חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

אן ב. פרידמן

Ann Louise B. Friedman (born Bucksbaum) (b/1954), teacher editor and translator, founder and CEO of Planet Word, born in Marshalltown, IA, United States, the daughter of Matthew Bucksbaum, a real estate developer. She attended high school in Des Moines, IA. She studied at Stanford University receiving a BA in history and economics in 1975, and then at the London School of Economics earning a MA in international relations in 1976. She also holds a MA in teaching from American University. Following an early career as an editor, translator, working for investment bankers in Chicago, New York, London and Beirut, living in New York, Beirut, and Jerusalem. During 2010-2016 Friedman served as the Chair of the Board of the SEED Foundation, the first and only American network of public, college-preparatory boarding schools designed for students who need a 24-hour learning environment. Since 2016 she has been Vice Chair of the SEED Foundation. Her other positions include membership on the Advisory Board of Ascend and co-vice chair of the Aspen Music Festival and School, founding board member of the Downtown DC Foundation, and past membership on the board of the National Symphony Orchestra. Friedman is the founder and CEO of Planet Word, the world’s first voice-activated museum that offers an immersive language experience. Planet Word was opened in 2020 and is located at the historic Franklin School in Washington, DC.

Ann Friedman is the wife of the New York Times foreign affairs columnist Tom Friedman.

מספר פריט:
21373598
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
BUXBAUM, BUCHSBAUM

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.שם משפחה זה זה שייך לקטגוריה של שמות מלאכותיים, שמות שהומצאו ולרוב מורכבים משתי מילים שונות.

פירוש שם המשפחה בוקסבאום הוא בתאשור (בוקסוס, בלועזית) (סוג של עץ). במקרים מסויימים שם זה יכול להיות קשור בסחר בעצים אלה, עיסוק שהיה נפוץ בקרב יהודי גליציה.

בחלק מן המקרים בוקסבאום יכול להיות כינוי של אנשים שגרו בסמוך ליער. אפשר ששם משפחה זה נגזר מאחד משלטי הבתים שהיו נהוגים בערי גרמניה בימי הביניים, כמו למשל ברובע היהודי של פרנקפורט אם מיין שבו לכל בית היה סימן משלו, בדרך כלל בצורת בעל חיים, צמח או פרח. עם הזמן, רבים משלטי הבתים יצרו שמות משפחה קבועים. לבית מס' 169 ביודנגאסה ("רחוב היהודים") של פרנקפורט אם מיין היה שלט בצורת תאשור. ייתכן שאחת המשפחות רשא התגוררה בבית זה אימצה את השלט הזה כשם המשפחה שלה. במאה ה-19, בוקסבאום מתועד כשם משפחה יהודי בעיר קייב, אוקראינה. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה בוכסבאום כוללים את נתן בוכסבאום (1943-1890), אחד המנהיגים של תנועת פועלי ציון, אשר נולד בלבוב, אוקראינה.
FRIDMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

שם משפחה זה הוא גרסה של השם הגרמני / יידיש פרידמן, שפירושו "איש השלום". שם זה קשור בשם המקראי שלמה.

שלמה, בנו של דוד המלך ושל בת שבע, היה מלכה השלישי של יהודה וישראל. שמות משפחה יהודיים רבים התפתחו מהשם שלמה/סולומון/סלומון וצורותיו האחרות בשפות השונות.

סולומון מתועד במאה ה-7 בצרפת; סלמן בשנת 1090 בגרמניה; סאלמנוס בשנת 1200, גם כן בגרמניה; סלמון ב-1290, סומון ב-1306, סלמנוס ב-1334 וסאלאמון ב-1388, כולם בצרפת; שולם ב-1495 בגרמניה; סולומון ב-1668 באמריקה; סאלום ב-1713 באיים האנטילים; סלמונבה ב-1715 באיטליה; שלאם ב-1717 בגרמניה; סלמה, שלומן, שולום ושאולון ב-1784 באלזס; סאלימן ב-1798 באמריקה; סאלם במאה ה-18 בארצות השפלה; סלמנג ב-1831 בגרמניה; וסלומסון ב-1855 באמריקה. באמצע המאה ה-20, משפחות בשם סולומון בצרפת שינו את שמם לאומון ולומון; הגרסה הפולנית סולומונוביץ' ("בנו של סולומון") שונתה אלמון, שם בעל צליל צרפתי. צורות ערביות של סולומון כוללות את סלאם, סאלומה, סאלאמה וסוליימן. גרסאות של השם שלמה, כמו סאלאמאן, סאלמן, זלמן, זלקינד, זלקין, זלהיים, זלינג, זלינגר, סלינגר וזלינג היו נפוצות מאד בארצות מרכז ומזרח אירופה.

