חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי בוקסווילר

בוקסווילר

Bouxwiller 

בגרמנית: Buchsweiler 

כפר במחוז הריין התחתון בחבל אלזס, צרפת. בין 1781 ל-1918 היה חלק מגרמניה.

בבוקסווילר מתועדת נוכחות יהודית משנת 1322. יהודי המקום מוזכרים בכמה הזדמנויות במאה ה-14, בעיקר בקשר למסים שנדרשו לשלם לרוזני ליכטנברג, בעלי העיירה. בשנת 1689 חיו בבוקסווילר 18 משפחות יהודיות. מספרן עלה ל-31 משפחות בשנת 1725. ב-1807 מנתה האוכלוסייה היהודית 275 נפש, והגיעה לשיא של 353 ב-1851. אבל אחרי המאה ה-19 הלך מספרם והצטמצם בעקביות. היו שם 292 יהודים בשנת 1866, ו-135 ב-1910. במפקד של 1936 נמנו 109 תושבים יהודים בבוקסווילר.

ברחוב היהודים בבוקסווילר היה בית כנסת מהמאה ה-18, שהוחלף בשנת 1844 במבנה חדש שכלל גם מקוה במרתף. בשנת 1767 יסדה הקהילה היהודית ישיבה, בעזרת תרומה מזליגמן פוטלינגן, והיה גם בית דין שפרש את סמכותו גם על יהודי אזור האנאו-ליכטנברג. בבוקסווילר ישבה הרבנות האזורית, שכללה כמה קהילות יהודיות כפריות סמוכות.

רבני הקהילה: מ-1844 עד 1898 כיהן בתפקיד רב הקהילה הרב י. וולף, מחבר התרגום של ספר איוב, אחריו כיהן הרב זינגר מ-1885 עד 1890; הרב נתן נטר מ-1891 עד 1898, ואז התמנה לרב הראשי של מץ; הרב ארנסט וייל עד 1919, ואז נהיה לרב ראשי של קולמר; והרב מקס גוגנהיים, משנת 1920.

הגרמנים כבשו את צרפת ב-1940, וגירשו את היהודים מבוקסווילר לדרום צרפת. מבנה בית הכנסת חולל והוסב למפעל לקופסאות קרטון.

אחרי מלחמת העולם השנייה שבו ניצולי שואה אחדים אל העיירה והקימו בה חדר תפילה קטן שהיה בשימוש עד 1956. המבנה חודש בשנת 2000 והוסב למוזיאון ליהודי אלזס של בוקסווילר ולמרכז מורשת של יהודי האזור. כתובת המרכז: 62a, Grand Rue, Bouxwiller

סוג מקום:
כפר
מספר פריט:
21284748
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

קרל הנרי לוי (במרכז) במוזיאון לתולדות יהדות אלזס, בוקסווילר, צרפת, 1985

המוזיאון לתולדות יהודות אלזס (Musée judéo-alsacien) נמצא בבית הכנסת לשעבר ששוקם בידי האדריכל גילברט וייל. קרל הנרי לוי הוא אביה של הצלמת דיאנה מארה הנרי

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות 
אוסף דיאנה מארה הנרי ©

Raphael Ris (aka Raphael Ries) (1728-1813), rabbi and kabbalist, born in Hagenthal-le-Bas, Alsace, France, the son of Abraham Ris. He studied in Ribeauville in Alsace and in Frankfurt am Main, Germany. After 1768 he served as teacher at the yeshiva of Bouxwiller, and after 1784 he was head of the yeshiva in Hagenthal-le-Bas. In 1786 he moved to Switzerland serving as rabbi of the Jewish communities of Lengnau and Endingen until his death in 1813. He was succeeded in this last position by his son, Rabbi Abraham Ris) (c.1763-1834).  

Honel (Haenel) Meiss (1846-1932), Chief Rabbi of Marseille, born in Ingwiller, France. He studied in Bouxwiller and then at the Séminaire israélite de France (SIF) in Paris. After the annexation of Alsace by Germany in 1871, Meiss decided to live in France. In 1873 he became Grand-Rabbin of Nantes, holding that position until 1883. He then served as Grand-Rabbin of Nice, and after 1904 as Grand-Rabbin of Marseille and of the Consistoire des Bouches-du-Rhône. After his retirement in 1920 he was named Grand-Rabbin honoraire de Marseille. His works include Considérations sur le judaïsme (with Alfred Levy, 1913) and À travers le Ghetto. Coup d'œil rétrospectif sur l'université israélite de Nice 1648-1860 (1922-1923). He died in Nice.

Honel (Haenel) Meiss was the uncle of the French politician René Cassin (1887-1976).    

Gaston Lévy (1902-1990), pediatrician, a leading activist of the Œuvre de secours aux enfants (OSE), born in Mutzig, France (then part of Germany). He attended the school in Mutzig, then the high schools in Bouxwiller and Strasbourg, and studied at the University of Strasbourg earning a MD in 1929. He then followed the courses of the Faculte de Medicine at the University of Paris becoming an expert pediatrician. That was followed by internships at the children’s hospital in Zurich, and at a sanatorium in Davos, Switzerland. In addition to opening his own clinic, he was in charge of the children’s ward at the Beaujon Hospital in Paris.

