חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

רובין אודלר

Rubin Udler (1925-2012), linguist, born in Braila, Romania, into a family that came to Braila from Bessarabia. He studied at Nicolae Balcescu high school, but in 1940 the family had to return to Bessarabia that by then was annexed by the Soviet Union. He continued his studies at a high school in Cetatea Alba (now Bilhorod-Dnistrovskyi aka Akerman, in Ukraine). In 1941, after the outbreak of the war against the Soviet Union, the family managed to survice the pogrom against the Jews in Cetatea Alba, but neverstheess they were deported to Transnistria and detained in the ghettoes of Slobodka, Bogdanovka and Grazhdonovka until they were liberated by the Soviet Army in 1944. Udler moved to Odessa, recruited into the Soviet Army, but due to the fact that he had been a prisoner in a Nazi camp, the Soviets did not trust his loyalty and he was sent to a labor camp in the Komi Autonomous Soviet Socialist Republic (now Komi Republic in the Russian Federation). After 1946 he studied at the University of Chernivtsi (Czernowitz) graduating in 1951. 

He worked as a teacher and then served as deputy director of the Department of Foreign Languages ​​at the Chernivtsi Pedagogical Institute. In 1956 he was admitted as a researcher at the Institute of History, Language and Literature of the Moldavian branch of the USSR Academy of Sciences. From 1961 to 1992 he headed the Department of Dialectology and Geography Linguistics of the Institute of Language and Literature of the Academy of Sciences of Moldova and from 1989 to 1992 he was Secretary of the Department of Humanities of the Academy of Sciences of Moldova.

Udler devoted his entire scientific activity to the dialectology of the Romanian dialect of Moldova, that during the Soviet regime was considered a separate language known as Moldovan. His research resulted in the publication of a monumental four-volume dialectological atlas of Moldovan during late 1960s and a series of subsequent articles and monographs on this topic. After 2001, he contributed to Atlasul linguistic român pe regiuni: Basarabia (“Romanian linguistic atlas by regions: Bessarabia”). Udler is the author of numerous publications on Romance philology.

In 1992 he immigrated to the USA and settled in Pittsburgh, PA. In early 2000s he published in Russian, English and Romanian his memoirs about his experiences during the Holocaust: Years of Disaster: Memoirs of a Ghetto Prisoner (2003), Bloody years: Memories of a Holocaust survivor (2005), Ani de urgie (“Years of disasters”, 2006).

תאריך לידה:
1925
תאריך פטירה:
2012
מספר פריט:
20870165
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

בראילה Braila
עיר על הדנובה, בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מזרח רומניה.

בשנים 1544 - 1828 היתה בראילה בקיסרות העותמאנית.

עם התפתחות העיר לנמל מסחרי גדל מספר היהודים והגיע ל- 10,000 בקירוב בסוף המאה ה- 19, שהיו 13.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה; רבע מכלל הסוחרים ובעלי-המלאכה בעיר היו יהודים.

בית הכנסת הרפורמי הראשון ברומניה הישנה הוקם בבראילה בשנת 1862. עם מוסדות הקהילה עד לשואה נמנו גן-ילדים, שני בתי-ספר (לבנים ולבנות), תיכון לבנים, מרפאה ו"לינת-צדק".

בתקופת שלטונו של "משמר הברזל" (ספטמבר 1940 - ינואר 1941) הפקיעה המשטרה רכוש יהודי ואסרה צעירים ברחוב (האוכלוסייה היהודית מנתה אז 9,115 נפש). סוחרים נאלצו להעסיק קומיסרים מטעם ה"משמר" ולהעביר את חנויותיהם לידי אנשיו. הקהילה הושיטה עזרה רבה לפליטי פולין בעיר ולקבוצת יהודים מיאסי. המרפאה היהודית טיפלה באלפי חולים.

אחרי המלחמה התרכזו בעיר כ-6,000 יהודים, ביניהם אלה שחזרו מטרנסניסטריה. ב-1950 ירד מספרם ל- 3,500.

בשנת 1969 התגוררו בעיר מאות יהודים, לאחר שמרבית החוזרים אחרי מלחמת-העולם השנייה עלו לישראל.

קישינב Chisinau

(ברוסית KISHINEV , במקורות היהודיים קישינב)

בירת מולדובה. בין שתי מלחמות-העולם בחבל בסאראביה, רומניה.


