חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

יעקב אדלשטיין

יעקב אדלשטיין (1903 - 1944), מנהיג ציוני וראש גטו טרזינשטט, נולד בהורודנקה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עברה משפחתו לברנו, מורביה (כיום ברפובליקה הצ'כית). התחנך באווירה ציונית והיה פעיל בתנועות נוער ציוניות. בשנת 1933 נתמנה לראש המשרד לפלשתינה של תנועת החלוץ בפראג. הוא בא לפלשתינה ב- 1937 אך התאכזב מעבודתו שם, ושב לפראג. כשנכנסו הגרמנים לפראג במרס 1939, היה אדלשטיין הנציג היהודי הרשמי שעסק בהגירה לפלשתינה, ונציגם של היהודים במגעים עם הגרמנים. הותר לו לנסוע לחו"ל, הוא הזהיר מנהיגים יהודים מפני הסכנה המתפתחת. היו לו הזדמנויות רבות להישאר בחו"ל אך הוא חש שמקומו בצ'כוסלובקיה. הוא עשה מה שיכול היה כדי למנוע גירוש היהודים הצ'כים וראה בהקמתו של גטו טרזינשטט הישג שעשוי למנוע את גירושם, אך לא השכיל להבין שהגרמנים ראו בגטו רק יעד זמני. הוא עצמו הגיע לטרזינשטט בדצמבר 1041 ונהיה לראש היודנראט הראשון. הוא יצג את אנשיו באומץ לב והכעיס את הגרמנים, שסילקו אותו מתפקידו ושלחו אותו ואת משפחתו אל מותם במחנה המוות הנאצי באושוויץ.

תאריך לידה:
1903
תאריך פטירה:
1944
מקום לידה:
הורודנקה
מקום פטירה:
אושבינצ'ים - אושוויץ
סוג אישיות:
ציונים
מספר פריט:
207740
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
EDELSTEIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

הפירוש המילולי של שם המשפחה אדלשטיין בגרמנית הוא "אבן יקרה". אפשר שבמקור אדלשטיין היה כינוי של סוחר באבנים יקרות.

בחלק , מהמקרים,אדלשטיין הוא מטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה, במקרה הזה מהשם הפרטי הגרמני / יידיש אדל, שפירושו "אציל" / "אצילה". שטיין, חלקו השני של שם המשפחה הזה, שפירושו המילולי "אבן/סלע" בגרמנית, הוא רכיב נפוץ ביצירת שמות משפחה יהודיים מלאכותיים, כלומר שמות משפחה אשר לא מתחייסים לשום תכונה של הנושא הרשאון של השם. שטיין יכול להופיע כתחילית, כמו בשם שטיינברג, או כסופית, כמו בשם לובנשטיין. המקבילה ביידיש של המילה הגרמנית שטיין היא המילה שטיין (shteyn). יתר על כן, למספר גדול של כפרים ועיירות שמות שמכילים את המילה "שטיין".

אישים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה אדלשטיין כוללים את יעקוב אדלשטיין (1903-1944), מנהיג ציוני יליד צ'כיה וראש הגטו בטרזינשטט בזמן השואה.

הורודנקה GORODENKA

(בפולנית HORODENKA)


עיר במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, בעבר סטניסלבוב STANISLAWOW), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים מעטים ישבו בהורודנקה כבר במחצית השנייה של המאה ה-16. במהלך המאה ה-17 גדל מספרם, וב-1743 העניק להם בעל-העיר, הגראף פוטוצקי, זכות לשבת בעיר ולעסוק במלאכה ובמסחר.

בתחילת המאה ה-18 היתה בהורודנקה קהילה יהודית מאורגנת ואליה היו מסונפים 14 ישובים כפריים שבסביבה, יחד כ-1,050 יהודים.

באמצע המאה ה-18 היתה הורודנקה לזמן מה מרכז של חסידי שבתאי צבי ושל התנועה הפרנקיסטית, אך מרבית הקהילה נהתה אחרי החסידות. ר' נחמן מהורודנקה היה מתלמידי הבעש"ט. בנו, ר' שמחה, נשא לאשה את נכדת הבעש"ט, והוליד את ר' נחמן מברסלב.

ב-1765 ישבו בעיר 923 יהודים. מספר יהודי הורודנקה עלה אחרי סיפוח האזור לאוסטריה בחלוקתה הראשונה של פולין (1772).

ב-1885 נשרף בית הכנסת הגדול, וב-1887 הוחל בבנייתו מחדש. כן היו בעיר בית מדרש ובתי כנסת לחסידי צ'ורטקוב, ויז'ניץ וקוסוב. בסוף המאה ה-19 ישבו בהורודנקה כ-4,340 יהודים שהיו כ-%40 מכלל-האוכלוסיה. שבעה מבין 18 חברי מועצת העיר היו יהודים.

ב-1898 הוקם בהורודנקה בית-ספר לנערים מקרן הבארון הירש, ופעל עד מלחמת העולם הראשונה, ילדי הקהילה למדו גם בבתי הספר הממלכתיים וב-1907 נפתח בית ספר העברי.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נכבשה העיר בידי הרוסים (ב-1916). הרוסים העלו באש בתים רבים ותשעה יהודים הועמדו לדין והוצאו להורג באשמת ריגול.


יהודי הורודנקה עסקו במסחר בתוצרת חקלאית ובעיבודה, רבים היו בעלי מלאכה. במחצית השנייה של המאה ה-19 היו בבעלותם טחנות-קמח, משרפות-אשלג, משרפות-יי"ש, מבשלת הבירה, בתי מלאכה לאריגה ובתי חרושת קטנים לייצור סבון.

כבר במחצית המאה ה-18 השתתפו סוחרי הורודנקה בירידים בינלאומיים. אך עיקר המסחר התנהל ביום השוק השבועי (יום שלישי בשבוע) בהורודנקה עצמה.

במאה ה-19 היו בין יהודי הורודנקה גם סוחרי-בהמות וסוחרי טבק, יהודים עסקו בגידול דגים בבריכות ובייצואם.

בראשית המאה ה-20 רבו בעיר חנויות מכולת יהודיות, בתי מסחר לעורות ולנעליים, חנויות לאריגים, דברי-הלבשה וחומרי בניין. כן התפתחו מסעדות, מסבאות ובתי-מלון יהודים, שהיו קשורים בארוח חסידים שבאו לחצרות האדמו"רים בהורודנקה. עגלונים יהודים חלשו על הסעות והובלות בין העיר לסביבתה.

יהודים עסקו גם בהלוואת כספים לאיכרי הסביבה. בעלי המלאכה היהודים הקימו ארגון משלהם; היו ביניהם חייטים, תפרים, נגרים, פרוונים, פחחים ושענים. ב-1907 הקים יהודי בית- חרושת לרעפים, וכמה בנקים של יהודים פעלו בעיר.

מלחמת-העולם הראשונה פגעה קשה בכלכלת היהודים. ב-1920 התפקדו בקהילה היהודית 200 אלמנות ו-220 יתומים, שקיבלו סיוע מהקהילה. בסוף שנות ה-20 החלה פעילות מחודשת במסחר ובמלאכה. בבעלות יהודית היו עסקי עצים וברזל, טחנות קמח בעיר ובסביבה. הסוחרים עמדו בפני תחרות קשה עם מתחריהם הפולנים ועם הקואופרטיבים האוקראינים שהוקמו. ב-1928 הוקם איגוד סוחרים יהודים, ארגון בעלי המלאכה הצטרף ל "יד חרוצים", קופה לגמילות חסדים ואגודות עזר כמו "ביקור חולים", "לינת צדק" ו"עזרה".

בשנות ה-30, בעקבות המשבר הכלכלי, גברה המצוקה בקרב יהודי הורודנקה. ב-1936 נסגר בפקודת השלטונות הקואופרטיב היהודי לייצור מוצרי-חלב.


משנות ה-90 של המאה ה-19 החלה בהורודנקה פעילות ציונית. ב-1897 נוסדה בעיר אגודת "בני ציון", וב-1910 - ארגון של "צעירי ציון". בפולין אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקם ב- 1923 סניף של "התאחדות". ואחר כך סניפי רוב המפלגות הציוניות וסניף ויצ"ו.

ב-1924 היו הציונים רוב בבחירות לועד הקהילה. ב-1928 קם סניף של אגודת ישראל הבלתי ציונית ותנועת ה"בונד" פעלה בעיר. בין תנועות הנוער הציוניות היו: "השומר", "החלוץ", "גורדוניה", "איחודיה", "הנוער הציוני", "בית"ר" ו"השומר הצעיר". כן פעלו מועדוני ספורט של "מכבי" ו"הפועל".

ב-1920 עלו ראשוני החלוצים מהורודנקה לארץ-ישראל.


ב-1931 ישבו בהורודנקה כ-3,256 יהודים. וערב מלחמת העולם השנייה נימנו שם כ-3,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, והורודנקה בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

כבר בספטמבר 1939 באו להורודנקה פליטים מפולין הכבושה בידי הנאצים ונקלטו בקהילה.

עם כניסת הסובייטים להורודנקה הופסקה כל פעילות פוליטים, ציונית וקהילתית. טחנות- קמח ומפעלים יהודים הולאמו, והמסחר הקמעוני צומצם. בעלי-המלאכה נאלצו להתארגן בקואופרטיבים.

בחורף 1940-1939 היתה הורודנקה אחד המוקדים לפעילות מחתרתית של תנועות נוער ציוניות בגליציה המזרחית, שמטרתן היתה לעלות לארץ ישראל. אחדים מבין הפעילים נאסרו בידי הסובייטים והוגלו לברית המועצות.

ב-2 ביולי 1941 נכנסו לאזור יחידות של צבא הונגריה, שהייתה בת בריתם של הגרמנים. בחסותם תקפו האוקראינים את יהודי הורודנקה, הרגו בהם ושדדו את רכושם. מועצת העיר האוקראינית גזרה על היהודים לענוד טלאי צהוב, הגבילה את תנועתם ברחובות העיר והטילה עליהם חובת עבודות-כפייה. באותה עת שהו בהורודנקה גם פליטים יהודים מהונגריה, ויהודי הורודנקה סייעו להם במזון ובלבוש.

בספטמבר 1941 עברה העיר לידי הגרמנים. היהודים חוייבו למסור לידי הגרמנים כסף, תכשיטים ודברי ערך, בני 14 עד 60 נלקחו לעבודות כפייה.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בגיטו בתחומי העיר, הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) שפעל לטובת היהודים.

ב-5-4 בדצמבר 1941 הייתה האקציה (פעולת חיסול) הראשונה. אחרי "סלקציה" (מיון) הוסעו כ-2,500 יהודים "בלתי-מועילים" אל מחוץ לעיר ונורו במכונות ירייה לתוך בורות גדולים שהוכנו מראש.

