חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי רומהילד

Roemhild 

Römhild

A town in the district of Hildburghausen in Thuringia, Germany.

A Jewish community was only established in Römhild in the 19th century. In the preceding centuries, small groups of Jews repeatedly lived in Römhild, but there was no continuous Jewish settlement in Römhild. The Jews of Römhild belonged to the Jewish community of Bibra. Never more than 30 Jews lived in Römhild. The community used a prayer room in the private house of the merchant Adolf Kahn, his house served the Nazis during the war as a so-called "Jewish house". All of Römhild's Jewish residents had to live here crowded together until they were deported to the Nazi concentration and death camps in 1942. The building, located at Heurichstrasse 8, has been preserved as a residential building today.

----------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
21374365
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

Bibra

A former municipality in the district Schmalkalden-Meiningen, in Thuringia, Germany. From December 1, 2007 it is part of Grabfeld.

First Jewish presence: 1658; peak Jewish population: 195 in 1900; Jewish population in 1933: 50

During the 18th century, the emerging Jewish community of Bibra (made up chiefly of small merchants, shopkeepers and craftsmen) was restricted to a building known as the Judenbau, which also housed a prayer hall and a schoolroom. Although the restrictions were severe — Jews, for example, were prohibited from sharing drinking water with Gentiles — the community grew until it constituted 25% of the general population. The synagogue, which housed a mikveh and schoolrooms, was built in 1845; an elementary school, established in 1835, functioned for the next 40 years. Aaron Hoexter, who served as teacher, chazzan, shochet and head of the veteran’s association, was awarded the Iron Cross 1st Class in World War I; he was deported and killed in 1942. The anti-Jewish boycott of 1933 forced many local Jews to consider emigration, for which they were prepared by a Zionist Hachshara agricultural training farm. The synagogue was eventually confiscated by the municipality and converted into a residential property. Thirty-one Jews were deported in 1942; the fate of another 32 is unknown. After the war, one of the town squares was named Oskar Meyer Platz in honor of a former prominent Jewish citizen.

-----------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

Hildburghausen

A town and capital of the Hildburghausen district in Thuringia, Germany.

First Jewish presence: 1331; peak Jewish population: 130 in 1844; Jewish population in 1933: 30

Records from 1331 mention the presence of Jews in Hildburghausen, but beyond the fact that Jews were expelled from the town in the 1400s, not much is known about the town’s early Jewish community. Jews returned to Hildburghausen in the early 1700s. The construction costs of the community’s first synagogue, inaugurated in 1811, were covered by Levi Simon, a prominent local Jew. In the mid-1820s, Simon financed a new and larger synagogue. In response to increasing anti-Semitism, the Jewish population began to dwindle in 1930. In 1933, Nazis forced the Jews to hand over the synagogue to a local branch of a large bank, after which prayer services were conducted in a small building located in the courtyard of a Jewish-owned metalwork factory; and it was this small synagogue that the Nazis vandalized on Pogrom Night (Nov. 9, 1938). The synagogue building is now a warehouse. As of this writing, a memorial plaque has never been erected in Hildburghausen.

-----------------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

Suhl

A city in Thuringia, Germany.

First Jewish presence: 16th century; peak Jewish population: 150 in 1905; Jewish population in 1933: 120-160

Jews were expelled from Suhl during the second half of the 16th century. Another Jewish presence was established there in 1848 and, in 1856, together with the Jews of nearby Heinrichs, the Suhl Jews founded an official community. The community’s registered office was moved from Heinrichs to Suhl in 1871, and religious services were conducted at 7 Muehlplatz. In 1905/06, the community built a synagogue at 13 Hohenlohestrasse (present-day Strasse der Opfer des Faschismus, or “street of the victims of Fascism”). Other communal institutions included a Jewish school and a cemetery, the latter of which was consecrated at Hoheloh and used for burials during the years 1903 to 1941. Several local stores and firms (for example the Simson Works) were owned by Jews. In 1933, Suhl was home between 120 and 160 Jews. A teacher—he also served as chazzan—instructed 12 schoolchildren in religion. A women’s charity association operated a sewing room, and a relief fund supported transient Jews. On Pogrom Night (Nov. 9, 1938), SA men set the synagogue on fire; a local Jewish man was arrested and abused by the Gestapo. Many Jews left Suhl soon after the pogrom. Later, in 1942, the remaining Jews were deported to Poland and Theresienstadt concentration camp. At least 49 Suhl Jews perished in the Shoah. A memorial stone was unveiled in the town in 1985.

