חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי קאסטרוחריז

קאסטרוחריז

עיר בצפון קאסטיליה, ספרד.


הקהילה היהודית בקאסטרוחריז הייתה מן הקהילות הוותיקות בספרד. הקהילה מתועדת במאה ה-10 בפסק-דין של שליט קאסטיליה, שפסק קנס שווה על הריגת יהודי על הריגת איכר נוצרי.

במות המלך אלפונסו ה-6 (1109) שוחררו תושבי העיר מתשלום קנסות על התפרעות נגד יהודים, וב-1118 אישר אלפונסו ה-7 את האיסור למנות יהודי או מומר חדש לעמדת שררה על נוצרים.

היישוב היהודי בעיר נידלדל וחדל להתקיים עם גירוש ספרד בשנת 1492.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
207922
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

בורגוס

עיר בצפון ספרד.

בסביבת העיר ישבו יהודים כבר במאה ה-10 ובמאה ה-13 היתה גדול המרכזים היהודיים בצפון קאסטיליה עם כ-150 משפחות סוחרים, מוכסים, רופאים, בעלי קרקעות וכרמים. השלטונות המקומיים סייעו לקהילה באכיפת התקנות, עד כדי הטלת קנסות על העבריינים. במחצית השנייה של המאה פעל בה המקובל ר' משה בן שלמה בן שמעון, מתלמידיו של ר' יעקב הכהן, ובסביבה התגוררו מקובלים רבים. במלחמה על כתר קאסטיליה (1368-1366) תמכו היהודים באחד הצדדים ונאלצו לשלם כופר עצום כאשר נפלה העיר בידי הצד השני; בפעם השנייה גם תקפו את אויבם בכוח הנשק ונכנעו רק לאחר שנהרסו חומות המצודה. בגזרות קנ"א (1391) מצאו יהודים מקלט בבתי סוחרים נוצריים ומיעוטם מתו על קידוש השם. המומרים התרכזו ברובע מיוחד; רבים אחרים השתמדו ב- 1414 בלחץ הנזיר הדומיניקאני ויסנטה פרר. לקראת סוף המאה נגבו מן הקהילה כספים רבים למלחמה עם מעוז המאורים האחרון גראנאדה ונאסר על היהודים לעסוק במסחר; ההגבלות שהוטלו עליהם היו קשות עד כדי כך שהעיריה נדרשה להקל עליהם. יהודי בורגוס העדיפו ברובם את השמד ולא יצאו לגלות בגירוש 1492; רק מעטים מהם הובאו לדין האינקוויזיציה.

טולדו

עיר בקאסטיליה, ספרד.

עד שנת 1561 הייתה טולדו בירת ספרד.

לפי מסורת יהודית הייתה בטולדו הקהילה היהודית העתיקה ביותר בחצי-האי האיברי. לדברי יצחק אברבנאל היו ראשוני היהודים במקום גולי יהודה ובנימין אחרי חורבן בית ראשון. מקורות נוצריים טוענים שיהודים הסגירו את העיר לידי המוסלמים (ב-712 לערך), אולם היסטוריון ערבי במאה ה-13 אומר כי בתקופת הכיבוש היו רק יהודים ספורים בעיר.

במאה ה-11 מנתה הקהילה קרוב ל- 4,000 נפש, והיתה מחולקת לעדות לפי מקומות המוצא - אנשי קורדובה, בארצלונה ועוד, ואפילו יוצאי כוזר.

טולדו הייתה גם מרכז היישוב הקראי בספרד. יהודים עסקו בייצור אריגים, בבורסקאות וצביעת בדים, במקצועות צבאיים ובמסחר; היו ביניהם גם בנקאים עשירים וסוכנים של שליטים נוצריים. היהודים יושבי הכפרים הצטיינו כחקלאים וכורמים.

טולדו נודעה גם כמקום תורה ומחקר, וכך היה גם אחרי הכיבוש הנוצרי ב-1085. יהודים ומומרים עסקו בתרגום ספרי מדע מהשפה הערבית לספרדית וללאטינית, ומילאו תפקידים נכבדים בחצר המלך, דוגמת דון יוסף פריצואל.

במות הכובש אלפונסו ה-6 תקפו תושבי העיר את היישוב היהודי. יורשו של אלפונסו הנהיג אפליות נגד היהודים חידש תקנה מימי הוויזיגותים (מ-633) האוסרת על "אנשים ממוצא יהודי" לכהן במשרות ציבוריות.

במאה ה- 12 ישבו בטולדו גדולי הדור דוגמת יצחק אבן עזרא, משה אבן עזרא, הרופא והדיפלומט יוסף אבן קמניאל, משפחות שושן, אל- פכאר, הלוי, אבולעפיה, צדוק. בני פריצואל התייחסו אל בית דוד והכתירו את עצמם בתואר "נשיא". שפת דיבורם של יהודי טולדו היתה בחלקה ערבית, והלשון הכתובה עד למאה ה-14 היתה ערבית באותיות עבריות.

מן התעודות יוצא שיהודים החזיקו עבדים ומקרקעין, נשפטו בערכאות משלהם גם בתביעות שנוצרים היו מעורבים בהן, היו חנוונים ובעלי-מלאכה ואפילו עסקו בגביית מסים בשביל כנסיות ומינזרים. מן המאה ה-13 ניהל את ענייני הקהילה ועד של עשרה "מוקאדימון", וביוזמת דון יוסף אבן וקאר נעשתה בחירת העשרה על-ידי שני "בוררים" מיוחדים. סדרי הקהילה שימשו דוגמה לגולי ספרד בצפון-אפריקה ובקיסרות העותמאנית.

בימי המרד של יורש העצר סאנצ'ו בשנים 1281-1280 היתה הקהילה "כסדום ועמורה"; יהודים נכלאו בבתי-הכנסת ולא שוחררו אלא תמורת תשלום מיוחד. בלחץ הרדיפות התעוררה הקהילה לחזור בתשובה. המשורר טודרוס בן יהודה הלוי אבולעפיה יצא בקריאה, בין השאר, לנהוג ביושר במשא-ומתן ולהתרחק מנשים נכריות.