במחצית השנייה של המאה ה-18 נמצאו בקישינב כ-150 יהודים, חברים בחברה קדישא (משנת 1774). כבירת בסאראביה תחת שלטון רוסיה (מ-1818) נעשתה העיר מרכז מסחרי ותעשייתי חשוב שמשך אליו יהודים ממקומות אחרים. עוד ב-1816 ירו את אבן-הפינה לבית-הכנסת הגדול בקישינב, וכעבור 20 שנה לערך נחנך בה בית-הספר החילוני הראשון לילדי ישראל; עליו נוספו במרוצת הזמן שני בתי-ספר ממלכתיים שנועדו להחיש את תהליך ההתבוללות. תנועת ה"השכלה" לא עשתה חיל בקרב יהודי קישינב.

מ-10,500 נפש לערך באמצע המאה ה- 19 גדלה האוכלוסיה היהודית לכדי 50,000 ומעלה (%46 מכלל התושבים) ב-1897.

היהודים עסקו ברובם במסחר ובמלאכה, כמחציתם בענפי ההלבשה והעץ, בגידולי שדה ובמסחר בתוצרת חקלאית; 29 מתוך 38 המפעלים התעשייתיים בעיר היו בבעלות יהודית, מלבד בתי-מסחר גדולים, בתי-דפוס, מרתפי יין, וכיוצא באלה מפעלים שהעסיקו אלפי פועלים יהודים צמצום מקורות הפרנסה מטעם השלטונות הביא להתרוששות בקרב המוני העם שנזקקו לתמיכה מקופות ציבוריות.

בקישינב שכנו המרכזים האזוריים של יק"א, הג'וינט וקרנות העזרה האמריקניות. יהודה לייב צירלזון, הרב הראשי של יהדות בסאראביה (משנת 1909) הקים "ישיבה" בעיר; ובסך הכל היו בקישינב בסוף המאה התשע עשרה וראשית העשרים 16 בתי-ספר יהודיים, ביידיש ובעברית, ומספר תלמידיהם הגיע ל-2,100; בבתי-הספר הכלליים ביקרו 700 תלמידיים יהודיים.

בהשראת השלטונות המקומיים והמרכזיים, וכנראה בתמיכת שר-הפנים פון פלהווה, גברה ההסתה האנטישמית הפרועה בקישינב, בפרט מעל דפי העיתון המקומי היחיד - "בסאראבייץ" - בהנהלת פ. קרושוואן. כאשר נמצאה גופת ילד נוצרי הרוג, ובבית-החולים היהודי התאבדה חולה נוצריה, פרצה הלהבה, ביום כ"ב בניסן תרס"ג (6 באפריל 1903); בפוגרום שנמשך יומיים, בהשתתפות רוסים ורומנים, ביניהם תלמידי בתי-ספר תיכונים ופרחי-כהונה, נרצחו באכזריות 49 יהודים, יותר מ-500 נפצעו, ו-600 בתי-עסק וחנויות נשדדו. חיל- המצב, שמנה 5,000 חיילים, עמד מנגד. הטבח עורר סערת מחאות בלונדון, בפאריס ובניו-יורק. הסופר הרוסי לב טולסטוי הוקיע את השלטונות על חלקם בפוגרום, ולאדימיר קורולנקו תיאר אותו באחד מסיפוריו ("הבית מס' 13"), וח"נ ביאליק כתב עליו את היצירה "בעיר ההריגה". בימים 20-19 באוקטובר 1905 נערך פוגרום שני, בעקבות הפגנה אנטישמית; בתי היהודים הותקפו, 19 נהרגו, 56 נפצעו, והנזק הסתכם במאות אלפי רובלים. הפעם היה נסיון של הגנה עצמית.

אלפי יהודים עזבו את קישינב לארצות שמעבר לים והחיים הכלכליים בעיר קפאו על שמריהם.

בימי מלחמת העולם הראשונה נשדדו שוב בתי היהודים בעת נסיגת הרוסים מן החזית הרומנית בשנת 1917/18.

תחת שלטון רומניה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו היהודים קרבן לאנטישמיות, רשמית ובלתי רשמית, ששאבה את עיקר כוחה מציבור הסטודנטים במקום, ובפרט מתלמידי הסמינאר התיאולוגי והפאקולטה לחקלאות, ומהסתה שיטתית בעיתונות המקומית. ב-1924 שללו השלטונות את האזרחות הרומנית מרבים מיהודי קישינב (ובסאראביה בכלל), וגרמו לאבטלה חמורה בקהילה. לא עברה שנה ללא הפגנות ומהומות אנטישמיות, וגזירות לצמצום פעולות חינוך ותרבות ביישוב היהודי. ב-1938 החריפו הרדיפות תחת הממשלה האנטישימית של קוזה.

