חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

לאון פרארו

Leon Feraru (born Leon Enselberg) (1887-1961), poet, literary historian and translator, born in Braila, Romania. His father was an ironworker (fierar, in Romanian), hence the origin of his pseudonym. He attended high school in Braila and then earned a literature and law degree from the University of Montpellier, France. He started publishing poetry in various Jewish and Romanian literary magazines in Bucharest during early 20th century. Due to an increasing anti-Semitic attitudes of the cultural scene in Romania, Feraru immigrated to the USA in 1913.

In America he started working as an unskilled worker, but after a short period of time he became a teaching assistant at the University of Toronto and then professor of Romance languages and literature at Columbia University in New York, from 1917 to 1927. He then was a professor and for some time head of the foreign languages department at Long Island University, from 1927 to 1947.

In the United States he was a contributor to many Romanian language periodicals and at the same time continued to contribute to numerous literary magazines in Romania.

In 1925 Feraru set up the Society of the Friends of the United States in Romania, and in 1926, he became Honorary Consul of Romania in New York, by appointment of King Ferdinand I of Romania.

Feraru is the author of two volumes of poetry in Romanian, Maghernița veche și alte versuri din anii tineri ("The Old Shanty and Other Verse of Youth", 1926), and Arabescuri ("Arabesques", 1937), both published in Romania, and of two critical studies of Romanian literature published in English in the United States, The Development of the Rumanian Novel (1926) and The Development of the Rumanian Poetry (1929). He also translated into English works by leading Romanian poets, including Mihail Eminescu, Anton Pann, Tudor Arghezi, and Dimitrie Bolintineanu. He willed his library of some ten thousand Romanian-language books to the Library of Columbia University.

תאריך לידה:
1887
תאריך פטירה:
1961
מספר פריט:
20685856
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

בראילה Braila
עיר על הדנובה, בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מזרח רומניה.

בשנים 1544 - 1828 היתה בראילה בקיסרות העותמאנית.

עם התפתחות העיר לנמל מסחרי גדל מספר היהודים והגיע ל- 10,000 בקירוב בסוף המאה ה- 19, שהיו 13.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה; רבע מכלל הסוחרים ובעלי-המלאכה בעיר היו יהודים.

בית הכנסת הרפורמי הראשון ברומניה הישנה הוקם בבראילה בשנת 1862. עם מוסדות הקהילה עד לשואה נמנו גן-ילדים, שני בתי-ספר (לבנים ולבנות), תיכון לבנים, מרפאה ו"לינת-צדק".

בתקופת שלטונו של "משמר הברזל" (ספטמבר 1940 - ינואר 1941) הפקיעה המשטרה רכוש יהודי ואסרה צעירים ברחוב (האוכלוסייה היהודית מנתה אז 9,115 נפש). סוחרים נאלצו להעסיק קומיסרים מטעם ה"משמר" ולהעביר את חנויותיהם לידי אנשיו. הקהילה הושיטה עזרה רבה לפליטי פולין בעיר ולקבוצת יהודים מיאסי. המרפאה היהודית טיפלה באלפי חולים.

אחרי המלחמה התרכזו בעיר כ-6,000 יהודים, ביניהם אלה שחזרו מטרנסניסטריה. ב-1950 ירד מספרם ל- 3,500.

בשנת 1969 התגוררו בעיר מאות יהודים, לאחר שמרבית החוזרים אחרי מלחמת-העולם השנייה עלו לישראל.

מונפלייה

עיר בדרום צרפת.


בנימין מטודלה, שביקר במונפלייה ב-1165, העיד שהיו בה ישיבות אחדות. עד סוף המאה ה-12 עסקו יהודי המקום במסחר ונראה שלא היו ביניהם מלווים בריבית. בעתות מלחמה ומצור השתתפו היהודים הגנת העיר, והיו ספקי נשק (באחד החוזים, למשל, מדובר על 20,000 חיצים שסיפרו יהודים להגנת העיר).

באמצע המאה ה-13 נקבעו תקנות לגבי הלוואות בריבית; היהודי נדרש להצהיר בשבועה שאין בעיסקה לא מירמה ולא ריבית קצוצה, והוטל איסור על הלוואות לאנשים מתחת לגיל 25 ללא הסכמת הוריהם. מלבד זאת נקבע ב-1267 שאסור להעמיד יהודי לדין על סמך הלשנה אנונימית, ונגזר עונש על כל אדם הטופל על יהודי אשמת-שקר. עם גירוש היהודים מצרפת ב-1306 סירב מלך מאיורקה, בעל הזכות על מונפלייה, להרחיק את יהודי המקום, עד שהובטחו לו שני- שלישים מן השלל שנשאר אחריהם. כעבור תשע שנים חזרו היהודים לעיר וב- 1322 גורשו שנית.

