חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי בוהורודצ'אני

הבוהורודצ'אני BOGORODCHANY

(בפולנית BOHORODCZANY , במקורות יהודיים: בראדשין).


עיר במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, שנקראה בעבר סטאניסלבוב STANISLAWOW), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.



הקהילה היהודית


יהודים ישבו בבוהורודצ'אני מתחילת המאה ה-18 והייתה להם קהילה מאורגנת על מוסדותיה ורבניה. ב-1765 היה מספר יהודי הקהילה 646, המספר כלל את היהודים שישבו בכפרי הסביבה והיו מסופחים לקהילת בוהורודצ'אני. אחר חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 עבר האזור לשליטת אוסטריה ומספר היהודים בבוהורודצ'אני עלה. ב-1890 ישבו שם כ-2,500 יהודים שהיו למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסייה. מספרם פחת על סף המאה ה-20 כשהחלה עקירה לערים הגדולות והגירה לארצות שמעבר לים. ב-1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), כבשו הרוסים את העיר, והיהודים נפגעו בידי הקוזקים.

הרב הראשון שכיהן בבהורודצ'אני, ר' שמשון הלוי הלר ב"ר אברהם, תועד במסמך מ-1720. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' פנחס הורוויץ, הוא נפטר ב-1920 ובגלל מחלוקת על ירושתו לא נתמנה שם רב עד 1927.


במאה ה-18 עסקו יהודי בוהורודצ'אני בחכירה, בפונדקאות, במסחר ובמלאכה. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הם עסקו בתעשיית בדים, בסחר עצים, בעבודה במנסרות, בעיבוד עורות ובסנדלרות. היו ביניהם גם עגלונים. ב-1911 הקים יהודי בית דפוס בעיר.


לקראת סוף המאה ה-19 התנהלה בבוהורודצ'אני פעילות ציונית ענפה. ב-1896 נוסדה במקום חברת "עזרת ישראל" שמטרתה ייסוד "מושבה גליצאית" בארץ ישראל. ב-1898 עמד בראשו של ארגון ציוני רב העיר, ר' אורי-שרגא שרייער. ב-1902 הוקם איגוד ציוני "בית ישראל", ב-1923 נפתח סניף "התאחדות פועלי ציון, סניף "עזרה", "הציונים הרביזיוניסטים", "קן הנוער הציוני" ו"המזרחי". היו גם צעירים יהודים במפלגה הקומוניסטית במחתרת.

ב-1903 הוקם במקום בית ספר מיסודו של הבארון הירש, ופעל עד 1937. ב-1907 נפתחו חוגים לעברית מטעם "אגודת המורים העבריים באוסטריה". ב-1908 היה בעיר גם בית ספר עברי לבנות. החוגים לעברית התחדשו אחרי מלחמת העולם הראשונה, וב-1923 נפתחו גם חוגים ללימודים כלליים.


ערב מלחמת העולם השנייה חיו בבוהורוצ'אני כ-1,200 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות.

הצבא הסובייטי נכנס לעיר במחצית השנייה של ספטמבר. כך נמנע פוגרום של אוקראינים שבאו לתקוף את יהודי המקום, ובנסיבות שנוצרו תקפו את החיילים הפולנים הנסוגים.

הגרמנים כבשו את בוהורודצ'אני זמן קצר אחרי מתקפתם על ברית המועצות, שנפתחה ב- 22 ביוני 1941. אין לנו ידיעות על חיי היהודים במקום בימי הכיבוש הגרמני. בספטמבר 1942 פונו כל היהודים שעדיין חיו בבוהורודצ'אני ושולחו לגיטו בעיר המחוז סטניסלאבוב. שם היה גורלם כגורל יהודי המקום.

 

הקהילה היהודית אחרי השואה

כ - 50 מיהודי העיר שרדו את המלחמה,אולם אף אחד מהם לא חזר אליה.

החל משנת 1870 לקהילה היהודית היה בית עלמין ובית כנסת.שניהם נפגעו ע"י הגרמנים בזמן המלחמה.אחרי המלחמה במבנה בית הכנסת נבנה מחסן ובשלב יותר מאוחר נעזב ונשאר בהריסות.

