From an early age he devoted himself to Talmud and halachic study in the yeshiva founded by Rabbi Yitzhak Asbag in Casabanca, Morroco. In 1931, he was appointed headmaster of its Talmud Torah, which had 36 classes. During this period he compiled two books: "Mizrah Shemesh", containing new explanations relating to the "Shulhan Arukh Yoreh Dei'ah" (Code of Jewish Law) and "Beit Shemesh", containing new explanations relating to the Talmud and the works of Maimonides. In 1938 Rabbi Messas established a company named Dovev Siftei Yeshenim, in order to publish manuscripts of early Moroccan sages. In 1944 he founded the Keter Torah Yeshiva for higher Torah studies and in 1949 was appointed a dayan (religious judge) in Casablanca. He became Chief Rabbi of Casablanca and head of its Jewish religious court in 1960.

In 1976 Rabbi Messas accepted an invitation from Israel's Chief Rabbis Ovadia Yosef and Shlomo Goren to serve as chief rabbi of Jerusalem. Rabbi Messas maintained close ties with King Hassan II of Morroco, continuing to bless him and his kingdom even after he settled in Jerusalem.

He was accorded recognition and esteem from all sectors of Israeli society – Haredi, national religious, traditional and secular. As was his custom in Casablanca, his home in Jerusalem was open to the public at large until late at night. He continued to publish manuscripts by the sages of Morocco; his own halachic opinions, in "Tvu'ot Shemesh", "Shemesh U'Magen"; and his sermons "Ve-Ham Hashemesh".
Messas, David (1934-2011), Chief Rabbi of Paris, France, born in Meknes, Morocco, into a large family of rabbis and Talmudic scholars. Rabbi David Messas was the son of Rabbi Chalom Messas, the former Chief Rabbi of Morocco who subsequently became the Sephardi Chief Rabbi of Jerusalem.

Messas studied under Rabbi Isaac Sebbag at the Keter Torah Yeshiva in Casablanca, which had been founded by his father, and then in the Yeshiva of Aix les Bains in France. He was ordained as rabbi by Chief Rabbi Jacob Kaplan. Messas then earned a degree in philosophy and general psychology from the University of Grenoble. In 1958 he was appointed director and teacher of Talmud, Jewish thought and philosophy at the the Jewish school in Tangiers, Morroco. Three years later he became director of the Yeshiva School in Casablanca, Morocco. Moving to Paris he was from 1967 to 1973 director of the Edmond Fleg University Centre which offers courses at the university level in such subjects as Jewish history, thought and sociology, and Hebrew language and literature. As such the centre has become a vital means of engaging Jewish students with their heritage. Between 1968 and 1984 he was principal of the Maimonides Jewish secondary school in a Paris suburb.

Messas was Chief rabbi of Geneva between 1989 and 1995 when he was elected Chief Rabbi, head of the Beth Din and head of the Rabbinical Council of Paris. For his services to Jewish eduction in France he was awarded the Legion d'Honneur, the highest award of the French state.
דוד בן אהרן אבן חסין
משורר. נולד במקנס, מרוקו, והיה תלמידו וחתנו של רבי מרדכי בוזגלו. פיוטיו הרבים נפוצים בקרב יהודי מרוקו ויהודי המזרח. אוסף משיריו, תהילה לדוד (אמסטרדם, 1807) כולל – בנוסף לפיוטים – שירי חתונה ושירי ידידות, וכן קינות ותיאורים פואטיים של חוקי השחיטה הכשרה, "מקומם של זבחים". נפטר במקנס, מרוקו.
כהן, רפאל א.
רפאל א. כהן נולד במקנס, מרוקו, בשנת 1932. מגיל צעיר היה פעיל בתנועות נוער וספורט של הקהילה היהודית. במשך עשר שנים היה מורה בבית הספר של "אליאנס" במקנס, ואז החל ללמוד ב"אקול נורמאל סופריור", מוסד להכשרת מורים ברבאט, מרוקו. הוא המשיך בלימודיו בפריז וקיבל תואר "יועץ בתכנון והכוונה חינוכית ומקצועית" בשנת 1962.
רפאל כהן הצטרף ל"רשות האשלג" (OCP), חברת מכרות ממשלתית מרוקאית, ועבד כמנהל משאבי אנוש במכרות אשר בחוריבגה. בשנת 1967, בשל הסיכונים הבטחוניים שבהם נמצאו יהודי מרוקו אחרי נצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, עבר אל רבאט ושימש יועץ לענייני כח אדם בהנהלת "הרשות לאשלג".

