חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

סטויאן דה פרטו

Stojan DePrato (b.1957), journalist, born in Rijeka, Croatia (then part of Yugoslavia). He attended elementary school and high school in Zagreb, and then he studied economic, general linguistics, and cultural anthropology at the University of Zagreb. He was a Hebrew language teacher at the University of Zagreb from 1981 to 1984, and after 1984 he started working for Večernji list media group, including as a senior correspondent for Middle East affairs, from 1991 to 2002, and then as a Brussels based senior correspondent on European Union and NATO affairs, from 2002 to 2011. He then served as translator at the European Commission and was instrumental in monitoring the process of the Croatian accession to the European Union. After 2015 he has been a public relations assistant at the European Parliament. In 2008 DePrato received the the Robert Schuman award for his contribution to the process of Croatia's accession to the European Union.  

תאריך לידה:
1957
מספר פריט:
20805013
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

רייקה Rijeka

שמה האיטלקי פיומה

עיר-נמל בקרואטיה.


עד 1918 הייתה באוסטריה-הונגריה, מאז ועד 1945 באיטליה; אחרי מלחמת העולם השנייה ביוגוסלאביה.

בשנת 1717 הוכרזה רייקה עיר חופשית, וכעבור שישים שנה - כנמלה של הונגריה. עד אמצע המאה ה-19 הייתה הקהילה המקומית ספרדית ברובה, של יוצאי ספליט ודוברובניק, שהתפללו ב"נוסח איספלטו". אחרי 1848 הצטרפו ל"הונגארים" גם יוצאי גרמניה, בוהמיה ואיטליה. בית-כנסת חדש הוקם ב-1902 ואותו זמן מנה היישוב היהודי כולו כאלפיים נפש. בעקבות הרפורמה בשנת 1930 הייתה פיומה הקהילה האורתודוקסית היחידה באיטליה; הדרשות היו נמסרות בגרמנית או באיטלקית. ב-1920 ישבו בפיומה ובאבאציה הסמוכה כ- 1,300 יהודים.

עם הפעלת חוקי הגזע באיטליה ב-1938 הוטלו הגבלות על יהודים אזרחי המדינה; על יהודי חוץ נגזר מעצר במחנות. ג'ובאני פאלאטוצ'י, ראש מחלקת הזרים במשטרת פיומה, המציא ליהודים ניירות "אריים" ורבים מהם שלח לדודו הבישוף בדרום-איטליה ולמוסדות לטיפול באנשים שנפשם התערערה בתנאי המלחמה. אחרי כיבוש יוגוסלאביה באפריל 1941 השתלט הצבא האיטלקי על דאלמאטיה ועל חלקים אחרים בקרואטיה הקוויזלינגית. נמצאו קצינים איטלקיים שסייעו לקבוצת פאלאטוצ'י והעבירו אליה כ-500 פליטים מקרואטיה. עם כניעת איטליה בספטמבר 1943 השמיד פאלאטוצ'י את התיקים במשרדו והזהיר את היהודים מפני המאסר הצפוי מידי הגרמנים; רובם נשארו בחיים. פאלאטוצ'י עצמו נאסר בספטמבר 1944 ומת בדאכאו כעבור שנה.


אחרי המלחמה המשיכו יהודים לחיות ברייקה, ב-1947 התגוררו ברייקה היוגוסלאבית ובסביבה כ-170 יהודים. ב-1970 חיו בעיר כמאה יהודים.

הקהילות היהודיות של רייקה ואופטיה בין שתי מלחמות העולם (איטלקית ואנגלית)
http://www.bh.org.il/jewish-spotlight/fiume/?page_id=1150

זאגרב ZAGREB

(בגרמנית AGRAM)

בירת הרפובליקה הקרואטית. בעבר העיר השנייה בגודלה ביוגוסלביה.


