חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

שלנגל, ולדיסלב

Szlengel, Wladyslaw (1914-1943), Polish language poet and actor, born in Warsaw, Poland, known as the "Poet of the Ghetto". His father, an artist, supported his family by painting movie posters. As a boy Szlengel often helped his father in his work. Szlengel started composing poems and short stories while still a schoolchild. Some of these early poems were published in local magazines. In 1930 he completed a 3-year course at the School of Economics Later, his works continued to appear, mainly in Warsaw publications. He also wrote satiric poems for the press and stage that were published in the Polish satirical periodical "Szpilki". Some of his texts were used in cabarets. His writings were firmly grounded in reality. Later some more serious poems were published in the Polish language Zionist daily "Nasz Przeglad". After the creation of the Ghetto his works acquired a special depth and poignancy.

After the German attack on Poland in September 1939, he took part in the defense of Warsaw. At the end of 1939, Szlengel was made the announcer and director of the Polish literary "Miniature Theatre" in Bialystok, but out of concern for the fate of his wife, he returned to Warsaw in 1940 and from that moment he began to share the fate of the Jewish residents of Warsaw. In November 1940, he was forced to enter the Warsaw ghetto, where he became one of the organizers of cultural life. In his poems he presented the daily experiences and sufferings of the inhabitants of the ghetto, often in a slightly ironic way. He performed at the famous cafe Sztuka ("Café Art"), where he ran a cabaret "Live Journal" which was a humorous chronicle of daily life in the ghetto. At Sztuka he met the Pianist Wladyslaw Szpilman.

Szlengel wrote a number of poems documenting the destruction of the Jewish people. The most popular include: "Window to the other side", "Accounts with God", "Two deaths", "Counterattack", "Passports", "Stuff", "Mobile", "Little Treblinka Station". In his poem "Card with the Daily 'Action'", Szlengel describes the path of children from the orphanage to the Umsclagplatz in the first days of August 1942 during the great deportation action from Warsaw to the Treblinka Nazi death camp. As he could not print his poems, he typed them in dozens of copies and distributed them in the ghetto. He entrusted his texts to the historian Emanuel Ringelblum who documented the fate of Warsaw Ghetto. It's was Ringelblum who dubbed Szlengel as the "Poet of the Ghetto".

At one time, he unsuccessfully tried to hide outside Warsaw ghetto. At the time of the Warsaw Ghetto Uprising he hid in a bunker at 36 Swietojerska St. The shelter was discovered by the Germans and Szlengel, along with his wife, were shot dead on the spot on May 8, 1943.

After WW2 a selection of Szlengel's poems were published in 1946. His manuscripts were discovered accidentally in 1960, hidden in a double tray of an old table. New editions, including Hebrew translations by Halina Birenbaum, have been published since the 1970's. His poem "Little Treblinka Station" was turned into a song by the Israeli singer Yehudah Poliker and included in his album "Efer Ve'avak" ("Ashes and Dust") (1988), the first Israeli pop music album on the theme of the Holocaust.
תאריך לידה:
1914
תאריך פטירה:
1943
מקום לידה:
ורשה
מקום פטירה:
ורשה
סוג אישיות:
Poet
,
שחקן/ית
מספר פריט:
211204
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

ביאליסטוק BIALYSTOK


עיר מחוז בצפון מזרח פולין.

ההתיישבות היהודית

יהודים התיישבו בביאליסטוק, כשהייתה עדיין כפר, בעידודו של הרוזן ברניצקי (BRANICKI) בעל-אדמות המקום. איזכור ראשון של יהודים בעיר הוא משנים 1661 - 1658 ונמצא ברישום " בפנקס טיקוצין " , כלומר הרישום של הקהילה היהודית בטיקוצין הסמוכה .הם היו מסופחים לקהילה היהודית בטיקטין (TIKTIN, TYKOCIN) ותרמו להתפתחות הכפר לישוב עירוני. בשנת 1663 יש רישום לגבי 75 יהודים בוגרים בעיר ובית כנסת ראשון מוקם בה בשנת 1693 , בית כנסת מעץ בשם " נר תמיד " . סביב בית הכנסת קם הרובע היהודי הראשון .

ב-1745 נעשתה ביאליסטוק לקהילה עצמאית, וב-1749 השתתפו ראשיה בבחירות לרשויות המקומיות. ב-1772 כבר ישבו שם 3,400 יהודים.

מצב היהודים בביאליסטוק הורע עם חלוקות פולין בסוף המאה ה-18, כאשר האיזור עבר לזמן קצר לידי פרוסיה ואחר לשליטת רוסיה הצארית. ביאליסטוק חזרה לשטחה של פולין רק ב-1921, כשלש שנים אחרי סיומה של מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) וכינונה מחדש של פולין העצמאית.