-------------------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

קובורג

Coburg

במקורות היהודיים: קובורק, קויבורק, קויברוג

עיר בפרנקוניה עילית, בוואריה, גרמניה.


יהודים ישבו בקובורג מאמצע המאה ה-13. ב-1321 הייתה בקובורג קהילה יהודית מאורגנת ובה בית כנסת ומוסדות ציבור. לאחר רדיפות בתקופת "המגיפה השחורה", ב-1349-1348, גורשו היהודים מהעיר. בתחילת המאה ה-14 התפתחה קהילה יהודית גדולה בקובורג. במסמכים מוזכרים "רחוב יהודי" ובית ספר יהודי.

בית הכנסת מימי הביניים של קובורג מוזכר לראשונה בשנת 1393. בית הכנסת ניצב ליד השער היהודי בחומת העיר. יש להניח שהיה גם מקווה בסביבה הקרובה. באותה עת היה גם בית קברות במערב העיר. לקראת אמצע המאה ה-15 הקהילה היהודית בקובורג התפרקה.

מקור פרנסתם של יהודי קובורג במאות 15-14 היה בעסקי כספים והלוואות בריבית.

ב-1420-1410 בית הכנסת הפך לכנסייה, ובית העלמין היהודי נהרס. ב-1442 נאלצו היהודים לענוד על בגדם אות קלון "המגן האדום" ("Rotes Schild"). ב-1422 נאסר על תושבי קובורג לסחור עם יהודים. היהודים גורשו מקובורג בשנת 1447 בהוראת הדוכס וילהלם מסקסוניה. בשנת 1490 חודש האיסור על התיישבות יהודים בקובורג.

רק במאה ה-19 התיישבו יהודים מדי פעם באזור סמוך לקובורג. עיריית קובורג הצליחה בעבר, בעזרת טיעונים שונים, לרוב קלישאות אנטישמיות, למנוע מיהודים להתיישב בעיר. כך נאמר במכתב משנת 1804. בנוסף, שופט בקובורג התייחס גם לאיסור התיישבות יהודים בקובורג מהמאה ה-15. הדוכס השליט, במקרים מסוימים, התקומם נגד האיסור והתיר למספר יהודים להתיישב בעיר.

ב-1872 אישרו השלטונות את ייסוד הקהילה על כל מוסדותיה הציבוריים. יהודי קובורג שנפטרו נקברו בתחילה בבתי הקברות באוטנהאוזן ובאונטרמרצבאך. לאחר שנרכש אתר בית קברות בגלוקנברג והקפלה של ניקולאוס  הפכה לבית כנסת בשנת 1873, היו לקהילה הדתית החדשה גם את המתקנים הדתיים הדרושים.

בתחילת 1870 שכרה הקהילה מורה ששימש גם כבעל תפילה וכקצב. הרב שמעון אופנהיים כיהן כ-40 שנים בתפקיד ובאותה תקופה עיצב את חיי הקהילה. ב-1 בדצמבר, 1873 פורסמה, על ידי אופנהיים, כתבה בעיתון"Allgemeine Zeitung des Judentums"  על חנוכת בית כנסת חדש.

במאה ה-19 יהודי קובורג הקימו מפעלי תעשיה ובתי מסחר, במיוחד בענף ההלבשה.

בתחילת המאה ה-20 פעלו בקובורג סניפים של הארגונים היהודיים הארציים: "האגודה המרכזית של יהודי גרמניה", "ברית חיילי החזית היהודיים", "הקרן הקיימת לישראל" ולשכת "בני ברית".

התעמולה האנטישמית, שהתפשטה על ידי תומכי "הגנת העם הגרמני", נפלה על קרקע פורייה בקובורג בימיה הראשונים של רפובליקת וויימר. ב-1919, הוקמה קבוצה מקומית בקובורג, שמנתה לעתים יותר מ-400 חברים. בשנת 1922 הצטרפה הקהילה אל איגוד הקהילות היהודיות בבוואריה. מ-1929 היה הנוער היהודי מאורגן ב"אגודת הנוער היהודי הכללי" ("Judischer Jugendverein") וב"ברית הצופים היהודיים" ("Judischer Pfadfinder Bund").

