חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

סרג' מוסקוביץ'

Serge Moscovici (born Srul Herș Moscovici) (1925-2014), psychologist, historian of science and one of the main theorists of political ecology and social psychology, born in Braila, Romania. The implementation of the anti-Semitic policy by the Romanian government led to his expulsion from the high school in 1938. During the Holocaust he was sent to forced labor until August 1944, when Romania left the alliance with Nazi Germany and sided with the Allies. He joined Romanian Communist Party in 1939 at a time when the Communist movement was illegal in Romania, but he was increasingly disappointed by its policies after 1944, particularly by the censorship of the literary and artistic magazine Da (“Yes”) he founded in Bucharest with Isidor Goldstein, later known as Isidore Isou, the founder of the current called lettrisme, and his implication in a trial for helping Zionist dissidents cross the border illegally. Moscovici left Romania illegally in 1947 and after passing through Hungary, Austria, and Italy he arrived in France. With the assistance of a refugee fund, he studied psychology at the Sorbonne in Paris earning a PhD in 1961.

He was a researcher at Standford University in California and at Yale University in New Haven, CT, before returning to Paris where he became a lecturer at École pratique des hautes études. Moscovici was a visiting professor at the New School in New York, at the Rousseau Institute in Geneva, Switzerland, at the Université catholique de Louvain in Belgium and at the University of Cambridge in England. Moscovici was director of the Laboratory of Social Psychology at École des Hautes Etudes en Sciences Sociales (EHESS), founder of the European Laboratory of Social Psychology at the Maison des sciences de l'homme in Paris (1976-2006), first President of the European Association of Experimental Social Psychology and, from 1974 to 1980, of the Committee on Transnational Social Psychology of the Social Research Council. He was also a member of the Russian Academy of Sciences and an honorary member of the Hungarian Academy of Sciences. Until his death, he was honorary president of the Serge Moscovici Global Network, founded in 2014 at the Maison des Sciences de l'Homme foundation in Paris. He was named Commandeur de la Légion d’honneur and Doctor Honoris Causa of over fifteen universities in Europe and the Americas.

Moscovici is best known for his research on the influence of minorities on majorities. He published over twenty books, including Essai sur l’histoire humaine de la nature (1968/1977), Hommes domestiques et hommes sauvages (1974), Psychologie des minorités actives (1979), L'Âge des foules: un traité historique de psychologie des masses (1981), Psychologie sociale (1984), De la nature : pour penser l’écologie (2002), Le scandale de la pensée sociale (2013). Chronique des années égarées: récit autobiographique (1997) and Mon après-guerre à Paris: chronique des années retrouvées (published posthomously in 2019) describe his experiences during the Holocaust in Romania and his life in Paris as a refugee during the late 1940s.

Serge Moscovici is the father of the French politician Pierre Moscovici.   

תאריך לידה:
1925
תאריך פטירה:
2014
מספר פריט:
20870316
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
MOSCOVICI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו למקום, כגון בין מקום לידה, מגורים ארעיים, מסחר או קרובי משפחה.

מוסקוביץ', המכיל את הסופית הסלבית "-וביץ'" שפירושה "מ-",מוצאו מ-" וגם "בנו של", אפשר שנגזר משמה של העיר מוסקבה, בירת רוסיה, הידועה גם שמות מסקבה ברוסית, ומוסקאו בגרמנית; הנוכחות היהודית במקום הזה מתועדת החל מהמאה ה-15, למרות שעד סוף המאה ה-18 נאסר עליהם להתגורר בעיר זאת.

המונח מוסקוביטים והגרסאות שלו הוא שם גנרי עבור רוסים המקובל בשפות שונות במזרח אירופה.

ייתכן ששם משפחה זה הוא גם מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. מושלס הוא גרסה יידיש של השם המקראי משה. על פי ההסבר במקרא פירוש השם הוא "כי מן המיים משיתהו" (שמות, ב, י). משה רבנו, אשר חי במאה ה-13 לפסה"נ, היה בנם של עמרם ויוכבד משבט לוי, והאח של אהרוןמ ומרים.

בהיותו שם פרטי פופולרי, משה יצר גרסאות רבות אשר הפכו לשם משפחה נפוצים בכל העולם היהודי.

