חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

נדז'דה צ'צ'ינוביץ'

Nadežda Čačinovič (b.1947), philosopher, sociologist and author, born in Budapest, Hungary. She was educated in Murska Sobota and Ljubljana, Slovenia, and in Belgrade, Serbia. She subsequently studied at the University of Bonn, Germany, from 1968 to 1970, and then graduated in philosophy and comparative literature in 1972 from the Faculty of Philosophy in Ljubljana in 1972. She received her PhD in 1985 from the Faculty of Philosophy in Zagreb, where she has been working since 1976 at the Department of Philosophy, first as an assistant professor and then as an assistant professor (1985), associate professor (1989) and full professor (1998). During 1995–1999 she was a guest professor at the Jan van Eyck Postgraduate Center in Maastricht, Netherlands, and in 1995 she was instrumental in the establishing of the Center for Women's Studies in Zagreb. Represents Croatia on the Executive Board of the International Aesthetics Association. Since 2009, Čačinovič has been the president of the Croatian PEN Center.

Her works include Subjekt kritičke teorije (“The subject of critical theory”, 1980), Pisanje i mišljenje (“Writing and thinking”, 1981), Estetika njemačke romantike (“Aesthetics of German Romanticism”, 1987), Estetika (“Aesthetics”, 1988), Ogled o pismenosti (“Essay on literacy”, 1994), U ženskom ključu (“In the female key”, 2001), Doba slika u teoriji mediologije (“The Age of Images in the Theory of Mediology”, 2001), Parvulla aesthetica (2004), Vodič kroz svjetsku književnost za inteligentnu ženu (“A Guide to World Literature for an Intelligent Woman”, 2007), Zašto čitati filozofe (“Why read philosophers”, 2009), Kultura i civilizacija. Što nas čini ljudima ili o procesu proizvodnje značenja i njegovim granicama (“Culture and civilization. What makes us human or about the process of producing meaning and its limits”, 2012), and O ljubavi, knjigama i stvarima koje govore (“About love, books and the things they say”, 2012).  

תאריך לידה:
1947
מספר פריט:
21285717
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

ליובליאנה Ljubliana

(בגרמנית לייבאך)

בירת סלובניה. בעבר חלק מיוגוסלביה.


"דרך יהודית" ו"רחוב יהודי" השתמרו במקום מן המאות 13-12.

יהודי ליובליאנה עסקו במסחר, במתן הלוואות בריבית ובמלאכה; והורשו להחזיק בנכסי מקרקעין.

בגירוש יהודי קארינתיה וסטיריה ב-1496, לא גורשו יהודי ליובליאנה. אולם בשנת 1513 נענה הקיסר מאכסימיליאן לתביעת העירונים ואסר על יהודי ליובליאנה לעסוק במסחר. שנתיים אחר כך גורשו היהודים מהעיר.

בימי ליאופולד ה-2, בשנת 1672, נאסרה על היהודים הישיבה בכל המחוז. במחצית השנייה של המאה ה-18 הותר ליהודים לסחור בירידים בליובליאנה.

בימי מלכות איליריה מיסודו של נאפוליון התיישב במקום היהודי אברהם הימן מבאוואריה ופתח עסק של חלפנות. לאחר שחזרה העיר לשליטה אוסטרית (1814) ניהל מאבק עם השלטונות על זכות הישיבה שלו. עם האמאנציפאציה ב-1867 התחדש היישוב היהודי בליובליאנה, וב-1910 מנה 116 נפש.

עד 1918 השתייכו יהודי ליובליאנה לקהילת גראץ ומאז לקהילת זאגרב.

ב-1969 מנתה הקהילה החדשה 84 נפש.

בשנת 1997 ישבו 75 יהודים בסלובניה כולה; רובם בליובליאנה. שם נמצא גם הארגון הקהילתי היהודי היחיד בסלובניה.

זאגרב ZAGREB

(בגרמנית AGRAM)

בירת הרפובליקה הקרואטית. בעבר העיר השנייה בגודלה ביוגוסלביה.


במאה ה-10 ישבו יהודים בזאגרב, וידועה פנייתו של חסדאי אבן שפרוט לשני נכבדי הקהל בעיר, מר שאול ומר יוסף, למסור איגרת בשמו ליוסף מלך הכוזרים.

במאה ה-13 הגיעו לזאגרב יהודים מצרפת, ממאלטה ומאלבאניה. במאה ה- 15 התיישבו בזאגרב סוחרים יהודים ומלווים בריבית מהונגריה, מבורגנלאנד וממוראביה.

ב-1526 גורשו היהודים מקרואטיה.

היישוב היהודי בזאגרב התחדש כשהתיישבו במקום יוצאי מרכז-אירופה באמצע המאה ה-18 ובשנות ה-40 של המאה ה-19, ומנה כ-50 משפחות. נוסדה קהילה חרדית קטנה (ראשון הרבנים בה היה ר' אהרן פאלוטה) וב-1867 נחנך בית-כנסת חדש (ונהרס ב-1941). הרב הושע יעקובי היה מנהיגה הרוחני של הקהילה במשך 50 שנה, וביוזמתו פעלה הקהילה בתחומי התרבות, החינוך והסעד. הנדבן לודביט שווארץ הקים אז את בית האבות שפעל בקהילה עד שנות השמונים למאה העשרים. ב-1898 הוקם ארגון של תלמידי תיכון וממנו יצאו עסקני ציבור ומנהיגים ציוניים.

זכויות-אזרח ניתנו ליהודים רק ב-1873, וגם זאת למורת רוחם של הנציגים הקרואטים. עם זאת נמצאו יהודים שהזדהו עם התחייה הלאומית הקרואטית, ויהושע פראנק, יהודי מומר, הביא להקמת סיעה על שמו שנעשתה במרוצת הזמן המפלגה האנטישמית בהנהגת פאוליץ' והאוסטאשה.

בין שתי מלחמות-העולם שכן בזאגרב מרכז ההסתדרות הציונית ביוגוסלביה, בהנהגת ד"ר אלכסנדר ליכט. פעלו ארגוני נוער ונשים, מועדון "מכבי" ומקהלה, ויצאו לאור מחשובי העיתונים היהודיים במדינה.