בתחילת 1942 הועברו לגיטו הורודנקה יהודים מכפרי הסביבה. הרעב והמגפות הפילו קורבנות בגיטו.

ב-13 באפריל 1942 פשטו על הגיטו אנשי הגסטפו ושוטרי המליציה האוקראינית. ופתחו באקציה שנייה. כ-60 יהודים נרצחו בבית העלמין המקומי, כ-1,400 נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). במאי יוני 1942 נתפסו מדי פעם עשרות יהודים והועברו לגיטו בעיר קולומיאה (KOLOMYJA) שם היה גורלם כגורל יהודי המקום.

ביולי 1942 החל החיסול הסופי של גיטו הורודנקה; יהודים נרצחו בעיר או שולחו לגיטאות שבסביבה. קבוצת יהודים מצאה מקלט זמני בעיירה טלוסטה (TLUSTA) הסמוכה.

בין 6 ל-9 בספטמבר חוסל גיטו הורודנקה כליל. היהודים נתפסו ורוכזו במחסן תבואה סמוך לתחנת הרכבת, הכשירים לעבודה הובלו למחנה העבודה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב, והשאר למחנה ההשמדה בלז'ץ. מעטים ברחו ליערות הסביבה והשיגו נשק להגנתם, אחדים מהם הצטרפו לפרטיזנים ואחדים היו בקשר עם איכרים פולנים באזור, שסבלו כמותם מתקיפות של אוקראינים לאומנים. כ-40 יהודים הצליחו להימלט אל מעבר לגבול רומניה. היהודים שנמצאו במחנות עבודה בסביבות הורודנקה הועסקו בסלילת כבישים ובניית גשרים. במחנה שבכפר ליסובצה (LISOWCE) נשארו בחיים כמה מיהודי הורודנקה עד לשחרורם בידי הצבא הסובייטי במרץ 1944.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1996 היו בעיר פחות מ-10 יהודים.
בעיר אין קהילה ולא מתנהלת שום פעילות יהודית. בית הכנסת הגדול שימש כמרכז ספורט. בית העלמין מוזנח ומידי פעם רועות בו פרות. במקום יש קבר אחים ולידו אנדרטה.

אושוויינצ'ים Oswiecim

(במקורות היהודיים אושפיצין; בגרמנית אושוויץ)

עיר במחוז קרקוב, גליציה המערבית, פולין.


הקהילה היהודית

יהודים ישבו באושווינצ'ים במאה ה- 16, עוד לפני סיפוחה הרשמי לפולין בשנת 1564. באמצע המאה ה- 17 סבלו מפלישות השוודים. כשעברה העיר לשלטון אוסטריה עם החלוקה הראשונה של פולין ב- 1772, ישבו שם כ- 150 יהודים. פרנסתם הייתה בעיקר על המסחר בירידים. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 נשאו יהודי אושווינצ'ים בעול מסים כבד ובכלכלת רב המחוז שישב שם. אך במחצית השנייה של המאה, עם הקלת המסים שהוטלו על יהודי גליציה ועם פתיחת מסילת הרכבת והדרכים שעשו את אושווינצ'ים לצומת מרכזי, התפתח הישוב היהודי במקום ורוב הזמן הווה כמחצית מאוכלוסיית המקום. ב- 1800 ישבו שם למעלה מ- 2,500 יהודים ובסוף המאה ה- 19 עלה מספרם לקרוב ל- 4,000. היהודים הקימו בתי חרושת למזון, בורסקאות וחמרי בניין, ריכזו בידיהם את המסחר וההובלה ואת רוב המלאכה.

בעבר השתייכה קהילת אושווינצ'ים לקהילת קרקוב, ומהמחצית השנייה של המאה ה- 18 הייתה לקהילה עצמאית ומאורגנת על מוסדותיה, ולה בתי מדרש ובית כנסת גדול. רבנים כיהנו בעיר מאמצע המאה ה- 18. בראשית המאה העשרים הייתה גם ישיבה במקום.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 נודעה אושווינצ'ים כמרכז חסידי ואדמו"רי שושלת צאנז קבעו בה את מושבם. בראשית המאה ה- 20 הם שימשו גם כרבני הקהילה.

בימי פולין העצמאית, אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) , הייתה השליטה בועד הקהילה בידי החסידים, למרות פעילות ערה של הציונים.

כבר בשלהי המאה ה- 19 החלה פעילות ציונית בעיר ובראשית המאה העשרים פעל שם מועדון ציוני ולו ספרייה ואולם קריאה. סניפים של כל המפלגות הציוניות ותנועות הנוער נפתחו אחרי המלחמה; העיר הייתה מרכז כנסים אזורי של הנוער הציוני וגם הכשרות לעלייה פעלו שם. נציגים יהודים השתתפו במועצת העירייה ובשנת 1939 נבחר יהודי לסגן ראש העיר.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו באושווינצ'ים כ- 6,000 יהודים.


תקופת השואה

ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הפציץ הצבא הגרמני את אזור אושווינצ'ים ויהודים רבים נמלטו מהעיר. הגרמנים כבשו את העיר ב- 9 בספטמבר ומיד החלו פגיעות ביהודים וברכושם. בית הכנסת הגדול הועלה באש. היהודים חוייבו בענידת סרט זהוי, הוטל עליהם עוצר לילה, נלקחו מהם חפצי ערך וכספים רבים והם חוייבו בעבודות כפייה יומיומיות.

בדצמבר 1939 הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) חבריו היו אחראים למימוש דרישות הגרמנים וטפלו גם בארגון חיי הקהילה, עזרה הדדית וסיוע לנזקקים, הוקם מטבח ציבורי ומרכז לעזרה ליתומים ולקשישים. נפתחו קורסים מקצועיים ויזמו ארגון מקומות עבודה קבועים המתאימים לצרכי הגרמנים, כדי למנוע שילוחים למחנות עבודה.

בפברואר 1940 סיפק היודנראט עובדים לשיפוץ קסרקטינים של הצבא הפולני בקרבת העיר ואלה היו למחנה הריכוז אושוויץ 1.

במהלך שנת 1940 פונו יהודי אושוינצ'ים מבתיהם ורוכזו ברובע אחד בעיר אליהם נוספו פליטים יהודים ממיקולוב (MIKOLOW). כמה מאות גברים שולחו למחנות עבודה באוקטובר ובדצמבר 1940. באפריל 1941 נצטוו יהודי אושווינצ'ים לפנות את עירם. הם שולחו לסוסנובייץ (SOSNOWIEC) ולבנדז'ין (BEDZIN) ושם היה גורלם כגורל יהודי המקום; בקיץ ובסתיו 1942 שולחו כולם למחנות השמדה.


סמוך לאושווינצ'ים הושלמה ב- 1941 הקמתו של מחנה אושוויץ-בירקנאו, גדול מחנות הריכוז ומחנות המוות שהפעילה גרמניה הנאצית. המחנה פעל עד ינואר 1945 והומתו בו כשני מליון בני אדם, בתוכם למעלה ממליון וחצי יהודים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה לא חודשו חיי הקהילה היהודית בעיר . ידוע על יהודי שחזר לעיר אחרי שאשתו וילדיו נרצחו במחנה ההשמדה הסמוך אושוויץ, מאחר שרצה להשאר בסמוך למשפחתו שנרצחה.כן חזרו עוד יהודים מעטים,אולם הם עזבו בשנות ה-50.

בביתה של משפחת קונרייך בעיר נפתח המוזיאון היהודי שמנציח את ההיהטוריה של הקהילה שהייתה.בתערוכה יש תמונות ומסמכים וכן חפצי יודאיקה שנמצאו בשנת 2004 מתחת להריסות בית הכנסת הגדול שהרסו הגרמנים.

בית הכנסת " חברה לומדי משניות " הוא היחידי ששרד בעיר מתוך 30 שהיו בה לפני המלחמה.הוא נבנה בשנת 1913.בזמן המלחמה הגרמנים הרסו את פנים בית הכנסת והשתמשו במבנה כמחסן תחמושת. אחרי המלחמה היהודים המעטים השתמשו בו עד לעזיבתם ומאז שנות ה-50 הוא עמד ריק.בשנות ה-70 השלטונות הלאימו את המבנה והפכו אותו למחסן שטיחים.בשנת 1998 הוחזר המבנה לקהילה היהודית בביילסקו-ביאלה שתרמה אותו לעמותת המרכז היהודי באושוויץ.העמותה שיחזרה את המצב לזה שהיה לפני המלחמה והוא נפתח מחדש בשנת 2000.זהו בית הכנסת היחידי ליד מחנה ההשמדה באוושביץ-בירקנאו והוא משמש את המבקרים הרוצים בכך.

במרכז של אושוויץ ההיסטורית ממוקם " קפה ברגסון " שממוקם בבניין בן מאה שנים שהיה שייך למשפחת קלוגר.

בעיר גם נשארו שרידים של בית העלמין היהודי שהיה במקום .

ציוני דרך בתולדות יהודי צ'כיה

1454 | משגשוג לגירוש

עוד הרבה לפני שאריק איינשטיין חלם על פראג והמהר"ל יצר בה את "הגולם" המפורסם שלו התקיימה במחוזות מורביה ובבוהמיה (הרפובליקה הצ'כית היום) קהילה יהודית פורחת ומשגשגת.
מקורות היסטוריים שונים, ביניהם תעודות מכס ועדותו של הנוסע היהודי אברהם בן-יעקב – שהיה שליח מטעמו של חליף קורדובה – מתעדים התיישבות יהודית במורביה ובבוהמיה כבר במאה ה-10 לספירה.
יצירות של מלומדים יהודים מתקופת ימי הביניים – למשל "ערוגת הבושם" של אברהם בן-עזריאל, שחי בפראג, ו"אור הזרוע" מאת יצחק בן-משה, יליד בוהמיה – מלמדות כי לא זו בלבד שהיהודים חיו במרחב הצ'כי, הם אף דיברו וכתבו בשפה הצ'כית. במקביל נהנו יהודי בוהמיה ומורביה מאוטונומיה קהילתית בכל הנוגע לחינוך, ארגון קהילתי פנימי, הפעלת בתי-דין ועוד.
באמצע המאה ה-14 פרחה באזור התנועה ההוסיטית בראשותו של הצ'כי יאן הוס, שקרא תיגר על ההגמוניה הדתית של הכנסייה הקתולית וראה בתנ"ך ובגיבוריו מקורות סמכות בלעדיים. יהודים רבים האמינו כי ההוסיטים הם שליחי האל שבאו לעולם במטרה למגר את הכופרים הקתולים ולהגדיל את האמונה בתורת ישראל. תפישה זו היתה להם לרועץ: הם הואשמו בתמיכה בהוסיטים בעת מלחמתם של אלה האחרונים נגד הכנסייה הקתולית והקיסר, ועל כן גורשו מחמש ערי כתר במורביה. הדבר היה בשנת 1454, והערים הללו נותרו סגורות בפני יהודים עד אמצע המאה ה-19.