בר משה מתועד בסוף המאה ה-7 בדרום מרוקו, מוסה במאה ה-11 בספרד, ובן משה במאה ה-11 באיטליה. מוס ומוסה מוזכרים במאה ה-12 ב"פייפ רולס" (רישומי מס רשמיים) באנגליה.

בן מוסה מתועד בשנת 1439, מוסה ב-1440, איבן מוסה ובן מוסה במאה ה-15, מוס בשנת 1655; מוס ב-1724 וב-1771, ומושה במאה ה-19.

במאה ה-20, מוסקוביץ' מתועד כשם משפחה יהודי במלחמת העולם הראשונה עם החייל הרומני מ.י. מוסקוביץ' ובזמן מלחמת העולם השנייה עם עם אנה מוסקוביץ', ילידת רומניה, אשר גורשה מצרפת למחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בספטמבר 1942.

Isidore Isou (born Isidor Goldstein) (1925-2007), poet, painter, filmmaker, playwright, novelist and economist, born in Botosani, Romania, into a prosperous family. He left school as a teenager and completed his education as a self-taught man reading extensively the works of major world writers and thinkers. He worked in a textile factory, a drugstore, a printing house, then as an assistant accountant before becoming an editor at a semi-clandestine magazine called Palestina. At the age of sixteen he already wrote the Manifeste de la poésie lettriste in which he advocated what was later known as lettrisme, an artistic and literary movement, inspired mainly by Dadaism and Surrealism, which considers that the essence of poetry consists in the simple sonority of sounds, euphonic combined more or less arbitrarily and in Isou’s opinion the method of creating the first truly international poetry. Along with Serge Moscovici he founded in 1944 the literary and artistic magazine Da (“Yes”) that was soon after closed down by the authorities.

He left Romania illegally in 1945 and immigrated to France, having spent a short time in Italy. His entry into the Parisian literary and artistic cercles was facilitated by a recomandation from the Italian poet Giuseppe Ungaretti. In 1951, Isou released his first movie, the experimental film Traité de bave et d'éternité ("Treatise on Venom And Eternity"), whose premiere took place at the Cannes Film Festival. The film became a virtual Lettriste manifesto. In 1954, La Marche des Jongleurs, one of his first plays, was staged at the Théâtre de Poche Montparnasse. His cinematographic work includes some twenty films while his plastic work is part of important collections, although it has never been the subject of a major retrospective. In 1968, he actively participated in the student movements in Paris.

In his main work La Créatique ou la Novatique (1941–1976), which originally comprised many thousands of pages, Isou explains the two basic concepts of his philosophy: the creative and the renewing. Isou's very numerous works also include essays on chemistry, linguistics, medicine, physics, psychology and law. Isou died in Paris.  

בראילה Braila
עיר על הדנובה, בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מזרח רומניה.

בשנים 1544 - 1828 היתה בראילה בקיסרות העותמאנית.

עם התפתחות העיר לנמל מסחרי גדל מספר היהודים והגיע ל- 10,000 בקירוב בסוף המאה ה- 19, שהיו 13.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה; רבע מכלל הסוחרים ובעלי-המלאכה בעיר היו יהודים.

בית הכנסת הרפורמי הראשון ברומניה הישנה הוקם בבראילה בשנת 1862. עם מוסדות הקהילה עד לשואה נמנו גן-ילדים, שני בתי-ספר (לבנים ולבנות), תיכון לבנים, מרפאה ו"לינת-צדק".

בתקופת שלטונו של "משמר הברזל" (ספטמבר 1940 - ינואר 1941) הפקיעה המשטרה רכוש יהודי ואסרה צעירים ברחוב (האוכלוסייה היהודית מנתה אז 9,115 נפש). סוחרים נאלצו להעסיק קומיסרים מטעם ה"משמר" ולהעביר את חנויותיהם לידי אנשיו. הקהילה הושיטה עזרה רבה לפליטי פולין בעיר ולקבוצת יהודים מיאסי. המרפאה היהודית טיפלה באלפי חולים.

אחרי המלחמה התרכזו בעיר כ-6,000 יהודים, ביניהם אלה שחזרו מטרנסניסטריה. ב-1950 ירד מספרם ל- 3,500.

