חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

ליאון קלנר

Leon Kellner (1859-1928), scholar of English literature and aide of Theodor Herzl, born in Tarnow, Poland (then part of Austria-Hungary). In 1890, after teaching at various high schools, he became a lecturer in English literature at the University of  Vienna. From 1904 to 1914 he was professor at the University of Czernowitz, where he also served as a representative of the Jewish-national list to the  Landtag (local parliament). At the outbreak of World War I Kellner moved back to Vienna and after the war he served as an English expert in the office of the president of the Austrian Republic.

Kellner was T. Herzl’s adviser and close associate. He assisted Herzl by opening many locked doors for him in England. Due to his many commitments, Kellner turned down Herzl’s offer to edit the Zionist periodical Die Welt. However, he published articles in this newspaper and in 1899-1900 served as its editor.

Kellner’s scholarly writings were highly appreciated. His many publications include critical editions of English texts, grammar books, an English-German, German-English dictionary, a dictionary of Shakespeare, and a history of  English and American literature. He also published articles, stories and feuilletons in newspapers and periodicals in German and English. After Herzl’s death Kellner published a selection of Herzl’s writings in two volumes. He started to write a comprehensive biography of Herzl, of which only the first part: Theodor Herzl’s Lehrjahre was published in 1920. He died in Vienna.

מספר פריט:
20905376
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
KELLNER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה). קלנר היא מילה גרמנית שפירושה "מלצר". הפירוש המילולי בגרמנית של שם המשפחה קלנר הוא "איש מרתף היין". אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודיקלנר כוללים את דוד קלנר, רופא וכימאי גרמני יליד המאה ה-17; את לאון קלנר (1928-1859), פילולוג והסטוריון של תולדות הספרות אוסטרי יליד גליציה; ובמאה ה-20 את סידני קלנר, מורה ומנהלן אמריקאי.

Paula Arnold (1885-1968), columnist, essayist, translator, botanist and naturalist, born in Vienna, Austria (then part of Austria-Hungary), the daughter of  Leon Kellner, one of Theodor Herzl’s early aides She taught at high schools for girls in Vienna until 1933, when she immigrated to the Land of Israel and settled in Binyamina. She began writing for the Baltimore Sun and in 1931 for the Manchester Guardian. As she began to lose her hearing, she decided to abandon her dream of teaching English in the Land of Israel. Her works include Austria of the Austrians (1914) and translations of novels and plays by other authors into German. In 1960, for the centenary of the birth of Theodor Herzl, she prepared an English translation of his Altneuland ("Old-New Land"), that was published in Israel in that year. She also published books about Birds of Israel (1962) and Israel Nature Notes (1965) - a selection of articles written for the Jerusalem Post
Arnold's younger sister, Dora, was married for several years to the philosopher Walter Benjamin. 

תיאודור בנימין זאב הרצל (1860-1904), עיתונאי, מייסד הציונות המדינית וההסתדרות הציונית העולמית, נולד ב-2 במאי 1860, בבודפשט, הונגריה (אז באימפריה האוסטרית) למשפחה יהודית מהמעמד בינוני. הרצל למד בבית ספר מדעי בעל אוריינטציה גרמנית, אבל בגלל האנטישמיות המקומית עבר בשנת 1875 לבית ספר בעל צביון יהודי, שתלמידיו היו בעיקר יהודים. המשפחה עברה לווינה, אוסטריה, שהייתה אז עיר הבירה של האימפריה האוסטרו הונגריה, שם הרצל למד באוניברסיטה לקראת דוקטורט במשפטים, אותו סיים ב-1884.
הרצל עבד לפרקי זמן קצרים בווינה ובזלצבורג. בשלב מסוים נטש את קריירת עריכת הדין והתמסר לכתיבה, בעיקר מחזות, שכמה מהם אף נחלו הצלחה רבה. ב-1889 נשא הרצל לאישה את ג'ולי, בתו של איש עסקים יהודי וינאי אמיד ולזוג נולדו שלושה ילדים.
אחרי שמונה לכתב בפריז של ה-"נויה פרייה פרסה", עיתון ווינאי ליברלי מוביל, הגיע הרצל לפריז, יחד עם אשתו בסתיו 1891, רק כדי לגלות שצרפת הייתה רדופה על ידי אותה האנטישמיות בה נתקל באוסטריה.
בזמן שהותו בפריז הרצל נהיה פוליטי יותר ויותר. פרשת דרייפוס שכנעה אותו שיש רק פתרון אחד לבעיה היהודית: הגירה המונית של יהודים מאירופה והקמתה של מולדת יהודית, רצוי בארץ ישראל.
המחשבות והרעיונות שלו התגבשו למאמר שבמקור התכוון לשלוח למשפחת רוטשילד, ולבסוף פורסם בשנת 1896 תחת השם "מדינת יהודים". החיבור הפך לספר, ששינה את מהלך ההיסטוריה היהודית. רעיונותיו של הרצל התקבלו בחום בעיקר במדינות מזרח אירופה שם המוני היהודים הנרדפים היו להוטים למצוא דרך להיחלץ ממצבם. דבר שבא לידי ביטוי בכך שתנועת "חובבי ציון" קראה להרצל ליטול על עצמו את הנהגת התנועה.
ב-1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוויץ והתנועה הציונית הוקמה. הרצל נבחר כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, והקים גם את השבועון "די ולט".
אלטנוילנד ("ארץ ישנה חדשה"), ספרו השני של הרצל, שהיה רומן אוטופי-חזוני המתאר את החיים במדינה היהודית העתידית שתוקם בארץ ישראל, יצא לאור בשנת 1902. במהלך השנים הבאות נסע הרצל ברחבי אירופה והמזרח התיכון וערך סדרה ארוכה של פגישות פוליטיות עם מנהיגים אירופאים בולטים בניסיון לגייסם לעניין הציוני. הוא ביקש את תמיכתו של הקיסר הגרמני, מלך איטליה והאפיפיור ובנוסף ניסה לשכנע את הסולטן התורכי להעניק אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. כמו כן, הוא פגש את שר החוץ הרוסי במטרה לשכנעו להפסיק את האלימות נגד יהודי רוסיה.
ההצעה האטרקטיבית ביותר של הבעת תמיכה הגיעה לבסוף מבריטניה. עם זאת הקונגרס הציוני הרביעי ב- 1903 דחה הצעה זו הקוראת להקמת אוטונומיה יהודית במזרח אפריקה, וזאת בניגוד לדעתו של הרצל שראה בהצעה פתרון למקלט זמני עבור האוכלוסייה היהודית של מזרח אירופה.
שנה לאחר מכן, מצב ליבו של הרצל החמיר וזמן קצר לאחר מכן הוא נפטר מדלקת ריאות בבית הבראה באדלאך, אוסטריה, ב-3 ביולי 1904 (כ' בתמוז). הרצל נקבר בווינה, להלווייתו הגיעו יהודים מכל רחבי אירופה, שהרגישו יתומים מאביהם הרוחני. באוגוסט 1949 מולאה בקשתו להיטמן במדינת ישראל שזה עתה הוקמה ועצמותיו נקברו בהר הרצל בירושלים, הנקרא על שמו.
יום כ' בתמוז הוכרז מאז בישראל כיום זיכרון לאומי לאבי האומה היהודית-בנימין זאב הרצל.