הפולמוס על כתבי הרמב"ם קיבל תנופה מיוחדת בטולדו בתחילת המאה ה-14, עם פרסום חילופי האיגרות בין שלמה בן אדרת ואבא מארי אסטרוק בעניין החרם שהוטל על "מורה נבוכים". אותו זמן פעלו בעיר ר' אשר בין יחיאל (הרא"ש) ובניו ר' יהודה ור' יעקב; ישראל בן יוסף אל-נקווה, בעל "מנורת המאור", גם הוא נמנה עם חכמי הדור. באותו הזמן ניסו אנשי הכמורה לאסור על היהודים את העיסוק במתן הלוואות בריבית, וזכו בתמיכה חלקית מצד המלך. בין יהודי טולדו העשירים היו גם כאלה שהשכירו דירות ליהודים אחרים, תופעה חדשה בעיר, והחזיקו עבדים מוסלמים.

"המגיפה השחורה" (1348) הפילה חללים רבים בקרב קהילת טולדו, וכעבור שנים מועטות נאסר הממונה על אוצר המלך, דון שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה, הואשם ומת בעינויים בכלא סביליה. ב-1355 הסתערו נוצרים ומוסלמים על הרובע היהודי ובמלחמת-האזרחים בסוף שנות השישים נהרגו בעיר 8,000 יהודים. המלך ציווה למכור את נכסי היהודים כדי לגייס כספים לצרכי המלחמה. על כל אלה נוסף גל הפרעות של 1391; כמעט כל בתי-הכנסת ובתי-המדרש היו לעיי חרבות. רבים מתו מות קדושים ורבים נטשו את דת ישראל. הקהילה נידלדלה ולא חזרה עוד לאיתנה.

ב-1411 ביקר בעיר המסית ויסנטה פרר, ובין השאר הפך לכנסיה את בית-הכנסת על שם אבן שושן. יש מקום להניח שגם הביא יהודים רבים לשמד.

אחרי איחוד קאסטיליה ואראגון עוד נמצאו יהודים במשרות רמות, בפרט בגביית המסים, עד שהחליט הזוג המלכותי פרדינאנד ואיזאבל על המדיניות הקיצונית, ב-1480. על לואיס דה אלקלע ופרנאנדו נונז קורונל (אברהם סניור) הוטל לגבות את החובות שהגיעו להם מנוצרים ורכושם, לרבות מוסדות הציבור, הועברו לאוצר המלוכה ב-1494. בטולדו היו אנוסים רבים עוד לפני הגירוש ואלפים מהם נפלו קרבן לאינקוויזיציה, משדרות הציבור העליונות ומפשוטי-העם כאחד.

רחובות בטולדו נושאים שמות המזכירים את עברה היהודי המפואר, ובתי-כנסת שהפכו לכנסיות עומדים על תלם עד היום; שניים מהם - מיסודם של יוסף אבו עומר אבן שושן (1203), ושל דון שמואל הלוי (1357), כיום כנסיית "סאנטה מאריה לה בלאנקה", וכנסיית "אל טראנסיטו" - הוכרזו כאתר לאומי באמצע המאה ה-19; השני משמש מאז 1964 כמוזיאון לתולדות היהודים בספרד. בביתו הפרטי של דון שמואל התגורר בשעתו הצייר אל גרקו. מציבות עתיקות שמורות במוזיאון העירוני, ותוכנן התפרסם במחקרים אחדים, משד"ל ואילך. נמצא גם עמוד של בית-כנסת ועליו הכתובת "ברוך אתה בבואך ובצאתך", מן המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13.

גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.

ציוני דרך בתולדות יהודי ספרד

711 | תור הזהב

ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה הוויזיגותית מלמדים על התיישבות יהודית בספרד עוד הרבה לפני התקופה המכונה "תור הזהב" (תקופה שהחלה במאה ה-10 ונמשכה עד למאה ה-12). לדוגמה, על פי המסורת אחת המשפחות הידועות בתולדות יהדות ספרד, משפחת אברבנאל, נדדה לחצי האי האיברי עוד בתקופת בית שני. עם זאת, את דברי ימיה של יהדות ספרד מקובל לפתוח בימים שלאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 711, אז חוותה פריחה משמעותית.
בין האישים היהודים הגדולים של "תור הזהב" הספרדי היו חסדאי אבן-שפרוט, שמואל הנגיד, שלמה בן-אברהם אדרת (הרשב"א), דון יצחק אברבנאל, רבי אברהם אבן-עזרא, המשורר שלמה אבן-גבירול ויהודה הלוי. כל אלה אמנם מוכרים לציבור הישראלי בעיקר כשמות של רחובות, בתי-חולים או מוסדות ציבור, אך לא זו בלבד שמדובר באנשים בשר ודם, מדובר גם בענקי רוח: פילוסופים, משוררים, מתרגמים, פרשני מקרא ורופאים, אנשי אשכולות שעיצבו את דמותו הרוחנית, הדתית והתרבותית של העם היהודי לדורותיו.

915 | בין מדע לאמונה

ייחודה של יהדות ספרד ב"תור הזהב" היה, בין השאר, השילוב בין מדע לאמונה. יכול היה יהודי בספרד של הימים ההם להיות פוסק הלכות, רב ובקי בתלמוד – ויחד עם זאת לעסוק בפילוסופיה, מתימטיקה ומדעים. אדם כזה היה למשל חסדאי אבן-שפרוט – תלמיד חכם, רופא מפורסם והראשון שזכה לתואר "יהודי חצר" במובן הטוב של המלה; אבן-שפרוט היה יועצו של הח'ליף המוסלמי עבד אר-רחמן ה-3 וגם רופאו האישי.
אבן-שפרוט נולד בשנת 915 לספירה ופעל בקורדובה שבדרום ספרד – העיר המאוכלסת והמפותחת ביותר באירופה באותה התקוםה. במהלך השנים החליפה העיר ידיים, אבל המשותף לכל הכובשים היה שיתוף פעולה צמוד ופורה עם האוכלוסייה היהודית המקומית.
יהודים רבים שימשו בקורדובה אנשי מינהל, רופאים, מדענים ובעיקר מתורגמנים. אבן-שפרוט, למשל, היה בקיא בשתי השפות הבינלאומיות של התקופה, לטינית וערבית – דבר נדיר מאוד בימים ההם, שהפך אותו לאישיות מבוקשת במיוחד בחצר המלך.