1552 | ההגדה לבית גרשון

מלך בוהמיה, הקיסר רודולף השני לבית הבסבורג (1552–1612), נחשב לעוף מוזר. האיש, שסבל רוב חייו מדיכאון עמוק, אחז בתחביבים מוזרים, ובכללם איסוף אנשים נמוכי קומה לצורכי שעשוע והקמת גדוד ענקים מיוחד בצבאו.
יחד עם זאת רודולף השני הנהיג מדיניות פוליטית נאורה ומתקדמת לזמנו, שהיטיבה מאוד גם עם היהודים. בתקופתו הוכפל מספר היהודים בפראג, שהיתה לאחד ממרכזי היהדות העולמיים. באקלים פתוח וסובלני זה נרקמו קשרים פוריים בין משכילים יהודים למדענים ואנשי דת שאינם יהודים. גם דלתות הכלכלה הצ'כית נפתחו בפני היהודים, שרבים מהם, ובכללם יהודי החצר מרדכי מייזל ויעקב בשבי, היו לבעלי הון רב.

בתקופה זו פרחו גם בתי-הדפוס היהודיים, שפירסמו ספרים שהתאפיינו בטיפוגרפיה מרהיבה ובאיורים ייחודיים. הידוע שבהם היה "הגדת פראג", שהודפסה בבית-הדפוס של גרשון בן שלמה הכהן. הספרים שיצאו מבית-הדפוס של גרשון הכהן הכילו מוטיבים יהודיים לצד סמלי מלוכה מהאימפריה של בית הבסבורג. סמלו המסחרי של בית-הדפוס היה מראה של העיר פראג בשילוב שני זנבות של אריות, בהשראת הסמל הרשמי של ממלכת בוהמיה. משפחת גרשון – ואחריה משפחת בק, שהמשיכה את מסורת הדפוס של פראג – הפיקו בעיקר ספרי קודש, סידורי תפילות וחיבורי מוסר בעברית וביידיש.


1609 | המהר"ל מפראג

אחד מענקי המחשבה היהודית בכל הזמנים היה רבי יהודה ליווא בן-בצלאל, הידוע בכינויו "המהר"ל מפראג" (1520–1609). המהר"ל כתב עשרות ספרים וחיבורים המלמדים על שכלו החריף, זכרונו הפנומנלי, הבנתו העמוקה בנפש האדם ובקיאותו יוצאת הדופן בכתבי הקודש היהודיים, כמו גם בעולם המדעים וההשכלה של זמנו. כמו הרמב"ם, גם המהר"ל הושפע מאוד מאריסטו והרבה להשתמש בפרשנות פילוסופית ואלגורית לדברי חז"ל, שהיו בעיניו הסמכות הבלעדית לעמידה על חוכמתו של האל. גדולתו מרשימה שבעתיים לנוכח העובדה שהיה אוטודידקט; את כל ידיעותיו רכש בעצמו, ללא לימוד מסודר כלשהו.

המהר"ל לא כיהן מעולם במשרה רשמית, אך תיפקד למעשה כראש הקהילה היהודית בפראג. בתפקידו זה נודע המהר"ל ברגישותו החברתית הרבה, ולא פעם מתח ביקורת על עשירי הקהילה בגין ניכורם מהמעמדות הנמוכים. המהר"ל אף אחז במשנה חינוכית סדורה, האמין בחופש הביטוי והרבה לבקר את שיטת הפלפול שהיתה נהוגה בישיבות, ולדעתו התמקדה בטפל ולא בעיקר.

אחת האגדות הידועות שנקשרו בשמו היתה אגדת "הגולם מפראג": ברייה מלאכותית, עשויה חומר, שהמהר"ל הפיח בה כביכול רוח חיים כדי שתגן על יהודים מעלילות דם ומרדיפות. "הגולם" הצית את דמיונם של סופרים רבים ונחשב כיום לאחד המיתוסים המכוננים של עולם המיסטיקה ואף של סוגת המדע הבדיוני.


1648 | חלונות 48

השלכה מהחלון הייתה פרקטיקה מוכרת בפוליטיקה הצ'כית להכרזה על הפיכה פוליטית.

במאי 1618 שלח מלך בוהמיה, הקיסר פרדיננד השני, נציגים קתולים מטעמו אל פראג הבירה, כדי שיכשירו את הקרקע לקראת בואו. תושבי העיר השליכו את הנציגים מחלון טירת ראדצ'ני, אירוע שלימים נחקק בספרי ההיסטוריה כ"ההשלכה מהחלון של פראג".

האירוע האלים פתח את מלחמת 30 השנה בין הקתולים לפרוטסטנטים. המלחמה הסתיימה ב-1648, בהסכמי מינסטר ואוסנבריק, המכונים "שלום וסטפליה". היהודים, ששמרו על ניטרליות במהלך המלחמה ומן הסתם חלקם, בדומה לאמירתו המפורסמת של בגין, אף "איחלו הצלחה לשני הצדדים", נהנו במהלכה מפריחה: בשנת 1627 הגדיל הקיסר פרדיננד השני את זכויותיהם, ועל-פי מפקד אוכלוסין משנת 1638 היה מספרם ברחבי הממלכה כ-7,815 איש.

בשנת 1650, עם תום המלחמה, הוציא הקיסר פרדיננד השלישי צו גירוש ליהודים שלא היו תושבי האזור לפניה. החרה-החזיק אחריו צ'ארלס הרביעי, אבי "חוק המשפחות", שהגביל את ההתיישבות היהודית בבוהמיה והתיר רק לבן משפחה אחד להינשא. אולם מי שהכי הגדילה לעשות הייתה הקיסרית מריה תרזיה, שגירשה את יהודי פראג בשנת 1744 בצו, שבוטל כעבור ארבע שנים. למודי ניסיונות עקב הגזירות והגירושים התכופים, נפוצו היהודים לאזורים כפריים ברחבי צ'כיה. מסמכים רשמיים מלמדים כי בשנת 1724 התגוררו יהודים בכ-800 יישובים שונים ברחבי בוהמיה ומורביה.


1781 | הזכות להתאגדות

במחצית השנייה של המאה ה-18 החלו יהודי צ'כיה להשתלב בחברה הכללית. אחד הביטויים לכך היה הקמת הגילדות של בעלי המלאכה היהודים. הסוחרים היהודים העתיקו את הדגם של הגילדות הנוצריות, גיבשו שורה של תקנות שהסדירו את נורמות המסחר ביניהם, ואפילו החזיקו בדגל ובסמלים שייצגו אותם בירידים השונים. מסמך רשמי משנת 1729 מלמד על 2,300 בעלי מלאכה יהודים שהיו מאוגדים בגילדות המקצועיות בפראג, ובכללם 158 חייטים, 100 סנדלרים, 39 כובענים, 20 צורפים, 37 שוחטים, 28 ספרים ו-15 מוזיקאים.

בשנת 1781 הוציא הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות", ברוחו של האבסולוטיזם הנאור שרווח אז, שדגל בטובת המדינה מעל הכול והושתת על ערכי הנאורות, הרציונליזם והפרדת הדת מהמדינה. הצו, שהכריז על היהודים כ"נתינים מועילים לממלכה", התקבל בקרב היהודים ברגשות מעורבים: הוא אמנם העניק להם חופש עיסוק, עודד אותם להשתלב בחיים הציבוריים והתיר להם לרכוש השכלה במוסדות גבוהים, אך לצד זאת אילץ אותם לטשטש את זהותם היהודית, ללמוד בבתי-ספר חילוניים, לאמץ שמות משפחה נוכריים ולמעט בשימוש בעברית וביידיש.


1848 | אל העולם החדש

ב-1848 התגוררו בפראג כ-10,000 יהודים, רובם ברובע היהודי. היו אלה הימים המתוחים שלאחר כשלונה של מהפכת "אביב העמים", ופוגרומים היו דבר שבשגרה. בתיהם ועסקיהם של יהודים רבים היו יעד לביזה, והם עצמם ספגו מכות והשפלות כעניין של יום ביומו. רבים ממנהיגי הקהילות היהודיות באזור קראו לבני הקהילה להגר אל העולם החדש שמעבר לים: ארצות-הברית של אמריקה. בין המהגרים היהודים הבולטים לארצות-הברית היו איזידור בוש, איש עסקים, פובליציסט, לוחם חופש וקצין בכיר במלחמת האזרחים האמריקאית, ואדולף ברנדייס – לימים אביו של לואיס ברנדייס, שהיה שופט בית-המשפט העליון בארצות-הברית וחסיד נלהב של התנועה הציונית.

בשנת 1861 קיבלו יהודי צ'כיה זכות לבעלות על קרקע. רבים מהם החלו להתמחות בענפים חקלאיים שונים, בעיקר בהפקת סוכר ובמסחר סיטונאי בזרעים. יהודים רבים היו גם בעלי עסקים משגשגים בתעשיית הכותנה והבירה, בייצוא משקפיים ובמכרות הפחם במורבסקה. שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1867, זכו יהודי צ'כיה להיכנס למועדון האקסקלוסיבי של ארצות כדוגמת פרוסיה שהעניקו ליהודים שוויון זכויות מלא.


1898 | הרגש מול השכל

כשנשאל המנהיג הצ'כי הנערץ תומס מסריק מתי התנער לחלוטין מהאנטישמיות העממית אמר: "אלוהים אדירים, ברגש אולי אף פעם לא, רק בשכל". תשובתו הכנה משקפת בבהירות את עוצמת השתרשותו של הרעיון האנטישמי באירופה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

כמה שנים קודם לכן, בשנת 1898, עמד מסריק בהצלחה רבה בקרב עתיק היומין בין השכל לרגש כשהתייצב לימינו של צעיר יהודי ושמו ליאופולד הילזנר, שנאשם בשיסוף גרונה של נערה צ'כית ליד העיירה פולנא ובשימוש בדמה לאפיית מצות. למרות השתדלויותיו של מסריק, הילזנר לא זכה למשפט חוזר ונמק בכלא עד 1916, אז שוחרר במסגרת חנינה רחבת היקף שעליה הכריז קארל הראשון, שליטה האחרון של האימפריה האוסטרו-הונגרית.

על רקע אנטישמי זה הגיעו לצ'כיה הדיו של הרעיון הציוני, בעיקר באמצעות סטודנטים יהודים ממורביה שלמדו בווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, שצ'כיה היתה אז חלק ממנה. הצעירים הללו הושפעו עמוקות מהגותו של בנימין זאב הרצל, ולימים צמחו כמה מהם להיות מנהיגים חשובים של העולם היהודי. שמואל הוגו ברגמן, הנס קוהן ומקס ברוד, למשל, היו חברים נלהבים בארגון הציוני בר-כוכבא בצ'כיה, שחרת על דגלו את ערך ההתנגדות היהודית בהשראת "יהדות השרירים" של מקס נורדאו.