טארנוב Tarnow
(ביידיש טארנע)
עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין. בעבר עיר נפה במחוז קראקוב.

טארנוב נוסדה בשנת 1328, כשחוברו שני הכפרים "טארנוב קטן" ו"טארנוב גדול", וזכתה למעמד של עיר בעלת זכויות מגדבורג (שלטון עצמי). עד לחלוקת פולין והסיפוח לאוסטריה ב- 1772 הייתה עיר "פרטית" בבעלות בתי אצולה שהתחלפו לסירוגין.

יהודים התיישבו בטארנוב במאה ה- 15. ב- 1581 הוענקה להם פריבילגיה ראשונה בידי הנסיך אדוני העיר. פריבילגיות נוספות ניתנו במאה ה- 17, הודות להן הושוו זכויות היהודים לאלה של העירונים, והם קיבלו חופש מסחר ומלאכה והגנת השלטונות על בית הכנסת ועל בית העלמין. במאה ה- 16 הייתה כבר קהילה יהודית מבוססת בעיר. פלישות השוודים במאה ה- 17, המגפות והשריפות החוזרות במאה ה- 17 ובמחצית הראשונה של המאה ה- 18, החריבו את העיר, וזו הצטמצמה לממדי כפר. כדי לשקם את טארנוב התיר השליט, הנסיך סאנגושקו, להרחיב את הבנייה סביב הרחוב היהודי, ואישר התיישבות יהודים נוספים בעיר. ב- 1631 כבר הייתה בטארנוב קהילה עצמאית ובמחצית הראשונה של המאה ה- 18, במפגשים של נציגי "ועד ארבע ארצות", השתתפו אישים מטארנוב. בחירות ראשונות התקיימו בעיר ב- 1787, עם שנוי מעמדה אחרי סיפוח האזור לאוסטריה.

ב- 1848, בימי "אביב העמים", נאבקו היהודים על שוויון זכויותיהם, ויהודי טארנוב החתימו את תושבי עירם על עצומות שהוגשו לקיסר. במשלחת נציגי הקהילות מגליציה, שיצאה אל וינה, השתתף הרב ישראל רפפורט, אב בית הדין של קהילת טארנוב, מרבניה המפורסמים ומקורב להשכלה. בתקופת הריאקציה שאחרי "אביב העמים" נשללו מהיהודים הזכויות שהוענקו להם, אבל נשמרה הזכות להשתתף במוסדות העיר.

תחת שלטון אוסטריה הרחיבה טארנוב את שטחה פי שבעה, הייתה לבירת האזור, הישוב היהודי שגדל אז כדי 40 אחוזים מכלל האוכלוסייה, היה גורם מרכזי בפיתוח העיר. חוקת 1867, שהעניקה זכויות ללא הבדל דת ולאום, כללה סעיף שביטל הגבלות על מגורי היהודים בעיר. התגבשה אינטליגנציה יהודית, שהצמיחה, למרות הפער בינה לבין המוני היהודים, פעילי ציבור שייצגו את אחיהם ונאבקו על זכויותיהם, דוגמת יצחק גולדהמר, שכיהן שנים רבות כסגן ראש העיר ועד היום נקרא רחוב על שמו בטארנוב.

בשנת 1869 השתתפו היהודים בכיבוי שריפה שסיכנה את הקתדרלה ועל כך קיבל הרב מכתב הוקרה מהבישוף. הדבר לא מנע כעבור שנה פוגרום ביהודים בחג נוצרי, ורק בהתערבות הצבא גינתה העירייה את הפורעים.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נכבשה העיר בידי הרוסים. יהודים רבים גלו אל פנים אוסטריה והנותרים סבלו מנגישות קשות. 31 מבין נכבדי העדה הוגלו כבני ערובה לפנים רוסיה. היהודים שחזרו לעיר אחרי נטישת הרוסים במאי 1915 מצאו את חנויותיהם ואת בתיהם שדודים.

עם חידוש עצמאות פולין ב- 1918 היו גילויים רבים של אנטישמיות. המצב הכלכלי הקשה הביא לנהירת יהודים מהכפרים ומהעיירות לערים הגדולות. טארנוב נמלאה בפרולטריון יהודי. באמצעות קומיסרים שמונו על ידה התערבה הממשלה בהנהגת הקהילות היהודיות. חוק מ- 1928, שקבע את מעמד הקהילות, איפשר בחירות חדשות והקמת הנהגה נבחרת.

התארגנות מוסדות הקהילה החלה במחצית השנייה של המאה ה- 16. קודש בית העלמין בשטח הכפר הסמוך פוגביזדוב (Pogwizdow) שסופח לעיר. במרכז העיר הוקם ב- 1582 בית הכנסת הראשון, בסגנון הרנסנס, נודע כ"בית הכנסת הישן" ("די אלטע שול") והיה מן העתיקים בפולין. בית כנסת חדש נחנך ב- 1908 ועם סיומו היה אחד המפוארים בגליציה. כיפתו נראתה מכל קצות העיר. כמו-כן התקיימו בשבתות בתי תפילה בכל חלקי העיר. טארנוב הייתה מרכז לכמה זרמים חסידיים. חסידי צאנז, חסידי דז'יקוב, חסידי ז'בנוב, סטוצ'ין, בעלז, בויאן ואחרים, ולכל אחד היה "קלויז". בימי חג הגיעו אלפי חסידים מרחבי פולין. טארנוב נודעה כעיר תורה.

