חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי גליציה המזרחית, אוקראינה

סוג מקום:
אזור
מספר פריט:
211512
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
Rubin, Moses Josef (1892-1980), Hasidic rabbi, born in Wola Michowa, Galicia (then part of Austria-Hungary, now in Ukraine), descendand of the Kosov-Seret Hassidic dynasty of rabbis.

While a child, his family moved to Siret (Seret), Romania (then in Bukovina, Austria), where his father serves as the town's rabbi. Following his ordination by such prominent rabbis as Rabbi Chaim Tzvi Teitelbaum of Sighet, Romania, and Rabbi Yehudah Leib Tzirelsohn of Kishinev (now Chisinau, in Moldova), Rubin became 1922-1940 Chief Rabbi of the bukovinian Jewish community of Campulung Moldovenesc, Romania, from 1922 to 1940. He fled the town after he and his family were attacked by members of the Fascist Romanian organization Garda de Fier (Iron Guard) on Yom Kippur 1940. In the atack his library was destroyed, his sons and himself were beaten and humilated. Following this attack he settled in Bucharest, Romania, wher he served as President of the Rabbinical Council of Romania and Chairman of Agudath Israel in Romania from 1941 to 1946. During the Holocaust, Rubin founded the first Vaad Hatzalah (emergency committee) in Bucharest, in order to aid Jews deported to the Transnistria concentration camps.

Rubin immigrated to the United States at the end of WW 2. He was instrumental in founding the Center for European Rabbis, an organization that helped European rabbis who had lost their communities and source for income, as well as preventing the destruction of Jewish cemeteries in Europe.
Lestschinsky, Jacob (1876–1966), socialist sociologist, economist and student of Jewish demography, born in Horodicz, Ukraine (then part of the Russian Empire). Lestschinsky was influenced by Ahad Ha-Am who believed that the Jewish crisis could be overcome by a revival of the Hebrew language and Jewish culture. He studied at the universities of Bern and Zurich, Switzerland, wrote pamphlets in favour of Zionist Socialism, and was a delegate at the Sixth Zionist Congress in Basel, where he supported the territorialists. He helped found the Zionist-Socialist Party, writing for it and for other journals on economics under the name Ahad ha-Kanna'im. "Statistics of a Small Town" (1903) was his first study in the field in which he specialised. Later he published two books with Marxist tendencies, "Der Yidisher Arbeter in London" (1906) and "Der Yidisher Arbeter in Rusland" (1906). During the February Revolution in Russia (1917) he helped found the United Jewish Socialist Party and served on the editorial board of "Naye Tsayt", its official journal.

In 1921 Lestschinsky left Russia for Berlin, Germany, where he was the correspondent of "Forward" newspaper. His "Yidishe Folk in Tsifern", published in 1922 examined Jewish demography worldwide. He helped to establish the Institute for Research into Contemporary Jewry and Judaism. From 1923 to 1925 he was editor of the journal "Bleter far Yidishe Demografie un Statistik". His "Probleme der Bevoelkerungs-Bewegung bei den Juden" was published in 1926. In the 1920s he directed the economics and statistics section of the Institute of Jewish Research (YIVO). Less than two months after the Nazis came to power in Germany, Lestschinsky sent a dispatch to "Forward", which was published in the New York Times in March 1933, in which he wrote that 'The Hitler regime is furious since out of fear of public foreign opinion it has been compelled to forego a mass slaughter of Jews. It threatens, however, to institute pogroms if Jews in other countries make too much fuss about the anti-Jewish policies which have already been initiated". He was arrested by the Nazis and expelled from Germany. In 1934 he went to Warsaw, Poland, but was expelled from there in 1937 for publishing material on the plight of the Jews in Poland. In 1938 he went to the United States.

During WW2 he lived in New York, and worked with the Institute of Jewish Affairs of the World Jewish Congress. He wrote two book on the Holocaust, "Di Yidishe Katastrofe" (1944) and "Crisis, Catastrophe, and Survival: A Jewish Balance Sheet, 1914–1948" (1948). In 1959 he moved to Tel Aviv, Israel, and in 1964 to Jerusalem, where he remained until he died.
"כלה".
ציור מאת איזידור קאופמן (1853-1921),
גליציה.
על ראש הכלה כיסוי ראש מסורתי רקום ו"ברוסט-טוך" לבבית.
ׁ(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
חתונה יהודית עם כליזמרים ברקע, האפיינית לגליציה,
פולין, במאה ה-19, מוצגת ב"שער המשפחה" בבית התפוצות.
קבוצה מפוסלת מאת פט טרנר, אמנית בסטודיו ג'יימס גרדנר, לונדון, אנגליה, 1977
צילום: אדגר אשר, בית התפוצות
(בית התפוצות, תצוגת הקבע)
סימון ברנפלד (סטניסלבוב 1860-ברלין 1940) סופר ורב
נולד בגליציה, למד, פעל וחי בגרמניה, שנות ה-1930
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, עזבון נחום גרינברג)
Levin, Menahem Mendel (1749-1826), also known as Menahem Mendel Lefin, an early leader of the Haskalah movement born in Satanov, Poland (now in Ukraine). Levin received a traditional Jewish education, but he also learned sciences, mathematics,and medieval philosophy. In the early 1780s he went to live in Berlin, Germany, where he met Moses Mendelssohn and other leders of the `haskala movement. He later became tutor to the children of Prince Adam Kazimierz Czartoryski in Podolia. He spent most of his life in Galicia and was considered to be the "father of the Galician Haskalah". He campaigned in favor of adding general education to the standard curriculum in Jewish schools, and he was a fierce opponent of the Hasidic movement and the Kabbalah. Among his influential works is a Musar text titled "Cheshbon Ha-Nefesh" ("Moral Accounting"), which was published in 1809, and was based in part on the ethical program described in the autobiography of Benjamin Franklin.

Among his writings are: "Moda la-Binah", published in Berlin in 1789, which encouraged East European Jews to study natural sciences and medicine; a translation of Maimonides' "Guide for the Perplexed", published in 1829, and written in easy-to-read Mishnaic Hebrew; "Elon Moreh", an introduction to the "Guide for the Perplexed" (Odessa, 1867); and "Sefer Kohelet" (Odessa, 1873; Vilna, 1930), a Yiddish translation of Ecclesiastes.
Friedlander, Moritz (1842-1919), communal worker and historian, born in Burszentgyorgy, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at the University of Prague (now in the Czech Republic), and although he prepared for a rabbinical career, he did not pursue the idea on account of his liberal views. After a short period as a teacher he became in 1875 secretary of the Viennese Israelitische Alliance which did benevolent work amongst beleaguered Jewish communities. The work required visits to Galicia where, in cooperation with the Alliance Israelite Universelle, his organization aided exiled Russian Jews to migrate to the United States.

Friedlander's experience of the conditions under which the Jews were living in Galicia prompted him to agitate for and to establish, the first Jewish public school in the province. A record of his journeys was published in Fuenf Wochen in Brody. Baron Maurice de Hirsch, whose endowment funds were partially devoted to the establishment of educational institutions for Jewish children in Galicia, found in Friedlander an articulate spokesman for his ideas and appointed him secretary of the Baron de Hirsch Fund. Under his supervision more than fifty such schools were founded in Galicia by the Hirsch Fund in the years 1885-1900. Due to his efforts a further fund, in the name of Baroness Clara de Hirsch, of some five million francs was set up for the establishment of technical schools for Jewish girls.

Friedlander was an expert on Hellenistic philosophy and the origins of Christianity. He published a number of books on this subject including "Ueber den Einfluss der Griechischen Philosophie auf das Judentum und Christentum" (1872); "Patristische und Talmudische Studien" (1878); "Apion: ein Culturbild aus dem ersten christlichen Jahrhundert" (1882); "Philo's Philantropie des juedischen Gesetzes" - translation and commentary (1889); "Zur Entstehunggeschichte des Christentums" (1894); "Das Judenthum in der vorchristlichen griechischen Welt" (1897); "Der vorchristliche Juedische Gnosticismus" (1898); "Der Antichrist" (1902); "Geschichte der juedischen Apologetik" (1903); "Die Religioese Bewegung innerhalb des Judenthums im Zeitalter Jesu" (1906); "Der Kreuzestod Jesu" (1906), and "Synagoge und Kirche" (1908). He also published several books on his experiences in Galicia under the name of Marek Firkowitz. Friedlander also used the pseudonyms of: M. Freimann and Paul Frieda.

Moritz Frielander contributed to the Revue des Etudes Juives and to the Jewish Quarterly Review. He died in Vienna.

ואסלוי Vaslui

בירת חבל מולדובה, הרגאט, רומניה.

מצבות מעידות על ישוב יהודי במקום במחצית הראשונה של המאה ה- 18. היהודים הראשונים בוואסלוי היו ברובם יוצאי בוקובינה וגליציה. מאמצע המאה ה-19 נוספו עליהם קאנטוניסטים מרוסיה ומגורשים מעיירות הסביבה.

ב- 1851 הוענקו תוארי-אצולה לשניים מיהודי העיר. הקהילה מנתה באותה תקופה 1,200 נפש. ב-1889 היו 2,823 יהודי ואסלוי 41 אחוזים מכלל האוכלוסייה. וכעבור שנה אחת כבר היו שם 3,747 יהודים.

ארגון הקהילה התעכב בגלל סכסוכים ופירוד בין הסוחרים לבין בעלי-מלאכה, שאפילו החזיקו רבנים משלהם. נסיון לאיחוד נכשל ב-1904 והצליח בסופו של דבר ב-1923.

בית-ספר יסודי יהודי פעל משנת 1871, וכבר בסוף שנות השמונים של המאה ה- 19 (בימי "חובבי ציון") התחילה פעילות ציונית בעיר.

בין רבני המקום היו אלכסנדר טאובס ובנימין רבינוביצ'י; כמוכן ישבו בעיר גם צדיקים לבית רוז'ין-בוהוש.

ערב מלחמת-העולם השנייה היו בוואסלוי שמונה בתי-כנסת, בית-חולים ומרפאה יהודית, מושב- זקנים, בית-ספר וגן-ילדים.

בימי מלחמת העולם השנייה היו יהודי ואסלוי נתונים לגזרות קשות. בשנת 1940 שולחו רבים לעבודות פרך והופקעו רכוש וכספים. בקיץ 1941 נאסרו נכבדי הקהילה יהודים שולחו למחנות ריכוז ולעבודות כפייה ואחרים גורשו לטרנסניסטריה. אחרי המלחמה שבו החיים בעיר למסלולם.

ב-1950 מנתה האוכלוסיה היהודית 2,400 נפש, בשנת 1960 היו שם 70 משפחות יהודיות, ופעל בית-כנסת אחד.

ואשארושנאמן' VASAROSNAMENY

כפר במחוז ברג (BEREG), צפון מזרח הונגריה.


יהודים התיישבו במקום בתחילת המאה ה-18. את פרנסתם מצאו בדייג ובהובלת סחורות. במאה ה-19 באו לכפר משפחות יהודיות של סוחרים, בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים מגאליציה. הם הקימו תחנת חשמל, בית-חרושת ללבנים, בית-חרושת לכוהל וטחנת קיטור. הקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי. היו בה תלמידי חכמים רבים וקבוצה קטנה של חסידים. למן שנת 1934 הייתה בכפר פעילות ציונית ענפה.

בשנת 1930 חיו בואשרושנאמן' 764 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בהיות הונגריה בת ברית של גרמניה הנאצית, האשימו תושבי המקום את היהודים בשיתוף פעולה עם האויב. בעקבות האשמות אלה נכלאו כמה יהודים במחנה הריכוז נאגיקאניז'ה (NAGYKANIZSA). האחרים סבלו התעללות מצד ה"גדודים החופשיים" (גדודי צבא הונגריים שהוקמו לצורך ביצוע מעשי- חבלה בצ'כוסלובקיה בתחילת המלחמה; ואשארושנאמן' הייתה אחת מנקודות המוצא שלהם). כמה משפחות יהודיות שלא הייתה להן אזרחות הונגרית הוגלו ב-1941 לאוקראינה, ושם נספו.

במארס 1944, עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה, הובאו כל יהודי הכפר למחנה הריכוז הסמוך בברגסאס (BEREGSZASZ), בו רוכזו יהודים נוספים תושבי הסביבה, כ-1,000 איש בסך הכל. ב-22 במאי שולחו כולם למחנה ההשמדה אושוויץ.


אחרי המלחמה חזרו לכפר כ-170 יהודים שניצלו וארגנו מחדש את חיי הקהילה. בשנות השבעים למאה ה-20 נותרו ב-ואשארושנאמן' יהודים מעטים בלבד.

אפשה וישנה Apsa Vysna

במקורות היהודיים (יידיש) אויבר אפשה, בהונגרית: Felso Apsa

כפר בנפת ראכוב Rachov, Rahovo, עד 1928 בנפת טרסיף Teresva, קארפאטורוס אוקראינה.


הכפר אפשה וישנה שוכן מדרום מערב לעיירה ראכוב וכל תושביו רותנים (אוקראינים). עד 1918 היה האזור במחוז מאראמארוש, הונגריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה חולק מחוז מאראמארוש בין רומניה לצ'כוסלובקיה. אפשה וישנה צורפה לצ'כוסלובקיה.

ב- 1945, בתום מלחמת העולם השנייה, סופח חבל קארפאטורוס לאוקראינה, אז רפובליקה בברית המועצות.

המשפחה היהודית הראשונה שתועדה באפשה וישנה בשנת 1768, הייתה משפחתו של שמשון יעקובוביטש, שמנתה עשר נפשות. הם היו ככל הנראה חוכרי משק האחוזה המקומית ועסקו גם בבישול משקאות חריפים. המסים ששילמו היו מהגבוהים במחוז מאראמארוש באותה התקופה. ב- 1830 ישבו בכפר לפי מקור אחד 19 יהודים ולפי מקור אחר תשע משפחות יהודיות, למעלה משישים נפשות.

ב- 1840 בוטלו הגבלות ההתיישבות של היהודים בהונגריה, ומאז גדל היישוב היהודי במקום במהירות. ב- 1880 ישבו בכפר 312 יהודים וב- 1910 - 1,029. הקהילה התארגנה כנראה בשנות הארבעים של המאה ה- 19. הוקם מקווה טהרה, ואחר כך נוסדה חברה קדישא וקודש בית עלמין. סבורים שבית המדרש הראשון, שהיה בנוי בעץ, נבנה בשנות השישים של המאה ה- 19. בשנות השבעים כבר פעלה שם חברה משניות. ראש הקהילה היה אז כנראה ר' יעקב קויפמן. על רקע סיכסוכים בין חסידי ויז'ניץ (שהיו הרוב) לבין חסידי סיגט הקים בסוף המאה ה- 19 גביר העיירה, ר' וולף ויזל, בית מדרש, שבו התפללו חסידי סיגט. בתקופת השלטון הצ'כי הוקם בית המדרש השלישי, בנוי אבן, שהיה פתוח בשבתות ובחגים עבור מתפללים מחסידי סיגט. בין שתי מלחמות העולם פעלו ה"חדרים" תחת פיקוח ציבורי למחצה. במרוצת השנים נוסדו חברה ש"ס וחברת משניות נוספת. קהילת אפשה וישנה הייתה שייכת לגליל רבנות סיגט ולאדמו"ר של סיגט הייתה השפעה רבה על הקהילה. רבים מצעירי הכפר המשיכו את לימודיהם אצל הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים, בעל "ייטב לב" ואצל בעל "קדושת יום טוב". בין תלמידי הרבנים מסיגט היו גם בני חסידי
ויז'ניץ.

בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היה רוב הזמן ר' משה ויזל ראש הקהילה, והוא היה גם נציג הקהילה במועצת הכפר. ב- 1924, בעקבות ניתוק הכפר מסיגט (שנותרה בתחום רומניה), נתמנה רב באפשה וישנה - ר' יצחק רוזנבוים. בחרו בו חסידי ויז'ניץ, ספינקה וקרטשניף, והתנגדו לו חסידי סיגט. במשך שנים שרר מתח בין הפלגים על רקע מנוי הרב ובחירת השוחטים.

יהודי אפשה וישנה התפרנסו כבעלי חנויות וכבעלי בתי מרזח, כסוחרים בתוצרת חקלאית ובתוצרת חלב, כבעלי מלאכה וכבעלי עגלות להובלה. לרוב יהודי הכפר היו חלקות אדמה קטנות שסייעו בכלכלת המשפחה. מקצתם היו בעלי אדמות שעובדו בידי פועלים שכירים. בבעלות יהודים היו שלוש טחנות קמח.

ברפובליקה הצ'כוסלובקית אחרי מלחמת העולם הראשונה הוכרו יהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה בכפר פעילות ציונית בחוגים מעטים בלבד, ובבחירות לקונגרס הציוני ה- כ' (1937) השתתפו שבעה מבני הקהילה. אחד נתן את קולו ל"פועלי ציון" ושישה הצביעו בעד "המזרחי".

ב- 1930 ישבו באפשה וישנה 1,175 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בנובמבר אותה השנה הוקם בחלק מקאראפטורוס שלטון אוטונומי רותני. במרס 1939 כבש הצבא ההונגרי את האזור. עם החלת "החוקים היהודיים" של ממשלת הונגריה הפרו- גרמנית נשללו רשיונות מסחר ומלאכה מיהודים ומצבם הורע.

ב- 1941 ישבו באפשה וישנה 1,289 יהודים. בקיץ אותה השנה גירשו ההונגרים משטחי הונגריה את היהודים שלא היו נתיני הונגריה. במהלך בדיקת המסמכים באפשה וישנה הוחזקו יהודי הכפר בבניין בית הספר במשך שלושה ימים ושלושה לילות. לבסוף גורשו שני שליש מהם ברכבת דרך העיירה יאסין Yasinya לעיר הורודנקה Horodenka באוקראינה, ומשם לאחד הכפרים. במסע רגלי דרך הרים, יערות ועל הנהר דנייסטר, בלי מזון ומים, תוך עינויים בידי מלוויהם האוקראינים, באו לעיירה טלוסט Tluste. יהודי המקום סייעו להם ושיכנו אותם. כעבור כמה ימים המשיכו הפליטים בדרכם ובעיירה יאזלוביץ Jazlowiec וחולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת נלקחה לקמנץ פודולסק Kamenec Podolsk ונרצחה שם, האחרת המשיכה בנדודיה. כמה בני אפשה וישנה הצליחו להמלט ולחזור לכפרם. הם נתפסו ושולחו שוב אל מעבר לגבול. יהודים שהגיעו לכפרים שהייתה בהם קהילה יהודית חילקו את גורלם עם יהודי המקום. אלה מיהודי אפשה וישנה שלא גורשו ב- 1941 נלקחו לגיטו מאטה סאלקה Mate Szalka באפריל 1944, כחודש אחרי כניסת הגרמנים להונגריה, וב- 15 במאי שולחו לאושוויץ. בין הנספים באושוויץ היו הרב רוזנוואסר ומשפחתו
ומורה ההוראה של חסידי סיגט, ר' משה מילר.


אחרי המלחמה חזרו לאפשה וישנה כמה יהודים ששרדו, אך המשטר הקומוניסטי לא איפשר חיי קהילה יהודיים. בנייני בתי המדרש שימשו מאז כמחסנים. בשנות ה- 70 של מאה ה- 20 עדיין גרה משפחה יהודית אחת בכפר.

גראבובייץ GRABOWIEC


כפר במחוז איוואנו פרנקובסק (בעבר סטניסלבוב), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים משלמי מס גולגולת ישבו בגראבובייץ מסוף המאה ה-16.

ב-1921 חיו בגראבובייץ 105 יהודים בתוך 1,536 תושבי-המקום. כשאר התושבים עסקו גם היהודים בחקלאות.

ב-1939 היה במקום קיבוץ הכשרה לעלייה של "גורדוניה".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בגראבובייץ כ-100 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, וגראבובייץ בתוכם, לשליטת ברית המועצות. גראבובייץ נכבש בידי הגרמנים אחרי מתקפתם על ברית המועצות, שנפתחה ב-22 ביוני 1941.