1918 | שלום בין מלחמות

המרחב הצ'כי של מורביה ובוהמיה שימש בית לשתי קבוצות אתניות – גרמנים וצ'כים. רוב האוכלוסייה היתה אמנם צ'כית, אבל האליטה התרבותית הושפעה מהארץ השכנה, גרמניה.
היהודים בצ'כיה לא היו יוצאים מן הכלל בעניין זה. הבולטים שבהם היו הסופרים פרידריך אדלר, פרנץ קפקא, פרנץ ורפל ולודוויג וינדר, שכתבו בשפה הגרמנית וספגו את התרבות הגרמנית. לצדם פעלו סופרים יהודים מיישובי הספר, ביניהם הנוש בון, יז'י וייל ופרנטישק לאנגר, שביטאו ביצירתם את הרומנטיקה של חיי הכפר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרה באזור ריבונות מדינית חדשה בשם צ'כוסלובקיה, שכללה שלושה אזורים: האחד כלל את הגבולות ההיסטוריים של מורביה ובוהמיה, השני את סלובקיה, והשלישי את אזור קרפטו-רוסיה, במזרח. צ'כוסלובקיה שבין שתי המלחמות היתה אות ומופת לדמוקרטיה מערבית. רשויותיה הכירו בכל הזכויות של המיעוט היהודי שחי בתוכה: כ-356 אלף איש, שנהנו משוויון זכויות מלא, שגשוג ופריחה.

חרף העובדה ששיעורם באוכלוסייה היה 2.5% בלבד, היהודים תפסו מקום מרכזי בחיי הכלכלה, התעשייה והתרבות בצ'כוסלובקיה. כ-18% מהסטודנטים היו יהודים, ויהודים התבלטו גם בעולם העיתונות, בפוליטיקה ובחיים הציבוריים. לא זו אף זו: השלטונות העניקו לגיטימיות ללאומיות היהודית וניהלו קשרים רבים עם התנועה הציונית.


1924 | אחרי מות קדושים אמור

הסופר הענק פרנץ קפקא נולד למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני בפראג. אביו היה סוחר סדקית אמיד ואמו היתה אשה משכילה, בת למשפחת לוי. קפקא חי בפראג רוב ימיו, ונפטר בשנת 1924 והוא בן 41 בלבד.

לפני מותו, כשהוא גווע ממחלת השחפת, ביקש פרנץ קפקא מחברו הטוב, מקס ברוד, שישרוף את כל כתביו אחרי מותו. לשמחתו של העולם כולו, ברוד לא עמד בהבטחתו, והקדיש את כל ימיו לאחר המלחמה להדפסה ולהפצה של כתבי חברו הקרוב. יצירות מופת כגון "הגלגול", "המשפט" ו"הטירה" הפכו לאבני יסוד של הספרות המערבית, ושמו של קפקא הפך לשם נרדף לאדם המודרני האבוד בסבך של מוסדות אטומים שהולכים וסוגרים עליו.

קפקא כתב גרמנית, דיבר צ'כית ואף למד מעט עברית. בסיפוריו ניסח כתב אשמה חריף נגד הממסד באשר הוא, על הרשעות והאיוולת הכרוכות בו, אך גם השכיל, ברוח הפסיכולוגיה הפרוידיאנית שהחלה להתפתח באותם ימים, לנסח בעט דק את תהומות נפשו של האדם המודרני בעולם ההולך וקורס אל הברבריות, כפי שאכן יוכיחו השנים שלאחר מותו, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.


1939 | מטרייה שחורה כמשל

מיד אחרי ה-29 בספטמבר 1938, יום חתימת "הסכם מינכן", עמד ראש ממשלת בריטניה וילט צ'מברליין בשדה התעופה בלונדון ונופף בגאווה בהסכם "השלום" שכרת עם היטלר.
בעודו אוחז במטריה השחורה המפורסמת, שהפכה מאז סמל לכניעה, פלש הצבא הנאצי לחבל הסודטים בצ'כיה - אירוע שבישר את תחילתה של מלחמת העולם השנייה כעבור פחות משנה, ב-1 בספטמבר 1939.

כמה חודשים אחרי סיפוח חבל הסודטים הכריזה גרמניה על צ'כיה כעל "פרוטקטורט" (מדינת חסות) של גרמניה. בשלב הראשון גורשו היהודים משטחי בוהמיה ומורביה וכל רכושם הוחרם. עד אוקטובר 1941 עזבו את צ'כיה כ-27 אלף יהודים שהפכו לפליטים ברחבי צ'כוסלובקיה. השלב השני החל ב-24 בנובמבר, אז יצאו משטח הפרוטקטורט 122 רכבות ועליהן 73,608 יהודים שהובלו לגטו טרזינשטט (ר' בהמשך), ומשם אל תאי הגזים. כ-250 אלף יהודים צ'כים נרצחו במהלך המלחמה.



1944 | גטו לראווה

ב-23 ביולי 1944 נכנסה משלחת של הצלב-האדום לתוככי גטו טרזינשטט במטרה לבדוק את נכונות השמועות על אודות מחנות הריכוז שהנאצים מקימים במטרה להשמיד את יהודי אירופה. הנאצים, שידעו על בוא המשלחת, ביימו אירוע שהציג אותם כמופת לנאורות והומניות: הם הקימו בגטו בתי-קפה מדומים, בתי-ספר לראווה, גני משחקים וגינות ירק, ואף ערכו סרטון תעמולה שהציג את הגטו ככפר נופש פסטורלי. בתום ההפקה נשלחו רוב שחקני הסרט, ובתוכם ילדים רבים, אל תאי הגזים של אושוויץ. לימים סימל גטו טרזינשטט את זוועת השואה במלוא עוצמתה, דווקא משום אחיזת העיניים המפלצתית והמחושבת שיצרו בו הנאצים כדי לעוור את עיניו של העולם הנאור.
טרזינשטט, "הגטו של המיוחסים", ובהם סופרים, אמנים, רבנים ידועים, שכן במבצר במחוז לאבֶם בצ'כיה. הגטו שימש את הנאצים כמקום ריכוז ליהודי צ'כיה ממורביה ובוהמיה וכן עבור יהודים קשישים בעלי שם ובעלי זכויות מיוחדות, בדרך להעברתם למחנות ההשמדה.
ניהול הגטו הופקד בידי מועצת זקנים שהיו אחראים על ניהול העבודה, חלוקת המזון, ענייני תברואה ותרבות, וסמכויות שיפוט פנימי. כמו כן, נערכו הרצאות וחוגי עיון ונפתחה ספרייה בת 60,000 ספרים!
בזכות האמנים, הסופרים והמלומדים הרבים ששכנו בגטו התארגנו חיי תרבות אינטנסיביים: הקמת תזמורות, להקת אופרה, תיאטרון ובימות בידור וסאטירה. דוגמא סאטירית משעשעת מתארת את התפריט היומי בגטו כך: "פיהוק על גריל, חזה יתוש ממולא, שוק פרעוש, ברך צפרדע בגבס".
על פי מקורות היסטוריים בין 1941-1945 גורשו לטרזינשטט כ- 140,000 יהודים. בסיום המלחמה שרדו מתוכם כ-19,000 בלבד.


2000 | גל-עד רוחני

לאחר מלחמת העולם השנייה חיו בצ'כוסלובקיה, בעיקר במורביה ובבוהמיה, כ-45 אלף יהודים. עם עליית השלטון הקומוניסטי במדינה נותקו הקשרים בין הקהילה היהודית לאחיותיה בעולם, אך בראשית התקופה, בשנים 1948–1950, עוד היגרו מצ'כוסלובקיה כ-26 אלף יהודים, כ-19 אלף מהם למדינת ישראל. בראשית שנות ה-2000 מנתה הקהילה היהודית בצ'כיה כ-1,700 איש.

בשנת 1991 התפרקה צ'כוסלובקיה לשתי מדינות: הרפובליקה הצ'כית וסלובקיה.
הקהילה היהודית הצ'כית מקיימת גם כיום פעילות חינוכית, ומפעילה גן ילדים ואת בית-הספר גור-אריה – על שם ספרו של המהר"ל מפראג, כמובן. כמו כן מפעילה הקהילה בתי-כנסת ובית-אבות, מקיימת שיעורי תורה ופעילויות תרבות ומספקת שירותי דת ורווחה. מורשתם התרבותית של יהודי צ'כיה מוצגת במוזיאון היהודי המפורסם בפראג.

תולדותיו של מוזיאון זה כרוכות בסיפור יוצא דופן: בתקופת מלחמת העולם השנייה ביקשו הנאצים לשמר אתר עתידי כ"מוזיאון אקזוטי של הגזע הנכחד", שנועד להנציח את מורשתו של העם שיושמד עם השלמת "הפתרון הסופי". הנאצים האמינו כי המוזיאון ישמש לתעמולה אנטישמית ולהצדקת מעשיהם. ביעילות גרמנית אופיינית נאספו ונבזזו חפצי אמנות יהודיים מ-153 קהילות, ומלאי המוזיאון כלל כ-100 אלף יצירות אמנות. צוות המוזיאון – שרובו נספה לימים בשואה – תיעד בקדחתנות ובזריזות את חייהן של הקהילות היהודיות בצ'כיה. האוצר התרבותי שהותירו אחריהם האנשים הללו ועבודתם המסורה כשחרב הקלגס מונחת על צווארם הם עדות לעוצמתם ולמסירותם, וגל-עד רוחני לזכרם.

עיר המבצר טוזין (בגרמנית - טרזיינשטאדט) שבצפון-מערב צ'כיה הוקמה בימי הקיסר יוזף השני ונקראה על שם אמו מריה-תרזה. ב-1941 תכננו הנאצים לרכז בטרזין את רוב יהודי הפרוטקטוראט של בוהמיה ומורביה וכן יהודים קשישים, ידועי שם ובעלי זכויות מיוחדות, ומשם להעבירם בהדרגה למחנות ההשמדה. ואכן, הם הפכו את העיר לגטו, ובין 4 לנובמבר 1941 ל-20 באפריל 1945 גירשו אליו כ-140,000 יהודים. בספטמבר 1942 הגיעה אוכלוסיית הגטו לשיא (53,000 נפש). מתוך היהודים שעברו בגטו מתו בו כ-33,000 ו-80,000 גורשו למחנות ההשמדה. בסתיו 1944 נותרו בטרזין 11,000 נפש בלבד.