במאה ה-10 ישבו יהודים בזאגרב, וידועה פנייתו של חסדאי אבן שפרוט לשני נכבדי הקהל בעיר, מר שאול ומר יוסף, למסור איגרת בשמו ליוסף מלך הכוזרים.

במאה ה-13 הגיעו לזאגרב יהודים מצרפת, ממאלטה ומאלבאניה. במאה ה- 15 התיישבו בזאגרב סוחרים יהודים ומלווים בריבית מהונגריה, מבורגנלאנד וממוראביה.

ב-1526 גורשו היהודים מקרואטיה.

היישוב היהודי בזאגרב התחדש כשהתיישבו במקום יוצאי מרכז-אירופה באמצע המאה ה-18 ובשנות ה-40 של המאה ה-19, ומנה כ-50 משפחות. נוסדה קהילה חרדית קטנה (ראשון הרבנים בה היה ר' אהרן פאלוטה) וב-1867 נחנך בית-כנסת חדש (ונהרס ב-1941). הרב הושע יעקובי היה מנהיגה הרוחני של הקהילה במשך 50 שנה, וביוזמתו פעלה הקהילה בתחומי התרבות, החינוך והסעד. הנדבן לודביט שווארץ הקים אז את בית האבות שפעל בקהילה עד שנות השמונים למאה העשרים. ב-1898 הוקם ארגון של תלמידי תיכון וממנו יצאו עסקני ציבור ומנהיגים ציוניים.

זכויות-אזרח ניתנו ליהודים רק ב-1873, וגם זאת למורת רוחם של הנציגים הקרואטים. עם זאת נמצאו יהודים שהזדהו עם התחייה הלאומית הקרואטית, ויהושע פראנק, יהודי מומר, הביא להקמת סיעה על שמו שנעשתה במרוצת הזמן המפלגה האנטישמית בהנהגת פאוליץ' והאוסטאשה.

בין שתי מלחמות-העולם שכן בזאגרב מרכז ההסתדרות הציונית ביוגוסלביה, בהנהגת ד"ר אלכסנדר ליכט. פעלו ארגוני נוער ונשים, מועדון "מכבי" ומקהלה, ויצאו לאור מחשובי העיתונים היהודיים במדינה.

יהודים היו בין חלוצי היצוא (של יינות, עצי-בניין) והתעשייה המקומית (רהיטים, בירה) ובין מפעילי התחבורה. ד"ר מאברו זקס היה מחלוצי הרפואה המשפטית בקרואטיה ודוד שווארץ המציא את ספינת-האוויר שהכשירה את פיתוח ה"צפלין". לאבוסלאב (ליאופולד) הארטמאן אירגן את ספריות-ההשאלה הראשונות בקרואטיה וייסד בית-דפוס. עד 1941 יצא לאור בזאגרב במשך חמש שנים כתב-עת לאמנות יהודית.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בזאגרב כ-12,000 יהודים.


תקופת השואה

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-25 במרס 1941, הצטרפה יוגוסלביה המלוכנית להסכם המשולש (רומא-ברלין-טוקיו). ב-10 באפריל אותה השנה נכנסו הגרמנים לזאגרב והפאשיסטים המקומיים הכריזו על הקמת "מדינה עצמאית קרואטית". היהודים והסרבים הוצאו מחוץ לחוק. היהודים סבלו מרדיפות, רבים נשלחו לעבודות כפייה במיכרות המלח והשאר שולחו למחנות-ריכוז.

בינואר 1942 גורשו כל יהודי זאגרב מהעיר ורכושם הוחרם.

עם שחרורה של זאגרב ב-1945 נותרו בעיר כ-3,000 יהודים.

יהודי יוגוסלביה לקחו חלק חשוב בתנועה האנטי-פאשיסטית ובמלחמה לשחרור הארץ. הם היו בין מארגני המרד הראשונים ויותר מ-10 יהודים עוטרו באות הגבורה הגבוה ביותר "גבור עממי של יוגוסלביה". ביניהם היו: פאוול פאפו וד"ר סטפן פוליצר.