הראשון שייצג את הקהילה כלפי השלטונות היה הרב שמואל שמלקה הורביץ, מגדולי התורה בטארנוב, שמונה ראש קהל ראשון ב- 1673. הוא כיהן ברבנות עד מותו ב- 1713. הרב האחרון של טארנוב, מאיר אראק, לפנים רבה של בוצ'אץ', בזמנו הסמכות העליונה בהלכה, כיהן עד פטירתו ב- 1925. מצבות שניהם נמצאות בבית העלמין של טארנוב. אחר כך תיפקד ועד רבנים. אחרון ראשי הקהל, ד"ר אברהם חומט, עלה לישראל אחרי המלחמה.

החינוך בראשיתו היה במסגרת המסורתית של "חדרים" ותלמוד-תורה. עם תחילת השלטון האוסטרי נכפה על הקהילה בית ספר כללי, אבל כמו בשאר ערי גליציה גרמה התנגדות הציבור לסגירתו ב- 1806.

בעזרת קרן של הברון הירש, הוקם בטארנוב בסוף המאה ה- 19 בית ספר כללי והתקיים עד 1914. היו שני בתי ספר מקצועיים לבנות ולבנים. תכנית הלימודים כללה גם השכלה כללית ולימודי שפות. כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נפתח בית הספר למסחר. גולת הכותרת היו בית הספר העממי והגימנסיה "שפה ברורה". בית הספר העממי נפתח ב- 1923 ופעל עד פרוץ המלחמה ומנהלו היה יצחק ליבליך. ב- 1927 נפתחה הגימנסיה ומנהלה הראשון היה ד"ר זילברפניג (כסיף). ב- 1937, בעקבות הרפורמה בפולין, נפתח ה"ליצאום". ד"ר רוזנבוש, היה המנהל האחרון של הגימנסיה ושל הליצאום "שפה ברורה". הוא נספה בשואה. ב- 1926 ייסד "מזרחי" בית ספר "יבנה" וגן ילדים. בשנות השלושים הקימה "אגודת ישראל" בית ספר לבנות "בית יעקב".

בית החולים, שראשיתו בסוף המאה ה- 16, נפתח מחדש ב- 1842 בבניין משלו. אחרי מלחמת העולם הראשונה נבנה מחדש וב- 1928 נפתחה גם מרפאת חוץ. ב- 1913 נפתח בית אבות. אחרי המלחמה הוקם בית יתומים.

הקהילה נשאה בעול העיקרי של פעולות הסעד ותמכה ברבות מחברות הצדקה שהתארגנו בעיר, וביניהן: "ביקור חולים"; חברת "תמיכה לתלמידים יהודים עניים", סניף של החברה "Nadzieja" (תקווה), ששלחה תלמידים חולי שחפת למקומות מרפא. ב- 1928 הייתה גם חברת האקדמאים "Ognisko" (אבוקה) שתמכה בסטודנטים שלמדו מחוץ לטארנוב ונוסדה חברת "צדקה" שהעניקה תמיכה שבועית לנזקקים. בעלי מלאכה וסוחרים זעירים שהכנסתם לא הספיקה לקיומם קיבלו טיפול רפואי בעזרת "אנשי חסד" והלוואות ללא ריבית מ"קופת גמילת חסד" שנוסדה ב- 1864.


היהודים הראשונים שחיו בטארנוב עסקו בהלוואה בריבית. עם הגידול במספרם במאות ה- 16 וה- 17 התבסס מעמדם, ורובם התפרנסו ממסחר וממלאכה. בהסכם מ- 1670 הוסדרו היחסים בין בעלי מלאכה יהודים לנוצרים. במאה ה- 18 עמדו היהודים בהצלחה במאבק באיגוד בעלי המלאכה הנוצרים, וב- 1740 התחילה התארגנות של בעלי מלאכה יהודים.

בימי השלטון האוסטרי פיתחו היהודים את תעשיית טארנוב והפיצו את תוצרתם ברחבי האימפריה ומחוצה לה. יהודים היו חלוצים בתעשיית הקונפקציה, העור, הנרות,הסבון, משרפות לבנים, מסמרים. הם בנו את טחנת הקמח הראשונה המונעת בקיטור והראשונה המונעת בחשמל, יסדו בית חרושת לציקוריה, היחיד במערב גליציה ואת בית החרושת הראשון לשמנים. יהודי הקים בית חרושת לאלכוהול, אחד משלושת הגדולים בגליציה. אשה יהודיה, רייזל רובין, הקימה מפעל קונפקציה מקומי, שהתפתח לעסק משפחתי רב מימדים. עד למלחמת העולם הראשונה היה ענף הטקסטיל בידי יהודים והוא כלל את כל סוגי הביגוד. אחרי המלחמה הצליח גם להתחרות בתוצרת חוץ. למרות מאבקם של גורמים לאומניים פולנים במסחר ובמלאכה היהודיים התעצם כוחם הכלכלי של היהודים וכבר לקראת סוף המאה ה- 19 שלטו כמעט על כל המסחר והתעשייה.

אלפי פועלים יהודים, שהתרכזו בשכונת גרבובקה הפרולטארית במזרח העיר, הועסקו בתעשייה ביתית ובמלאכה כגון חייטות וכובענות. בשולי העיר חיו גם חקלאים יהודים. יהודים פעלו גם בתחום המקצועות החופשיים, מספר הרופאים ומספר עורכי הדין היהודים במאה ה- 20 היה דומינאנטי בעיר.

בין שתי מלחמות העולם נפגעה כלכלת היהודים, במיוחד ב"משבר גרבסקי" בשנות ה- 20. ענפי מלאכה חשובים, שפירנסו משפחות של מאות פועלים, נותרו עם כמה סדנאות קטנות. התעמולה האנטישמית גברה, הוטל חרם על המסחר עם יהודים, רוכלים יהודים הותקפו. יהודים התארגנו לעזרה הדדית. מועדון של סוחרים יהודים, שראשיתו בתחילת המאה העשרים, התארגן מחדש, וב- 1933 צירף אליו גם את מייצרי הקונפקציה. ב- 1930 נוסדה "חברה קואופרטיבית לאשראי הדדי" כתחליף לבנקים הממשלתיים שסירבו להגיש עזרה לסוחרים ולתעשיינים היהודים. למרות המשבר הייתה עדיין תעשיית הקונפקציה היהודית בטארנוב הטובה ביותר בפולין, ופירנסה כ- 3000 פועלים.