העיתון של קובורג היה השופר של התסיסה האנטישמית. אירועים של המפלגה הנאצית היו נפוצים לפני 1923. קובורג הפכה להיות אחת ממעוזי המפלגה הנאצית וראש עיר נאצי כיהן בה ב-1929.

בשנים 1938-1933 פעלו בקובורג קופת צדקה לעניים ושתי חברות קדישא: לגברים ולנשים.


תקופת השואה

החל מ-1931 הוטל חרם לא רשמי על עסקים יהודיים. ב-1932 ביטלה העיריה את חוזה החכירה של כנסיית סנט ניקולאוס, וכעבור שנה בית הכנסת נסגר (הבניין עדיין עומד על תלו). בשנת 1933 חיו בקובורג 233 יהודים, 9% מכלל תושבי העיר.

ב-25 במרץ, 1933, 40 מיהודי קובורג נעצרו ועונו. הם שוחררו לאחר מחאות רבות בעולם. קובורג הייתה הראשונה בין ערי גרמניה, שבה נאסר על יהודים לבקר בבתי מרחץ ציבוריים, בבתי תרבות ובבתי שעשועים. קשרי מסחר בין תושבי העיר לבין יהודים נאסרו. בעיר נראו כרזות: "יהודים אינם רצויים" ("Jews are not welcome"), ומצבה הכלכלי של הקהילה החמיר. ב-1935 הורחקו תלמידים יהודיים מבתי הספר הציבוריים והועברו לבית הספר של הקהילה. ב-1936 נאסרו שני יהודים באשמת "חילול הגזע" ("blasphemy"), ונידונו לשלוש שנות מאסר. בשנים 1938-1933 עזבו את קובורג 112 יהודים.

ב-10 בנובמבר 1938, בפרעות "ליל הבדולח", אנשי ס"א הכריחו יהודים לרוץ ברחובות העיר. גברים צעירים הובאו אחרי עינויים והשפלות לכלא הוף (Hof prison). באותו לילה החריבו הפורעים את בתיהם ועסקיהם של יהודי העיר, ובית התפילה שהיה בדירת הרב הירש נהרס, ספרי התורה נשרפו, ספרים ותעודות נשדדו, ותלמידי בית הספר היהודי הצטוו לנפץ את חלונות בית ספרם.

היהודים שנותרו בעיר אחרי הפרעות הצטוו לפנות את דירותיהם ולעבור לגטו שכלל שני בתי מגורים. אחרי פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939) המשיכו היהודים לחיות בגטו עד שגורשו מן העיר בשלושה שלבים: ב-27 בנובמבר 1941 למחנות ההשמדה, לריגה – ב-25 באפריל 1942, וב-9 בספטמבר אותה השנה, לטרזיינשטאדט (Theresienstadt). כ-50 יהודים היו קורבנות של השואה.

ב-19 בנובמבר 1942 הודיע ראש העיר קובורג למיניסטריון הכספים בנירנברג, שקובורג "מטוהרת מיהודים" ("Judenrein").

רק 4 נשים יהודיות, נשואות בנישואים מעורבים, שרדו את התקופה הנאצית בקובורג.

אחרי המלחמה חזרו לקובורג שלושה מבני הקהילה לשעבר, ומצאו שבית העלמין היהודי בקובורג נמצא בפיקוחו של איגוד הקהילות היהודיות בבוואריה. יהודים ניצולי השואה שגרו בקובורג בשנים הראשונות לאחר המלחמה יצרו קהילה קטנה, שהתפזרה במהרה לאחר שקרוביהם היגרו. נותרו עדיין סממנים לחיי יהודים בקובורג בעבר. מעל דלת הכניסה לקפלה ע"ש ניקולאוס יש כתובת, משנת 1989, המציינת את השימוש הקודם שלה כבית כנסת.

באד-נוישטאט על נהר זאלה

Bad Neustadt an der Saale

במקורות היהודיים: נוונשטאט, נוושטאט, נייאנשטאט, נייאשטאט

עיר נפה בפרנקוניה תחתית (Unterfranken), בוואריה, גרמניה. 