במאה ה-20 פרידמן מתועד כשם משפחה יהודי עם החיילים היוגוסלבים מיכאילואה ומיקה פרידמן אשר נפלו בשבי הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה.

וושינגטון

בירת ארצות-הברית, במחוז קולומביה - מובלעת פדראלית בין וירג'יניה ומרילנד. ב-1976 התגוררו בוושינגטון רבתי 112,500 יהודים.

עד להגירה מגרמניה בשנות ה-40 של המאה ה-19 נמצאו במקום משפחות יהודיות בודדות, ביניהם יצחק פולוק, נכדו של אחד המייסדים של בית-הכנסת בניופורט, ואלפרד מרדכי שהגיע לדרגת מאיור והיה ממונה על מחסני הנשק במחוז עד לפרישתו מן הצבא בפרוץ מלחמת הצפון והדרום (1865-1861). ב-1869 ישבו בעיר לכל היותר 300 משפחות יהודיות ובסוף המאה, בעקבות ההגירה ממזרח- אירופה, גדל היישוב היהודי ל-4,000 נפש בערך. פעולה ציונית התנהלה במקום מתחילת המאה הנוכחית. משנות ה-30 קלטה העיר אלפי יהודים במשרדי הממשלה השונים, אך אלה לא השתלבו בחיי הקהילה ואף תרמו להעלאת שיעור נישואי-התערובת (%17 בקרב בני הדור השלישי ב-1956). אחרי מלחמת-העולם השנייה גדלה האוכלוסיה היהודית בבירה פי חמישה ומעלה עד שנות ה-70; 41 העדות שבה משלושת הזרמים מקיפות את מחצית המשפחות באיזור. ב-1969 הושלם מרכז קהילתי בהשקעה של מיליוני דולארים. המגבית היהודית המאוחדת גייסה ב-1970 סך של 5 מיליון. בוושינגטון שוכנת שגרירות ישראל העושה לחיזוק התודעה הציונית במקום. מאז 1965 מופיע בעיר שבועון יהודי באנגלית, יורשו של ה"ג'ואיש לדג'ר".

לפי רישומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, ישבו בוושינגטון בשנת 1997 165,000 יהודים.

בירות

בערבית: بيروت‎ 

בירת לבנון והנמל הראשי.


יהודים התגוררו בבירות מן המאה השנייה לפני-הספירה. בתחילת המאה ה- 6 נודע על בית כנסת בעיר. עם כיבוש הצלבנים (1100) פחת מספר היהודים בבירות, ור' בנימין מטודלה שביקר במקום (1170) מצא 50 משפחות. ב- 1291 נכבשה העיר בידי הממלוכים ויהודים רבים נהרגו. אין ידיעות על הימצאות יהודים בעיר במאה ה15-. לאחר גירוש ספרד (1496) התחדש הישוב היהודי עם בואם של כמה מהמגורשים. בהדרגה הם נטמעו בקרב היהודים המקומיים. ר' משה באסולה שביקר בעיר (1523-1521) מצא שם 12 משפחות יהודיות מסיציליה. אברהם קאסטרו היה ממונה על המכס בבירות. עם הכיבוש העות'מאני (1516) החלה בירות יורדת מגדולתה לעומת צידון וטריפולי. מעמדה התחזק שוב במאה ה- 18 עם התפתחות תנועת ספינות הקיטור, כי היה בה נמל מוגן. יהודים שעסקו במסחר החלו להגיע לעיר. ב- 1812 היו בבירות 12 משפחות יהודיות דוברות ערבית ולהן בית-כנסת. ב- 1824 היו בה כ- 15 משפחות של סוחרים. בואם של נוצרים רבים במשך המאה ה- 19 השפיע על התפתחות העיר ועל הקשרים למערב, וגם יהודים מדמשק, מחלב, מאזמיר, מאסטנבול ומיוון, ולקראת סוף המאה ה- 19 גם מרוסיה, נמשכו למקום כדי לעסוק במסחר. ב- 1849
נימנו בבירות יותר מ- 25 משפחות יהודיות וב- 1856 היו שם כ- 500 יהודים ספרדיים, רובם סוחרים. ב- 1880 היו כ- 1200 נפשב- 1889 - כ- 1500 ובין השנים 1906-1892 היו בבירות כ- 3,000 יהודים.

