חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

נסים אלבחרי

Nisim Albahari (1916-1991), partisan and politician, born in Tešanj, Bosnia (then part of Austria-Hungary). His family moved to Sarajevo, where he attended high school. Albahari joined the Communist Party of Yugoslavia in 1935. Since Communist activities and organizations were illegal in Yugoslavia during the 1930s, he was arrested and sentenced to one year in prison, but after he was freed, Albahari continued to be active in the Communist party and the affiliated trade unions. Having been imprisoned for a second time in 1940 and sent to a concentration camp in Ivanjica. He managed to get out of the prison after Yugoslavia was invaded by Nazi Germany and its allies in April 1941.

Albahari joined the partisan forces led by Josip Broz Tito and was instrumental in organizing the resistance against the Axis occupation. He worked on gathering weapons and medical supplies, strengthening party organizations, and the formation of the first partisan detachments in the region of Sarajevo. He was caught and tortured by the Ustasa Croatian Fascist forces in Sarajevo. He managed to escape from prison with the help of the underground resistance and returned to the partisans. He advanced from the rank of political commissar of a partisan battalion to that of intelligence commander of the 3rd Army of the Yugoslav Partisans that liberated large Yugoslav territories in Slavonia, Croatia, and Slovenia.

After the war, Albahari served as a member of the Central Committee of the Communist Party of Yugoslavia, was president of the Federation of Trade Unions of Sarajevo, member of parliament and Minister of Labor of the Yugoslav Socialist Republic of Bosnia and Herzegovina. He was also the President of the Organizational and Political Council of the Assembly of Socialist Republic of Bosnia and Herzegovina and member of the Federation Council of Yugoslavia.

In November 1953, Albahari was proclaimed a National Hero of Yugoslavia – the highest medal for wartime bravery in Yugoslavia.

His two younger brothers, David and Chaim Albahari, joined the partisan forces and were killed in action.

תאריך לידה:
1916
תאריך פטירה:
1991
מספר פריט:
20682031
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
ALBAHARI, ALBAHR, ALBAHRI, LEBHAR, LEBHARI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).

בהר היא מילה ערבית שפירושה "ים". אפשר שבמקור שם זה היה כינויו של אדם שהגיע מעבר הים או של מי שפרנסתו הייתה קשורה בים. פירוש הסופית הערבית "-י" הוא "מ-", מוצאו מ-", "שייך למשפחת ...".

סאראייבו Sarajevo

(במקורות היהודיים שראי-בוסנה)

עיר ברפובליקה של בוסניה-הרצוגובינה. בעבר בוסניה, יוגוסלביה.


היהודים הראשונים הגיעו למקום באמצע המאה ה-16, ובעקבותיהם באו מסאלוניקי יהודים גולי ספרד. רובם היו בעלי-מלאכה ומיעוטם סוחרים. היו מהם שהתפרסמו בסביבה כרוקחים וכמרפאים. בשנת 1577 הוקצבה להם שכונה מיוחדת, אך עם הגידול במספרם עברו היהודים גם לחלקים אחרים בעיר.

ב-1581 נחנך בית-הכנסת הראשון. היהודים נהנו מאוטונומיה דתית ושיפוטית, ונאלצו לשלם מס-גולגולת, דמי- שוחד ו"הגנה" מפעם לפעם. באותה תקופה היו ביניהם סוחרים גדולים, אך עדיין עסקו רובם במלאכה ורבים נמנו עם דלת-העם.

במאה ה-17 השתקעו בסאראייבו פליטים יהודים מאשכנז, ויסדו קהילה משלהם. מהגרים נוספים הגיעו מבולגאריה ומסרביה, וגם מוונציה ומפאדובה. במצור האוסטרי בשנת 1679 נהרסה השכונה היהודית, על בית-הכנסת שבה.

במאה ה-19 זכתה הקהילה היהודית בסאראייבו למעמד רשמי. בשנת 1840 נתמנה ר' משה פריירא לכהונת "חכם באשי" של בוסניה והרצגובינה. באותו הזמן זכן היהודים, ושאר הלא- טורקים, לשוויון בפני החוק.