ב-1970 מנתה הקהילה היהודית בזאגרב כ-1,300 נפש.

בריסל

בירת בלגיה.

מספר תושביה 168,600 (1967). ב-1976 נאמד מספר תושביה היהודיים ב-24,500, הגדולה בקהילות בלגיה, עם שלוש עדות אשכנזיות ואחת ספרדית ושלושה מרכזים קהילתיים.

בבריסל רשת מסועפת לחינוך יהודי הכוללת שני בתי-ספר יומיים, אחד מסורתי-דתי ואחד ("גננו") בעל צביון ציוני, ותיכון דתי - כולם בתמיכת הקהילה; בתי-ספר של יום א', בית-ספר ללשון ולספרות אידית וחוגים ללשון עברית. "איחוד ליבראלי", בשיתוף יהודים מקומיים ואזרחי ארצות-הברית תושבי בלגיה, קיים מ-1966. ליד אוניברסיטת בריסל פועל בתמיכת הממשלה מרכז ללימודי היהדות בת- זמננו, שתרם רבות להעלאת קרנה התרבותי של הקהילה. יישוב יהודי נכבד באמצע המאה ה-13, שהוכחד בשנות "המגיפה השחורה" (1349-1348). המעטים שחזרו נרצחו כעבור עשרים שנה באשמת חילול "לחם הקודש" ומאז ועד קץ השלטון הספרדי בבלגיה (1713) נאסר על היהודים להתיישב בבריסל. מפעם לפעם נקלעו לעיר אנוסים מיוצאי ספרד ואחדים מהם, ביניהם המשורר דניאל לוי (מיגואל) באריוס, אף שירתו במאה ה-17 בחיל-המצב הספרדי. היישוב התחדש עם השלטון האוסטרי, על אף האיסור הרשמי, ובתחילת המאה ה-18 ובאמצע המאה מנה 21 גברים, 19 נשים ו-26 ילדים, רובם יוצאי הולאנד. עם הסיפוח לצרפת, ב-1794, הוסרו ההגבלות על מגורי היהודים בעיר וחופש דתי לכל הונהג בבלגיה העצמאית, ב- 1831. בבריסל שכן מרכז
הקונסיסטוריות הבלגיות ואליקים כרמולי נתמנה ב-1832 רב ראשי של יהודי בלגיה. על יוצאי גרמניה והולאנד הוותיקים נוספו מהגרים מפולין ומרוסיה והחל ב-1933 פליטים מגרמניה הנאצית. ערב מלחמת-העולם השנייה מנתה קהילת בריסל כ-30,000 נפש, השנייה בגודלה בבלגיה אחרי אנטוורפן. הגרמנים כבשו את בריסל במאי 1940, הקימו "איגוד יהודי", כביכול לצורכי עזרה הדדית, וכעבור זמן גירשו את יהודי העיר למחנה מקלן (מאלין) ומשם למחנות-ההשמדה במזרח.

בשנים 1950-1945 התרכזו בבריסל פליטים לרבבות; אחרי גלי ההגירה לאמריקה, לאוסטראליה ולישראל נותרו בריסל בשנות ה-50 קצת יותר מ-18,000 יהודים. שיקום היישוב היהודי התעכב בגלל המצב הכלכלי בבלגיה ומיעוט היתרי-העבודה שהוקצבו ליהודים, רובם נתיני-חוץ או חסרי נתינות (ב-1946 נתמכו מקרנות בין- לאומיות כ-4,500 איש בממוצע לחודש, ואילו ב-1970 נותרו רק מאות אחדות של יהודים נזקקי-סעד בעיר). עזרת הג'וינט ו"ועידת התביעות החומריות מגרמניה" ניתנה במשך 20 שנה לערך, בעיקר באמצעות מרכז הסיוע היהודי בבריסל שהוקם ב-1952.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
סטויאן דה פרטו