יהודי בירות היו קרבנות של הסתות ופגיעות בעקבות עלילות דם ב- 1862 וב- 1890. הנוצרים המקומיים התנפלו על הרובע היהודי אך השלטונות הצליחו להחזיר את הסדר על כנו. בין 1910-1907 הגיע מספרם ל5,000 מתוך כ- 150,000 תושבי העיר, וב- 1940 הם מנו כ- 6,000 נפש.

בסיום מלחמת העולם הראשונה הקהילה הייתה בעלת רוב ספרדי ומיעוט אשכנזי. מ- 1925 החלו לבוא פליטים מדמשק שראו בבירות תחנת מעבר. במפקד 1932 נימנו 3,518 יהודים בלבנון. בשנים 1953-1948 היגרו לבירות כ- 4,000 יהודים מסוריה ולאחר 1956 הגיעו נוספים מעיראק ומסוריה, הם היו כ- 500 משפחות ונעשו לרוב בקרב כ- 150,000 יהודי לבנון. בשנת 1964 היו בבירות כ- 6,000 יהודים ואז החלו לעזוב את העיר. לאחר 1967 (מלחמת ששת הימים) גבר זרם היוצאים. עם פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון (1975) עזבו רוב היהודים וכיום (1996) נותרו כ- 150 יהודים בבירות.


חיי הקהילה

קהילת יהודי בירות השתייכה ברובה למעמד הבינוני, סוחרים ובעלי מקצועות חפשיים, והייתה בעלת אופי דתי מתון עד חילוני. רבים נטו להשתלב באורח החיים התרבותי הצרפתי. הקהילה הייתה מורכבת מצאצאי גולי ספרד, מיהודים ספרדים שהגיעו מאירופה ומיהודים בני המקום שדיברו ערבית. ב- 1878 פתחה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בית ספר לבנות וב- 1879 בית ספר לבנים. ב- 1897 פתחה "אליאנס" בית מלאכה לנערות עובדות. במקביל פעל "תלמוד תורה" שבו למדו לשון קודש, תפילות ותורה.

חיי הדת התרכזו סביב בית הכנסת "מגן אברהם" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל שבמערב בירות. בית הכנסת נבנה בידי משה אברהם ששון מכלכותא, הודו. כן היו 12 "מדרשים" (בתי מדרש). בשנות הארבעים פעל בית כנסת נוסף "קהל ראובן עדי" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל בקומה השנייה של בית מגורים. בשנות השבעים היו שמונה בתי כנסת פתוחים בשבתות, מהם ארבעה שקיימו מניינים לתפילה גם בימי חול. בשבתות היו באים כ- 300 מתפללים ובימי חול כ- 100.

פעילות ציונית החלה בראשית המאה העשרים. בשנת 1901 נוסדה אגודת "נס הלבנון", ב1906 נפתח "בית העם" וב- 1907 נוסדה האגודה הציונית "קדימה" ונפתח גן ילדים עברי. בעקבות הצהרת בלפור (1917) גברה הפעילות הציונית בבירות והתרכזה בעיקר בתחום התרבותי. ב- 1919 נפתחו גן ילדים עברי ובית ספר עברי, ובהם מורים ארץ-ישראלים. כן נוסדו סניפי אגודות "התקווה", "התחייה", "הצופים העבריים" ותנועת "מכבי", שסניפה הוקם במהלך מלחמת העולם השנייה בידי אריה גלבלום.