יהודים הרחיבו את עסקיהם וכללו גם את ענפי הנחושת, האבץ, הזכוכית וחומרי-צבע. באמצע המאה ה- 19 היה מקצוע הרפואה בסאראייבו ובבוסניה רובו ככולו בידי יהודים.

עם הסיפוח לאוסטריה (1878) השתקעו בעיר אשכנזים רבים; פקידי ממשלה, מומחים ויזמים; ונפתחו מקורות חדשים למסחר ולהשקעות. לסחר חוץ חדרו סרבים רבים, ודחקו את רגלי היהודים; בלית ברירה פנו היהודים לענפים חדשים - אופטיקה, שענות, מכאניקה עדינה ודפוס. בסוף המאה הגיע מספר היהודים בעיר ל-10.000 בערך.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה זכו היהודים ליחס שווה והוגן בכל תחומי החיים. בשנים 1927 - 1931 נבנה בית-הכנסת הספרדי, הגדול בבאלקאנים. עם רבני העיר נמנו צבי אשכנזי ("חכם צבי") ודוד פארדו ("מורנו") שהוריש את כסאו לבנו ולנכדו אחריו. במאה ה-19 כיהנו הרבנים משה ומאיר דנון, אליעזר שם טוב ויצחק פאפו. אחרון הרבנים בתקופה הטורקית היה יוסף פינצי, בעל "וילקט יוסף".

ב-1928 נפתח בעיר בית-מדרש לרבנים, בהנהלת הרב מוריץ לוי שפירסם מחקר ראשון על תולדות הספרדים בבוסניה. בעיר הופיעו שבועונים אחדים, ובהם מדורים בלאדינו, ופעלו ארגונים ציוניים ובראשם "השומר הצעיר". ב-1941 ישבו בעיר כ-10,500 יהודים - הקהילה השלישית בגודלה ביוגוסלביה.

בימי מלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים לסאראייבו באפריל 1941. בחודשים ספטמבר- נובמבר שולחו היהודים למחנות-ריכוז בקרואטיה ורובם נרצחו בידי אנשי האוסטאשי; הנותרים הועברו לאושוויץ. מעטים הצליחו להצטרף לפרטיזנים או להסתנן לאיטליה. עשרות קצינים וחיילים בצבא היוגוסלאבי שהו בשנות המלחמה במחנות שבויים בגרמניה.

היהודים ששרדו אחרי המלחמה עלו ברובם לישראל עם הקמת המדינה.

ב-1970 הוקמה בסאראייבו יד זכרון לחללי השואה במעמד נציגים מארצות-חוץ, לרבות ישראל. באותה השנה פורסם ספר זכרון.

בית-הכנסת הספרדי הגדול בעיר, שחולל ב-1941, נעשה לאולם תיאטרון; בית-הכנסת הישן משמש כמוזיאון יהודי. במוזיאון העירוני שמורה "הגדת סאראייבו" המפורסמת שמוצאה מספרד מן המאה ה- 14 ונרכשה בסאראייבו בשנת 1895.

ב-1971 התגוררו בעיר 1,000 יהודים.

בלגראד Beograd

בירת סרביה ויוגוסלביה, בעבר בירת יוגוסלביה רבתי.

יהודים מאיטליה והונגריה התיישבו בבלגראד במאות 14-13, ואחרי הכיבוש הטורקי (1521) נוספו עליהם יהודים ספרדים. רובם התגוררו בתנאים נוחים ברובע היהודי ליד המצודה, והיו ביניהם רופאים, חרשי נשק, בורסקאים וסוחרים. ליהודים הייתה אוטונומיה שיפוטית מוגבלת וזכות לרכוש קרקעות. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתפרסמה הישיבה המקומית בהנהגת הרבנים יהודה לירמא, שמחה הכהן ויוסף אלמושנינו. עם הכיבוש האוסטרי בשנת 1688, ובמצור שקדם לו, נהרגו יהודים רבים. הקהילה נתרחבה והנותרים בחיים נלקחו בשבי והובלו לאוסטריה; לימים נפדו על-ידי קהילת ניקולסבורג.