1141 | פינת יהודה הלוי

בשנת 1148 השתלטה על קורדובה שושלת אל-מוואחידוּן האכזרית והציבה את היהודים בפני שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. היו שבחרו באפשרות הראשונה. אחרים נמלטו דרומה, לצפון אפריקה. בין המהגרים היו הרמב"ם ואברהם אבן-עזרא, פרשן מקרא וחוקר אסטרונומיה שזכה לימים לכך שנאס"א תקרא על שמו מכתש בירח – Ebenezer.
שקיעתה של יהדות קורדובה סימנה את עלייתה של יהדות טולדו, עיר במרכז ספרד שהיתה תחת שלטון נוצרי. שם נולד בשנת 1141 אחד מגדולי המשוררים העבריים, רבי יהודה הלוי.
הלוי – בעל החיבור רב-ההשפעה "ספר הכוזרי", המתאר דיאלוג בין נציגי שלוש הדתות למלך כוזר – היה פילוסוף ומשורר אשר חיבר פיוטים ושירי קודש לצד שירי אהבה נועזים. כמו משה רבנו, גם הוא מת רגע לפני שרגלו דרכה בארץ המובטחת, בעודו במצרים.
משורר יהודי נוסף שנולד כ-100 שנים לפני יהודה הלוי היה שלמה איבן גבירול, וירטואוז של מילים ופילוסוף חשוב שחיבורו "מקור חיים" זכה לפופולריות רבה בקרב חכמי ימי הביניים, אף-אל-פי שרבים מהם לא ידעו שמחברו היה יהודי.

1267 | ויכוח ברצלונה

בימי הביניים רווחו באירופה ויכוחים פומביים בין יהודים ונוצרים שהתנצחו באשר לשאלה הנצחית, איזו דת מגלמת את רצונו האמיתי של האל. רוב הפולמוסים נועדו בעיקר כדי לבדר את הגוי ולהלעיג על היהודי. יוצא דופן היה הוויכוח שנערך ב-1267 בברצלונה, שהיה הוגן יחסית ועמד בכללי הדיון האובייקטיבי. נושאו של הוויכוח היה התלמוד, שלטענת נוצרים רבים הכיל תכנים המזלזלים בישו ואחרים המאנישים את אלוהים.
את התלמוד והיהודים ייצג בפולמוס היה רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן. כמו רבים מגדולי יהדות ספרד, גם הוא היה איש של מסורת ושל קדמה גם יחד: הוא נחשב פרשן תורה יוצא מגדר הרגיל ומומחה בתורת הקבלה, והיה גם פילוסוף משכיל ורופא.
מול הרמב"ן התייצבה סוללה של אנשי דת נוצרים, ובהם המומר פבלו כריסטיאני ומלך אראגון בכבודו ובעצמו. כעונש על נצחונו בוויכוח גורש הרמב"ן מספרד. הוא ניסה לשים פעמיו אל ארץ-ישראל, אך מת בדרכו אליה.

1391 | אל קנ"א ונוקם

בשנת 1391 השתוללו בעיר סביליה פרעות שכונו לימים "פרעות קנ"א". אלה התפשטו בכל מחוז אנדלוסיה ומשם לקסטיליה ולוולנסיה, ובמהלכן נרצחו 250 יהודים. הפורעים העמידו בפני קורבנותיהם ברירה אחת: להתנצר או למות. רבים מהיהודים בחרו באפשרות השנייה ומתו על קידוש השם. הפרעות הללו בישרו את צמיחתם של מוסדות האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד, שאירע 100 שנה לאחר מכן.
כדי להבין מדוע אנשים בוחרים למות על מזבח אמונתם יש לעמוד על טיבה של העוינות בין היהדות לנצרות. לעומת האסלאם, שנתפס על-ידי הוגים יהודים כהמשך ישיר של המונותיאיזם, הנצרות נחשבה לעבודה זרה (בגלל השילוש הקדוש), ועל כן כמעכבת את הגאולה. זאת ועוד: במרכז הפולמוס היהודי-נוצרי עמדה השאלה מי הוא "ישראל האמיתי". הנצרות טענה שהשפלת היהודים וחולשתם המדינית הן הוכחה לעליונותה של הנצרות. היהודים מצדם התפללו לנקמה מהירה "בבני עשיו" הנוצרים. עד כדי כך סלדו היהודים מהנצרות שבאחת הכרוניקות מהתקופה מסופר על נשים יהודיות שהסכימו להמיר את דתן, אך כשדרכו על מפתן הכנסייה והריחו את הניחוחות שנדפו ממנה, שבו על עקבותיהן בגועל.

1492 | גירוש ספרד

בשנה שבה גילה האיטלקי כריסטופר קולומבוס יבשת חדשה, קיבלו יהודי ספרד צו שהורה להם לעזוב את זו הישנה. האגדה מספרת כי קולומבוס התקשה למצוא ימאים שיצטרפו אליו למסע מאחר שכולם היו עסוקים בהעמסת יהודים על אוניות ובגירושם אל מחוץ לספרד.
את ההחלטה על הגירוש קיבלו המלכים הקתולים הקנאים פרננדו ואיזבלה, שנואשו מלשכנע את היהודים לקבל עליהם את "האמת הנוצרית". על פי המסורת דון יצחק אברבנאל, יהודי ששימש שר האוצר של ספרד, הציע למלך סכום כסף אגדי כדי שיבטל את רוע הגזירה, אלא שאז נכנס ללשכה בארמון האינקוויזיטור הראשי, תומס דה-טורקמדה, ואמר למלך: "היהודים צלבו את ישו הנוצרי, האם בשל סכום זה תשאירם בארצך?". המלך השתכנע וחתם על צו הגירוש. למרבה האירוניה, היהודים נצטוו לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים מיום הנפקת הצו – והמועד שנקבע היה היום שבו נהוג לציין את חורבן בית המקדש, ט' באב.
על ביצוע הגזירה הופקד מוסד האינקוויזיציה, שדה-טורקמדה עמד בראשו. האינקוויזיציה היתה מעין בית-משפט נוצרי שתכליתו לכידת "כופרים". מי שנמצא אשם בכפירה נידון לעינויים או למוות בשריפה על המוקד. ליהודים ניתנה גם האפשרות להתנצר. כ-50% מכלל היהודים בספרד (כ-100 אלף) העדיפו להתנצר. רוב המומרים (קונברסוס, בספרדית) התבוללו בעם הספרדי, אך המשיכו לסבול מאפליה ומגילויי שנאה. קבוצה קטנה יותר, ה"אנוסים", המשיכה לשמור בסתר על אורח חיים יהודי. רבים מחבריה שילמו מחיר כבד על בחירתם.
צו הגירוש ההיסטורי שהוציאו פרדיננד ואיזבלה בוטל רק ב-1968, 476 שנה אחרי שפורסם.