רוב היהודים בטרזין היו מתבוללים, רבים מהם אמנים, סופרים ומלומדים, ובעזרתם התארגנו חיי תרבות אינטנסיביים: תזמורות, להקת אופרה, תיאטרון ובימות בידור וסאטירה. בהקמת הגטו ובהפעלתו ביקשו הגרמנים להסוות את השמדת יהודי אירופה מפני דעת הקהל בעולם, וזאת על ידי הצגת טרזין כיישוב יהודי לדוגמא.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
יעקב אדלשטיין

יעקב אדלשטיין (1903 - 1944), מנהיג ציוני וראש גטו טרזינשטט, נולד בהורודנקה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עברה משפחתו לברנו, מורביה (כיום ברפובליקה הצ'כית). התחנך באווירה ציונית והיה פעיל בתנועות נוער ציוניות. בשנת 1933 נתמנה לראש המשרד לפלשתינה של תנועת החלוץ בפראג. הוא בא לפלשתינה ב- 1937 אך התאכזב מעבודתו שם, ושב לפראג. כשנכנסו הגרמנים לפראג במרס 1939, היה אדלשטיין הנציג היהודי הרשמי שעסק בהגירה לפלשתינה, ונציגם של היהודים במגעים עם הגרמנים. הותר לו לנסוע לחו"ל, הוא הזהיר מנהיגים יהודים מפני הסכנה המתפתחת. היו לו הזדמנויות רבות להישאר בחו"ל אך הוא חש שמקומו בצ'כוסלובקיה. הוא עשה מה שיכול היה כדי למנוע גירוש היהודים הצ'כים וראה בהקמתו של גטו טרזינשטט הישג שעשוי למנוע את גירושם, אך לא השכיל להבין שהגרמנים ראו בגטו רק יעד זמני. הוא עצמו הגיע לטרזינשטט בדצמבר 1041 ונהיה לראש היודנראט הראשון. הוא יצג את אנשיו באומץ לב והכעיס את הגרמנים, שסילקו אותו מתפקידו ושלחו אותו ואת משפחתו אל מותם במחנה המוות הנאצי באושוויץ.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

טרזיינשטאט - טרזין
צ'כיה - הרפובליקה הצ'כית
אושבינצ'ים - אושוויץ
הורודנקה

עיר המבצר טוזין (בגרמנית - טרזיינשטאדט) שבצפון-מערב צ'כיה הוקמה בימי הקיסר יוזף השני ונקראה על שם אמו מריה-תרזה. ב-1941 תכננו הנאצים לרכז בטרזין את רוב יהודי הפרוטקטוראט של בוהמיה ומורביה וכן יהודים קשישים, ידועי שם ובעלי זכויות מיוחדות, ומשם להעבירם בהדרגה למחנות ההשמדה. ואכן, הם הפכו את העיר לגטו, ובין 4 לנובמבר 1941 ל-20 באפריל 1945 גירשו אליו כ-140,000 יהודים. בספטמבר 1942 הגיעה אוכלוסיית הגטו לשיא (53,000 נפש). מתוך היהודים שעברו בגטו מתו בו כ-33,000 ו-80,000 גורשו למחנות ההשמדה. בסתיו 1944 נותרו בטרזין 11,000 נפש בלבד.

רוב היהודים בטרזין היו מתבוללים, רבים מהם אמנים, סופרים ומלומדים, ובעזרתם התארגנו חיי תרבות אינטנסיביים: תזמורות, להקת אופרה, תיאטרון ובימות בידור וסאטירה. בהקמת הגטו ובהפעלתו ביקשו הגרמנים להסוות את השמדת יהודי אירופה מפני דעת הקהל בעולם, וזאת על ידי הצגת טרזין כיישוב יהודי לדוגמא.

ציוני דרך בתולדות יהודי צ'כיה

1454 | משגשוג לגירוש

עוד הרבה לפני שאריק איינשטיין חלם על פראג והמהר"ל יצר בה את "הגולם" המפורסם שלו התקיימה במחוזות מורביה ובבוהמיה (הרפובליקה הצ'כית היום) קהילה יהודית פורחת ומשגשגת.
מקורות היסטוריים שונים, ביניהם תעודות מכס ועדותו של הנוסע היהודי אברהם בן-יעקב – שהיה שליח מטעמו של חליף קורדובה – מתעדים התיישבות יהודית במורביה ובבוהמיה כבר במאה ה-10 לספירה.
יצירות של מלומדים יהודים מתקופת ימי הביניים – למשל "ערוגת הבושם" של אברהם בן-עזריאל, שחי בפראג, ו"אור הזרוע" מאת יצחק בן-משה, יליד בוהמיה – מלמדות כי לא זו בלבד שהיהודים חיו במרחב הצ'כי, הם אף דיברו וכתבו בשפה הצ'כית. במקביל נהנו יהודי בוהמיה ומורביה מאוטונומיה קהילתית בכל הנוגע לחינוך, ארגון קהילתי פנימי, הפעלת בתי-דין ועוד.
באמצע המאה ה-14 פרחה באזור התנועה ההוסיטית בראשותו של הצ'כי יאן הוס, שקרא תיגר על ההגמוניה הדתית של הכנסייה הקתולית וראה בתנ"ך ובגיבוריו מקורות סמכות בלעדיים. יהודים רבים האמינו כי ההוסיטים הם שליחי האל שבאו לעולם במטרה למגר את הכופרים הקתולים ולהגדיל את האמונה בתורת ישראל. תפישה זו היתה להם לרועץ: הם הואשמו בתמיכה בהוסיטים בעת מלחמתם של אלה האחרונים נגד הכנסייה הקתולית והקיסר, ועל כן גורשו מחמש ערי כתר במורביה. הדבר היה בשנת 1454, והערים הללו נותרו סגורות בפני יהודים עד אמצע המאה ה-19.


1552 | ההגדה לבית גרשון

מלך בוהמיה, הקיסר רודולף השני לבית הבסבורג (1552–1612), נחשב לעוף מוזר. האיש, שסבל רוב חייו מדיכאון עמוק, אחז בתחביבים מוזרים, ובכללם איסוף אנשים נמוכי קומה לצורכי שעשוע והקמת גדוד ענקים מיוחד בצבאו.
יחד עם זאת רודולף השני הנהיג מדיניות פוליטית נאורה ומתקדמת לזמנו, שהיטיבה מאוד גם עם היהודים. בתקופתו הוכפל מספר היהודים בפראג, שהיתה לאחד ממרכזי היהדות העולמיים. באקלים פתוח וסובלני זה נרקמו קשרים פוריים בין משכילים יהודים למדענים ואנשי דת שאינם יהודים. גם דלתות הכלכלה הצ'כית נפתחו בפני היהודים, שרבים מהם, ובכללם יהודי החצר מרדכי מייזל ויעקב בשבי, היו לבעלי הון רב.

בתקופה זו פרחו גם בתי-הדפוס היהודיים, שפירסמו ספרים שהתאפיינו בטיפוגרפיה מרהיבה ובאיורים ייחודיים. הידוע שבהם היה "הגדת פראג", שהודפסה בבית-הדפוס של גרשון בן שלמה הכהן. הספרים שיצאו מבית-הדפוס של גרשון הכהן הכילו מוטיבים יהודיים לצד סמלי מלוכה מהאימפריה של בית הבסבורג. סמלו המסחרי של בית-הדפוס היה מראה של העיר פראג בשילוב שני זנבות של אריות, בהשראת הסמל הרשמי של ממלכת בוהמיה. משפחת גרשון – ואחריה משפחת בק, שהמשיכה את מסורת הדפוס של פראג – הפיקו בעיקר ספרי קודש, סידורי תפילות וחיבורי מוסר בעברית וביידיש.


1609 | המהר"ל מפראג

אחד מענקי המחשבה היהודית בכל הזמנים היה רבי יהודה ליווא בן-בצלאל, הידוע בכינויו "המהר"ל מפראג" (1520–1609). המהר"ל כתב עשרות ספרים וחיבורים המלמדים על שכלו החריף, זכרונו הפנומנלי, הבנתו העמוקה בנפש האדם ובקיאותו יוצאת הדופן בכתבי הקודש היהודיים, כמו גם בעולם המדעים וההשכלה של זמנו. כמו הרמב"ם, גם המהר"ל הושפע מאוד מאריסטו והרבה להשתמש בפרשנות פילוסופית ואלגורית לדברי חז"ל, שהיו בעיניו הסמכות הבלעדית לעמידה על חוכמתו של האל. גדולתו מרשימה שבעתיים לנוכח העובדה שהיה אוטודידקט; את כל ידיעותיו רכש בעצמו, ללא לימוד מסודר כלשהו.

המהר"ל לא כיהן מעולם במשרה רשמית, אך תיפקד למעשה כראש הקהילה היהודית בפראג. בתפקידו זה נודע המהר"ל ברגישותו החברתית הרבה, ולא פעם מתח ביקורת על עשירי הקהילה בגין ניכורם מהמעמדות הנמוכים. המהר"ל אף אחז במשנה חינוכית סדורה, האמין בחופש הביטוי והרבה לבקר את שיטת הפלפול שהיתה נהוגה בישיבות, ולדעתו התמקדה בטפל ולא בעיקר.

אחת האגדות הידועות שנקשרו בשמו היתה אגדת "הגולם מפראג": ברייה מלאכותית, עשויה חומר, שהמהר"ל הפיח בה כביכול רוח חיים כדי שתגן על יהודים מעלילות דם ומרדיפות. "הגולם" הצית את דמיונם של סופרים רבים ונחשב כיום לאחד המיתוסים המכוננים של עולם המיסטיקה ואף של סוגת המדע הבדיוני.


1648 | חלונות 48

השלכה מהחלון הייתה פרקטיקה מוכרת בפוליטיקה הצ'כית להכרזה על הפיכה פוליטית.

במאי 1618 שלח מלך בוהמיה, הקיסר פרדיננד השני, נציגים קתולים מטעמו אל פראג הבירה, כדי שיכשירו את הקרקע לקראת בואו. תושבי העיר השליכו את הנציגים מחלון טירת ראדצ'ני, אירוע שלימים נחקק בספרי ההיסטוריה כ"ההשלכה מהחלון של פראג".

האירוע האלים פתח את מלחמת 30 השנה בין הקתולים לפרוטסטנטים. המלחמה הסתיימה ב-1648, בהסכמי מינסטר ואוסנבריק, המכונים "שלום וסטפליה". היהודים, ששמרו על ניטרליות במהלך המלחמה ומן הסתם חלקם, בדומה לאמירתו המפורסמת של בגין, אף "איחלו הצלחה לשני הצדדים", נהנו במהלכה מפריחה: בשנת 1627 הגדיל הקיסר פרדיננד השני את זכויותיהם, ועל-פי מפקד אוכלוסין משנת 1638 היה מספרם ברחבי הממלכה כ-7,815 איש.

בשנת 1650, עם תום המלחמה, הוציא הקיסר פרדיננד השלישי צו גירוש ליהודים שלא היו תושבי האזור לפניה. החרה-החזיק אחריו צ'ארלס הרביעי, אבי "חוק המשפחות", שהגביל את ההתיישבות היהודית בבוהמיה והתיר רק לבן משפחה אחד להינשא. אולם מי שהכי הגדילה לעשות הייתה הקיסרית מריה תרזיה, שגירשה את יהודי פראג בשנת 1744 בצו, שבוטל כעבור ארבע שנים. למודי ניסיונות עקב הגזירות והגירושים התכופים, נפוצו היהודים לאזורים כפריים ברחבי צ'כיה. מסמכים רשמיים מלמדים כי בשנת 1724 התגוררו יהודים בכ-800 יישובים שונים ברחבי בוהמיה ומורביה.