חילופי השלטון בבלגראד במאות 19-17 נתנו את אותותיהם בחיי הקהילה. היהודים היו נתונים לגירושים ולהגבלות. מצבם השתפר רק לאחר שהוענק ליהודים שוויון-זכויות בעקבות החלטות קונגרס ברלין ב-1878.

עוד ב-1837 התחיל הדפוס הממשלתי הסרבי להדפיס ספרי-קודש בלאדינו, או בעברית עם תרגום בלאדינו, ומשנת 1888 עד סוף שנות ה-90 הופיע בבלגראד כתב-עת בלאדינו בשם "אל אמיגו דל פואבלו" ("ידיד העם"). השכבות העשירות בציבור היהודי נטמעו בתרבות הסרבית. בני הקהילה הוסיפו להתגורר ברובע היהודי, שניזוק קשה במלחמת-העולם הראשונה, ורק אחרי המלחמה התחילה יציאת הנוער מהרובע לקראת השתלבות במקצועות חופשיים, בבנקאות ותעשיית הבגדים. בית-ספר עברי פעל ברובע משנות ה-50 של המאה ה- 19.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם כניסת הגרמנים לבלגראד באפריל 1941, ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. ביזמת גרמנים תושבי המקום נשדדו חנויות יהודים ובתיהם. את בניין בית הכנסת האשכנזי הפכו הגרמנים לבית בושת ובית-הכנסת הספרדי החדש "בית ישראל" נעשה מחסן לרכוש שגזלו מהיהודים, ופוצץ ערב נסיגת הגרמנים.

הגרמנים הקימו "נציגות יהודית" אחראית לביצוע הצווים שנגזרו על יהודי המקום. הנציגות טיפלה גם בהקמת מטבחים ציבוריים ושירותי רפואה ליהודי בלגראד ול-2,500 היהודים שהובאו לעיר מחבל באנאט שבצפון המדינה. גברים בני 60-14 ונשים בנות 40-14 הועסקו בעבודות מפרכות בעיר.

עם התגברות פעולות המחתרת היהודית, הוציאו הגרמנים להורג יהודים כבני-הערובה. ב-19 ביולי 1941 נורו למוות "קומוניסטים ויהודים".

"הפתרון הסופי" ביהודי בלגראד התחיל באוגוסט-ספטמבר. 5,000 גברים יהודים נאספו כביכול לשם עבודה באוסטריה, ובדרך לשם נורו בידי חיילי הצבא הגרמני הסדיר. 6,000 נשים וילדים שנותרו בבלגראד הועברו בדצמבר למחנה סיאמישטה, ובחודשים פברואר-מרס 1942 נרצחו בקרונות-גאזים. באותו הזמן חוסלו גם אחרוני המאושפזים בבית-החולים ביבודי בבלגראד.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום, באוקטובר 1944, חידשה הקהילה היהודית את פעולותיה, ובשלבים הראשונים נתנה לחוזרים סיוע במזון ובשירותים רפואיים.

האשכנזים והספרדים התמזגו לקהילה מאוחדת, ב-1947 מנתה הקהילה 2,271 נפש; מחציתם עלו לישראל בשנת 1948 עם הקמת המדינה.

בבית-הקברות המרכזי בבלגראד הוקמה יד זכרון ללוחמי המחתרת היהודיים ולחללי הפאשיזם.

ב-1969 התגוררו בבלגראד 1,600 יהודים. התקיים מרכז קהילתי ולידו מקהלה מצויינת, מועדון-נוער וגן-ילדים.

במוזיאון ההיסטורי היהודי בבלגראד שמור חומר תעודי על כל קהילות יגוסלאביה.