Stojan DePrato (b.1957), journalist, born in Rijeka, Croatia (then part of Yugoslavia). He attended elementary school and high school in Zagreb, and then he studied economic, general linguistics, and cultural anthropology at the University of Zagreb. He was a Hebrew language teacher at the University of Zagreb from 1981 to 1984, and after 1984 he started working for Večernji list media group, including as a senior correspondent for Middle East affairs, from 1991 to 2002, and then as a Brussels based senior correspondent on European Union and NATO affairs, from 2002 to 2011. He then served as translator at the European Commission and was instrumental in monitoring the process of the Croatian accession to the European Union. After 2015 he has been a public relations assistant at the European Parliament. In 2008 DePrato received the the Robert Schuman award for his contribution to the process of Croatia's accession to the European Union.  

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

בריסל
זאגרב
רייקה
בריסל

בירת בלגיה.

מספר תושביה 168,600 (1967). ב-1976 נאמד מספר תושביה היהודיים ב-24,500, הגדולה בקהילות בלגיה, עם שלוש עדות אשכנזיות ואחת ספרדית ושלושה מרכזים קהילתיים.

בבריסל רשת מסועפת לחינוך יהודי הכוללת שני בתי-ספר יומיים, אחד מסורתי-דתי ואחד ("גננו") בעל צביון ציוני, ותיכון דתי - כולם בתמיכת הקהילה; בתי-ספר של יום א', בית-ספר ללשון ולספרות אידית וחוגים ללשון עברית. "איחוד ליבראלי", בשיתוף יהודים מקומיים ואזרחי ארצות-הברית תושבי בלגיה, קיים מ-1966. ליד אוניברסיטת בריסל פועל בתמיכת הממשלה מרכז ללימודי היהדות בת- זמננו, שתרם רבות להעלאת קרנה התרבותי של הקהילה. יישוב יהודי נכבד באמצע המאה ה-13, שהוכחד בשנות "המגיפה השחורה" (1349-1348). המעטים שחזרו נרצחו כעבור עשרים שנה באשמת חילול "לחם הקודש" ומאז ועד קץ השלטון הספרדי בבלגיה (1713) נאסר על היהודים להתיישב בבריסל. מפעם לפעם נקלעו לעיר אנוסים מיוצאי ספרד ואחדים מהם, ביניהם המשורר דניאל לוי (מיגואל) באריוס, אף שירתו במאה ה-17 בחיל-המצב הספרדי. היישוב התחדש עם השלטון האוסטרי, על אף האיסור הרשמי, ובתחילת המאה ה-18 ובאמצע המאה מנה 21 גברים, 19 נשים ו-26 ילדים, רובם יוצאי הולאנד. עם הסיפוח לצרפת, ב-1794, הוסרו ההגבלות על מגורי היהודים בעיר וחופש דתי לכל הונהג בבלגיה העצמאית, ב- 1831. בבריסל שכן מרכז
הקונסיסטוריות הבלגיות ואליקים כרמולי נתמנה ב-1832 רב ראשי של יהודי בלגיה. על יוצאי גרמניה והולאנד הוותיקים נוספו מהגרים מפולין ומרוסיה והחל ב-1933 פליטים מגרמניה הנאצית. ערב מלחמת-העולם השנייה מנתה קהילת בריסל כ-30,000 נפש, השנייה בגודלה בבלגיה אחרי אנטוורפן. הגרמנים כבשו את בריסל במאי 1940, הקימו "איגוד יהודי", כביכול לצורכי עזרה הדדית, וכעבור זמן גירשו את יהודי העיר למחנה מקלן (מאלין) ומשם למחנות-ההשמדה במזרח.