1868 | אפס, אפעס

אם היו עורכים מפקד אוכלוסין בספרד במאה ה-16, מספר היהודים שהיה מתקבל בסיום במפקד היה אפס. אותו מספר עגול היה מתקבל גם אם המפקד היה נערך במאה ה-17, במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפס. כלום. או כפי שאומרים בספרדית-נאדה.
הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד ב-1492 שבה הוזכרו יהודים בחוק הספרדי ארעה ב-1924. בשנה זו העניק השלטון ליהודים ספרדים שחיו באלכסנדריה ובסלוניקי את הזכות להשתייך ללאום הספרדי וכן את הזכות לשוב ולהתגורר בספרד. חמישים ושש שנים לפני כן, בשנת 1868, אימץ השלטון הספרדי את מודל תנועת הנאורות וקבע כי לכלל הקבוצות "הלא קתוליות" יינתן שוויון זכויות מלא כאזרחים, אבל לא כקהילה מאורגנת (היהודים לא הוזכרו מפורשות בצו).
חרף השבועה כי לעולם לא ישובו אליה, זרזיף קטן של היהודים כן זרם לחצי האי האיברי ובתחילת המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית בספרד כ-2,000 איש.
אולם בכל השנים הללו, וגם אחרי מלחמת העולם השנייה, צו הגירוש עמד על תילו ולא נמצא אפילו מנהיג ספרדי אחד שיבטל אותו. רק בשנת 1968 תוקן העוול ההיסטורי, והצו שהוציאו פרדיננד ואיזבל כ-476 שנה לפני כן סוף סוף בוטל.


1942 | זמן שואה

מוזרות דרכי ההיסטוריה. דווקא ספרד הפשיסטית בהנהגתו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו היא שגילתה יחס הומאני כלפי יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש לציין כי גילויי החמלה וההצלה לא באו מן המדינה, אלא בעיקר מאנשים פרטיים, חסידי אומות עולם, שהצילו יהודים רבים מרצונם הטוב. לאחר המלחמה ניסה פרנקו לרכוב על גב אותם יחידים וייחס את מעשיהם לעצמו, בניסיון להצטייר כנאור בעיני העולם המערבי.
בין הספרדים שנחלצו להצלת יהודים היו גם כמה דיפלומטים ששירתו בשגרירויות ספרד בארצות הבלקן, שבהן חיו כמה אלפי יהודים בעלי אזרחות ספרדית. רבים מהם ניצלו ממחנות ההשמדה הודות להגנה שהעניקו להם השגרירויות, לא פעם בניגוד להוראות השלטון הספרדי עצמו. שניים מאותם דיפלומטים, ג'ורג'ו פרלסקה ואנחל סאנס בריס, הצילו כ-4,000 מיהודי הונגריה והנפיקו למען כ-2,750 מהם ויזות לספרד; מעניין לציין כי פרלסקה עצמו כלל לא היה ספרדי, במקור, כי אם איטלקי שזכה לאזרחות ספרדית ורק התחזה למחליפו של סאנס בריס בשגרירות לאחר גירושו של זה האחרון מהונגריה לשווייץ.
לאחר המלחמה נאלץ האיש יוצא הדופן הזה לחיות באנונימיות ובצניעות רבה, מאחר שאת רוב הונו השקיע במתן שוחד לפקידים נאצים כדי להציל יהודים. מי שחשף את סיפורו היה עיתונאי איטלקי שחיבר על אודותיו ביוגרפיה שפרשה את סיפורו המדהים. הספר נקרא "הבנאליות של הטוב", על משקל ספרה החשוב של האינטלקטואלית היהודייה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע".


2014 | ואלה שמות

ב-7 בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות שלה, שבמסגרתו יוכלו יהודים שיוכיחו כי הם צאצאיהם של מגורשי ספרד לתבוע אזרחות ספרדית. בכך נעשה "תיקון" לטרגדיה שחולל גירוש ספרד בהיסטוריה היהודית.
בתחילת שנות ה-2000 חיו בספרד 25–45 אלף יהודים. הקהילות הגדולות ביותר חיות במדריד ובברצלונה. במדריד פועלים שלושה בתי-כנסת. הגדול שבהם סמוך לבית הקהילה היהודית בעיר. קהילות קטנות יותר ניתן למצוא באליקנטה, ולנסיה, גרנדה, מלגה, קדיז, מורסיה, טנריפה וערים אחרות.
שמות משפחה יהודיים רבים כיום מעידים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים מגורשי ספרד. עם אלה נמנים שמות משפחה עבריים כמו בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, שמש וחורש; שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזיים כמו בטיטו, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה וקלדרון; ושמות הקשורים לערים ספרדיות כמו סביליה, טולדו, קורדובה וקסלסי. על כך יש להוסיף שמות שששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד, ובהם בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם ואלנקווה. בקרב צאצאיהם של מגורשי ספרד היו נהוגים במשך הדורות גם שמות פרטיים ספרדיים, ובהם למשל פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה או וידאל, וכן שמות נשיים כגון אלגרה, פאלומבה, אסטריאה וסניורה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי קאסטרוחריז
קאסטרוחריז

עיר בצפון קאסטיליה, ספרד.