בשנת 1969 התגוררו בעיר מאות יהודים, לאחר שמרבית החוזרים אחרי מלחמת-העולם השנייה עלו לישראל.

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

ניו-הייבן

עיר-נמל במדינת קונטיקאט, צפון מזרח ארצות-הברית.


היהודים הראשונים שהתיישבו בניו הייבן היו האחים יעקב ושלמה פינטו, שבאו לעיר בשנת 1758, 120 שנה לאחר שפוריטאנים נוצרים ייסדו את העיר כ"ציון בלב השממה". שלושת בניו של יעקב פינטו, שלמה, אברהם וויליאם, נלחמו בשורות צבא המהפכה. בשנת 1783 היה יעקב פינטו בין החותמים על בקשה שהופנתה למועצה הכללית של קונטיקאט והביאה למעמדה הרשמי של ניו-הייבן כעיר.

בקיץ 1772 תועדה משפחה יהודית מוונציה שהתיישבה בניו הייבן וקיימה תפילות של שבת באולם בבית פרטי. ב- 1840 התחילה הגירת יהודים מבאוואריה, והוקמה עדת "משכן ישראל", השנייה בניו-אינגלנד וה-14 במספר בארצות-הברית כולה. כעבור שנים אחדות חל פילוג ביישוב ונוסדה קהילה רפורמית. ב- 1854 הקימה "משכן ישראל" בית-כנסת בכספי יהודה טורו; העדה התפתחה במרוצת השנים וקיימה מגע הדוק עם תנועת הרפורמה מיסודו של הרב יצחק מאיר וייז; ב-1897 הקימה בית-כנסת גדול בסגנון ביזאנטי. העדה האורתודוקסית הקטנה "בני- שלום", שפרשה ב-1855, הוסיפה להתקיים עד סוף שנות השלושים.

מהגרים יהודים מרוסיה התחילו להגיע ב-1882, ועד סוף המאה ה- 19 גדלה הקהילה לכדי 8,000 נפש; ב-1914 כבר מנה היישוב היהודי בניו-הייבן כ- 20,000. מתוך 11 העדות שהקימו המהגרים הוסיפו להתקיים ארבע, מהן "בני יעקב", הגדולה בעדות הקונסרבאטיביות בעיר.

בשנות העשרים למאה העשרים פעלו ביישוב היהודי בניו הייבן יותר מ-60 ארגוני צדקה סעד וחברה, וב-1928 הוקם ועד כללי לתיאום הפעולות ביניהם. כמו-כן הוקם ועד חינוך שקיים בית- ספר יומי בתמיכת חסידי לובאוויץ' ו"ישיבה" קונסרבאטיבית.

יהודים רבים מבין הרופאים ועורכי-הדין החיים בניו-הייבן הם בוגרי אוניברסיטת ייל שבעיר.

ב-1976 התגוררו בניו-הייבן, לפי האומדן, 22,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של 135,500 בערך.

קמברידג'

עיר באנגליה.


קהילה יהודית חשובה הייתה בקמברידג' בימי-הביניים. ברשימה מן המאה ה-13 מופיעים 50 בתי-אב יהודיים. בזמן מלחמת הבארונים נפגעו עשירי הקהילה (1266) וכעבור עשר שנים גורשו היהודים מן העיר.

בין המורים באוניברסיטת קמברידג' (שראשיתה במאה ה-12) מוצאים במאה ה-16 שני יהודים מומרים, אחד מאיטליה ואחד מפולין.

מן המאה ה-18 משמשים יהודים כמורים לעברית ולתלמוד באוניברסטיה. בספריית האוניברסיטה שמורים יותר מ-3,000 כתבי-יד עבריים וביניהם פריטי ה"גניזה" שמצא שניאור זלמן שכטר בעליית הגג של בית-הכנסת העתיק בקאהיר בסוף המאה ה-19.

עד 1856 נמנע מיהודים לקבל תארים אקדמאיים באוניברסיטת קמברידג'. אולם מאז גדל בהרבה מספר היהודים באוניברסיטה הן בסגל ההוראה והן בציבור הסטודנטים.