ב-1349 מכר מלך מאיורקה את זכותו על מונפלייה למלך צרפת, וכשחזרו היהודים כעבור עשר שנים נדרשו לשלם סכומי כסף גדולים להגנת העיר ולהשתתף בשמירה על שעריה. לבסוף גורשו עם שאר יהודי צרפת ב-1394.

מונפלייה הייתה עיר של רופאים וחכמים. בין גדולי ההלכה בעיר היו שלמה בן אברהם בן שמואל, שמסר לאינקוויזיציה את ספרי הרמב"ם, ותלמידו יונה בן אברהם גירונדי. במחצית השנייה של המאה ה-13 פעלו בה הפייטן אריה יהודה הררי, ר' אהרון בן יוסף הלוי, בר- פלוגתא של הרשב"א, ויצחק בן יעקב הכהן אלפסי. בשנים 1306-1303 התנהל במונפלייה הפולמוס הגדול בין מחייבי הפילוסופיה ושולליה; בראש המתנגדים עמד יעקב בן מכיר אבן טיבון. בסוף ימיה בלט בקהילה הרופא והוגה-הדעות אברהם אביגדור.

נוסע משוייץ מספר על ריבוי "הנוצרים החדשים" בעיר באמצע המאה ה-16, ומשנת 1714 הותר לתשעה יהודים להשתקע במונפלייה; ויהודים אחרים התיישבו שם חרף התנגדות הסוחרים המקומיים. ב- 1805 מנה הייישוב 105 איש, בראשות ר' משה מילו, נציגם של יהודי האזור בסנהדרין הנאפוליונית.

13 מיהודי המקום שרתו בצבא המהפכה, מהם 5 מתנדבים. ההיסטוריון והרופא יוסף סאלוואדור נולד במונפלייה למשפחה יהודית-ספרדית, שנמלטה מציפורני האינקוויזיציה.

בתחילת המאה העשרים ישבו בעיר 35 משפחות יהודיות.

בימי מלחמת העולם השנייה, בשנת 1940, הייתה מונפלייה מחוץ לאיזור הכיבוש וקלטה פליטים רבים, וביניהם יהודים רבים. לאחר שנפלה העיר בידי הגרמנים שימשה מונפלייה מרכז להתארגנות מחתרתית.

אחרי המלחמה (1945) קמה בעיר קהילה יהודית שמנתה בתחילתה 600 נפש.

ב-1969 התגוררו במונפלייה קרוב ל-2,000 יהודים, רובם היו יוצאי צפון-אפריקה. הם קיימו מרכז קהילתי, בית-כנסת ספרדי, ותלמוד-תורה.

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
לאון פרארו

Leon Feraru (born Leon Enselberg) (1887-1961), poet, literary historian and translator, born in Braila, Romania. His father was an ironworker (fierar, in Romanian), hence the origin of his pseudonym. He attended high school in Braila and then earned a literature and law degree from the University of Montpellier, France. He started publishing poetry in various Jewish and Romanian literary magazines in Bucharest during early 20th century. Due to an increasing anti-Semitic attitudes of the cultural scene in Romania, Feraru immigrated to the USA in 1913.

In America he started working as an unskilled worker, but after a short period of time he became a teaching assistant at the University of Toronto and then professor of Romance languages and literature at Columbia University in New York, from 1917 to 1927. He then was a professor and for some time head of the foreign languages department at Long Island University, from 1927 to 1947.

In the United States he was a contributor to many Romanian language periodicals and at the same time continued to contribute to numerous literary magazines in Romania.

In 1925 Feraru set up the Society of the Friends of the United States in Romania, and in 1926, he became Honorary Consul of Romania in New York, by appointment of King Ferdinand I of Romania.

Feraru is the author of two volumes of poetry in Romanian, Maghernița veche și alte versuri din anii tineri ("The Old Shanty and Other Verse of Youth", 1926), and Arabescuri ("Arabesques", 1937), both published in Romania, and of two critical studies of Romanian literature published in English in the United States, The Development of the Rumanian Novel (1926) and The Development of the Rumanian Poetry (1929). He also translated into English works by leading Romanian poets, including Mihail Eminescu, Anton Pann, Tudor Arghezi, and Dimitrie Bolintineanu. He willed his library of some ten thousand Romanian-language books to the Library of Columbia University.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ניו יורק
מונפלייה
בראילה

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

מונפלייה

עיר בדרום צרפת.


בנימין מטודלה, שביקר במונפלייה ב-1165, העיד שהיו בה ישיבות אחדות. עד סוף המאה ה-12 עסקו יהודי המקום במסחר ונראה שלא היו ביניהם מלווים בריבית. בעתות מלחמה ומצור השתתפו היהודים הגנת העיר, והיו ספקי נשק (באחד החוזים, למשל, מדובר על 20,000 חיצים שסיפרו יהודים להגנת העיר).