הקהילה היהודית בקאסטרוחריז הייתה מן הקהילות הוותיקות בספרד. הקהילה מתועדת במאה ה-10 בפסק-דין של שליט קאסטיליה, שפסק קנס שווה על הריגת יהודי על הריגת איכר נוצרי.

במות המלך אלפונסו ה-6 (1109) שוחררו תושבי העיר מתשלום קנסות על התפרעות נגד יהודים, וב-1118 אישר אלפונסו ה-7 את האיסור למנות יהודי או מומר חדש לעמדת שררה על נוצרים.

היישוב היהודי בעיר נידלדל וחדל להתקיים עם גירוש ספרד בשנת 1492.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ספרד
גראנאדה
טולדו, ספרד
בורגוס
ציוני דרך בתולדות יהודי ספרד

711 | תור הזהב

ממצאים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית ומהתקופה הוויזיגותית מלמדים על התיישבות יהודית בספרד עוד הרבה לפני התקופה המכונה "תור הזהב" (תקופה שהחלה במאה ה-10 ונמשכה עד למאה ה-12). לדוגמה, על פי המסורת אחת המשפחות הידועות בתולדות יהדות ספרד, משפחת אברבנאל, נדדה לחצי האי האיברי עוד בתקופת בית שני. עם זאת, את דברי ימיה של יהדות ספרד מקובל לפתוח בימים שלאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 711, אז חוותה פריחה משמעותית.
בין האישים היהודים הגדולים של "תור הזהב" הספרדי היו חסדאי אבן-שפרוט, שמואל הנגיד, שלמה בן-אברהם אדרת (הרשב"א), דון יצחק אברבנאל, רבי אברהם אבן-עזרא, המשורר שלמה אבן-גבירול ויהודה הלוי. כל אלה אמנם מוכרים לציבור הישראלי בעיקר כשמות של רחובות, בתי-חולים או מוסדות ציבור, אך לא זו בלבד שמדובר באנשים בשר ודם, מדובר גם בענקי רוח: פילוסופים, משוררים, מתרגמים, פרשני מקרא ורופאים, אנשי אשכולות שעיצבו את דמותו הרוחנית, הדתית והתרבותית של העם היהודי לדורותיו.

915 | בין מדע לאמונה

ייחודה של יהדות ספרד ב"תור הזהב" היה, בין השאר, השילוב בין מדע לאמונה. יכול היה יהודי בספרד של הימים ההם להיות פוסק הלכות, רב ובקי בתלמוד – ויחד עם זאת לעסוק בפילוסופיה, מתימטיקה ומדעים. אדם כזה היה למשל חסדאי אבן-שפרוט – תלמיד חכם, רופא מפורסם והראשון שזכה לתואר "יהודי חצר" במובן הטוב של המלה; אבן-שפרוט היה יועצו של הח'ליף המוסלמי עבד אר-רחמן ה-3 וגם רופאו האישי.
אבן-שפרוט נולד בשנת 915 לספירה ופעל בקורדובה שבדרום ספרד – העיר המאוכלסת והמפותחת ביותר באירופה באותה התקוםה. במהלך השנים החליפה העיר ידיים, אבל המשותף לכל הכובשים היה שיתוף פעולה צמוד ופורה עם האוכלוסייה היהודית המקומית.
יהודים רבים שימשו בקורדובה אנשי מינהל, רופאים, מדענים ובעיקר מתורגמנים. אבן-שפרוט, למשל, היה בקיא בשתי השפות הבינלאומיות של התקופה, לטינית וערבית – דבר נדיר מאוד בימים ההם, שהפך אותו לאישיות מבוקשת במיוחד בחצר המלך.


1141 | פינת יהודה הלוי

בשנת 1148 השתלטה על קורדובה שושלת אל-מוואחידוּן האכזרית והציבה את היהודים בפני שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. היו שבחרו באפשרות הראשונה. אחרים נמלטו דרומה, לצפון אפריקה. בין המהגרים היו הרמב"ם ואברהם אבן-עזרא, פרשן מקרא וחוקר אסטרונומיה שזכה לימים לכך שנאס"א תקרא על שמו מכתש בירח – Ebenezer.
שקיעתה של יהדות קורדובה סימנה את עלייתה של יהדות טולדו, עיר במרכז ספרד שהיתה תחת שלטון נוצרי. שם נולד בשנת 1141 אחד מגדולי המשוררים העבריים, רבי יהודה הלוי.
הלוי – בעל החיבור רב-ההשפעה "ספר הכוזרי", המתאר דיאלוג בין נציגי שלוש הדתות למלך כוזר – היה פילוסוף ומשורר אשר חיבר פיוטים ושירי קודש לצד שירי אהבה נועזים. כמו משה רבנו, גם הוא מת רגע לפני שרגלו דרכה בארץ המובטחת, בעודו במצרים.
משורר יהודי נוסף שנולד כ-100 שנים לפני יהודה הלוי היה שלמה איבן גבירול, וירטואוז של מילים ופילוסוף חשוב שחיבורו "מקור חיים" זכה לפופולריות רבה בקרב חכמי ימי הביניים, אף-אל-פי שרבים מהם לא ידעו שמחברו היה יהודי.

1267 | ויכוח ברצלונה

בימי הביניים רווחו באירופה ויכוחים פומביים בין יהודים ונוצרים שהתנצחו באשר לשאלה הנצחית, איזו דת מגלמת את רצונו האמיתי של האל. רוב הפולמוסים נועדו בעיקר כדי לבדר את הגוי ולהלעיג על היהודי. יוצא דופן היה הוויכוח שנערך ב-1267 בברצלונה, שהיה הוגן יחסית ועמד בכללי הדיון האובייקטיבי. נושאו של הוויכוח היה התלמוד, שלטענת נוצרים רבים הכיל תכנים המזלזלים בישו ואחרים המאנישים את אלוהים.
את התלמוד והיהודים ייצג בפולמוס היה רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן. כמו רבים מגדולי יהדות ספרד, גם הוא היה איש של מסורת ושל קדמה גם יחד: הוא נחשב פרשן תורה יוצא מגדר הרגיל ומומחה בתורת הקבלה, והיה גם פילוסוף משכיל ורופא.
מול הרמב"ן התייצבה סוללה של אנשי דת נוצרים, ובהם המומר פבלו כריסטיאני ומלך אראגון בכבודו ובעצמו. כעונש על נצחונו בוויכוח גורש הרמב"ן מספרד. הוא ניסה לשים פעמיו אל ארץ-ישראל, אך מת בדרכו אליה.