בשנת 1972 התיישב בקנדה עם משפחתו. הוא עבד כיועץ להכשרת כח אדם בחברת HQ (חברה לייצור חשמל בחבל קויבק) ובמקביל למד באוניברסיטת מונטריאל וקיבל תואר שני בחינוך מבוגרים (אנדרגוגיה). בחברת החשמל מילא מגוון תפקידים, ביניהם יועץ לפסיכולוגיה ארגונית, מנהל פרוייקטים מיוחדים ומנהל תיכנון אסטרטגי, עד לפרישתו בשנת 1995. אחרי פרישתו המשיך בפעילות מקצועית עד 2001, והיה שותף בהקמת חברת ייעוץ ליזמים בתעשייה ובמסחר, ושימש מנהל החברה.

בשנת 1956 התחתן עם ז'ורז'ט ק. כהן, בת למשפחה מיוחסת, שנולדה במקנס ב- 1932. לזוג שלושה ילדים: פרופ' אריק א. כהן, מומחה לרטרו-וירוסים מאוניברסיטת מונטריאל וחוקר בעל שם עולמי בתחום נגיף האיידס. נשוי ואב לבת, אן-אסתר, בת זוגתו היא ד"ר ז'ולי ברונו, פרופסור לרפואה במחלקה לרפואה משפחתית של אוניברסיטת מונטריאול וסגן-מנהלת המרכז למחקר CHUM; ד"ר גיטל היישין לבית כהן היא רופאת שיניים עצמאית במרפאה פרטית שהקימה, נשואה לד"ר ריצ'רד היישין, קרדיולוג מנהל מח' קרדיולוגיה בבית החולים המלכותי ע"ש ויקטוריה במונטריאל. שלושת ילדיהם הם מארק-דניאל, מיכאל-רפאל וקייט-לורן; גד ג'. כהן הוא בעל תואר במשפטים מאוניברסיטת מקגיל, שותף לשעבר במשרד "וייט וקייס" בניו יורק, ונשיא חברת האנרגייה האמריקאית "סטלת' אנרג'י". נשוי לאלן כהן לבית ויינברג ואב לשתי בנות, מדליין-לאה וקלייר-יעל.


אוסף רפאל וז'ורז'ט כהן בבית התפוצות

משנת 1993 עוסק רפאל כהן בפרוייקט גניאלוגי והיסטורי נרחב, אשר מוקדש לתיעוד ויזואלי וגניאלוגי של משפחות יהודיות והקהילה היהודית במקנס, מרוקו. עלה בידו לצבור חומר רב ומרשים, אילנות יוחסין וצילומים מהם ניבטים החיים התוססים של יהודי מקנס בשנים שלפני גלי העזיבה לישראל, לצרפת ולמקומות אחרים. בתצלומים ניכרת הפעילות החינוכית הענפה בקהילה, בעיקר המאמץ שנעשה להבטיח שכל ילד יהודי, ולא רק ילדי משפחות עשירות, יזכה לקבל חינוך נאות. אוסף עצי המשפחה מכיל אילנות יוחסין של הרבה משפחות מכובדות במקנס, ביניהן טולדנו, בוסידן, כהן, אלקריף, מסאס, בן-עטר, אבו-חצירה וברדוגו, ועוד מאות שמות משפחה ועשרות אלפי אנשים שרשומים בעשרות אילנות יוחסין.

בשנת 2007 החליטו רפאל וז'ורז'ט כהן לתרום לבית התפוצות את אוסף המסמכים העצום על קהילת מקנס. האוסף צורף אל מאגרי המידע של בית התפוצות.
כהן, רפאל א.
רפאל א. כהן נולד במקנס, מרוקו, בשנת 1932. מגיל צעיר היה פעיל בתנועות נוער וספורט של הקהילה היהודית. במשך עשר שנים היה מורה בבית הספר של "אליאנס" במקנס, ואז החל ללמוד ב"אקול נורמאל סופריור", מוסד להכשרת מורים ברבאט, מרוקו. הוא המשיך בלימודיו בפריז וקיבל תואר "יועץ בתכנון והכוונה חינוכית ומקצועית" בשנת 1962.
רפאל כהן הצטרף ל"רשות האשלג" (OCP), חברת מכרות ממשלתית מרוקאית, ועבד כמנהל משאבי אנוש במכרות אשר בחוריבגה. בשנת 1967, בשל הסיכונים הבטחוניים שבהם נמצאו יהודי מרוקו אחרי נצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, עבר אל רבאט ושימש יועץ לענייני כח אדם בהנהלת "הרשות לאשלג".

בשנת 1972 התיישב בקנדה עם משפחתו. הוא עבד כיועץ להכשרת כח אדם בחברת HQ (חברה לייצור חשמל בחבל קויבק) ובמקביל למד באוניברסיטת מונטריאל וקיבל תואר שני בחינוך מבוגרים (אנדרגוגיה). בחברת החשמל מילא מגוון תפקידים, ביניהם יועץ לפסיכולוגיה ארגונית, מנהל פרוייקטים מיוחדים ומנהל תיכנון אסטרטגי, עד לפרישתו בשנת 1995. אחרי פרישתו המשיך בפעילות מקצועית עד 2001, והיה שותף בהקמת חברת ייעוץ ליזמים בתעשייה ובמסחר, ושימש מנהל החברה.