אין ידיעות ברורות על קורות יהודי גראבובייץ תחת הכיבוש הגרמני, אך ידוע שבאוקטובר 1942 שולחו יהודי גראבובייץ, ככל יהודי הקהילות הקטנות באזור, לעיר המחוז סטאניסלבוב ושם היה גורלם כגורל יהודי העיר והסביבה. מקצתם נורו ב"טחנת רודולף" בעיר, ומקצתם שולחו למחנה-ההשמדה בבלז'ץ.

Urycz

A village in the Ivano Frankovsk region, formerly called Stanislawow, in western Ukraine. Until the second world was in eastern Galicia, Poland.


Jews were first documented in Urycz in 1890, when Rabbi Dov Ber Appleman served as rabbi of the community. In 1921, there were 151 Jews in Urycz, out of a population of 1219.

In 1925 a branch of Ezra was opened, and in 1934, a Hapoel sports club operated, under the aegis of the Poalei Zion confederation. In 1937, a branch of the Hashomer Hazair was established.

At the end of the 19th century, oil wells were discovered in the neighborhood of the village, and 41 local Jews worked there.


On the eve of the Second World War about 150 Jews lived in Urycz.


The Holocaust Period

After the outbreak of the Second World War (September 1, 1939) and following the agreement between Germany and the Soviet Union, Urycz was in the region that came under Soviet rule. The Germans occupied the region after their attack on the Soviet Union which commenced on June 22, 1941 and the Soviets retreated after a few days.

We do not have any clear information on the fate of the Jews of Urycz after the German occupation. The Jewish community was exterminated in 1942, either near the village by the Germans and the Ukrainian police, or in one of the nearby towns (Stryi or Bolechow) where the Jews were concentrated for extermination.

דולינה DOLINA


עיירה במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, בעבר נקראה עיר המחוז בשם סטאניסלאבוב), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בדולינה מ-1472, ב-1638 קיבלו כתב זכויות מהמלך, שהתיר להם לסחור, להקים בית-כנסת ולקיים בית-עלמין.

אחרי חלוקת פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) הוטלו על יהודי דולינה הגבלות ומסים כבדים. עם מתן שוויון זכויות ליהודי גליציה (1848), שופר מצבם הכלכלי. בסוף המאה ה- 19 חיו בדולינה כ-2,650 יהודים והיו כ-%30 מתושבי העיר.

רוב יהודי דולינה היו חסידים, ב-1873 נקבעה שם חצרו של האדמו"ר מז'ידאצ'וב (ZIDACZOW) ובתחילת המאה ה-20 הצטרפה החצר לשושלת סאנץ' (SACZ).


בתחילת המאה ה-20 התפרנסו רבים מיהודי דולינה ממכרות-המלח שבסביבה. והיו ביניהם רוכלים, סוחרים, מוזגים, עגלונים, בעלי מלאכה, סבלים ופועלים שכירים.

במהלך מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914), כאשר עברה העיר פעמים רבות מיד ליד, נסגרו רוב המפעלים ואזלו מקורות-הפרנסה.


בסוף המאה ה-19 החלה בדולינה פעילות ציונית. הוקמה אגודת "חובבי שפת עבר". ב-1898 הוקם ארגון "בני-ציון", וב-1908 הוקם סניף "מפלגת פועלי-ציון". כן הוקם בית-ספר עברי משלים מיסודה של "שפה ברורה" ומועדון ויצ"ו. זמן מה פעל במקום איגוד ספורט "מכבי". ב-1918 הוקם ארגון ציוני "האור" וממנו התפתחו "המזרחי", "הפועל המזרחי" ו"השומר הדתי". ב-1919 הוקם "השומר הצעיר". ב-1923 התארגנו סניף ה"התאחדות", ארגון "עזרה", וב-1931 הקימו הציונים הרדיקליים את קן "השחר". כמה מבני-הנוער היהודי השתתפו בפעולות המפלגה הקומוניסטית.


ב-1931 חיו בדולינה כ-2,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם הגרמני הסובייטי עברה גליציה המזרחית לשליטת ברית המועצות. אחרי מתקפת הגרמנים על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, נכבשה דולינה בידי צבאות הונגריה (אז בת ברית של גרמניה הנאצית) ב-2 ביולי 1941, וכעבור כמה שבועות הועברה לידי הגרמנים.

בראשית אוגוסט ירו הגרמנים בקבוצה של יהודי דולינה. אחר כך הוקם בדולינה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ונדרש מיד למסור לגרמנים קבוצות יהודים לעבודות פרך. כן נדרש היודנראט למסור לגרמנים כסף, מצרכי-מזון, רהיטים וחפצי ערך.

בינואר 1942 נערך מצוד אחר גברים יהודים נוספים לעבודות כפייה. היהודים שנחטפו ברחובות הוסעו לסטרי (STRYJ) ומשם לאיזור הקרפטים, במהלך עבודתם שם ניספו רובם ככולם בקור וברעב.

במאי 1942 נרצחו בבית העלמין בדולינה כ-300 יהודים.

בקיץ 1942 הובאו לדולינה יהודים רבים מעיירות הסביבה, ומספר היהודים גדל ל-4,000. ב- 31-30 ביולי 1942 (לפי גירסה אחרת ב-3 באוגוסט 1942) נערכה אקציה (פעולת חיסול); היהודים רוכזו בשוק העירוני, משם הובאו לבית-העלמין ונורו לתוך בורות שהוכנו מראש. יהודים שנתגלו במחבואיהם נורו במקום.

באקציה זו נרצחו כ-3,000 יהודים, ביניהם חברי היודנראט. בשעת-האקציה בחרו הגרמנים קבוצת גברים צעירים וחזקים, ושלחו אותם למחנה-העבודה בווישקוב (WISZKOW, ליד גבול הונגריה).

יהודים אחדים מדולינה פעלו ב"קבוצת באבי" (על שמו של המפקד האוקראיני). הקבוצה הצטרפה ב-1943-1942 לפרטיזנים סובייטים, שהוצנחו ביערות ואירגנו פעולות חבלה בכוחות הגרמניים.


שרידי היהודים שחזרו לדולינה אחרי המלחמה (1945) מצאו את העיר חרבה, ואת בית-העלמין הרוס. ליד קברי-אחים של הנרצחים היהודים נקברו גם 40 נוצרים שנורו בידי הגרמנים על שעזרו ליהודים.

סאסוב SASOV

(בפולנית SASOW)

עיירה במחוז לבוב (LVOV) מערב אוקראינה. לפני מלחמת העולם השנייה במחוז טרנופול, גליציה המזרחית, פולין.


סאסוב נוסדה ב-1615, והוענק לה שלטון עצמי וכתב-זכויות ליבראלי לתושביה. בראשית המאה ה-18 אושר חופש המסחר גם לתושביה היהודים; מוסדות הקהילה קיבלו פטור ממסים. היהודים היו בין ראשוני תושבי סאסוב. בבית העלמין המקומי עמדו עד מלחמת העולם השנייה מצבות מימי גזרות ת"ח ות"ט (1648). ב-1726 ההוענקו זכויות נוספות ליהודים. ב-1764 ישבו בעיר 225 יהודים.

ב-1880 חיו בסאסוב 1,906 יהודים שהיו כ-%58 מכלל התושבים. באותה שנה נבנה בעיר בית כנסת חדש ומפואר. קהילת סאסוב נודעה באדמו"ריה, ביניהם ר' משה-לייב מאופאטוב שהיה גדול בתורה, עסק בפדיון שבויים ובעזרה לעניים. דמותו הונצחה בסיפורו של י"ל פרץ "הצדיק מנמירוב". בשל אופייה החסידי של קהילת סאסוב קבלו הילדים חינוך מסורתי בלבד. מעטים רכשו השכלה חילונית בזלוצ'וב הסמוכה. ב-1901 נוסד בסאסוב בית ספר מיסודו של הברון הירש, ובו למדו נוסף ללימודים הכלליים גם נגרות וחרטות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ירד מספר היהודים בסאסוב וב-1921 נימנו שם 1,096 יהודים שהיו כ-%35 מכלל האוכלוסייה.

ב-1926 חזרה סאסוב להיות מרכז של חסידים ור' שלום טויב, שכיהן כרב הקהילה, נודע כעושה נסים והיו לו מעריצים גם בין הנוצרים.

באמצע המאה ה-18 הוקמו בסאסוב בית מלאכה לבורסקאות, בית חרושת לנייר ובית חרושת לחרסינה. היהודים התפרנסו ממסחר וקצתם עסקו במלאכה ואחרי הקמת בתי החרושת מצאו בהם רבים את פרנסתם. כמו-כן התפרנסו היהודים כפקידים, עגלונים וספקי חומרי גלם. בעלי מלאכה יהודים עסקו בייצור ביתי של מסרקים, בייצור נרות חלב ואחדים ייצרו שופרות. יהודי סאסוב נודעו כרוקמי פרוכות ועטרות לטליתות ותוצרתם שווקה לוארשה, ברלין וניו- יורק. ב-1904 היו בסאסוב 18 בתי מלאכה כאלה שהעסיקו כ-150 איש. בתקופות שאדמו"רים ישבו ישיבת קבע בסאסוב התפרנסו היהודים גם מפונדקאות ומלונאות.

ב-1912 התיישב בסאסוב הרופא הראשון, יהודי מתבולל. אחרי מלחמת העולם הראשונה עלה באש בית החרושת לנייר ולא שוקם עוד, לפיכך נשארו הרקמה האמנותית וייצור שופרות ונרות חלב מקורות פרנסה עיקריים. נוסף על תשמישי קדושה ייצרו גם חפצי אמנות אחרים שהופצו ברחבי פולין ויוצאו לארצות חוץ.

ב-1906 נוסדה בסאסוב מפלגת פועלי ציון. ב-1910 קם ארגון נוער "יוגנד" ולידו ספרייה וחוג לדרמה. אחרי מלחמת העולם הראשונה קם איגוד ה"התחיה", ובו היה סניף הציונים הכלליים. ליד מפלגת פועלי ציון פעל איגוד להפצת תרבות על-שם י"ל פרץ ובו ספרייה צבורית וחוג לדרמה. בסוף שנות ה-20 הצטרפו כמה מחברי איגוד זה למפלגה הקומוניסטית. כן פעל במקום סניף המזרחי וחברות ויצ"ו עסקו בפעולות סעד.

ב-1931 חיו בסאסוב 1,201 יהודים שהיו כ-%30 מכלל האוכלוסייה. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בעיר כ-1,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, וסאסוב בתוכם, לשליטת ברית המועצות. במחצית השנייה של ספטמבר נכנסו הסובייטים לסאסוב. כניסתם סיכלה מזימה של אוקראינים לאומניים לפרוע ביהודים. בתקופת שלטונם הולאמו עסקים ובתי חרושת, חוסל המסחר הפרטי והופסקה פעילות קהילתית ופוליטית.

ב-22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות וב-2 ביולי נכבשה סאסוב בידי הגרמנים. אוקראינים לאומניים, שלקחו לידיהם את השליטה בעיירה, אילצו את היהודים לבנות שער נצחון לגרמנים. במהלך העבודה פגעו ביהודים ורצחו אחדים.

ב-15 ביולי אסרו הגרמנים 22 מנכבדי הקהילה באשמת קומוניזם, לפי רשימה שנמסרה להם בידי הכומר האוקראיני ומנהיגי הלאומניים. 22 היהודים הובלו ליער ונרצחו.

כבר בימים הראשונים לכיבוש נצטוו היהודים לענוד סרט שרוול ועליו מגן דוד. בתחילת אוגוסט נדרשה הקהילה לשלם סכום כסף גדול לגרמנים. בסוף אוגוסט או בראשית ספטמבר פרעו כנופיות מקומיות ביהודים, פגעו ברכוש ובנפש ורצחו רבים מהפליטים היהודים שהגיעו לסאסוב מכפרי הסביבה.

בסתו 1941 נחטפו יהודים למחנה עבודה. רבים מהם מתו בגלל העבודה המפרכת, הרעב והמחלות. באביב ובקיץ הועסקו יהודי סאסוב בעבודות כפייה בחוות הסביבה.

בערב ראש השנה תש"ג (ספטמבר 1942) נערכה אקציה (פעולת חיסול) בסאסוב. כ-100 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC), זקנים וחולים נורו במקום. ככל הנראה הייתה אקציה נוספת כעבור שלושה שבועות ובסאסוב נותרו כ-400 יהודים. בימים 30-25 בנובמבר 1942 הם גורשו לגיטו זלוצ'וב (ZLOCZOW) והקהילה היהודית בסאסוב חדלה להתקיים.

ביוני 1943 חוסל מחנה העבודה, שהוקם בסאסוב במאי 1942, ואסיריו נורו במקום. מחנה שני, שהוקם בדצמבר 1942, חוסל ביולי 1943.

ביערות הסביבה הסתתרו כמה עשרות יהודים פליטי סאסוב והמחנות. כששוחררה סאסוב ב- 19 ביולי 1944 בידי הצבא האדום. שבו לעיירה רק 25 יהודים מתושביה.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1998 לא היו בעיר תושבים יהודים.
בית העלמין היהודי לא מטופל ולא נעול. בשנת 1996 הוקמו בו גדר ונבנו שערים. כמו כן, חודשו האוהלים על מצבות הצדיקים בעזרת תרומות ויוזמות מחוץ לארץ. במקום יש קבר אחים לא מסומן שנמצא בחזקת העיריה. במקום ניתן לראות חבורות של עדרי בקר מסתובבות באופן חופשי.

גבוז'דז'ייץ GWOZDZIEC

עיירה במחוז איוואנו פרנקובסק (בעבר נקראה עיר המחוז סטניסלבוב) מערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


גבוז'דז'ייץ שוכנת בעמק לרגלי הרי הקרפטים ולחוף הנחל צ'ורנובה. סמוכה (כ-20 ק"מ) לעיר קולומיאה. דרך המלך האזורית חוצה אותה ותחנת רכבת מצוייה בקצה העיירה. האזור הוא מקום האדמות החקלאיות הפוריות של מערב אוקראינה.

יהודים ישבו בגבוז'דז'ייץ במאה ה-16 ובראשית המאה ה-17 הקימו שם קהילה. ב-1640 נבנה בעיירה בית כנסת של עץ, שנודע בארכיטקטורה המפוארת שלו. ציורי הקיר וציורים על תקרתו הכפולה של בית הכנסת היו מעשה ידי הצייר היהודי ישראל ליסיצקי.

540 יהודים, שישבו בגבוז'דז'ייץ ב-מחצית השנייה של המאה ה-18, היו כ-%60 מכלל אוכלוסייתה. והיו מסופחים לקהילה עוד 126 יהודים שישבו בכפרי הסביבה; וכן יהודי קולצ'קובצה (KULACZKOWCE), סטארי גבוז'דז'ייץ (STARY), מלה גבוז'דז'ייץ (MALA) ויהודי זאבלוטוב (ZABLOTOW).

במחצית השנייה של המאה ה-19 התיישב בעיירה, שהייתה חסידית רובה ככולה, האדמו"ר לבית שפירא. הקים את חצרו באחוזה שרכש ובנה בית כנסת מפואר לו ולחסידיו, "בית הכנסת של הרב". לחסידי סדיגור היה בית כנסת משלהם והיו גם "שטיבלאך" (בתי תפילה) בבתים פרטיים בעיירה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) נשרף בית הכנסת המפואר מהמאה ה-17. ובמקומו הוקם מתרומות בני הקהילה בית הכנסת הגדול "די שול". באותה תקופה כיהן ר' יעקב זאב אברבך כרב העיירה ור' יעקב פרידמן מחסידי ויז'ניץ היה הדיין.

לפני מלחמת העולם הראשונה למדו ילדי הקהילה בחדרים ובבית ספר עממי ממלכתי בן שבע כיתות. לימודי המשך היו רק בערים הגדולות, בעיקר בקולומיאה, שם הייתה הגמנסיה היהודית על שם שפירא, שהפולנים כינוה "שפירובקה".

ב-1892 הוקם בית ספר יהודי מיסודו של הברון הירש וב-1907 בית ספר עברי שנקרא "סמינר".

יהודים דיברו יידיש, פולנית, אוקראינית וגרמנית, ובספרייה המקומית היו ספרים גם בעברית. במועדון "חברה ספורטיבית יהודית" עסקו בספורט ובפעולות תרבות, והחוג לדרמה העלה הצגות של מחזאים יהודים.

בין יהודי גבוז'דז'ייץ שסייעו לעניים ולנזקקים היו: חיה פייגה גרינברג, הני גרינגברג, שיינדל ברטפלד, משפחת ברטפלד, הירשקופל ובבצ'ה שרצר ולאה שלם.

היהודים הראשונים בגבוז'דז'ייץ עסקו בחכירת אדמה חקלאית ובתי מרזח, במסחר ובמלאכה. במאה ה-19 היה כל המסחר בגבוז'דז'ייץ בידי יהודים. הם סחרו בתוצרת החקלאית העשירה של העיירה והאזור כולו. מרכז מסחרי לקנייה ומכירה של פירות, ירקות, בעלי חיים וכלי עבודה הוקם בידי יהודים מגבוז'דז'ייץ ונוהל על ידם. המקום סיפק פרנסה לסבלים ולעגלונים יהודים. בפרברי העיירה היו שש משפחות של איכרים יהודים ויהודים רבים היו בעלי מלאכה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עדיין היה רוב המסחר בגבוז'דז'ייץ בידי יהודים ובין בעלי המלאכה היהודיים היו: חייטים, סנדלרים, נגרים, זגגים, פחחים, נפחים, קצבים, אופים וספרים. באותה עת ישבו בעיירה גם יהודים בעלי מקצועות חפשיים והיו שם שני רופאים יהודים ושלושה עורכי-דין.

עם כל זאת, בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היו עשירים מעטים בעיירה, הרוב השתייכו למעמד הבינוני ומטה, ובני הנוער היו רובם ככולם מובטלים. השלטונות הפולניים הטילו מסים כבדים על סוחרים ובעלי מלאכה יהודים, ואחרי המשבר הכלכלי של שנות ה- 30 גם הכבידו עליהם בתקנות נוקשות ובהגבלות. קופת גמילות חסדים, שהוקמה ב-1927 בעזרת הג'וינט, סייעה לסוחרים לבעלי מלאכה ולאיכרים יהודים בימים הקשים.

האנטישמיות שהתעוררה בפולין בעקבות המשבר הכלכלי והביאה לחקיקה שפגעה בפרנסת היהודים, הביאה גם לגל של התנכלויות לרוכלים היהודים שסבבו בכפרי האיכרים.


בתחילת המאה ה-20 החלה פעילות ציונית בגבוז'דז'ייץ. ב-1904 הוקמה שם "אגודת ציון" ולידה ספרייה וחוג לדרמה. ב-1908 התארגן סניף "המזרחי", באותה שנה הוקם בית ספר עברי מיסודה של "שפה ברורה" וגם בית ספר עברי פרטי (של שרצר) פעל שם. הפעילות נקטעה בימי מלחמת העולם הראשונה והתחזקה בשנות העשרים. ב-1927 נפתח סניף של "השומר הצעיר" וב-1932 - "אחווה", באותו הזמן פעלו גם סניף "החלוץ", סניף "ביתר" וקן של "בני עקיבא".

ארגון "פועלי ציון" יסד בגבוז'דז'ייץ ב-1925 בית ספר ששפת ההוראה בו היית יידיש. ב- 1935 הוקם בעיירה סניף של ויצ"ו. ליד הארגונים הציוניים פעלו קורסים ללימוד עברית ואגודות ספורט יהודיות, כמו "מכבי". עד 1933 הייתה אגודת הספורט "דרור" פעילה בעיירה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בגבוז'דז'ייץ כ-2,000 יהודים, אוכלוסיית העיר הייתה אז כ-2500 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברו האזורים המזרחיים של פולין לשליטת ברית המועצות. מערב אוקראינה (מה שהיה בעבר גליציה המזרחית) נעשתה לחלק מהרפובליקה של אוקראינה בברית המועצות.

בגבוז'דז'ייץ עקבו היהודים אחרי התקדמות הצבא הגרמני בפולין וקלטו פליטים יהודים משטחי פולין שנכבשו בידי הגרמנים.