פליטים יהודים רבים באו לביאליסטוק בשנים 1825 -1835 וב-1845 (בעקבות "החוקה היהודית" של שנת 1804, שהביאה לגירוש היהודים מהכפרים ולשלילת מקורות פרנסתם). בשנת 1856 כבר חיו בעיר 9,547 יהודים בתוך אוכלוסיה כוללת של 13,787. יהודים רבים מבין הפליטים היו חסרי בית ובלא פרנסה, והקהילה נחלצה לעזרתם במסגרת ארגוני צדקה וגמילות חסדים שהקימה לשם כך.

בימי שלטון רוסיה הצארית נפתח בביאליסטוק ,בנוסף לחדר המסורתי, "חדר מתוקן" (שנלמדו בו גם לימודי חול), כן היה שם בית ספר יסודי יהודי ובית ספר לבנות , אמנם שפת הלימוד היתה רוסית אבל גם השפה העברית נלמדה שם. ב-1910 פתחה הקהילה גם גן ילדים יהודי; ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה נפתחו בביאליסטוק בתי ספר נוספים וביניהם בית הספר והגימנסיה "תחכמוני", בתי ספר מקצועיים, תלמוד תורה, ישיבות, הגימנסיה היידישאית, בית הספר העברי היסודי של רשת "תרבות" וגמנסיה עברית. הגמנסיה העברית נודעה ברמת לימודים גבוהה ובוגריה התקבלו לאוניברסיטה העברית בירושלים ולטכניון בחיפה בלא בחינות כניסה.בין בוגרי הגמנסיה העברית בביאליסטוק היו: יוסף סרלין, שר הבריאות בממשלת ישראל בתקופת הכנסת השנייה; יצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל (בשנים 1984-1983 ובשנים 1992-1986) וחברת הכנסת חייקה גרוסמן.

כמה בתי כנסת היו בביאליסטוק והנודע שבהם, ה"כאר שול", בית הכנסת הקוראלי, שהייתה לו מקהלה משלו והופיעו בו חזנים ידועי-שם.

בין רבני הקהילה היו אריה לייב בן ר' ברוך בנדיט (כיהן שם בשנים 1815 - 1820) בעל "שאגת אריה"; ר' יום-טוב ליפמן הילפרין כיהן בביאליסטוק בשנים 1849 - 1879 ור' שמואל מוהליבר (1824 - 1898) מגדולי רבני רוסיה, מראשי חיבת ציון ומאבות הציונות הדתית, כיהן כרב קהילת ביאליסטוק בשנים 1883 - 1896 ולאחר מותו נטמן בבית העלמין היהודי בעיר. ב-ג' כסלו תשנ"א (10 בנובמבר 1991) הובאו עצמותיו לישראל, לבית העלמין שבמזכרת בתיה.

ב-1833 הגיע מגרמניה אליעזר הלברשטאם, מי שנחשב למחולל תנועת ההשכלה בביאליסטוק.


עם העברת האזור לשלטון הרוסי הורע מצבם הכלכלי של יהודי ביאליסטוק, אולם עד מהרה גילו את יתרון היותם בגבולה המערבי של רוסיה הצארית, פיתחו מסחר ענף עם שווקיה והיו ליבואני תה ודברי מותרות אחרים. באותה תקופה מצאו היהודים פרנסה גם כספקי הצבא. בראשית המאה ה-19, כשהתיישבו בעיר בעלי מלאכה לטוויה ואריגה, הקימו יהודי המקום בתי מלאכה בעבורם, סיפקו להם חומר גלם ושיווקו את המוצרים.

ב-1804 פתח ר' אהרון הלוי הורוויץ את בית הדפוס הראשון בעיר.

ב-1850 הקימו שני יהודים בית חרושת לטקסטיל והכשירו פועלים יהודים בכל תחומי הטוויה, האריגה, הסריגה וצביעת הבדים. ב-1860 היו 19 מבין 44 בתי חרושת לטקסטיל בביאליסטוק בבעלות יהודים, וב-1898 היו 299 מתוך 372 בידי יהודים, כמעט %60 מעובדי תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק היו יהודים, וכמעט %50 מרווחי תעשיית הטקסטיל בעיר היו של יהודים.

ב-1895 ישבו בביאליסטוק 47,783 יהודים (בתוך אוכלוסיה של 62,993. ב-1897 מבין 3,628 בעלי חנויות בעיר היו 3,186 יהודים. בשנת 1912 היהודים מהווים 75% מתושבי העיר והעיר קרויה "ירושלים של הצפון" .
בשנת 1913 מוקם בה תאטרון יהודי .

בשנת 1921, עת עבר אזור ביאליסטוק לשטחה של פולין העצמאית, היו %93 יהודים בין אנשי העסקים שבעיר ו-%89 מהתעשייה הייתה בבעלות יהודים. אחר כך ירד אחוז היהודים בעסקים ובשנת 1928 עמד על %78.3 בלבד.

ב-1932 ישבו בביאליסטוק 39,165 יהודים בתוך 91,207 תושבי העיר.