לפי רשומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1997 ישבו כ- 2,000 יהודים בבלגראד.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
נסים אלבחרי

Nisim Albahari (1916-1991), partisan and politician, born in Tešanj, Bosnia (then part of Austria-Hungary). His family moved to Sarajevo, where he attended high school. Albahari joined the Communist Party of Yugoslavia in 1935. Since Communist activities and organizations were illegal in Yugoslavia during the 1930s, he was arrested and sentenced to one year in prison, but after he was freed, Albahari continued to be active in the Communist party and the affiliated trade unions. Having been imprisoned for a second time in 1940 and sent to a concentration camp in Ivanjica. He managed to get out of the prison after Yugoslavia was invaded by Nazi Germany and its allies in April 1941.

Albahari joined the partisan forces led by Josip Broz Tito and was instrumental in organizing the resistance against the Axis occupation. He worked on gathering weapons and medical supplies, strengthening party organizations, and the formation of the first partisan detachments in the region of Sarajevo. He was caught and tortured by the Ustasa Croatian Fascist forces in Sarajevo. He managed to escape from prison with the help of the underground resistance and returned to the partisans. He advanced from the rank of political commissar of a partisan battalion to that of intelligence commander of the 3rd Army of the Yugoslav Partisans that liberated large Yugoslav territories in Slavonia, Croatia, and Slovenia.

After the war, Albahari served as a member of the Central Committee of the Communist Party of Yugoslavia, was president of the Federation of Trade Unions of Sarajevo, member of parliament and Minister of Labor of the Yugoslav Socialist Republic of Bosnia and Herzegovina. He was also the President of the Organizational and Political Council of the Assembly of Socialist Republic of Bosnia and Herzegovina and member of the Federation Council of Yugoslavia.

In November 1953, Albahari was proclaimed a National Hero of Yugoslavia – the highest medal for wartime bravery in Yugoslavia.

His two younger brothers, David and Chaim Albahari, joined the partisan forces and were killed in action.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
אלבחרי
ALBAHARI, ALBAHR, ALBAHRI, LEBHAR, LEBHARI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).

בהר היא מילה ערבית שפירושה "ים". אפשר שבמקור שם זה היה כינויו של אדם שהגיע מעבר הים או של מי שפרנסתו הייתה קשורה בים. פירוש הסופית הערבית "-י" הוא "מ-", מוצאו מ-", "שייך למשפחת ...".

סאראייבו
סאראייבו Sarajevo

(במקורות היהודיים שראי-בוסנה)

עיר ברפובליקה של בוסניה-הרצוגובינה. בעבר בוסניה, יוגוסלביה.


היהודים הראשונים הגיעו למקום באמצע המאה ה-16, ובעקבותיהם באו מסאלוניקי יהודים גולי ספרד. רובם היו בעלי-מלאכה ומיעוטם סוחרים. היו מהם שהתפרסמו בסביבה כרוקחים וכמרפאים. בשנת 1577 הוקצבה להם שכונה מיוחדת, אך עם הגידול במספרם עברו היהודים גם לחלקים אחרים בעיר.

ב-1581 נחנך בית-הכנסת הראשון. היהודים נהנו מאוטונומיה דתית ושיפוטית, ונאלצו לשלם מס-גולגולת, דמי- שוחד ו"הגנה" מפעם לפעם. באותה תקופה היו ביניהם סוחרים גדולים, אך עדיין עסקו רובם במלאכה ורבים נמנו עם דלת-העם.

במאה ה-17 השתקעו בסאראייבו פליטים יהודים מאשכנז, ויסדו קהילה משלהם. מהגרים נוספים הגיעו מבולגאריה ומסרביה, וגם מוונציה ומפאדובה. במצור האוסטרי בשנת 1679 נהרסה השכונה היהודית, על בית-הכנסת שבה.

במאה ה-19 זכתה הקהילה היהודית בסאראייבו למעמד רשמי. בשנת 1840 נתמנה ר' משה פריירא לכהונת "חכם באשי" של בוסניה והרצגובינה. באותו הזמן זכן היהודים, ושאר הלא- טורקים, לשוויון בפני החוק.