1391 | אל קנ"א ונוקם

בשנת 1391 השתוללו בעיר סביליה פרעות שכונו לימים "פרעות קנ"א". אלה התפשטו בכל מחוז אנדלוסיה ומשם לקסטיליה ולוולנסיה, ובמהלכן נרצחו 250 יהודים. הפורעים העמידו בפני קורבנותיהם ברירה אחת: להתנצר או למות. רבים מהיהודים בחרו באפשרות השנייה ומתו על קידוש השם. הפרעות הללו בישרו את צמיחתם של מוסדות האינקוויזיציה ואת גירוש ספרד, שאירע 100 שנה לאחר מכן.
כדי להבין מדוע אנשים בוחרים למות על מזבח אמונתם יש לעמוד על טיבה של העוינות בין היהדות לנצרות. לעומת האסלאם, שנתפס על-ידי הוגים יהודים כהמשך ישיר של המונותיאיזם, הנצרות נחשבה לעבודה זרה (בגלל השילוש הקדוש), ועל כן כמעכבת את הגאולה. זאת ועוד: במרכז הפולמוס היהודי-נוצרי עמדה השאלה מי הוא "ישראל האמיתי". הנצרות טענה שהשפלת היהודים וחולשתם המדינית הן הוכחה לעליונותה של הנצרות. היהודים מצדם התפללו לנקמה מהירה "בבני עשיו" הנוצרים. עד כדי כך סלדו היהודים מהנצרות שבאחת הכרוניקות מהתקופה מסופר על נשים יהודיות שהסכימו להמיר את דתן, אך כשדרכו על מפתן הכנסייה והריחו את הניחוחות שנדפו ממנה, שבו על עקבותיהן בגועל.

1492 | גירוש ספרד

בשנה שבה גילה האיטלקי כריסטופר קולומבוס יבשת חדשה, קיבלו יהודי ספרד צו שהורה להם לעזוב את זו הישנה. האגדה מספרת כי קולומבוס התקשה למצוא ימאים שיצטרפו אליו למסע מאחר שכולם היו עסוקים בהעמסת יהודים על אוניות ובגירושם אל מחוץ לספרד.
את ההחלטה על הגירוש קיבלו המלכים הקתולים הקנאים פרננדו ואיזבלה, שנואשו מלשכנע את היהודים לקבל עליהם את "האמת הנוצרית". על פי המסורת דון יצחק אברבנאל, יהודי ששימש שר האוצר של ספרד, הציע למלך סכום כסף אגדי כדי שיבטל את רוע הגזירה, אלא שאז נכנס ללשכה בארמון האינקוויזיטור הראשי, תומס דה-טורקמדה, ואמר למלך: "היהודים צלבו את ישו הנוצרי, האם בשל סכום זה תשאירם בארצך?". המלך השתכנע וחתם על צו הגירוש. למרבה האירוניה, היהודים נצטוו לעזוב את ספרד בתוך ארבעה חודשים מיום הנפקת הצו – והמועד שנקבע היה היום שבו נהוג לציין את חורבן בית המקדש, ט' באב.
על ביצוע הגזירה הופקד מוסד האינקוויזיציה, שדה-טורקמדה עמד בראשו. האינקוויזיציה היתה מעין בית-משפט נוצרי שתכליתו לכידת "כופרים". מי שנמצא אשם בכפירה נידון לעינויים או למוות בשריפה על המוקד. ליהודים ניתנה גם האפשרות להתנצר. כ-50% מכלל היהודים בספרד (כ-100 אלף) העדיפו להתנצר. רוב המומרים (קונברסוס, בספרדית) התבוללו בעם הספרדי, אך המשיכו לסבול מאפליה ומגילויי שנאה. קבוצה קטנה יותר, ה"אנוסים", המשיכה לשמור בסתר על אורח חיים יהודי. רבים מחבריה שילמו מחיר כבד על בחירתם.
צו הגירוש ההיסטורי שהוציאו פרדיננד ואיזבלה בוטל רק ב-1968, 476 שנה אחרי שפורסם.

1868 | אפס, אפעס

אם היו עורכים מפקד אוכלוסין בספרד במאה ה-16, מספר היהודים שהיה מתקבל בסיום במפקד היה אפס. אותו מספר עגול היה מתקבל גם אם המפקד היה נערך במאה ה-17, במאה ה-18 ובמחצית הראשונה של המאה ה-19. אפס. כלום. או כפי שאומרים בספרדית-נאדה.
הפעם הראשונה מאז גירוש ספרד ב-1492 שבה הוזכרו יהודים בחוק הספרדי ארעה ב-1924. בשנה זו העניק השלטון ליהודים ספרדים שחיו באלכסנדריה ובסלוניקי את הזכות להשתייך ללאום הספרדי וכן את הזכות לשוב ולהתגורר בספרד. חמישים ושש שנים לפני כן, בשנת 1868, אימץ השלטון הספרדי את מודל תנועת הנאורות וקבע כי לכלל הקבוצות "הלא קתוליות" יינתן שוויון זכויות מלא כאזרחים, אבל לא כקהילה מאורגנת (היהודים לא הוזכרו מפורשות בצו).
חרף השבועה כי לעולם לא ישובו אליה, זרזיף קטן של היהודים כן זרם לחצי האי האיברי ובתחילת המאה ה-20 מנתה האוכלוסייה היהודית בספרד כ-2,000 איש.
אולם בכל השנים הללו, וגם אחרי מלחמת העולם השנייה, צו הגירוש עמד על תילו ולא נמצא אפילו מנהיג ספרדי אחד שיבטל אותו. רק בשנת 1968 תוקן העוול ההיסטורי, והצו שהוציאו פרדיננד ואיזבל כ-476 שנה לפני כן סוף סוף בוטל.