ב- 1021 החל להופיע אחת לשבועיים עתון פרו-ציוני בערבית בשם "אלעאלם אלאסראאילי" (העולם הישראלי). עד מלחמת העולם השנייה זה היה העתון היהודי היחיד ב"סוריה הגדולה". תנועת נוער יהודית פעלה בקהילה ובשנת 1925 הצטרפה ל UUJJ - - Union Universelle de la Jeunesse Juive ארגון עולמי של הנוער היהודי. ב- 1929 עבר לביירות "המועדון הלאומי הישראלי" שהיה שייך ל"אגודה הציונית הסורית" ופעל בדמשק מאז 1924. מקימיו היו הרב הראשי של דמשק ותופיק מזרחי, שהיה עתונאי ופרסומאי. ב- 1933 נפתח סניף של תנועת "החלוץ" וב- 1938 התגבש גרעין של 25 בני נוער בתנועה, לשם לימוד עברית ולשם עבודה חלוצית. כן הוקם "ועד ברית עברית עולמית."

ב- 1939 נחשבה הקהילה למאורגנת ביותר מבין קהילות סוריה ולבנון. היא נוהלה בידי ועד שהיה נבחר אחת לשנתיים בבחירות חשאיות. הפעילות הציבורית הקהילתית התרכזה סביב בית הכנסת "מגן אברהם”, והיו פעילויות בבית הספר לבנים ובארגון "בני ברית". מוסדות הקהילה שפעלו היו: אגודת "ביקור חולים" שנוסדה בשנת תר"ן (1890) בידי עזרא יעקב ענזרות, "מתן בסתר", "כתר תורה", "צדקה לעניים", "לומדי תהילים", "מוהר הבתולות", "עזרה לילדים", "עזרת היולדות", "טיפת חלב". כן הפעילה הקהילה בית ספר "תלמוד תורה", בית ספר "אוצר התורה" ובית ספר של שם מנדב סלים טראב.

מאז פרוץ המרד הערבי בארץ ישראל (1939-1936) החלה הקהילה לסבול מהתנכלויות. סניף תנועת "החלוץ" נסגר. ב- 1948 התנפלו מוסלמים על יהודים ויהודי אחד נרצח. העתון היהודי נאלץ לשנות את שמו ל"אלסלאם" (השלום). ב- 1950 נהרס בית הספר "אליאנס" על ידי פצצה. ב- 1953 פוזרו ארגוני הנוער היהודי שעדיין פעלו.

יהודי בירות היו מעורבים בחיים הפוליטיים העדתיים של העיר. ב- 1913 הוקמה "ג'מעית בירות אלאסלאחיה" (Beirut Reform Society) והיה בה חבר יהודי, מטרתה הייתה קידום אינטרסים בין-עדתיים משותפים, בשאיפה ליתר אוטונומיה באימפריה העות'מאנית. יהודים שירתו בתפקידים ממשלתיים וציבוריים ועסקו בנוסף למסחר גם בבנקאות וכספים. נציג העדה הפרוטסטנטית בפרלמנט שימש גם כנציג היהודים. כן היו בשנות ה- 70 יהודים פעילים בארגון ה"כתאאב" (הפלאנגות).

בעתות חירום זכתה הקהילה להגנת גופים מקומיים; בשנות ה- 40 לקחה על עצמה מפלגת הפלאנגות להגן על היהודים. במלחמת האזרחים (1976-1975) הגנה "החזית העממית לשחרור פלסטין" ( PELP) על בית הכנסת שהיה באזור הנתון לשליטתה בבירות. הנהגת ה"מראבטון" (התנועה הנאצריסטית העצמאית) ניסתה להגן על יהודים באזורי שליטתה.

דמויות בולטות בקהילה היו הרב תגר, רב ראשי בשנות העשרים; הרב שאול שרים, יליד חלב ורב ראשי משנת 1945; ד"ר יוסף עטיה, רופא אורולוג, ראש הקהילה בשנות השבעים.

בשנת 1997 נימנו כעשרים יהודים בלבנון כולה, רובם ישבו בבירות.