הצבא האדום הגיע לגבוז'דז'ייץ במחצית השנייה של ספטמבר 1939. היהודים קבלו את הסובייטים בשמחה, אולם מוסדות הקהילה היהודית פורקו ונאסרה פעילותם של האירגונים הציוניים. האחוזות והבתים הגדולים הולאמו, מסחר ומלאכה פרטיים פסקו והיהודים שאיבדו את מקורות פרנסתם השתלבו במפעלים הקואופרטיביים ובפקידות השלטון.

ב-22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות וב-2 ביולי נכבשה גבוז'דז'ייץ בידי צבאות הונגריה בת בריתה של גרמניה הנאצית. ההונגרים שהו בעיירה עד נובמבר אותה שנה, היהודים הועסקו בעבודות כפייה, אך לא נרדפו. בנובמבר השתלטו הגרמנים על האזור ובראשית 1942 הועברו יהודי גבוז'דז'ייץ לגיטו ולא הורשו לקחת דבר מרכושם. בגיטו רבתה הצפיפות, אך מזון היה מספיק בזכות קשרים עם איכרי הסביבה. הוקמו יודנראט (מועצת קהילה מטעם) ומשטרה יהודית.

אחרי חג הפסח תש"ב, ב-12 באפריל 1942, הקיפו שוטרים גרמנים ועוזריהם האוקראינים את הגיטו, הציתו את בתי היהודים וכך אילצו אותם לצאת מבתיהם. יהודים רבים ניספו בלהבות ובעשן, רבים נורו ברחובות ורבים אחרים הובלו ליער סמוך ושם נורו. אחרי האקציה שנמשכה כ-8 שעות, נצטוו היהודים שנותרו בחיים (מבין המסתתרים ומבין אלו שהיו באותן שעות במקומות עבודתם) לפנות את המתים ולקברם בקבר אחים בדרך לעיירה קולאצ'קובצה.

ב-24 באפריל הובלו שארית יהודי גבוז'דז'ייץ ברגל לגיטו קולומיאה, שם שררו רעב וצפיפות. רבים נמלטו לגיטאות אחרים או למחנות עבודה בסביבת קולומיאה; אחדים שבו לגבוז'דז'ייץ. כמה יהודים שעבדו כפועלים בשדות הסתתרו אצל איכרי הסביבה.

ימים ספורים לפני ראש השנה תש"ג, ב-7 וב-8 בספטמבר 1942, שולחו שארית יהודי גבוז'דז'ייץ ויהודי הגיטאות והמחנות שבהם שכנו, למחנה ההשמדה בלז'ץ ולמחנה ינובסקה בלבוב.


באביב 1944 שוחררה גבוז'דז'ייץ בידי הצבא האדום. רק יהודים ספורים שרדו, אלה שהצליחו להסתתר אצל איכרי הסביבה ואלה שעברו את ימי המלחמה בברית המועצות.

ב-1968 פורסמה רשימה שערך אחד מיוצאי העיירה, לפיה נרצחו 1,231 יהודים בני גבוז'דז'ייץ - 330 משפחות.

נמנים עם חסידי אומות העולם: משפחת דומנסקי מהעיירה טלוסטה (TLUSTE), שהסתירה את יונה זילבר ובכך הצילה את חייה. הזוג פיוטר ואניילה נוסול מגבוז'דז'ייץ, שהצילו את המשפחות ברגמן, פרשל ונייברגר וקזימיר קשישוביץ שהציל את שלושת האחים ברגמן.

בין בני גבוז'דז'ייץ שניספו בשואה היו: אלטנהאוז,יעקב וגיטל; בורטן-קופלמן,פייבל וחולה וילדיהם אלטר מרים ומאיר; ברכר,בנימין ומלכה ובתם לאה; ברקובר, זורח ולאה וילדיהם אסתר, רותי ואברהם; גרינברג, אברהם ורחל (לבית כץ) וילדיהם איטה ושמואל; גרינברג, יעקב והניה ובתם חוליה; גרינברג, מאיר ומרים וילדיהם שמיל, חיה, פייגה וחנצ'ה; גרינברג, רחל וילדיה פייגה, מרים ודוד; גרנך, אברהם ומרים ובנותיהם סימה ודבורה; דרפל, הרש וסימה; דרשר, חיים, חנן, חיצ'יה, משה, לאה ואסתר; זלצר, אנצ'ל ושיינדל; זנדברנד, פסל ובתה מינה; לאוטמן, קלמן ובלומה וילדיהם חיה ומשה לייב; לטנר, קופל ופרידה וילדיהם גיטל, שמעון, גולדה, לייבלה, בילה, אריק וטובלה; לטנר, ראובן ואיטה; לרר, שלמה וילדיו ריסיה וזלמן ודודתו בלומה שטראוס; מאוזנר, אורי ומרים וילדיהם שמואל, מנציה ויעקב; מלצר, מאיר ואיטה וילדיהם פייגה, צבי-קופל וגיטה; מרל, הרש ויטה וילדיהם קסיה, רייזל, רבציה וקוינה; פלור, משה מקס; פליק, מרדכי-איציק וזלדה וילדיהם גיטל, ינטה, מאיר, ישראל ורחל; קירשנבאום, מרדכי ודרייזי וילדיהם הרש-קופל, רוזה ואברהם; קרון, ההורים ובנותיהם לאה, ליבה,
קלרה וחיה; רייטר, שמואל וזלמה וילדיהם מרגוט, אברהם, חנה ושרה; ריקהאוז הרש, ובתו חיה-קלרה; שטנגל, ברוך ואביו הרש; שטנגל, מני וחיה-ליבה וילדיהם איטה,פני ומילק; שטנגל, פרידה, שלמה ובלימה; שטרום, הרש-לייב וחיה וילדיהם יוסל, ויקה, דוצה, זיסה ואיציק; שטרייפלר, שלום וגולדה וילדיהם לאה ויצחק; שינהורן, סנדר ובלימה וילדיהם חיים ופרלה; שיקלר, אליאס וביילה וילדיהם מנדל וגרשון; שיקלר, ברל וחנה וילדיהם מרים ואליעזר; שיקלר, גרשון ובילה וילדיהם רוזה, מינה וייטה; שכטר, ישראל ופריידה וילדיהם שרה, דוד, שאול, משה וגיטל; שלם, אהרון ולאה; שמלצר, גדליה, הרש, שלמה, ברנה, רבקה ופייגה; שרייר, גדליה-יוסף ובבצ'ה וילדיהם תאודור ואשתו חנה, גניה, זיסל (אברבך) וציפורה; שרצר, אבא.

ברושניוב BROSHNEV-OSADA

(בפולנית BROSZNIOW)


עיירה במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO FRANKOWSK, בעבר סטניסלבוב) אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


ב-1921 חיו בברושניוב 226 יהודים וגרו שם עוד עשרות יהודים שהיו פועלים ופקידים זמניים. רובם התפרנסו מן העבודה במנסרה המכנית, אחת הגדולות בגליציה המזרחית וביערות-הסביבה. התושבים היהודים הקבועים היו כ-%14 מכלל האוכלוסיה. בישוב היה רק שו"ב (שוחט ובודק), שפסק גם בענייני-כשרות. בתחילת שנות ה-30 הוקם בית-כנסת.


בברושניוב היתה פעילות ציונית עניפה. בשנות ה-20 נפתח קן השומר הצעיר, שהקים במקום קיבוץ-הכשרה לחלוצים מגליציה, וגם הם עבדו במנסרה. בשנות ה-30 הוקמו "הסתדרות אקדמאים ציוניים" (הא"צ), "התאחדות פועלי-ציון" וויצ"ו. במקום היה בית-ספר עברי משלים של "תרבות" וספרייה ובה ספרים בפולנית, ביידיש ובעברית. בקרב הפועלים היהודים היו גם חברים ואוהדים של המפלגה הקומוניסטית.


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בברושניוב כ-300 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות הייתה ברושניוב, ככל שטחי מזרח פולין בשליטת ברית המועצות. הגרמנים כבשו את האזור כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ב-22 ביוני 1941. אין בידינו ידיעות ברורות על גורל יהודי ברושניוב אחרי הכיבוש הגרמני, ככל הנראה גורשו ב-1942 לעיר הסמוכה דולינה (DOLINA) ונרצחו ב-3 באוגוסט 1942 עם כל היהודים שרוכזו שם. לפי מקור אחד היה בברושניוב מחנה-עבודה ליהודים שחוסל ביולי 1943.

שנות ה-2000

נכון לשנת 2014 לא היו יהודים במקום. רוב היהודים נרצחו בשואה והבודדים ששבו אליה עזבו ומאז הקהילה לא חודשה. בית העלמין היהודי פרוץ, ללא גדר ושער. במקום יש כמה מאות מצבות, כאשר חלק גדול מהן נפולות ושבורות. המתחם לא מתוחזק ומשמש לחקלאות ולמרעה. לעיתים נדירות, מבקרים במקום יחידים וקבוצות.

פשמישלאני PRZEMYSLANY

(ברוסית Peremyshlany בפי היהודים פרמישלאן)

עיירה במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.

בחלוקה הראשונה של פולין בשנת 1772 עבר האזור לשליטת אוסטריה ורק משנת 1920 השתייך לפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם.

יהודים מוזכרים לראשונה במקום כמשלמי מס בשנים 1581 ו-1588. בשנת 1600 העניק להם מלך פולין זכויות מסחר ומגורים. במחצית הראשונה של המאה ה-17 נעשתה פשמישלאני לישוב עירוני.

העיירה נחרבה פעמים אחדות: ב-1600 בידי הטטרים, בפרעות ת"ח ות"ט (1948 - 1949) בידי כנופיות חמלניצקי (מנהיג התקוממות הקוזאקים והאיכרים נגד השלטון הפולני באוקראינה), ב-1694 שוב בידי הטטרים ובשנים 1789-1764 תקפו כנופיות ההיידמאקים, כנופיות צבאיות למחצה שערערו את הסדר החברתי באוקראינה הפולנית).

ב-1865 חיו בפשמישלאני 2,200 יהודים והעיירה הייתה מפורסמת ברבניה,ביניהם הרב מנחם מנדל בעל "דרכי ישרים" ו"ליקוטי מאמרים", שהיה מ"בני היכלא" של הבעש"ט. בשנת 1775 עלה מנחם מנדל בראש קבוצת חסידים לירושלים, שם נפטר ב-1794. ר' מאיר בר' יעקב (1711 - 1781), הוא "הראשון", מייסדה של שושלת פרמישלן, וגם הוא היה מ"בני היכלא" של הבעש"ט. אחרי ר' מאיר שימש ברבנות בנו ר' אהרון אריה, שהיה מתלמידי הבעש"ט. ר' אהרון נפטר בשנת 1813 ובנו ר' מאיר המשיך בכהונה והיה לאדמו"ר, תורתו כונסה בספריו "אור מאיר" ו"מרגניתא דר' מאיר".

הרב האחרון בקהילה היה האדמו"ר משה שטיינברג בנו של הרב שמעיה הלוי שטיינברג.

ב-1910 ישבו בפשמישלאני 2,838 יהודים, כ- 30 אחוזים מן האוכלוסייה. באותה שנה נשרפה העיירה ויותר ממאה בתי יהודים עלו באש. בתקופת הכיבוש הרוסי בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) נשרפה העיירה שוב באש שהבעיר חיל המצב הרוסי. הקוזקים רצחו כמה יהודים, ושדדו מהקהילה רכוש רב. לאחר נסיגת הרוסים הפילה מגיפת כולירה, שפרצה במקום, חללים רבים בקרב היהודים.

ב-1921 ישבו בפשמישלאני 2,050 יהודים, אשר היו 50 אחוזים מכלל אוכלוסיית העיירה.

חרף קשיים כספיים תמך ועד הקהילה ביתומים, בחברת "שפה ברורה" וב"תלמוד תורה". גם חלקת אדמה להרחבת בית העלמין נקנתה, ובשנת 1931 נבנתה משחטת עופות חדשה.

ב-1906 פעל בעיירה בית הספר "תקווה" בהנהלת המורה צבי שרפשטיין וב-1911 הקימה חברת "שפה ברורה", בסיוע ועד הקהילה, בית ספר עברי. בשנים 1911 - 1912 פעל גם מועדון תרבות כללי, ובשנים 1939-1932 בית ספר עברי משלים של "תרבות".

יהודי פשמישלאני עסקו במסחר ובמלאכה. במאה ה-19 נפתחו בעיירה שתי קופות אשראי, האחת לסוחרים והאחרת לבעלי מלאכה. ב-1903 נערכה שם תערוכת מוצרי תעשייה של מפעלים יהודיים בגליציה.

בעיירה היו מפעל מתכת, שהעסיק בעיקר נשים יהודיות, מפעל לבורסקאות ובית חרושת לייצור משחות נעליים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה רפתה הפעילות הכלכלית. יזמים יהודים הקימו במקום משרפת יי"ש, בית חרושת לשמנים, מלבנה ומנסרה, שבהם מצאו יהודים פרנסה. יהודים סחרו גם בתוצרת חקלאית, בעיקר בתבואה, בפשתן ובסלק סוכר.

עם החמרת המצב הכלכלי באמצע שנות העשרים, התארגנו הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים לעזרה הדדית. ב-1925 הוקם איגוד לאשראי וב-1929 קופת גמ"ח.

בבית החרושת ללבנים וקרמיקה של משפחת קירשנר ובמנסרה של משפחת לוסטמן הועסקו מאות חלוצים בשנים 1939-1930.

פעילות ציונית החלה בפשמישלאני כבר בסוף המאה ה-19. ב-1892 נוסדה שם אגודת "תקוות ישראל" ומטרתה הייתה ללמד עברית. ב-1902 הוקם האיגוד הציוני "ציון" שביוזמתו הוקם ב- 1905 בית ספר עברי משלים. ב-1903 נוסד ארגון הנוער "השחר", ב-1905 איגוד נשים ציוניות ובאותה שנה איגוד הנשים "יהודית". ב-1919 נפתח שם סניף של "פועלי ציון". בשנות העשרים אורגנה הכשרת חלוצים במסגרת התאחדות פועלי ציון.

הפעילות הציונית התרחבה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב-1923 כבר היו בפשמישלני סניפי "התאחדות" ו"עזרה", וב-1928 החליטה ההסתדרות הציונית להקים בנין משלה בעיירה, נאספו תרומות למטרה זו והתורם העיקרי היה יהודי אמריקאי יליד פשמישלאני.

ב-1930 הוקמו סניף "המזרחי", וקן "ביתר", לאחר זמן גם "אחווה", "הנוער הציוני" ולבסוף "גורדוניה". צעירים יהודים בני הקהילה השתייכו גם למפלגה הקומוניסטית.

במפקד אוכלוסין של שנת 1931 נמנו בפשמישלאני 2,322 יהודים, %43 מכלל התושבים בעיירה.


תקופת השואה:

אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, הייתה פשמישלאני בתוך הרצועה המזרחית של פולין שנמסרה לשליטת ברית המועצות.

בעת כניסת הצבא האדום לעיירה הולאם רכושם של כמה יהודים עשירים. ותוך זמן קצר הורו הסובייטים על סגירת מוסדות החינוך היהודיים וסניפי המפלגות הציוניות והחיים היהודיים הציבוריים חדלו. הפרנסה נפגעה ויהודים רבים עזבו את העיירה. אך היו גם כאלה שהשתלבו בפקידות השלטון ובמינהל העירוני. כן פתחו השלטונות הסובייטים בית ספר תיכון ביידיש בבנין בו שכנה בעבר הגימנסיה הפולנית.

אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, יצאו יהודים רבים את העיר עם הכוחות הסובייטים הנסוגים.

ב-1 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את פשמישלאני. מוסדות העירייה נתפסו בידי אוקראינים והמשטרה האוקראינית החלה בחטיפת יהודים לעבודות כפייה. ב-8 ביולי פורסם צו המחייב יהודים לשאת סימן מזהה - סרט ועליו מגן דוד. כן הוטלו עליהם הגבלות תנועה והם נדרשו למסור לגרמנים את חפצי הערך ולספק להם כלי בית ורהיטים. חיילים גרמנים ואוקראינים גם שדדו את היהודים בבתיהם.

ב-15 ביולי שרפו הגרמנים, בעזרת אוקראינים, את בתי הכנסת על כל תשמישי הקדושה שבהם, שלושה יהודים הושלכו אל האש וניספו בלהבות. האש התפשטה אל בתי היהודים הסמוכים וכ-40 בתים נשרפו. אוקראינים ופולנים ניצלו את ההזדמנות ושדדו רכוש יהודי.

ביולי 1941 הוקם היודנראט (מועצת יהודים מטעם). על היודנראט היה לספק יהודים לעבודות כפייה ולמלא את דרישות הגרמנים בכל הנוגע לגזרות הכלכליות. לידו פעלה המשטרה היהודית ובראשה שני האחים כהנא.

באוקטובר 1941 הוטלה על היהודים קונטריבוציה ("תרומה", למעשה קנס כספי, או כופר נפש), של מליון רובל. וב-5 באוקטובר נדרשו כל הגברים בני 60-18 להתייצב בחצר הגמנסיה העברית ולהרשם לעבודה. על אי התייצבות חל עונש מוות. בין הנאספים נערכה סלקציה (מיון) וקצת מבעלי המלאכה שוחררו. האחרים כ-450 איש הובלו ברגל ליער קרוסיינקו (KROSIENKO) ושם נרצחו.

בסוף 1941 ובראשית 1942 נלקחו קבוצות יהודים למחנות העבודה קורוביצה (KUROWICE), יאקטורוב (JACHTOROW), הרמאנוב (HERMANOW), ויניקי (WINNIKI), אוסטרוב (OSTROW), סאסוב (SASOW) ופלוחוב (PLOHOW). רובם גוועו שם בעבודה מפרכת, ברעב ומחלות ובגלל השמדה שיטתית.

בדצמבר 1941 נדרשו היהודים למסור לגרמנים את בגדי הפרווה, ובחורף 1942-1941 מתו רבים מקור, מרעב וממחלת טיפוס הבהרות. היודנראט הקים מטבח צבורי ובית חולים יהודי.

במאי 1942 פרצו חיילים גרמנים לבית החולים היהודי ורצחו כמה עשרות חולים.

ב-28 ביולי, במשך חודש ספטמבר וב-6 בנובמבר 1942 נערכו אקציות בפשמישלאני ומאות יהודים שולחו למחנה ההשמדה בלזץ.

באוקטובר 1942 החל ריכוז היהודים בגיטו, ובנובמבר הובאו לשם גם יהודים מהסביבה. הצפיפות הייתה גדולה והיה גם מחסור במים. ב-5 בדצמבר 1942 נערכה אקציה בגיטו וכ-3,000 יהודים הובלו לתחנת הרכבת, שם, אחרי סלקציה, חזרו בעלי מקצועות חיוניים לגרמנים לגיטו והאחרים שולחו למחנה ההשמדה בל'זץ.

שטח הגיטו צומצם והוקמה במקום שלוחה של מחנה העבודה קורוביצה. בשלוחה רוכזו כל העובדים שהיו חיוניים למשק הגרמני.

במשך חורף 1943-1942 עסקו היהודים בגיטו בבניית מקומות מסתור מפני האקציות הבאות. אבל ב-22 במאי 1943 הייתה האקציה האחרונה לחיסול הגיטו והיא נמשכה שבוע ימים מפני שהגרמנים חיפשו אחר כל המסתתרים. שרידי הקהילה נרצחו בידי הגרמנים, קצתם בשטח הגיטו והאחרים ביער סמוך. 70 יהודים הושארו לניקוי הגיטו ולאיסוף רכוש שעדיין נותר שם. גם הם נרצחו כעבור זמן קצר ופשמישלאני הוכרזה "יודנריין" (נקייה מיהודים).

ב-28 ביוני 1943 רצחו הגרמנים גם את רוב כלואי מחנה העבודה שבמקום וחלק מהם העבירו למחנה קורוביצה.

ידועים מקרים רבים שבהם נאבקו יהודי פשמישלאני על חייהם; כמו הבריחה המאורגנת של המוצאים להורג בבורות ביאכטורוב בהנהגת ל' שמידר, הבריחה הצילה חיי אחדים; או התארגנות שיטתית של נשים יהודיות להצלת ילדיהן, כדוגמת מלכה ברנדווין. כך גם אותם יהודים שהצליחו להמלט מן הגיטו ליערות שבאזור, מהם יצרו קשר עם לוחמים פולנים ובהיותם חמושים סייעו להם בהגנה על כפרים פולניים בפני כנופיות של אוקראינים לאומניים. ומהם התארגנו ללחימה פרטיזנית בגרמנים.