בית העלמין היהודי גם נפגע קשה .הוא מוזנח ונשארו בו כמה מצבות..אחרי המלחמה נבנתה בשטחו תחנת כוח.                                                                        בשנת 2002 נבנתה בשטח בית העלמין היהודי בסטניסלבוב אנדרטה לזכר תושביה היהודים של בוהורודצ'אני שנספו בשואה.

 

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
212490
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
HIRSCH, HIRSH, HERSCH, HIRSCHMAN, HERSCHMAN, HERSHON, HIRSCHKO, HERSHKE

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

השם הגרמני הירש שפירושו "צבי" / "אייל" הוא כינוי גרמני / יידיש נפוץ של השם המקראי נפתלי, אשר מתואר בברכת יעקוב כ"אילה שלחה" (בראשית, מ"ט,כ"א). השם העברי צבי והתרגום שלו לשפות שונות הפכו לכינוי המסורתי של השם המקראי נפתלי.

כאשר היהודים אימצו שמות משפחה קבועים, רבים בחרו בפטרונימים שנגזרו מהשם הפופולרי ה ירש והגרסאות שלו. המינהג של מתן שמות פרטיים על פי שמות של בעלי חיים נובע מ"ברכת יעקוב" בתנ"ך (בראשית, מ"ט). סיבה נוספת הייתה כרוכה באמונה העממית שע"י מתן שם של חיה עוצמתו והאנרגיה של החיה תעבור אל הילד כמקור של כח ובריאות.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הירש והגרסאות שלו כוללים את הברון מוריס דה הירש (1896-1831), הבנקאי והנדבן הגרמני אשר ייסד את החברה להתיישבות יהודית והתומך היהודי הראשון בתוכנית להתיישבות יהודית המונית בארץ ישראל; את הפתולוג הגרמני אוגוסט הירש (1894-1817); את הרופאה הגרמנית רחל הירש (1953-1870); את דמוגרף, הפובליציסט ומנהיג מפלגת ה"בונד" פסח ליבמן הרש (1955-1882) אשר נולד בליטא; את החזן יליד אוקראינה מרדכי הרשמן (1940-1888); את הרופא האמריקאי שלום ז. הירשמן, בן המאה ה-20; ואת המשורר היידיש יליד פולין הרש דניאלביץ (1941-1881), אשר התפרסם בשם העט הרשלה. השם הרשמן מתועד עם הרב אברהם מ. הרשמן, אשר חי בארה"ב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
HOROWITZ, HORWITS, HOROWICZ, HURWITZ, GOROWITZ, GURWITZ

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות המשפחה בקבוצה זאת נגזרו משמה של העיירה הורוביצה בצפון צ'כיה.

בגרסאות הרוסיות האות "ה" בתחילת השמות מתחלפת עם האות "ג" בהתאם לתופעה נפוצה מאד בשפות הסלביות. שמות משפחה יהודיים דומים הקשורים בשמה של העיירה הורוביצה כוללים את הורוביץ, הורביץ וגורביץ'. במאה ה-19 הורוביץ' מתועד כשם משפחה יהודי עם החייל אליה הורוביץ' אשר לחם במלחמת העצמאות של רומניה בשנת 1877. הורוביץ מתועד כשם משפחה יהודי בפראג, צ'כיה, החל משנת 1500, וגם עם התלמודאי הפולני אברהם בן שבתי שפטל הורוביץ (1615-1550) ועם הרב ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ, מקובל ומנהיג קהילתי פולני יליד צ'כיה מתחילת המאה ה-17.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי הורוביץ כוללים את הכלכלן הישראלי יליד גליציה דויד הורוביץ אשר כיהן כנגיד בנק ישראל הראשון; הפסנתרן האמריקאי יליד רוסיה ולדימיר הורוביץ; והגאולוג האמריקאי לאו הורוביץ. הורביץ מתועד עם ברנרד הורביץ (1885-1807), שחקן שחמט אנגלי יליד גרמניה; הרופא האמריקאי פינאס הורביץ (1904-1822); והפיזיקאי הישראלי יליד ארה"ב לורנס פ. הורביץ בן המאה ה-20. דוב אליהו הורביץ היה פקיד ממשל ישראלי יליד רוסיה. הורביץ מתועד כשם משפחה יהודי בתחילת המאה ה-16 בפראג, צ'כיה; ובמאה ה-20 עם העו"ד האמריקאי יליד רוסיה אלברט הורביץ; ברנט האריס הורביץ, איש העסקים מצפון אירלנד אשר נולד בליטא; וסטפן הורביץ, קרימינולוג דני. זלקינד הורביץ (1812-1740), יליד פולין, היה בין החלוצים למען האמציפציה של יהודי צרפת. במאה ה-20, גורביץ' מתועד כשם משפחה יהודי עם החייל האוסטרלי א. גורביץ', אשר שירת במלחמת העולם השניה; אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי גורביץ' כוללים את המרצה האוסטרלי יליד פולין שלום בנציון גורביץ'. בתחילת המאה ה-19, הורביץ מתועד כשם משפחה יהודי בעיירה סטיין במחוז לימבור, הולנד, עם ז'אק הורביץ.
נוער ציוני בסטניסלבוב, פולין, 1924.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יחיאל בנטוב, ישראל)