יהודים ישבו בבאד-נוישטאט כבר בשלהי המאה ה-13. בפרעות רינדפלייש בשנת 1298 ובתקופת "המגפה השחורה" (1349) נרצחו רבים. במאות ה-16 וה-18 חיו במקום רק כמה משפחות יהודיות.
עד תחילת המאה ה-19 יהודי באד-נוישטאט השתייכו לרבנות גראבפלד (Grabfeld). עלייה הדרגתית במספר היהודים במקום החלה ב-1802, כאשר שלטונות העיר הרשו לתשע משפחות (קרוב ל-40 נפש), לגור בעיר. ב-1831 הוענקו זכויות אזרח ליהודי באד-נוישטאט תמורת סכום כסף גדול.

ב-1860 רכשה הקהילה בניין ששימש כבית ספר עממי ובית קהילה, וגם כבית כנסת. ב-1888 נחנך במקום בית עלמין יהודי וב-1892 נבנה בית כנסת. בקהילה היו שני מוסדות צדקה שתמכו בעוברי אורח יהודים עניים, ובנצרכי הקהילה. בתחילת המאה ה-20 ישבו בבאד-נוישטאט כ-200 יהודים שהיוו 10% מאוכלוסיית העיר. ב-1926 מינו שלטונות המחוז את ישראל ואהלר (Wahler) למורה ראשי בבית הספר היהודי והוא שימש בתפקיד זה עד לחיסול הקהילה, באביב 1942. ב-1933 קהילת באד-נוישטאט הייתה כפופה לרבנות מחוז קיסינגן (Kissingen).

רבים מיהודי באד-נוישטאט עסקו בסחר בהמות. היו ביניהם גם כמה בעלי מלאכה. בעקבות החרם הכלכלי שהוכרז ב-1 באפריל 1933, התרוששה הקהילה ומספרם של אלה שנזקקו לסיוע ברווחה גדל במידה ניכרת.

ב-1933 היו בבאד-נוישטאט כ-160 יהודים שהיוו 5.6% מכלל האוכלוסייה.

 

תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון, במרץ 1933, החל גל של רדיפות והתעללויות ביהודי המקום. באביב 1934 נאסרה על היהודים הכניסה לבריכת השחייה העירונית. במרץ 1936, חולל בית העלמין היהודי ושמשות בית הכנסת נופצו. באותה שנה בוטלה חברות היהודים בקופת החולים המקומית. באפריל 1937, שוב חולל בית הכנסת ושמשותיו נופצו.

יהודי באד-נוישטאט התאמצו לנהל אורח חיים תקין, הלימודים בבית הספר היהודי נמשכו וכן חיי החברה. הקהילה קיימה מפעל "סעד לחורף" ("Winterhilfe"), שחילק חבילות מזון, פחם ובגדים לנזקקים.
ב-26 בספטמבר 1938, נצטווה ראש הקהילה לפנות את בית הכנסת, והגרמנים הפכוהו למחסן תבואה צבאי.

בליל ה-9 בנובמבר 1938, "ליל הבדולח", נופצו המצבות בבית העלמין היהודי ו-13 מיהודי המקום, נאסרו.
בין 1941-1933 עזבו את באד-נוישטאט 109 יהודים, 6 מהם עלו לארץ ישראל. ביוני 1941, אסרו על יהודי באד-נוישטאט להשתמש במכבסות המקומיות. זמן הקניות הוגבל לשעה אחת ביום, ונשים יהודיות גויסו לעבודות חקלאות בכפרים ולניקוי רחובות העיר. ב-22 באפריל, 1942, הועברו 45 יהודים לווירצבורג ומשם גורשו כעבור 3 ימים לאיזביצה (Izbica), שבסביבות לובלין. באוגוסט ובספטמבר, של אותה אותה שנה, נשלחו יהודים נוספים לווירצבורג ומשם גורשו לגטו תרזיינשטאט.

ב-1 בנובמבר, 1942, נותר בבאד-נוישטאט יהודי אחד, שהיה נשוי לנוצריה.

בית הכנסת ובית הקהילה שניזוקו בתקופת המלחמה, ובית העלמין היהודי, נמצאים בפיקוח שלטונות העיר. 17 ספרי תורה (מקצתם מקהילות שכנות) וכן סידורים וכלי כסף נמצאו אחרי המלחמה במרתף הכנסייה הקתולית בעיר. בתחילת 1970 לא היו יהודים בבאד-נוישטאט.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי רומהילד

Roemhild 

Römhild

A town in the district of Hildburghausen in Thuringia, Germany.