נציג מובהק של ההשכלה בטארנוב ומראשי הקהל היה מרדכי דוד ברנדשטטר; כתב בעיר את יצירותיו, פירסם ב"השחר" במחצית השנייה של המאה ה- 19 והשתתף בעריכת העתון עם הסופר פרץ סמולנסקין. כתביו האחרונים משקפים את אהדתו ל"חיבת ציון", התנועה שציינה את ראשית הציונות בטארנוב, וקיבלה חיזוק מהפליטים שבאו לעיר בעקבות הפרעות בדרום רוסיה בשנות ה- 80 למאה ה- 19.

כבר בסוף המאה ה- 19 פעלו בעיר כמה איגודים ציוניים. ב- 1894 נוסדה אגודת ההתיישבות "אהבת ציון", בראשות ד"ר אברהם זאלץ, והיו לה סניפים גם במקומות אחרים בגליציה. ב- 1897 השתתפו שלשה נציגים מטארנוב בקונגרס הציוני הראשון, ובאותה השנה רכשה האגודה את אדמת "מחניים" בגליל העליון ו- 16 עולים מטארנוב ומכל גליציה היו בין המייסדים. ב- 1902 נוסד האיגוד האקדמאי "בר- כוכבא" והתקיים עד 1919. אגודת "התחיה" ריכזה את עיקר פעילותה בהרצאות ובהשראתה הוקמו אגודות דומות בגליציה. להפצת הרעיון הציוני בקרב הפועלים נוסד האירגון "פועלי ציון" והצטרף אחר כך למפלגת "פועלי ציון" באוסטריה. בין מנהיגי המפלגה היה ההיסטוריון ד"ר יצחק שיפר מטארנוב. ב- 1919, עם מינויו לציר בסיים הפולני, עבר לוארשה ושם נספה בשואה.

בעשור הראשון של המאה העשרים קמה בטארנוב תנועת עלייה מבין יוצאי בית המדרש ושמה "השחר", בראשה שני האחים ברנדשטטר, בניו של ר' יצחק ברנדשטטר מרוכשי "מחניים". שניהם עלו לארץ ישראל, היו מראשוני יבניאל וצאצאיהם עדיין יושבים במושבה.

ארגון ראשון של נשים ציוניות, "מרים" נוסד ב- 1903. ב- 1906 התקיים בטארנוב כינוס אזורי של איגודי נשים ציוניות, וב- 1908 היה בעיר כנס של התנועה הציונית במערב גליציה.

בראשית המאה ה- 20 התארגנה חברת "שפה ברורה" שתרמה להפצת העברית וב- 1918 רכשה בניין ובו התרכזה כל הפעילות הציונית. אחרי מלחמת העולם הראשונה התמודדה התנועה הציונית בהצלחה בבחירות לקהילה ולמועצת העירייה. ביוזמה ציונית היה שיתוף פעולה בין מפלגות יהודיות לאומיות למפלגה פולנית, התגבש בלוק יהודי-פולני שניצח בבחירות העירוניות. בבחירות 1929 זכו הציונים בעשרה מנדטים במועצת העיר. ב- 1928 התחילה הופעת כתב-עת ציוני Zydowski Tygodnik ("שבועון יהודי") בשפה הפולנית.

ב- 1923 נוסדה "התאחדות", ויחד עם פועלי ציון והציונים הסוציאליסטים יצרו את מחנה "ארץ ישראל העובדת". ב- 1928 נוסד ארגון האקדמאים "אחדות" שהיה מקורב תחילה לציונים הכלליים ובהמשך קיבל את השפעת "התאחדות". בשנות ה- 30 ריכז "השחר" את האקדמאים "הכלל-ציונים".

תנועות הנוער הראשונות אחרי המלחמה היו "השומר הצעיר", "גורדוניה" המסונפת ל"התאחדות" ו"הנוער העברי" בהשפעת הציונים הכלליים, שהיה במרוצת הזמן ל"עקיבא" ול"נוער הציוני". הנוער הבוגר הכלל-ציוני הקים ב- 1932 את "בני ציון" וב- 1938 כונסה בטארנוב ועידה של "בני ציון" ממערב גליציה ומשלזיה. ב- 1933 קמה התנועה החלוצית "דרור" מסונפת למחנה ארץ ישראל העובדת. בטארנוב היה מרכז של תנועת "המזרחי", שכבר ב- 1906 קיים כינוס ראשון בעיר, מסגרות הנוער שלו היו "צעירי מזרחי", "השומר הדתי" ותנועת הבנות "ברוריה". ב- 1921 נוסד סניף "ויצו" והקים ב- 1930 את "ויצו הצעירה". תנועות "בית"ר", "מנורה" ו"מסדה" היו מסונפות לציונים הרביזיוניסטים. ב- 1931 התקיים בטארנוב כנס ראשון של הרביזיוניסטים ממערב גליציה.

בראשית העלייה השלישית עלו מטארנוב כחלוצים לארץ ישראל האחים ואלד, יהודה יערי הסופר ואברהם יערי הביבליוגרף. בעקבותיהם עלו עשרות חלוצים נוספים. כמה תנועות נוער קיימו בטארנוב קיבוצי הכשרה. "עזרה לחלוצים" שנוסדה ב- 1928 תמכה בהכשרתם וקיימה קשר עם המרכזים בארץ ישראל. כדי להאבק בהשפעות האנטי-ציוניות בקרב הפועלים הוקם הארגון "ציונים בעלי מקצוע". ב- 1934, לציון 50 שנות פעילות ציונית, הוצא ספר יובל ונערכו מפקדי תנועות נוער. הספריות בעיר התאחדו אחרי מלחמת העולם הראשונה לספרייה העממית של "שפה ברורה", על שם המנהיג הציוני ד"ר שמואל שפאן.

החלוץ בתחום הספורט היה המועדון "שמשון" שנוסד ב- 1912 ועסק בהתחלה רק בכדורגל. הוא התאחד עם "מכבי", שנוסד ב- 1916, ואחרי המלחמה פותחו כל ענפי הספורט. קבוצת "שמשון" הייתה אלופת פולין בטניס שולחן בשנים 1939-1933 ובאותה תקופה היה חבר הקבוצה, מילק שיף, אלוף פולין ונציגה בתחרויות בינלאומיות. ב- 1932 השתתף "שמשון" במכביה בארץ ישראל. מאוגד ב"מכבי" ותחת השפעת הרביזיוניסטים היה מועדון "הנוער היהודי הספורטיבי" (.Z.M.S). ב- 1933 הקימו פועלי ציון את "הפועל".