בהיותה עיר תעשייתית שרוב עובדיה יהודים, הייתה ביאליסטוק מעוזה של תנועת הפועלים היהודית. ב-1897 הצטרפו פועלים יהודים רבים לתנועת הבונד (BUND) והדפיסו במחתרת את העיתון "דער ביאליסטוקער ארבאיטער" ("הפועל הביאליסטוקי"). יעקב פאט היה מנהיג ה"בונד" בביאליסטוק. פעולות התנועה בימי המהפכה הרוסית של 1905 - 1906 עוררו תגובות עזות של דכוי מצד השלטונות והם גם עודדו את הפורגרום שפרץ ב-1 ביוני 1906 ונמשך שלושה ימים. 70 יהודים נרצחו וכ-90 נפצעו פצעים קשים. רכוש יהודי נהרס ונשדד. ועדת חקירה של ה"דומה" (DUMA, בית הנבחרים הרוסי) הטילה את האחריות למהומות על המשטרה ועל רשויות העיר. ההרס הרב שהשאיר הפוגרום הביא למשבר זמני בכלכלת העיר.

תנועת ההשכלה היהודית נקלטה בביאליסטוק כבר בראשיתה, כשהיו יהודי העיר בקשר עם יהודי גרמניה בתקופה הקצרה שהיו בשליטת פרוסיה. בין חבריה הידועים היו: בני משפחת זמנהוף וביניהם ד"ר אלעזר לודוויג זמנהוף יוצר שפת האספרנטו(יליד 1859), אברהם שפירו מחבר "תולדות ישראל וספרותו" (1892), יחיאל מיכאל זבלודובסקי מחבר "רוח חיים" (1860) והמשורר מנחם מנדל דוליצקי.

תומכים רבים היו לרעיון הציוני בביאליסטוק והם הלכו ורבו עם השנים. קבוצה של "חובבי ציון" נוסדה בביאליסטוק כבר בשנת 1880, בהנהגת ר' שמואל מוהליבר ויוסף חזנוביץ. הראשונים שעלו מביאליסטוק לארץ ישראל היו בין מקימי פתח תקווה, כפר אוריה ועקרון (היא מזכרת בתיה). לימים היו העולים מביאליסטוק לישראל בין מקימי תעשיית הטקסטיל ותעשיית החבלים בישראל, ביניהם משפחת ירושלמי (ירוזולימסקי).

סניפים של התנועה הציונית הוקמו שם כבר בראשית התהוותה של מסגרת התנועה. הרבנים שכיהנו בעיר למן סוף המאה ה-19 תמכו בתנועה הציונית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו בביאליסטוק סניפים פעילים של כל המפלגות הציוניות וכל תנועות הנוער הציוניות היו מיוצגות בה. חיי הציבור היהודי בעיר וחיי החברה התרכזו סביב התנועה הציונית; בבית העם היו חוגים, הרצאות, הצגות, דיונים ספרותיים ושעורי עברית למבוגרים, כן פעלו שם ספריות בכל השפות המדוברות בקרב יהודי ביאליסטוק, כולל עברית, ויצאו לאור עתונים בשפות אלה.נחום צמח, מייסד תיאטרון "הבימה", הוא בן ביאליסטוק.

בין אגודות הספורט הפעילות היו "מכבי" ו"שומריה".

יושב ראש ועד הקהילה האחרון, שכיהן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה עורך הדין צבי קלמנטינובסקי.


בשנת 1939 ישבו בביאליסטוק כ-60,000 יהודים. אוכלוסיית העיר הייתה אז כ-120,000 נפש.


תקופת השואה:

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) כבשו הגרמנים את ביאליסטוק והחזיקו בעיר בימים 15 - 22 בספטמבר. לאחר מכן, על-פי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות (הסכם ריבנטרופ - מולוטוב שנחתם באוגוסט אותה שנה) נמסרה העיר, ככל הרצועה המזרחית של פולין לידי ברית המועצות.

ב-27 ביוני 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ב-22 ביוני) כבשו הגרמנים את העיר. למחרת, ביום שכונה לימים "יום ששי האדום", שרפו הגרמנים את בית הכנסת הגדול על כ-1,000 יהודים שנכלאו בתוכו.

כעבור ימים אחדים הוצאו אלפי יהודים מחוגי האינטליגנציה אל מחוץ-לעיר ונורו למוות.

ב-26 ביולי הוקם "יודנראט" בראשות הרב רוזנמן, אבל הרוח החיה ואיש-הקשר עם הגרמנים היה המהנדס אפרים ברש.

ב-1 באוגוסט נאסרה היציאה מן הגטו. בשנה הראשונה רתמו הגרמנים את כוח-העבודה בגטו, גברים ונשים בני 65-15, לצורכי המאמץ המלחמתי. הם הועסקו בתנאי ניצול וטרור בין חומות-הגטו ובמפעלים גרמניים מחוצה לו. ה"יודנראט" העסיק 2,000 אנשים למילוי תפקידיו השונים, לרבות 200 אנשי "המשטרה היהודית", אך את עיקר הדגש שם ברש על הייצור התעשייתי, בתקווה שתועלתו הרבה תדחה ואפילו תמנע את שלב ההשמדה, שעליו היתה לו ידיעה מוסמכת. רוב אנשי הגטו היו שותפים לאשליה זו.