יהודים מבין המסתתרים ביערות נרצחו בידי חיילים גרמנים ובידי אוקראינים לאומניים.

יזכרו לטוב אוקראינים ופולנים שהצילו יהודים תוך סיכון חייהם ורכושם. נמנה עמהם הכומר היווני-הקאתולי קאוץ' (KAUCZ) שהציל יהודים על ידי מתן תעודות לידה מזוייפות, ועל כך הוצא להורג בידי הגרמנים. ואנה ריבאק (ANNA RYBAK), שהצילה מניין יהודים וביניהם משה קירשנר שעלה אחר כך לישראל.


פשמילאני שוחררה ביום 20 ביולי 1944. כמה עשרות משרידי הקהילה חזרו אליה, אך עזבו במהרה ועלו לארץ ישראל או היגרו לארצות שמעבר לים.

הורודנקה GORODENKA

(בפולנית HORODENKA)


עיר במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, בעבר סטניסלבוב STANISLAWOW), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים מעטים ישבו בהורודנקה כבר במחצית השנייה של המאה ה-16. במהלך המאה ה-17 גדל מספרם, וב-1743 העניק להם בעל-העיר, הגראף פוטוצקי, זכות לשבת בעיר ולעסוק במלאכה ובמסחר.

בתחילת המאה ה-18 היתה בהורודנקה קהילה יהודית מאורגנת ואליה היו מסונפים 14 ישובים כפריים שבסביבה, יחד כ-1,050 יהודים.

באמצע המאה ה-18 היתה הורודנקה לזמן מה מרכז של חסידי שבתאי צבי ושל התנועה הפרנקיסטית, אך מרבית הקהילה נהתה אחרי החסידות. ר' נחמן מהורודנקה היה מתלמידי הבעש"ט. בנו, ר' שמחה, נשא לאשה את נכדת הבעש"ט, והוליד את ר' נחמן מברסלב.

ב-1765 ישבו בעיר 923 יהודים. מספר יהודי הורודנקה עלה אחרי סיפוח האזור לאוסטריה בחלוקתה הראשונה של פולין (1772).

ב-1885 נשרף בית הכנסת הגדול, וב-1887 הוחל בבנייתו מחדש. כן היו בעיר בית מדרש ובתי כנסת לחסידי צ'ורטקוב, ויז'ניץ וקוסוב. בסוף המאה ה-19 ישבו בהורודנקה כ-4,340 יהודים שהיו כ-%40 מכלל-האוכלוסיה. שבעה מבין 18 חברי מועצת העיר היו יהודים.

ב-1898 הוקם בהורודנקה בית-ספר לנערים מקרן הבארון הירש, ופעל עד מלחמת העולם הראשונה, ילדי הקהילה למדו גם בבתי הספר הממלכתיים וב-1907 נפתח בית ספר העברי.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נכבשה העיר בידי הרוסים (ב-1916). הרוסים העלו באש בתים רבים ותשעה יהודים הועמדו לדין והוצאו להורג באשמת ריגול.


יהודי הורודנקה עסקו במסחר בתוצרת חקלאית ובעיבודה, רבים היו בעלי מלאכה. במחצית השנייה של המאה ה-19 היו בבעלותם טחנות-קמח, משרפות-אשלג, משרפות-יי"ש, מבשלת הבירה, בתי מלאכה לאריגה ובתי חרושת קטנים לייצור סבון.

כבר במחצית המאה ה-18 השתתפו סוחרי הורודנקה בירידים בינלאומיים. אך עיקר המסחר התנהל ביום השוק השבועי (יום שלישי בשבוע) בהורודנקה עצמה.

במאה ה-19 היו בין יהודי הורודנקה גם סוחרי-בהמות וסוחרי טבק, יהודים עסקו בגידול דגים בבריכות ובייצואם.

בראשית המאה ה-20 רבו בעיר חנויות מכולת יהודיות, בתי מסחר לעורות ולנעליים, חנויות לאריגים, דברי-הלבשה וחומרי בניין. כן התפתחו מסעדות, מסבאות ובתי-מלון יהודים, שהיו קשורים בארוח חסידים שבאו לחצרות האדמו"רים בהורודנקה. עגלונים יהודים חלשו על הסעות והובלות בין העיר לסביבתה.

יהודים עסקו גם בהלוואת כספים לאיכרי הסביבה. בעלי המלאכה היהודים הקימו ארגון משלהם; היו ביניהם חייטים, תפרים, נגרים, פרוונים, פחחים ושענים. ב-1907 הקים יהודי בית- חרושת לרעפים, וכמה בנקים של יהודים פעלו בעיר.

מלחמת-העולם הראשונה פגעה קשה בכלכלת היהודים. ב-1920 התפקדו בקהילה היהודית 200 אלמנות ו-220 יתומים, שקיבלו סיוע מהקהילה. בסוף שנות ה-20 החלה פעילות מחודשת במסחר ובמלאכה. בבעלות יהודית היו עסקי עצים וברזל, טחנות קמח בעיר ובסביבה. הסוחרים עמדו בפני תחרות קשה עם מתחריהם הפולנים ועם הקואופרטיבים האוקראינים שהוקמו. ב-1928 הוקם איגוד סוחרים יהודים, ארגון בעלי המלאכה הצטרף ל "יד חרוצים", קופה לגמילות חסדים ואגודות עזר כמו "ביקור חולים", "לינת צדק" ו"עזרה".

בשנות ה-30, בעקבות המשבר הכלכלי, גברה המצוקה בקרב יהודי הורודנקה. ב-1936 נסגר בפקודת השלטונות הקואופרטיב היהודי לייצור מוצרי-חלב.


משנות ה-90 של המאה ה-19 החלה בהורודנקה פעילות ציונית. ב-1897 נוסדה בעיר אגודת "בני ציון", וב-1910 - ארגון של "צעירי ציון". בפולין אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקם ב- 1923 סניף של "התאחדות". ואחר כך סניפי רוב המפלגות הציוניות וסניף ויצ"ו.

ב-1924 היו הציונים רוב בבחירות לועד הקהילה. ב-1928 קם סניף של אגודת ישראל הבלתי ציונית ותנועת ה"בונד" פעלה בעיר. בין תנועות הנוער הציוניות היו: "השומר", "החלוץ", "גורדוניה", "איחודיה", "הנוער הציוני", "בית"ר" ו"השומר הצעיר". כן פעלו מועדוני ספורט של "מכבי" ו"הפועל".

ב-1920 עלו ראשוני החלוצים מהורודנקה לארץ-ישראל.


ב-1931 ישבו בהורודנקה כ-3,256 יהודים. וערב מלחמת העולם השנייה נימנו שם כ-3,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, והורודנקה בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

כבר בספטמבר 1939 באו להורודנקה פליטים מפולין הכבושה בידי הנאצים ונקלטו בקהילה.

עם כניסת הסובייטים להורודנקה הופסקה כל פעילות פוליטים, ציונית וקהילתית. טחנות- קמח ומפעלים יהודים הולאמו, והמסחר הקמעוני צומצם. בעלי-המלאכה נאלצו להתארגן בקואופרטיבים.

בחורף 1940-1939 היתה הורודנקה אחד המוקדים לפעילות מחתרתית של תנועות נוער ציוניות בגליציה המזרחית, שמטרתן היתה לעלות לארץ ישראל. אחדים מבין הפעילים נאסרו בידי הסובייטים והוגלו לברית המועצות.

ב-2 ביולי 1941 נכנסו לאזור יחידות של צבא הונגריה, שהייתה בת בריתם של הגרמנים. בחסותם תקפו האוקראינים את יהודי הורודנקה, הרגו בהם ושדדו את רכושם. מועצת העיר האוקראינית גזרה על היהודים לענוד טלאי צהוב, הגבילה את תנועתם ברחובות העיר והטילה עליהם חובת עבודות-כפייה. באותה עת שהו בהורודנקה גם פליטים יהודים מהונגריה, ויהודי הורודנקה סייעו להם במזון ובלבוש.

בספטמבר 1941 עברה העיר לידי הגרמנים. היהודים חוייבו למסור לידי הגרמנים כסף, תכשיטים ודברי ערך, בני 14 עד 60 נלקחו לעבודות כפייה.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בגיטו בתחומי העיר, הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) שפעל לטובת היהודים.

ב-5-4 בדצמבר 1941 הייתה האקציה (פעולת חיסול) הראשונה. אחרי "סלקציה" (מיון) הוסעו כ-2,500 יהודים "בלתי-מועילים" אל מחוץ לעיר ונורו במכונות ירייה לתוך בורות גדולים שהוכנו מראש.

בתחילת 1942 הועברו לגיטו הורודנקה יהודים מכפרי הסביבה. הרעב והמגפות הפילו קורבנות בגיטו.

ב-13 באפריל 1942 פשטו על הגיטו אנשי הגסטפו ושוטרי המליציה האוקראינית. ופתחו באקציה שנייה. כ-60 יהודים נרצחו בבית העלמין המקומי, כ-1,400 נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). במאי יוני 1942 נתפסו מדי פעם עשרות יהודים והועברו לגיטו בעיר קולומיאה (KOLOMYJA) שם היה גורלם כגורל יהודי המקום.

ביולי 1942 החל החיסול הסופי של גיטו הורודנקה; יהודים נרצחו בעיר או שולחו לגיטאות שבסביבה. קבוצת יהודים מצאה מקלט זמני בעיירה טלוסטה (TLUSTA) הסמוכה.

בין 6 ל-9 בספטמבר חוסל גיטו הורודנקה כליל. היהודים נתפסו ורוכזו במחסן תבואה סמוך לתחנת הרכבת, הכשירים לעבודה הובלו למחנה העבודה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב, והשאר למחנה ההשמדה בלז'ץ. מעטים ברחו ליערות הסביבה והשיגו נשק להגנתם, אחדים מהם הצטרפו לפרטיזנים ואחדים היו בקשר עם איכרים פולנים באזור, שסבלו כמותם מתקיפות של אוקראינים לאומנים. כ-40 יהודים הצליחו להימלט אל מעבר לגבול רומניה. היהודים שנמצאו במחנות עבודה בסביבות הורודנקה הועסקו בסלילת כבישים ובניית גשרים. במחנה שבכפר ליסובצה (LISOWCE) נשארו בחיים כמה מיהודי הורודנקה עד לשחרורם בידי הצבא הסובייטי במרץ 1944.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1996 היו בעיר פחות מ-10 יהודים.
בעיר אין קהילה ולא מתנהלת שום פעילות יהודית. בית הכנסת הגדול שימש כמרכז ספורט. בית העלמין מוזנח ומידי פעם רועות בו פרות. במקום יש קבר אחים ולידו אנדרטה.

בעלז / בלז
Belz


עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בגליציה המזרחית , פולין.

יהודים ישבו בבלז ב-1413. במאה ה-16 הייתה שם קהילה מאורגנת ולה בית כנסת של עץ.

בתחילת המאה ה-19 חיו בבלז כ-460 יהודים, שהיו כ-20 אחוזים מכלל התושבים. ב-1817 כיהן כרב העיר שלום בן אליעזר רוקח, מייסד חסידות בלז, ולחצרו נהרו יהודים מכל הסביבה. בסוף המאה ה-19 חיו בבלז כ-2,900 יהודים, שהיו כ-60 אחוזים מאוכלוסיית העיר. ב-1843 נחנך בעיר בית-הכנסת הגדול. מ-1855 כיהן האדמו"ר יהושע, צעיר בניו של הרב שלום. בימיו התפשטה החסידות בכל ערי גליציה המזרחית. בנו, ר' יששכר בר, יצא נגד הציונות והציונים, אך בנו של ר' יששכר, ר' אהרון בר, עלה לארץ ישראל ב-1944 והקים את מרכז חסידות בלז בישראל.

באמצע המאה ה-17 עסקו יהודי בלז בסחר בעורות, בדבש, בבדים ובתבלינים. יהודים היו חוכרי הכנסות האוצר והכנסות העיר, חוכרי מבשלת הבירה ומשרפת היי"ש. כן עסקו יהודי בלז במלאכה. במאה ה-18 עד המאה העשרים עסקו מרבית יהודי העיר בסחר זעיר, ברוכלות ובמלאכה. במאה ה-20 היתה פרנסתם של יהודים רבים קשורה בחצר האדמו"ר.

משנות ה-1930, בשל המשבר הכלכלי בפולין, נפתחו חנויות קואופרטיביות של פולנים ושל אוקראינים, והסוחרים היהודים התקשו להתחרות בהן. הקהילה הקימה קופת גמילות חסדים להלוואות לסוחרים הנזקקים. קופת "יד חרוצים" תמכה בנזקקים שבין בעלי המלאכה.

ראשוני הציונים בבלז פעלו כמעט במחתרת מתחילת המאה ה-20. בהשפעת חצר האדמו"ר התנכלו להם השלטונות. ב-1910 הקימו ציוני בלז ספרייה בשם "אולם קריאה יהודי" ושם התנהלה פעולתם.

עם התפתחות התנועה הציונית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, פעלו בבלז "התאחדות פועלי ציון", "הציונים הכלליים", "המזרחי" והציונים הרביזיוניסטים. ב-1924 הוקם סניף "עזרא". כן קמו ארגוני הנוער "אחווה", "גורדוניה" ו"הנוער הציוני". ב-1934 התקיימו בבלז שני קיבוצי-הכשרה. בעיר אורגנו אספות פומביות, שעורי עברית ונפתחה ספרייה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבלז כ-2,500 יהודים.

תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) עברו בבלז אלפי פליטים יהודים שברחו מפולין הכבושה בידי הגרמנים. הקהילה סיפקה להם קורת-גג ומזון. כשנסוג הצבא הפולני מבלז, התארגנו בני הנוער היהודים להגנה עצמית מפני התקפות של אוקראינים אנטישמיים.

בעקבות ההסכם עם גרמניה, לפיו נמסרו האזורים המזרחיים של פולין לשליטת ברית המועצות, נכנסו הסובייטים לעיירה ב-22 בספטמבר 1939, וחיל-החלוץ הגרמני שהיה בה, נסוג. אך משנקבע הגבול בין שטחי הכיבוש הגרמניים לסובייטים נכללה בלז בצד הגרמני. עם הצבא הסובייטי הנסוג נמלטו מהעיר כמעט כל תושביה היהודים אל השטח הרוסי. בבלז נותרו כ-30 יהודים.

ב-10 באוקטובר 1939 נכנסו הגרמנים לבלז. התושבים האוקראינים ואיכרי הסביבה שדדו את הרכוש היהודי הנטוש, והעלו את בית הכנסת העתיק באש. היהודים נצטוו לענוד סימן זהוי והועבדו בעבודות כפייה ובשרותים.

במרס 1941 היו בבלז 113 יהודים. ככל הנראה הקימו הגרמנים בבלז מחנה עבודה והחלו לרכז במקום יהודים ממקומות אחרים. בסוף מאי 1942 היו שם כ-1,540 יהודים, רובם עבדו לצרכי הגרמנים בחוות החקלאיות הסמוכות ובכריתת עצי יער.

ב-2 ביוני 1942, הובילו הגרמנים כ-1,000 מיהודי-בלז, ברגל, מהלך 50 ק"מ להרובישוב (Hrubieszow) ועד 10 ביוני שילחו את כולם למחנה ההשמדה בסוביבור. בספטמבר 1942 העבירו את היהודים הנותרים לגטו הרובישוב וגורלם היה כגורל יהודי המקום.

בתום המלחמה שבו לעיר כ-220 יהודים. רובם מאלו שנמלטו לרוסיה בפרוץ המלחמה ומיעוטם - שהסתתרו ביערות ובכפרי הסביבה. ב-1970 היה ישוב יהודי קטן במקום, ובית כנסת יחיד.

סאמבור SAMBOR

עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב-אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


סאמבור נוסדה ב-1387 כעיר מלכותית. יהודים תועדו באיזור במאה ה-15 כסוחרי מלח וחוכרי מסים. באמצע המאה ה-16 נאסרה ישיבתם בעיר הם העתיקו את מגוריהם לאחד מפרבריה. באמצע המאה ה-17, בלחץ העירונים ניסתה העירייה להרחיקם גם משם; ובסופו של דבר הותרה ישיבתם תמורת תשלום פיצויים, בערבות הקהילה היהודית בפשמישל (PRZEMYSL). ב-1725 הכירו השלטונות בקהילה היהודית בסאמבור וכעבור ארבעים שנה נחנך בעיר בית כנסת מפואר, שעמד על תילו עד השואה. באותה עת ישבו בעיר כ-500 יהודים.

בסוף המאה ה-19 היו בקהילה היהודית, החסידית ברובה, כ-3,000 נפש (%48 מכלל האוכלוסיה), ויותר מ-4,000 ב-1921

רוב יהודי סאמבור עסקו במלאכה ובמסחר קמעוני, מעטים סחרו בסיטונות בעצים ובתבואה. בסוף המאה ה-18 פעל בעיר דפוס שהתמחה בהדפסת לוחות-שנה.

בתחילת המאה ה-20 כיהן כראש העיר היהודי ד"ר שטאיירמן, באותו הזמן נוסד בית-ספר למסחר ליהודים, שזכה להכרה רשמית. בין שתי מלחמות-העולם פעלו בעיר בית ספר עברי של "תרבות" ובית ספר "בית יעקב". באותה תקופה פעלו שם גם סניפי רוב המפלגות הציוניות.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסאמבור כ-8,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה סאמבור ככל שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות. פעילות קהילתית ופוליטית נאסרה, פרט לתפילה בציבור. בקיץ 1940 גורשו מאות יהודים לפנים רוסיה.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) התגייסו צעירים יהודים לצבא האדום. העיר נכבשה בידי הגרמנים ב-1 ביולי 1941 ובו ביום רצחו אוקראינים לאומניים כמאה יהודים.

בחודשי החורף נלקחו גברים יהודים לעבודות כפייה בסלילת כבישים. במארס 1942 הוקם בפרבר היהודים גיטו פתוח, והועברו אליו גם יהודי הסביבה. בראש היודנראט (מועצת יהודים מטעם) הועמד ד"ר שנייטשר. בארבע אקציות (פעולות חיסול) בחדשים אוגוסט- אוקטובר הועברו רוב יהודי הגיטו למחנה ההשמדה בלז'ץ. כמאה זקנים נרצחו במקום. קבוצה קטנה נשלחה למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב. קבוצת צעירים, בהנהגת ארטור סאנדאור, השיגה נשק והתחילה באימונים בבית-העלמין. ב-14 במארס 1943 אספו הגרמנים את שארית הקהילה בבית-העלמין ורצחו 900 יהודים, ביניהם ילדים שרוכזו ונורו לעיני אמהותיהם. כעבור חודשיים נרצחו 1,200 יהודים ביער סמוך. בקיץ 1944 נתגלו בעיר וסביבתה עוד 165 יהודים ונרצחו במקום. כששוחררה העיר בידי הצבא האדום באוגוסט 1944 נותרו בחיים רק יהודים ספורים.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בתחילת שנות ה-2000 נותרו במקום פחות מ- 10 יהודים. במקום לא התקיימה קהילה ולא הייתה פעילות יהודית. בית העלמין מוזנח ואינו מתוחזק מצד הרשויות. בשנת 1992 הוקמה במקום גדר ואנדרטה לנרצחי השואה. יהודי מקומי בשם אלימלך שוחט, בשיתוף הפזורה האוקראינית הגדולה בקנדה הכוללת יהודים שמוצאם מהעיר, שיתפו פעולה בשיקום בית העלמין.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי גליציה המזרחית, אוקראינה
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

גראבובייץ
גראבובייץ GRABOWIEC


כפר במחוז איוואנו פרנקובסק (בעבר סטניסלבוב), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים משלמי מס גולגולת ישבו בגראבובייץ מסוף המאה ה-16.

ב-1921 חיו בגראבובייץ 105 יהודים בתוך 1,536 תושבי-המקום. כשאר התושבים עסקו גם היהודים בחקלאות.