1781 | הזכות להתאגדות

במחצית השנייה של המאה ה-18 החלו יהודי צ'כיה להשתלב בחברה הכללית. אחד הביטויים לכך היה הקמת הגילדות של בעלי המלאכה היהודים. הסוחרים היהודים העתיקו את הדגם של הגילדות הנוצריות, גיבשו שורה של תקנות שהסדירו את נורמות המסחר ביניהם, ואפילו החזיקו בדגל ובסמלים שייצגו אותם בירידים השונים. מסמך רשמי משנת 1729 מלמד על 2,300 בעלי מלאכה יהודים שהיו מאוגדים בגילדות המקצועיות בפראג, ובכללם 158 חייטים, 100 סנדלרים, 39 כובענים, 20 צורפים, 37 שוחטים, 28 ספרים ו-15 מוזיקאים.

בשנת 1781 הוציא הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות", ברוחו של האבסולוטיזם הנאור שרווח אז, שדגל בטובת המדינה מעל הכול והושתת על ערכי הנאורות, הרציונליזם והפרדת הדת מהמדינה. הצו, שהכריז על היהודים כ"נתינים מועילים לממלכה", התקבל בקרב היהודים ברגשות מעורבים: הוא אמנם העניק להם חופש עיסוק, עודד אותם להשתלב בחיים הציבוריים והתיר להם לרכוש השכלה במוסדות גבוהים, אך לצד זאת אילץ אותם לטשטש את זהותם היהודית, ללמוד בבתי-ספר חילוניים, לאמץ שמות משפחה נוכריים ולמעט בשימוש בעברית וביידיש.


1848 | אל העולם החדש

ב-1848 התגוררו בפראג כ-10,000 יהודים, רובם ברובע היהודי. היו אלה הימים המתוחים שלאחר כשלונה של מהפכת "אביב העמים", ופוגרומים היו דבר שבשגרה. בתיהם ועסקיהם של יהודים רבים היו יעד לביזה, והם עצמם ספגו מכות והשפלות כעניין של יום ביומו. רבים ממנהיגי הקהילות היהודיות באזור קראו לבני הקהילה להגר אל העולם החדש שמעבר לים: ארצות-הברית של אמריקה. בין המהגרים היהודים הבולטים לארצות-הברית היו איזידור בוש, איש עסקים, פובליציסט, לוחם חופש וקצין בכיר במלחמת האזרחים האמריקאית, ואדולף ברנדייס – לימים אביו של לואיס ברנדייס, שהיה שופט בית-המשפט העליון בארצות-הברית וחסיד נלהב של התנועה הציונית.

בשנת 1861 קיבלו יהודי צ'כיה זכות לבעלות על קרקע. רבים מהם החלו להתמחות בענפים חקלאיים שונים, בעיקר בהפקת סוכר ובמסחר סיטונאי בזרעים. יהודים רבים היו גם בעלי עסקים משגשגים בתעשיית הכותנה והבירה, בייצוא משקפיים ובמכרות הפחם במורבסקה. שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1867, זכו יהודי צ'כיה להיכנס למועדון האקסקלוסיבי של ארצות כדוגמת פרוסיה שהעניקו ליהודים שוויון זכויות מלא.


1898 | הרגש מול השכל

כשנשאל המנהיג הצ'כי הנערץ תומס מסריק מתי התנער לחלוטין מהאנטישמיות העממית אמר: "אלוהים אדירים, ברגש אולי אף פעם לא, רק בשכל". תשובתו הכנה משקפת בבהירות את עוצמת השתרשותו של הרעיון האנטישמי באירופה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

כמה שנים קודם לכן, בשנת 1898, עמד מסריק בהצלחה רבה בקרב עתיק היומין בין השכל לרגש כשהתייצב לימינו של צעיר יהודי ושמו ליאופולד הילזנר, שנאשם בשיסוף גרונה של נערה צ'כית ליד העיירה פולנא ובשימוש בדמה לאפיית מצות. למרות השתדלויותיו של מסריק, הילזנר לא זכה למשפט חוזר ונמק בכלא עד 1916, אז שוחרר במסגרת חנינה רחבת היקף שעליה הכריז קארל הראשון, שליטה האחרון של האימפריה האוסטרו-הונגרית.

על רקע אנטישמי זה הגיעו לצ'כיה הדיו של הרעיון הציוני, בעיקר באמצעות סטודנטים יהודים ממורביה שלמדו בווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, שצ'כיה היתה אז חלק ממנה. הצעירים הללו הושפעו עמוקות מהגותו של בנימין זאב הרצל, ולימים צמחו כמה מהם להיות מנהיגים חשובים של העולם היהודי. שמואל הוגו ברגמן, הנס קוהן ומקס ברוד, למשל, היו חברים נלהבים בארגון הציוני בר-כוכבא בצ'כיה, שחרת על דגלו את ערך ההתנגדות היהודית בהשראת "יהדות השרירים" של מקס נורדאו.




1918 | שלום בין מלחמות

המרחב הצ'כי של מורביה ובוהמיה שימש בית לשתי קבוצות אתניות – גרמנים וצ'כים. רוב האוכלוסייה היתה אמנם צ'כית, אבל האליטה התרבותית הושפעה מהארץ השכנה, גרמניה.
היהודים בצ'כיה לא היו יוצאים מן הכלל בעניין זה. הבולטים שבהם היו הסופרים פרידריך אדלר, פרנץ קפקא, פרנץ ורפל ולודוויג וינדר, שכתבו בשפה הגרמנית וספגו את התרבות הגרמנית. לצדם פעלו סופרים יהודים מיישובי הספר, ביניהם הנוש בון, יז'י וייל ופרנטישק לאנגר, שביטאו ביצירתם את הרומנטיקה של חיי הכפר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרה באזור ריבונות מדינית חדשה בשם צ'כוסלובקיה, שכללה שלושה אזורים: האחד כלל את הגבולות ההיסטוריים של מורביה ובוהמיה, השני את סלובקיה, והשלישי את אזור קרפטו-רוסיה, במזרח. צ'כוסלובקיה שבין שתי המלחמות היתה אות ומופת לדמוקרטיה מערבית. רשויותיה הכירו בכל הזכויות של המיעוט היהודי שחי בתוכה: כ-356 אלף איש, שנהנו משוויון זכויות מלא, שגשוג ופריחה.

חרף העובדה ששיעורם באוכלוסייה היה 2.5% בלבד, היהודים תפסו מקום מרכזי בחיי הכלכלה, התעשייה והתרבות בצ'כוסלובקיה. כ-18% מהסטודנטים היו יהודים, ויהודים התבלטו גם בעולם העיתונות, בפוליטיקה ובחיים הציבוריים. לא זו אף זו: השלטונות העניקו לגיטימיות ללאומיות היהודית וניהלו קשרים רבים עם התנועה הציונית.


1924 | אחרי מות קדושים אמור

הסופר הענק פרנץ קפקא נולד למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני בפראג. אביו היה סוחר סדקית אמיד ואמו היתה אשה משכילה, בת למשפחת לוי. קפקא חי בפראג רוב ימיו, ונפטר בשנת 1924 והוא בן 41 בלבד.

לפני מותו, כשהוא גווע ממחלת השחפת, ביקש פרנץ קפקא מחברו הטוב, מקס ברוד, שישרוף את כל כתביו אחרי מותו. לשמחתו של העולם כולו, ברוד לא עמד בהבטחתו, והקדיש את כל ימיו לאחר המלחמה להדפסה ולהפצה של כתבי חברו הקרוב. יצירות מופת כגון "הגלגול", "המשפט" ו"הטירה" הפכו לאבני יסוד של הספרות המערבית, ושמו של קפקא הפך לשם נרדף לאדם המודרני האבוד בסבך של מוסדות אטומים שהולכים וסוגרים עליו.

קפקא כתב גרמנית, דיבר צ'כית ואף למד מעט עברית. בסיפוריו ניסח כתב אשמה חריף נגד הממסד באשר הוא, על הרשעות והאיוולת הכרוכות בו, אך גם השכיל, ברוח הפסיכולוגיה הפרוידיאנית שהחלה להתפתח באותם ימים, לנסח בעט דק את תהומות נפשו של האדם המודרני בעולם ההולך וקורס אל הברבריות, כפי שאכן יוכיחו השנים שלאחר מותו, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.


1939 | מטרייה שחורה כמשל

מיד אחרי ה-29 בספטמבר 1938, יום חתימת "הסכם מינכן", עמד ראש ממשלת בריטניה וילט צ'מברליין בשדה התעופה בלונדון ונופף בגאווה בהסכם "השלום" שכרת עם היטלר.
בעודו אוחז במטריה השחורה המפורסמת, שהפכה מאז סמל לכניעה, פלש הצבא הנאצי לחבל הסודטים בצ'כיה - אירוע שבישר את תחילתה של מלחמת העולם השנייה כעבור פחות משנה, ב-1 בספטמבר 1939.

כמה חודשים אחרי סיפוח חבל הסודטים הכריזה גרמניה על צ'כיה כעל "פרוטקטורט" (מדינת חסות) של גרמניה. בשלב הראשון גורשו היהודים משטחי בוהמיה ומורביה וכל רכושם הוחרם. עד אוקטובר 1941 עזבו את צ'כיה כ-27 אלף יהודים שהפכו לפליטים ברחבי צ'כוסלובקיה. השלב השני החל ב-24 בנובמבר, אז יצאו משטח הפרוטקטורט 122 רכבות ועליהן 73,608 יהודים שהובלו לגטו טרזינשטט (ר' בהמשך), ומשם אל תאי הגזים. כ-250 אלף יהודים צ'כים נרצחו במהלך המלחמה.