ב- 1920 נוסדה "אגודת ישראל" ואחריה "צעירי אגודת ישראל". ב- 1905 נוסדה מפלגה סוציאליסטית יהודית, שפעלה בקרב הפועלים היהודים, ובשלהי מלחמת העולם הראשונה שיתפה פעולה עם הציונים בהקמת קבוצות להגנה עצמית. את מקומה ירש ה"בונד", שנוסד ב- 1920, השפעתו הייתה חזקה בקרב הפועלים הותיקים ומנהיגו היה דוד באטיסט. לבונד סונפו תנועת הנוער "צוקונפט" (עתיד), ארגון ילדים "סקיף" וארגון של נשים עובדות. מועדון הספורט של הבונד "מארגענשטערן" (כוכב השחר) כלל גם סקציה לנשים, שעסקו באתלטיקה קלה ובכדורסל. לבונד ולפועלי ציון היו ספריות ביידיש.

כבר ב- 1905 יסדה המפלגה הסוציליסטית היהודית להקת חובבנים, שהציגה בעיקר ממחזות גולדפאדן. ב- 1912 נוסדה אגודת השירה היהודית הלאומית "הרמוניה", פעלה עד מלחמת העולם הראשונה ושמה נודע גם מחוץ לטארנוב. שחקני החוג לדרמה "זמיר" של "פועלי ציון" הציגו בשנים 1918-1917. ב- 1919 הוקם תיאטרון ונעשה לתיאטרון קבע. ב- 1923 הוקמה חברת "מוזה" ששאפה להעלות את יצירות המופת של הספרות היהודית ובמסגרתה הוקמו מקהלה ותזמורת. ב- 1929 הוקמה מחלקה עברית ובשיתוף עם רשת "תרבות" הציגה מערכונים בעברית. גם סניף של "ייווא" נפתח בטארנוב.

ב- 1933 הצטרפו יהודי טארנוב לחרם על סחורות גרמניות, שהוכרז על ידי כלל יהדות פולין.


ב- 1939 ישבו בטארנוב 44,900 תושבים, מתוכם 25,000 יהודים.


תקופת השואה
באוקטובר 1938 קלטה קהילת טארנוב 1,000 פליטים יהודים מגרמניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב- 1 בספטמבר 1939, עברו את טארנוב אלפי פליטים שברחו מפני הצבא הגרמני, ופניהם מזרחה, ואליהם הצטרפו יהודים רבים מטארנוב; הם הגיעו ללבוב וסביבתה.

ב- 8 בספטמבר כבשו הגרמנים את העיר. טארנוב הייתה העיר הראשונה בפולין הכבושה, שבה צוו היהודים ב- 20 באוקטובר 1939 לענוד סרט-זרוע, מגן דוד כחול על רקע לבן. צו שהוצא ב- 12 בנובמבר חייב סימון כל חנויות היהודים במגן דוד. בנובמבר התחיל רישום התושבים. בעלי מקצוע יהודים צורפו לעבודה במפעלים וחסרי המקצוע נשלחו למחנה לעבודת כפיה בפוסטקוב (Pustkov). מפעלים יהודיים גדולים הוחרמו והועברו לניהול מקומיים ממוצא גרמני (Volksdeutche). נסגרו בתי הספר והופסקה כל פעילות תרבותית.

בנובמבר שרפו הגרמנים את רוב בתי הכנסת, ביניהם את בית הכנסת הישן ה"אלטשול" ואת בית הכנסת החדש. בית הקהילה הוצת והמשיכו לפעול רק בית היתומים, בית החולים ובית האבות.

בסתיו 1939 הוקם היודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובשלב הראשון היו פעיליו, עסקני ציבור ותיקים, נאמנים לציבור היהודי. באביב 1940 נאסרו שניים מראשי היודנראט, המנהיגים הציונים ד"ר וולף שנקל (Schenkel) וד"ר שלמה גולדברג; עונו ושולחו לאושוויץ ביחד עם האינטליגנציה הפולנית של טארנוב. אחריהם מונו מנהיגים שצייתו להוראות הגרמנים ופעילותם נמשכה עד לחיסול הגטו.

משפחות יהודיות שהתגוררו ברובע הפולני נאלצו למסור את דירותיהן לגרמנים. אזור המגורים היהודי צומצם מדי פעם בפעם, אלפי יהודים הגיעו מהסביבה ומספר יהודי העיר עלה ל- 40,000. הצפיפות החמירה את מצב התברואה ובבית החולים נפתחה מחלקה למחלות מדבקות.

באוגוסט 1940 נפתחה לשכת עבודה גרמנית וכל היהודים צוו להצטייד באישורי עבודה. צעירים נחטפו לעבודות כפייה לזמן קצוב והוחזרו לבתיהם. יהודים היו קרבן להתעללויות והוצאות להורג. רכוש יהודי רב ניתן כשוחד והועבר לגרמניה בתקווה לרכך את עמדת הגרמנים. התארגנו פעולת סעד, 750 ילדים בני שלוש עד 14 קיבלו שתי ארוחות חמות ליום. בסוף 1940 פעלו שלשה מטבחים ציבוריים שסיפקו ארוחות ל- 2,000 נזקקים מבוגרים.

עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות, ב- 22 ביוני 1941, התחיל הביצוע השיטתי של ההשמדה הפיזית. באוקטובר פורסמו גזרות חדשות, על ביצוען מונתה המשטרה היהודית, שהוקמה עוד בספטמבר 1940. בדצמבר 1941 נאסרו למעלה ממאה יהודים, 17 נרצחו והשאר שוחררו. באפריל 1942 נרצחו 56 יהודים מהבורחים למזרח, שחזרו מלבוב. אישורי העבודה הוחתמו עתה בשני סוגי חותמות, ילדים ומחוסרי עבודה קיבלו תעודות ללא חותמת. היהודים יזמו מפעלים בתקווה למנוע את הגירוש, נפתחו כמה סדנאות וקם מפעל למיצים ולריבות עבור הצבא הגרמני, שבו עבדו כמה מאות יהודים. מקצת ההכנסות כיסו את הוצאות בית החולים, בית האבות ובית היתומים.