כדי להחליש את השפעת התרבות הרוסית בעיר עודדו הרומנים את החינוך היידישאי העצמאי, אך בה בעת גברה גם הפעילות החינוכית בעברית, אגב מאבק בלתי-פוסק בקהילה בין חסידי שני הזרמים. הגדול בין בתי-הספר העבריים היה בית הספר התיכון "מגן דוד" (נוסד ב-1923); בין מוסדות חינוך אחרים שהתנהלו על טהרת העברית היו גן-ילדים מטעם "יבנה", הסמינאר לגננות ומרכז תרבותי שפרסם ירחון משלו בשם "מן הצד".

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו בקישינב רוב המפלגות הציוניות ותנועת "החלוץ" הקיפה רבים מבני הנוער במקום. ספורטאים מקישינב השתתפו ב"מכביות" בארץ ורבים מהם נשארו כעולים "בלתי-לגאליים". בקישינב גם נדפסו ספרי-קודש רבים מסוף המאה ה-19 ואילך, וספרי לימוד רבים בעברית וביידיש. בין העיתונים המקומיים ביידיש בלט "אונזער צייט",

שהתמיד בהופעתו, בהפסקות קטנות, בשנים 1922 עד 1938, בהנהלת העורך-דין מ' לנדאו.


תקופת השואה

בימי מלחמת העולם השנייה סופחה בסאראביה לברית-המועצות ביוני 1940, ובשנת השלטון הסובייטי נסגרו כל המוסדות היהודיים והתנועה הציונית הוצאה מחוץ לחוק. במאי 1941 הוגלו יהודים רבים לסיביר. ב-17 ביולי 1941 נכנסו לעיר יחידות צבא גרמניות ורומניות. הוכרז על הקמת גיטו, ותוך הקמתו נרצחו כ-10,000 יהודים מכלל 70,000 שישבו אז בקישינב.

ב"אקציות" נוספות ניספו למעלה מ- 2,000 יהודים נוספים.

בתחילת אוקטובר 1941 יצא המשלוח הראשון, בן 1,400 איש, לטראנסניסטריה. עד סוף החודש גורשו במשלוחים יומיים כל יהודי העיר; רבים מהם נהרגו בדרך וטבח המוני נערך בהם על גדות הדנייסטר בידי ז'אנדארמים רומנים וחיילים גרמנים. בטראנסניסטריה פוזרו למחנות רבים ושם מתו רובם ממגיפות ומרעב.

מעריכים שלא פחות מ- 53,000 מיהודי קישינב ניספו בשואה.

ב-1947 נמצאו בעיר 5,500 יהודים. בנובמבר 1956 נאלץ הרב גרינברג מקישינב לצרף את חתימתו למחאה רשמית בעתון הסובייטי "איזווסטיה" נגד מבצע סיני. על פי מפקד רשמי התגוררו אז בקישינב כ-43,000 יהודים. בשנות ה-60 הוטל איסור על חגיגות בר-מצווה וברית- מילה, ובית-העלמין הישן נהרס. ב-1962 נאסרו 31 יהודים על "פשעים כלכליים" וב-1967 גורשו סטודנטים יהודיים מן האוניברסיטה בשל סירוב להוקיע את ה"תוקפנות" הישראלית.

להקת דרמה שהתארגנה בקרב הקהילה ב-1966 העלתה על הבמה את "הרשל'ה אוסטרופולר".

ב-1970 נאמד מספר היהודים בקישינב ב-50,000 (%14 מכלל האוכלוסיה); %48 מהם היו דוברי יידיש.

לקראת סוף המאה העשרים החלה בקישינב התעוררות של חיים יהודיים ומסורת יהודית. הקהילה הקימה מסגרות חינוכיות ולימודיות, וביניהן בתי ספר יסודיים ותיכוניים, קבוצות ספורט ולימודי דת לפעילות של אחרי שעות הלימודים וכן ישיבה ומכללה להכשרת מורים.

בשנת 1997 חיו 25,000 יהודים בקישינב.

צ'רנאוץ Cernauti
(בגרמנית ובמקורות היהודיים צ'רנוביץ)

עיר מחוז, בירת חבל בוקובינה, צפון מזרח רומניה. אחרי מלחמת העולם השנייה בגבולות אוקראינה, ונקראת צ'רנובצי Chernovtsi.