יהודים הרחיבו את עסקיהם וכללו גם את ענפי הנחושת, האבץ, הזכוכית וחומרי-צבע. באמצע המאה ה- 19 היה מקצוע הרפואה בסאראייבו ובבוסניה רובו ככולו בידי יהודים.

עם הסיפוח לאוסטריה (1878) השתקעו בעיר אשכנזים רבים; פקידי ממשלה, מומחים ויזמים; ונפתחו מקורות חדשים למסחר ולהשקעות. לסחר חוץ חדרו סרבים רבים, ודחקו את רגלי היהודים; בלית ברירה פנו היהודים לענפים חדשים - אופטיקה, שענות, מכאניקה עדינה ודפוס. בסוף המאה הגיע מספר היהודים בעיר ל-10.000 בערך.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה זכו היהודים ליחס שווה והוגן בכל תחומי החיים. בשנים 1927 - 1931 נבנה בית-הכנסת הספרדי, הגדול בבאלקאנים. עם רבני העיר נמנו צבי אשכנזי ("חכם צבי") ודוד פארדו ("מורנו") שהוריש את כסאו לבנו ולנכדו אחריו. במאה ה-19 כיהנו הרבנים משה ומאיר דנון, אליעזר שם טוב ויצחק פאפו. אחרון הרבנים בתקופה הטורקית היה יוסף פינצי, בעל "וילקט יוסף".

ב-1928 נפתח בעיר בית-מדרש לרבנים, בהנהלת הרב מוריץ לוי שפירסם מחקר ראשון על תולדות הספרדים בבוסניה. בעיר הופיעו שבועונים אחדים, ובהם מדורים בלאדינו, ופעלו ארגונים ציוניים ובראשם "השומר הצעיר". ב-1941 ישבו בעיר כ-10,500 יהודים - הקהילה השלישית בגודלה ביוגוסלביה.

בימי מלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים לסאראייבו באפריל 1941. בחודשים ספטמבר- נובמבר שולחו היהודים למחנות-ריכוז בקרואטיה ורובם נרצחו בידי אנשי האוסטאשי; הנותרים הועברו לאושוויץ. מעטים הצליחו להצטרף לפרטיזנים או להסתנן לאיטליה. עשרות קצינים וחיילים בצבא היוגוסלאבי שהו בשנות המלחמה במחנות שבויים בגרמניה.

היהודים ששרדו אחרי המלחמה עלו ברובם לישראל עם הקמת המדינה.

ב-1970 הוקמה בסאראייבו יד זכרון לחללי השואה במעמד נציגים מארצות-חוץ, לרבות ישראל. באותה השנה פורסם ספר זכרון.

בית-הכנסת הספרדי הגדול בעיר, שחולל ב-1941, נעשה לאולם תיאטרון; בית-הכנסת הישן משמש כמוזיאון יהודי. במוזיאון העירוני שמורה "הגדת סאראייבו" המפורסמת שמוצאה מספרד מן המאה ה- 14 ונרכשה בסאראייבו בשנת 1895.

ב-1971 התגוררו בעיר 1,000 יהודים.

בלגראד
בלגראד Beograd

בירת סרביה ויוגוסלביה, בעבר בירת יוגוסלביה רבתי.

יהודים מאיטליה והונגריה התיישבו בבלגראד במאות 14-13, ואחרי הכיבוש הטורקי (1521) נוספו עליהם יהודים ספרדים. רובם התגוררו בתנאים נוחים ברובע היהודי ליד המצודה, והיו ביניהם רופאים, חרשי נשק, בורסקאים וסוחרים. ליהודים הייתה אוטונומיה שיפוטית מוגבלת וזכות לרכוש קרקעות. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתפרסמה הישיבה המקומית בהנהגת הרבנים יהודה לירמא, שמחה הכהן ויוסף אלמושנינו. עם הכיבוש האוסטרי בשנת 1688, ובמצור שקדם לו, נהרגו יהודים רבים. הקהילה נתרחבה והנותרים בחיים נלקחו בשבי והובלו לאוסטריה; לימים נפדו על-ידי קהילת ניקולסבורג.