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4

סטאניסלאבוב

באוקראינה - איוואנו פראנקובסק

(באוקראינית IVANO FRANKOVSK, בפולנית STANISLAWOW)

עיר מחוז במערב אוקראינה, עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית פולין.


יהודים קיבלו רשות להתיישב בעיר כבר ב- 1662, מעט אחרי שנוסדה. היו ביניהם חוכרים, פונדקאים, בעלי-מלאכה וסוחרים. הסוחרים נקלעו להתחרות קשה עם הארמנים במקום.

בשני העשורים הראשונים של המאה ה- 18 היו מגיפות חוזרות ונשנות באיזור, ומספר היהודים קטן. בעלי העיר, האצילים לבית פוטוצקי, אישרו מחדש את זכויותיהם המקוריות כדי לעודד התיישבות יהודים נוספים במקום.

בסוף המאה ה- 18, כשעברה גליציה לשליטת אוסטריה בעקבות חלוקת פולין, כבר היו בקהילה היהודית בסטאניסלאבוב 404 משפחות, כ- 45 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

על כס הרבנות בקהילה ישבו רבני משפחת הורוביץ. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 גברה תנועת ה"השכלה" בעיר והיסודות המתבוללים השיגו שליטה בהנהגת הקהילה. לקראת סוף המאה גברה השפעת הציונות.

תפקיד חשוב בטיפוח התודעה הלאומית ובחיי התרבות בעיר מילא מרדכי זאב ברוידא, יליד בריסק דליטא. בתחילת המאה העשרים הופיעו בעיר כתבי-עת יהודיים, ביניהם הירחון העברי "הירדן" בעריכת אלעזר רוקח. במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918) נהרסה העיר פעמיים בידי הצבא הרוסי ויהודים רבים נמלטו לערי בוהמיה ולווינה בירת אוסטריה.

בימיה הקצרים של הרפובליקה האוקראינית המערבית בתום המלחמה ארגנו יהודי המקום הגנה עצמית. במאי 1919 הצליחו חיילי הגנרל הפולני האלר לפרוע ביהודים ולגזול את רכושם. כששבה העיר לשליטת פולין הייתה האוכלוסיה היהודית בה כ- 15,500 נפש. השלטונות הפולניים פיטרו את היהודים שעבדו במשרות ממשלתיות ועירוניות וכעבור כמה שנים הרחיבו את תחומי העיר על כפרים בסביבה, כך שירד אחוז היהודים באוכלוסיית העיר. בכל זאת בבחירות 1927 נבחר העסקן הציוני אלכסנדר ריטרמן כסגן ראש העירייה ושלושה מתוך שמונה חברי מועצת העיר היו יהודים.

בינתיים חל שיפור במצבה הכלכלי של האוכלוסיה היהודית. מלבד מסחר סיטוני וקמעוני נוספו מקורות פרנסה בתעשיית העורות והעץ ובייצור משקאות חריפים. בשנות ה- 20 של המאה העשרים נוסדה הישיבה המקומית, נפתחו בית ספר תיכון יהודי, בית-ספר עברי של "שפה ברורה" ומוסדות הכשרה מקצועית לבנים ולבנות. באותה עת היו בסטאניסלאבוב 55 בתי כנסת ובתי מדרש. בשנים 1932 - 1935 הוציא לאור מקס טבק ירחון ספרותי ביידיש בשם "שטעגן".