בשנים 1950-1945 התרכזו בבריסל פליטים לרבבות; אחרי גלי ההגירה לאמריקה, לאוסטראליה ולישראל נותרו בריסל בשנות ה-50 קצת יותר מ-18,000 יהודים. שיקום היישוב היהודי התעכב בגלל המצב הכלכלי בבלגיה ומיעוט היתרי-העבודה שהוקצבו ליהודים, רובם נתיני-חוץ או חסרי נתינות (ב-1946 נתמכו מקרנות בין- לאומיות כ-4,500 איש בממוצע לחודש, ואילו ב-1970 נותרו רק מאות אחדות של יהודים נזקקי-סעד בעיר). עזרת הג'וינט ו"ועידת התביעות החומריות מגרמניה" ניתנה במשך 20 שנה לערך, בעיקר באמצעות מרכז הסיוע היהודי בבריסל שהוקם ב-1952.
זאגרב ZAGREB

(בגרמנית AGRAM)

בירת הרפובליקה הקרואטית. בעבר העיר השנייה בגודלה ביוגוסלביה.


במאה ה-10 ישבו יהודים בזאגרב, וידועה פנייתו של חסדאי אבן שפרוט לשני נכבדי הקהל בעיר, מר שאול ומר יוסף, למסור איגרת בשמו ליוסף מלך הכוזרים.

במאה ה-13 הגיעו לזאגרב יהודים מצרפת, ממאלטה ומאלבאניה. במאה ה- 15 התיישבו בזאגרב סוחרים יהודים ומלווים בריבית מהונגריה, מבורגנלאנד וממוראביה.

ב-1526 גורשו היהודים מקרואטיה.

היישוב היהודי בזאגרב התחדש כשהתיישבו במקום יוצאי מרכז-אירופה באמצע המאה ה-18 ובשנות ה-40 של המאה ה-19, ומנה כ-50 משפחות. נוסדה קהילה חרדית קטנה (ראשון הרבנים בה היה ר' אהרן פאלוטה) וב-1867 נחנך בית-כנסת חדש (ונהרס ב-1941). הרב הושע יעקובי היה מנהיגה הרוחני של הקהילה במשך 50 שנה, וביוזמתו פעלה הקהילה בתחומי התרבות, החינוך והסעד. הנדבן לודביט שווארץ הקים אז את בית האבות שפעל בקהילה עד שנות השמונים למאה העשרים. ב-1898 הוקם ארגון של תלמידי תיכון וממנו יצאו עסקני ציבור ומנהיגים ציוניים.

זכויות-אזרח ניתנו ליהודים רק ב-1873, וגם זאת למורת רוחם של הנציגים הקרואטים. עם זאת נמצאו יהודים שהזדהו עם התחייה הלאומית הקרואטית, ויהושע פראנק, יהודי מומר, הביא להקמת סיעה על שמו שנעשתה במרוצת הזמן המפלגה האנטישמית בהנהגת פאוליץ' והאוסטאשה.

בין שתי מלחמות-העולם שכן בזאגרב מרכז ההסתדרות הציונית ביוגוסלביה, בהנהגת ד"ר אלכסנדר ליכט. פעלו ארגוני נוער ונשים, מועדון "מכבי" ומקהלה, ויצאו לאור מחשובי העיתונים היהודיים במדינה.

יהודים היו בין חלוצי היצוא (של יינות, עצי-בניין) והתעשייה המקומית (רהיטים, בירה) ובין מפעילי התחבורה. ד"ר מאברו זקס היה מחלוצי הרפואה המשפטית בקרואטיה ודוד שווארץ המציא את ספינת-האוויר שהכשירה את פיתוח ה"צפלין". לאבוסלאב (ליאופולד) הארטמאן אירגן את ספריות-ההשאלה הראשונות בקרואטיה וייסד בית-דפוס. עד 1941 יצא לאור בזאגרב במשך חמש שנים כתב-עת לאמנות יהודית.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בזאגרב כ-12,000 יהודים.