ב-1939 היה במקום קיבוץ הכשרה לעלייה של "גורדוניה".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בגראבובייץ כ-100 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, וגראבובייץ בתוכם, לשליטת ברית המועצות. גראבובייץ נכבש בידי הגרמנים אחרי מתקפתם על ברית המועצות, שנפתחה ב-22 ביוני 1941.

אין ידיעות ברורות על קורות יהודי גראבובייץ תחת הכיבוש הגרמני, אך ידוע שבאוקטובר 1942 שולחו יהודי גראבובייץ, ככל יהודי הקהילות הקטנות באזור, לעיר המחוז סטאניסלבוב ושם היה גורלם כגורל יהודי העיר והסביבה. מקצתם נורו ב"טחנת רודולף" בעיר, ומקצתם שולחו למחנה-ההשמדה בבלז'ץ.

אוריצ'

Urycz

A village in the Ivano Frankovsk region, formerly called Stanislawow, in western Ukraine. Until the second world was in eastern Galicia, Poland.


Jews were first documented in Urycz in 1890, when Rabbi Dov Ber Appleman served as rabbi of the community. In 1921, there were 151 Jews in Urycz, out of a population of 1219.

In 1925 a branch of Ezra was opened, and in 1934, a Hapoel sports club operated, under the aegis of the Poalei Zion confederation. In 1937, a branch of the Hashomer Hazair was established.

At the end of the 19th century, oil wells were discovered in the neighborhood of the village, and 41 local Jews worked there.


On the eve of the Second World War about 150 Jews lived in Urycz.


The Holocaust Period

After the outbreak of the Second World War (September 1, 1939) and following the agreement between Germany and the Soviet Union, Urycz was in the region that came under Soviet rule. The Germans occupied the region after their attack on the Soviet Union which commenced on June 22, 1941 and the Soviets retreated after a few days.

We do not have any clear information on the fate of the Jews of Urycz after the German occupation. The Jewish community was exterminated in 1942, either near the village by the Germans and the Ukrainian police, or in one of the nearby towns (Stryi or Bolechow) where the Jews were concentrated for extermination.

דולינה
דולינה DOLINA


עיירה במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, בעבר נקראה עיר המחוז בשם סטאניסלאבוב), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בדולינה מ-1472, ב-1638 קיבלו כתב זכויות מהמלך, שהתיר להם לסחור, להקים בית-כנסת ולקיים בית-עלמין.

אחרי חלוקת פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) הוטלו על יהודי דולינה הגבלות ומסים כבדים. עם מתן שוויון זכויות ליהודי גליציה (1848), שופר מצבם הכלכלי. בסוף המאה ה- 19 חיו בדולינה כ-2,650 יהודים והיו כ-%30 מתושבי העיר.

רוב יהודי דולינה היו חסידים, ב-1873 נקבעה שם חצרו של האדמו"ר מז'ידאצ'וב (ZIDACZOW) ובתחילת המאה ה-20 הצטרפה החצר לשושלת סאנץ' (SACZ).


בתחילת המאה ה-20 התפרנסו רבים מיהודי דולינה ממכרות-המלח שבסביבה. והיו ביניהם רוכלים, סוחרים, מוזגים, עגלונים, בעלי מלאכה, סבלים ופועלים שכירים.

במהלך מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914), כאשר עברה העיר פעמים רבות מיד ליד, נסגרו רוב המפעלים ואזלו מקורות-הפרנסה.


בסוף המאה ה-19 החלה בדולינה פעילות ציונית. הוקמה אגודת "חובבי שפת עבר". ב-1898 הוקם ארגון "בני-ציון", וב-1908 הוקם סניף "מפלגת פועלי-ציון". כן הוקם בית-ספר עברי משלים מיסודה של "שפה ברורה" ומועדון ויצ"ו. זמן מה פעל במקום איגוד ספורט "מכבי". ב-1918 הוקם ארגון ציוני "האור" וממנו התפתחו "המזרחי", "הפועל המזרחי" ו"השומר הדתי". ב-1919 הוקם "השומר הצעיר". ב-1923 התארגנו סניף ה"התאחדות", ארגון "עזרה", וב-1931 הקימו הציונים הרדיקליים את קן "השחר". כמה מבני-הנוער היהודי השתתפו בפעולות המפלגה הקומוניסטית.


ב-1931 חיו בדולינה כ-2,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם הגרמני הסובייטי עברה גליציה המזרחית לשליטת ברית המועצות. אחרי מתקפת הגרמנים על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, נכבשה דולינה בידי צבאות הונגריה (אז בת ברית של גרמניה הנאצית) ב-2 ביולי 1941, וכעבור כמה שבועות הועברה לידי הגרמנים.

בראשית אוגוסט ירו הגרמנים בקבוצה של יהודי דולינה. אחר כך הוקם בדולינה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ונדרש מיד למסור לגרמנים קבוצות יהודים לעבודות פרך. כן נדרש היודנראט למסור לגרמנים כסף, מצרכי-מזון, רהיטים וחפצי ערך.

בינואר 1942 נערך מצוד אחר גברים יהודים נוספים לעבודות כפייה. היהודים שנחטפו ברחובות הוסעו לסטרי (STRYJ) ומשם לאיזור הקרפטים, במהלך עבודתם שם ניספו רובם ככולם בקור וברעב.

במאי 1942 נרצחו בבית העלמין בדולינה כ-300 יהודים.

בקיץ 1942 הובאו לדולינה יהודים רבים מעיירות הסביבה, ומספר היהודים גדל ל-4,000. ב- 31-30 ביולי 1942 (לפי גירסה אחרת ב-3 באוגוסט 1942) נערכה אקציה (פעולת חיסול); היהודים רוכזו בשוק העירוני, משם הובאו לבית-העלמין ונורו לתוך בורות שהוכנו מראש. יהודים שנתגלו במחבואיהם נורו במקום.

באקציה זו נרצחו כ-3,000 יהודים, ביניהם חברי היודנראט. בשעת-האקציה בחרו הגרמנים קבוצת גברים צעירים וחזקים, ושלחו אותם למחנה-העבודה בווישקוב (WISZKOW, ליד גבול הונגריה).

יהודים אחדים מדולינה פעלו ב"קבוצת באבי" (על שמו של המפקד האוקראיני). הקבוצה הצטרפה ב-1943-1942 לפרטיזנים סובייטים, שהוצנחו ביערות ואירגנו פעולות חבלה בכוחות הגרמניים.


שרידי היהודים שחזרו לדולינה אחרי המלחמה (1945) מצאו את העיר חרבה, ואת בית-העלמין הרוס. ליד קברי-אחים של הנרצחים היהודים נקברו גם 40 נוצרים שנורו בידי הגרמנים על שעזרו ליהודים.

סאסוב
סאסוב SASOV

(בפולנית SASOW)

עיירה במחוז לבוב (LVOV) מערב אוקראינה. לפני מלחמת העולם השנייה במחוז טרנופול, גליציה המזרחית, פולין.


סאסוב נוסדה ב-1615, והוענק לה שלטון עצמי וכתב-זכויות ליבראלי לתושביה. בראשית המאה ה-18 אושר חופש המסחר גם לתושביה היהודים; מוסדות הקהילה קיבלו פטור ממסים. היהודים היו בין ראשוני תושבי סאסוב. בבית העלמין המקומי עמדו עד מלחמת העולם השנייה מצבות מימי גזרות ת"ח ות"ט (1648). ב-1726 ההוענקו זכויות נוספות ליהודים. ב-1764 ישבו בעיר 225 יהודים.

ב-1880 חיו בסאסוב 1,906 יהודים שהיו כ-%58 מכלל התושבים. באותה שנה נבנה בעיר בית כנסת חדש ומפואר. קהילת סאסוב נודעה באדמו"ריה, ביניהם ר' משה-לייב מאופאטוב שהיה גדול בתורה, עסק בפדיון שבויים ובעזרה לעניים. דמותו הונצחה בסיפורו של י"ל פרץ "הצדיק מנמירוב". בשל אופייה החסידי של קהילת סאסוב קבלו הילדים חינוך מסורתי בלבד. מעטים רכשו השכלה חילונית בזלוצ'וב הסמוכה. ב-1901 נוסד בסאסוב בית ספר מיסודו של הברון הירש, ובו למדו נוסף ללימודים הכלליים גם נגרות וחרטות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ירד מספר היהודים בסאסוב וב-1921 נימנו שם 1,096 יהודים שהיו כ-%35 מכלל האוכלוסייה.

ב-1926 חזרה סאסוב להיות מרכז של חסידים ור' שלום טויב, שכיהן כרב הקהילה, נודע כעושה נסים והיו לו מעריצים גם בין הנוצרים.

באמצע המאה ה-18 הוקמו בסאסוב בית מלאכה לבורסקאות, בית חרושת לנייר ובית חרושת לחרסינה. היהודים התפרנסו ממסחר וקצתם עסקו במלאכה ואחרי הקמת בתי החרושת מצאו בהם רבים את פרנסתם. כמו-כן התפרנסו היהודים כפקידים, עגלונים וספקי חומרי גלם. בעלי מלאכה יהודים עסקו בייצור ביתי של מסרקים, בייצור נרות חלב ואחדים ייצרו שופרות. יהודי סאסוב נודעו כרוקמי פרוכות ועטרות לטליתות ותוצרתם שווקה לוארשה, ברלין וניו- יורק. ב-1904 היו בסאסוב 18 בתי מלאכה כאלה שהעסיקו כ-150 איש. בתקופות שאדמו"רים ישבו ישיבת קבע בסאסוב התפרנסו היהודים גם מפונדקאות ומלונאות.

ב-1912 התיישב בסאסוב הרופא הראשון, יהודי מתבולל. אחרי מלחמת העולם הראשונה עלה באש בית החרושת לנייר ולא שוקם עוד, לפיכך נשארו הרקמה האמנותית וייצור שופרות ונרות חלב מקורות פרנסה עיקריים. נוסף על תשמישי קדושה ייצרו גם חפצי אמנות אחרים שהופצו ברחבי פולין ויוצאו לארצות חוץ.

ב-1906 נוסדה בסאסוב מפלגת פועלי ציון. ב-1910 קם ארגון נוער "יוגנד" ולידו ספרייה וחוג לדרמה. אחרי מלחמת העולם הראשונה קם איגוד ה"התחיה", ובו היה סניף הציונים הכלליים. ליד מפלגת פועלי ציון פעל איגוד להפצת תרבות על-שם י"ל פרץ ובו ספרייה צבורית וחוג לדרמה. בסוף שנות ה-20 הצטרפו כמה מחברי איגוד זה למפלגה הקומוניסטית. כן פעל במקום סניף המזרחי וחברות ויצ"ו עסקו בפעולות סעד.

ב-1931 חיו בסאסוב 1,201 יהודים שהיו כ-%30 מכלל האוכלוסייה. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בעיר כ-1,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, וסאסוב בתוכם, לשליטת ברית המועצות. במחצית השנייה של ספטמבר נכנסו הסובייטים לסאסוב. כניסתם סיכלה מזימה של אוקראינים לאומניים לפרוע ביהודים. בתקופת שלטונם הולאמו עסקים ובתי חרושת, חוסל המסחר הפרטי והופסקה פעילות קהילתית ופוליטית.

ב-22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות וב-2 ביולי נכבשה סאסוב בידי הגרמנים. אוקראינים לאומניים, שלקחו לידיהם את השליטה בעיירה, אילצו את היהודים לבנות שער נצחון לגרמנים. במהלך העבודה פגעו ביהודים ורצחו אחדים.

ב-15 ביולי אסרו הגרמנים 22 מנכבדי הקהילה באשמת קומוניזם, לפי רשימה שנמסרה להם בידי הכומר האוקראיני ומנהיגי הלאומניים. 22 היהודים הובלו ליער ונרצחו.

כבר בימים הראשונים לכיבוש נצטוו היהודים לענוד סרט שרוול ועליו מגן דוד. בתחילת אוגוסט נדרשה הקהילה לשלם סכום כסף גדול לגרמנים. בסוף אוגוסט או בראשית ספטמבר פרעו כנופיות מקומיות ביהודים, פגעו ברכוש ובנפש ורצחו רבים מהפליטים היהודים שהגיעו לסאסוב מכפרי הסביבה.

בסתו 1941 נחטפו יהודים למחנה עבודה. רבים מהם מתו בגלל העבודה המפרכת, הרעב והמחלות. באביב ובקיץ הועסקו יהודי סאסוב בעבודות כפייה בחוות הסביבה.

בערב ראש השנה תש"ג (ספטמבר 1942) נערכה אקציה (פעולת חיסול) בסאסוב. כ-100 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC), זקנים וחולים נורו במקום. ככל הנראה הייתה אקציה נוספת כעבור שלושה שבועות ובסאסוב נותרו כ-400 יהודים. בימים 30-25 בנובמבר 1942 הם גורשו לגיטו זלוצ'וב (ZLOCZOW) והקהילה היהודית בסאסוב חדלה להתקיים.

ביוני 1943 חוסל מחנה העבודה, שהוקם בסאסוב במאי 1942, ואסיריו נורו במקום. מחנה שני, שהוקם בדצמבר 1942, חוסל ביולי 1943.

ביערות הסביבה הסתתרו כמה עשרות יהודים פליטי סאסוב והמחנות. כששוחררה סאסוב ב- 19 ביולי 1944 בידי הצבא האדום. שבו לעיירה רק 25 יהודים מתושביה.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1998 לא היו בעיר תושבים יהודים.
בית העלמין היהודי לא מטופל ולא נעול. בשנת 1996 הוקמו בו גדר ונבנו שערים. כמו כן, חודשו האוהלים על מצבות הצדיקים בעזרת תרומות ויוזמות מחוץ לארץ. במקום יש קבר אחים לא מסומן שנמצא בחזקת העיריה. במקום ניתן לראות חבורות של עדרי בקר מסתובבות באופן חופשי.

גבוז'דז'ייץ
גבוז'דז'ייץ GWOZDZIEC

עיירה במחוז איוואנו פרנקובסק (בעבר נקראה עיר המחוז סטניסלבוב) מערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


גבוז'דז'ייץ שוכנת בעמק לרגלי הרי הקרפטים ולחוף הנחל צ'ורנובה. סמוכה (כ-20 ק"מ) לעיר קולומיאה. דרך המלך האזורית חוצה אותה ותחנת רכבת מצוייה בקצה העיירה. האזור הוא מקום האדמות החקלאיות הפוריות של מערב אוקראינה.

יהודים ישבו בגבוז'דז'ייץ במאה ה-16 ובראשית המאה ה-17 הקימו שם קהילה. ב-1640 נבנה בעיירה בית כנסת של עץ, שנודע בארכיטקטורה המפוארת שלו. ציורי הקיר וציורים על תקרתו הכפולה של בית הכנסת היו מעשה ידי הצייר היהודי ישראל ליסיצקי.

540 יהודים, שישבו בגבוז'דז'ייץ ב-מחצית השנייה של המאה ה-18, היו כ-%60 מכלל אוכלוסייתה. והיו מסופחים לקהילה עוד 126 יהודים שישבו בכפרי הסביבה; וכן יהודי קולצ'קובצה (KULACZKOWCE), סטארי גבוז'דז'ייץ (STARY), מלה גבוז'דז'ייץ (MALA) ויהודי זאבלוטוב (ZABLOTOW).

במחצית השנייה של המאה ה-19 התיישב בעיירה, שהייתה חסידית רובה ככולה, האדמו"ר לבית שפירא. הקים את חצרו באחוזה שרכש ובנה בית כנסת מפואר לו ולחסידיו, "בית הכנסת של הרב". לחסידי סדיגור היה בית כנסת משלהם והיו גם "שטיבלאך" (בתי תפילה) בבתים פרטיים בעיירה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) נשרף בית הכנסת המפואר מהמאה ה-17. ובמקומו הוקם מתרומות בני הקהילה בית הכנסת הגדול "די שול". באותה תקופה כיהן ר' יעקב זאב אברבך כרב העיירה ור' יעקב פרידמן מחסידי ויז'ניץ היה הדיין.

לפני מלחמת העולם הראשונה למדו ילדי הקהילה בחדרים ובבית ספר עממי ממלכתי בן שבע כיתות. לימודי המשך היו רק בערים הגדולות, בעיקר בקולומיאה, שם הייתה הגמנסיה היהודית על שם שפירא, שהפולנים כינוה "שפירובקה".

ב-1892 הוקם בית ספר יהודי מיסודו של הברון הירש וב-1907 בית ספר עברי שנקרא "סמינר".

יהודים דיברו יידיש, פולנית, אוקראינית וגרמנית, ובספרייה המקומית היו ספרים גם בעברית. במועדון "חברה ספורטיבית יהודית" עסקו בספורט ובפעולות תרבות, והחוג לדרמה העלה הצגות של מחזאים יהודים.

בין יהודי גבוז'דז'ייץ שסייעו לעניים ולנזקקים היו: חיה פייגה גרינברג, הני גרינגברג, שיינדל ברטפלד, משפחת ברטפלד, הירשקופל ובבצ'ה שרצר ולאה שלם.

היהודים הראשונים בגבוז'דז'ייץ עסקו בחכירת אדמה חקלאית ובתי מרזח, במסחר ובמלאכה. במאה ה-19 היה כל המסחר בגבוז'דז'ייץ בידי יהודים. הם סחרו בתוצרת החקלאית העשירה של העיירה והאזור כולו. מרכז מסחרי לקנייה ומכירה של פירות, ירקות, בעלי חיים וכלי עבודה הוקם בידי יהודים מגבוז'דז'ייץ ונוהל על ידם. המקום סיפק פרנסה לסבלים ולעגלונים יהודים. בפרברי העיירה היו שש משפחות של איכרים יהודים ויהודים רבים היו בעלי מלאכה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עדיין היה רוב המסחר בגבוז'דז'ייץ בידי יהודים ובין בעלי המלאכה היהודיים היו: חייטים, סנדלרים, נגרים, זגגים, פחחים, נפחים, קצבים, אופים וספרים. באותה עת ישבו בעיירה גם יהודים בעלי מקצועות חפשיים והיו שם שני רופאים יהודים ושלושה עורכי-דין.

עם כל זאת, בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היו עשירים מעטים בעיירה, הרוב השתייכו למעמד הבינוני ומטה, ובני הנוער היו רובם ככולם מובטלים. השלטונות הפולניים הטילו מסים כבדים על סוחרים ובעלי מלאכה יהודים, ואחרי המשבר הכלכלי של שנות ה- 30 גם הכבידו עליהם בתקנות נוקשות ובהגבלות. קופת גמילות חסדים, שהוקמה ב-1927 בעזרת הג'וינט, סייעה לסוחרים לבעלי מלאכה ולאיכרים יהודים בימים הקשים.

האנטישמיות שהתעוררה בפולין בעקבות המשבר הכלכלי והביאה לחקיקה שפגעה בפרנסת היהודים, הביאה גם לגל של התנכלויות לרוכלים היהודים שסבבו בכפרי האיכרים.


בתחילת המאה ה-20 החלה פעילות ציונית בגבוז'דז'ייץ. ב-1904 הוקמה שם "אגודת ציון" ולידה ספרייה וחוג לדרמה. ב-1908 התארגן סניף "המזרחי", באותה שנה הוקם בית ספר עברי מיסודה של "שפה ברורה" וגם בית ספר עברי פרטי (של שרצר) פעל שם. הפעילות נקטעה בימי מלחמת העולם הראשונה והתחזקה בשנות העשרים. ב-1927 נפתח סניף של "השומר הצעיר" וב-1932 - "אחווה", באותו הזמן פעלו גם סניף "החלוץ", סניף "ביתר" וקן של "בני עקיבא".

ארגון "פועלי ציון" יסד בגבוז'דז'ייץ ב-1925 בית ספר ששפת ההוראה בו היית יידיש. ב- 1935 הוקם בעיירה סניף של ויצ"ו. ליד הארגונים הציוניים פעלו קורסים ללימוד עברית ואגודות ספורט יהודיות, כמו "מכבי". עד 1933 הייתה אגודת הספורט "דרור" פעילה בעיירה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בגבוז'דז'ייץ כ-2,000 יהודים, אוכלוסיית העיר הייתה אז כ-2500 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברו האזורים המזרחיים של פולין לשליטת ברית המועצות. מערב אוקראינה (מה שהיה בעבר גליציה המזרחית) נעשתה לחלק מהרפובליקה של אוקראינה בברית המועצות.