מצ"ב מפה של הרובע היהודי העיקרי של בירות עם ציון שמות המשפחות היהודיות אשר התגררו בו לפני 1948

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
אן ב. פרידמן

Ann Louise B. Friedman (born Bucksbaum) (b/1954), teacher editor and translator, founder and CEO of Planet Word, born in Marshalltown, IA, United States, the daughter of Matthew Bucksbaum, a real estate developer. She attended high school in Des Moines, IA. She studied at Stanford University receiving a BA in history and economics in 1975, and then at the London School of Economics earning a MA in international relations in 1976. She also holds a MA in teaching from American University. Following an early career as an editor, translator, working for investment bankers in Chicago, New York, London and Beirut, living in New York, Beirut, and Jerusalem. During 2010-2016 Friedman served as the Chair of the Board of the SEED Foundation, the first and only American network of public, college-preparatory boarding schools designed for students who need a 24-hour learning environment. Since 2016 she has been Vice Chair of the SEED Foundation. Her other positions include membership on the Advisory Board of Ascend and co-vice chair of the Aspen Music Festival and School, founding board member of the Downtown DC Foundation, and past membership on the board of the National Symphony Orchestra. Friedman is the founder and CEO of Planet Word, the world’s first voice-activated museum that offers an immersive language experience. Planet Word was opened in 2020 and is located at the historic Franklin School in Washington, DC.

Ann Friedman is the wife of the New York Times foreign affairs columnist Tom Friedman.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
בוקסבאום
BUXBAUM, BUCHSBAUM

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.שם משפחה זה זה שייך לקטגוריה של שמות מלאכותיים, שמות שהומצאו ולרוב מורכבים משתי מילים שונות.

פירוש שם המשפחה בוקסבאום הוא בתאשור (בוקסוס, בלועזית) (סוג של עץ). במקרים מסויימים שם זה יכול להיות קשור בסחר בעצים אלה, עיסוק שהיה נפוץ בקרב יהודי גליציה.

בחלק מן המקרים בוקסבאום יכול להיות כינוי של אנשים שגרו בסמוך ליער. אפשר ששם משפחה זה נגזר מאחד משלטי הבתים שהיו נהוגים בערי גרמניה בימי הביניים, כמו למשל ברובע היהודי של פרנקפורט אם מיין שבו לכל בית היה סימן משלו, בדרך כלל בצורת בעל חיים, צמח או פרח. עם הזמן, רבים משלטי הבתים יצרו שמות משפחה קבועים. לבית מס' 169 ביודנגאסה ("רחוב היהודים") של פרנקפורט אם מיין היה שלט בצורת תאשור. ייתכן שאחת המשפחות רשא התגוררה בבית זה אימצה את השלט הזה כשם המשפחה שלה. במאה ה-19, בוקסבאום מתועד כשם משפחה יהודי בעיר קייב, אוקראינה. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה בוכסבאום כוללים את נתן בוכסבאום (1943-1890), אחד המנהיגים של תנועת פועלי ציון, אשר נולד בלבוב, אוקראינה.
פרידמן
FRIDMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

שם משפחה זה הוא גרסה של השם הגרמני / יידיש פרידמן, שפירושו "איש השלום". שם זה קשור בשם המקראי שלמה.

שלמה, בנו של דוד המלך ושל בת שבע, היה מלכה השלישי של יהודה וישראל. שמות משפחה יהודיים רבים התפתחו מהשם שלמה/סולומון/סלומון וצורותיו האחרות בשפות השונות.

סולומון מתועד במאה ה-7 בצרפת; סלמן בשנת 1090 בגרמניה; סאלמנוס בשנת 1200, גם כן בגרמניה; סלמון ב-1290, סומון ב-1306, סלמנוס ב-1334 וסאלאמון ב-1388, כולם בצרפת; שולם ב-1495 בגרמניה; סולומון ב-1668 באמריקה; סאלום ב-1713 באיים האנטילים; סלמונבה ב-1715 באיטליה; שלאם ב-1717 בגרמניה; סלמה, שלומן, שולום ושאולון ב-1784 באלזס; סאלימן ב-1798 באמריקה; סאלם במאה ה-18 בארצות השפלה; סלמנג ב-1831 בגרמניה; וסלומסון ב-1855 באמריקה. באמצע המאה ה-20, משפחות בשם סולומון בצרפת שינו את שמם לאומון ולומון; הגרסה הפולנית סולומונוביץ' ("בנו של סולומון") שונתה אלמון, שם בעל צליל צרפתי. צורות ערביות של סולומון כוללות את סלאם, סאלומה, סאלאמה וסוליימן. גרסאות של השם שלמה, כמו סאלאמאן, סאלמן, זלמן, זלקינד, זלקין, זלהיים, זלינג, זלינגר, סלינגר וזלינג היו נפוצות מאד בארצות מרכז ומזרח אירופה.