יהודים היו בין חלוצי היצוא (של יינות, עצי-בניין) והתעשייה המקומית (רהיטים, בירה) ובין מפעילי התחבורה. ד"ר מאברו זקס היה מחלוצי הרפואה המשפטית בקרואטיה ודוד שווארץ המציא את ספינת-האוויר שהכשירה את פיתוח ה"צפלין". לאבוסלאב (ליאופולד) הארטמאן אירגן את ספריות-ההשאלה הראשונות בקרואטיה וייסד בית-דפוס. עד 1941 יצא לאור בזאגרב במשך חמש שנים כתב-עת לאמנות יהודית.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בזאגרב כ-12,000 יהודים.


תקופת השואה

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-25 במרס 1941, הצטרפה יוגוסלביה המלוכנית להסכם המשולש (רומא-ברלין-טוקיו). ב-10 באפריל אותה השנה נכנסו הגרמנים לזאגרב והפאשיסטים המקומיים הכריזו על הקמת "מדינה עצמאית קרואטית". היהודים והסרבים הוצאו מחוץ לחוק. היהודים סבלו מרדיפות, רבים נשלחו לעבודות כפייה במיכרות המלח והשאר שולחו למחנות-ריכוז.

בינואר 1942 גורשו כל יהודי זאגרב מהעיר ורכושם הוחרם.

עם שחרורה של זאגרב ב-1945 נותרו בעיר כ-3,000 יהודים.

יהודי יוגוסלביה לקחו חלק חשוב בתנועה האנטי-פאשיסטית ובמלחמה לשחרור הארץ. הם היו בין מארגני המרד הראשונים ויותר מ-10 יהודים עוטרו באות הגבורה הגבוה ביותר "גבור עממי של יוגוסלביה". ביניהם היו: פאוול פאפו וד"ר סטפן פוליצר.

ב-1970 מנתה הקהילה היהודית בזאגרב כ-1,300 נפש.

בלגראד Beograd

בירת סרביה ויוגוסלביה, בעבר בירת יוגוסלביה רבתי.

יהודים מאיטליה והונגריה התיישבו בבלגראד במאות 14-13, ואחרי הכיבוש הטורקי (1521) נוספו עליהם יהודים ספרדים. רובם התגוררו בתנאים נוחים ברובע היהודי ליד המצודה, והיו ביניהם רופאים, חרשי נשק, בורסקאים וסוחרים. ליהודים הייתה אוטונומיה שיפוטית מוגבלת וזכות לרכוש קרקעות. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתפרסמה הישיבה המקומית בהנהגת הרבנים יהודה לירמא, שמחה הכהן ויוסף אלמושנינו. עם הכיבוש האוסטרי בשנת 1688, ובמצור שקדם לו, נהרגו יהודים רבים. הקהילה נתרחבה והנותרים בחיים נלקחו בשבי והובלו לאוסטריה; לימים נפדו על-ידי קהילת ניקולסבורג.

חילופי השלטון בבלגראד במאות 19-17 נתנו את אותותיהם בחיי הקהילה. היהודים היו נתונים לגירושים ולהגבלות. מצבם השתפר רק לאחר שהוענק ליהודים שוויון-זכויות בעקבות החלטות קונגרס ברלין ב-1878.

עוד ב-1837 התחיל הדפוס הממשלתי הסרבי להדפיס ספרי-קודש בלאדינו, או בעברית עם תרגום בלאדינו, ומשנת 1888 עד סוף שנות ה-90 הופיע בבלגראד כתב-עת בלאדינו בשם "אל אמיגו דל פואבלו" ("ידיד העם"). השכבות העשירות בציבור היהודי נטמעו בתרבות הסרבית. בני הקהילה הוסיפו להתגורר ברובע היהודי, שניזוק קשה במלחמת-העולם הראשונה, ורק אחרי המלחמה התחילה יציאת הנוער מהרובע לקראת השתלבות במקצועות חופשיים, בבנקאות ותעשיית הבגדים. בית-ספר עברי פעל ברובע משנות ה-50 של המאה ה- 19.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם כניסת הגרמנים לבלגראד באפריל 1941, ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. ביזמת גרמנים תושבי המקום נשדדו חנויות יהודים ובתיהם. את בניין בית הכנסת האשכנזי הפכו הגרמנים לבית בושת ובית-הכנסת הספרדי החדש "בית ישראל" נעשה מחסן לרכוש שגזלו מהיהודים, ופוצץ ערב נסיגת הגרמנים.

הגרמנים הקימו "נציגות יהודית" אחראית לביצוע הצווים שנגזרו על יהודי המקום. הנציגות טיפלה גם בהקמת מטבחים ציבוריים ושירותי רפואה ליהודי בלגראד ול-2,500 היהודים שהובאו לעיר מחבל באנאט שבצפון המדינה. גברים בני 60-14 ונשים בנות 40-14 הועסקו בעבודות מפרכות בעיר.

עם התגברות פעולות המחתרת היהודית, הוציאו הגרמנים להורג יהודים כבני-הערובה. ב-19 ביולי 1941 נורו למוות "קומוניסטים ויהודים".

"הפתרון הסופי" ביהודי בלגראד התחיל באוגוסט-ספטמבר. 5,000 גברים יהודים נאספו כביכול לשם עבודה באוסטריה, ובדרך לשם נורו בידי חיילי הצבא הגרמני הסדיר. 6,000 נשים וילדים שנותרו בבלגראד הועברו בדצמבר למחנה סיאמישטה, ובחודשים פברואר-מרס 1942 נרצחו בקרונות-גאזים. באותו הזמן חוסלו גם אחרוני המאושפזים בבית-החולים ביבודי בבלגראד.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום, באוקטובר 1944, חידשה הקהילה היהודית את פעולותיה, ובשלבים הראשונים נתנה לחוזרים סיוע במזון ובשירותים רפואיים.

האשכנזים והספרדים התמזגו לקהילה מאוחדת, ב-1947 מנתה הקהילה 2,271 נפש; מחציתם עלו לישראל בשנת 1948 עם הקמת המדינה.

בבית-הקברות המרכזי בבלגראד הוקמה יד זכרון ללוחמי המחתרת היהודיים ולחללי הפאשיזם.

ב-1969 התגוררו בבלגראד 1,600 יהודים. התקיים מרכז קהילתי ולידו מקהלה מצויינת, מועדון-נוער וגן-ילדים.

במוזיאון ההיסטורי היהודי בבלגראד שמור חומר תעודי על כל קהילות יגוסלאביה.