בגבוז'דז'ייץ עקבו היהודים אחרי התקדמות הצבא הגרמני בפולין וקלטו פליטים יהודים משטחי פולין שנכבשו בידי הגרמנים.

הצבא האדום הגיע לגבוז'דז'ייץ במחצית השנייה של ספטמבר 1939. היהודים קבלו את הסובייטים בשמחה, אולם מוסדות הקהילה היהודית פורקו ונאסרה פעילותם של האירגונים הציוניים. האחוזות והבתים הגדולים הולאמו, מסחר ומלאכה פרטיים פסקו והיהודים שאיבדו את מקורות פרנסתם השתלבו במפעלים הקואופרטיביים ובפקידות השלטון.

ב-22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות וב-2 ביולי נכבשה גבוז'דז'ייץ בידי צבאות הונגריה בת בריתה של גרמניה הנאצית. ההונגרים שהו בעיירה עד נובמבר אותה שנה, היהודים הועסקו בעבודות כפייה, אך לא נרדפו. בנובמבר השתלטו הגרמנים על האזור ובראשית 1942 הועברו יהודי גבוז'דז'ייץ לגיטו ולא הורשו לקחת דבר מרכושם. בגיטו רבתה הצפיפות, אך מזון היה מספיק בזכות קשרים עם איכרי הסביבה. הוקמו יודנראט (מועצת קהילה מטעם) ומשטרה יהודית.

אחרי חג הפסח תש"ב, ב-12 באפריל 1942, הקיפו שוטרים גרמנים ועוזריהם האוקראינים את הגיטו, הציתו את בתי היהודים וכך אילצו אותם לצאת מבתיהם. יהודים רבים ניספו בלהבות ובעשן, רבים נורו ברחובות ורבים אחרים הובלו ליער סמוך ושם נורו. אחרי האקציה שנמשכה כ-8 שעות, נצטוו היהודים שנותרו בחיים (מבין המסתתרים ומבין אלו שהיו באותן שעות במקומות עבודתם) לפנות את המתים ולקברם בקבר אחים בדרך לעיירה קולאצ'קובצה.

ב-24 באפריל הובלו שארית יהודי גבוז'דז'ייץ ברגל לגיטו קולומיאה, שם שררו רעב וצפיפות. רבים נמלטו לגיטאות אחרים או למחנות עבודה בסביבת קולומיאה; אחדים שבו לגבוז'דז'ייץ. כמה יהודים שעבדו כפועלים בשדות הסתתרו אצל איכרי הסביבה.

ימים ספורים לפני ראש השנה תש"ג, ב-7 וב-8 בספטמבר 1942, שולחו שארית יהודי גבוז'דז'ייץ ויהודי הגיטאות והמחנות שבהם שכנו, למחנה ההשמדה בלז'ץ ולמחנה ינובסקה בלבוב.


באביב 1944 שוחררה גבוז'דז'ייץ בידי הצבא האדום. רק יהודים ספורים שרדו, אלה שהצליחו להסתתר אצל איכרי הסביבה ואלה שעברו את ימי המלחמה בברית המועצות.

ב-1968 פורסמה רשימה שערך אחד מיוצאי העיירה, לפיה נרצחו 1,231 יהודים בני גבוז'דז'ייץ - 330 משפחות.

נמנים עם חסידי אומות העולם: משפחת דומנסקי מהעיירה טלוסטה (TLUSTE), שהסתירה את יונה זילבר ובכך הצילה את חייה. הזוג פיוטר ואניילה נוסול מגבוז'דז'ייץ, שהצילו את המשפחות ברגמן, פרשל ונייברגר וקזימיר קשישוביץ שהציל את שלושת האחים ברגמן.

בין בני גבוז'דז'ייץ שניספו בשואה היו: אלטנהאוז,יעקב וגיטל; בורטן-קופלמן,פייבל וחולה וילדיהם אלטר מרים ומאיר; ברכר,בנימין ומלכה ובתם לאה; ברקובר, זורח ולאה וילדיהם אסתר, רותי ואברהם; גרינברג, אברהם ורחל (לבית כץ) וילדיהם איטה ושמואל; גרינברג, יעקב והניה ובתם חוליה; גרינברג, מאיר ומרים וילדיהם שמיל, חיה, פייגה וחנצ'ה; גרינברג, רחל וילדיה פייגה, מרים ודוד; גרנך, אברהם ומרים ובנותיהם סימה ודבורה; דרפל, הרש וסימה; דרשר, חיים, חנן, חיצ'יה, משה, לאה ואסתר; זלצר, אנצ'ל ושיינדל; זנדברנד, פסל ובתה מינה; לאוטמן, קלמן ובלומה וילדיהם חיה ומשה לייב; לטנר, קופל ופרידה וילדיהם גיטל, שמעון, גולדה, לייבלה, בילה, אריק וטובלה; לטנר, ראובן ואיטה; לרר, שלמה וילדיו ריסיה וזלמן ודודתו בלומה שטראוס; מאוזנר, אורי ומרים וילדיהם שמואל, מנציה ויעקב; מלצר, מאיר ואיטה וילדיהם פייגה, צבי-קופל וגיטה; מרל, הרש ויטה וילדיהם קסיה, רייזל, רבציה וקוינה; פלור, משה מקס; פליק, מרדכי-איציק וזלדה וילדיהם גיטל, ינטה, מאיר, ישראל ורחל; קירשנבאום, מרדכי ודרייזי וילדיהם הרש-קופל, רוזה ואברהם; קרון, ההורים ובנותיהם לאה, ליבה,
קלרה וחיה; רייטר, שמואל וזלמה וילדיהם מרגוט, אברהם, חנה ושרה; ריקהאוז הרש, ובתו חיה-קלרה; שטנגל, ברוך ואביו הרש; שטנגל, מני וחיה-ליבה וילדיהם איטה,פני ומילק; שטנגל, פרידה, שלמה ובלימה; שטרום, הרש-לייב וחיה וילדיהם יוסל, ויקה, דוצה, זיסה ואיציק; שטרייפלר, שלום וגולדה וילדיהם לאה ויצחק; שינהורן, סנדר ובלימה וילדיהם חיים ופרלה; שיקלר, אליאס וביילה וילדיהם מנדל וגרשון; שיקלר, ברל וחנה וילדיהם מרים ואליעזר; שיקלר, גרשון ובילה וילדיהם רוזה, מינה וייטה; שכטר, ישראל ופריידה וילדיהם שרה, דוד, שאול, משה וגיטל; שלם, אהרון ולאה; שמלצר, גדליה, הרש, שלמה, ברנה, רבקה ופייגה; שרייר, גדליה-יוסף ובבצ'ה וילדיהם תאודור ואשתו חנה, גניה, זיסל (אברבך) וציפורה; שרצר, אבא.

ברושניוב
ברושניוב BROSHNEV-OSADA

(בפולנית BROSZNIOW)


עיירה במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO FRANKOWSK, בעבר סטניסלבוב) אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


ב-1921 חיו בברושניוב 226 יהודים וגרו שם עוד עשרות יהודים שהיו פועלים ופקידים זמניים. רובם התפרנסו מן העבודה במנסרה המכנית, אחת הגדולות בגליציה המזרחית וביערות-הסביבה. התושבים היהודים הקבועים היו כ-%14 מכלל האוכלוסיה. בישוב היה רק שו"ב (שוחט ובודק), שפסק גם בענייני-כשרות. בתחילת שנות ה-30 הוקם בית-כנסת.


בברושניוב היתה פעילות ציונית עניפה. בשנות ה-20 נפתח קן השומר הצעיר, שהקים במקום קיבוץ-הכשרה לחלוצים מגליציה, וגם הם עבדו במנסרה. בשנות ה-30 הוקמו "הסתדרות אקדמאים ציוניים" (הא"צ), "התאחדות פועלי-ציון" וויצ"ו. במקום היה בית-ספר עברי משלים של "תרבות" וספרייה ובה ספרים בפולנית, ביידיש ובעברית. בקרב הפועלים היהודים היו גם חברים ואוהדים של המפלגה הקומוניסטית.


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בברושניוב כ-300 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות הייתה ברושניוב, ככל שטחי מזרח פולין בשליטת ברית המועצות. הגרמנים כבשו את האזור כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ב-22 ביוני 1941. אין בידינו ידיעות ברורות על גורל יהודי ברושניוב אחרי הכיבוש הגרמני, ככל הנראה גורשו ב-1942 לעיר הסמוכה דולינה (DOLINA) ונרצחו ב-3 באוגוסט 1942 עם כל היהודים שרוכזו שם. לפי מקור אחד היה בברושניוב מחנה-עבודה ליהודים שחוסל ביולי 1943.

שנות ה-2000

נכון לשנת 2014 לא היו יהודים במקום. רוב היהודים נרצחו בשואה והבודדים ששבו אליה עזבו ומאז הקהילה לא חודשה. בית העלמין היהודי פרוץ, ללא גדר ושער. במקום יש כמה מאות מצבות, כאשר חלק גדול מהן נפולות ושבורות. המתחם לא מתוחזק ומשמש לחקלאות ולמרעה. לעיתים נדירות, מבקרים במקום יחידים וקבוצות.

פשמישלאני
פשמישלאני PRZEMYSLANY

(ברוסית Peremyshlany בפי היהודים פרמישלאן)

עיירה במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.

בחלוקה הראשונה של פולין בשנת 1772 עבר האזור לשליטת אוסטריה ורק משנת 1920 השתייך לפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם.

יהודים מוזכרים לראשונה במקום כמשלמי מס בשנים 1581 ו-1588. בשנת 1600 העניק להם מלך פולין זכויות מסחר ומגורים. במחצית הראשונה של המאה ה-17 נעשתה פשמישלאני לישוב עירוני.

העיירה נחרבה פעמים אחדות: ב-1600 בידי הטטרים, בפרעות ת"ח ות"ט (1948 - 1949) בידי כנופיות חמלניצקי (מנהיג התקוממות הקוזאקים והאיכרים נגד השלטון הפולני באוקראינה), ב-1694 שוב בידי הטטרים ובשנים 1789-1764 תקפו כנופיות ההיידמאקים, כנופיות צבאיות למחצה שערערו את הסדר החברתי באוקראינה הפולנית).

ב-1865 חיו בפשמישלאני 2,200 יהודים והעיירה הייתה מפורסמת ברבניה,ביניהם הרב מנחם מנדל בעל "דרכי ישרים" ו"ליקוטי מאמרים", שהיה מ"בני היכלא" של הבעש"ט. בשנת 1775 עלה מנחם מנדל בראש קבוצת חסידים לירושלים, שם נפטר ב-1794. ר' מאיר בר' יעקב (1711 - 1781), הוא "הראשון", מייסדה של שושלת פרמישלן, וגם הוא היה מ"בני היכלא" של הבעש"ט. אחרי ר' מאיר שימש ברבנות בנו ר' אהרון אריה, שהיה מתלמידי הבעש"ט. ר' אהרון נפטר בשנת 1813 ובנו ר' מאיר המשיך בכהונה והיה לאדמו"ר, תורתו כונסה בספריו "אור מאיר" ו"מרגניתא דר' מאיר".

הרב האחרון בקהילה היה האדמו"ר משה שטיינברג בנו של הרב שמעיה הלוי שטיינברג.

ב-1910 ישבו בפשמישלאני 2,838 יהודים, כ- 30 אחוזים מן האוכלוסייה. באותה שנה נשרפה העיירה ויותר ממאה בתי יהודים עלו באש. בתקופת הכיבוש הרוסי בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) נשרפה העיירה שוב באש שהבעיר חיל המצב הרוסי. הקוזקים רצחו כמה יהודים, ושדדו מהקהילה רכוש רב. לאחר נסיגת הרוסים הפילה מגיפת כולירה, שפרצה במקום, חללים רבים בקרב היהודים.

ב-1921 ישבו בפשמישלאני 2,050 יהודים, אשר היו 50 אחוזים מכלל אוכלוסיית העיירה.

חרף קשיים כספיים תמך ועד הקהילה ביתומים, בחברת "שפה ברורה" וב"תלמוד תורה". גם חלקת אדמה להרחבת בית העלמין נקנתה, ובשנת 1931 נבנתה משחטת עופות חדשה.

ב-1906 פעל בעיירה בית הספר "תקווה" בהנהלת המורה צבי שרפשטיין וב-1911 הקימה חברת "שפה ברורה", בסיוע ועד הקהילה, בית ספר עברי. בשנים 1911 - 1912 פעל גם מועדון תרבות כללי, ובשנים 1939-1932 בית ספר עברי משלים של "תרבות".

יהודי פשמישלאני עסקו במסחר ובמלאכה. במאה ה-19 נפתחו בעיירה שתי קופות אשראי, האחת לסוחרים והאחרת לבעלי מלאכה. ב-1903 נערכה שם תערוכת מוצרי תעשייה של מפעלים יהודיים בגליציה.

בעיירה היו מפעל מתכת, שהעסיק בעיקר נשים יהודיות, מפעל לבורסקאות ובית חרושת לייצור משחות נעליים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה רפתה הפעילות הכלכלית. יזמים יהודים הקימו במקום משרפת יי"ש, בית חרושת לשמנים, מלבנה ומנסרה, שבהם מצאו יהודים פרנסה. יהודים סחרו גם בתוצרת חקלאית, בעיקר בתבואה, בפשתן ובסלק סוכר.

עם החמרת המצב הכלכלי באמצע שנות העשרים, התארגנו הסוחרים ובעלי המלאכה היהודים לעזרה הדדית. ב-1925 הוקם איגוד לאשראי וב-1929 קופת גמ"ח.

בבית החרושת ללבנים וקרמיקה של משפחת קירשנר ובמנסרה של משפחת לוסטמן הועסקו מאות חלוצים בשנים 1939-1930.

פעילות ציונית החלה בפשמישלאני כבר בסוף המאה ה-19. ב-1892 נוסדה שם אגודת "תקוות ישראל" ומטרתה הייתה ללמד עברית. ב-1902 הוקם האיגוד הציוני "ציון" שביוזמתו הוקם ב- 1905 בית ספר עברי משלים. ב-1903 נוסד ארגון הנוער "השחר", ב-1905 איגוד נשים ציוניות ובאותה שנה איגוד הנשים "יהודית". ב-1919 נפתח שם סניף של "פועלי ציון". בשנות העשרים אורגנה הכשרת חלוצים במסגרת התאחדות פועלי ציון.

הפעילות הציונית התרחבה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב-1923 כבר היו בפשמישלני סניפי "התאחדות" ו"עזרה", וב-1928 החליטה ההסתדרות הציונית להקים בנין משלה בעיירה, נאספו תרומות למטרה זו והתורם העיקרי היה יהודי אמריקאי יליד פשמישלאני.

ב-1930 הוקמו סניף "המזרחי", וקן "ביתר", לאחר זמן גם "אחווה", "הנוער הציוני" ולבסוף "גורדוניה". צעירים יהודים בני הקהילה השתייכו גם למפלגה הקומוניסטית.

במפקד אוכלוסין של שנת 1931 נמנו בפשמישלאני 2,322 יהודים, %43 מכלל התושבים בעיירה.


תקופת השואה:

אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, הייתה פשמישלאני בתוך הרצועה המזרחית של פולין שנמסרה לשליטת ברית המועצות.

בעת כניסת הצבא האדום לעיירה הולאם רכושם של כמה יהודים עשירים. ותוך זמן קצר הורו הסובייטים על סגירת מוסדות החינוך היהודיים וסניפי המפלגות הציוניות והחיים היהודיים הציבוריים חדלו. הפרנסה נפגעה ויהודים רבים עזבו את העיירה. אך היו גם כאלה שהשתלבו בפקידות השלטון ובמינהל העירוני. כן פתחו השלטונות הסובייטים בית ספר תיכון ביידיש בבנין בו שכנה בעבר הגימנסיה הפולנית.

אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, יצאו יהודים רבים את העיר עם הכוחות הסובייטים הנסוגים.

ב-1 ביולי 1941 כבש הצבא הגרמני את פשמישלאני. מוסדות העירייה נתפסו בידי אוקראינים והמשטרה האוקראינית החלה בחטיפת יהודים לעבודות כפייה. ב-8 ביולי פורסם צו המחייב יהודים לשאת סימן מזהה - סרט ועליו מגן דוד. כן הוטלו עליהם הגבלות תנועה והם נדרשו למסור לגרמנים את חפצי הערך ולספק להם כלי בית ורהיטים. חיילים גרמנים ואוקראינים גם שדדו את היהודים בבתיהם.

ב-15 ביולי שרפו הגרמנים, בעזרת אוקראינים, את בתי הכנסת על כל תשמישי הקדושה שבהם, שלושה יהודים הושלכו אל האש וניספו בלהבות. האש התפשטה אל בתי היהודים הסמוכים וכ-40 בתים נשרפו. אוקראינים ופולנים ניצלו את ההזדמנות ושדדו רכוש יהודי.

ביולי 1941 הוקם היודנראט (מועצת יהודים מטעם). על היודנראט היה לספק יהודים לעבודות כפייה ולמלא את דרישות הגרמנים בכל הנוגע לגזרות הכלכליות. לידו פעלה המשטרה היהודית ובראשה שני האחים כהנא.

באוקטובר 1941 הוטלה על היהודים קונטריבוציה ("תרומה", למעשה קנס כספי, או כופר נפש), של מליון רובל. וב-5 באוקטובר נדרשו כל הגברים בני 60-18 להתייצב בחצר הגמנסיה העברית ולהרשם לעבודה. על אי התייצבות חל עונש מוות. בין הנאספים נערכה סלקציה (מיון) וקצת מבעלי המלאכה שוחררו. האחרים כ-450 איש הובלו ברגל ליער קרוסיינקו (KROSIENKO) ושם נרצחו.

בסוף 1941 ובראשית 1942 נלקחו קבוצות יהודים למחנות העבודה קורוביצה (KUROWICE), יאקטורוב (JACHTOROW), הרמאנוב (HERMANOW), ויניקי (WINNIKI), אוסטרוב (OSTROW), סאסוב (SASOW) ופלוחוב (PLOHOW). רובם גוועו שם בעבודה מפרכת, ברעב ומחלות ובגלל השמדה שיטתית.

בדצמבר 1941 נדרשו היהודים למסור לגרמנים את בגדי הפרווה, ובחורף 1942-1941 מתו רבים מקור, מרעב וממחלת טיפוס הבהרות. היודנראט הקים מטבח צבורי ובית חולים יהודי.

במאי 1942 פרצו חיילים גרמנים לבית החולים היהודי ורצחו כמה עשרות חולים.

ב-28 ביולי, במשך חודש ספטמבר וב-6 בנובמבר 1942 נערכו אקציות בפשמישלאני ומאות יהודים שולחו למחנה ההשמדה בלזץ.

באוקטובר 1942 החל ריכוז היהודים בגיטו, ובנובמבר הובאו לשם גם יהודים מהסביבה. הצפיפות הייתה גדולה והיה גם מחסור במים. ב-5 בדצמבר 1942 נערכה אקציה בגיטו וכ-3,000 יהודים הובלו לתחנת הרכבת, שם, אחרי סלקציה, חזרו בעלי מקצועות חיוניים לגרמנים לגיטו והאחרים שולחו למחנה ההשמדה בל'זץ.

שטח הגיטו צומצם והוקמה במקום שלוחה של מחנה העבודה קורוביצה. בשלוחה רוכזו כל העובדים שהיו חיוניים למשק הגרמני.

במשך חורף 1943-1942 עסקו היהודים בגיטו בבניית מקומות מסתור מפני האקציות הבאות. אבל ב-22 במאי 1943 הייתה האקציה האחרונה לחיסול הגיטו והיא נמשכה שבוע ימים מפני שהגרמנים חיפשו אחר כל המסתתרים. שרידי הקהילה נרצחו בידי הגרמנים, קצתם בשטח הגיטו והאחרים ביער סמוך. 70 יהודים הושארו לניקוי הגיטו ולאיסוף רכוש שעדיין נותר שם. גם הם נרצחו כעבור זמן קצר ופשמישלאני הוכרזה "יודנריין" (נקייה מיהודים).

