חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

פלונגיאן, מרדכי

Plungian (originally Plungianski), Mordecai (1814-1883), Hebrew writer. Born in Plungian district of Kovno, Lithuania (then part of the Russian Empire). He learned for rabbinical office, but later was attracted to the Haskalah movement and became one of its most prominent adherents.

Nevertheless he dissociated himself from both extremist Haskalah ideology and also from unenlightened Orthodoxy. This angered some of the more traditional rabbis; as a result Plungian backed down and destroyed the manuscript of the second part of his biography of R. Manasseh b. Joseph of Ilya, Ben Porat (1858). More of his works are: Talpioth, on methods of explaining the Talmud (1849); two works entitled Kerem Lishlomoh, commentaries on Ecclesiastes (1851), Shevet Eloha, against the anti-Semitic blood libels (1862); Or Boker, (part of a large work on the reading of the Torah, 1868), and Song of Songs (1877). He contributed to the journals Kerem Hemed, Ha-Magid, Ha-Karmel, and Ha-Shahar and also wrote poetry. Plungian translated into Yiddish the Hayye Adam and Hochmat Adam of Abraham Danzig.
תאריך לידה:
1814
תאריך פטירה:
1883
מקום לידה:
פלונגיאן
סוג אישיות:
מחבר/ת
מספר פריט:
213106
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

פלונגיאן

Plunge

עיירה במחוז טלז (TELSIAI) צפון מערב ליטא.

הקהילה היהודית

לפני מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה פלונגיאן מרוחקת כ-12 ק"מ מגבול גרמניה (האזור לחוף הים הבלטי שהיה אז בשליטת גרמניה ונקרא "פרוסיה המזרחית"). הישוב היהודי קיים בפלונגיאן מימי ראשית התיישבות היהודים בליטא, בבית העלמין מצויות מצבות מהמאה ה-16. ב-1847 ישבו בפלונגיאן 2,197 יהודים וב-1897 - 2,502 שהיו %50 מאוכלוסית המקום. בראשית המאה העשרים, בעקבות הגירת יהודי ליטא לדרום אפריקה, חלה ירידה במספר היהודים בפלונגיאן. ובליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם, ב- 1921 נימנו בעיירה 2,200 יהודים.

ששה בתי תפילה היו בפלונגיאן וביניהם בית הכנסת, ה"שול", שנבנה בראשית המאה ה-19 ובית המדרש שנבנה במחציתה השנייה. כן הייתה שם ישיבה קטנה, "חדר" ותלמוד תורה ובימי ליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם גם בית ספר יסודי יהודי ביידיש ובית ספר עברי מרשת "תרבות". בקדם-גימנסיה למדו כ-100 תלמידים והיו שתיספריות בעברית וביידיש ואולם קריאה ע"ש י"ל פרץ. הרב האחרון שכיהן בפלונגיאן היה ר' אברהם מרדכי וסלר.

פלונגיאן שימשה מרכז מסחרי לסביבתה הכפרית ולפני מלחמת העולם הראשונה סחרה עם עיר הנמל ממל (MEMEL)ועם שוקים בפרוסיה המזרחית. שני ימי שוק שבועיים היו בעיירה ושני ירידים שנתיים גדולים. רוב היהודים התפרנסו ממסחר. בליטא העצמאית נסגרו שוקי המסחר מעבר לגבול, ויהודים רבים היגרו לדרום אפריקה, לארצות הברית ולארגנטינה, ובשנת 1923 ירד מספר היהודים בפלונגיאן ל-1,815. בלחץ הליטאים נדחקו היהודים מענפי המסחר העיקריים ורוב המשפחות היהודיות התפרנסו על המלאכה ומיעוטן על החקלאות. בית חרושת לשוקולד, שהעסיק30 פועלים, היה בבעלות יהודים, וכן טחנת קמח, מנסרה ותחנת חשמל. בבנק היהודי העממי היו ב-1929 321 חברים. באותה העת כיהן יהודי כסגן ראש המועצה.

בין שתי מלחמות העולם פעלו בעיירה סניפי כל התנועות הציוניות, אגודות ספורט "מכבי" ו"הפועל", אגודת נשים ציוניות, ותנועות נוער. תנועת "החלוץ" קיימה במקום הכשרה לעלייה לארץ ישראל וצעירים עלו לארץ. יהודים היו חברים גם בארגון הקומוניסטי המקומי, שפעל במחתרת.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בפלונגיאן כ-1,700 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) ניסו יהודים רבים לברוח מליטא, אך רק מעטים הצליחו להצטרף לאנשי הממשל הסובייטי הנסוגים וכל השאר נאלצו לשוב לעיירה. כבר ביום השני למלחמה התארגן ועד מקומי של ליטאים לאומנים לשליטה במקום. הליטאים נקראו לקדם את הגרמנים בברכה. ב-26 ביוני נכנסו הגרמנים לעיירה חילקו "וודקה" לתושבים וקראו להשמיד את "אוייבי העם", דהיינו היהודים והקומוניסטים.

כבר באותו היום נרצחו בככר העיירה יהודים שהיו קשורים בשלטון הסובייטי, וביום השני לשלטונו בעיירה הורה הועד הליטאי ליהודים לעזוב את בתיהם ולהתרכז במבנים שבחצר בית הכנסת. רק כמה יהודים חולים וכן בעלי מקצועות חיוניים לאוכלוסייה המקומית, כמו רופא, רוקח ונפח, נשארו בבתיהם. היהודים הוחזקו תחת שמירה כבדה של ליטאים והיו נתונים להתעללויות קשות שבמהלכן נרצחו רבים. צעירים הוצאו מדי יום ביומו לעבודות כפייה.

משנקבע מועד חיסול יהודי פלונגיאן גרמו הליטאים לכמה שריפות בעיירה, האשימו בהן את היהודים ובתואנה זאת החזירו את כל העובדים היהודים למקום הריכוז בבית הכנסת. במהלך החזרת היהודים למקום ריכוזם בעיירה רצחו ליטאים כמה יהודים, כן רצחו בדרך כמה עשרות צעירים שהוחזרו מחווה חקלאית שבה עבדו.

ביום י"ח בתמוז תש"א, 13 ביולי 1941, פתחו שוטרים ליטאים ביריות בסביבת בית הכנסת, אחר כך הוציאו את היהודים בקבוצות, הובילום למקום שבו הוכנו מראש בורות לקברים וירו בהם אל תוך הבורות. יהודים רבים נרצחו באכזריות עוד בדרכם אל הבורות. קרוב ל-2,000 יהודים טמונים בקברי-אחים באתר ההריגה שליד פלונגיאן.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

הקהילה היהודית לודשה במקום אחרי השואה , אך בשנת 1958 נערך בה פוגרום.בשנת 2011 נותר בעיירה יהודי קשיש אחד בשם יעקב בונקה שהיה אומן עץ בעיסוקו.האיש דאג להקמת אנדרטת זיכרון לנרלחים בזמן השואה במקום קבר האחים.כמו כן הקים מוזיאון קטן לתולדות הקהילה היהודית בעיירה.הוא גם הצליח לשמור על בית העלמין היהודי הישן,אם כי רוב המצבות נלקחו ממנו ע"י המקומיים לשימושים אחרים ובמקום נותרו 84 מצבות.
בית הכנסת הגדול שרד את חורבן מלחמת העולם השנייה, אבל נהרס בשנת 2008 כדי ולבנות במקומו מבנה אחר.