לפי רשומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1997 ישבו כ- 2,000 יהודים בבלגראד.

בודפשט BUDAPEST


בירת הונגריה.


העיר קיימת רשמית משנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (BUDA), אובודה (OBUDA) ופשט (PEST).


ב ו ד ה (BUDA) בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (OFEN). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.

המתישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאווים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגיטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסיה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה - סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החפשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי- כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (KUNITZER), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837- 1828.


א ו ב ו ד ה (OBUDA)

נקראה גם אקווינקום (AQUINCUM) ברומית, אלטן אופן (ALTEN-OVEN) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב- 1526 ע"י הסולטאן סולימן לטורקיה.

ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (LOB), וב-1727 כבר נימנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (ZICHY). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (LAJOS), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.


פ ש ט (PEST)

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (ERZSEBETVAROS, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההאבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בעניני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסרבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים - עמם נמנו רוב יהודי הבירה - שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אלמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאן' (DOHANY) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא- יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ- 3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.


ב-1872 אוחדו שלוש הערים בודה, פשט ואובודה. להלן ידובר על "קהילת בודאפשט" למרות שהקהילות היהודיות שמרו על עצמאותן.


ב ו ד א פ ש ט

ב-1877 נפתח בבודאפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם, ביניהם יצחק גולדציהר (IGNAZ GOLDZIHER, 1921-1850) מייסד האקדמיה ללימודי האיסלם המודרני, מזכיר הקהילה הנאולוגית בבודאפשט בין 1904-1874 ויוזם הקמת ה"חברה היהודית-הונגרית לספרות" (TARSULAT ISRAELITA MAGYAR IRODALMI) שפעלה להפצת התרבות היהודית בקרב הציבור הרחב על- ידי הרצאות, פרסומים, וביניהם התרגום היהודי הראשון של התנ"ך להונגרית. בהוצאת בית-המדרש הוצאו פרסומים ומחקרים שונים כגון כתב-העת היהודי-הונגרי "מדיאר ז'ידו סמלה" (SZEMLE MAGYAR ZSIDO); ומתוכו צמחה האגודה לספרות יהודית בהונגריה, שגם יסדה את המוזיאון היהודי-הונגרי.

בבירה יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (ISRAELITA MAGYAR), בצד התפקיד החשוב שמילאו היהודים ביסודם ועריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (NYUGAT).

ב-1903 נוסדה בבודאפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (MIKLOS HORTHY). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שנתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודאפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.


בבודאפשט פעלו, בין השאר, המזרחן והחוקר-נוסע ארמין ואמברי (VAMBERY ARMINIUS 1832-1913), שנעזר בקשריו כדי להציג את הרצל בפני הסולטן הטורקי; המחזאי והסופר פרנץ מולנאר FERENC) MOLNAR 1931-1878), מחבר הספר "מחניים" והמחזאי והתסריטאי מנ'הרט לנג'ל (LENGYEL MENYHERT יליד 1880), שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"מלאך הכחול" (1932) ול"נינוצ'קה" (1940).

בודאפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (THEODOR HERZL 1904-1860), מכס נורדאו (MAX NORDAU - 1932-1849), סופר ופיזיקאי, ממיסדי הקונגרס הציוני העולמי ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון, וכן חנה סנש, (SZENES HANNA 1944-1921) המשוררת ולוחמת ההגנה שצנחה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג על-ידי הנאצים.


בשנת 1930 התגוררו בבודאפשט 204,371 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות חוקי ההפלייה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, למרות שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה).

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (ZSIDO TANACS). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (KISTARCSA), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רשיון.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (SZALASI), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודאפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" - 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (HEGYESHALOM). אייכמן ריכז את היהודים בשני גיטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ- 70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גיטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות נייטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (CHARLES LUTZ) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (RAOUL WALLENBERG; נולד ב-1912 ופעל בבודאפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם
ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזוייפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזוייפות שהונפקו בבודאפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודאפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קורבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגיטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-%50 מיהדות בודאפשט נספו בשואה.


לאחר המלחמה

ב-1950 אוחדו בפקודת השלטונות הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית בפשט עם קהילות בודה ואובודה והפכו ל"קהילה היהודית של בודאפשט".

ב-1956, לאחר המרד האנטי-רוסי, עזבו את העיר כ-25,000 יהודים.

מאז 1968 פועלים בכל אחד מ-18 האזורים המינהליים בבודאפשט לפחות בית-כנסת אחד (ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאן'), רב אחד, "תלמוד תורה" ואולם להרצאות. כמו כן קיים בבירה בית ספר תיכון יהודי ובו 140 תלמידים. הקהילה האורתודוקסית מקיימת ישיבה עם 40 תלמידים. הקהילה הנאולוגית, המקיפה כיום כ-%80 מיהודי הבירה ומקיימת את בית-המדרש לרבנים, ששוקם לאחר המלחמה ועד לשלהי המאה העשרים הוא המוסד היחידי להכשרת רבנים הפועל מעבר למסך הברזל.

החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר (ALEXANDER [SANDOR] SCHEIBER), שנפטר בשנת 1985, הוא פירסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

בבודאפשט יוצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (UJ-ELET), וכן פועלים בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושרותי שחיטה ואפיית מצות.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
נדז'דה צ'צ'ינוביץ'

Nadežda Čačinovič (b.1947), philosopher, sociologist and author, born in Budapest, Hungary. She was educated in Murska Sobota and Ljubljana, Slovenia, and in Belgrade, Serbia. She subsequently studied at the University of Bonn, Germany, from 1968 to 1970, and then graduated in philosophy and comparative literature in 1972 from the Faculty of Philosophy in Ljubljana in 1972. She received her PhD in 1985 from the Faculty of Philosophy in Zagreb, where she has been working since 1976 at the Department of Philosophy, first as an assistant professor and then as an assistant professor (1985), associate professor (1989) and full professor (1998). During 1995–1999 she was a guest professor at the Jan van Eyck Postgraduate Center in Maastricht, Netherlands, and in 1995 she was instrumental in the establishing of the Center for Women's Studies in Zagreb. Represents Croatia on the Executive Board of the International Aesthetics Association. Since 2009, Čačinovič has been the president of the Croatian PEN Center.