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסטאניסלאבוב 30,000 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברה סטאניסלאבוב, כמו כל מזרח פולין, לשליטת ברית המועצות. הסובייטים נכנסו לעיר ב- 18 בספטמבר 1939 ושמו קץ לארגונים היהודיים הקהילתיים, הלאומיים והפוליטיים. הם ערכו משפטים ציבוריים נגד סוחרים גדולים ונגד עסקנים ציוניים ואחדים הוכנסו למאסר. יהודים רבים הוגלו לרוסיה. בעלי מלאכה יהודיים אורגנו בקואופרטיבים והיו יהודים שהשתלבו בפקידות הממשל. בתי הכנסת המשיכו לפעול והשלטונות התירו קיומו של בית ספר יהודי ביידיש.

בעקבות המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבש את סטאניסלאבוב צבא הונגריה (אז בת בריתה של גרמניה הנאצית). אוקראינים לאומניים מקומיים פרעו ביהודים, רצחו בהם ושדדו את רכושם. באותו הזמן הובאו לסטאניסלאבוב יותר מ-1,000 פליטים יהודים מהונגריה.

בסוף יולי הועמדה העיר תחת מימשל גרמני והוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) בראשות ישראל זייוואלד. הגרמנים רצחו כ- 1,000 יהודים מאנשי האינטליגנציה, ביער סמוך. ביום 12 באוקטובר 1941 ערכו הגרמנים אקציה (פעולת חיסול) בעיר, ורצחו יותר מעשרת אלפים יהודים, בבית העלמין המקומי. כעבור חודשיים הוקם גיטו. בסוף מרס 1942 שולחו הפליטים מהונגריה ו- 5,000 מיהודי המקום למחנה המשמדה בלז'ץ (BELZEC). באוגוסט 1942 סירב יו"ר ה"יודנראט" מרדכי גולדשטיין לדרישת הגרמנים להסגיר לידיהם 1,000 יהודים, אחרי שצעיר יהודי סטר על פניו של שוטר אוקראיני. בעקבות זאת תלו את כל חברי היודנראט ורצחו יותר מאלף יהודים ברחובות העיר. באמצע ספטמבר 1942, בא' של ראש השנה, הייתה אקציה נוספת ובסיומה שילחו הגרמנים 5,000 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ ורצחו רבים בעיר עצמה.

באקציה נוספת, בינואר 1943 נורו בגיטו כ- 1,000 יהודים שלא היו להם תעודות עבודה. בפברואר הושלם חיסולו של הגיטו, היהודים האחרונים נרצחו בשטח בית העלמין שבעיר, וסטאניסלאבוב הוכרזה "יודנריין" (נקייה מיהודים).

ביוני 1943 נורו היהודים הספורים האחרונים, שהושארו בחיים מפני שעסקו בעבודה שהייתה חיונית לגרמנים.

בתקופת האקציות התארגנו קבוצות מחתרת, צעירים שבראשם עמדו אוסקר פרידלנדר ואנדה לופט, השיגו נשק, נמלטו ליערות והצטרפו לפרטיזנים הלוחמים.


ב- 27 ביולי 1944 שוחררה סטאניסלאבוב בידי הצבא האדום. כ- 1,500 יהודים מבני הקהילה נותרו בחיים, רק כ- 100 הסתתרו במקום בעזרת פולנים ואוקראינים, כל האחרים היו בין אלה שעברו את ימי המלחמה בברית המועצות.

הקהילה היהודית בשנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, נכון לשנת 2008 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-300 נפש. בעיר פעלה קהילה בראשות של איגור פרלמן ובית כנסת בניהולו של הרב משה לייב קולסניק. שירותי הקהילה כוללים בית כנסת, מקווה ובית ספר "אור אבנר". כמו כן, ישנה בעיר קהילה נוספת ומרכז חסד בשם "חסד לייב". בעיר יש שני בתי עלמין: ישן וחדש. בית העלמין הישן, הכולל קברי אחים לא מסומנים, שופץ חלקית על ידי תורמים מחוץ לאוקראינה. בית העלמין החדש מתוחזק על ידי העיריה.

כתובת בית הכנסת: רחוב סטרצני 7
אתר באינטרנט: .www.fjc.ru/Ivanov-frankovsk
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי בוהורודצ'אני

הבוהורודצ'אני BOGORODCHANY

(בפולנית BOHORODCZANY , במקורות יהודיים: בראדשין).