במאה ה- 15 התיישבו בעיר יהודים רבים יוצאי ספרד ואשכנז. במחצית השנייה של המאה ה- 17 באו למקום פליטים יהודים מפולין.

הקהילה נפגעה במלחמות רוסיה-טורקיה (1774-1766) ובתחילת ימי השלטון האוסטרי (סוף המאה ה- 18) נפתחה מערכה שיטתית ל"טיהור" בוקובינה מיהודים.

למרות ההגבלות גדל היישוב היהודי עקב ההגירה מגליציה, ויהודים רכשו נכסי דלא ניידי ועסקו במסחר סיטוני רכוש יהודי רב נשדד בידי חיילים רוסים בימי המלחמה עם נפוליון (1812).

באותה תקופה גברה בקהילה המתיחות בין חסידים ומשכילים, והלכה והחריפה אחרי 1848 עם מגמת ההתבוללות התרבותית בקרב המשכילים.

בשנת 1853 הקימה הקהילה בית-חולים ובית-כנסת גדול.

עם הקמת האוניברסיטה המקומית (1875) באו לעיר סטודנטים יהודים, ורבים מהם מילאו תפקידים חשובים בהפצת הרעיון הציוני בסוף המאה.

ב- 1872 התפלגה הקהילה לעדה אורתודוכסית ועדה רפורמית. ההיכל הרפורמי נחנך ב- 1877 (ונהרס בידי הנאצים ב- 1941).

בוועידת סופרי יידיש שנערכה בצ'רנובצי ב- 1908 הוכרזה היידיש כלשון הלאומית של העם היהודי.

היהודים לקחו חלק פעיל בחיי ציבור וכבר ב- 1897 נבחר בן המקום, בנו שטראכר, לציר בפארלאמנט האוסטרי.

במלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) עברה העיר מיד ליד ויהודים רבים עקרו למקומות אחרים. עם הקמת השלטון הרומני האזרחי חל שיפור במצב הקהילה, שכללה אז 43,700 יהודים (44.7 אחוזים מכלל האוכלוסייה).

אישים בקרבן יהודי צ'רנוביץ בין שתי מלחמות העולם: מאיר אבנר, מנהיג הציונים; מאנפרד רייפר, היסטוריון, עורך עיתון יהודי בגרמנית וציר בפרלמנט הרומני; יעקב פיסטינר, מנהיג הסוציאליסטים.

במשך מאה שנים, עד למלחמת העולם השנייה (1939) פעלו בצ'רנוביץ תשעה מו"לים ובתי-דפוס יהודיים. בית-ההוצאה אקהארדט (1892-1835) פרסם בעזרת מומחים יהודים את התלמוד הבבלי השלם וחיבורים חשובים אחרים בחסידות ובקבלה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בצ'רנוביץ יותר מ- 40,000 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בעקבות הסכמים בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, ויתרה רומניה, כבת בריתה של גרמניה, על בסרביה ועל צפון בוקובינה, וביוני 1940 סופחה צ'רנובצי לברית המועצות. היהודים קיבלו את השנוי בברכה ורבים נמלטו מרומניה לאזור השליטה הסובייטי.

ב- 30 ביוני 1941, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, פינה הצבא האדום את העיר, שישבו בה אז כ-50,000 יהודים. למחרת פשטו כנופיות מקומיות על בתי-היהודים. ב- 5 ביולי נכנסו יחידות צבא רומניות וגרמניות ופלוגות משטרת הבטחון הנאציות, ובפעולות אלימות בשיתוף המשטרה הרומנית הוציאו להורג אלפים מאנשי האינטליגנציה היהודית, וביניהם את הרב הראשי של בוקובינה אברהם מארק, והרבה ראשי ציבור.

במסגרת הצעדים האנטישמיים שנקטה ממשלת אנטונסקו ב- 30 ביולי 1941 חייבו את היהודים לצאת לעבודות-כפייה ולשאת את "הטלאי הצהוב" ואסרו עליהם לצאת לרחובות, מלבד לכמה שעות בבוקר.

ב- 11 באוקטובר 1941 ריכזו הגרמנים את יהודי צ'רנובצי בגטו, החרימו את רכושם והתחילו לגרשם לטרנסניסטריה. עד 15 בנובמבר גורשו כ-30,000 יהודים. ראש-העיר טראיאן פופוביץ הוציא כ- 4,000 תעודות שחרור מן הגירוש, אבל בדרגים הנמוכים התעלמו מהן או סחטו תמורתן סכומי כסף עצומים.