A Jewish community was only established in Römhild in the 19th century. In the preceding centuries, small groups of Jews repeatedly lived in Römhild, but there was no continuous Jewish settlement in Römhild. The Jews of Römhild belonged to the Jewish community of Bibra. Never more than 30 Jews lived in Römhild. The community used a prayer room in the private house of the merchant Adolf Kahn, his house served the Nazis during the war as a so-called "Jewish house". All of Römhild's Jewish residents had to live here crowded together until they were deported to the Nazi concentration and death camps in 1942. The building, located at Heurichstrasse 8, has been preserved as a residential building today.

----------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ביברה

Bibra

A former municipality in the district Schmalkalden-Meiningen, in Thuringia, Germany. From December 1, 2007 it is part of Grabfeld.

First Jewish presence: 1658; peak Jewish population: 195 in 1900; Jewish population in 1933: 50

During the 18th century, the emerging Jewish community of Bibra (made up chiefly of small merchants, shopkeepers and craftsmen) was restricted to a building known as the Judenbau, which also housed a prayer hall and a schoolroom. Although the restrictions were severe — Jews, for example, were prohibited from sharing drinking water with Gentiles — the community grew until it constituted 25% of the general population. The synagogue, which housed a mikveh and schoolrooms, was built in 1845; an elementary school, established in 1835, functioned for the next 40 years. Aaron Hoexter, who served as teacher, chazzan, shochet and head of the veteran’s association, was awarded the Iron Cross 1st Class in World War I; he was deported and killed in 1942. The anti-Jewish boycott of 1933 forced many local Jews to consider emigration, for which they were prepared by a Zionist Hachshara agricultural training farm. The synagogue was eventually confiscated by the municipality and converted into a residential property. Thirty-one Jews were deported in 1942; the fate of another 32 is unknown. After the war, one of the town squares was named Oskar Meyer Platz in honor of a former prominent Jewish citizen.

-----------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

הילבורגסהאוזן

Hildburghausen

A town and capital of the Hildburghausen district in Thuringia, Germany.

First Jewish presence: 1331; peak Jewish population: 130 in 1844; Jewish population in 1933: 30

Records from 1331 mention the presence of Jews in Hildburghausen, but beyond the fact that Jews were expelled from the town in the 1400s, not much is known about the town’s early Jewish community. Jews returned to Hildburghausen in the early 1700s. The construction costs of the community’s first synagogue, inaugurated in 1811, were covered by Levi Simon, a prominent local Jew. In the mid-1820s, Simon financed a new and larger synagogue. In response to increasing anti-Semitism, the Jewish population began to dwindle in 1930. In 1933, Nazis forced the Jews to hand over the synagogue to a local branch of a large bank, after which prayer services were conducted in a small building located in the courtyard of a Jewish-owned metalwork factory; and it was this small synagogue that the Nazis vandalized on Pogrom Night (Nov. 9, 1938). The synagogue building is now a warehouse. As of this writing, a memorial plaque has never been erected in Hildburghausen.

-----------------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

זול

Suhl

A city in Thuringia, Germany.

First Jewish presence: 16th century; peak Jewish population: 150 in 1905; Jewish population in 1933: 120-160

Jews were expelled from Suhl during the second half of the 16th century. Another Jewish presence was established there in 1848 and, in 1856, together with the Jews of nearby Heinrichs, the Suhl Jews founded an official community. The community’s registered office was moved from Heinrichs to Suhl in 1871, and religious services were conducted at 7 Muehlplatz. In 1905/06, the community built a synagogue at 13 Hohenlohestrasse (present-day Strasse der Opfer des Faschismus, or “street of the victims of Fascism”). Other communal institutions included a Jewish school and a cemetery, the latter of which was consecrated at Hoheloh and used for burials during the years 1903 to 1941. Several local stores and firms (for example the Simson Works) were owned by Jews. In 1933, Suhl was home between 120 and 160 Jews. A teacher—he also served as chazzan—instructed 12 schoolchildren in religion. A women’s charity association operated a sewing room, and a relief fund supported transient Jews. On Pogrom Night (Nov. 9, 1938), SA men set the synagogue on fire; a local Jewish man was arrested and abused by the Gestapo. Many Jews left Suhl soon after the pogrom. Later, in 1942, the remaining Jews were deported to Poland and Theresienstadt concentration camp. At least 49 Suhl Jews perished in the Shoah. A memorial stone was unveiled in the town in 1985.