במאה ה-20 פרידמן מתועד כשם משפחה יהודי עם החיילים היוגוסלבים מיכאילואה ומיקה פרידמן אשר נפלו בשבי הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה.

וושינגטון
וושינגטון

בירת ארצות-הברית, במחוז קולומביה - מובלעת פדראלית בין וירג'יניה ומרילנד. ב-1976 התגוררו בוושינגטון רבתי 112,500 יהודים.

עד להגירה מגרמניה בשנות ה-40 של המאה ה-19 נמצאו במקום משפחות יהודיות בודדות, ביניהם יצחק פולוק, נכדו של אחד המייסדים של בית-הכנסת בניופורט, ואלפרד מרדכי שהגיע לדרגת מאיור והיה ממונה על מחסני הנשק במחוז עד לפרישתו מן הצבא בפרוץ מלחמת הצפון והדרום (1865-1861). ב-1869 ישבו בעיר לכל היותר 300 משפחות יהודיות ובסוף המאה, בעקבות ההגירה ממזרח- אירופה, גדל היישוב היהודי ל-4,000 נפש בערך. פעולה ציונית התנהלה במקום מתחילת המאה הנוכחית. משנות ה-30 קלטה העיר אלפי יהודים במשרדי הממשלה השונים, אך אלה לא השתלבו בחיי הקהילה ואף תרמו להעלאת שיעור נישואי-התערובת (%17 בקרב בני הדור השלישי ב-1956). אחרי מלחמת-העולם השנייה גדלה האוכלוסיה היהודית בבירה פי חמישה ומעלה עד שנות ה-70; 41 העדות שבה משלושת הזרמים מקיפות את מחצית המשפחות באיזור. ב-1969 הושלם מרכז קהילתי בהשקעה של מיליוני דולארים. המגבית היהודית המאוחדת גייסה ב-1970 סך של 5 מיליון. בוושינגטון שוכנת שגרירות ישראל העושה לחיזוק התודעה הציונית במקום. מאז 1965 מופיע בעיר שבועון יהודי באנגלית, יורשו של ה"ג'ואיש לדג'ר".

לפי רישומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, ישבו בוושינגטון בשנת 1997 165,000 יהודים.

בירות

בירות

בערבית: بيروت‎ 

בירת לבנון והנמל הראשי.


יהודים התגוררו בבירות מן המאה השנייה לפני-הספירה. בתחילת המאה ה- 6 נודע על בית כנסת בעיר. עם כיבוש הצלבנים (1100) פחת מספר היהודים בבירות, ור' בנימין מטודלה שביקר במקום (1170) מצא 50 משפחות. ב- 1291 נכבשה העיר בידי הממלוכים ויהודים רבים נהרגו. אין ידיעות על הימצאות יהודים בעיר במאה ה15-. לאחר גירוש ספרד (1496) התחדש הישוב היהודי עם בואם של כמה מהמגורשים. בהדרגה הם נטמעו בקרב היהודים המקומיים. ר' משה באסולה שביקר בעיר (1523-1521) מצא שם 12 משפחות יהודיות מסיציליה. אברהם קאסטרו היה ממונה על המכס בבירות. עם הכיבוש העות'מאני (1516) החלה בירות יורדת מגדולתה לעומת צידון וטריפולי. מעמדה התחזק שוב במאה ה- 18 עם התפתחות תנועת ספינות הקיטור, כי היה בה נמל מוגן. יהודים שעסקו במסחר החלו להגיע לעיר. ב- 1812 היו בבירות 12 משפחות יהודיות דוברות ערבית ולהן בית-כנסת. ב- 1824 היו בה כ- 15 משפחות של סוחרים. בואם של נוצרים רבים במשך המאה ה- 19 השפיע על התפתחות העיר ועל הקשרים למערב, וגם יהודים מדמשק, מחלב, מאזמיר, מאסטנבול ומיוון, ולקראת סוף המאה ה- 19 גם מרוסיה, נמשכו למקום כדי לעסוק במסחר. ב- 1849
נימנו בבירות יותר מ- 25 משפחות יהודיות וב- 1856 היו שם כ- 500 יהודים ספרדיים, רובם סוחרים. ב- 1880 היו כ- 1200 נפשב- 1889 - כ- 1500 ובין השנים 1906-1892 היו בבירות כ- 3,000 יהודים.