באמצע המאה ה-13 נקבעו תקנות לגבי הלוואות בריבית; היהודי נדרש להצהיר בשבועה שאין בעיסקה לא מירמה ולא ריבית קצוצה, והוטל איסור על הלוואות לאנשים מתחת לגיל 25 ללא הסכמת הוריהם. מלבד זאת נקבע ב-1267 שאסור להעמיד יהודי לדין על סמך הלשנה אנונימית, ונגזר עונש על כל אדם הטופל על יהודי אשמת-שקר. עם גירוש היהודים מצרפת ב-1306 סירב מלך מאיורקה, בעל הזכות על מונפלייה, להרחיק את יהודי המקום, עד שהובטחו לו שני- שלישים מן השלל שנשאר אחריהם. כעבור תשע שנים חזרו היהודים לעיר וב- 1322 גורשו שנית.

ב-1349 מכר מלך מאיורקה את זכותו על מונפלייה למלך צרפת, וכשחזרו היהודים כעבור עשר שנים נדרשו לשלם סכומי כסף גדולים להגנת העיר ולהשתתף בשמירה על שעריה. לבסוף גורשו עם שאר יהודי צרפת ב-1394.

מונפלייה הייתה עיר של רופאים וחכמים. בין גדולי ההלכה בעיר היו שלמה בן אברהם בן שמואל, שמסר לאינקוויזיציה את ספרי הרמב"ם, ותלמידו יונה בן אברהם גירונדי. במחצית השנייה של המאה ה-13 פעלו בה הפייטן אריה יהודה הררי, ר' אהרון בן יוסף הלוי, בר- פלוגתא של הרשב"א, ויצחק בן יעקב הכהן אלפסי. בשנים 1306-1303 התנהל במונפלייה הפולמוס הגדול בין מחייבי הפילוסופיה ושולליה; בראש המתנגדים עמד יעקב בן מכיר אבן טיבון. בסוף ימיה בלט בקהילה הרופא והוגה-הדעות אברהם אביגדור.

נוסע משוייץ מספר על ריבוי "הנוצרים החדשים" בעיר באמצע המאה ה-16, ומשנת 1714 הותר לתשעה יהודים להשתקע במונפלייה; ויהודים אחרים התיישבו שם חרף התנגדות הסוחרים המקומיים. ב- 1805 מנה הייישוב 105 איש, בראשות ר' משה מילו, נציגם של יהודי האזור בסנהדרין הנאפוליונית.

13 מיהודי המקום שרתו בצבא המהפכה, מהם 5 מתנדבים. ההיסטוריון והרופא יוסף סאלוואדור נולד במונפלייה למשפחה יהודית-ספרדית, שנמלטה מציפורני האינקוויזיציה.

בתחילת המאה העשרים ישבו בעיר 35 משפחות יהודיות.

בימי מלחמת העולם השנייה, בשנת 1940, הייתה מונפלייה מחוץ לאיזור הכיבוש וקלטה פליטים רבים, וביניהם יהודים רבים. לאחר שנפלה העיר בידי הגרמנים שימשה מונפלייה מרכז להתארגנות מחתרתית.

אחרי המלחמה (1945) קמה בעיר קהילה יהודית שמנתה בתחילתה 600 נפש.

ב-1969 התגוררו במונפלייה קרוב ל-2,000 יהודים, רובם היו יוצאי צפון-אפריקה. הם קיימו מרכז קהילתי, בית-כנסת ספרדי, ותלמוד-תורה.
בראילה Braila
עיר על הדנובה, בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מזרח רומניה.

בשנים 1544 - 1828 היתה בראילה בקיסרות העותמאנית.

עם התפתחות העיר לנמל מסחרי גדל מספר היהודים והגיע ל- 10,000 בקירוב בסוף המאה ה- 19, שהיו 13.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה; רבע מכלל הסוחרים ובעלי-המלאכה בעיר היו יהודים.

בית הכנסת הרפורמי הראשון ברומניה הישנה הוקם בבראילה בשנת 1862. עם מוסדות הקהילה עד לשואה נמנו גן-ילדים, שני בתי-ספר (לבנים ולבנות), תיכון לבנים, מרפאה ו"לינת-צדק".

בתקופת שלטונו של "משמר הברזל" (ספטמבר 1940 - ינואר 1941) הפקיעה המשטרה רכוש יהודי ואסרה צעירים ברחוב (האוכלוסייה היהודית מנתה אז 9,115 נפש). סוחרים נאלצו להעסיק קומיסרים מטעם ה"משמר" ולהעביר את חנויותיהם לידי אנשיו. הקהילה הושיטה עזרה רבה לפליטי פולין בעיר ולקבוצת יהודים מיאסי. המרפאה היהודית טיפלה באלפי חולים.

אחרי המלחמה התרכזו בעיר כ-6,000 יהודים, ביניהם אלה שחזרו מטרנסניסטריה. ב-1950 ירד מספרם ל- 3,500.

בשנת 1969 התגוררו בעיר מאות יהודים, לאחר שמרבית החוזרים אחרי מלחמת-העולם השנייה עלו לישראל.