-------------------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

קובורג

קובורג

Coburg

במקורות היהודיים: קובורק, קויבורק, קויברוג

עיר בפרנקוניה עילית, בוואריה, גרמניה.


יהודים ישבו בקובורג מאמצע המאה ה-13. ב-1321 הייתה בקובורג קהילה יהודית מאורגנת ובה בית כנסת ומוסדות ציבור. לאחר רדיפות בתקופת "המגיפה השחורה", ב-1349-1348, גורשו היהודים מהעיר. בתחילת המאה ה-14 התפתחה קהילה יהודית גדולה בקובורג. במסמכים מוזכרים "רחוב יהודי" ובית ספר יהודי.

בית הכנסת מימי הביניים של קובורג מוזכר לראשונה בשנת 1393. בית הכנסת ניצב ליד השער היהודי בחומת העיר. יש להניח שהיה גם מקווה בסביבה הקרובה. באותה עת היה גם בית קברות במערב העיר. לקראת אמצע המאה ה-15 הקהילה היהודית בקובורג התפרקה.

מקור פרנסתם של יהודי קובורג במאות 15-14 היה בעסקי כספים והלוואות בריבית.

ב-1420-1410 בית הכנסת הפך לכנסייה, ובית העלמין היהודי נהרס. ב-1442 נאלצו היהודים לענוד על בגדם אות קלון "המגן האדום" ("Rotes Schild"). ב-1422 נאסר על תושבי קובורג לסחור עם יהודים. היהודים גורשו מקובורג בשנת 1447 בהוראת הדוכס וילהלם מסקסוניה. בשנת 1490 חודש האיסור על התיישבות יהודים בקובורג.

רק במאה ה-19 התיישבו יהודים מדי פעם באזור סמוך לקובורג. עיריית קובורג הצליחה בעבר, בעזרת טיעונים שונים, לרוב קלישאות אנטישמיות, למנוע מיהודים להתיישב בעיר. כך נאמר במכתב משנת 1804. בנוסף, שופט בקובורג התייחס גם לאיסור התיישבות יהודים בקובורג מהמאה ה-15. הדוכס השליט, במקרים מסוימים, התקומם נגד האיסור והתיר למספר יהודים להתיישב בעיר.

ב-1872 אישרו השלטונות את ייסוד הקהילה על כל מוסדותיה הציבוריים. יהודי קובורג שנפטרו נקברו בתחילה בבתי הקברות באוטנהאוזן ובאונטרמרצבאך. לאחר שנרכש אתר בית קברות בגלוקנברג והקפלה של ניקולאוס  הפכה לבית כנסת בשנת 1873, היו לקהילה הדתית החדשה גם את המתקנים הדתיים הדרושים.

בתחילת 1870 שכרה הקהילה מורה ששימש גם כבעל תפילה וכקצב. הרב שמעון אופנהיים כיהן כ-40 שנים בתפקיד ובאותה תקופה עיצב את חיי הקהילה. ב-1 בדצמבר, 1873 פורסמה, על ידי אופנהיים, כתבה בעיתון"Allgemeine Zeitung des Judentums"  על חנוכת בית כנסת חדש.

במאה ה-19 יהודי קובורג הקימו מפעלי תעשיה ובתי מסחר, במיוחד בענף ההלבשה.

בתחילת המאה ה-20 פעלו בקובורג סניפים של הארגונים היהודיים הארציים: "האגודה המרכזית של יהודי גרמניה", "ברית חיילי החזית היהודיים", "הקרן הקיימת לישראל" ולשכת "בני ברית".

התעמולה האנטישמית, שהתפשטה על ידי תומכי "הגנת העם הגרמני", נפלה על קרקע פורייה בקובורג בימיה הראשונים של רפובליקת וויימר. ב-1919, הוקמה קבוצה מקומית בקובורג, שמנתה לעתים יותר מ-400 חברים. בשנת 1922 הצטרפה הקהילה אל איגוד הקהילות היהודיות בבוואריה. מ-1929 היה הנוער היהודי מאורגן ב"אגודת הנוער היהודי הכללי" ("Judischer Jugendverein") וב"ברית הצופים היהודיים" ("Judischer Pfadfinder Bund").