יהודי בירות היו קרבנות של הסתות ופגיעות בעקבות עלילות דם ב- 1862 וב- 1890. הנוצרים המקומיים התנפלו על הרובע היהודי אך השלטונות הצליחו להחזיר את הסדר על כנו. בין 1910-1907 הגיע מספרם ל5,000 מתוך כ- 150,000 תושבי העיר, וב- 1940 הם מנו כ- 6,000 נפש.

בסיום מלחמת העולם הראשונה הקהילה הייתה בעלת רוב ספרדי ומיעוט אשכנזי. מ- 1925 החלו לבוא פליטים מדמשק שראו בבירות תחנת מעבר. במפקד 1932 נימנו 3,518 יהודים בלבנון. בשנים 1953-1948 היגרו לבירות כ- 4,000 יהודים מסוריה ולאחר 1956 הגיעו נוספים מעיראק ומסוריה, הם היו כ- 500 משפחות ונעשו לרוב בקרב כ- 150,000 יהודי לבנון. בשנת 1964 היו בבירות כ- 6,000 יהודים ואז החלו לעזוב את העיר. לאחר 1967 (מלחמת ששת הימים) גבר זרם היוצאים. עם פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון (1975) עזבו רוב היהודים וכיום (1996) נותרו כ- 150 יהודים בבירות.


חיי הקהילה

קהילת יהודי בירות השתייכה ברובה למעמד הבינוני, סוחרים ובעלי מקצועות חפשיים, והייתה בעלת אופי דתי מתון עד חילוני. רבים נטו להשתלב באורח החיים התרבותי הצרפתי. הקהילה הייתה מורכבת מצאצאי גולי ספרד, מיהודים ספרדים שהגיעו מאירופה ומיהודים בני המקום שדיברו ערבית. ב- 1878 פתחה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בית ספר לבנות וב- 1879 בית ספר לבנים. ב- 1897 פתחה "אליאנס" בית מלאכה לנערות עובדות. במקביל פעל "תלמוד תורה" שבו למדו לשון קודש, תפילות ותורה.

חיי הדת התרכזו סביב בית הכנסת "מגן אברהם" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל שבמערב בירות. בית הכנסת נבנה בידי משה אברהם ששון מכלכותא, הודו. כן היו 12 "מדרשים" (בתי מדרש). בשנות הארבעים פעל בית כנסת נוסף "קהל ראובן עדי" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל בקומה השנייה של בית מגורים. בשנות השבעים היו שמונה בתי כנסת פתוחים בשבתות, מהם ארבעה שקיימו מניינים לתפילה גם בימי חול. בשבתות היו באים כ- 300 מתפללים ובימי חול כ- 100.

פעילות ציונית החלה בראשית המאה העשרים. בשנת 1901 נוסדה אגודת "נס הלבנון", ב1906 נפתח "בית העם" וב- 1907 נוסדה האגודה הציונית "קדימה" ונפתח גן ילדים עברי. בעקבות הצהרת בלפור (1917) גברה הפעילות הציונית בבירות והתרכזה בעיקר בתחום התרבותי. ב- 1919 נפתחו גן ילדים עברי ובית ספר עברי, ובהם מורים ארץ-ישראלים. כן נוסדו סניפי אגודות "התקווה", "התחייה", "הצופים העבריים" ותנועת "מכבי", שסניפה הוקם במהלך מלחמת העולם השנייה בידי אריה גלבלום.