ב-28 ביוני 1943 רצחו הגרמנים גם את רוב כלואי מחנה העבודה שבמקום וחלק מהם העבירו למחנה קורוביצה.

ידועים מקרים רבים שבהם נאבקו יהודי פשמישלאני על חייהם; כמו הבריחה המאורגנת של המוצאים להורג בבורות ביאכטורוב בהנהגת ל' שמידר, הבריחה הצילה חיי אחדים; או התארגנות שיטתית של נשים יהודיות להצלת ילדיהן, כדוגמת מלכה ברנדווין. כך גם אותם יהודים שהצליחו להמלט מן הגיטו ליערות שבאזור, מהם יצרו קשר עם לוחמים פולנים ובהיותם חמושים סייעו להם בהגנה על כפרים פולניים בפני כנופיות של אוקראינים לאומניים. ומהם התארגנו ללחימה פרטיזנית בגרמנים.

יהודים מבין המסתתרים ביערות נרצחו בידי חיילים גרמנים ובידי אוקראינים לאומניים.

יזכרו לטוב אוקראינים ופולנים שהצילו יהודים תוך סיכון חייהם ורכושם. נמנה עמהם הכומר היווני-הקאתולי קאוץ' (KAUCZ) שהציל יהודים על ידי מתן תעודות לידה מזוייפות, ועל כך הוצא להורג בידי הגרמנים. ואנה ריבאק (ANNA RYBAK), שהצילה מניין יהודים וביניהם משה קירשנר שעלה אחר כך לישראל.


פשמילאני שוחררה ביום 20 ביולי 1944. כמה עשרות משרידי הקהילה חזרו אליה, אך עזבו במהרה ועלו לארץ ישראל או היגרו לארצות שמעבר לים.

הורודנקה
הורודנקה GORODENKA

(בפולנית HORODENKA)


עיר במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, בעבר סטניסלבוב STANISLAWOW), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים מעטים ישבו בהורודנקה כבר במחצית השנייה של המאה ה-16. במהלך המאה ה-17 גדל מספרם, וב-1743 העניק להם בעל-העיר, הגראף פוטוצקי, זכות לשבת בעיר ולעסוק במלאכה ובמסחר.

בתחילת המאה ה-18 היתה בהורודנקה קהילה יהודית מאורגנת ואליה היו מסונפים 14 ישובים כפריים שבסביבה, יחד כ-1,050 יהודים.

באמצע המאה ה-18 היתה הורודנקה לזמן מה מרכז של חסידי שבתאי צבי ושל התנועה הפרנקיסטית, אך מרבית הקהילה נהתה אחרי החסידות. ר' נחמן מהורודנקה היה מתלמידי הבעש"ט. בנו, ר' שמחה, נשא לאשה את נכדת הבעש"ט, והוליד את ר' נחמן מברסלב.

ב-1765 ישבו בעיר 923 יהודים. מספר יהודי הורודנקה עלה אחרי סיפוח האזור לאוסטריה בחלוקתה הראשונה של פולין (1772).

ב-1885 נשרף בית הכנסת הגדול, וב-1887 הוחל בבנייתו מחדש. כן היו בעיר בית מדרש ובתי כנסת לחסידי צ'ורטקוב, ויז'ניץ וקוסוב. בסוף המאה ה-19 ישבו בהורודנקה כ-4,340 יהודים שהיו כ-%40 מכלל-האוכלוסיה. שבעה מבין 18 חברי מועצת העיר היו יהודים.

ב-1898 הוקם בהורודנקה בית-ספר לנערים מקרן הבארון הירש, ופעל עד מלחמת העולם הראשונה, ילדי הקהילה למדו גם בבתי הספר הממלכתיים וב-1907 נפתח בית ספר העברי.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נכבשה העיר בידי הרוסים (ב-1916). הרוסים העלו באש בתים רבים ותשעה יהודים הועמדו לדין והוצאו להורג באשמת ריגול.


יהודי הורודנקה עסקו במסחר בתוצרת חקלאית ובעיבודה, רבים היו בעלי מלאכה. במחצית השנייה של המאה ה-19 היו בבעלותם טחנות-קמח, משרפות-אשלג, משרפות-יי"ש, מבשלת הבירה, בתי מלאכה לאריגה ובתי חרושת קטנים לייצור סבון.

כבר במחצית המאה ה-18 השתתפו סוחרי הורודנקה בירידים בינלאומיים. אך עיקר המסחר התנהל ביום השוק השבועי (יום שלישי בשבוע) בהורודנקה עצמה.

במאה ה-19 היו בין יהודי הורודנקה גם סוחרי-בהמות וסוחרי טבק, יהודים עסקו בגידול דגים בבריכות ובייצואם.

בראשית המאה ה-20 רבו בעיר חנויות מכולת יהודיות, בתי מסחר לעורות ולנעליים, חנויות לאריגים, דברי-הלבשה וחומרי בניין. כן התפתחו מסעדות, מסבאות ובתי-מלון יהודים, שהיו קשורים בארוח חסידים שבאו לחצרות האדמו"רים בהורודנקה. עגלונים יהודים חלשו על הסעות והובלות בין העיר לסביבתה.

יהודים עסקו גם בהלוואת כספים לאיכרי הסביבה. בעלי המלאכה היהודים הקימו ארגון משלהם; היו ביניהם חייטים, תפרים, נגרים, פרוונים, פחחים ושענים. ב-1907 הקים יהודי בית- חרושת לרעפים, וכמה בנקים של יהודים פעלו בעיר.

מלחמת-העולם הראשונה פגעה קשה בכלכלת היהודים. ב-1920 התפקדו בקהילה היהודית 200 אלמנות ו-220 יתומים, שקיבלו סיוע מהקהילה. בסוף שנות ה-20 החלה פעילות מחודשת במסחר ובמלאכה. בבעלות יהודית היו עסקי עצים וברזל, טחנות קמח בעיר ובסביבה. הסוחרים עמדו בפני תחרות קשה עם מתחריהם הפולנים ועם הקואופרטיבים האוקראינים שהוקמו. ב-1928 הוקם איגוד סוחרים יהודים, ארגון בעלי המלאכה הצטרף ל "יד חרוצים", קופה לגמילות חסדים ואגודות עזר כמו "ביקור חולים", "לינת צדק" ו"עזרה".

בשנות ה-30, בעקבות המשבר הכלכלי, גברה המצוקה בקרב יהודי הורודנקה. ב-1936 נסגר בפקודת השלטונות הקואופרטיב היהודי לייצור מוצרי-חלב.


משנות ה-90 של המאה ה-19 החלה בהורודנקה פעילות ציונית. ב-1897 נוסדה בעיר אגודת "בני ציון", וב-1910 - ארגון של "צעירי ציון". בפולין אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקם ב- 1923 סניף של "התאחדות". ואחר כך סניפי רוב המפלגות הציוניות וסניף ויצ"ו.

ב-1924 היו הציונים רוב בבחירות לועד הקהילה. ב-1928 קם סניף של אגודת ישראל הבלתי ציונית ותנועת ה"בונד" פעלה בעיר. בין תנועות הנוער הציוניות היו: "השומר", "החלוץ", "גורדוניה", "איחודיה", "הנוער הציוני", "בית"ר" ו"השומר הצעיר". כן פעלו מועדוני ספורט של "מכבי" ו"הפועל".

ב-1920 עלו ראשוני החלוצים מהורודנקה לארץ-ישראל.


ב-1931 ישבו בהורודנקה כ-3,256 יהודים. וערב מלחמת העולם השנייה נימנו שם כ-3,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, והורודנקה בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

כבר בספטמבר 1939 באו להורודנקה פליטים מפולין הכבושה בידי הנאצים ונקלטו בקהילה.

עם כניסת הסובייטים להורודנקה הופסקה כל פעילות פוליטים, ציונית וקהילתית. טחנות- קמח ומפעלים יהודים הולאמו, והמסחר הקמעוני צומצם. בעלי-המלאכה נאלצו להתארגן בקואופרטיבים.

בחורף 1940-1939 היתה הורודנקה אחד המוקדים לפעילות מחתרתית של תנועות נוער ציוניות בגליציה המזרחית, שמטרתן היתה לעלות לארץ ישראל. אחדים מבין הפעילים נאסרו בידי הסובייטים והוגלו לברית המועצות.

ב-2 ביולי 1941 נכנסו לאזור יחידות של צבא הונגריה, שהייתה בת בריתם של הגרמנים. בחסותם תקפו האוקראינים את יהודי הורודנקה, הרגו בהם ושדדו את רכושם. מועצת העיר האוקראינית גזרה על היהודים לענוד טלאי צהוב, הגבילה את תנועתם ברחובות העיר והטילה עליהם חובת עבודות-כפייה. באותה עת שהו בהורודנקה גם פליטים יהודים מהונגריה, ויהודי הורודנקה סייעו להם במזון ובלבוש.

בספטמבר 1941 עברה העיר לידי הגרמנים. היהודים חוייבו למסור לידי הגרמנים כסף, תכשיטים ודברי ערך, בני 14 עד 60 נלקחו לעבודות כפייה.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בגיטו בתחומי העיר, הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) שפעל לטובת היהודים.

ב-5-4 בדצמבר 1941 הייתה האקציה (פעולת חיסול) הראשונה. אחרי "סלקציה" (מיון) הוסעו כ-2,500 יהודים "בלתי-מועילים" אל מחוץ לעיר ונורו במכונות ירייה לתוך בורות גדולים שהוכנו מראש.

בתחילת 1942 הועברו לגיטו הורודנקה יהודים מכפרי הסביבה. הרעב והמגפות הפילו קורבנות בגיטו.

ב-13 באפריל 1942 פשטו על הגיטו אנשי הגסטפו ושוטרי המליציה האוקראינית. ופתחו באקציה שנייה. כ-60 יהודים נרצחו בבית העלמין המקומי, כ-1,400 נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). במאי יוני 1942 נתפסו מדי פעם עשרות יהודים והועברו לגיטו בעיר קולומיאה (KOLOMYJA) שם היה גורלם כגורל יהודי המקום.

ביולי 1942 החל החיסול הסופי של גיטו הורודנקה; יהודים נרצחו בעיר או שולחו לגיטאות שבסביבה. קבוצת יהודים מצאה מקלט זמני בעיירה טלוסטה (TLUSTA) הסמוכה.

בין 6 ל-9 בספטמבר חוסל גיטו הורודנקה כליל. היהודים נתפסו ורוכזו במחסן תבואה סמוך לתחנת הרכבת, הכשירים לעבודה הובלו למחנה העבודה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב, והשאר למחנה ההשמדה בלז'ץ. מעטים ברחו ליערות הסביבה והשיגו נשק להגנתם, אחדים מהם הצטרפו לפרטיזנים ואחדים היו בקשר עם איכרים פולנים באזור, שסבלו כמותם מתקיפות של אוקראינים לאומנים. כ-40 יהודים הצליחו להימלט אל מעבר לגבול רומניה. היהודים שנמצאו במחנות עבודה בסביבות הורודנקה הועסקו בסלילת כבישים ובניית גשרים. במחנה שבכפר ליסובצה (LISOWCE) נשארו בחיים כמה מיהודי הורודנקה עד לשחרורם בידי הצבא הסובייטי במרץ 1944.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1996 היו בעיר פחות מ-10 יהודים.
בעיר אין קהילה ולא מתנהלת שום פעילות יהודית. בית הכנסת הגדול שימש כמרכז ספורט. בית העלמין מוזנח ומידי פעם רועות בו פרות. במקום יש קבר אחים ולידו אנדרטה.

בעלז / בלז
בעלז / בלז
Belz


עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בגליציה המזרחית , פולין.

יהודים ישבו בבלז ב-1413. במאה ה-16 הייתה שם קהילה מאורגנת ולה בית כנסת של עץ.

בתחילת המאה ה-19 חיו בבלז כ-460 יהודים, שהיו כ-20 אחוזים מכלל התושבים. ב-1817 כיהן כרב העיר שלום בן אליעזר רוקח, מייסד חסידות בלז, ולחצרו נהרו יהודים מכל הסביבה. בסוף המאה ה-19 חיו בבלז כ-2,900 יהודים, שהיו כ-60 אחוזים מאוכלוסיית העיר. ב-1843 נחנך בעיר בית-הכנסת הגדול. מ-1855 כיהן האדמו"ר יהושע, צעיר בניו של הרב שלום. בימיו התפשטה החסידות בכל ערי גליציה המזרחית. בנו, ר' יששכר בר, יצא נגד הציונות והציונים, אך בנו של ר' יששכר, ר' אהרון בר, עלה לארץ ישראל ב-1944 והקים את מרכז חסידות בלז בישראל.

באמצע המאה ה-17 עסקו יהודי בלז בסחר בעורות, בדבש, בבדים ובתבלינים. יהודים היו חוכרי הכנסות האוצר והכנסות העיר, חוכרי מבשלת הבירה ומשרפת היי"ש. כן עסקו יהודי בלז במלאכה. במאה ה-18 עד המאה העשרים עסקו מרבית יהודי העיר בסחר זעיר, ברוכלות ובמלאכה. במאה ה-20 היתה פרנסתם של יהודים רבים קשורה בחצר האדמו"ר.

משנות ה-1930, בשל המשבר הכלכלי בפולין, נפתחו חנויות קואופרטיביות של פולנים ושל אוקראינים, והסוחרים היהודים התקשו להתחרות בהן. הקהילה הקימה קופת גמילות חסדים להלוואות לסוחרים הנזקקים. קופת "יד חרוצים" תמכה בנזקקים שבין בעלי המלאכה.

ראשוני הציונים בבלז פעלו כמעט במחתרת מתחילת המאה ה-20. בהשפעת חצר האדמו"ר התנכלו להם השלטונות. ב-1910 הקימו ציוני בלז ספרייה בשם "אולם קריאה יהודי" ושם התנהלה פעולתם.

עם התפתחות התנועה הציונית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, פעלו בבלז "התאחדות פועלי ציון", "הציונים הכלליים", "המזרחי" והציונים הרביזיוניסטים. ב-1924 הוקם סניף "עזרא". כן קמו ארגוני הנוער "אחווה", "גורדוניה" ו"הנוער הציוני". ב-1934 התקיימו בבלז שני קיבוצי-הכשרה. בעיר אורגנו אספות פומביות, שעורי עברית ונפתחה ספרייה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבלז כ-2,500 יהודים.

תקופת השואה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) עברו בבלז אלפי פליטים יהודים שברחו מפולין הכבושה בידי הגרמנים. הקהילה סיפקה להם קורת-גג ומזון. כשנסוג הצבא הפולני מבלז, התארגנו בני הנוער היהודים להגנה עצמית מפני התקפות של אוקראינים אנטישמיים.

בעקבות ההסכם עם גרמניה, לפיו נמסרו האזורים המזרחיים של פולין לשליטת ברית המועצות, נכנסו הסובייטים לעיירה ב-22 בספטמבר 1939, וחיל-החלוץ הגרמני שהיה בה, נסוג. אך משנקבע הגבול בין שטחי הכיבוש הגרמניים לסובייטים נכללה בלז בצד הגרמני. עם הצבא הסובייטי הנסוג נמלטו מהעיר כמעט כל תושביה היהודים אל השטח הרוסי. בבלז נותרו כ-30 יהודים.

ב-10 באוקטובר 1939 נכנסו הגרמנים לבלז. התושבים האוקראינים ואיכרי הסביבה שדדו את הרכוש היהודי הנטוש, והעלו את בית הכנסת העתיק באש. היהודים נצטוו לענוד סימן זהוי והועבדו בעבודות כפייה ובשרותים.

במרס 1941 היו בבלז 113 יהודים. ככל הנראה הקימו הגרמנים בבלז מחנה עבודה והחלו לרכז במקום יהודים ממקומות אחרים. בסוף מאי 1942 היו שם כ-1,540 יהודים, רובם עבדו לצרכי הגרמנים בחוות החקלאיות הסמוכות ובכריתת עצי יער.

ב-2 ביוני 1942, הובילו הגרמנים כ-1,000 מיהודי-בלז, ברגל, מהלך 50 ק"מ להרובישוב (Hrubieszow) ועד 10 ביוני שילחו את כולם למחנה ההשמדה בסוביבור. בספטמבר 1942 העבירו את היהודים הנותרים לגטו הרובישוב וגורלם היה כגורל יהודי המקום.

בתום המלחמה שבו לעיר כ-220 יהודים. רובם מאלו שנמלטו לרוסיה בפרוץ המלחמה ומיעוטם - שהסתתרו ביערות ובכפרי הסביבה. ב-1970 היה ישוב יהודי קטן במקום, ובית כנסת יחיד.

סאמבור
סאמבור SAMBOR

עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב-אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


סאמבור נוסדה ב-1387 כעיר מלכותית. יהודים תועדו באיזור במאה ה-15 כסוחרי מלח וחוכרי מסים. באמצע המאה ה-16 נאסרה ישיבתם בעיר הם העתיקו את מגוריהם לאחד מפרבריה. באמצע המאה ה-17, בלחץ העירונים ניסתה העירייה להרחיקם גם משם; ובסופו של דבר הותרה ישיבתם תמורת תשלום פיצויים, בערבות הקהילה היהודית בפשמישל (PRZEMYSL). ב-1725 הכירו השלטונות בקהילה היהודית בסאמבור וכעבור ארבעים שנה נחנך בעיר בית כנסת מפואר, שעמד על תילו עד השואה. באותה עת ישבו בעיר כ-500 יהודים.

בסוף המאה ה-19 היו בקהילה היהודית, החסידית ברובה, כ-3,000 נפש (%48 מכלל האוכלוסיה), ויותר מ-4,000 ב-1921

רוב יהודי סאמבור עסקו במלאכה ובמסחר קמעוני, מעטים סחרו בסיטונות בעצים ובתבואה. בסוף המאה ה-18 פעל בעיר דפוס שהתמחה בהדפסת לוחות-שנה.

בתחילת המאה ה-20 כיהן כראש העיר היהודי ד"ר שטאיירמן, באותו הזמן נוסד בית-ספר למסחר ליהודים, שזכה להכרה רשמית. בין שתי מלחמות-העולם פעלו בעיר בית ספר עברי של "תרבות" ובית ספר "בית יעקב". באותה תקופה פעלו שם גם סניפי רוב המפלגות הציוניות.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסאמבור כ-8,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה סאמבור ככל שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות. פעילות קהילתית ופוליטית נאסרה, פרט לתפילה בציבור. בקיץ 1940 גורשו מאות יהודים לפנים רוסיה.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) התגייסו צעירים יהודים לצבא האדום. העיר נכבשה בידי הגרמנים ב-1 ביולי 1941 ובו ביום רצחו אוקראינים לאומניים כמאה יהודים.

בחודשי החורף נלקחו גברים יהודים לעבודות כפייה בסלילת כבישים. במארס 1942 הוקם בפרבר היהודים גיטו פתוח, והועברו אליו גם יהודי הסביבה. בראש היודנראט (מועצת יהודים מטעם) הועמד ד"ר שנייטשר. בארבע אקציות (פעולות חיסול) בחדשים אוגוסט- אוקטובר הועברו רוב יהודי הגיטו למחנה ההשמדה בלז'ץ. כמאה זקנים נרצחו במקום. קבוצה קטנה נשלחה למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב. קבוצת צעירים, בהנהגת ארטור סאנדאור, השיגה נשק והתחילה באימונים בבית-העלמין. ב-14 במארס 1943 אספו הגרמנים את שארית הקהילה בבית-העלמין ורצחו 900 יהודים, ביניהם ילדים שרוכזו ונורו לעיני אמהותיהם. כעבור חודשיים נרצחו 1,200 יהודים ביער סמוך. בקיץ 1944 נתגלו בעיר וסביבתה עוד 165 יהודים ונרצחו במקום. כששוחררה העיר בידי הצבא האדום באוגוסט 1944 נותרו בחיים רק יהודים ספורים.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בתחילת שנות ה-2000 נותרו במקום פחות מ- 10 יהודים. במקום לא התקיימה קהילה ולא הייתה פעילות יהודית. בית העלמין מוזנח ואינו מתוחזק מצד הרשויות. בשנת 1992 הוקמה במקום גדר ואנדרטה לנרצחי השואה. יהודי מקומי בשם אלימלך שוחט, בשיתוף הפזורה האוקראינית הגדולה בקנדה הכוללת יהודים שמוצאם מהעיר, שיתפו פעולה בשיקום בית העלמין.
רובין, משה יוסף
Rubin, Moses Josef (1892-1980), Hasidic rabbi, born in Wola Michowa, Galicia (then part of Austria-Hungary, now in Ukraine), descendand of the Kosov-Seret Hassidic dynasty of rabbis.