Her works include Subjekt kritičke teorije (“The subject of critical theory”, 1980), Pisanje i mišljenje (“Writing and thinking”, 1981), Estetika njemačke romantike (“Aesthetics of German Romanticism”, 1987), Estetika (“Aesthetics”, 1988), Ogled o pismenosti (“Essay on literacy”, 1994), U ženskom ključu (“In the female key”, 2001), Doba slika u teoriji mediologije (“The Age of Images in the Theory of Mediology”, 2001), Parvulla aesthetica (2004), Vodič kroz svjetsku književnost za inteligentnu ženu (“A Guide to World Literature for an Intelligent Woman”, 2007), Zašto čitati filozofe (“Why read philosophers”, 2009), Kultura i civilizacija. Što nas čini ljudima ili o procesu proizvodnje značenja i njegovim granicama (“Culture and civilization. What makes us human or about the process of producing meaning and its limits”, 2012), and O ljubavi, knjigama i stvarima koje govore (“About love, books and the things they say”, 2012).  

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

בודפשט
בלגראד
זאגרב
ליובליאנה
בודפשט BUDAPEST


בירת הונגריה.


העיר קיימת רשמית משנת 1872, עם מיזוג שלוש הערים בודה (BUDA), אובודה (OBUDA) ופשט (PEST).


ב ו ד ה (BUDA) בגרמנית, בתקופות קדומות: אופן (OFEN). במקורות העבריים: אובן, בודן, בודרו.

המתישבים היהודים הראשונים באו למקום מגרמניה ומארצות הסלאווים במחצית השנייה של המאה ה-12 לערך. ב-1279 רוכזו בגיטו, חויבו לענוד טלאי אדום ומשרות ציבוריות נסגרו בפניהם. במאה ה-14 גורשו פעמיים, פעם בעקבות "המגפה השחורה" (1348) ופעם בלחץ הכנסיה. אף משהותרה שיבתם לעיר, הוטלו עליהם הגבלות שונות. במאה ה-15 הייתה בודה לקהילה הראשית במדינה: זכויות היהודים הוכרו, לקהילה ניתנו סמכויות של שלטון פנימי עצמאי, ולראש הקהילה - סמכות של מנהיגות על היהדות ההונגרית כולה. בתקופה זו עסקו יהודי בודה בעיקר במסחר וריכזו בידיהם את כל היצוא לגרמניה ולצ'כיה.

ב-1526 נכבשה בודה על-ידי הטורקים. רוב היהודים (כ-2,000 איש) הוגלו לטורקיה, ומיעוטם הצליחו להימלט לקהילות מערב הונגריה שלא נפלה בידי הטורקים. היישוב היהודי התחדש ב-1541, ולמרות המיסים הכבדים שהוטלו על הקהילה, גדלה זו והייתה לחשובה והעשירה ביותר במדינה. היהודים עסקו במסחר ובכספים ותפשו משרות חשובות במינהל האוצר. ב-1660 מנו קהילות האשכנזים והספרדים כ-1000 איש.

ב-1686 כבשו האוסטרים את העיר. יהודי בודה נפגעו קשה במצור ששמו על העיר האוסטרים ובעלי-בריתם. כמחצית מן התושבים היהודים שתמכו בטורקים נספו. הרובע היהודי נבזז וספרי תורה הועלו באש. מתוך כ-1,000 יהודים שחיו אז בעיר נספו כ-500 וכ-250 נשבו והוגלו. תחת השלטון האוסטרי הוגבלו צעדיהם בלחץ תושבי העיר והם גורשו ממנה ב-1746 על-ידי הקיסרית מריה תרזיה. זכות המגורים חודשה רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני את שערי הערים החפשיות בהונגריה להתיישבות יהודית. הקהילה לא חזרה למעמדה הקודם עד למחצית השנייה של המאה ה-19 (אז עלה מספר המשפחות היהודיות בה ל-7,000).

במחצית השנייה של המאה ה-18 נוסדה החברה קדישא; עד 1869 נבנו בבודה ארבעה בתי- כנסת (בסוף המאה ה-19 נבנו שניים נוספים); הרב הראשון שנזכר במקום במאה ה-15, היה עקיבא בן מנחם הכהן, שנודע בשם "נשיא". במחצית השנייה של המאה ה-17, בימיו של אפרים בן יעקב הכהן, הייתה בודה המרכז החשוב של השבתאות בהונגריה. משה קוניצר (KUNITZER), מחלוצי ההשכלה היהודית בהונגריה, שימש גם רב ראשי במקום בשנים 1837- 1828.


א ו ב ו ד ה (OBUDA)

נקראה גם אקווינקום (AQUINCUM) ברומית, אלטן אופן (ALTEN-OVEN) בגרמנית, ובמקורות היהודיים אובן ישן.

במאה ה-15 הייתה באובודה קהילה יהודית, אך כל יהודיה הוגלו לאחר הכיבוש הטורקי ב- 1526 ע"י הסולטאן סולימן לטורקיה.

ב-1712 נתחדש היישוב היהודי על-ידי יעקב לוב (LOB), וב-1727 כבר נימנו במקום 24 משפחות יהודיות, שהתגוררו בעיר בחסות הרוזנת זיצ'י (ZICHY). כתב החסות (שהוכר גם על-ידי החצר המלכותית ב-1766) העניק להם חופש מלא בתחום הדת, זכויות מסחר כנגד תשלום מיסים מיוחדים ורשות להתגורר בכל מקום בעיר (היישוב היחידי בהונגריה שהעניק זכות זו ליהודים).

יהודי אובודה עסקו בחקלאות, מסחר ומלאכות שונות; בתי החרושת לאריגים שהקימו היהודים באובודה (ומפעלי גולדברגר בתוכם) נודעו בכל רחבי הונגריה.

בית הכנסת הראשון נבנה ב-1738, וב-1770 נוסדה החברה קדישא. ב-1820 נחנך בית הכנסת הגדול שברחוב לאיוש (LAJOS), אחד הנודעים שבתחומי הקיסרות ההאבסבורגית. כמו כן הקימה הקהילה בית חולים ב-1772 ובית ספר שנבנה בלחץ הקיסר יוזף השני אך נסגר משום סירוב ההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד אצל מורים נוצריים. במחצית המאה ה-19 התמעטה חשיבותה של קהילה זו, ורבים מחבריה עברו לפשט.