בשנות השבעים למאה העשרים ישבה בעיר אוכלוסייה יהודית קטנה, רובם ככולם מורים או סטודנטים באוניברסיטה המקומית.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
סרג' מוסקוביץ'

Serge Moscovici (born Srul Herș Moscovici) (1925-2014), psychologist, historian of science and one of the main theorists of political ecology and social psychology, born in Braila, Romania. The implementation of the anti-Semitic policy by the Romanian government led to his expulsion from the high school in 1938. During the Holocaust he was sent to forced labor until August 1944, when Romania left the alliance with Nazi Germany and sided with the Allies. He joined Romanian Communist Party in 1939 at a time when the Communist movement was illegal in Romania, but he was increasingly disappointed by its policies after 1944, particularly by the censorship of the literary and artistic magazine Da (“Yes”) he founded in Bucharest with Isidor Goldstein, later known as Isidore Isou, the founder of the current called lettrisme, and his implication in a trial for helping Zionist dissidents cross the border illegally. Moscovici left Romania illegally in 1947 and after passing through Hungary, Austria, and Italy he arrived in France. With the assistance of a refugee fund, he studied psychology at the Sorbonne in Paris earning a PhD in 1961.

He was a researcher at Standford University in California and at Yale University in New Haven, CT, before returning to Paris where he became a lecturer at École pratique des hautes études. Moscovici was a visiting professor at the New School in New York, at the Rousseau Institute in Geneva, Switzerland, at the Université catholique de Louvain in Belgium and at the University of Cambridge in England. Moscovici was director of the Laboratory of Social Psychology at École des Hautes Etudes en Sciences Sociales (EHESS), founder of the European Laboratory of Social Psychology at the Maison des sciences de l'homme in Paris (1976-2006), first President of the European Association of Experimental Social Psychology and, from 1974 to 1980, of the Committee on Transnational Social Psychology of the Social Research Council. He was also a member of the Russian Academy of Sciences and an honorary member of the Hungarian Academy of Sciences. Until his death, he was honorary president of the Serge Moscovici Global Network, founded in 2014 at the Maison des Sciences de l'Homme foundation in Paris. He was named Commandeur de la Légion d’honneur and Doctor Honoris Causa of over fifteen universities in Europe and the Americas.

Moscovici is best known for his research on the influence of minorities on majorities. He published over twenty books, including Essai sur l’histoire humaine de la nature (1968/1977), Hommes domestiques et hommes sauvages (1974), Psychologie des minorités actives (1979), L'Âge des foules: un traité historique de psychologie des masses (1981), Psychologie sociale (1984), De la nature : pour penser l’écologie (2002), Le scandale de la pensée sociale (2013). Chronique des années égarées: récit autobiographique (1997) and Mon après-guerre à Paris: chronique des années retrouvées (published posthomously in 2019) describe his experiences during the Holocaust in Romania and his life in Paris as a refugee during the late 1940s.

Serge Moscovici is the father of the French politician Pierre Moscovici.   

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

קמברידג' , אנגליה
ניו הייבן
פריס
בוקרשט
בראילה
קמברידג'

עיר באנגליה.


קהילה יהודית חשובה הייתה בקמברידג' בימי-הביניים. ברשימה מן המאה ה-13 מופיעים 50 בתי-אב יהודיים. בזמן מלחמת הבארונים נפגעו עשירי הקהילה (1266) וכעבור עשר שנים גורשו היהודים מן העיר.

בין המורים באוניברסיטת קמברידג' (שראשיתה במאה ה-12) מוצאים במאה ה-16 שני יהודים מומרים, אחד מאיטליה ואחד מפולין.

מן המאה ה-18 משמשים יהודים כמורים לעברית ולתלמוד באוניברסטיה. בספריית האוניברסיטה שמורים יותר מ-3,000 כתבי-יד עבריים וביניהם פריטי ה"גניזה" שמצא שניאור זלמן שכטר בעליית הגג של בית-הכנסת העתיק בקאהיר בסוף המאה ה-19.

עד 1856 נמנע מיהודים לקבל תארים אקדמאיים באוניברסיטת קמברידג'. אולם מאז גדל בהרבה מספר היהודים באוניברסיטה הן בסגל ההוראה והן בציבור הסטודנטים.

בשנות השבעים למאה העשרים ישבה בעיר אוכלוסייה יהודית קטנה, רובם ככולם מורים או סטודנטים באוניברסיטה המקומית.
ניו-הייבן

עיר-נמל במדינת קונטיקאט, צפון מזרח ארצות-הברית.