1944 | גטו לראווה

ב-23 ביולי 1944 נכנסה משלחת של הצלב-האדום לתוככי גטו טרזינשטט במטרה לבדוק את נכונות השמועות על אודות מחנות הריכוז שהנאצים מקימים במטרה להשמיד את יהודי אירופה. הנאצים, שידעו על בוא המשלחת, ביימו אירוע שהציג אותם כמופת לנאורות והומניות: הם הקימו בגטו בתי-קפה מדומים, בתי-ספר לראווה, גני משחקים וגינות ירק, ואף ערכו סרטון תעמולה שהציג את הגטו ככפר נופש פסטורלי. בתום ההפקה נשלחו רוב שחקני הסרט, ובתוכם ילדים רבים, אל תאי הגזים של אושוויץ. לימים סימל גטו טרזינשטט את זוועת השואה במלוא עוצמתה, דווקא משום אחיזת העיניים המפלצתית והמחושבת שיצרו בו הנאצים כדי לעוור את עיניו של העולם הנאור.
טרזינשטט, "הגטו של המיוחסים", ובהם סופרים, אמנים, רבנים ידועים, שכן במבצר במחוז לאבֶם בצ'כיה. הגטו שימש את הנאצים כמקום ריכוז ליהודי צ'כיה ממורביה ובוהמיה וכן עבור יהודים קשישים בעלי שם ובעלי זכויות מיוחדות, בדרך להעברתם למחנות ההשמדה.
ניהול הגטו הופקד בידי מועצת זקנים שהיו אחראים על ניהול העבודה, חלוקת המזון, ענייני תברואה ותרבות, וסמכויות שיפוט פנימי. כמו כן, נערכו הרצאות וחוגי עיון ונפתחה ספרייה בת 60,000 ספרים!
בזכות האמנים, הסופרים והמלומדים הרבים ששכנו בגטו התארגנו חיי תרבות אינטנסיביים: הקמת תזמורות, להקת אופרה, תיאטרון ובימות בידור וסאטירה. דוגמא סאטירית משעשעת מתארת את התפריט היומי בגטו כך: "פיהוק על גריל, חזה יתוש ממולא, שוק פרעוש, ברך צפרדע בגבס".
על פי מקורות היסטוריים בין 1941-1945 גורשו לטרזינשטט כ- 140,000 יהודים. בסיום המלחמה שרדו מתוכם כ-19,000 בלבד.


2000 | גל-עד רוחני

לאחר מלחמת העולם השנייה חיו בצ'כוסלובקיה, בעיקר במורביה ובבוהמיה, כ-45 אלף יהודים. עם עליית השלטון הקומוניסטי במדינה נותקו הקשרים בין הקהילה היהודית לאחיותיה בעולם, אך בראשית התקופה, בשנים 1948–1950, עוד היגרו מצ'כוסלובקיה כ-26 אלף יהודים, כ-19 אלף מהם למדינת ישראל. בראשית שנות ה-2000 מנתה הקהילה היהודית בצ'כיה כ-1,700 איש.

בשנת 1991 התפרקה צ'כוסלובקיה לשתי מדינות: הרפובליקה הצ'כית וסלובקיה.
הקהילה היהודית הצ'כית מקיימת גם כיום פעילות חינוכית, ומפעילה גן ילדים ואת בית-הספר גור-אריה – על שם ספרו של המהר"ל מפראג, כמובן. כמו כן מפעילה הקהילה בתי-כנסת ובית-אבות, מקיימת שיעורי תורה ופעילויות תרבות ומספקת שירותי דת ורווחה. מורשתם התרבותית של יהודי צ'כיה מוצגת במוזיאון היהודי המפורסם בפראג.

תולדותיו של מוזיאון זה כרוכות בסיפור יוצא דופן: בתקופת מלחמת העולם השנייה ביקשו הנאצים לשמר אתר עתידי כ"מוזיאון אקזוטי של הגזע הנכחד", שנועד להנציח את מורשתו של העם שיושמד עם השלמת "הפתרון הסופי". הנאצים האמינו כי המוזיאון ישמש לתעמולה אנטישמית ולהצדקת מעשיהם. ביעילות גרמנית אופיינית נאספו ונבזזו חפצי אמנות יהודיים מ-153 קהילות, ומלאי המוזיאון כלל כ-100 אלף יצירות אמנות. צוות המוזיאון – שרובו נספה לימים בשואה – תיעד בקדחתנות ובזריזות את חייהן של הקהילות היהודיות בצ'כיה. האוצר התרבותי שהותירו אחריהם האנשים הללו ועבודתם המסורה כשחרב הקלגס מונחת על צווארם הם עדות לעוצמתם ולמסירותם, וגל-עד רוחני לזכרם.
אושוויינצ'ים Oswiecim

(במקורות היהודיים אושפיצין; בגרמנית אושוויץ)

עיר במחוז קרקוב, גליציה המערבית, פולין.


הקהילה היהודית

יהודים ישבו באושווינצ'ים במאה ה- 16, עוד לפני סיפוחה הרשמי לפולין בשנת 1564. באמצע המאה ה- 17 סבלו מפלישות השוודים. כשעברה העיר לשלטון אוסטריה עם החלוקה הראשונה של פולין ב- 1772, ישבו שם כ- 150 יהודים. פרנסתם הייתה בעיקר על המסחר בירידים. במחצית הראשונה של המאה ה- 19 נשאו יהודי אושווינצ'ים בעול מסים כבד ובכלכלת רב המחוז שישב שם. אך במחצית השנייה של המאה, עם הקלת המסים שהוטלו על יהודי גליציה ועם פתיחת מסילת הרכבת והדרכים שעשו את אושווינצ'ים לצומת מרכזי, התפתח הישוב היהודי במקום ורוב הזמן הווה כמחצית מאוכלוסיית המקום. ב- 1800 ישבו שם למעלה מ- 2,500 יהודים ובסוף המאה ה- 19 עלה מספרם לקרוב ל- 4,000. היהודים הקימו בתי חרושת למזון, בורסקאות וחמרי בניין, ריכזו בידיהם את המסחר וההובלה ואת רוב המלאכה.

בעבר השתייכה קהילת אושווינצ'ים לקהילת קרקוב, ומהמחצית השנייה של המאה ה- 18 הייתה לקהילה עצמאית ומאורגנת על מוסדותיה, ולה בתי מדרש ובית כנסת גדול. רבנים כיהנו בעיר מאמצע המאה ה- 18. בראשית המאה העשרים הייתה גם ישיבה במקום.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 נודעה אושווינצ'ים כמרכז חסידי ואדמו"רי שושלת צאנז קבעו בה את מושבם. בראשית המאה ה- 20 הם שימשו גם כרבני הקהילה.

בימי פולין העצמאית, אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) , הייתה השליטה בועד הקהילה בידי החסידים, למרות פעילות ערה של הציונים.

כבר בשלהי המאה ה- 19 החלה פעילות ציונית בעיר ובראשית המאה העשרים פעל שם מועדון ציוני ולו ספרייה ואולם קריאה. סניפים של כל המפלגות הציוניות ותנועות הנוער נפתחו אחרי המלחמה; העיר הייתה מרכז כנסים אזורי של הנוער הציוני וגם הכשרות לעלייה פעלו שם. נציגים יהודים השתתפו במועצת העירייה ובשנת 1939 נבחר יהודי לסגן ראש העיר.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו באושווינצ'ים כ- 6,000 יהודים.


תקופת השואה

ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הפציץ הצבא הגרמני את אזור אושווינצ'ים ויהודים רבים נמלטו מהעיר. הגרמנים כבשו את העיר ב- 9 בספטמבר ומיד החלו פגיעות ביהודים וברכושם. בית הכנסת הגדול הועלה באש. היהודים חוייבו בענידת סרט זהוי, הוטל עליהם עוצר לילה, נלקחו מהם חפצי ערך וכספים רבים והם חוייבו בעבודות כפייה יומיומיות.

בדצמבר 1939 הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) חבריו היו אחראים למימוש דרישות הגרמנים וטפלו גם בארגון חיי הקהילה, עזרה הדדית וסיוע לנזקקים, הוקם מטבח ציבורי ומרכז לעזרה ליתומים ולקשישים. נפתחו קורסים מקצועיים ויזמו ארגון מקומות עבודה קבועים המתאימים לצרכי הגרמנים, כדי למנוע שילוחים למחנות עבודה.

בפברואר 1940 סיפק היודנראט עובדים לשיפוץ קסרקטינים של הצבא הפולני בקרבת העיר ואלה היו למחנה הריכוז אושוויץ 1.

במהלך שנת 1940 פונו יהודי אושוינצ'ים מבתיהם ורוכזו ברובע אחד בעיר אליהם נוספו פליטים יהודים ממיקולוב (MIKOLOW). כמה מאות גברים שולחו למחנות עבודה באוקטובר ובדצמבר 1940. באפריל 1941 נצטוו יהודי אושווינצ'ים לפנות את עירם. הם שולחו לסוסנובייץ (SOSNOWIEC) ולבנדז'ין (BEDZIN) ושם היה גורלם כגורל יהודי המקום; בקיץ ובסתיו 1942 שולחו כולם למחנות השמדה.


סמוך לאושווינצ'ים הושלמה ב- 1941 הקמתו של מחנה אושוויץ-בירקנאו, גדול מחנות הריכוז ומחנות המוות שהפעילה גרמניה הנאצית. המחנה פעל עד ינואר 1945 והומתו בו כשני מליון בני אדם, בתוכם למעלה ממליון וחצי יהודים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה לא חודשו חיי הקהילה היהודית בעיר . ידוע על יהודי שחזר לעיר אחרי שאשתו וילדיו נרצחו במחנה ההשמדה הסמוך אושוויץ, מאחר שרצה להשאר בסמוך למשפחתו שנרצחה.כן חזרו עוד יהודים מעטים,אולם הם עזבו בשנות ה-50.

בביתה של משפחת קונרייך בעיר נפתח המוזיאון היהודי שמנציח את ההיהטוריה של הקהילה שהייתה.בתערוכה יש תמונות ומסמכים וכן חפצי יודאיקה שנמצאו בשנת 2004 מתחת להריסות בית הכנסת הגדול שהרסו הגרמנים.

בית הכנסת " חברה לומדי משניות " הוא היחידי ששרד בעיר מתוך 30 שהיו בה לפני המלחמה.הוא נבנה בשנת 1913.בזמן המלחמה הגרמנים הרסו את פנים בית הכנסת והשתמשו במבנה כמחסן תחמושת. אחרי המלחמה היהודים המעטים השתמשו בו עד לעזיבתם ומאז שנות ה-50 הוא עמד ריק.בשנות ה-70 השלטונות הלאימו את המבנה והפכו אותו למחסן שטיחים.בשנת 1998 הוחזר המבנה לקהילה היהודית בביילסקו-ביאלה שתרמה אותו לעמותת המרכז היהודי באושוויץ.העמותה שיחזרה את המצב לזה שהיה לפני המלחמה והוא נפתח מחדש בשנת 2000.זהו בית הכנסת היחידי ליד מחנה ההשמדה באוושביץ-בירקנאו והוא משמש את המבקרים הרוצים בכך.

במרכז של אושוויץ ההיסטורית ממוקם " קפה ברגסון " שממוקם בבניין בן מאה שנים שהיה שייך למשפחת קלוגר.

בעיר גם נשארו שרידים של בית העלמין היהודי שהיה במקום .
הורודנקה GORODENKA

(בפולנית HORODENKA)


עיר במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, בעבר סטניסלבוב STANISLAWOW), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים מעטים ישבו בהורודנקה כבר במחצית השנייה של המאה ה-16. במהלך המאה ה-17 גדל מספרם, וב-1743 העניק להם בעל-העיר, הגראף פוטוצקי, זכות לשבת בעיר ולעסוק במלאכה ובמסחר.