ב- 1021 החל להופיע אחת לשבועיים עתון פרו-ציוני בערבית בשם "אלעאלם אלאסראאילי" (העולם הישראלי). עד מלחמת העולם השנייה זה היה העתון היהודי היחיד ב"סוריה הגדולה". תנועת נוער יהודית פעלה בקהילה ובשנת 1925 הצטרפה ל UUJJ - - Union Universelle de la Jeunesse Juive ארגון עולמי של הנוער היהודי. ב- 1929 עבר לביירות "המועדון הלאומי הישראלי" שהיה שייך ל"אגודה הציונית הסורית" ופעל בדמשק מאז 1924. מקימיו היו הרב הראשי של דמשק ותופיק מזרחי, שהיה עתונאי ופרסומאי. ב- 1933 נפתח סניף של תנועת "החלוץ" וב- 1938 התגבש גרעין של 25 בני נוער בתנועה, לשם לימוד עברית ולשם עבודה חלוצית. כן הוקם "ועד ברית עברית עולמית."

ב- 1939 נחשבה הקהילה למאורגנת ביותר מבין קהילות סוריה ולבנון. היא נוהלה בידי ועד שהיה נבחר אחת לשנתיים בבחירות חשאיות. הפעילות הציבורית הקהילתית התרכזה סביב בית הכנסת "מגן אברהם”, והיו פעילויות בבית הספר לבנים ובארגון "בני ברית". מוסדות הקהילה שפעלו היו: אגודת "ביקור חולים" שנוסדה בשנת תר"ן (1890) בידי עזרא יעקב ענזרות, "מתן בסתר", "כתר תורה", "צדקה לעניים", "לומדי תהילים", "מוהר הבתולות", "עזרה לילדים", "עזרת היולדות", "טיפת חלב". כן הפעילה הקהילה בית ספר "תלמוד תורה", בית ספר "אוצר התורה" ובית ספר של שם מנדב סלים טראב.

מאז פרוץ המרד הערבי בארץ ישראל (1939-1936) החלה הקהילה לסבול מהתנכלויות. סניף תנועת "החלוץ" נסגר. ב- 1948 התנפלו מוסלמים על יהודים ויהודי אחד נרצח. העתון היהודי נאלץ לשנות את שמו ל"אלסלאם" (השלום). ב- 1950 נהרס בית הספר "אליאנס" על ידי פצצה. ב- 1953 פוזרו ארגוני הנוער היהודי שעדיין פעלו.

יהודי בירות היו מעורבים בחיים הפוליטיים העדתיים של העיר. ב- 1913 הוקמה "ג'מעית בירות אלאסלאחיה" (Beirut Reform Society) והיה בה חבר יהודי, מטרתה הייתה קידום אינטרסים בין-עדתיים משותפים, בשאיפה ליתר אוטונומיה באימפריה העות'מאנית. יהודים שירתו בתפקידים ממשלתיים וציבוריים ועסקו בנוסף למסחר גם בבנקאות וכספים. נציג העדה הפרוטסטנטית בפרלמנט שימש גם כנציג היהודים. כן היו בשנות ה- 70 יהודים פעילים בארגון ה"כתאאב" (הפלאנגות).

בעתות חירום זכתה הקהילה להגנת גופים מקומיים; בשנות ה- 40 לקחה על עצמה מפלגת הפלאנגות להגן על היהודים. במלחמת האזרחים (1976-1975) הגנה "החזית העממית לשחרור פלסטין" ( PELP) על בית הכנסת שהיה באזור הנתון לשליטתה בבירות. הנהגת ה"מראבטון" (התנועה הנאצריסטית העצמאית) ניסתה להגן על יהודים באזורי שליטתה.

דמויות בולטות בקהילה היו הרב תגר, רב ראשי בשנות העשרים; הרב שאול שרים, יליד חלב ורב ראשי משנת 1945; ד"ר יוסף עטיה, רופא אורולוג, ראש הקהילה בשנות השבעים.

בשנת 1997 נימנו כעשרים יהודים בלבנון כולה, רובם ישבו בבירות.


מצ"ב מפה של הרובע היהודי העיקרי של בירות עם ציון שמות המשפחות היהודיות אשר התגררו בו לפני 1948

ניו יורק

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.