ההודעה על האקציה (פעולת חיסול) הראשונה פורסמה ביוני 1942. הודעה נוספת איימה בעונש מוות על פולני שיסייע ליהודים. בידי הגרמנים הייתה רשימה של חולים, בלתי כשרים לעבודה, נשים וילדים; ב- 11 ביוני נצטוו כולם להשאר בבתיהם. המשטרה היהודית קיבלה הוראה להביא את כל היהודים ל"כיכר החרות", השוטרים שסירבו צורפו למגורשים. ליד הגרמנים עזרו המשטרה האוקראינית והמשטרה הפולנית. במהלך האקציה נרצחו בחוצות העיר רבים מבין הנועדים לגירוש. ב- 11 ביוני שולחו כ- 3,500 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ (Belzec). קבוצות יהודים הובלו לבית העלמין שם נרצחו ביריות ליד בורות גדולים, שהכינו מראש 20 יהודים והם היו הקרבנות הראשונים. את הדירות הריקות שדדו שני ראשי הגסטפו, גרונוב (Grunow) ורומלמן (Romelman). הגרמנים דרשו מהיודנראט רשימה נוספת, כדי להגדיל את מספר הקרבנות, אבל פאול רייס, הממונה על המחלקה הסוציאלית, סירב. הוא ועוד תשעה פקידים נורו בחצר היודנראט. כל אותו היום נמשכו הרציחות ובערב חגגו הגרמנים.

האקציה התחדשה ב- 15 וב- 18 ביוני. הפעם הכינו לעצמם היהודים מחבואים במרתפים ובעליות גג ואחדים ניצלו. במהלך האקציה התעללו הגרמנים בזקנים ובילדים וכבר לא הבחינו בין עובדים ללא עובדים. כ- 20,000 יהודים נרצחו בכל ימי האקציה, מהם כ- 10,000 הובלו למחנות ההשמדה וכמספר הזה נרצחו ברציחות המוניות בבית הקברות היהודי ובגבעת זביליטוב (Zbylitowska Gora) שליד טארנוב, שם רצחו הגרמנים כ- 6,000 זקנים וילדים. הרכוש שנשאר נשדד, ומה שהותירו הגרמנים שדדו הפולנים.

ב- 19 ביוני 1942, לאחר סיום האקציה, הוכרז על הקמת גטו סגור. 20,000 היהודים ששרדו חוייבו להצטופף תוך 48 שעות בכמה רחובות שהוקצו לגטו, הותר להם לקחת רק חפצים חיוניים. הגטו הוקף גדר תיל ושמירה של המשטרה הפולנית ושל הגרמנים. בתוך הגטו היו שומרים יהודים. כל מגע עם העולם החיצוני נאסר. מפקד הגטו היה קצין ס"ס בלאכה (Blache), ובניו התאמנו בירייה ביהודים. הרעב החמיר והצפיפות גרמה למגפות. מחלקת הסעד של היודנראט הפעילה ארבעה מטבחים ציבוריים שסיפקו אלפי ארוחות ליום. בימים שלאחר הקמת הגטו פרצו גרמנים לבתי היהודים, שדדו ורצחו.

היהודים חיפשו הצלה ברכישת ניירות אריים ובמסתור אצל נוצרים, רק מעטים הצליחו. הושקעה עבודה רבה בהכנת מחבואים בתוך הגטו. היו שחיפשו הצלה בעבודה למען הגרמנים, ובגטו עסקו בזיופי חותמות ואישורים ובהקמת בתי מלאכה שסיפקו תוצרת לגרמנים.

בשורות "השומר הצעיר" התגבש רעיון ההתנגדות וחבריו חתרו להשגת נשק ולקשר עם המחתרת הפולנית.

ב- 11 בספטמבר 1942, בראשון של ראש השנה, פורסם צו לרישום מחדש, והיהודים חשו באקציה המתקרבת. האקציה השנייה התחילה ב- 12 בספטמבר ונמשכה גם למחרת היום. היהודים רוכזו ב"כיכר החירות" ובזמן הסלקציה (מיון) היו שהצטרפו מרצונם למשפחותיהם הנידונות לגירוש. כדי למלא את המכסה הנדרשת צורפו אליהם גם בעלי "אישורי עבודה". בעזרת כלבים מאולפים חיפשו הגרמנים אחרי יהודים במחבואיהם. מאות יהודים, וביניהם ילדים רבים, נרצחו ברחובות והובאו לבית העלמין, שם נטמנו בקברי אחים וגם קברניהם נרצחו. כ- 7,000 יהודים שולחו באותה האקציה לתאי הגזים בבלז'ץ (Belzec). בין הנספים במחנה היו גם ילדי בית היתומים, המנהל יצחק ליבליך, בני משפחתו וכל אנשי הצוות, שהצטרפו לילדים.

בגטו נותרו 12,000 יהודים, אליהם צורפו 3,000 יהודים מהסביבה. השמירה על הגטו הוחמרה והכבידה על הברחת מזון ליושביו.

ב- 15 בנובמבר הוקף הגטו במליציה הפולנית ואנשי הגסטפו נכנסו בשעריו לביצוע האקציה השלישית. בין 2,500 היהודים שנשלחו למחנה בלז'ץ נכללו גם אלה שהובאו ממקומות עבודה מחוץ לגטו. קבוצה של "השומר הצעיר" יצאה מן הגטו בעת האקציה ופניה לגבול ההונגרי, בחנייה ביער נרצחו כולם, פרט לאחד שחזר לגטו.

למחרת האקציה, ב- 16 בנובמבר 1942, חולק הגטו לשניים. בגטו א' שוכנו הילדים, הזקנים וחסרי העבודה. בגטו ב' שוכנו העובדים והם הגישו עזרה לאנשי גטו א' המורעב. אל תושבי הגטו צורפו היהודים ששרדו אחרי חיסול הגיטאות הקטנים בסביבות טארנוב.

האקציות ההמוניות נפסקו לעשרה חדשים, אבל נמשכו רציחות של יחידים. פעולות סעד ספורות נמשכו ובסתיו 1943 חולקו תפוחי אדמה. היאוש גבר והיו התאבדויות רבות.