During the 1930s Levy became a member of the Comité d'accueil et d'aide aux victimes de l'antisémitisme allemand (CAAVA), an organization that assisted Jewish refugees from Nazi Germany. At the outbreak of WW II he was called up as a medical officer with the rank of lieutenant in charge of the ambulance service of combatant units. Following a short assignment at hospitals in Biaritz and Pau during the summer of 1940, he was demobilized and along with his family he settled in Beziers, where he opened a pediatrician's practice. He was appointed by Œuvre de secours aux enfants (OSE) as responsible with the organization of a medico-social service for the Jewish populations taking refuge in Hérault and the neighboring departments. As part of his duties, he visited the prisoners held at the Adge French internment camp. At the same time, he becomes president of the Jewish community of Béziers.

Following the anti-Semitic policy of the Vichy regime, as of September 1942 Levy could not practice medicine legally. In early 1942 he moved to Limoges. Following the arrests and the deportation of Jews in 1942, Levy set up a clandestine network for the placement of Jewish children in foster families. In 1943 he conducted a survey of the health status of the Jewish population in Marseille. In May 1944, Levy and his family managed to cross the border to Switzerland. He continued his medical activity in Switzerland, among others taking care of the mothers and children interned at the Moudon camp.

In 1945 he returned to Paris and until 1972 he worked for various hospitals and at the same time became a medical expert for establishing the rate of invalidity of Holocaust survivors. In 1972 he immigrated to Israel, where he continued his activity as medical adviser for Holocaust survivors until his retirement in 1985. Gaston Levy died in Jerusalem.  

Daniel Gottlieb (1939-2010), rabbi, born in Bouxwiller, France, into a family of rabbis. During WW II the family was in Vichy, France, and at the end of the war settled in Paris. He attended the Lycee Condorcet and at the same time studied Judaism with Rabbi Ellie Munk at Adas Yereim synagogue. He continued his studies at the Faculté des sciences and simultaneously at the Institut national des langues et civilisations orientales (INALCO), where he studied Judaism and the Hebrew language. Gottlieb earned a MA diploma in Hebrew language studies from the University of Strasbourg. As of 1959 he started learning at the Séminaire israélite de France (SIF) and in 1963 he attended the Yeshiva of Montreux in Switzerland. He stayed in Israel for one year studying at the Merkaz Harav Yeshiva and at the Hebrew University of Jerusalem.

Gottlieb returned to Paris in 1966 and until 1972 he was in charge of the education of the Jewish youth. In 1972 he became the rabbi of the Ohel Abraham synagogue on the Montevideo street in Paris holding that position until his retirement in 2002. During these years he also served as a teacher at the École normale israélite orientale and at the Institut national des langues et civilisations orientales.

Gottlieb immigrated to Israel along with his family and died in Jerusalem.

Daniel Gottlieb was the nephew of Rabbi Ernest Simha Gugenheim (1916-1977), and the cousin of Rabbi Michel Gugenheim (b.1950), Grand-rabbin of Paris.

Élie Weill (1901-1994), physician, born in Bouxwiller, France (then part of Germany), the son of Rabbi Ernest Weill (1865-1947), the Chief Rabbi of Colmar.

He received and unauthorized Salvadoran citizenship certificate issued by George Mantello, First Secretary of the Salvadoran Consulate in Switzerland that he used for entering Switzerland in January 1944.

He is the author of Essai sur la médecine légale du Talmud (1922). Élie Weill is the brother of Joseph Weill (1902-1988), physician and a Resistance activist during WW II.

Joseph Weill (1902-1988), physician, author, community leader and activist of the French Resistance in WW II, born in Bouxwiller, France (then part of Germany), the son the son of Rabbi Ernest Weill (1865-1947), the Chief Rabbi of Colmar. He studied at the University of Strasbourg and then opened his clinic in Strasbourg. Weill became one of the first diabetes specialists. At the outbreak of WW II in 1939, having been evacuated from Strasbourg, he moved to the town of Terrasson-Lavilledieu in the Dordogne region. He served as a military physician in Angouleme until he was demobilized. After he was banned to continue practicing the medicine by the anti-Semitic legislation of the Vichy regime, Weill became a physician at the camp de Gurs and camp de Rivesaltes Detention centers and later became the medical director of the Œuvre de secours aux enfants (OSE). He was instrumental in setting up a network of people who helped hiding Jewish children from the Germans and their French collaborators. In 1943, Weill long with his family, managed to cross the border into Switzerland staying in Geneva until 1945.

In 1945 he returned to Paris, but after two years he returned to Strasbourg. Weill became the President of Consistoire du Bas-Rhin. He supervised the building of the Synagogue de la Paix in Strasbourg. After his retirement he lived near Besancon, France.

His works include Contribution à l'histoire des camps d'internement dans l'anti-France (1947), En lisant le Livre. Pour servir à une anthologie de la Bible (1947), and Un quêteur d'absolu: Ernest Weill (1865-1947) Grand Rabbin de Colmar et du Haut-Rhin (1975).   

Adolf Ury (aka Simon-Adolphe Ury / Uhry) (1849-1915), rabbi, born in Niederbronn, France. He attended the schools in Bischheim, Bouxwiller and in Strasbourg and then studied at the Ecole rabbinique in Paris, graduating in 1874. After the annexation of Alsace by Germany in 1871, he became the rabbi of the Jewish community in Lauterbourg, for one year, and in 1875 the rabbi of the Jewish community in Brumath. As of 1890 he was elected Chief rabbi of the Consistoire Israelite of Metz, holding this position until 1900, when he was appointed Chief Rabbi of Lower Alsace (Bas-Rhin). From 1912 until his death he also seved as a member of the Landtag des Reichslandes Elsaß-Lothringen, the local parliament of the region of Alsace-Lorraine within the German Empire.  

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

Alsace

A historical region in northeastern France on the Rhine River plain, bordering Germany and Switzerland.