חילופי השלטון בבלגראד במאות 19-17 נתנו את אותותיהם בחיי הקהילה. היהודים היו נתונים לגירושים ולהגבלות. מצבם השתפר רק לאחר שהוענק ליהודים שוויון-זכויות בעקבות החלטות קונגרס ברלין ב-1878.

עוד ב-1837 התחיל הדפוס הממשלתי הסרבי להדפיס ספרי-קודש בלאדינו, או בעברית עם תרגום בלאדינו, ומשנת 1888 עד סוף שנות ה-90 הופיע בבלגראד כתב-עת בלאדינו בשם "אל אמיגו דל פואבלו" ("ידיד העם"). השכבות העשירות בציבור היהודי נטמעו בתרבות הסרבית. בני הקהילה הוסיפו להתגורר ברובע היהודי, שניזוק קשה במלחמת-העולם הראשונה, ורק אחרי המלחמה התחילה יציאת הנוער מהרובע לקראת השתלבות במקצועות חופשיים, בבנקאות ותעשיית הבגדים. בית-ספר עברי פעל ברובע משנות ה-50 של המאה ה- 19.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם כניסת הגרמנים לבלגראד באפריל 1941, ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. ביזמת גרמנים תושבי המקום נשדדו חנויות יהודים ובתיהם. את בניין בית הכנסת האשכנזי הפכו הגרמנים לבית בושת ובית-הכנסת הספרדי החדש "בית ישראל" נעשה מחסן לרכוש שגזלו מהיהודים, ופוצץ ערב נסיגת הגרמנים.

הגרמנים הקימו "נציגות יהודית" אחראית לביצוע הצווים שנגזרו על יהודי המקום. הנציגות טיפלה גם בהקמת מטבחים ציבוריים ושירותי רפואה ליהודי בלגראד ול-2,500 היהודים שהובאו לעיר מחבל באנאט שבצפון המדינה. גברים בני 60-14 ונשים בנות 40-14 הועסקו בעבודות מפרכות בעיר.

עם התגברות פעולות המחתרת היהודית, הוציאו הגרמנים להורג יהודים כבני-הערובה. ב-19 ביולי 1941 נורו למוות "קומוניסטים ויהודים".

"הפתרון הסופי" ביהודי בלגראד התחיל באוגוסט-ספטמבר. 5,000 גברים יהודים נאספו כביכול לשם עבודה באוסטריה, ובדרך לשם נורו בידי חיילי הצבא הגרמני הסדיר. 6,000 נשים וילדים שנותרו בבלגראד הועברו בדצמבר למחנה סיאמישטה, ובחודשים פברואר-מרס 1942 נרצחו בקרונות-גאזים. באותו הזמן חוסלו גם אחרוני המאושפזים בבית-החולים ביבודי בבלגראד.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום, באוקטובר 1944, חידשה הקהילה היהודית את פעולותיה, ובשלבים הראשונים נתנה לחוזרים סיוע במזון ובשירותים רפואיים.

האשכנזים והספרדים התמזגו לקהילה מאוחדת, ב-1947 מנתה הקהילה 2,271 נפש; מחציתם עלו לישראל בשנת 1948 עם הקמת המדינה.

בבית-הקברות המרכזי בבלגראד הוקמה יד זכרון ללוחמי המחתרת היהודיים ולחללי הפאשיזם.

ב-1969 התגוררו בבלגראד 1,600 יהודים. התקיים מרכז קהילתי ולידו מקהלה מצויינת, מועדון-נוער וגן-ילדים.

במוזיאון ההיסטורי היהודי בבלגראד שמור חומר תעודי על כל קהילות יגוסלאביה.

לפי רשומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1997 ישבו כ- 2,000 יהודים בבלגראד.