בשנת 1956 התחתן עם ז'ורז'ט ק. כהן, בת למשפחה מיוחסת, שנולדה במקנס ב- 1932. לזוג שלושה ילדים: פרופ' אריק א. כהן, מומחה לרטרו-וירוסים מאוניברסיטת מונטריאל וחוקר בעל שם עולמי בתחום נגיף האיידס. נשוי ואב לבת, אן-אסתר, בת זוגתו היא ד"ר ז'ולי ברונו, פרופסור לרפואה במחלקה לרפואה משפחתית של אוניברסיטת מונטריאול וסגן-מנהלת המרכז למחקר CHUM; ד"ר גיטל היישין לבית כהן היא רופאת שיניים עצמאית במרפאה פרטית שהקימה, נשואה לד"ר ריצ'רד היישין, קרדיולוג מנהל מח' קרדיולוגיה בבית החולים המלכותי ע"ש ויקטוריה במונטריאל. שלושת ילדיהם הם מארק-דניאל, מיכאל-רפאל וקייט-לורן; גד ג'. כהן הוא בעל תואר במשפטים מאוניברסיטת מקגיל, שותף לשעבר במשרד "וייט וקייס" בניו יורק, ונשיא חברת האנרגייה האמריקאית "סטלת' אנרג'י". נשוי לאלן כהן לבית ויינברג ואב לשתי בנות, מדליין-לאה וקלייר-יעל.


אוסף רפאל וז'ורז'ט כהן בבית התפוצות

משנת 1993 עוסק רפאל כהן בפרוייקט גניאלוגי והיסטורי נרחב, אשר מוקדש לתיעוד ויזואלי וגניאלוגי של משפחות יהודיות והקהילה היהודית במקנס, מרוקו. עלה בידו לצבור חומר רב ומרשים, אילנות יוחסין וצילומים מהם ניבטים החיים התוססים של יהודי מקנס בשנים שלפני גלי העזיבה לישראל, לצרפת ולמקומות אחרים. בתצלומים ניכרת הפעילות החינוכית הענפה בקהילה, בעיקר המאמץ שנעשה להבטיח שכל ילד יהודי, ולא רק ילדי משפחות עשירות, יזכה לקבל חינוך נאות. אוסף עצי המשפחה מכיל אילנות יוחסין של הרבה משפחות מכובדות במקנס, ביניהן טולדנו, בוסידן, כהן, אלקריף, מסאס, בן-עטר, אבו-חצירה וברדוגו, ועוד מאות שמות משפחה ועשרות אלפי אנשים שרשומים בעשרות אילנות יוחסין.

בשנת 2007 החליטו רפאל וז'ורז'ט כהן לתרום לבית התפוצות את אוסף המסמכים העצום על קהילת מקנס. האוסף צורף אל מאגרי המידע של בית התפוצות.
משאש, שלום
Messas, Chalom (1909-2003), rabbi and scholar, born in Meknes, Morroco, and regarded as one of the major rabbinical halachic scholars of the Moroccan Jewish community during the 20th century. He was active in Morocco and Israel. From an early age he devoted himself to Talmud and halachic study in the yeshiva founded by Rabbi Yitzhak Asbag in Casabanca, Morroco. In 1931, he was appointed headmaster of its Talmud Torah, which had 36 classes. During this period he compiled two books: "Mizrah Shemesh", containing new explanations relating to the "Shulhan Arukh Yoreh Dei'ah" (Code of Jewish Law) and "Beit Shemesh", containing new explanations relating to the Talmud and the works of Maimonides. In 1938 Rabbi Messas established a company named Dovev Siftei Yeshenim, in order to publish manuscripts of early Moroccan sages. In 1944 he founded the Keter Torah Yeshiva for higher Torah studies and in 1949 was appointed a dayan (religious judge) in Casablanca. He became Chief Rabbi of Casablanca and head of its Jewish religious court in 1960.

In 1976 Rabbi Messas accepted an invitation from Israel's Chief Rabbis Ovadia Yosef and Shlomo Goren to serve as chief rabbi of Jerusalem. Rabbi Messas maintained close ties with King Hassan II of Morroco, continuing to bless him and his kingdom even after he settled in Jerusalem.