While a child, his family moved to Siret (Seret), Romania (then in Bukovina, Austria), where his father serves as the town's rabbi. Following his ordination by such prominent rabbis as Rabbi Chaim Tzvi Teitelbaum of Sighet, Romania, and Rabbi Yehudah Leib Tzirelsohn of Kishinev (now Chisinau, in Moldova), Rubin became 1922-1940 Chief Rabbi of the bukovinian Jewish community of Campulung Moldovenesc, Romania, from 1922 to 1940. He fled the town after he and his family were attacked by members of the Fascist Romanian organization Garda de Fier (Iron Guard) on Yom Kippur 1940. In the atack his library was destroyed, his sons and himself were beaten and humilated. Following this attack he settled in Bucharest, Romania, wher he served as President of the Rabbinical Council of Romania and Chairman of Agudath Israel in Romania from 1941 to 1946. During the Holocaust, Rubin founded the first Vaad Hatzalah (emergency committee) in Bucharest, in order to aid Jews deported to the Transnistria concentration camps.

Rubin immigrated to the United States at the end of WW 2. He was instrumental in founding the Center for European Rabbis, an organization that helped European rabbis who had lost their communities and source for income, as well as preventing the destruction of Jewish cemeteries in Europe.
לסצ'ינסקי, יעקב
Lestschinsky, Jacob (1876–1966), socialist sociologist, economist and student of Jewish demography, born in Horodicz, Ukraine (then part of the Russian Empire). Lestschinsky was influenced by Ahad Ha-Am who believed that the Jewish crisis could be overcome by a revival of the Hebrew language and Jewish culture. He studied at the universities of Bern and Zurich, Switzerland, wrote pamphlets in favour of Zionist Socialism, and was a delegate at the Sixth Zionist Congress in Basel, where he supported the territorialists. He helped found the Zionist-Socialist Party, writing for it and for other journals on economics under the name Ahad ha-Kanna'im. "Statistics of a Small Town" (1903) was his first study in the field in which he specialised. Later he published two books with Marxist tendencies, "Der Yidisher Arbeter in London" (1906) and "Der Yidisher Arbeter in Rusland" (1906). During the February Revolution in Russia (1917) he helped found the United Jewish Socialist Party and served on the editorial board of "Naye Tsayt", its official journal.

In 1921 Lestschinsky left Russia for Berlin, Germany, where he was the correspondent of "Forward" newspaper. His "Yidishe Folk in Tsifern", published in 1922 examined Jewish demography worldwide. He helped to establish the Institute for Research into Contemporary Jewry and Judaism. From 1923 to 1925 he was editor of the journal "Bleter far Yidishe Demografie un Statistik". His "Probleme der Bevoelkerungs-Bewegung bei den Juden" was published in 1926. In the 1920s he directed the economics and statistics section of the Institute of Jewish Research (YIVO). Less than two months after the Nazis came to power in Germany, Lestschinsky sent a dispatch to "Forward", which was published in the New York Times in March 1933, in which he wrote that 'The Hitler regime is furious since out of fear of public foreign opinion it has been compelled to forego a mass slaughter of Jews. It threatens, however, to institute pogroms if Jews in other countries make too much fuss about the anti-Jewish policies which have already been initiated". He was arrested by the Nazis and expelled from Germany. In 1934 he went to Warsaw, Poland, but was expelled from there in 1937 for publishing material on the plight of the Jews in Poland. In 1938 he went to the United States.

During WW2 he lived in New York, and worked with the Institute of Jewish Affairs of the World Jewish Congress. He wrote two book on the Holocaust, "Di Yidishe Katastrofe" (1944) and "Crisis, Catastrophe, and Survival: A Jewish Balance Sheet, 1914–1948" (1948). In 1959 he moved to Tel Aviv, Israel, and in 1964 to Jerusalem, where he remained until he died.
"כלה". ציור מאת איזידור קאופמן (1921-1853), גליציה
"כלה".
ציור מאת איזידור קאופמן (1853-1921),
גליציה.
על ראש הכלה כיסוי ראש מסורתי רקום ו"ברוסט-טוך" לבבית.
ׁ(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
קבוצה מפוסלת של חתונה יהודית עם כליזמרים ברקע, האפיינית לגליציה, פולין, במאה ה-19, מוצגת ב"שער המשפחה" בבית התפוצות
חתונה יהודית עם כליזמרים ברקע, האפיינית לגליציה,
פולין, במאה ה-19, מוצגת ב"שער המשפחה" בבית התפוצות.
קבוצה מפוסלת מאת פט טרנר, אמנית בסטודיו ג'יימס גרדנר, לונדון, אנגליה, 1977
צילום: אדגר אשר, בית התפוצות
(בית התפוצות, תצוגת הקבע)
סימון ברנפלד סופר ורב שפעל בגרמניה, שנות ה-1930
סימון ברנפלד (סטניסלבוב 1860-ברלין 1940) סופר ורב
נולד בגליציה, למד, פעל וחי בגרמניה, שנות ה-1930
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, עזבון נחום גרינברג)
לוין, מנחם מנדל
Levin, Menahem Mendel (1749-1826), also known as Menahem Mendel Lefin, an early leader of the Haskalah movement born in Satanov, Poland (now in Ukraine). Levin received a traditional Jewish education, but he also learned sciences, mathematics,and medieval philosophy. In the early 1780s he went to live in Berlin, Germany, where he met Moses Mendelssohn and other leders of the `haskala movement. He later became tutor to the children of Prince Adam Kazimierz Czartoryski in Podolia. He spent most of his life in Galicia and was considered to be the "father of the Galician Haskalah". He campaigned in favor of adding general education to the standard curriculum in Jewish schools, and he was a fierce opponent of the Hasidic movement and the Kabbalah. Among his influential works is a Musar text titled "Cheshbon Ha-Nefesh" ("Moral Accounting"), which was published in 1809, and was based in part on the ethical program described in the autobiography of Benjamin Franklin.

Among his writings are: "Moda la-Binah", published in Berlin in 1789, which encouraged East European Jews to study natural sciences and medicine; a translation of Maimonides' "Guide for the Perplexed", published in 1829, and written in easy-to-read Mishnaic Hebrew; "Elon Moreh", an introduction to the "Guide for the Perplexed" (Odessa, 1867); and "Sefer Kohelet" (Odessa, 1873; Vilna, 1930), a Yiddish translation of Ecclesiastes.
פרידלנדר, מוריץ
Friedlander, Moritz (1842-1919), communal worker and historian, born in Burszentgyorgy, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied at the University of Prague (now in the Czech Republic), and although he prepared for a rabbinical career, he did not pursue the idea on account of his liberal views. After a short period as a teacher he became in 1875 secretary of the Viennese Israelitische Alliance which did benevolent work amongst beleaguered Jewish communities. The work required visits to Galicia where, in cooperation with the Alliance Israelite Universelle, his organization aided exiled Russian Jews to migrate to the United States.

Friedlander's experience of the conditions under which the Jews were living in Galicia prompted him to agitate for and to establish, the first Jewish public school in the province. A record of his journeys was published in Fuenf Wochen in Brody. Baron Maurice de Hirsch, whose endowment funds were partially devoted to the establishment of educational institutions for Jewish children in Galicia, found in Friedlander an articulate spokesman for his ideas and appointed him secretary of the Baron de Hirsch Fund. Under his supervision more than fifty such schools were founded in Galicia by the Hirsch Fund in the years 1885-1900. Due to his efforts a further fund, in the name of Baroness Clara de Hirsch, of some five million francs was set up for the establishment of technical schools for Jewish girls.

Friedlander was an expert on Hellenistic philosophy and the origins of Christianity. He published a number of books on this subject including "Ueber den Einfluss der Griechischen Philosophie auf das Judentum und Christentum" (1872); "Patristische und Talmudische Studien" (1878); "Apion: ein Culturbild aus dem ersten christlichen Jahrhundert" (1882); "Philo's Philantropie des juedischen Gesetzes" - translation and commentary (1889); "Zur Entstehunggeschichte des Christentums" (1894); "Das Judenthum in der vorchristlichen griechischen Welt" (1897); "Der vorchristliche Juedische Gnosticismus" (1898); "Der Antichrist" (1902); "Geschichte der juedischen Apologetik" (1903); "Die Religioese Bewegung innerhalb des Judenthums im Zeitalter Jesu" (1906); "Der Kreuzestod Jesu" (1906), and "Synagoge und Kirche" (1908). He also published several books on his experiences in Galicia under the name of Marek Firkowitz. Friedlander also used the pseudonyms of: M. Freimann and Paul Frieda.

Moritz Frielander contributed to the Revue des Etudes Juives and to the Jewish Quarterly Review. He died in Vienna.

ואסלוי
ואסלוי Vaslui

בירת חבל מולדובה, הרגאט, רומניה.

מצבות מעידות על ישוב יהודי במקום במחצית הראשונה של המאה ה- 18. היהודים הראשונים בוואסלוי היו ברובם יוצאי בוקובינה וגליציה. מאמצע המאה ה-19 נוספו עליהם קאנטוניסטים מרוסיה ומגורשים מעיירות הסביבה.

ב- 1851 הוענקו תוארי-אצולה לשניים מיהודי העיר. הקהילה מנתה באותה תקופה 1,200 נפש. ב-1889 היו 2,823 יהודי ואסלוי 41 אחוזים מכלל האוכלוסייה. וכעבור שנה אחת כבר היו שם 3,747 יהודים.

ארגון הקהילה התעכב בגלל סכסוכים ופירוד בין הסוחרים לבין בעלי-מלאכה, שאפילו החזיקו רבנים משלהם. נסיון לאיחוד נכשל ב-1904 והצליח בסופו של דבר ב-1923.

בית-ספר יסודי יהודי פעל משנת 1871, וכבר בסוף שנות השמונים של המאה ה- 19 (בימי "חובבי ציון") התחילה פעילות ציונית בעיר.

בין רבני המקום היו אלכסנדר טאובס ובנימין רבינוביצ'י; כמוכן ישבו בעיר גם צדיקים לבית רוז'ין-בוהוש.

ערב מלחמת-העולם השנייה היו בוואסלוי שמונה בתי-כנסת, בית-חולים ומרפאה יהודית, מושב- זקנים, בית-ספר וגן-ילדים.

בימי מלחמת העולם השנייה היו יהודי ואסלוי נתונים לגזרות קשות. בשנת 1940 שולחו רבים לעבודות פרך והופקעו רכוש וכספים. בקיץ 1941 נאסרו נכבדי הקהילה יהודים שולחו למחנות ריכוז ולעבודות כפייה ואחרים גורשו לטרנסניסטריה. אחרי המלחמה שבו החיים בעיר למסלולם.

ב-1950 מנתה האוכלוסיה היהודית 2,400 נפש, בשנת 1960 היו שם 70 משפחות יהודיות, ופעל בית-כנסת אחד.

ואשארושנאמן'
ואשארושנאמן' VASAROSNAMENY

כפר במחוז ברג (BEREG), צפון מזרח הונגריה.


יהודים התיישבו במקום בתחילת המאה ה-18. את פרנסתם מצאו בדייג ובהובלת סחורות. במאה ה-19 באו לכפר משפחות יהודיות של סוחרים, בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים מגאליציה. הם הקימו תחנת חשמל, בית-חרושת ללבנים, בית-חרושת לכוהל וטחנת קיטור. הקהילה השתייכה לזרם האורתודוקסי. היו בה תלמידי חכמים רבים וקבוצה קטנה של חסידים. למן שנת 1934 הייתה בכפר פעילות ציונית ענפה.

בשנת 1930 חיו בואשרושנאמן' 764 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בהיות הונגריה בת ברית של גרמניה הנאצית, האשימו תושבי המקום את היהודים בשיתוף פעולה עם האויב. בעקבות האשמות אלה נכלאו כמה יהודים במחנה הריכוז נאגיקאניז'ה (NAGYKANIZSA). האחרים סבלו התעללות מצד ה"גדודים החופשיים" (גדודי צבא הונגריים שהוקמו לצורך ביצוע מעשי- חבלה בצ'כוסלובקיה בתחילת המלחמה; ואשארושנאמן' הייתה אחת מנקודות המוצא שלהם). כמה משפחות יהודיות שלא הייתה להן אזרחות הונגרית הוגלו ב-1941 לאוקראינה, ושם נספו.

במארס 1944, עם כניסת הצבא הגרמני להונגריה, הובאו כל יהודי הכפר למחנה הריכוז הסמוך בברגסאס (BEREGSZASZ), בו רוכזו יהודים נוספים תושבי הסביבה, כ-1,000 איש בסך הכל. ב-22 במאי שולחו כולם למחנה ההשמדה אושוויץ.


אחרי המלחמה חזרו לכפר כ-170 יהודים שניצלו וארגנו מחדש את חיי הקהילה. בשנות השבעים למאה ה-20 נותרו ב-ואשארושנאמן' יהודים מעטים בלבד.

אפשה וישנה
אפשה וישנה Apsa Vysna

במקורות היהודיים (יידיש) אויבר אפשה, בהונגרית: Felso Apsa

כפר בנפת ראכוב Rachov, Rahovo, עד 1928 בנפת טרסיף Teresva, קארפאטורוס אוקראינה.


הכפר אפשה וישנה שוכן מדרום מערב לעיירה ראכוב וכל תושביו רותנים (אוקראינים). עד 1918 היה האזור במחוז מאראמארוש, הונגריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה חולק מחוז מאראמארוש בין רומניה לצ'כוסלובקיה. אפשה וישנה צורפה לצ'כוסלובקיה.

ב- 1945, בתום מלחמת העולם השנייה, סופח חבל קארפאטורוס לאוקראינה, אז רפובליקה בברית המועצות.

המשפחה היהודית הראשונה שתועדה באפשה וישנה בשנת 1768, הייתה משפחתו של שמשון יעקובוביטש, שמנתה עשר נפשות. הם היו ככל הנראה חוכרי משק האחוזה המקומית ועסקו גם בבישול משקאות חריפים. המסים ששילמו היו מהגבוהים במחוז מאראמארוש באותה התקופה. ב- 1830 ישבו בכפר לפי מקור אחד 19 יהודים ולפי מקור אחר תשע משפחות יהודיות, למעלה משישים נפשות.

ב- 1840 בוטלו הגבלות ההתיישבות של היהודים בהונגריה, ומאז גדל היישוב היהודי במקום במהירות. ב- 1880 ישבו בכפר 312 יהודים וב- 1910 - 1,029. הקהילה התארגנה כנראה בשנות הארבעים של המאה ה- 19. הוקם מקווה טהרה, ואחר כך נוסדה חברה קדישא וקודש בית עלמין. סבורים שבית המדרש הראשון, שהיה בנוי בעץ, נבנה בשנות השישים של המאה ה- 19. בשנות השבעים כבר פעלה שם חברה משניות. ראש הקהילה היה אז כנראה ר' יעקב קויפמן. על רקע סיכסוכים בין חסידי ויז'ניץ (שהיו הרוב) לבין חסידי סיגט הקים בסוף המאה ה- 19 גביר העיירה, ר' וולף ויזל, בית מדרש, שבו התפללו חסידי סיגט. בתקופת השלטון הצ'כי הוקם בית המדרש השלישי, בנוי אבן, שהיה פתוח בשבתות ובחגים עבור מתפללים מחסידי סיגט. בין שתי מלחמות העולם פעלו ה"חדרים" תחת פיקוח ציבורי למחצה. במרוצת השנים נוסדו חברה ש"ס וחברת משניות נוספת. קהילת אפשה וישנה הייתה שייכת לגליל רבנות סיגט ולאדמו"ר של סיגט הייתה השפעה רבה על הקהילה. רבים מצעירי הכפר המשיכו את לימודיהם אצל הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים, בעל "ייטב לב" ואצל בעל "קדושת יום טוב". בין תלמידי הרבנים מסיגט היו גם בני חסידי
ויז'ניץ.

בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היה רוב הזמן ר' משה ויזל ראש הקהילה, והוא היה גם נציג הקהילה במועצת הכפר. ב- 1924, בעקבות ניתוק הכפר מסיגט (שנותרה בתחום רומניה), נתמנה רב באפשה וישנה - ר' יצחק רוזנבוים. בחרו בו חסידי ויז'ניץ, ספינקה וקרטשניף, והתנגדו לו חסידי סיגט. במשך שנים שרר מתח בין הפלגים על רקע מנוי הרב ובחירת השוחטים.

יהודי אפשה וישנה התפרנסו כבעלי חנויות וכבעלי בתי מרזח, כסוחרים בתוצרת חקלאית ובתוצרת חלב, כבעלי מלאכה וכבעלי עגלות להובלה. לרוב יהודי הכפר היו חלקות אדמה קטנות שסייעו בכלכלת המשפחה. מקצתם היו בעלי אדמות שעובדו בידי פועלים שכירים. בבעלות יהודים היו שלוש טחנות קמח.

ברפובליקה הצ'כוסלובקית אחרי מלחמת העולם הראשונה הוכרו יהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה בכפר פעילות ציונית בחוגים מעטים בלבד, ובבחירות לקונגרס הציוני ה- כ' (1937) השתתפו שבעה מבני הקהילה. אחד נתן את קולו ל"פועלי ציון" ושישה הצביעו בעד "המזרחי".

ב- 1930 ישבו באפשה וישנה 1,175 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בנובמבר אותה השנה הוקם בחלק מקאראפטורוס שלטון אוטונומי רותני. במרס 1939 כבש הצבא ההונגרי את האזור. עם החלת "החוקים היהודיים" של ממשלת הונגריה הפרו- גרמנית נשללו רשיונות מסחר ומלאכה מיהודים ומצבם הורע.

ב- 1941 ישבו באפשה וישנה 1,289 יהודים. בקיץ אותה השנה גירשו ההונגרים משטחי הונגריה את היהודים שלא היו נתיני הונגריה. במהלך בדיקת המסמכים באפשה וישנה הוחזקו יהודי הכפר בבניין בית הספר במשך שלושה ימים ושלושה לילות. לבסוף גורשו שני שליש מהם ברכבת דרך העיירה יאסין Yasinya לעיר הורודנקה Horodenka באוקראינה, ומשם לאחד הכפרים. במסע רגלי דרך הרים, יערות ועל הנהר דנייסטר, בלי מזון ומים, תוך עינויים בידי מלוויהם האוקראינים, באו לעיירה טלוסט Tluste. יהודי המקום סייעו להם ושיכנו אותם. כעבור כמה ימים המשיכו הפליטים בדרכם ובעיירה יאזלוביץ Jazlowiec וחולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת נלקחה לקמנץ פודולסק Kamenec Podolsk ונרצחה שם, האחרת המשיכה בנדודיה. כמה בני אפשה וישנה הצליחו להמלט ולחזור לכפרם. הם נתפסו ושולחו שוב אל מעבר לגבול. יהודים שהגיעו לכפרים שהייתה בהם קהילה יהודית חילקו את גורלם עם יהודי המקום. אלה מיהודי אפשה וישנה שלא גורשו ב- 1941 נלקחו לגיטו מאטה סאלקה Mate Szalka באפריל 1944, כחודש אחרי כניסת הגרמנים להונגריה, וב- 15 במאי שולחו לאושוויץ. בין הנספים באושוויץ היו הרב רוזנוואסר ומשפחתו
ומורה ההוראה של חסידי סיגט, ר' משה מילר.


אחרי המלחמה חזרו לאפשה וישנה כמה יהודים ששרדו, אך המשטר הקומוניסטי לא איפשר חיי קהילה יהודיים. בנייני בתי המדרש שימשו מאז כמחסנים. בשנות ה- 70 של מאה ה- 20 עדיין גרה משפחה יהודית אחת בכפר.