העיתון של קובורג היה השופר של התסיסה האנטישמית. אירועים של המפלגה הנאצית היו נפוצים לפני 1923. קובורג הפכה להיות אחת ממעוזי המפלגה הנאצית וראש עיר נאצי כיהן בה ב-1929.

בשנים 1938-1933 פעלו בקובורג קופת צדקה לעניים ושתי חברות קדישא: לגברים ולנשים.


תקופת השואה

החל מ-1931 הוטל חרם לא רשמי על עסקים יהודיים. ב-1932 ביטלה העיריה את חוזה החכירה של כנסיית סנט ניקולאוס, וכעבור שנה בית הכנסת נסגר (הבניין עדיין עומד על תלו). בשנת 1933 חיו בקובורג 233 יהודים, 9% מכלל תושבי העיר.

ב-25 במרץ, 1933, 40 מיהודי קובורג נעצרו ועונו. הם שוחררו לאחר מחאות רבות בעולם. קובורג הייתה הראשונה בין ערי גרמניה, שבה נאסר על יהודים לבקר בבתי מרחץ ציבוריים, בבתי תרבות ובבתי שעשועים. קשרי מסחר בין תושבי העיר לבין יהודים נאסרו. בעיר נראו כרזות: "יהודים אינם רצויים" ("Jews are not welcome"), ומצבה הכלכלי של הקהילה החמיר. ב-1935 הורחקו תלמידים יהודיים מבתי הספר הציבוריים והועברו לבית הספר של הקהילה. ב-1936 נאסרו שני יהודים באשמת "חילול הגזע" ("blasphemy"), ונידונו לשלוש שנות מאסר. בשנים 1938-1933 עזבו את קובורג 112 יהודים.

ב-10 בנובמבר 1938, בפרעות "ליל הבדולח", אנשי ס"א הכריחו יהודים לרוץ ברחובות העיר. גברים צעירים הובאו אחרי עינויים והשפלות לכלא הוף (Hof prison). באותו לילה החריבו הפורעים את בתיהם ועסקיהם של יהודי העיר, ובית התפילה שהיה בדירת הרב הירש נהרס, ספרי התורה נשרפו, ספרים ותעודות נשדדו, ותלמידי בית הספר היהודי הצטוו לנפץ את חלונות בית ספרם.

היהודים שנותרו בעיר אחרי הפרעות הצטוו לפנות את דירותיהם ולעבור לגטו שכלל שני בתי מגורים. אחרי פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939) המשיכו היהודים לחיות בגטו עד שגורשו מן העיר בשלושה שלבים: ב-27 בנובמבר 1941 למחנות ההשמדה, לריגה – ב-25 באפריל 1942, וב-9 בספטמבר אותה השנה, לטרזיינשטאדט (Theresienstadt). כ-50 יהודים היו קורבנות של השואה.

ב-19 בנובמבר 1942 הודיע ראש העיר קובורג למיניסטריון הכספים בנירנברג, שקובורג "מטוהרת מיהודים" ("Judenrein").

רק 4 נשים יהודיות, נשואות בנישואים מעורבים, שרדו את התקופה הנאצית בקובורג.

אחרי המלחמה חזרו לקובורג שלושה מבני הקהילה לשעבר, ומצאו שבית העלמין היהודי בקובורג נמצא בפיקוחו של איגוד הקהילות היהודיות בבוואריה. יהודים ניצולי השואה שגרו בקובורג בשנים הראשונות לאחר המלחמה יצרו קהילה קטנה, שהתפזרה במהרה לאחר שקרוביהם היגרו. נותרו עדיין סממנים לחיי יהודים בקובורג בעבר. מעל דלת הכניסה לקפלה ע"ש ניקולאוס יש כתובת, משנת 1989, המציינת את השימוש הקודם שלה כבית כנסת.

באד נוישטאט

באד-נוישטאט על נהר זאלה

Bad Neustadt an der Saale

במקורות היהודיים: נוונשטאט, נוושטאט, נייאנשטאט, נייאשטאט

עיר נפה בפרנקוניה תחתית (Unterfranken), בוואריה, גרמניה. 