פ ש ט (PEST)

יהודים נזכרים בפשט לראשונה ב-1406; ב-1504 היו בבעלותם בתים ואדמות, אך לאחר הכיבוש האוסטרי ב-1686, נאסרה ישיבתם במקום. הבסיס ליישוב החדש הונח על-ידי יהודים שגורשו מבודה ב-1746. ישיבתם הותרה באופן רשמי רק ב-1783, משפתח הקיסר יוזף השני (1790-1780) את שערי הערים בהונגריה בפני התיישבות יהודית. לאחר מות הקיסר חודשו ההגבלות על התיישבות יהודית, אך מחשש לשיבוש המסחר בעיר, הותרה ישיבתם של יהודים מסוימים על-פי בחירת שלטונות העיר. רוב היהודים התרכזו ברובע ארז'בט-וארוש (ERZSEBETVAROS, שעד לשואה היו רוב תושביו יהודים). היהודים הקימו בתי-חרושת ועסקו במסחר.

ב-1821 הוכרה קהילת פשט רשמית והחלה תופשת מקום מרכזי בחייהן של קהילות הונגריה. קהילת פשט מילאה תפקיד נכבד במהפכה הלאומית ההונגרית (הידועה גם בשם "המהפכה הליברלית") שכוונה כנגד המשטר ההאבסבורגי. יהודים רבים הצטרפו ללוחמי החופש, וסכומים ניכרים נתרמו על-ידי הקהילה. לאחר כשלון המרד והתארגנותו של המשטר החדש בהונגריה והשגת ה"פשרה" עם אוסטריה ב-1867, נחקק חוק שהעניק שוויון מוחלט לכל התושבים היהודיים. למרות זאת, הוטלו על יהודי פשט מיסים כבדים, חלק מן המס הכבד בו חויבו כל קהילות הונגריה בעקבות השתתפותן במרד.

ב-1867 יזמה קהילת פשט את כינוס הקונגרס היהודי הארצי שמטרתו הייתה לדון בחילוקי הדעות המתמשכים בין חרדים למשכילים בנושאי ארגון הקהילות והאוטונומיה שלהן בעניני דת וחינוך. בעקבות הקונגרס נוצרו שלושה טיפוסי קהילות בהונגריה: החרדים, שסרבו לקבל כל סטייה מן ההלכה היהודית ופרשו מן הקונגרס, הנאולוגים - עמם נמנו רוב יהודי הבירה - שארגנו את קהילותיהם בהתאם לתקנות הקונגרס, וקהילות הסטאטוס-קוו שביקשו להימנע מנקיטת עמדה כדי שלא לגרום לפילוג. קהילת פשט הקימה שורה ארוכה של מוסדות סעד כגון מעונות לזקנים וחולים, בית יתומות (נוסד ב-1867 והיה הראשון מסוגו בהונגריה), מעון חרשים-אלמים ( נוסד ב-1876) ובתי חולים (הראשון שבהם הוקם ב-1841).

בית התפילה הראשון בפשט הוקם ב-1784 ברחוב קיראי. נבנו בתי כנסת רבים נוספים, ביניהם בתי כנסת נפרדים לפלג האורתודוקסי ובית כנסת למתפללים בנוסח ספרד. ב-1859 הוקם בית הכנסת הגדול ברח' דוהאן' (DOHANY) המכיל כ-3000 מקומות ונחשב לבית הכנסת הגדול ביותר באירופה.

בית הספר הראשון בפשט נפתח ב-1814 ולמדו בו לימודי דת ולימודי חול בגרמנית. מלבדו פעלו בתי ספר יהודיים פרטיים נוספים, וכן דאגה הקהילה למורי דת גם בבתי הספר הלא- יהודיים. בין שתי המלחמות הקיפה מערכת החינוך של הקהילה 15 מוסדות, בהם למדו כ- 3600 תלמידים ,פרט לקהילה האורתודוקסית, שמנתה בתקופה זאת כ-10,000 יהודים והקימה מוסדות חינוך וסעד נפרדים.


ב-1872 אוחדו שלוש הערים בודה, פשט ואובודה. להלן ידובר על "קהילת בודאפשט" למרות שהקהילות היהודיות שמרו על עצמאותן.


ב ו ד א פ ש ט

ב-1877 נפתח בבודאפשט בית-המדרש לרבנים, אחד המוסדות החשובים בעולם להכשרת רבנים, שמטרתו היתה שילוב לימודי רבנות עם השכלה כללית. הוא תפש מקום מרכזי בעיצובה של יהדות הונגריה המודרנית והוחרם על-ידי היהדות האורתודוקסית. המורים שלימדו בו היו חוקרים ומלומדים ידועי-שם, ביניהם יצחק גולדציהר (IGNAZ GOLDZIHER, 1921-1850) מייסד האקדמיה ללימודי האיסלם המודרני, מזכיר הקהילה הנאולוגית בבודאפשט בין 1904-1874 ויוזם הקמת ה"חברה היהודית-הונגרית לספרות" (TARSULAT ISRAELITA MAGYAR IRODALMI) שפעלה להפצת התרבות היהודית בקרב הציבור הרחב על- ידי הרצאות, פרסומים, וביניהם התרגום היהודי הראשון של התנ"ך להונגרית. בהוצאת בית-המדרש הוצאו פרסומים ומחקרים שונים כגון כתב-העת היהודי-הונגרי "מדיאר ז'ידו סמלה" (SZEMLE MAGYAR ZSIDO); ומתוכו צמחה האגודה לספרות יהודית בהונגריה, שגם יסדה את המוזיאון היהודי-הונגרי.

בבירה יצאו לאור עיתונים יהודיים רבים (העיתון היהודי הראשון בשפה ההונגרית היה השבועון "היהודי ההונגרי" (ISRAELITA MAGYAR), בצד התפקיד החשוב שמילאו היהודים ביסודם ועריכתם של חשובי העיתונים בהונגריה, למשל העיתון "מערב" (NYUGAT).

ב-1903 נוסדה בבודאפשט אגודת הסטודנטים הציונית "מכביה", וקבוצה ראשונה מחבריה עלתה לארץ ישראל סמוך לתום מלחמת העולם הראשונה.