עיר במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, שנקראה בעבר סטאניסלבוב STANISLAWOW), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.



הקהילה היהודית


יהודים ישבו בבוהורודצ'אני מתחילת המאה ה-18 והייתה להם קהילה מאורגנת על מוסדותיה ורבניה. ב-1765 היה מספר יהודי הקהילה 646, המספר כלל את היהודים שישבו בכפרי הסביבה והיו מסופחים לקהילת בוהורודצ'אני. אחר חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 עבר האזור לשליטת אוסטריה ומספר היהודים בבוהורודצ'אני עלה. ב-1890 ישבו שם כ-2,500 יהודים שהיו למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסייה. מספרם פחת על סף המאה ה-20 כשהחלה עקירה לערים הגדולות והגירה לארצות שמעבר לים. ב-1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), כבשו הרוסים את העיר, והיהודים נפגעו בידי הקוזקים.

הרב הראשון שכיהן בבהורודצ'אני, ר' שמשון הלוי הלר ב"ר אברהם, תועד במסמך מ-1720. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' פנחס הורוויץ, הוא נפטר ב-1920 ובגלל מחלוקת על ירושתו לא נתמנה שם רב עד 1927.


במאה ה-18 עסקו יהודי בוהורודצ'אני בחכירה, בפונדקאות, במסחר ובמלאכה. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הם עסקו בתעשיית בדים, בסחר עצים, בעבודה במנסרות, בעיבוד עורות ובסנדלרות. היו ביניהם גם עגלונים. ב-1911 הקים יהודי בית דפוס בעיר.


לקראת סוף המאה ה-19 התנהלה בבוהורודצ'אני פעילות ציונית ענפה. ב-1896 נוסדה במקום חברת "עזרת ישראל" שמטרתה ייסוד "מושבה גליצאית" בארץ ישראל. ב-1898 עמד בראשו של ארגון ציוני רב העיר, ר' אורי-שרגא שרייער. ב-1902 הוקם איגוד ציוני "בית ישראל", ב-1923 נפתח סניף "התאחדות פועלי ציון, סניף "עזרה", "הציונים הרביזיוניסטים", "קן הנוער הציוני" ו"המזרחי". היו גם צעירים יהודים במפלגה הקומוניסטית במחתרת.

ב-1903 הוקם במקום בית ספר מיסודו של הבארון הירש, ופעל עד 1937. ב-1907 נפתחו חוגים לעברית מטעם "אגודת המורים העבריים באוסטריה". ב-1908 היה בעיר גם בית ספר עברי לבנות. החוגים לעברית התחדשו אחרי מלחמת העולם הראשונה, וב-1923 נפתחו גם חוגים ללימודים כלליים.


ערב מלחמת העולם השנייה חיו בבוהורוצ'אני כ-1,200 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות.

הצבא הסובייטי נכנס לעיר במחצית השנייה של ספטמבר. כך נמנע פוגרום של אוקראינים שבאו לתקוף את יהודי המקום, ובנסיבות שנוצרו תקפו את החיילים הפולנים הנסוגים.

הגרמנים כבשו את בוהורודצ'אני זמן קצר אחרי מתקפתם על ברית המועצות, שנפתחה ב- 22 ביוני 1941. אין לנו ידיעות על חיי היהודים במקום בימי הכיבוש הגרמני. בספטמבר 1942 פונו כל היהודים שעדיין חיו בבוהורודצ'אני ושולחו לגיטו בעיר המחוז סטניסלאבוב. שם היה גורלם כגורל יהודי המקום.

 

הקהילה היהודית אחרי השואה

כ - 50 מיהודי העיר שרדו את המלחמה,אולם אף אחד מהם לא חזר אליה.

החל משנת 1870 לקהילה היהודית היה בית עלמין ובית כנסת.שניהם נפגעו ע"י הגרמנים בזמן המלחמה.אחרי המלחמה במבנה בית הכנסת נבנה מחסן ובשלב יותר מאוחר נעזב ונשאר בהריסות.

בית העלמין היהודי גם נפגע קשה .הוא מוזנח ונשארו בו כמה מצבות..אחרי המלחמה נבנתה בשטחו תחנת כוח.                                                                        בשנת 2002 נבנתה בשטח בית העלמין היהודי בסטניסלבוב אנדרטה לזכר תושביה היהודים של בוהורודצ'אני שנספו בשואה.