היהודים הראשונים שהתיישבו בניו הייבן היו האחים יעקב ושלמה פינטו, שבאו לעיר בשנת 1758, 120 שנה לאחר שפוריטאנים נוצרים ייסדו את העיר כ"ציון בלב השממה". שלושת בניו של יעקב פינטו, שלמה, אברהם וויליאם, נלחמו בשורות צבא המהפכה. בשנת 1783 היה יעקב פינטו בין החותמים על בקשה שהופנתה למועצה הכללית של קונטיקאט והביאה למעמדה הרשמי של ניו-הייבן כעיר.

בקיץ 1772 תועדה משפחה יהודית מוונציה שהתיישבה בניו הייבן וקיימה תפילות של שבת באולם בבית פרטי. ב- 1840 התחילה הגירת יהודים מבאוואריה, והוקמה עדת "משכן ישראל", השנייה בניו-אינגלנד וה-14 במספר בארצות-הברית כולה. כעבור שנים אחדות חל פילוג ביישוב ונוסדה קהילה רפורמית. ב- 1854 הקימה "משכן ישראל" בית-כנסת בכספי יהודה טורו; העדה התפתחה במרוצת השנים וקיימה מגע הדוק עם תנועת הרפורמה מיסודו של הרב יצחק מאיר וייז; ב-1897 הקימה בית-כנסת גדול בסגנון ביזאנטי. העדה האורתודוקסית הקטנה "בני- שלום", שפרשה ב-1855, הוסיפה להתקיים עד סוף שנות השלושים.

מהגרים יהודים מרוסיה התחילו להגיע ב-1882, ועד סוף המאה ה- 19 גדלה הקהילה לכדי 8,000 נפש; ב-1914 כבר מנה היישוב היהודי בניו-הייבן כ- 20,000. מתוך 11 העדות שהקימו המהגרים הוסיפו להתקיים ארבע, מהן "בני יעקב", הגדולה בעדות הקונסרבאטיביות בעיר.

בשנות העשרים למאה העשרים פעלו ביישוב היהודי בניו הייבן יותר מ-60 ארגוני צדקה סעד וחברה, וב-1928 הוקם ועד כללי לתיאום הפעולות ביניהם. כמו-כן הוקם ועד חינוך שקיים בית- ספר יומי בתמיכת חסידי לובאוויץ' ו"ישיבה" קונסרבאטיבית.

יהודים רבים מבין הרופאים ועורכי-הדין החיים בניו-הייבן הם בוגרי אוניברסיטת ייל שבעיר.

ב-1976 התגוררו בניו-הייבן, לפי האומדן, 22,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של 135,500 בערך.
פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.
בראילה Braila
עיר על הדנובה, בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מזרח רומניה.

בשנים 1544 - 1828 היתה בראילה בקיסרות העותמאנית.

עם התפתחות העיר לנמל מסחרי גדל מספר היהודים והגיע ל- 10,000 בקירוב בסוף המאה ה- 19, שהיו 13.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה; רבע מכלל הסוחרים ובעלי-המלאכה בעיר היו יהודים.

בית הכנסת הרפורמי הראשון ברומניה הישנה הוקם בבראילה בשנת 1862. עם מוסדות הקהילה עד לשואה נמנו גן-ילדים, שני בתי-ספר (לבנים ולבנות), תיכון לבנים, מרפאה ו"לינת-צדק".

בתקופת שלטונו של "משמר הברזל" (ספטמבר 1940 - ינואר 1941) הפקיעה המשטרה רכוש יהודי ואסרה צעירים ברחוב (האוכלוסייה היהודית מנתה אז 9,115 נפש). סוחרים נאלצו להעסיק קומיסרים מטעם ה"משמר" ולהעביר את חנויותיהם לידי אנשיו. הקהילה הושיטה עזרה רבה לפליטי פולין בעיר ולקבוצת יהודים מיאסי. המרפאה היהודית טיפלה באלפי חולים.

אחרי המלחמה התרכזו בעיר כ-6,000 יהודים, ביניהם אלה שחזרו מטרנסניסטריה. ב-1950 ירד מספרם ל- 3,500.