1942 | זמן שואה

מוזרות דרכי ההיסטוריה. דווקא ספרד הפשיסטית בהנהגתו של הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו היא שגילתה יחס הומאני כלפי יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש לציין כי גילויי החמלה וההצלה לא באו מן המדינה, אלא בעיקר מאנשים פרטיים, חסידי אומות עולם, שהצילו יהודים רבים מרצונם הטוב. לאחר המלחמה ניסה פרנקו לרכוב על גב אותם יחידים וייחס את מעשיהם לעצמו, בניסיון להצטייר כנאור בעיני העולם המערבי.
בין הספרדים שנחלצו להצלת יהודים היו גם כמה דיפלומטים ששירתו בשגרירויות ספרד בארצות הבלקן, שבהן חיו כמה אלפי יהודים בעלי אזרחות ספרדית. רבים מהם ניצלו ממחנות ההשמדה הודות להגנה שהעניקו להם השגרירויות, לא פעם בניגוד להוראות השלטון הספרדי עצמו. שניים מאותם דיפלומטים, ג'ורג'ו פרלסקה ואנחל סאנס בריס, הצילו כ-4,000 מיהודי הונגריה והנפיקו למען כ-2,750 מהם ויזות לספרד; מעניין לציין כי פרלסקה עצמו כלל לא היה ספרדי, במקור, כי אם איטלקי שזכה לאזרחות ספרדית ורק התחזה למחליפו של סאנס בריס בשגרירות לאחר גירושו של זה האחרון מהונגריה לשווייץ.
לאחר המלחמה נאלץ האיש יוצא הדופן הזה לחיות באנונימיות ובצניעות רבה, מאחר שאת רוב הונו השקיע במתן שוחד לפקידים נאצים כדי להציל יהודים. מי שחשף את סיפורו היה עיתונאי איטלקי שחיבר על אודותיו ביוגרפיה שפרשה את סיפורו המדהים. הספר נקרא "הבנאליות של הטוב", על משקל ספרה החשוב של האינטלקטואלית היהודייה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע".


2014 | ואלה שמות

ב-7 בפברואר 2014 הודיעה ממשלת ספרד כי אישרה הצעה לתיקון חוק האזרחות שלה, שבמסגרתו יוכלו יהודים שיוכיחו כי הם צאצאיהם של מגורשי ספרד לתבוע אזרחות ספרדית. בכך נעשה "תיקון" לטרגדיה שחולל גירוש ספרד בהיסטוריה היהודית.
בתחילת שנות ה-2000 חיו בספרד 25–45 אלף יהודים. הקהילות הגדולות ביותר חיות במדריד ובברצלונה. במדריד פועלים שלושה בתי-כנסת. הגדול שבהם סמוך לבית הקהילה היהודית בעיר. קהילות קטנות יותר ניתן למצוא באליקנטה, ולנסיה, גרנדה, מלגה, קדיז, מורסיה, טנריפה וערים אחרות.
שמות משפחה יהודיים רבים כיום מעידים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים מגורשי ספרד. עם אלה נמנים שמות משפחה עבריים כמו בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, שמש וחורש; שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזיים כמו בטיטו, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה וקלדרון; ושמות הקשורים לערים ספרדיות כמו סביליה, טולדו, קורדובה וקסלסי. על כך יש להוסיף שמות שששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד, ובהם בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם ואלנקווה. בקרב צאצאיהם של מגורשי ספרד היו נהוגים במשך הדורות גם שמות פרטיים ספרדיים, ובהם למשל פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה או וידאל, וכן שמות נשיים כגון אלגרה, פאלומבה, אסטריאה וסניורה.
גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.
טולדו

עיר בקאסטיליה, ספרד.

עד שנת 1561 הייתה טולדו בירת ספרד.

לפי מסורת יהודית הייתה בטולדו הקהילה היהודית העתיקה ביותר בחצי-האי האיברי. לדברי יצחק אברבנאל היו ראשוני היהודים במקום גולי יהודה ובנימין אחרי חורבן בית ראשון. מקורות נוצריים טוענים שיהודים הסגירו את העיר לידי המוסלמים (ב-712 לערך), אולם היסטוריון ערבי במאה ה-13 אומר כי בתקופת הכיבוש היו רק יהודים ספורים בעיר.

במאה ה-11 מנתה הקהילה קרוב ל- 4,000 נפש, והיתה מחולקת לעדות לפי מקומות המוצא - אנשי קורדובה, בארצלונה ועוד, ואפילו יוצאי כוזר.

טולדו הייתה גם מרכז היישוב הקראי בספרד. יהודים עסקו בייצור אריגים, בבורסקאות וצביעת בדים, במקצועות צבאיים ובמסחר; היו ביניהם גם בנקאים עשירים וסוכנים של שליטים נוצריים. היהודים יושבי הכפרים הצטיינו כחקלאים וכורמים.

טולדו נודעה גם כמקום תורה ומחקר, וכך היה גם אחרי הכיבוש הנוצרי ב-1085. יהודים ומומרים עסקו בתרגום ספרי מדע מהשפה הערבית לספרדית וללאטינית, ומילאו תפקידים נכבדים בחצר המלך, דוגמת דון יוסף פריצואל.

במות הכובש אלפונסו ה-6 תקפו תושבי העיר את היישוב היהודי. יורשו של אלפונסו הנהיג אפליות נגד היהודים חידש תקנה מימי הוויזיגותים (מ-633) האוסרת על "אנשים ממוצא יהודי" לכהן במשרות ציבוריות.

במאה ה- 12 ישבו בטולדו גדולי הדור דוגמת יצחק אבן עזרא, משה אבן עזרא, הרופא והדיפלומט יוסף אבן קמניאל, משפחות שושן, אל- פכאר, הלוי, אבולעפיה, צדוק. בני פריצואל התייחסו אל בית דוד והכתירו את עצמם בתואר "נשיא". שפת דיבורם של יהודי טולדו היתה בחלקה ערבית, והלשון הכתובה עד למאה ה-14 היתה ערבית באותיות עבריות.