באוגוסט 1919 פקד את הונגריה גל של אנטישמיות (הידוע בשם "הטרור הלבן") בעקבות כשלון ההפיכה הקומוניסטית ותפיסת השלטון על-ידי האדמירל מיקלוש הורטי (MIKLOS HORTHY). קורבנותיהם העיקריים של הכנופיות הצבאיות, שנתארגנו לשם "טיהור" הארץ מהקומוניסטים ושותפיהם היו יהודים. עם כניסתו של הורטי לבודאפשט ב-14 בנובמבר 1919, פוטרו פקידים יהודיים בשרות הממשלתי והצבאי, נאסר על יהודים לסחור בטבק וביין, ומוסדות המדע נסגרו בפניהם. חוק ה"נומרוס קלאוזוס" (שקבע כי הקבלה לאוניברסיטאות תהיה על-פי מכסות לאומיות) פגע בעיקר ביהודי הבירה, וב-1922 גורשו 15,000 יהודים תושבי פשט בטענה שהם חסרי אזרחות.


בבודאפשט פעלו, בין השאר, המזרחן והחוקר-נוסע ארמין ואמברי (VAMBERY ARMINIUS 1832-1913), שנעזר בקשריו כדי להציג את הרצל בפני הסולטן הטורקי; המחזאי והסופר פרנץ מולנאר FERENC) MOLNAR 1931-1878), מחבר הספר "מחניים" והמחזאי והתסריטאי מנ'הרט לנג'ל (LENGYEL MENYHERT יליד 1880), שכתב, בין היתר, את התסריטים ל"מלאך הכחול" (1932) ול"נינוצ'קה" (1940).

בודאפשט היא עיר מולדתם של אבי-הציונות החדשה, בנימין זאב הרצל (THEODOR HERZL 1904-1860), מכס נורדאו (MAX NORDAU - 1932-1849), סופר ופיזיקאי, ממיסדי הקונגרס הציוני העולמי ומחבר "מצע בזל" בקונגרס הציוני הראשון, וכן חנה סנש, (SZENES HANNA 1944-1921) המשוררת ולוחמת ההגנה שצנחה בהונגריה במלחמת העולם השנייה והוצאה להורג על-ידי הנאצים.


בשנת 1930 התגוררו בבודאפשט 204,371 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות חוקי ההפלייה (שנתפרסמו בין 1941-1938 ונועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה), נדרשו המפעלים התעשייתיים הגדולים בבירה לפטר את עובדיהם היהודים. ב-1940 הוחל בגיוס יהודים לעבודות כפייה (עבודות ביצורים ושרותים שבהן הועסקו עם אזרחים הונגרים אחרים שהשלטונות לא רצו לגייס לשורות הצבא הלוחם), ומשפחות רבות נותרו ללא פרנסה (מספר נזקקי הסעד בבירה עלה על מספר הנזקקים בכל הונגריה, למרות שבבירה ישבו רק כשליש מכלל היהודים במדינה).

ב-19 במרץ 1944, נכנס הצבא הגרמני להונגריה. למחרת פורקו כל הארגונים היהודיים, ובמקומם הוקמה בפקודת אייכמן המועצה היהודית (ZSIDO TANACS). יהודי הבירה נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, חופש התנועה הוגבל, ודירות רבות הופקעו. ב-30 ביוני הוחל בריכוז יהודי הבירה לצורך גירוש (ראשונים נאסרו עורכי-הדין והעיתונאים היהודיים). ב-19 ביולי החליט אייכמן, בניגוד לפקודתו של הורטי, לשלוח לאושוויץ את עצורי מחנה קישטארצ'ה (KISTARCSA), שאליו הוגלו כ-1,200 איש שניסו לעזוב את העיר ללא רשיון.

לאחר הפוגה בחודשים אוקטובר-ספטמבר (במהלכם החליטה ממשלת הונגריה לבקש שביתת נשק), תפסה את השלטון מפלגת "צלב החץ" האנטישמית (ב-16-15 באוקטובר), ובו ביום נערך טבח ביהודי העיר, והורכבה ממשלה חדשה בראשות סאלאשי (SZALASI), שהכריזה על ביטול תעודות החסות. ב-17 באוקטובר חזר אייכמן לבודאפשט, וב-20 באוקטובר צוו כל הגברים בגיל 60-16 לצאת ל"מצעד המוות" - 50,000 גברים (וב-23 באוקטובר הוצאו למצעד גם הנשים והילדים) הובלו לעבודות חפירה נגד הצבא הרוסי שעמד כ-60 ק"מ מהבירה, ואחר-כך עמדו להימסר לידי הגרמנים בתחנת הגבול הגיישהאלום (HEGYESHALOM). אייכמן ריכז את היהודים בשני גיטאות גדולים. בסוף דצמבר 1944 ישבו בגיטו המרכזי כ- 70,000 איש; עשרות אלפים מצאו מקלט בבתים מוגנים, או ב"גיטו הבינלאומי" בחסות קונסוליות של מדינות נייטרליות כשוויץ ושוודיה. נציגי המדינות הללו (הקונסול השוויצרי שארל לוץ (CHARLES LUTZ) והדיפלומט השוודי ראול ואלנברג (RAOUL WALLENBERG; נולד ב-1912 ופעל בבודאפשט מתוך סיכון עצמי רב, עד שנאסר ב-1945 בידי הסובייטים וגורלו לא נודע), הצילו יהודים באמצעות הנפקת תעודות-חסות של מדינותיהם. גם
ההסתדרות הציונית פעלה להצלת יהודים, באמצעות מסמכים מזוייפים. 2748 יהודים הוסתרו במנזרים ובמרתפי כנסיות. מספרן הכולל של תעודות-החסות הכשרות והמזוייפות שהונפקו בבודאפשט הגיע ל-100,000.

ב-1941 התגוררו בבודאפשט 184,000 יהודים; יחד עם 62,000 המומרים, היו נתונים לרדיפות הנאצים בסך-הכל כ-246,000 איש. מספר היהודים שהועברו לידי הגרמנים עד לכיבוש הרוסי ב-17 בינואר 1945 הגיע ל-76,000, כולל קורבנות גירושים ומצעדי המוות (כ-15,000 יהודים נספו במצעדי המוות ובגירושים).