בנובמבר 1942 חוסלו כל הקהילות היהודיות במחוז ביאליסטוק, כ-200,000 יהודים. הם רוכזו, רובם ככולם, במחנה הגדוד ה-10 (בעבר של הצבא הפולני), המקום היה ידוע כ"אומשלאגפלאץ" (מקום ריכוז היהודים לפני שילוחם למחנות ההשמדה) אכזרי ביותר, שם הועמסו על רכבות ושולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

בימים 12-5 בפברואר 1943 פתחו הגרמנים ב"אקציה" הראשונה, 1,000 יהודים נרצחו בגטו ו-10,000 הובלו לטרבלינקה. השלטונות הגרמניים במקום היו מעונינים בקיומו של הגטו מטעמים כלכליים, אבל הכריעה דעת הדרגים העליונים בברלין, ונקבע מועד לחיסול הגטו - ב-16 באוגוסט 1943.

תנועת המחתרת בגטו ביאליסטוק התחילה להתגבש בנובמבר 1942, עם בואו של מרדכי טננבוים (תמרוף), שליח הארגון היהודי הלוחם בורשה. אחרי ה"אקציה" הראשונה הוגברה הכוננות הקרבית, נעשו נסיונות ליצור מגע עם הפארטיזנים שבסביבה ושלוש קבוצות קטנות אף הצליחו להסתנן ליערות. ביולי 1943 ניתקה המחתרת את קשריה עם הנהגת הגטו, ופלגיה הרעיוניים השונים התלכדו בארגון שתמך בדעתו של טננבוים, שהמאבק הלאומי בגרמנים חייב להתנהל קודם כל בתחום הגטו ולא ביערות. ב-16 באוגוסט נכנסה המחתרת לקרב עם הגרמנים, שפרצו לגטו בסיוע טאנקים. המרד דוכא: 72 לוחמים התרכזו בבונקר לקראת יציאה ליערות, כולם נתגלו ונהרגו פרט לאחד. חילופי- היריות עם הגרמנים נמשכו מדי לילה בלילה, במשך חודש ימים.

מניחים שמנהיגי המרד, טננבוים ודניאל מושקוביץ, התאבדו בתום הקרבות. מלבדם נמנו עם ראשי המחתרת גם זרח זילברברג, הרשל רוזנטאל, חייקה גרוסמן וישראל מארגוליס. יוזם המרד היה יצחק מלמד
( שרחוב נקרא על שמו במרכז העיר )

יהודי הגטו, 40,000 במספר, נשלחו לטרבלינקה ולמאידאנק, חברי ה"יודנראט" יצאו אחרונים. הלוחמים שהצליחו להצטרף לפרטיזנים התאחדו במרוצת הזמן לקבוצת "קדימה" ונקלטו ביחידות בפיקוד פרטיזנים סובייטיים.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה (1945) נותרו בחיים 260 מתושבי הגטו, ובביאליסטוק עצמה - 1,085 יהודים, 900 מהם היו תושבי העיר לפני המלחמה. בגלל האווירה האנטישמית בפולין בשנים 68 - 1967 , רוב היהודים היגרו מהעיר עד לשנת 1972 . בתחילת שנות ה - 90 נותרו בה 9 יהודים ובשנת 2016 אין בה קהילה יהודית .

בעיר היו 4 בתי קברות . שלשה מהם נהרסו ובשטחם מוקמות רק אנדרטאות . הרביעי שרד ויש בו כמה אלפי קברים . בית קברות זה נוסד בשנת 1890 ונמצא בצפון העיר . במרכז בית הקברות נמצא "אוהל" של הרב חיים הרץ הלפרן שנפטר בשנת 1919 וכן אנדרטה לזכר הנרצחים בפוגרום בשנת 1906 .

יוצאי העיר בעולם

בנוסף לריכוזם בישראל, חיים יוצאי קהילת ביאליסטוק בארצות הברית, בארגנטינה, במקסיקו, באוסטרליה, באורוגואי ובדרום אפריקה. ה-"ביאליסטאקער צענטער" בניו יורק מרכז את פעילות יוצאי ביאליסטוק ברחבי ארצות הברית וסייע בהקמת מפעלי בריאות ורווחה בישראל. כמה בני ביאליסטוק שישבו בברית המועצות עלו בשנות 1991 - 1992 לישראל.