באמצע אוגוסט הגיעו לטארנוב יחידות של המשטרה הגרמנית והמשטרה האוקראינית ועמם מפקד מחנה פלאשוב, אמון גט (Amon Goeth), שהיה אחראי לרצח יהודי האזור. ב- 2 בספטמבר 1943 הוסרו המחיצות בין גטו א' לבין גטו ב', הגטו כולו הוקף גרמנים מצויידים במכונות יריה. ב"כיכר החרות" רוכזו כ- 11,000 איש, כמעט כל יושבי הגטו. יהודים שנתגלו במחבואים נורו בקרבת הכיכר. לשמועות שהפיצו הגרמנים, שכולם מועברים למחנה פלשוב, לא האמינו עוד. היו גילויים של התנגדות מזויינת אבל כנראה שאיש מהלוחמים לא נשאר בחיים. היו גם יהודים בלי נשק שהתנפלו על הגרמנים.

בתום האקציה שולחו כ- 7,000 יהודים למחנה אושוויץ, ולפי עדויות רק כמה מאות הגיעו לשם בעודם בחיים, אחרי שהגרמנים החדירו כלור לקרונות. כ- 3,000 שולחו לפלאשוב, וכמה עשרות ילדים, שהוברחו לקרונות בידי הוריהם, הורדו בכוח ונרצחו בידי אמון גט בסמטה ליד "כיכר החרות" ועמם כמה הורים שהצטרפו.

בטארנוב נותרו 500 יהודים - "פלוגת הנקיון" (Reinigung Komando) ועליהם הוטל "לנקות" את הגטו, כלומר לאסוף את כל הרכוש שנמצא בבתי היהודים, כדי להעבירו לגרמניה. מאות יהודים הסתתרו עדיין בבונקרים, מקצתם הצטרפו בסתר לפלוגת הנקיון ומקצתם נתגלו במהלך העבודה, נעצרו ונרצחו בידי הגרמנים. משנתגלה שנוספו אנשים לפלוגת הנקיון שולחו 200 למחנה צ'בנייה (Czebnia) באוקטובר. בסוף נובמבר, אחרי שנאסף כל הרכוש, שולחו עוד 200 יהודים לצ'בניה. קבוצה זאת כללה את כל אנשי המשטרה היהודית והם נרצחו ביער בדרך לשם. נשארו כ- 200 יהודים, מקצתם ברחו, מקצתם נרצחו בעיר בידי הגרמנים. כ- 150 שנותרו שולחו ב- 8 בפברואר 1944 למחנה פלאשוב ולא נותר עוד אף יהודי אחד בגטו.


אחרי מלחמת העולם השניה


אחרי המלחמה חזרו יהודים מעטים לטארנוב, רובם מרוסיה. בתיהם שהיו בשטח הגטו נהרסו בידי מחפשי אוצרות, דירותיהם שבמרכז העיר אוכלסו בפולנים ממזרח גליציה. עסקיהם הועברו לידי פולנים, וכליהם נמכרו בשוק.

השבים הקימו ארגון שתיפקד כועד קהילה, ונתמכו בידי הג'וינט. הוקמו בית יתומים, מרפאה ומטבח ציבורי. היהודים ניסו להחיות את העבר, הקימו את המפלגות המסורתיות ובנו שני בתי כנסת.

עם עלייה במספר היהודים בעיר גברה האנטישמיות והגיעה עד לרציחות ועלילת דם. במשך השנים עזבו היהודים את העיר, רובם עלו לישראל. מ- 3,000 היהודים שהתרכזו בעיר אחרי השואה נותרו כמאה, מהם רק מעטים היו יוצאי טארנוב. בשנות השמונים נותר בטארנוב יהודי אחד וגם הוא כבר נפטר.


הקהילה היהודית בשנות ה - 2000


אין קהילה יהודית בעיר , אחרי שהיהודים ששרדו אחרי מלחמת העולם השניה גם עזבו אותה .

בעיר נותרו כמה אתרים יהודיים :

בית העלמין היהודי - על עמוד שנלקח מחורבות בית הכנסת החדש והיה למצבה לקדושי טארנוב, נחרטו המילים "והשמש זרחה ולא בושה". יתר בית הכנסת נהרס .

רחוב היהודים - ברובע היהודי בעבר . נשתמרו בו בתים עתיקים מהמאות ה - 17 וה - 18 בהם גרו יהודים . באחדים מהם יש עדיין סימנים של מזוזות .

כיכר השוק - בה נעשה רצח המוני של יהודים בזמן המלחמה ע"י הגרמנים . בבנין הפינתי ברחוב היהודים יש לוח זיכרון לזכר נרצחי הגאטו . במוזיאון העירוני בחלק הצפוני של הכיכר יש אוסף של פריטי יודיקה וביניהם כתב זכויות שניתן ליהודים בשנת 1667 וכן 3 גווילי תורה ומסמכים מבית הכנסת שחרב .

רחוב גולדהמר - לזכר ד"ר אלייש גולדהמר שהיה סגן ראש העיר ממוצא יהודי בתחילת המאה ה - 20 . בבית מס' 1 היה בית תפילה אחרון פעיל עד לשנת 1993 ובבית מס' 3 היהה המלון הטוב ביותר בעיר בבעלות היהודי הרמן סולדינגר .

מקווה - שהוקמה בשנת 1904 . בשנת 1940 כלאו בה הגרמנים פולנים ויהודים שאחר כל שלחו אותם לאושוויץ . אף יהודי מאלו לא שרד .

בית הקברות היהודי - מהשמורים בפולין על שטח של 3.27 הקטר . נמצאים בו קרוב לארבעת אלפים קברים , שהעתיקים שבהם מהמאה ה- 17 .בית הקברות נוסד כנראה בשנת 1581 .בשנות המלחמה הגרמנים הוציאו במקום להורג יהודים מהגאטו . בשנת 1946 הקים במקום הפסל היהודי דוד בקר אנדרטה ועליה פסוק בעברית של ביאליק : " והשמש זרחה ולא התביישה " , מיצירתו " בעיר ההריגה " משנת 1903 אחרי הפרעות בקישינב .משנת 1989 בית העלמין הינו בטיפול העירייה שנגידרה אותו , ניקתה והציבה את המצבות בחזרה . בית הקברות הוא פעיל ומופעל על ידי הקהילה היהודית בקרקוב .