עם הפסקת הגירושים בדצמבר 1941 פוזר הגטו והיהודים שבו אל בתיהם ההרוסים, לא היו בידיהם אמצעי קיום. כעבור זמן חודשו הגירושים, וכ- 4,000 יהודים גורשו לטרנסניסטריה בשלוש קבוצות ביוני 1942. ביניהם היו גם בעלי תעודות שחרור. חלק נלקחו למחנות בשטחים שבידי הגרמנים ואלה רצחו בשיטתיות ילדים, זקנים ונשים. במחנות אלה נספו כ- 60 אחוזים ממגורשי העיר.


אחרי המלחמה העדיפו הניצולים לעבור לרומניה (העיר סופחה בינתיים לאוקראינה הסובייטית) ומשם עלו רובם לישראל.

בשנות ה- 50 סגרו השלטונות חמישה מתוך שישה בתי-כנסת בעיר, וספרי-התורה הועברו למוזיאון העירוני. את אחד מבתי-הכנסת הפכו למועדון ספורט ואת ההיכל הרפורמי - לקולנוע. עוד שניים נהפכו לבית-מלאכה ולמחסן.

ב- 1959 נצטוו המוהלים להירשם אצל שלטונות העיר ולהגיש רשימות של נימולים. כעבור ארבע שנים נאסרה אפיית מצות ופוזרה חברה קדישא.

מספר היהודים בעיר, אז כבר נקראה צ'רנובצי, ב- 1970 נאמד ב- 70,000. בעיר היה בית כנסת קטן ל-60-50 מתפללים, מקווה טהרה ואספקת עופות משחיטה כשרה.

פיטסבורג

עיר תעשייה במדינת פנסילבניה, ארצות-הברית.


יהודים התיישבו במקום עוד בתקופה הקולוניאלית, ורוכלים יהודיים פקדו את העיר אחרי מלחמת השחרור האמריקאנית.

ההתיישבות החדשה התחילה בעשור השני של המאה ה-19 וגברה עם סלילת פסי-הרכבת באמצע המאה. ב-1858 כבר ישבו בפיטסבורג כ-60 משפחות יהודיות, והתארגנה עדה בשם "רודף שלום". פנקס הקהילה והדרשות התנהלו על טהרת הגרמנית. כעבור שנים אחדות מינתה העדה צעיר מאנגליה בשם יהושע כהן (לימים שופט נודע) כדרשן ומנהל בית-הספר הדתי שלה.

בימי מלחמת האזרחים האמריקאית מנתה קהילת פיטסבורג כ-750 נפש (מפקד 1864), כמעט כולם היו יוצאי מרכז-אירופה. עשרה מיהודי העיר שירתו אז בצבא, והנשים פעלו למען הפצועים.

עם פיתוח התעשייה הכבדה בפיטסבורג גדלה הקהילה היהודית לכדי 2,000 נפש ב-1877, אז היו שם גם מהגרים מליטא. בימי חול היו רוכלים יהודיים סובבים ביישובים הסמוכים וחוזרים לעיר לשבתות ולחגים. בעקבות גל הפרעות ברוסיה משנות ה-80 ואילך הגיעו לפיטסבורג אלפי מהגרים יהודים חסרי-כל, ונקלטו בעיר בעזרתם הפעילה של ותיקי הקהילה. בין המהגרים החדשים היו אנשי מסורת בעלי-ידע רבים, והם טיפחו את החינוך המסורתי בקהילה, והקימו עדות אורתודוקסיות לפי ארצות מוצאם: רוסיה, פולין, או הונגריה, כולן על מוסדות הקהילה והתרבות שלהן.

בהנהגת יצחק מאיר וייז התכנסו בפיטסבורג בשנת 1885 חשובי הרבנים הרפורמיים באמריקה וניסחו את "מצע פיטסבורג", הצהרת עקרונות שהיתה נר לרגלי התנועה הרפורמית בארצות הברית עד 1937, כאשר תוקנה מיסודה לנוכח הנסיבות המשתנות.

ערב מלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918) כבר התרכזו בפיטסבורג כ-35,000 יהודים , וכמעט כפליים מזה עם הפסקת ההגירה ב-1925. באותו הזמן כבר פעלו בעיר סניפים רבים של "בני-ברית", חוגי פועלים בעלי נטייה סוציאליסטית, סניף של הועד היהודי האמריקני, ותנועה ציונית ערה בהשראת הרב אהרון אשינסקי.