בועידה עולמית של יוצאי ביאליסטוק ב"ביאליסטוק סנטר" בניו יורק ב-1949 הוחלט על הקמתה בישראל של "קרית ביאליסטוק", שתהייה הן אתר הנצחה לעברה המפואר של הקהילה היהודית בביאליסטוק והן מפעל לקליטתם בישראל של שארית הפליטה. הקרייה הוקמה ליד יהוד ובה למעלה מ-200 בתי משפחות, בית כנסת, בית ספר, גני ילדים, מוסדות ציבור, היכל תרבות ואיזור תעשייה.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
שלנגל, ולדיסלב
Szlengel, Wladyslaw (1914-1943), Polish language poet and actor, born in Warsaw, Poland, known as the "Poet of the Ghetto". His father, an artist, supported his family by painting movie posters. As a boy Szlengel often helped his father in his work. Szlengel started composing poems and short stories while still a schoolchild. Some of these early poems were published in local magazines. In 1930 he completed a 3-year course at the School of Economics Later, his works continued to appear, mainly in Warsaw publications. He also wrote satiric poems for the press and stage that were published in the Polish satirical periodical "Szpilki". Some of his texts were used in cabarets. His writings were firmly grounded in reality. Later some more serious poems were published in the Polish language Zionist daily "Nasz Przeglad". After the creation of the Ghetto his works acquired a special depth and poignancy.

After the German attack on Poland in September 1939, he took part in the defense of Warsaw. At the end of 1939, Szlengel was made the announcer and director of the Polish literary "Miniature Theatre" in Bialystok, but out of concern for the fate of his wife, he returned to Warsaw in 1940 and from that moment he began to share the fate of the Jewish residents of Warsaw. In November 1940, he was forced to enter the Warsaw ghetto, where he became one of the organizers of cultural life. In his poems he presented the daily experiences and sufferings of the inhabitants of the ghetto, often in a slightly ironic way. He performed at the famous cafe Sztuka ("Café Art"), where he ran a cabaret "Live Journal" which was a humorous chronicle of daily life in the ghetto. At Sztuka he met the Pianist Wladyslaw Szpilman.

Szlengel wrote a number of poems documenting the destruction of the Jewish people. The most popular include: "Window to the other side", "Accounts with God", "Two deaths", "Counterattack", "Passports", "Stuff", "Mobile", "Little Treblinka Station". In his poem "Card with the Daily 'Action'", Szlengel describes the path of children from the orphanage to the Umsclagplatz in the first days of August 1942 during the great deportation action from Warsaw to the Treblinka Nazi death camp. As he could not print his poems, he typed them in dozens of copies and distributed them in the ghetto. He entrusted his texts to the historian Emanuel Ringelblum who documented the fate of Warsaw Ghetto. It's was Ringelblum who dubbed Szlengel as the "Poet of the Ghetto".

At one time, he unsuccessfully tried to hide outside Warsaw ghetto. At the time of the Warsaw Ghetto Uprising he hid in a bunker at 36 Swietojerska St. The shelter was discovered by the Germans and Szlengel, along with his wife, were shot dead on the spot on May 8, 1943.

After WW2 a selection of Szlengel's poems were published in 1946. His manuscripts were discovered accidentally in 1960, hidden in a double tray of an old table. New editions, including Hebrew translations by Halina Birenbaum, have been published since the 1970's. His poem "Little Treblinka Station" was turned into a song by the Israeli singer Yehudah Poliker and included in his album "Efer Ve'avak" ("Ashes and Dust") (1988), the first Israeli pop music album on the theme of the Holocaust.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ביאליסטוק
ורשה

ביאליסטוק BIALYSTOK


עיר מחוז בצפון מזרח פולין.

ההתיישבות היהודית

יהודים התיישבו בביאליסטוק, כשהייתה עדיין כפר, בעידודו של הרוזן ברניצקי (BRANICKI) בעל-אדמות המקום. איזכור ראשון של יהודים בעיר הוא משנים 1661 - 1658 ונמצא ברישום " בפנקס טיקוצין " , כלומר הרישום של הקהילה היהודית בטיקוצין הסמוכה .הם היו מסופחים לקהילה היהודית בטיקטין (TIKTIN, TYKOCIN) ותרמו להתפתחות הכפר לישוב עירוני. בשנת 1663 יש רישום לגבי 75 יהודים בוגרים בעיר ובית כנסת ראשון מוקם בה בשנת 1693 , בית כנסת מעץ בשם " נר תמיד " . סביב בית הכנסת קם הרובע היהודי הראשון .

ב-1745 נעשתה ביאליסטוק לקהילה עצמאית, וב-1749 השתתפו ראשיה בבחירות לרשויות המקומיות. ב-1772 כבר ישבו שם 3,400 יהודים.

מצב היהודים בביאליסטוק הורע עם חלוקות פולין בסוף המאה ה-18, כאשר האיזור עבר לזמן קצר לידי פרוסיה ואחר לשליטת רוסיה הצארית. ביאליסטוק חזרה לשטחה של פולין רק ב-1921, כשלש שנים אחרי סיומה של מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) וכינונה מחדש של פולין העצמאית.

פליטים יהודים רבים באו לביאליסטוק בשנים 1825 -1835 וב-1845 (בעקבות "החוקה היהודית" של שנת 1804, שהביאה לגירוש היהודים מהכפרים ולשלילת מקורות פרנסתם). בשנת 1856 כבר חיו בעיר 9,547 יהודים בתוך אוכלוסיה כוללת של 13,787. יהודים רבים מבין הפליטים היו חסרי בית ובלא פרנסה, והקהילה נחלצה לעזרתם במסגרת ארגוני צדקה וגמילות חסדים שהקימה לשם כך.