יהודים ישבו בבאד-נוישטאט כבר בשלהי המאה ה-13. בפרעות רינדפלייש בשנת 1298 ובתקופת "המגפה השחורה" (1349) נרצחו רבים. במאות ה-16 וה-18 חיו במקום רק כמה משפחות יהודיות.
עד תחילת המאה ה-19 יהודי באד-נוישטאט השתייכו לרבנות גראבפלד (Grabfeld). עלייה הדרגתית במספר היהודים במקום החלה ב-1802, כאשר שלטונות העיר הרשו לתשע משפחות (קרוב ל-40 נפש), לגור בעיר. ב-1831 הוענקו זכויות אזרח ליהודי באד-נוישטאט תמורת סכום כסף גדול.

ב-1860 רכשה הקהילה בניין ששימש כבית ספר עממי ובית קהילה, וגם כבית כנסת. ב-1888 נחנך במקום בית עלמין יהודי וב-1892 נבנה בית כנסת. בקהילה היו שני מוסדות צדקה שתמכו בעוברי אורח יהודים עניים, ובנצרכי הקהילה. בתחילת המאה ה-20 ישבו בבאד-נוישטאט כ-200 יהודים שהיוו 10% מאוכלוסיית העיר. ב-1926 מינו שלטונות המחוז את ישראל ואהלר (Wahler) למורה ראשי בבית הספר היהודי והוא שימש בתפקיד זה עד לחיסול הקהילה, באביב 1942. ב-1933 קהילת באד-נוישטאט הייתה כפופה לרבנות מחוז קיסינגן (Kissingen).

רבים מיהודי באד-נוישטאט עסקו בסחר בהמות. היו ביניהם גם כמה בעלי מלאכה. בעקבות החרם הכלכלי שהוכרז ב-1 באפריל 1933, התרוששה הקהילה ומספרם של אלה שנזקקו לסיוע ברווחה גדל במידה ניכרת.

ב-1933 היו בבאד-נוישטאט כ-160 יהודים שהיוו 5.6% מכלל האוכלוסייה.

 

תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון, במרץ 1933, החל גל של רדיפות והתעללויות ביהודי המקום. באביב 1934 נאסרה על היהודים הכניסה לבריכת השחייה העירונית. במרץ 1936, חולל בית העלמין היהודי ושמשות בית הכנסת נופצו. באותה שנה בוטלה חברות היהודים בקופת החולים המקומית. באפריל 1937, שוב חולל בית הכנסת ושמשותיו נופצו.

יהודי באד-נוישטאט התאמצו לנהל אורח חיים תקין, הלימודים בבית הספר היהודי נמשכו וכן חיי החברה. הקהילה קיימה מפעל "סעד לחורף" ("Winterhilfe"), שחילק חבילות מזון, פחם ובגדים לנזקקים.
ב-26 בספטמבר 1938, נצטווה ראש הקהילה לפנות את בית הכנסת, והגרמנים הפכוהו למחסן תבואה צבאי.

בליל ה-9 בנובמבר 1938, "ליל הבדולח", נופצו המצבות בבית העלמין היהודי ו-13 מיהודי המקום, נאסרו.
בין 1941-1933 עזבו את באד-נוישטאט 109 יהודים, 6 מהם עלו לארץ ישראל. ביוני 1941, אסרו על יהודי באד-נוישטאט להשתמש במכבסות המקומיות. זמן הקניות הוגבל לשעה אחת ביום, ונשים יהודיות גויסו לעבודות חקלאות בכפרים ולניקוי רחובות העיר. ב-22 באפריל, 1942, הועברו 45 יהודים לווירצבורג ומשם גורשו כעבור 3 ימים לאיזביצה (Izbica), שבסביבות לובלין. באוגוסט ובספטמבר, של אותה אותה שנה, נשלחו יהודים נוספים לווירצבורג ומשם גורשו לגטו תרזיינשטאט.

ב-1 בנובמבר, 1942, נותר בבאד-נוישטאט יהודי אחד, שהיה נשוי לנוצריה.

בית הכנסת ובית הקהילה שניזוקו בתקופת המלחמה, ובית העלמין היהודי, נמצאים בפיקוח שלטונות העיר. 17 ספרי תורה (מקצתם מקהילות שכנות) וכן סידורים וכלי כסף נמצאו אחרי המלחמה במרתף הכנסייה הקתולית בעיר. בתחילת 1970 לא היו יהודים בבאד-נוישטאט.