עם כניסת הרוסים לעיר נמנע חיסולם של 94,000 תושבי הגיטאות; 25,000 יהודים יצאו מן המחתרת, וכ-20,000 חזרו ממחנות ריכוז ועבודה. בתום המלחמה נותרו בעיר כ-90,000 יהודים, כלומר למעלה מ-%50 מיהדות בודאפשט נספו בשואה.


לאחר המלחמה

ב-1950 אוחדו בפקודת השלטונות הקהילה האורתודוקסית והקהילה הנאולוגית בפשט עם קהילות בודה ואובודה והפכו ל"קהילה היהודית של בודאפשט".

ב-1956, לאחר המרד האנטי-רוסי, עזבו את העיר כ-25,000 יהודים.

מאז 1968 פועלים בכל אחד מ-18 האזורים המינהליים בבודאפשט לפחות בית-כנסת אחד (ביניהם בית הכנסת הגדול ברחוב דוהאן'), רב אחד, "תלמוד תורה" ואולם להרצאות. כמו כן קיים בבירה בית ספר תיכון יהודי ובו 140 תלמידים. הקהילה האורתודוקסית מקיימת ישיבה עם 40 תלמידים. הקהילה הנאולוגית, המקיפה כיום כ-%80 מיהודי הבירה ומקיימת את בית-המדרש לרבנים, ששוקם לאחר המלחמה ועד לשלהי המאה העשרים הוא המוסד היחידי להכשרת רבנים הפועל מעבר למסך הברזל.

החל משנת 1950 ניהל את בית המדרש לרבנים פרופסור אלכסנדר שייבר (ALEXANDER [SANDOR] SCHEIBER), שנפטר בשנת 1985, הוא פירסם מחקרים על תולדות יהדות הונגריה ופעל בשנותיו האחרונות לגיבוש חיי הקהילה היהודית בעיר.

בבודאפשט יוצא לאור דו-שבועון הקהילה היהודית "חיים חדשים" (UJ-ELET), וכן פועלים בה בית-חולים יהודי, מושב-זקנים, מסעדה כשרה ושרותי שחיטה ואפיית מצות.
בלגראד Beograd

בירת סרביה ויוגוסלביה, בעבר בירת יוגוסלביה רבתי.

יהודים מאיטליה והונגריה התיישבו בבלגראד במאות 14-13, ואחרי הכיבוש הטורקי (1521) נוספו עליהם יהודים ספרדים. רובם התגוררו בתנאים נוחים ברובע היהודי ליד המצודה, והיו ביניהם רופאים, חרשי נשק, בורסקאים וסוחרים. ליהודים הייתה אוטונומיה שיפוטית מוגבלת וזכות לרכוש קרקעות. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתפרסמה הישיבה המקומית בהנהגת הרבנים יהודה לירמא, שמחה הכהן ויוסף אלמושנינו. עם הכיבוש האוסטרי בשנת 1688, ובמצור שקדם לו, נהרגו יהודים רבים. הקהילה נתרחבה והנותרים בחיים נלקחו בשבי והובלו לאוסטריה; לימים נפדו על-ידי קהילת ניקולסבורג.

חילופי השלטון בבלגראד במאות 19-17 נתנו את אותותיהם בחיי הקהילה. היהודים היו נתונים לגירושים ולהגבלות. מצבם השתפר רק לאחר שהוענק ליהודים שוויון-זכויות בעקבות החלטות קונגרס ברלין ב-1878.

עוד ב-1837 התחיל הדפוס הממשלתי הסרבי להדפיס ספרי-קודש בלאדינו, או בעברית עם תרגום בלאדינו, ומשנת 1888 עד סוף שנות ה-90 הופיע בבלגראד כתב-עת בלאדינו בשם "אל אמיגו דל פואבלו" ("ידיד העם"). השכבות העשירות בציבור היהודי נטמעו בתרבות הסרבית. בני הקהילה הוסיפו להתגורר ברובע היהודי, שניזוק קשה במלחמת-העולם הראשונה, ורק אחרי המלחמה התחילה יציאת הנוער מהרובע לקראת השתלבות במקצועות חופשיים, בבנקאות ותעשיית הבגדים. בית-ספר עברי פעל ברובע משנות ה-50 של המאה ה- 19.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם כניסת הגרמנים לבלגראד באפריל 1941, ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. ביזמת גרמנים תושבי המקום נשדדו חנויות יהודים ובתיהם. את בניין בית הכנסת האשכנזי הפכו הגרמנים לבית בושת ובית-הכנסת הספרדי החדש "בית ישראל" נעשה מחסן לרכוש שגזלו מהיהודים, ופוצץ ערב נסיגת הגרמנים.

הגרמנים הקימו "נציגות יהודית" אחראית לביצוע הצווים שנגזרו על יהודי המקום. הנציגות טיפלה גם בהקמת מטבחים ציבוריים ושירותי רפואה ליהודי בלגראד ול-2,500 היהודים שהובאו לעיר מחבל באנאט שבצפון המדינה. גברים בני 60-14 ונשים בנות 40-14 הועסקו בעבודות מפרכות בעיר.

עם התגברות פעולות המחתרת היהודית, הוציאו הגרמנים להורג יהודים כבני-הערובה. ב-19 ביולי 1941 נורו למוות "קומוניסטים ויהודים".

"הפתרון הסופי" ביהודי בלגראד התחיל באוגוסט-ספטמבר. 5,000 גברים יהודים נאספו כביכול לשם עבודה באוסטריה, ובדרך לשם נורו בידי חיילי הצבא הגרמני הסדיר. 6,000 נשים וילדים שנותרו בבלגראד הועברו בדצמבר למחנה סיאמישטה, ובחודשים פברואר-מרס 1942 נרצחו בקרונות-גאזים. באותו הזמן חוסלו גם אחרוני המאושפזים בבית-החולים ביבודי בבלגראד.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום, באוקטובר 1944, חידשה הקהילה היהודית את פעולותיה, ובשלבים הראשונים נתנה לחוזרים סיוע במזון ובשירותים רפואיים.

האשכנזים והספרדים התמזגו לקהילה מאוחדת, ב-1947 מנתה הקהילה 2,271 נפש; מחציתם עלו לישראל בשנת 1948 עם הקמת המדינה.

בבית-הקברות המרכזי בבלגראד הוקמה יד זכרון ללוחמי המחתרת היהודיים ולחללי הפאשיזם.