בימי שלטון רוסיה הצארית נפתח בביאליסטוק ,בנוסף לחדר המסורתי, "חדר מתוקן" (שנלמדו בו גם לימודי חול), כן היה שם בית ספר יסודי יהודי ובית ספר לבנות , אמנם שפת הלימוד היתה רוסית אבל גם השפה העברית נלמדה שם. ב-1910 פתחה הקהילה גם גן ילדים יהודי; ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה נפתחו בביאליסטוק בתי ספר נוספים וביניהם בית הספר והגימנסיה "תחכמוני", בתי ספר מקצועיים, תלמוד תורה, ישיבות, הגימנסיה היידישאית, בית הספר העברי היסודי של רשת "תרבות" וגמנסיה עברית. הגמנסיה העברית נודעה ברמת לימודים גבוהה ובוגריה התקבלו לאוניברסיטה העברית בירושלים ולטכניון בחיפה בלא בחינות כניסה.בין בוגרי הגמנסיה העברית בביאליסטוק היו: יוסף סרלין, שר הבריאות בממשלת ישראל בתקופת הכנסת השנייה; יצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל (בשנים 1984-1983 ובשנים 1992-1986) וחברת הכנסת חייקה גרוסמן.

כמה בתי כנסת היו בביאליסטוק והנודע שבהם, ה"כאר שול", בית הכנסת הקוראלי, שהייתה לו מקהלה משלו והופיעו בו חזנים ידועי-שם.

בין רבני הקהילה היו אריה לייב בן ר' ברוך בנדיט (כיהן שם בשנים 1815 - 1820) בעל "שאגת אריה"; ר' יום-טוב ליפמן הילפרין כיהן בביאליסטוק בשנים 1849 - 1879 ור' שמואל מוהליבר (1824 - 1898) מגדולי רבני רוסיה, מראשי חיבת ציון ומאבות הציונות הדתית, כיהן כרב קהילת ביאליסטוק בשנים 1883 - 1896 ולאחר מותו נטמן בבית העלמין היהודי בעיר. ב-ג' כסלו תשנ"א (10 בנובמבר 1991) הובאו עצמותיו לישראל, לבית העלמין שבמזכרת בתיה.

ב-1833 הגיע מגרמניה אליעזר הלברשטאם, מי שנחשב למחולל תנועת ההשכלה בביאליסטוק.


עם העברת האזור לשלטון הרוסי הורע מצבם הכלכלי של יהודי ביאליסטוק, אולם עד מהרה גילו את יתרון היותם בגבולה המערבי של רוסיה הצארית, פיתחו מסחר ענף עם שווקיה והיו ליבואני תה ודברי מותרות אחרים. באותה תקופה מצאו היהודים פרנסה גם כספקי הצבא. בראשית המאה ה-19, כשהתיישבו בעיר בעלי מלאכה לטוויה ואריגה, הקימו יהודי המקום בתי מלאכה בעבורם, סיפקו להם חומר גלם ושיווקו את המוצרים.

ב-1804 פתח ר' אהרון הלוי הורוויץ את בית הדפוס הראשון בעיר.

ב-1850 הקימו שני יהודים בית חרושת לטקסטיל והכשירו פועלים יהודים בכל תחומי הטוויה, האריגה, הסריגה וצביעת הבדים. ב-1860 היו 19 מבין 44 בתי חרושת לטקסטיל בביאליסטוק בבעלות יהודים, וב-1898 היו 299 מתוך 372 בידי יהודים, כמעט %60 מעובדי תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק היו יהודים, וכמעט %50 מרווחי תעשיית הטקסטיל בעיר היו של יהודים.

ב-1895 ישבו בביאליסטוק 47,783 יהודים (בתוך אוכלוסיה של 62,993. ב-1897 מבין 3,628 בעלי חנויות בעיר היו 3,186 יהודים. בשנת 1912 היהודים מהווים 75% מתושבי העיר והעיר קרויה "ירושלים של הצפון" .
בשנת 1913 מוקם בה תאטרון יהודי .

בשנת 1921, עת עבר אזור ביאליסטוק לשטחה של פולין העצמאית, היו %93 יהודים בין אנשי העסקים שבעיר ו-%89 מהתעשייה הייתה בבעלות יהודים. אחר כך ירד אחוז היהודים בעסקים ובשנת 1928 עמד על %78.3 בלבד.

ב-1932 ישבו בביאליסטוק 39,165 יהודים בתוך 91,207 תושבי העיר.