מן התעודות יוצא שיהודים החזיקו עבדים ומקרקעין, נשפטו בערכאות משלהם גם בתביעות שנוצרים היו מעורבים בהן, היו חנוונים ובעלי-מלאכה ואפילו עסקו בגביית מסים בשביל כנסיות ומינזרים. מן המאה ה-13 ניהל את ענייני הקהילה ועד של עשרה "מוקאדימון", וביוזמת דון יוסף אבן וקאר נעשתה בחירת העשרה על-ידי שני "בוררים" מיוחדים. סדרי הקהילה שימשו דוגמה לגולי ספרד בצפון-אפריקה ובקיסרות העותמאנית.

בימי המרד של יורש העצר סאנצ'ו בשנים 1281-1280 היתה הקהילה "כסדום ועמורה"; יהודים נכלאו בבתי-הכנסת ולא שוחררו אלא תמורת תשלום מיוחד. בלחץ הרדיפות התעוררה הקהילה לחזור בתשובה. המשורר טודרוס בן יהודה הלוי אבולעפיה יצא בקריאה, בין השאר, לנהוג ביושר במשא-ומתן ולהתרחק מנשים נכריות.

הפולמוס על כתבי הרמב"ם קיבל תנופה מיוחדת בטולדו בתחילת המאה ה-14, עם פרסום חילופי האיגרות בין שלמה בן אדרת ואבא מארי אסטרוק בעניין החרם שהוטל על "מורה נבוכים". אותו זמן פעלו בעיר ר' אשר בין יחיאל (הרא"ש) ובניו ר' יהודה ור' יעקב; ישראל בן יוסף אל-נקווה, בעל "מנורת המאור", גם הוא נמנה עם חכמי הדור. באותו הזמן ניסו אנשי הכמורה לאסור על היהודים את העיסוק במתן הלוואות בריבית, וזכו בתמיכה חלקית מצד המלך. בין יהודי טולדו העשירים היו גם כאלה שהשכירו דירות ליהודים אחרים, תופעה חדשה בעיר, והחזיקו עבדים מוסלמים.

"המגיפה השחורה" (1348) הפילה חללים רבים בקרב קהילת טולדו, וכעבור שנים מועטות נאסר הממונה על אוצר המלך, דון שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה, הואשם ומת בעינויים בכלא סביליה. ב-1355 הסתערו נוצרים ומוסלמים על הרובע היהודי ובמלחמת-האזרחים בסוף שנות השישים נהרגו בעיר 8,000 יהודים. המלך ציווה למכור את נכסי היהודים כדי לגייס כספים לצרכי המלחמה. על כל אלה נוסף גל הפרעות של 1391; כמעט כל בתי-הכנסת ובתי-המדרש היו לעיי חרבות. רבים מתו מות קדושים ורבים נטשו את דת ישראל. הקהילה נידלדלה ולא חזרה עוד לאיתנה.

ב-1411 ביקר בעיר המסית ויסנטה פרר, ובין השאר הפך לכנסיה את בית-הכנסת על שם אבן שושן. יש מקום להניח שגם הביא יהודים רבים לשמד.

אחרי איחוד קאסטיליה ואראגון עוד נמצאו יהודים במשרות רמות, בפרט בגביית המסים, עד שהחליט הזוג המלכותי פרדינאנד ואיזאבל על המדיניות הקיצונית, ב-1480. על לואיס דה אלקלע ופרנאנדו נונז קורונל (אברהם סניור) הוטל לגבות את החובות שהגיעו להם מנוצרים ורכושם, לרבות מוסדות הציבור, הועברו לאוצר המלוכה ב-1494. בטולדו היו אנוסים רבים עוד לפני הגירוש ואלפים מהם נפלו קרבן לאינקוויזיציה, משדרות הציבור העליונות ומפשוטי-העם כאחד.

רחובות בטולדו נושאים שמות המזכירים את עברה היהודי המפואר, ובתי-כנסת שהפכו לכנסיות עומדים על תלם עד היום; שניים מהם - מיסודם של יוסף אבו עומר אבן שושן (1203), ושל דון שמואל הלוי (1357), כיום כנסיית "סאנטה מאריה לה בלאנקה", וכנסיית "אל טראנסיטו" - הוכרזו כאתר לאומי באמצע המאה ה-19; השני משמש מאז 1964 כמוזיאון לתולדות היהודים בספרד. בביתו הפרטי של דון שמואל התגורר בשעתו הצייר אל גרקו. מציבות עתיקות שמורות במוזיאון העירוני, ותוכנן התפרסם במחקרים אחדים, משד"ל ואילך. נמצא גם עמוד של בית-כנסת ועליו הכתובת "ברוך אתה בבואך ובצאתך", מן המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13.
בורגוס

עיר בצפון ספרד.

בסביבת העיר ישבו יהודים כבר במאה ה-10 ובמאה ה-13 היתה גדול המרכזים היהודיים בצפון קאסטיליה עם כ-150 משפחות סוחרים, מוכסים, רופאים, בעלי קרקעות וכרמים. השלטונות המקומיים סייעו לקהילה באכיפת התקנות, עד כדי הטלת קנסות על העבריינים. במחצית השנייה של המאה פעל בה המקובל ר' משה בן שלמה בן שמעון, מתלמידיו של ר' יעקב הכהן, ובסביבה התגוררו מקובלים רבים. במלחמה על כתר קאסטיליה (1368-1366) תמכו היהודים באחד הצדדים ונאלצו לשלם כופר עצום כאשר נפלה העיר בידי הצד השני; בפעם השנייה גם תקפו את אויבם בכוח הנשק ונכנעו רק לאחר שנהרסו חומות המצודה. בגזרות קנ"א (1391) מצאו יהודים מקלט בבתי סוחרים נוצריים ומיעוטם מתו על קידוש השם. המומרים התרכזו ברובע מיוחד; רבים אחרים השתמדו ב- 1414 בלחץ הנזיר הדומיניקאני ויסנטה פרר. לקראת סוף המאה נגבו מן הקהילה כספים רבים למלחמה עם מעוז המאורים האחרון גראנאדה ונאסר על היהודים לעסוק במסחר; ההגבלות שהוטלו עליהם היו קשות עד כדי כך שהעיריה נדרשה להקל עליהם. יהודי בורגוס העדיפו ברובם את השמד ולא יצאו לגלות בגירוש 1492; רק מעטים מהם הובאו לדין האינקוויזיציה.