 

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

סטאניסלאבוב - איוואנו פראנקובסק
לבוב
סטאניסלאבוב

באוקראינה - איוואנו פראנקובסק

(באוקראינית IVANO FRANKOVSK, בפולנית STANISLAWOW)

עיר מחוז במערב אוקראינה, עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית פולין.


יהודים קיבלו רשות להתיישב בעיר כבר ב- 1662, מעט אחרי שנוסדה. היו ביניהם חוכרים, פונדקאים, בעלי-מלאכה וסוחרים. הסוחרים נקלעו להתחרות קשה עם הארמנים במקום.

בשני העשורים הראשונים של המאה ה- 18 היו מגיפות חוזרות ונשנות באיזור, ומספר היהודים קטן. בעלי העיר, האצילים לבית פוטוצקי, אישרו מחדש את זכויותיהם המקוריות כדי לעודד התיישבות יהודים נוספים במקום.

בסוף המאה ה- 18, כשעברה גליציה לשליטת אוסטריה בעקבות חלוקת פולין, כבר היו בקהילה היהודית בסטאניסלאבוב 404 משפחות, כ- 45 אחוזים מכלל האוכלוסייה.

על כס הרבנות בקהילה ישבו רבני משפחת הורוביץ. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 גברה תנועת ה"השכלה" בעיר והיסודות המתבוללים השיגו שליטה בהנהגת הקהילה. לקראת סוף המאה גברה השפעת הציונות.

תפקיד חשוב בטיפוח התודעה הלאומית ובחיי התרבות בעיר מילא מרדכי זאב ברוידא, יליד בריסק דליטא. בתחילת המאה העשרים הופיעו בעיר כתבי-עת יהודיים, ביניהם הירחון העברי "הירדן" בעריכת אלעזר רוקח. במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918) נהרסה העיר פעמיים בידי הצבא הרוסי ויהודים רבים נמלטו לערי בוהמיה ולווינה בירת אוסטריה.

בימיה הקצרים של הרפובליקה האוקראינית המערבית בתום המלחמה ארגנו יהודי המקום הגנה עצמית. במאי 1919 הצליחו חיילי הגנרל הפולני האלר לפרוע ביהודים ולגזול את רכושם. כששבה העיר לשליטת פולין הייתה האוכלוסיה היהודית בה כ- 15,500 נפש. השלטונות הפולניים פיטרו את היהודים שעבדו במשרות ממשלתיות ועירוניות וכעבור כמה שנים הרחיבו את תחומי העיר על כפרים בסביבה, כך שירד אחוז היהודים באוכלוסיית העיר. בכל זאת בבחירות 1927 נבחר העסקן הציוני אלכסנדר ריטרמן כסגן ראש העירייה ושלושה מתוך שמונה חברי מועצת העיר היו יהודים.

בינתיים חל שיפור במצבה הכלכלי של האוכלוסיה היהודית. מלבד מסחר סיטוני וקמעוני נוספו מקורות פרנסה בתעשיית העורות והעץ ובייצור משקאות חריפים. בשנות ה- 20 של המאה העשרים נוסדה הישיבה המקומית, נפתחו בית ספר תיכון יהודי, בית-ספר עברי של "שפה ברורה" ומוסדות הכשרה מקצועית לבנים ולבנות. באותה עת היו בסטאניסלאבוב 55 בתי כנסת ובתי מדרש. בשנים 1932 - 1935 הוציא לאור מקס טבק ירחון ספרותי ביידיש בשם "שטעגן".

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסטאניסלאבוב 30,000 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברה סטאניסלאבוב, כמו כל מזרח פולין, לשליטת ברית המועצות. הסובייטים נכנסו לעיר ב- 18 בספטמבר 1939 ושמו קץ לארגונים היהודיים הקהילתיים, הלאומיים והפוליטיים. הם ערכו משפטים ציבוריים נגד סוחרים גדולים ונגד עסקנים ציוניים ואחדים הוכנסו למאסר. יהודים רבים הוגלו לרוסיה. בעלי מלאכה יהודיים אורגנו בקואופרטיבים והיו יהודים שהשתלבו בפקידות הממשל. בתי הכנסת המשיכו לפעול והשלטונות התירו קיומו של בית ספר יהודי ביידיש.