בהיותה עיר תעשייתית שרוב עובדיה יהודים, הייתה ביאליסטוק מעוזה של תנועת הפועלים היהודית. ב-1897 הצטרפו פועלים יהודים רבים לתנועת הבונד (BUND) והדפיסו במחתרת את העיתון "דער ביאליסטוקער ארבאיטער" ("הפועל הביאליסטוקי"). יעקב פאט היה מנהיג ה"בונד" בביאליסטוק. פעולות התנועה בימי המהפכה הרוסית של 1905 - 1906 עוררו תגובות עזות של דכוי מצד השלטונות והם גם עודדו את הפורגרום שפרץ ב-1 ביוני 1906 ונמשך שלושה ימים. 70 יהודים נרצחו וכ-90 נפצעו פצעים קשים. רכוש יהודי נהרס ונשדד. ועדת חקירה של ה"דומה" (DUMA, בית הנבחרים הרוסי) הטילה את האחריות למהומות על המשטרה ועל רשויות העיר. ההרס הרב שהשאיר הפוגרום הביא למשבר זמני בכלכלת העיר.

תנועת ההשכלה היהודית נקלטה בביאליסטוק כבר בראשיתה, כשהיו יהודי העיר בקשר עם יהודי גרמניה בתקופה הקצרה שהיו בשליטת פרוסיה. בין חבריה הידועים היו: בני משפחת זמנהוף וביניהם ד"ר אלעזר לודוויג זמנהוף יוצר שפת האספרנטו(יליד 1859), אברהם שפירו מחבר "תולדות ישראל וספרותו" (1892), יחיאל מיכאל זבלודובסקי מחבר "רוח חיים" (1860) והמשורר מנחם מנדל דוליצקי.

תומכים רבים היו לרעיון הציוני בביאליסטוק והם הלכו ורבו עם השנים. קבוצה של "חובבי ציון" נוסדה בביאליסטוק כבר בשנת 1880, בהנהגת ר' שמואל מוהליבר ויוסף חזנוביץ. הראשונים שעלו מביאליסטוק לארץ ישראל היו בין מקימי פתח תקווה, כפר אוריה ועקרון (היא מזכרת בתיה). לימים היו העולים מביאליסטוק לישראל בין מקימי תעשיית הטקסטיל ותעשיית החבלים בישראל, ביניהם משפחת ירושלמי (ירוזולימסקי).

סניפים של התנועה הציונית הוקמו שם כבר בראשית התהוותה של מסגרת התנועה. הרבנים שכיהנו בעיר למן סוף המאה ה-19 תמכו בתנועה הציונית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו בביאליסטוק סניפים פעילים של כל המפלגות הציוניות וכל תנועות הנוער הציוניות היו מיוצגות בה. חיי הציבור היהודי בעיר וחיי החברה התרכזו סביב התנועה הציונית; בבית העם היו חוגים, הרצאות, הצגות, דיונים ספרותיים ושעורי עברית למבוגרים, כן פעלו שם ספריות בכל השפות המדוברות בקרב יהודי ביאליסטוק, כולל עברית, ויצאו לאור עתונים בשפות אלה.נחום צמח, מייסד תיאטרון "הבימה", הוא בן ביאליסטוק.

בין אגודות הספורט הפעילות היו "מכבי" ו"שומריה".

יושב ראש ועד הקהילה האחרון, שכיהן עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה עורך הדין צבי קלמנטינובסקי.


בשנת 1939 ישבו בביאליסטוק כ-60,000 יהודים. אוכלוסיית העיר הייתה אז כ-120,000 נפש.


תקופת השואה:

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) כבשו הגרמנים את ביאליסטוק והחזיקו בעיר בימים 15 - 22 בספטמבר. לאחר מכן, על-פי ההסכם בין גרמניה לברית המועצות (הסכם ריבנטרופ - מולוטוב שנחתם באוגוסט אותה שנה) נמסרה העיר, ככל הרצועה המזרחית של פולין לידי ברית המועצות.

ב-27 ביוני 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ב-22 ביוני) כבשו הגרמנים את העיר. למחרת, ביום שכונה לימים "יום ששי האדום", שרפו הגרמנים את בית הכנסת הגדול על כ-1,000 יהודים שנכלאו בתוכו.

כעבור ימים אחדים הוצאו אלפי יהודים מחוגי האינטליגנציה אל מחוץ-לעיר ונורו למוות.

ב-26 ביולי הוקם "יודנראט" בראשות הרב רוזנמן, אבל הרוח החיה ואיש-הקשר עם הגרמנים היה המהנדס אפרים ברש.

ב-1 באוגוסט נאסרה היציאה מן הגטו. בשנה הראשונה רתמו הגרמנים את כוח-העבודה בגטו, גברים ונשים בני 65-15, לצורכי המאמץ המלחמתי. הם הועסקו בתנאי ניצול וטרור בין חומות-הגטו ובמפעלים גרמניים מחוצה לו. ה"יודנראט" העסיק 2,000 אנשים למילוי תפקידיו השונים, לרבות 200 אנשי "המשטרה היהודית", אך את עיקר הדגש שם ברש על הייצור התעשייתי, בתקווה שתועלתו הרבה תדחה ואפילו תמנע את שלב ההשמדה, שעליו היתה לו ידיעה מוסמכת. רוב אנשי הגטו היו שותפים לאשליה זו.