אחרי המלחמה בא לידי ביטוי הדור של בני המהגרים, בעלי החינוך האנגלי התיכוני והגבוה. בעקבות זאת ירד מספר המתפללים בבתי-הכנסת ומספר התלמידים בחינוך הדתי, והאנגלית תפסה את מקום היידיש בחיי יום-יום.

עם התפתחות תעשיית הפלדה בפיטסבורג התרבו רשתות הכל-בו בעיר, ובעליהם היהודים - משפחות קאופמן, רוזנבאום, פראנק וסדר, היו גם בין מטפחי האמנות והתרבות בעיר. משקלם של היהודים בעיר הלך וגדל במערכות המשפט, בשלטון המקומי ובחינוך.

בתקופת המשבר הכלכלי הגדול בשנות השלושים השכילה הקהילה לדאוג לצרכיה בכוחות עצמה, וגם תרמה סכומי-עתק במסגרת הסיוע לקרבנות הנאציזם העולה.

אחרי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) והלם השואה, קיבל החינוך העברי תנופה רבה, בתי-הכנסת הועברו לבניינים חדשים ונאים, והפעולה למען מדינת ישראל נעשתה מקובלת על כל שדרות הציבור היהודי בפיטסבורג.

בשנת 1976 חיו בפיטסבורג, לפי האומדן, 51,000 יהודים, רובם בפרברים החדשים. הנהגת הציבור הייתה בידי צאצאי המהגרים ממזרח-אירופה. עדת "רודף שלום", הגדולה והיוקרתית בעיר, שוב לא הייתה בשליטת המשפחות ה"גרמניות" בלבד.

יהודים היו מעורבים במערכת החינוך המקומית ורבים פעילים בתזמורת הסימפונית של פיטסבורג.

בין בני קהילת פיטסבורג היו אוטו שטרן, חתן פרס נובל לפיסיקה, המחזאי ג'ורג' קאופמן, יונה סאלק, ממציא הנסיוב נגד שיתוק-ילדים, והרב הרפורמי סלומון פריהוף.

צ'טאטיאה אלבה Cetatea Alba

(באוקראינית ביילגורוד דנייסטורובסקי, ובפי הטורקים אק-קרמאן)

עיר על שפת הנהר לימן, בשפך הדנייסטר לים השחור,אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בחבל בסאראביה, רומניה.


בתחילת המאה ה-16 היה במקום מרכז קראי ובסוף המאה - קהילה יהודית רבנית.

במאה ה-19 גדל היישוב בעקבות הגירת יהודים מ"תחום המושב", והגיע בסוף המאה לכדי 5,613 נפש (כ-%20 מכלל האוכלוסיה). מבחינה חברתית ותרבותית היתה הקהילה נתונה להשפעת המרכז באודסה.

עיקר פרנסת יהודי המקום הייתה על סחר התבואה ועל המלאכה.

ב-1905 נערך פוגרום בעיר ונהרגו שמונה יהודים. בין שתי המלחמות התנהלה בקהילה פעילות ציבורית ענפה; היו בה בתי-חולים (מ-1882), מושב-זקנים, גן-ילדים, ובית-ספר "תרבות".

ב-1930 ישבו בצ'טאטיה אלבה 4,239 יהודים.


בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945), כשהשתלטה ברית המועצות על האזור (בעקבות ההסכם הגרמני הסובייטי), שותקה הפעילות הציבורית ובניין בית הכנסת הגדול נעשה לארכיון ממשלתי. יהודים עשירים הועמדו למשפט ואחדים נעלמו וגורלם לא נודע. ב-13 ביוני 1941 הוגלו עשרות משפחות יהודיות לסיביר.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב- 22 ביוני 1941, ולפני כניסת הרומנים, אז בני בריתם של הגרמנים, נמלטו כ-4,000 יהודים לאודסה. איכרים מן הסביבה ניצלו את האנדרלמוסיה לשם רצח יהודים ושוד רכושם.

עם כיבוש העיר בידי הגרמנים הוחזקו היהודים בבניין בית הכנסת הגדול במשך שלושה ימים ללא מים וללא מזון, ואחר כך הובלו אל שפת הנהר ונורו. 800-600 יהודים נרצחו באותו היום.


אחרי המלחמה נותרו בחיים כ-500 מיהודים העיר (שנקראה אז ביילגורוד-דנייסטרובסקי), וכמחציתם חזרו למקום.

בית-הכנסת האחרון שפעל הופקע בידי השלטונות בשנות ה-50.

ב-1970 נאמד ב- 300 מספר המשפחות היהודיות שהתגוררו בצ'טאטיאה אלבה.