ב-1969 התגוררו בבלגראד 1,600 יהודים. התקיים מרכז קהילתי ולידו מקהלה מצויינת, מועדון-נוער וגן-ילדים.

במוזיאון ההיסטורי היהודי בבלגראד שמור חומר תעודי על כל קהילות יגוסלאביה.

לפי רשומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1997 ישבו כ- 2,000 יהודים בבלגראד.
זאגרב ZAGREB

(בגרמנית AGRAM)

בירת הרפובליקה הקרואטית. בעבר העיר השנייה בגודלה ביוגוסלביה.


במאה ה-10 ישבו יהודים בזאגרב, וידועה פנייתו של חסדאי אבן שפרוט לשני נכבדי הקהל בעיר, מר שאול ומר יוסף, למסור איגרת בשמו ליוסף מלך הכוזרים.

במאה ה-13 הגיעו לזאגרב יהודים מצרפת, ממאלטה ומאלבאניה. במאה ה- 15 התיישבו בזאגרב סוחרים יהודים ומלווים בריבית מהונגריה, מבורגנלאנד וממוראביה.

ב-1526 גורשו היהודים מקרואטיה.

היישוב היהודי בזאגרב התחדש כשהתיישבו במקום יוצאי מרכז-אירופה באמצע המאה ה-18 ובשנות ה-40 של המאה ה-19, ומנה כ-50 משפחות. נוסדה קהילה חרדית קטנה (ראשון הרבנים בה היה ר' אהרן פאלוטה) וב-1867 נחנך בית-כנסת חדש (ונהרס ב-1941). הרב הושע יעקובי היה מנהיגה הרוחני של הקהילה במשך 50 שנה, וביוזמתו פעלה הקהילה בתחומי התרבות, החינוך והסעד. הנדבן לודביט שווארץ הקים אז את בית האבות שפעל בקהילה עד שנות השמונים למאה העשרים. ב-1898 הוקם ארגון של תלמידי תיכון וממנו יצאו עסקני ציבור ומנהיגים ציוניים.

זכויות-אזרח ניתנו ליהודים רק ב-1873, וגם זאת למורת רוחם של הנציגים הקרואטים. עם זאת נמצאו יהודים שהזדהו עם התחייה הלאומית הקרואטית, ויהושע פראנק, יהודי מומר, הביא להקמת סיעה על שמו שנעשתה במרוצת הזמן המפלגה האנטישמית בהנהגת פאוליץ' והאוסטאשה.

בין שתי מלחמות-העולם שכן בזאגרב מרכז ההסתדרות הציונית ביוגוסלביה, בהנהגת ד"ר אלכסנדר ליכט. פעלו ארגוני נוער ונשים, מועדון "מכבי" ומקהלה, ויצאו לאור מחשובי העיתונים היהודיים במדינה.

יהודים היו בין חלוצי היצוא (של יינות, עצי-בניין) והתעשייה המקומית (רהיטים, בירה) ובין מפעילי התחבורה. ד"ר מאברו זקס היה מחלוצי הרפואה המשפטית בקרואטיה ודוד שווארץ המציא את ספינת-האוויר שהכשירה את פיתוח ה"צפלין". לאבוסלאב (ליאופולד) הארטמאן אירגן את ספריות-ההשאלה הראשונות בקרואטיה וייסד בית-דפוס. עד 1941 יצא לאור בזאגרב במשך חמש שנים כתב-עת לאמנות יהודית.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בזאגרב כ-12,000 יהודים.


תקופת השואה

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-25 במרס 1941, הצטרפה יוגוסלביה המלוכנית להסכם המשולש (רומא-ברלין-טוקיו). ב-10 באפריל אותה השנה נכנסו הגרמנים לזאגרב והפאשיסטים המקומיים הכריזו על הקמת "מדינה עצמאית קרואטית". היהודים והסרבים הוצאו מחוץ לחוק. היהודים סבלו מרדיפות, רבים נשלחו לעבודות כפייה במיכרות המלח והשאר שולחו למחנות-ריכוז.

בינואר 1942 גורשו כל יהודי זאגרב מהעיר ורכושם הוחרם.

עם שחרורה של זאגרב ב-1945 נותרו בעיר כ-3,000 יהודים.

יהודי יוגוסלביה לקחו חלק חשוב בתנועה האנטי-פאשיסטית ובמלחמה לשחרור הארץ. הם היו בין מארגני המרד הראשונים ויותר מ-10 יהודים עוטרו באות הגבורה הגבוה ביותר "גבור עממי של יוגוסלביה". ביניהם היו: פאוול פאפו וד"ר סטפן פוליצר.

ב-1970 מנתה הקהילה היהודית בזאגרב כ-1,300 נפש.
ליובליאנה Ljubliana

(בגרמנית לייבאך)

בירת סלובניה. בעבר חלק מיוגוסלביה.


"דרך יהודית" ו"רחוב יהודי" השתמרו במקום מן המאות 13-12.

יהודי ליובליאנה עסקו במסחר, במתן הלוואות בריבית ובמלאכה; והורשו להחזיק בנכסי מקרקעין.

בגירוש יהודי קארינתיה וסטיריה ב-1496, לא גורשו יהודי ליובליאנה. אולם בשנת 1513 נענה הקיסר מאכסימיליאן לתביעת העירונים ואסר על יהודי ליובליאנה לעסוק במסחר. שנתיים אחר כך גורשו היהודים מהעיר.

בימי ליאופולד ה-2, בשנת 1672, נאסרה על היהודים הישיבה בכל המחוז. במחצית השנייה של המאה ה-18 הותר ליהודים לסחור בירידים בליובליאנה.

בימי מלכות איליריה מיסודו של נאפוליון התיישב במקום היהודי אברהם הימן מבאוואריה ופתח עסק של חלפנות. לאחר שחזרה העיר לשליטה אוסטרית (1814) ניהל מאבק עם השלטונות על זכות הישיבה שלו. עם האמאנציפאציה ב-1867 התחדש היישוב היהודי בליובליאנה, וב-1910 מנה 116 נפש.

עד 1918 השתייכו יהודי ליובליאנה לקהילת גראץ ומאז לקהילת זאגרב.

ב-1969 מנתה הקהילה החדשה 84 נפש.

בשנת 1997 ישבו 75 יהודים בסלובניה כולה; רובם בליובליאנה. שם נמצא גם הארגון הקהילתי היהודי היחיד בסלובניה.