בעקבות המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבש את סטאניסלאבוב צבא הונגריה (אז בת בריתה של גרמניה הנאצית). אוקראינים לאומניים מקומיים פרעו ביהודים, רצחו בהם ושדדו את רכושם. באותו הזמן הובאו לסטאניסלאבוב יותר מ-1,000 פליטים יהודים מהונגריה.

בסוף יולי הועמדה העיר תחת מימשל גרמני והוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) בראשות ישראל זייוואלד. הגרמנים רצחו כ- 1,000 יהודים מאנשי האינטליגנציה, ביער סמוך. ביום 12 באוקטובר 1941 ערכו הגרמנים אקציה (פעולת חיסול) בעיר, ורצחו יותר מעשרת אלפים יהודים, בבית העלמין המקומי. כעבור חודשיים הוקם גיטו. בסוף מרס 1942 שולחו הפליטים מהונגריה ו- 5,000 מיהודי המקום למחנה המשמדה בלז'ץ (BELZEC). באוגוסט 1942 סירב יו"ר ה"יודנראט" מרדכי גולדשטיין לדרישת הגרמנים להסגיר לידיהם 1,000 יהודים, אחרי שצעיר יהודי סטר על פניו של שוטר אוקראיני. בעקבות זאת תלו את כל חברי היודנראט ורצחו יותר מאלף יהודים ברחובות העיר. באמצע ספטמבר 1942, בא' של ראש השנה, הייתה אקציה נוספת ובסיומה שילחו הגרמנים 5,000 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ ורצחו רבים בעיר עצמה.

באקציה נוספת, בינואר 1943 נורו בגיטו כ- 1,000 יהודים שלא היו להם תעודות עבודה. בפברואר הושלם חיסולו של הגיטו, היהודים האחרונים נרצחו בשטח בית העלמין שבעיר, וסטאניסלאבוב הוכרזה "יודנריין" (נקייה מיהודים).

ביוני 1943 נורו היהודים הספורים האחרונים, שהושארו בחיים מפני שעסקו בעבודה שהייתה חיונית לגרמנים.

בתקופת האקציות התארגנו קבוצות מחתרת, צעירים שבראשם עמדו אוסקר פרידלנדר ואנדה לופט, השיגו נשק, נמלטו ליערות והצטרפו לפרטיזנים הלוחמים.


ב- 27 ביולי 1944 שוחררה סטאניסלאבוב בידי הצבא האדום. כ- 1,500 יהודים מבני הקהילה נותרו בחיים, רק כ- 100 הסתתרו במקום בעזרת פולנים ואוקראינים, כל האחרים היו בין אלה שעברו את ימי המלחמה בברית המועצות.

הקהילה היהודית בשנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, נכון לשנת 2008 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-300 נפש. בעיר פעלה קהילה בראשות של איגור פרלמן ובית כנסת בניהולו של הרב משה לייב קולסניק. שירותי הקהילה כוללים בית כנסת, מקווה ובית ספר "אור אבנר". כמו כן, ישנה בעיר קהילה נוספת ומרכז חסד בשם "חסד לייב". בעיר יש שני בתי עלמין: ישן וחדש. בית העלמין הישן, הכולל קברי אחים לא מסומנים, שופץ חלקית על ידי תורמים מחוץ לאוקראינה. בית העלמין החדש מתוחזק על ידי העיריה.

כתובת בית הכנסת: רחוב סטרצני 7
אתר באינטרנט: .www.fjc.ru/Ivanov-frankovsk
לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4
Shimshon Halevi HELLER
נוער ציוני בסטניסלבוב, פולין, 1924
נוער ציוני בסטניסלבוב, פולין, 1924.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יחיאל בנטוב, ישראל)
הורוביץ
הירש
HOROWITZ, HORWITS, HOROWICZ, HURWITZ, GOROWITZ, GURWITZ

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות המשפחה בקבוצה זאת נגזרו משמה של העיירה הורוביצה בצפון צ'כיה.