תקופת השואה

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-25 במרס 1941, הצטרפה יוגוסלביה המלוכנית להסכם המשולש (רומא-ברלין-טוקיו). ב-10 באפריל אותה השנה נכנסו הגרמנים לזאגרב והפאשיסטים המקומיים הכריזו על הקמת "מדינה עצמאית קרואטית". היהודים והסרבים הוצאו מחוץ לחוק. היהודים סבלו מרדיפות, רבים נשלחו לעבודות כפייה במיכרות המלח והשאר שולחו למחנות-ריכוז.

בינואר 1942 גורשו כל יהודי זאגרב מהעיר ורכושם הוחרם.

עם שחרורה של זאגרב ב-1945 נותרו בעיר כ-3,000 יהודים.

יהודי יוגוסלביה לקחו חלק חשוב בתנועה האנטי-פאשיסטית ובמלחמה לשחרור הארץ. הם היו בין מארגני המרד הראשונים ויותר מ-10 יהודים עוטרו באות הגבורה הגבוה ביותר "גבור עממי של יוגוסלביה". ביניהם היו: פאוול פאפו וד"ר סטפן פוליצר.

ב-1970 מנתה הקהילה היהודית בזאגרב כ-1,300 נפש.
רייקה Rijeka

שמה האיטלקי פיומה

עיר-נמל בקרואטיה.


עד 1918 הייתה באוסטריה-הונגריה, מאז ועד 1945 באיטליה; אחרי מלחמת העולם השנייה ביוגוסלאביה.

בשנת 1717 הוכרזה רייקה עיר חופשית, וכעבור שישים שנה - כנמלה של הונגריה. עד אמצע המאה ה-19 הייתה הקהילה המקומית ספרדית ברובה, של יוצאי ספליט ודוברובניק, שהתפללו ב"נוסח איספלטו". אחרי 1848 הצטרפו ל"הונגארים" גם יוצאי גרמניה, בוהמיה ואיטליה. בית-כנסת חדש הוקם ב-1902 ואותו זמן מנה היישוב היהודי כולו כאלפיים נפש. בעקבות הרפורמה בשנת 1930 הייתה פיומה הקהילה האורתודוקסית היחידה באיטליה; הדרשות היו נמסרות בגרמנית או באיטלקית. ב-1920 ישבו בפיומה ובאבאציה הסמוכה כ- 1,300 יהודים.

עם הפעלת חוקי הגזע באיטליה ב-1938 הוטלו הגבלות על יהודים אזרחי המדינה; על יהודי חוץ נגזר מעצר במחנות. ג'ובאני פאלאטוצ'י, ראש מחלקת הזרים במשטרת פיומה, המציא ליהודים ניירות "אריים" ורבים מהם שלח לדודו הבישוף בדרום-איטליה ולמוסדות לטיפול באנשים שנפשם התערערה בתנאי המלחמה. אחרי כיבוש יוגוסלאביה באפריל 1941 השתלט הצבא האיטלקי על דאלמאטיה ועל חלקים אחרים בקרואטיה הקוויזלינגית. נמצאו קצינים איטלקיים שסייעו לקבוצת פאלאטוצ'י והעבירו אליה כ-500 פליטים מקרואטיה. עם כניעת איטליה בספטמבר 1943 השמיד פאלאטוצ'י את התיקים במשרדו והזהיר את היהודים מפני המאסר הצפוי מידי הגרמנים; רובם נשארו בחיים. פאלאטוצ'י עצמו נאסר בספטמבר 1944 ומת בדאכאו כעבור שנה.


אחרי המלחמה המשיכו יהודים לחיות ברייקה, ב-1947 התגוררו ברייקה היוגוסלאבית ובסביבה כ-170 יהודים. ב-1970 חיו בעיר כמאה יהודים.

הקהילות היהודיות של רייקה ואופטיה בין שתי מלחמות העולם (איטלקית ואנגלית)
http://www.bh.org.il/jewish-spotlight/fiume/?page_id=1150