בתחילת המאה ה-18 היתה בהורודנקה קהילה יהודית מאורגנת ואליה היו מסונפים 14 ישובים כפריים שבסביבה, יחד כ-1,050 יהודים.

באמצע המאה ה-18 היתה הורודנקה לזמן מה מרכז של חסידי שבתאי צבי ושל התנועה הפרנקיסטית, אך מרבית הקהילה נהתה אחרי החסידות. ר' נחמן מהורודנקה היה מתלמידי הבעש"ט. בנו, ר' שמחה, נשא לאשה את נכדת הבעש"ט, והוליד את ר' נחמן מברסלב.

ב-1765 ישבו בעיר 923 יהודים. מספר יהודי הורודנקה עלה אחרי סיפוח האזור לאוסטריה בחלוקתה הראשונה של פולין (1772).

ב-1885 נשרף בית הכנסת הגדול, וב-1887 הוחל בבנייתו מחדש. כן היו בעיר בית מדרש ובתי כנסת לחסידי צ'ורטקוב, ויז'ניץ וקוסוב. בסוף המאה ה-19 ישבו בהורודנקה כ-4,340 יהודים שהיו כ-%40 מכלל-האוכלוסיה. שבעה מבין 18 חברי מועצת העיר היו יהודים.

ב-1898 הוקם בהורודנקה בית-ספר לנערים מקרן הבארון הירש, ופעל עד מלחמת העולם הראשונה, ילדי הקהילה למדו גם בבתי הספר הממלכתיים וב-1907 נפתח בית ספר העברי.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נכבשה העיר בידי הרוסים (ב-1916). הרוסים העלו באש בתים רבים ותשעה יהודים הועמדו לדין והוצאו להורג באשמת ריגול.


יהודי הורודנקה עסקו במסחר בתוצרת חקלאית ובעיבודה, רבים היו בעלי מלאכה. במחצית השנייה של המאה ה-19 היו בבעלותם טחנות-קמח, משרפות-אשלג, משרפות-יי"ש, מבשלת הבירה, בתי מלאכה לאריגה ובתי חרושת קטנים לייצור סבון.

כבר במחצית המאה ה-18 השתתפו סוחרי הורודנקה בירידים בינלאומיים. אך עיקר המסחר התנהל ביום השוק השבועי (יום שלישי בשבוע) בהורודנקה עצמה.

במאה ה-19 היו בין יהודי הורודנקה גם סוחרי-בהמות וסוחרי טבק, יהודים עסקו בגידול דגים בבריכות ובייצואם.

בראשית המאה ה-20 רבו בעיר חנויות מכולת יהודיות, בתי מסחר לעורות ולנעליים, חנויות לאריגים, דברי-הלבשה וחומרי בניין. כן התפתחו מסעדות, מסבאות ובתי-מלון יהודים, שהיו קשורים בארוח חסידים שבאו לחצרות האדמו"רים בהורודנקה. עגלונים יהודים חלשו על הסעות והובלות בין העיר לסביבתה.

יהודים עסקו גם בהלוואת כספים לאיכרי הסביבה. בעלי המלאכה היהודים הקימו ארגון משלהם; היו ביניהם חייטים, תפרים, נגרים, פרוונים, פחחים ושענים. ב-1907 הקים יהודי בית- חרושת לרעפים, וכמה בנקים של יהודים פעלו בעיר.

מלחמת-העולם הראשונה פגעה קשה בכלכלת היהודים. ב-1920 התפקדו בקהילה היהודית 200 אלמנות ו-220 יתומים, שקיבלו סיוע מהקהילה. בסוף שנות ה-20 החלה פעילות מחודשת במסחר ובמלאכה. בבעלות יהודית היו עסקי עצים וברזל, טחנות קמח בעיר ובסביבה. הסוחרים עמדו בפני תחרות קשה עם מתחריהם הפולנים ועם הקואופרטיבים האוקראינים שהוקמו. ב-1928 הוקם איגוד סוחרים יהודים, ארגון בעלי המלאכה הצטרף ל "יד חרוצים", קופה לגמילות חסדים ואגודות עזר כמו "ביקור חולים", "לינת צדק" ו"עזרה".

בשנות ה-30, בעקבות המשבר הכלכלי, גברה המצוקה בקרב יהודי הורודנקה. ב-1936 נסגר בפקודת השלטונות הקואופרטיב היהודי לייצור מוצרי-חלב.


משנות ה-90 של המאה ה-19 החלה בהורודנקה פעילות ציונית. ב-1897 נוסדה בעיר אגודת "בני ציון", וב-1910 - ארגון של "צעירי ציון". בפולין אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקם ב- 1923 סניף של "התאחדות". ואחר כך סניפי רוב המפלגות הציוניות וסניף ויצ"ו.

ב-1924 היו הציונים רוב בבחירות לועד הקהילה. ב-1928 קם סניף של אגודת ישראל הבלתי ציונית ותנועת ה"בונד" פעלה בעיר. בין תנועות הנוער הציוניות היו: "השומר", "החלוץ", "גורדוניה", "איחודיה", "הנוער הציוני", "בית"ר" ו"השומר הצעיר". כן פעלו מועדוני ספורט של "מכבי" ו"הפועל".

ב-1920 עלו ראשוני החלוצים מהורודנקה לארץ-ישראל.


ב-1931 ישבו בהורודנקה כ-3,256 יהודים. וערב מלחמת העולם השנייה נימנו שם כ-3,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, והורודנקה בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

כבר בספטמבר 1939 באו להורודנקה פליטים מפולין הכבושה בידי הנאצים ונקלטו בקהילה.

עם כניסת הסובייטים להורודנקה הופסקה כל פעילות פוליטים, ציונית וקהילתית. טחנות- קמח ומפעלים יהודים הולאמו, והמסחר הקמעוני צומצם. בעלי-המלאכה נאלצו להתארגן בקואופרטיבים.

בחורף 1940-1939 היתה הורודנקה אחד המוקדים לפעילות מחתרתית של תנועות נוער ציוניות בגליציה המזרחית, שמטרתן היתה לעלות לארץ ישראל. אחדים מבין הפעילים נאסרו בידי הסובייטים והוגלו לברית המועצות.

ב-2 ביולי 1941 נכנסו לאזור יחידות של צבא הונגריה, שהייתה בת בריתם של הגרמנים. בחסותם תקפו האוקראינים את יהודי הורודנקה, הרגו בהם ושדדו את רכושם. מועצת העיר האוקראינית גזרה על היהודים לענוד טלאי צהוב, הגבילה את תנועתם ברחובות העיר והטילה עליהם חובת עבודות-כפייה. באותה עת שהו בהורודנקה גם פליטים יהודים מהונגריה, ויהודי הורודנקה סייעו להם במזון ובלבוש.

בספטמבר 1941 עברה העיר לידי הגרמנים. היהודים חוייבו למסור לידי הגרמנים כסף, תכשיטים ודברי ערך, בני 14 עד 60 נלקחו לעבודות כפייה.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בגיטו בתחומי העיר, הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) שפעל לטובת היהודים.

ב-5-4 בדצמבר 1941 הייתה האקציה (פעולת חיסול) הראשונה. אחרי "סלקציה" (מיון) הוסעו כ-2,500 יהודים "בלתי-מועילים" אל מחוץ לעיר ונורו במכונות ירייה לתוך בורות גדולים שהוכנו מראש.

בתחילת 1942 הועברו לגיטו הורודנקה יהודים מכפרי הסביבה. הרעב והמגפות הפילו קורבנות בגיטו.

ב-13 באפריל 1942 פשטו על הגיטו אנשי הגסטפו ושוטרי המליציה האוקראינית. ופתחו באקציה שנייה. כ-60 יהודים נרצחו בבית העלמין המקומי, כ-1,400 נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). במאי יוני 1942 נתפסו מדי פעם עשרות יהודים והועברו לגיטו בעיר קולומיאה (KOLOMYJA) שם היה גורלם כגורל יהודי המקום.

ביולי 1942 החל החיסול הסופי של גיטו הורודנקה; יהודים נרצחו בעיר או שולחו לגיטאות שבסביבה. קבוצת יהודים מצאה מקלט זמני בעיירה טלוסטה (TLUSTA) הסמוכה.

בין 6 ל-9 בספטמבר חוסל גיטו הורודנקה כליל. היהודים נתפסו ורוכזו במחסן תבואה סמוך לתחנת הרכבת, הכשירים לעבודה הובלו למחנה העבודה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב, והשאר למחנה ההשמדה בלז'ץ. מעטים ברחו ליערות הסביבה והשיגו נשק להגנתם, אחדים מהם הצטרפו לפרטיזנים ואחדים היו בקשר עם איכרים פולנים באזור, שסבלו כמותם מתקיפות של אוקראינים לאומנים. כ-40 יהודים הצליחו להימלט אל מעבר לגבול רומניה. היהודים שנמצאו במחנות עבודה בסביבות הורודנקה הועסקו בסלילת כבישים ובניית גשרים. במחנה שבכפר ליסובצה (LISOWCE) נשארו בחיים כמה מיהודי הורודנקה עד לשחרורם בידי הצבא הסובייטי במרץ 1944.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1996 היו בעיר פחות מ-10 יהודים.
בעיר אין קהילה ולא מתנהלת שום פעילות יהודית. בית הכנסת הגדול שימש כמרכז ספורט. בית העלמין מוזנח ומידי פעם רועות בו פרות. במקום יש קבר אחים ולידו אנדרטה.
אדלשטיין
EDELSTEIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

הפירוש המילולי של שם המשפחה אדלשטיין בגרמנית הוא "אבן יקרה". אפשר שבמקור אדלשטיין היה כינוי של סוחר באבנים יקרות.

בחלק , מהמקרים,אדלשטיין הוא מטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה, במקרה הזה מהשם הפרטי הגרמני / יידיש אדל, שפירושו "אציל" / "אצילה". שטיין, חלקו השני של שם המשפחה הזה, שפירושו המילולי "אבן/סלע" בגרמנית, הוא רכיב נפוץ ביצירת שמות משפחה יהודיים מלאכותיים, כלומר שמות משפחה אשר לא מתחייסים לשום תכונה של הנושא הרשאון של השם. שטיין יכול להופיע כתחילית, כמו בשם שטיינברג, או כסופית, כמו בשם לובנשטיין. המקבילה ביידיש של המילה הגרמנית שטיין היא המילה שטיין (shteyn). יתר על כן, למספר גדול של כפרים ועיירות שמות שמכילים את המילה "שטיין".

אישים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה אדלשטיין כוללים את יעקוב אדלשטיין (1903-1944), מנהיג ציוני יליד צ'כיה וראש הגטו בטרזינשטט בזמן השואה.