בגרסאות הרוסיות האות "ה" בתחילת השמות מתחלפת עם האות "ג" בהתאם לתופעה נפוצה מאד בשפות הסלביות. שמות משפחה יהודיים דומים הקשורים בשמה של העיירה הורוביצה כוללים את הורוביץ, הורביץ וגורביץ'. במאה ה-19 הורוביץ' מתועד כשם משפחה יהודי עם החייל אליה הורוביץ' אשר לחם במלחמת העצמאות של רומניה בשנת 1877. הורוביץ מתועד כשם משפחה יהודי בפראג, צ'כיה, החל משנת 1500, וגם עם התלמודאי הפולני אברהם בן שבתי שפטל הורוביץ (1615-1550) ועם הרב ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ, מקובל ומנהיג קהילתי פולני יליד צ'כיה מתחילת המאה ה-17.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי הורוביץ כוללים את הכלכלן הישראלי יליד גליציה דויד הורוביץ אשר כיהן כנגיד בנק ישראל הראשון; הפסנתרן האמריקאי יליד רוסיה ולדימיר הורוביץ; והגאולוג האמריקאי לאו הורוביץ. הורביץ מתועד עם ברנרד הורביץ (1885-1807), שחקן שחמט אנגלי יליד גרמניה; הרופא האמריקאי פינאס הורביץ (1904-1822); והפיזיקאי הישראלי יליד ארה"ב לורנס פ. הורביץ בן המאה ה-20. דוב אליהו הורביץ היה פקיד ממשל ישראלי יליד רוסיה. הורביץ מתועד כשם משפחה יהודי בתחילת המאה ה-16 בפראג, צ'כיה; ובמאה ה-20 עם העו"ד האמריקאי יליד רוסיה אלברט הורביץ; ברנט האריס הורביץ, איש העסקים מצפון אירלנד אשר נולד בליטא; וסטפן הורביץ, קרימינולוג דני. זלקינד הורביץ (1812-1740), יליד פולין, היה בין החלוצים למען האמציפציה של יהודי צרפת. במאה ה-20, גורביץ' מתועד כשם משפחה יהודי עם החייל האוסטרלי א. גורביץ', אשר שירת במלחמת העולם השניה; אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי גורביץ' כוללים את המרצה האוסטרלי יליד פולין שלום בנציון גורביץ'. בתחילת המאה ה-19, הורביץ מתועד כשם משפחה יהודי בעיירה סטיין במחוז לימבור, הולנד, עם ז'אק הורביץ.
HIRSCH, HIRSH, HERSCH, HIRSCHMAN, HERSCHMAN, HERSHON, HIRSCHKO, HERSHKE

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

השם הגרמני הירש שפירושו "צבי" / "אייל" הוא כינוי גרמני / יידיש נפוץ של השם המקראי נפתלי, אשר מתואר בברכת יעקוב כ"אילה שלחה" (בראשית, מ"ט,כ"א). השם העברי צבי והתרגום שלו לשפות שונות הפכו לכינוי המסורתי של השם המקראי נפתלי.

כאשר היהודים אימצו שמות משפחה קבועים, רבים בחרו בפטרונימים שנגזרו מהשם הפופולרי ה ירש והגרסאות שלו. המינהג של מתן שמות פרטיים על פי שמות של בעלי חיים נובע מ"ברכת יעקוב" בתנ"ך (בראשית, מ"ט). סיבה נוספת הייתה כרוכה באמונה העממית שע"י מתן שם של חיה עוצמתו והאנרגיה של החיה תעבור אל הילד כמקור של כח ובריאות.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הירש והגרסאות שלו כוללים את הברון מוריס דה הירש (1896-1831), הבנקאי והנדבן הגרמני אשר ייסד את החברה להתיישבות יהודית והתומך היהודי הראשון בתוכנית להתיישבות יהודית המונית בארץ ישראל; את הפתולוג הגרמני אוגוסט הירש (1894-1817); את הרופאה הגרמנית רחל הירש (1953-1870); את דמוגרף, הפובליציסט ומנהיג מפלגת ה"בונד" פסח ליבמן הרש (1955-1882) אשר נולד בליטא; את החזן יליד אוקראינה מרדכי הרשמן (1940-1888); את הרופא האמריקאי שלום ז. הירשמן, בן המאה ה-20; ואת המשורר היידיש יליד פולין הרש דניאלביץ (1941-1881), אשר התפרסם בשם העט הרשלה. השם הרשמן מתועד עם הרב אברהם מ. הרשמן, אשר חי בארה"ב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.