בנובמבר 1942 חוסלו כל הקהילות היהודיות במחוז ביאליסטוק, כ-200,000 יהודים. הם רוכזו, רובם ככולם, במחנה הגדוד ה-10 (בעבר של הצבא הפולני), המקום היה ידוע כ"אומשלאגפלאץ" (מקום ריכוז היהודים לפני שילוחם למחנות ההשמדה) אכזרי ביותר, שם הועמסו על רכבות ושולחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

בימים 12-5 בפברואר 1943 פתחו הגרמנים ב"אקציה" הראשונה, 1,000 יהודים נרצחו בגטו ו-10,000 הובלו לטרבלינקה. השלטונות הגרמניים במקום היו מעונינים בקיומו של הגטו מטעמים כלכליים, אבל הכריעה דעת הדרגים העליונים בברלין, ונקבע מועד לחיסול הגטו - ב-16 באוגוסט 1943.

תנועת המחתרת בגטו ביאליסטוק התחילה להתגבש בנובמבר 1942, עם בואו של מרדכי טננבוים (תמרוף), שליח הארגון היהודי הלוחם בורשה. אחרי ה"אקציה" הראשונה הוגברה הכוננות הקרבית, נעשו נסיונות ליצור מגע עם הפארטיזנים שבסביבה ושלוש קבוצות קטנות אף הצליחו להסתנן ליערות. ביולי 1943 ניתקה המחתרת את קשריה עם הנהגת הגטו, ופלגיה הרעיוניים השונים התלכדו בארגון שתמך בדעתו של טננבוים, שהמאבק הלאומי בגרמנים חייב להתנהל קודם כל בתחום הגטו ולא ביערות. ב-16 באוגוסט נכנסה המחתרת לקרב עם הגרמנים, שפרצו לגטו בסיוע טאנקים. המרד דוכא: 72 לוחמים התרכזו בבונקר לקראת יציאה ליערות, כולם נתגלו ונהרגו פרט לאחד. חילופי- היריות עם הגרמנים נמשכו מדי לילה בלילה, במשך חודש ימים.

מניחים שמנהיגי המרד, טננבוים ודניאל מושקוביץ, התאבדו בתום הקרבות. מלבדם נמנו עם ראשי המחתרת גם זרח זילברברג, הרשל רוזנטאל, חייקה גרוסמן וישראל מארגוליס. יוזם המרד היה יצחק מלמד
( שרחוב נקרא על שמו במרכז העיר )

יהודי הגטו, 40,000 במספר, נשלחו לטרבלינקה ולמאידאנק, חברי ה"יודנראט" יצאו אחרונים. הלוחמים שהצליחו להצטרף לפרטיזנים התאחדו במרוצת הזמן לקבוצת "קדימה" ונקלטו ביחידות בפיקוד פרטיזנים סובייטיים.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה (1945) נותרו בחיים 260 מתושבי הגטו, ובביאליסטוק עצמה - 1,085 יהודים, 900 מהם היו תושבי העיר לפני המלחמה. בגלל האווירה האנטישמית בפולין בשנים 68 - 1967 , רוב היהודים היגרו מהעיר עד לשנת 1972 . בתחילת שנות ה - 90 נותרו בה 9 יהודים ובשנת 2016 אין בה קהילה יהודית .

בעיר היו 4 בתי קברות . שלשה מהם נהרסו ובשטחם מוקמות רק אנדרטאות . הרביעי שרד ויש בו כמה אלפי קברים . בית קברות זה נוסד בשנת 1890 ונמצא בצפון העיר . במרכז בית הקברות נמצא "אוהל" של הרב חיים הרץ הלפרן שנפטר בשנת 1919 וכן אנדרטה לזכר הנרצחים בפוגרום בשנת 1906 .

יוצאי העיר בעולם

בנוסף לריכוזם בישראל, חיים יוצאי קהילת ביאליסטוק בארצות הברית, בארגנטינה, במקסיקו, באוסטרליה, באורוגואי ובדרום אפריקה. ה-"ביאליסטאקער צענטער" בניו יורק מרכז את פעילות יוצאי ביאליסטוק ברחבי ארצות הברית וסייע בהקמת מפעלי בריאות ורווחה בישראל. כמה בני ביאליסטוק שישבו בברית המועצות עלו בשנות 1991 - 1992 לישראל.


בועידה עולמית של יוצאי ביאליסטוק ב"ביאליסטוק סנטר" בניו יורק ב-1949 הוחלט על הקמתה בישראל של "קרית ביאליסטוק", שתהייה הן אתר הנצחה לעברה המפואר של הקהילה היהודית בביאליסטוק והן מפעל לקליטתם בישראל של שארית הפליטה. הקרייה הוקמה ליד יהוד ובה למעלה מ-200 בתי משפחות, בית כנסת, בית ספר, גני ילדים, מוסדות ציבור, היכל תרבות ואיזור תעשייה.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.