בשנת 1969 התגוררו בעיר מאות יהודים, לאחר שמרבית החוזרים אחרי מלחמת-העולם השנייה עלו לישראל.
איזידור איסו

Isidore Isou (born Isidor Goldstein) (1925-2007), poet, painter, filmmaker, playwright, novelist and economist, born in Botosani, Romania, into a prosperous family. He left school as a teenager and completed his education as a self-taught man reading extensively the works of major world writers and thinkers. He worked in a textile factory, a drugstore, a printing house, then as an assistant accountant before becoming an editor at a semi-clandestine magazine called Palestina. At the age of sixteen he already wrote the Manifeste de la poésie lettriste in which he advocated what was later known as lettrisme, an artistic and literary movement, inspired mainly by Dadaism and Surrealism, which considers that the essence of poetry consists in the simple sonority of sounds, euphonic combined more or less arbitrarily and in Isou’s opinion the method of creating the first truly international poetry. Along with Serge Moscovici he founded in 1944 the literary and artistic magazine Da (“Yes”) that was soon after closed down by the authorities.

He left Romania illegally in 1945 and immigrated to France, having spent a short time in Italy. His entry into the Parisian literary and artistic cercles was facilitated by a recomandation from the Italian poet Giuseppe Ungaretti. In 1951, Isou released his first movie, the experimental film Traité de bave et d'éternité ("Treatise on Venom And Eternity"), whose premiere took place at the Cannes Film Festival. The film became a virtual Lettriste manifesto. In 1954, La Marche des Jongleurs, one of his first plays, was staged at the Théâtre de Poche Montparnasse. His cinematographic work includes some twenty films while his plastic work is part of important collections, although it has never been the subject of a major retrospective. In 1968, he actively participated in the student movements in Paris.

In his main work La Créatique ou la Novatique (1941–1976), which originally comprised many thousands of pages, Isou explains the two basic concepts of his philosophy: the creative and the renewing. Isou's very numerous works also include essays on chemistry, linguistics, medicine, physics, psychology and law. Isou died in Paris.  

מוסקוביץ'
MOSCOVICI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו למקום, כגון בין מקום לידה, מגורים ארעיים, מסחר או קרובי משפחה.

מוסקוביץ', המכיל את הסופית הסלבית "-וביץ'" שפירושה "מ-",מוצאו מ-" וגם "בנו של", אפשר שנגזר משמה של העיר מוסקבה, בירת רוסיה, הידועה גם שמות מסקבה ברוסית, ומוסקאו בגרמנית; הנוכחות היהודית במקום הזה מתועדת החל מהמאה ה-15, למרות שעד סוף המאה ה-18 נאסר עליהם להתגורר בעיר זאת.

המונח מוסקוביטים והגרסאות שלו הוא שם גנרי עבור רוסים המקובל בשפות שונות במזרח אירופה.

ייתכן ששם משפחה זה הוא גם מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. מושלס הוא גרסה יידיש של השם המקראי משה. על פי ההסבר במקרא פירוש השם הוא "כי מן המיים משיתהו" (שמות, ב, י). משה רבנו, אשר חי במאה ה-13 לפסה"נ, היה בנם של עמרם ויוכבד משבט לוי, והאח של אהרוןמ ומרים.

בהיותו שם פרטי פופולרי, משה יצר גרסאות רבות אשר הפכו לשם משפחה נפוצים בכל העולם היהודי.

בר משה מתועד בסוף המאה ה-7 בדרום מרוקו, מוסה במאה ה-11 בספרד, ובן משה במאה ה-11 באיטליה. מוס ומוסה מוזכרים במאה ה-12 ב"פייפ רולס" (רישומי מס רשמיים) באנגליה.

בן מוסה מתועד בשנת 1439, מוסה ב-1440, איבן מוסה ובן מוסה במאה ה-15, מוס בשנת 1655; מוס ב-1724 וב-1771, ומושה במאה ה-19.

במאה ה-20, מוסקוביץ' מתועד כשם משפחה יהודי במלחמת העולם הראשונה עם החייל הרומני מ.י. מוסקוביץ' ובזמן מלחמת העולם השנייה עם עם אנה מוסקוביץ', ילידת רומניה, אשר גורשה מצרפת למחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בספטמבר 1942.