He was accorded recognition and esteem from all sectors of Israeli society – Haredi, national religious, traditional and secular. As was his custom in Casablanca, his home in Jerusalem was open to the public at large until late at night. He continued to publish manuscripts by the sages of Morocco; his own halachic opinions, in "Tvu'ot Shemesh", "Shemesh U'Magen"; and his sermons "Ve-Ham Hashemesh".
משאש, שלום
Messas, Chalom (1909-2003), rabbi and scholar, born in Meknes, Morroco, and regarded as one of the major rabbinical halachic scholars of the Moroccan Jewish community during the 20th century. He was active in Morocco and Israel. From an early age he devoted himself to Talmud and halachic study in the yeshiva founded by Rabbi Yitzhak Asbag in Casabanca, Morroco. In 1931, he was appointed headmaster of its Talmud Torah, which had 36 classes. During this period he compiled two books: "Mizrah Shemesh", containing new explanations relating to the "Shulhan Arukh Yoreh Dei'ah" (Code of Jewish Law) and "Beit Shemesh", containing new explanations relating to the Talmud and the works of Maimonides. In 1938 Rabbi Messas established a company named Dovev Siftei Yeshenim, in order to publish manuscripts of early Moroccan sages. In 1944 he founded the Keter Torah Yeshiva for higher Torah studies and in 1949 was appointed a dayan (religious judge) in Casablanca. He became Chief Rabbi of Casablanca and head of its Jewish religious court in 1960.

In 1976 Rabbi Messas accepted an invitation from Israel's Chief Rabbis Ovadia Yosef and Shlomo Goren to serve as chief rabbi of Jerusalem. Rabbi Messas maintained close ties with King Hassan II of Morroco, continuing to bless him and his kingdom even after he settled in Jerusalem.

He was accorded recognition and esteem from all sectors of Israeli society – Haredi, national religious, traditional and secular. As was his custom in Casablanca, his home in Jerusalem was open to the public at large until late at night. He continued to publish manuscripts by the sages of Morocco; his own halachic opinions, in "Tvu'ot Shemesh", "Shemesh U'Magen"; and his sermons "Ve-Ham Hashemesh".
משאש, דויד
Messas, David (1934-2011), Chief Rabbi of Paris, France, born in Meknes, Morocco, into a large family of rabbis and Talmudic scholars. Rabbi David Messas was the son of Rabbi Chalom Messas, the former Chief Rabbi of Morocco who subsequently became the Sephardi Chief Rabbi of Jerusalem.

Messas studied under Rabbi Isaac Sebbag at the Keter Torah Yeshiva in Casablanca, which had been founded by his father, and then in the Yeshiva of Aix les Bains in France. He was ordained as rabbi by Chief Rabbi Jacob Kaplan. Messas then earned a degree in philosophy and general psychology from the University of Grenoble. In 1958 he was appointed director and teacher of Talmud, Jewish thought and philosophy at the the Jewish school in Tangiers, Morroco. Three years later he became director of the Yeshiva School in Casablanca, Morocco. Moving to Paris he was from 1967 to 1973 director of the Edmond Fleg University Centre which offers courses at the university level in such subjects as Jewish history, thought and sociology, and Hebrew language and literature. As such the centre has become a vital means of engaging Jewish students with their heritage. Between 1968 and 1984 he was principal of the Maimonides Jewish secondary school in a Paris suburb.

Messas was Chief rabbi of Geneva between 1989 and 1995 when he was elected Chief Rabbi, head of the Beth Din and head of the Rabbinical Council of Paris. For his services to Jewish eduction in France he was awarded the Legion d'Honneur, the highest award of the French state.
משאש, דויד
Messas, David (1934-2011), Chief Rabbi of Paris, France, born in Meknes, Morocco, into a large family of rabbis and Talmudic scholars. Rabbi David Messas was the son of Rabbi Chalom Messas, the former Chief Rabbi of Morocco who subsequently became the Sephardi Chief Rabbi of Jerusalem.

Messas studied under Rabbi Isaac Sebbag at the Keter Torah Yeshiva in Casablanca, which had been founded by his father, and then in the Yeshiva of Aix les Bains in France. He was ordained as rabbi by Chief Rabbi Jacob Kaplan. Messas then earned a degree in philosophy and general psychology from the University of Grenoble. In 1958 he was appointed director and teacher of Talmud, Jewish thought and philosophy at the the Jewish school in Tangiers, Morroco. Three years later he became director of the Yeshiva School in Casablanca, Morocco. Moving to Paris he was from 1967 to 1973 director of the Edmond Fleg University Centre which offers courses at the university level in such subjects as Jewish history, thought and sociology, and Hebrew language and literature. As such the centre has become a vital means of engaging Jewish students with their heritage. Between 1968 and 1984 he was principal of the Maimonides Jewish secondary school in a Paris suburb.

Messas was Chief rabbi of Geneva between 1989 and 1995 when he was elected Chief Rabbi, head of the Beth Din and head of the Rabbinical Council of Paris. For his services to Jewish eduction in France he was awarded the Legion d'Honneur, the highest award of the French state.