בעיר נולדה אימו של אלוף ( מיל. ) עמוס גלעד , ששירת בצה"ל עד לשנת 2003

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

צ'רנאוץ Cernauti
(בגרמנית ובמקורות היהודיים צ'רנוביץ)

עיר מחוז, בירת חבל בוקובינה, צפון מזרח רומניה. אחרי מלחמת העולם השנייה בגבולות אוקראינה, ונקראת צ'רנובצי Chernovtsi.

במאה ה- 15 התיישבו בעיר יהודים רבים יוצאי ספרד ואשכנז. במחצית השנייה של המאה ה- 17 באו למקום פליטים יהודים מפולין.

הקהילה נפגעה במלחמות רוסיה-טורקיה (1774-1766) ובתחילת ימי השלטון האוסטרי (סוף המאה ה- 18) נפתחה מערכה שיטתית ל"טיהור" בוקובינה מיהודים.

למרות ההגבלות גדל היישוב היהודי עקב ההגירה מגליציה, ויהודים רכשו נכסי דלא ניידי ועסקו במסחר סיטוני רכוש יהודי רב נשדד בידי חיילים רוסים בימי המלחמה עם נפוליון (1812).

באותה תקופה גברה בקהילה המתיחות בין חסידים ומשכילים, והלכה והחריפה אחרי 1848 עם מגמת ההתבוללות התרבותית בקרב המשכילים.

בשנת 1853 הקימה הקהילה בית-חולים ובית-כנסת גדול.

עם הקמת האוניברסיטה המקומית (1875) באו לעיר סטודנטים יהודים, ורבים מהם מילאו תפקידים חשובים בהפצת הרעיון הציוני בסוף המאה.

ב- 1872 התפלגה הקהילה לעדה אורתודוכסית ועדה רפורמית. ההיכל הרפורמי נחנך ב- 1877 (ונהרס בידי הנאצים ב- 1941).

בוועידת סופרי יידיש שנערכה בצ'רנובצי ב- 1908 הוכרזה היידיש כלשון הלאומית של העם היהודי.

היהודים לקחו חלק פעיל בחיי ציבור וכבר ב- 1897 נבחר בן המקום, בנו שטראכר, לציר בפארלאמנט האוסטרי.

במלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) עברה העיר מיד ליד ויהודים רבים עקרו למקומות אחרים. עם הקמת השלטון הרומני האזרחי חל שיפור במצב הקהילה, שכללה אז 43,700 יהודים (44.7 אחוזים מכלל האוכלוסייה).

אישים בקרבן יהודי צ'רנוביץ בין שתי מלחמות העולם: מאיר אבנר, מנהיג הציונים; מאנפרד רייפר, היסטוריון, עורך עיתון יהודי בגרמנית וציר בפרלמנט הרומני; יעקב פיסטינר, מנהיג הסוציאליסטים.

במשך מאה שנים, עד למלחמת העולם השנייה (1939) פעלו בצ'רנוביץ תשעה מו"לים ובתי-דפוס יהודיים. בית-ההוצאה אקהארדט (1892-1835) פרסם בעזרת מומחים יהודים את התלמוד הבבלי השלם וחיבורים חשובים אחרים בחסידות ובקבלה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בצ'רנוביץ יותר מ- 40,000 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בעקבות הסכמים בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, ויתרה רומניה, כבת בריתה של גרמניה, על בסרביה ועל צפון בוקובינה, וביוני 1940 סופחה צ'רנובצי לברית המועצות. היהודים קיבלו את השנוי בברכה ורבים נמלטו מרומניה לאזור השליטה הסובייטי.

ב- 30 ביוני 1941, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, פינה הצבא האדום את העיר, שישבו בה אז כ-50,000 יהודים. למחרת פשטו כנופיות מקומיות על בתי-היהודים. ב- 5 ביולי נכנסו יחידות צבא רומניות וגרמניות ופלוגות משטרת הבטחון הנאציות, ובפעולות אלימות בשיתוף המשטרה הרומנית הוציאו להורג אלפים מאנשי האינטליגנציה היהודית, וביניהם את הרב הראשי של בוקובינה אברהם מארק, והרבה ראשי ציבור.

במסגרת הצעדים האנטישמיים שנקטה ממשלת אנטונסקו ב- 30 ביולי 1941 חייבו את היהודים לצאת לעבודות-כפייה ולשאת את "הטלאי הצהוב" ואסרו עליהם לצאת לרחובות, מלבד לכמה שעות בבוקר.

ב- 11 באוקטובר 1941 ריכזו הגרמנים את יהודי צ'רנובצי בגטו, החרימו את רכושם והתחילו לגרשם לטרנסניסטריה. עד 15 בנובמבר גורשו כ-30,000 יהודים. ראש-העיר טראיאן פופוביץ הוציא כ- 4,000 תעודות שחרור מן הגירוש, אבל בדרגים הנמוכים התעלמו מהן או סחטו תמורתן סכומי כסף עצומים.

עם הפסקת הגירושים בדצמבר 1941 פוזר הגטו והיהודים שבו אל בתיהם ההרוסים, לא היו בידיהם אמצעי קיום. כעבור זמן חודשו הגירושים, וכ- 4,000 יהודים גורשו לטרנסניסטריה בשלוש קבוצות ביוני 1942. ביניהם היו גם בעלי תעודות שחרור. חלק נלקחו למחנות בשטחים שבידי הגרמנים ואלה רצחו בשיטתיות ילדים, זקנים ונשים. במחנות אלה נספו כ- 60 אחוזים ממגורשי העיר.


אחרי המלחמה העדיפו הניצולים לעבור לרומניה (העיר סופחה בינתיים לאוקראינה הסובייטית) ומשם עלו רובם לישראל.

בשנות ה- 50 סגרו השלטונות חמישה מתוך שישה בתי-כנסת בעיר, וספרי-התורה הועברו למוזיאון העירוני. את אחד מבתי-הכנסת הפכו למועדון ספורט ואת ההיכל הרפורמי - לקולנוע. עוד שניים נהפכו לבית-מלאכה ולמחסן.

ב- 1959 נצטוו המוהלים להירשם אצל שלטונות העיר ולהגיש רשימות של נימולים. כעבור ארבע שנים נאסרה אפיית מצות ופוזרה חברה קדישא.

מספר היהודים בעיר, אז כבר נקראה צ'רנובצי, ב- 1970 נאמד ב- 70,000. בעיר היה בית כנסת קטן ל-60-50 מתפללים, מקווה טהרה ואספקת עופות משחיטה כשרה.